בעידן מטורלל של מלחמות, פוסט קורונה וחוסר ודאות קיצוני, אלבום חדש של פט שופ בויז הוא הקבוע היחיד. אחרי 40 שנה של קריירה מרתקת, עדיין ניתן לסמוך על הצמד הכי אינטילגנטי של עולם הפופ שלא יאכזב אותנו.
ציון המועדון: ★★★★★
40 שנה. פאקינג 40 שנה. תחשבו על זה רגע. לא היו טלפונים חכמים, לא היה אינטרנט, חומת ברלין עוד חילקה את גרמניה לשניים וטיילור סוויפט עוד לא הייתה בתכנון.
כשעוברים על הרשימה המאוד מצומצמת הזאת של דברים שהשתנו ב- 40 השנים האחרונות, קשה לחשוב על משהו אחד שיכול להישאר רלוונטי במשך כל התקופה הזאת.
גם בחיים האישיים שלי, לאורך 39 שנות קיומי להקות ואמנים נכנסו ויצאו מחיי, הפתיעו ואכזבו, ביאסו והרימו אבל לצידם היו הפט שופ בויז, שתמיד נשארו יציבים.
בין אם הייתי במצב רוח לרקוד או לבכות תמיד ידעתי שהבויז יחכו לי בסבלנות שאחזור הביתה אל צלילי הסינתיסייזר החמים, הטקסטים האינטלגנטיים והשירים הנצחיים שמעולם לא אכזבו אותי.
כמה מזל נפל בחלקנו שהצמד המופלא הזה ממשיך לעבוד וגם בימים מטורללים אלא, אלבומם החדש וה- 15 במספר, Nonetheless, מצליח להאיר גם בזמנים הכי קשים.
"לאן תברח מהבדידות שלך?"
אחרי שעבדו לאורך הקריירה הארוכה והמרשימה שלהם עם מיטב המפיקים (טרבור הורן, הרולד פלטמאייר, רולו ואחרים), את העשור האחרון הקדישו ניל טננט וכריס לאו, הצמד המצליח ביותר בתולדות המוזיקה הבריטית, לעבודה צמודה עם מפיק העל, סטיוארט פרייס (ניו אורדר, מדונה, דואה ליפה, הקילרס ועוד רבים אחרים).
שלושה אלבומים שחרר הצמד תחת שרביט ההפקה של פרייס (Electric, Superו- Hotspot) במה שיכונה כ"טרילוגיית פרייס".
פרייס לקח את הסינת'פופ של הצמד בחזרה לרחבת הריקודים בכל הכוח עם עיבודים גדולים, מנופחים, שלא לומר פומפוזיים, שהיו יפים לכשעצמם אך לעיתים דחוסים מדי ומופקים מדי (Overproduced).
הפעם הסיפור שונה מהותית והרבה בזכות מפיק האלבום החדש, ג'יימס פורד אשר נחשב ל"מפיק הבית" של ארקטיק מאנקיז ועבד בין היתר גם עם דפש מוד, בלר, הגורילז ועוד רבים אחרים.
את היצירה החדשה ביסס פורד על צלילי הסינתיסייזר האנלוגיים הקלאסיים שמזוהים עם פט שופ בויז אך הוסיף להם שני דברים: הראשון הוא טאצ' מודרני אקטואלי והשני הוא כלי מיתר חיים. המון כלי מיתר.
מהבחינה הזאת היצירה מרפרפת לאלבומים של הצמד עם טרבר הורן: Introspectiveו- Fundamental שהיו מלאים בתזמורות קלאסיות שלמות לצד הצלילים האלקטרוניים של הבויז. יחד עם זאת, Nonetheless לא נשמע כלל כמו שתי היצירות הללו ולמען האמת גם לא כמו שום יצירה אחרת ששחרר הצמד ב- 40 השנים האחרונות.
הפעם ריבוי כלי המיתר יושב על ביטים אלקטרוניים הרבה יותר מינימליסטיים ועדינים שמשרים על היצירה תחושה של ריחוף על ענן.
העיבודים העדינים (במקרים מסוימים העדינים מדי), מעניקים מרחב נשימה לשירים להתפתח, משרים איזושהי תחושה כמעט אינטימית ומאפשרים לקולו מלא הרגש של ניל טננט לבלוט החוצה במלוא הדרו.
"אהבה היא החוק"
העיבודים העדינים מבליטים משהו נוסף וזה את הטקסטים הנפלאים כהרגלם של טננט. כלהקה שפונה לרגליים ולראש באופן סימולטני, הטקסטים בשירים של פט שופ בויז והנושאים בהם עסקו תמיד היו חשובים לפחות כמו המוזיקה עצמה וכמה משמח לגלות שהמגמה הזאת ממשיכה גם ביצירה הנוכחית.
השיר שפותח את האלבום, Loneliness, שיצא כסינגל הראשון, מרפרף לימי הבידוד החברתי של מגפת הקורונה ועוסק בנושא הכי אנושי שיש, בדידות. "המאבק נגד הבדידות קורע אותך מבפנים" שר טננט וקשה שלא להיזכר באותה תקופה חשוכה וקשה בה חום, אהבה ואנושיות בסיסית היו כל כך חסרים לנו.
"למה אני רוקד אם אני כל כך בודד" מוסיף ניל ב- Why Am I Dancing, אולי השיר היפה באלבום רגע אחרי שהוא נשבע כי "לעולם לא אאכזב אותך" ב- Feel המופלא בעל ההרמוניות השמיימיות.
כמו כל אלבום של פט שופ בויז, גם Nonetheless לא חף מפוליטיקה, ביקורת חברתית והיסטוריה. כך למשל Bullet for Narcissus הוא סיפור מדומיין וציני במיוחד על שומר ראש של פוליטיקאי מושחת (פוטין? טראמפ?) אשר לא מסכים עם דרכיו של הבוס המגלומן שלו אך בכל זאת יודע שבזמן אמת הוא יאלץ לספוג עבורו כדור.
Dancing Star הוא מחווה לרקדן הבלט ההומוסקסואל ופורץ הדרך, רודולף נורייב שמת ממחלת האיידס ב- 1993, כאשר Love is the Low המהפנט שסוגר את האלבום מרפרף למערכה האחרונה בחייו של אוסקר ויילד.
בין לבין מתבלים ניל וכריס את כל העסק בנוסלטגיה נעימה עם New London Boy האוטוביוגרפי שמתאר את המפגש של ניל לראשונה עם הסצנה הלונדונית ("כולם רקדו לצלילי רוקסי מיוזיק ובואי") ו- A New Bohemia הנפלא המתאר את חילופי הדורות של הבוהמיה הבריטית שדחקה קצת את הפט שופ בויז החוצה.
"למה אני רוקד אם אני כל כך בודד?"
באותו יום בו שחררו פט שופ בויז את Nonetheless שחרר גם דייויד גילמור שאני סופר אוהב, מעריך, מעריץ תקראו לזה איך שתרצו, שיר חדש.
באמת שאין מספיק מילים שיתארו את אהבתי העזה לגילמור, ואולי במידה מסוימת ההשוואה הזאת לא פיירית, אבל בעוד Nonetheless הוא יצירה מגובשת ומלאת קסם של צמד שלא מעז לקפוא על השמרים, השיר החדש של גילמור הוא שעמומון מעייף על גבול המרגיז.
אולי זו העובדה שגילמור התברגן אולי זה כי כריס "מתעורר כל בוקר בשביל ליצור משהו חדש" כפי שסיפר באחד הראיונות האחרונים איתו, תהא הסיבה אשר תהא אבל הנקודה היא שגם אם פט שופ בויז הם לא כוס התה שלכם אי אפשר שלא להעריך אותם על האש שבוערת בהם, על הרלוונטיות, האקטואליות והשאיפה התמידית לחדש, לשנות ולהשתנות.
בתרגום חופשי המשמעות של Nonetheless היא "למרות זאת" או "אף על פי כן", אז למרות הגיל, הספקנים, המלחמות, המגפות, העבר והעתיד, פט שופ בויז ממשיכים להוכיח שהם עדיין אחד ההרכבים היציבים, הטובים והחשובים בהיסטוריה של המוזיקה ויצירתם החדשה היא הדוגמה המובהקת לכך.
כשהם מגרדים את גיל 70 מלמטה ואחרי 40 שנה בתעשייה, לא עושה רושם שפט שופ בויז הולכים לעצור בקרוב והרווח כולו שלנו.
אלבומם החדש של ומפייר וויקנד ממשיך את הקו האלגנטי, אינטלקטואלי, רוחני של ההרכב בהצלחה אך יחד עם זאת הוא נטול שיאים רגשיים ובעיקר שירים שיחיו לנצח.
ציון המועדון: ★★★☆☆
"אתה היחיד בעולם שמסוגל לשמוע להקה אחרי האלבום השלישי שלה אמר לי לאחרונה חבר בהקשר של ומפייר וויקנד. אני טענתי ש- Father of the Bride, אלבומם הרביעי מ- 2019 טוב בעוד שהוא טען שלא ממש.
טעם אישי בצד, למרות שאני מוצא את Father of the Bride כאמור אלבום טוב באופן כללי (עם צאתו חשבתי שהוא טוב יותר), יש משהו בטענה של חברי וכתבתי על זה רבות כאן בבלוג.
קשה לכל הרכב לשחזר את זעם הנעורים, את האטיטוד, את גישת ה"אין לנו מה להפסיד" של תחילת הדרך ולכן חוץ מכמה דוגמאות בודדות ואילנות גבוהים במיוחד כמו 'רדיוהד', 'הנשיונל', דייויד בואי, או 'הביטלס', לרוב הלהקות יש זמן מדף קצוב.
המקרה של ומפייר וויקנד יכול להיות דוגמה לא רעה למצדדיה של התיאוריה הזאת. לא רק שהלהקה הגיעה לשיאה האמנותי באלבומה השלישי והמופתי, Modern Vampires of the City, אלא שלאחריו נטש אותה רוסטאם באטמנגליג' שיחד עם עזרא קוניג, היהודי הסופר מוכשר מניו יורק, היווה את הכוח המניע של הלהקה.
כל הרכב אחר יכול היה בקלות להתפרק מעזיבה שכזאת אבל שלושת החברים הנותרים הראו חסינות מרשימה והמשיכו לפעול יחד בהצלחה. ועכשיו, כחמש שנים אחרי Father and the Bride, חוזרים ומפייר וויקנד עם Only God Was Above Us, אלבומם החמישי במספר.
בניגוד ל- Father of the Bride שהרגיש יותר משוחרר ואופטימי, Only God Was Above Us חוזר יותר לתמות של Modern Vampire of the City עם שירים על בלבול, זהות, התבגרות, שאלות קיומיות ואיך אם לא, אלוהים.
"אתה מבוגר מדי בכדי למות צעיר" שר קוניג בתוגה על התבגרות ב- Capricorn הנוגע כאשר גם ב- Gen-X Cops הוא עוסק בפער הבין דורי, הפעם באשמה שכל דור מטיל על זה שהיה לפניו בעקבות הדברים הנוראיים שהוא עשה. "לכל דור יש על מה להתנצל" שר קוניג ואי אפשר לברוח מהאקטואליות המלחיצה של השיר הזה בהקשר של דור הצעירים המערבי החדש שמוחה נגד "הקולוניאיזים הישראלי" זכר לחטאי אבותיו.
גם Ice Cream Piano הנפלא המכיל את השורה "אתה לא רוצה לנצח במלחמה כי אתה לא רוצה שלום" נשמעת אקטואלית בצורה מלחיצה לימינו אנו.
כפי שניתן להתרשם מעטיפת האלבום ומהקליפים ששוחררו, היצירה החדשה של ומפייר וויקנד שואבת את השראתה הויזואלית והארטיסטית מניו יורק של שנות ה- 70 וה- 80. כתוצאה מכך רבים מהשירים עוסקים בגעגועים ונוסטלגיה כאשר מוזיקלית הם מושפעים מהמוזיקה האלטרנטיבית של התקופה. כפועל יוצא מזה הסאונד של האלבום מרגיש הרבה פעמים Lo-fi. זוהי אמנם בחירה אסתטית אמיצה אבל לעיתים היא צורמת קצת יותר מדי.
בנוסף לכך ההרכב לא מוותר על נגיעות הסאונד מרחבי העולם שכל כך מזוהות איתו, כאשר הפעם החברים נודדים להודו ומייבאים משם נגיעות ראג'ה אותנטיות. כרגיל השילוב בין הפופ-רוק המערבי של ומפייר וויקנד לנגיעות ה"אקזטיות" שמעבר לים נשמע טבעי ומלא חיות אבל יחד עם זאת גם מורכב למדי, בטח ביחס לאלבומיהם המוקדמים.
בראשית דרכם הסאונד של ומפייר וויקנד היה פשוט ונקי, כאן הוא מרגיש דחוס ומלוכלך על גבול הלא נעים. ברור שזה בכוונה ואין כאן באמת דברים שלא שמענו קודם מההרכב אבל כל עוד מדובר בנגיעות פה ושם זה נסבל, לאורך אלבום שלם זה לא פשוט לעיכול.
ומפייר וויקנד ועזרא קוניג בפרט תמיד לקחו את העשייה שלהם ברצינות וטוב שכך. הם לא רק יוצרים אלבומים, מבחינתם הם יוצרים אמנות בעלת משקל, עומק ואמירה כאשר Only God Was Above Us לא שונה. מדובר באלבום סופר אינטיליגנטי ומעניין של להקה שלא רק שאינה מזלזלת במאזינים שלה, אלא מסרבת לקחת אותם כמובן מאליו וזה הדבר הכי חשוב בעיני במוזיקה. לכן אני גם כל כך אוהב ומעריך את הלהקה הבאמת יחודית הזאת.
יחד עם זאת, ולמרות הסופרלטיבים המשתפכים שמקבלת היצירה החדשה ממבקרים מכל העולם, אני חייב להודות שטרם מצאתי בו שיר שילך איתי שנים קדימה. אני נהנה מהאלבום, מאזין לו באדיקות ומתפלש בטקסטים של קוניג כמו שאני תמיד אוהב לעשות אבל עדיין לתחושתי הוא נטול רגעים מופתיים או מפתיעים, המנונים או קוסמיים שבאמת יחרטו בי.
אין באלבום הזה ולו שיר אחד שהייתי מכניס ל- Modern Vampire in the city ובספק אם גם לאלבומיהם הראשונים. לא תמצאו כאן עוד Ya Hey, Horchata או Diane Young וחבל כי אלוהים יודע שיש בזרת של קוניג יותר כישרון מל- 90% מהאמנים הפעילים כיום.
בסוף היום, ועם כל הריספקט לאינטילגנטיות הלירית והפיוז'ן המוזיקלי, השירים באלבום החדש פשוט חלשים יותר מבעבר ואם ומפייר וויקנד מתגעגעים לשנות השבעים גם לנו מותר קצת להתגעגע למוזיקה שהם היו עושים פעם.
כתבתי כאן בעבר על אמנים ענקיים ששחררו אך ורק אלבום אחד. עכשיו קבלו רשימה של להקות וזמרים ששחררו רפרטואר שלם של אלבומים אבל מתוכם רק אחד היה באמת טוב. כאילו, טוב ברמה שכל השאר מחווירים לידו. אם תרצו, פרץ יצירתיות שלעולם לא שוחזר יותר.
Interpol- Turn On the Bright Lights
למרות שהשתייכה באופן מובהק לגל הלהקות של תחיית רוק הגראז'ים שכבש את העולם בתחילת שנות ה- 2000, אינטרפול תמיד הייתה חריגה בנוף.
בעוד הסטרוקס, היה יה יה'ז, TV on the Radio ואחרות הושפעו מהרוק האמריקאי של הסבנטיז, מקורות ההשראה של אינטרפול הגיעו מעבר לים מאמני הפוסט-פאנק הבריטיים דוגמת ג'וי דיוויז'ן והקיור. כפועל יוצא מכך גם הסאונד של ההרכב נטה לעגמומיות אפלה בניגוד לפרץ החיות שאימצו אחיותיה לז'אנר.
בדיעבד ה"זרות" הזאת היא זאת אשר נתנה ל- Turn On the Bright Lights, אלבום הבכורה של ההרכב, את הבידול לו הוא היה זקוק בשביל לפרוץ בענק.
זאת לא תהיה הגזמה לומר שיצירת הביכורים המופלאה של ההרכב הייתה מן הגדולות שיצאו באותו עשור והיא השפיעה על דורות של אמנים ביניהם: The Killers, The xx, Editors ועוד רבים אחרים.
אלבומם השני של אינטרפול, Antics, עשה קולות של מתחרה אבל במבחן הזמן Turn On the Bright Lights נשאר עד היום המגנום אופוס של ההרכב ללא מתחרים ולגמרי בצדק.
Travis- The Man Who
אחרי שגעון הבריטפופ שסחף את בריטניה ואת העולם, לקראת סוף שנות התשעים חזרו הבריטים לנמנם וחיבקו את תנועת הפוסט-בריטפופ, גל להקות שהמירו את הדיסטורשן בכלים אקוסטיים ואת הטירוף בשירים אישיים ושקטים.
ממובילות הגל הזה הייתה להקת טראוויס הסקוטית שעם כל הציניות שהיא בדרך כלל סופגת, סיפקה במאי 1999 סגירה הולמת, מלנכולית ומופלאה לעשור הזה בדמות אלבומה השני, The Man Who.
תחילה קיבל האלבום ביקורות לא מחמיאות על היותו שקט ומינימליסטי יותר מקודמו אך זה מסתבר בדיוק מה שהממלכה הבריטית הייתה צריכה בעידן הזה: קצת שקט וחשבון נפש ו- The Man Who סיפק בדיוק את זה.
האלבום הנפלא הזה העיף את טראוויס עד לגג העולם ופתח את הדלת לעוד המון להקות שיגיעו אחריה, בדיוק כמו הבאה ברשימה.
לאורך השנים טראוויס שיחררו עוד לא מעט שירים יפים ואלבומים לא רעים בכלל, אבל אף אחד מהם לא הגיע לקרסוליים של ההצלחה או האיכות שהציג The Man Who.
אך בעוד שאלבום הבכורה של קולדפליי העניק לה הצלחה רבה בארץ מולדתה, A Rush of Blood to the Head כבר היה סיפור אחר לגמרי. גם שונאיהם הגדולים ביותר של כריס מרטין וחבריו לא יוכלו להכחיש שמדובר באלבום מעולה שראוי לכל סופרלטיב.
הייתי בארצות הברית בזמן שהאלבום הזה יצא ואני זוכר עד היום איך שהיו שלטים שלו בכל מקום ואנשים עפו עליו, לא דבר שבשגרה כאשר מדובר על להקה בריטית באמריקה.
מאז קולדפליי התעצמו לכדי מפלצת ענקית נטולת נשמה אבל אלבומה השני תמיד יזכר כזה שהתחיל הכל וככזה אשר מוכיח שפעם להרכב הזה היה גם לא מעט כישרון ובעיקר נשמה.
Death Cab For Cutie- Transatlanticism
בן גיברד הוא האדם היחיד שזכה להכלל גם ברשימה הזאת וגם ברשימה הקודמת שלי על אמנים ענקיים שבאופן מפתיע שחררו רק אלבום אחד. אז כתבתי עליו בהקשר של האלבום החד פעמי והמופלא שהוציא יחד עם המפיק, ג'ימי טמבורלו, Give Up תחת השם The Postal Service, אבל גם בלהקת האם שלו הוא יכול היה לעשות הרבה יותר מאשר לשחרר יצירת מופת אחת בלבד.
בן גיברד זכה לאחד הקולות הכי יפים ששמעתי בחיי (באמת אני לא מגזים) וגם לכישרון לא מבוטל אבל זה לא הספיק לו וללהקה בהנהגתו לשחרר יותר מאלבום בודד שהפך קלאסיקה.
אלבומם הרביעי של Death Cab For Cutie הוא אלבום בוגר, כתוב היטב, מופק היטב ומלא בצלילים שרק מחכים להטביע אותך לתוכם. זו יצירה שיצאה בנקודה בהיסטוריה בה המון קהלים יכלו להתחבר אליה כמו לדוגמה מי שמאסו בנו-מטאל הכבד, אלה שגילו את ה"אימו" או מי שחיפשו את התשובה האמריקאית לפוסט-בריטפופ.
עד היום Transatlanticism נחשב לאחד האלבומים הכי משפיעים בעשור הראשון של המילניום וזה לא פחות מטרגדיה לחשוב איך הרכב עם כל כך הרבה כישרון ופוטנציאל לא הצליח לשחזר אפילו במעט את פרץ היצירתיות של אותו יצירה מופלאה.
Television- Marquee Moon
בניגוד לרוב הלהקות כאן, Television שחררו שחררו רק שלושה אלבומים שכולם זכו אמנם לאהדת הביקורת אבל רק אחד העפיל על כולם בצורה משמעותית. אני מדבר כמובן על Marquee Moon.
עם יציאתו, והאמת גם היום, אף אחד לא כל כך יודע איך להגדיר את האלבום הזה. זה פאנק? זה Lo-Fi? זה Garage Rock? אבל האמת היא שזה לא משנה שמדובר ביצירה שהיא לא פחות מפורצת דרך.
מצד אחד ב- Marquee Moon אין את ה"לכלוך" הפאנקיסטי אך מן העבר השני אין לי את היומרנות של אמני הרוק של התקופה, לכן הוא מצליח לבלוט ולזרוח גם היום.
על אלבומם השני של ההרכב, Adventure, כבר נכתב ב'רולינג סטון' כי הוא "מאכזב וחסר את המתח והמיסתוריות של אלבום הבכורה". תכלס הם צודקים ובדיוק בגלל זה עד היום Marquee Moon נשאר המגנים אפוס היחיד של Television.
Alanis Morissette- Jagged Little Pill
אחרי שמאסה בלהיות זמרת Teen Pop במולדתה קנדה, נדדה אלאניס מוריסט כל הדרך ללוס אנג'לס והצטרפה לגל הרוק האלטרנטיבי שכבש בתחילת הניינטיז את העולם.
לא יאמן שאותה זמרת שאחראית על Jagged Little Pill, אחד מאלבומי הרוק הנשי הגדולים והמשפיעים בכל הזמנים, היא גם אותה זמרת שאחראית על שירי הטראש שממלאים את שני אלבומיה הראשונים. אבל השינוי הזה כאמור עשה לה רק טוב ואלבומה השלישי הוא קלאסיקה שנשמעת מדהים ורלוונטי גם היום. אממה, כמו הרבה אמנים אחרים לפניה גם מוריסט לא ידעה לתעל את ההצלחה והמוזה ליצירות חזקות נוספות.
לאחר שהגיעה לפסגת האולימפוס החליטה מוריסט ללמוד יוגה ולטוס למזרח כאילו סיימה 3 שנים בגבעתי. את תוצאות החיפוש העצמי הזה ניתן לשמוע באלבומה הבא, Supposed Former Infatuation Junkie והמפוהק. משם הדרך לאבדון הייתה קצרה.
מוריסט עדיין משחררת אלבומים ואת מה ששלה אף אחד לא יוכל לקחת ממנה, אבל Ja1gged Little Pill תמיד תשאר היצירה הבאמת גדולה היחידה שלה.
Animal Collective- Merriweather Post Pavilion
אני באמת אוהב את אנימל קולקטיב. לאורך השנים הם שחררו יצירות מרתקות שדחפו את גבולות הפופ והאלקטרוניקה לקצה, אבל חייבים להודות באמת, שום אלבום שלהם לא באמת מגיע לקרסוליים של Merriweather Post Pavilion המופלא שלהם. מדובר ביצירה רדיקלית, מונומנטלית וחד פעמית עד שפשוט בלתי אפשרי להתחרות בה.
הבעיה היא שכמו שחקן שהפך להיות כל כך מזוהה עם דמות אחת עד שלא מלהקים אותו לסרטים אחרים, כך Merriweather Post Pavilion עומד בגאון מעל כל הדיסקוגרפיה הענפה של אנימל קולקטיב ומטיל עליה צל כבד שבלתי אפשרי, וגם לא בטוח שצריך, להשתחרר ממנו.
MGMT- Oracular Spectacular
כמו פתיל שנדלק וזוחל לו לאיטו אל עבר הפצצה, כך גם לאלבום הבכורה של MGMT לקח זמן להתלקח, אבל כשזה קרה הפיצוץ היה גרעיני. מדובר באלבום של צמד יוצרים צעירים ורעבים שהתפוצצו עם יצירה לא פחות ממפעימה שמשלבת רוק, פסיכדליה, פופ ועוד מגוון ז'אנרים בצורה שהיא לא פחות ממושלמת.
יש אמנים שחיים שלמים ינסו ולא יצליחו לכתוב קלאסיקות כמו Kids, Electric Feel או Time to Pretend שהוא בקלות אחד השירים האהובים עלי אי פעם.
הבעיה של MGMT הייתה שאחרי אלבום כל כך טוב, כנראה שנגמרו להם הרעיונות כי מלבד כמה יציאות פה ושם, אף אלבום שלהם לא הצליח לגרד את היופי והקסם של Oracular Spectacular.
Nirvana- Nevermind
אל תהרגו אותי אבל עם כמה ש- Bleach ו- In Utero טובים, בואו, הם לא באמת ברמה של Nevermind. אהיה קיצוני עוד יותר ואומר ש- Bleach קיבל יחס רק אחרי שנירוונה הפכה להיסטריה ולגבי In Utero פשוט אצטט את NME שכתבו בביקורת שלהם על האלבום: "כממשיך דרכו של אחד מהאלבומים הטובים ביותר בעשור האחרון, In Utero לא בדיוק שם".
האמת היא שבאמת קשה להתעלות על פרץ יצירה חסר תקדים כמו Nevermind. מדובר באלבום שהגדיר דור אבל גם אם מתעלמים מזה (עד כמה שהדבר אפשרי) אז מגלים שהוא פשוט הרבה יותר טוב מאחים שלו. כאילו, הרבה הרבה הרבה יותר טוב.
Sinéad O'Connor- The Lion and the Cobra
עם כל המיתולוגיה והכותרות שיצרה, בסוך היום שינייד אוקונור שחררה רק אלבום אחד באמת, אבל באמת טוב וזה לא האלבום שכולל את Nothing Compares 2 U.
בעידן בו "בנות רק רצו לכייף", אלבום הבכורה של שינייד אוקונור היה אמיץ, חד ומאתגר. השירים נכתבו כולם ככלי לרפא את נפשה הפצועה של הזמרת ואת האותנטיות הזאת אי אפשר לזייף וכנראה גם לא לשחזר.
העליות, המורדות, הנפש המיוסרת לצד החלטות מקצועיות גרועות גרמו לקריירה של אוקונור לדעוך ובפועל להפוך לאחת המבוזבזות בהיסטוריה. נו, לפחות תמיד יהיה לנו את The Lion and the Cobra ואת הקאבר ההוא לפרינס.
The Strokes- Is this it
תקשיבו הסטרוקס היא אחת הלהקות האהובות עלי. אני מכיר את כל הדיסקוגרפיה שלהם מלפנים ומאחור ובעוד שאני נהנה מכל האלבומים שלהם, אין מה לעשות, כיצירה שלמה ומושלמת, אף אלבום לא מגיע לרמה של Is this It.
כתבתי בעבר בהרחבה של כך ש- Room on Fire, אלבומם השנילא מקבל את הכבוד הראוי לו ואני עדיין סבור כך, אבל את החד פעמיות של Is This it ואת מה שהוא עשה לקריירה של ההרכב אי אפשר לשחזר.
מעבר לכך, האלבום הזה לא רק מדהים ביופיו אלא בעל השפעה חסרת תקדים. זוהי יצירה שהגדירה תקופה, דור, ז'אנר ואת הדברים האלה מסתבר לא ניתן לשחזר בקלות.
Tracy Chapman- Tracy Chapman
אלבום הבכורה של טרייסי צ'פמן הוא לא רק אלבום מדהים הוא גם אלבום חשוב. זהו מסמך היסטורי, חברתי ופוליטי ראשון במעלה שמוכיח את העצמה של המוזיקה הפופולארית להעביר מסרים בעלי ערך בצורה שתהדהד שנים קדימה.
אין מספיק מילים שיוכלו לתאר עד כמה האלבום הזה יפה או עד כמה הוא נוגע, מרגש וכנה ולכן אני יכול להבין מדוע צ'פמן מעולם לא הצליחה להתעלות עליו.
מי שהמשיך הלאה עם צ'פמן יודע שלא נגמרו לה הדברים לומר ולכן קשה בדיוק לשם את האצבע על הסיבה המדויקת שבגללה היא לא המשיכה לשמור על אותה איכות אבל היי, מאסטרפיס אחד עדיף על כלום.
Bloc Party- Silent Alarm
ב- 2005, בדיוק באמצע העשור הראשון של המילניום החדש, התפוצצו Bloc Party עם אלבום בכורה מלא אנרגיה ומפוצץ להיטים. האלבום היה שונה בנוף של אותה תקופה והשירים בו זכו לכינוי "דאנס-רוק" בגלל המקצב המהיר שלהם והחשק שעושים עושים פשוט לקום ולרקוד. דמיינו לעצמכם אלבום שהוא קצת ניו אורד, קצת The Chemical Brothers, קצת ליברטינס ותקבלו את Silent Alarm.
אולי כל האנרגיה הזאת גרמה ללהקה להתעייף כי מאז, למעט כמה יציאות פה ושם, הם לא ממש הצליחו לשחזר את פרץ הטירוף החד פעמי של אותו אלבום אלא רק הלכו ודעכו עד שהפכו לסיוט של כל יוצר: לא רלוונטיים.
Keane- Hope and Fears
אני מודה שאלבום הבכורה של הלהקה הבריטית הוא לא בדיוק כוס התה שלי אבל לאימפקט ולהצלחה שזכה לו בצאתו אי אפשר להתכחש. מעבר לעובדה שמדובר באלבום הנמכר ביותר בממלכה המאוחדת ב- 2004 שהגיע עד עכשיו למכירות של פלטינה כפול 9(!), זוהי יצירה שהשפיעה רבות על המוזיקה של העשור הראשון של שנות האלפיים ודחפה להקות כמו Snow Patrol, Razorlight, Kaiser Chiefs להצלחה כבירה.
לא אגזים אם אומר שמדובר באחד האלבומים הכי אהובים בהיסטוריה הבריטית, חבל רק מבחינת Keane שהם לא ידעו כיצד למנף את ההיסטריה.
בעוד Hopes and Fears הושווה לקלאסיקות כמו Definitely Maybe ואחרות, אלבומיהם הבאים של הלהקה לא זכו לטעום את אותו טעם ההצלחה החד פעמי וההרכב רק הלך ודעך עד עצם היום הזה למעשה.
אלבומם המשותף של ליאם גאלאגר וג'ון סקוייר, שתיים מאגדות הרוק הגדולות ביותר של הממלכה המאוחדת, הוא מסע שורשים כיפי במיוחד בנבכי ההיסטוריה של מוזיקת האינדי האנגלית.
ציון המועדון: ★★★☆☆
ליאם גאלאגר מעולם לא פחד לעמוד על כתפי ענקים. למעשה לאורך כל קריירת הסולו שלו וכמובן עם "אואזיס", הוא התגאה במושאי הערצתו ולא חשש לרגע לספר על ההשראות שקיבל מהם או על הגניבות האמנותיות ש"השאיל" מהם.
אחת מאותן השראות הייתה להקת "הסטון רוזס" האגדית שב"קיץ האהבה השני" של 1989 שחררה את אלבום הבכורה האלמותי שלה שיגדיר את מצב רוחו דור שלם של צעירים בליינים, אסקפיסטים שרוצים לרקוד, לעשות אסיד, לשכוח מצרותיהם ולאו דווקא בסדר הזה.
ליאם אמר בעבר כי לולא הסטון רוזס, אואזיס לא הייתה קיימת, מצד שני גם "הסטון רוזס" באופן טבעי חבים את קיומם להרכבים כמו "הסמית'ס" או "ניו אורדר" שבעצמם הושפעו מאלה שהיו לפניהם.
כך, בין ליאם גאלאגר ואואזיס לג'ון סקוייר והסטון רוזס עובר חוט מקשר של היסטוריה מוזיקלית, בריטית, "אינדית" משותפת, לכן היה זה רק טבעי שהשניים האלה ישתפו פעולה.
האלבום החדש מגיע אחרי שלוש יצירות סולו סופר מצליחות, ובאופן מעט מפתיע גם מאוד מוצלחות, של ליאם גאלאגר שבשנים האחרונות חזר להיות אחד האנשים האהובים והמסוקרים בממלכה המאוחדת כאילו 1996 מעולם לא הסתיימה.
בניגוד לגאלאגר, ימי ההצלחה של סקווייר נותרו מאחור אחרי ששני אלבומי הסולו ששחרר בתחילת העשור הקודם נחלו כישלונות חרוצים.
אולי בגלל זה ואולי נטו לשם הנוסטלגיה, הגיע גאלאגר לעזרת חבר ומתוך הערכה כנה אחד לשני, יצרו השניים אלבום משותף בן 10 קטעים שעושה הרבה כבוד לא רק להם אלא למורשת המוזיקלית הנהדרת אשר הביאה אותם עד היום.
חובבי המוזיקה הבריטית לדורותיה יעופו על האלבום הזה ויתמלאו בתחושה חמימה של "חזרה הביתה" ונוסטלגיה מתוקה.
בין אם זה Just Another Rainbow שמהדהד לימי הפסיכדליה של הסטון רוזס, Mars to Liverpool שמזכיר את הרולינג סטונס, One Day at a Time ה"ביטלסי" ו- I'm a Wheel שנשמע כמו קטע גנוז של אריק קלפטון, הפרויקט הזה הוא חלומו הרטוב של כל אנגלופיל. מסע שורשים מענג במיוחד בין נקודות ציון שונות בהיסטוריה של מוזיקת האינדי הבריטית.
אבל עם כל הכבוד שרוחשים גאלאגר וסקוייר לעבר, ההישענות עליו היא גם נקודת החולשה של היצירה החדשה שלהם.
מצד אחד השירים של הצמד לא באמת מתיימרים להתעלות על אלו של מושאי הערצתם, כאשר מן העבר השני הם גם לא מחדשים שום דבר כך. התוצאה היא אלבום של כיף טהור וגילטי פלז'ר אסקפיסטי אבל לא הרבה מעבר לכך.
האם זה מספיק? יתכן בהחלט שכן. האם אפשר היה לצפות ליותר? ובכן כנראה שגם בגזרה הזאת התשובה חיובית.
באופן לא מפתיע העיתונות הבריטית חוגגת את היצירה הזאת ומכתירה אותה כטובה ביותר של השניים מאז ימיהם בסטון רוזס ובאואזיס. הדבר נכון אולי לגבי סקוייר אבל לגבי גאלאגר אני חולק על האבחנה הזאת בתוקף.
בכל מקרה, החשיבות של היצירה הזאת היא בחגיגת ההיסטוריה המוזיקלית הבריטית ובעצם החיבור בין שתי אגדות שמצליחות להוכיח שהרוק עדיין בועט לא רק בעבר אלא גם בהווה.
בעיני דייויד בואי הוא האמן הכי פורה והכי יצירתי שידעה אי פעם תרבות הפופ. מדובר על מוזיקאי שעשה פחות או יותר הכל והשפיע על ספקטרום רחב עד כדי גיחוך של אמנים. מתוך כך גם האלבומים שלו היו שונים, משונים, יצירתיים ומפעימים כך שלדרג אותם זה חתיכת אתגר אבל היי, קצת אתגר אף פעם לא שבר אותי אז קבלו את הדירוג המלא של כל אלבומי האולפן של דייויד (אין עוד מלבדו) בואי.
26. Pin Ups
לפני הכל, הבהרה שהיא נכונה לגבי כל הדירוג הזה: אין לדייויד בואי אלבומים באמת רעים, יש לו אלבומים פחות מוצלחים כמו במקרה של Pin Ups.
אלבומו השביעי של דייויד בואי יצא רק 6 חודשים אחרי Aladdin Sane המופתי כאשר המתחים בין "העכבישים ממאדים" הביאו לפירוקם המעשי.
התוצאה הייתה אלבום קאברים שאמנם זכה להצלחה מסחרית אך ממש לא לעדנה ביקורתית ודי בצדק האמת. למרות כמה בחירות מעניינות, השירים נשמעים "לא אפויים" עד הסוף, דלים ובכלל, דייויד בואי הוכיח לנו שהוא מעיין בלתי נדלה של רעיונות מוזיקליים כך שהדבר האחרון שהוא היה צריך לעשות זה אלבום מלא בשירים לא שלו.
25. David Bowie
לכל דבר גדול הייתה התחלה קטנה, ממש כמו אלבום הבכורה של דייויד בואי שלא ממש העיד על העתיד.
לצד כמה שירים סבירים האלבום הזה מכיל גם לא מעט קטעים ממש קרינג'יים (מי אמר Uncle Arthur?), ובכל זאת אם מבקשים לחפש נקודת אור אז אפשר למצוא אותה בעובדה שכבר בתחילת דרכו התרחק בואי מהאובייס ויצר אלבום של תזמורים גדולים והזויים שהם הכל חוץ מסטנדרטיים.
לטוב ולרע, עד יומו האחרון, דייויד בואי לא ייצור אלבום נוסף כמו David Bowie, ואולי קצת טוב שכך.
24. Never Let Me Down
אלבומו ה- 17 של דייויד בואי נחשב על ידי רבים כגרוע ביותר ברפרטואר שלו והאמת שהוא זכה לביקורות הללו די בצדק. עם הפקה מפונפנת וחסרת נשמה לצד שירים חלשים שמנסים בכל כוחם להשמע כמו פיל קולינס, Never Let Me Down עושה הכל בשביל לאכזב אותך.
ברבות השנים גם בואי בעצמו הביע חוסר שביעות רצון מהתוצר המוגמר כאשר את השיר Too Dizzy הוא אפילו מחק לגמרי מהרפרטואר שלו מרוב שנאה יוקדת.
23. Tonight
ההצלחה המטאורית לה זכה בואי עם Let's Dance מ- 1983, גרמה לו לרצות לשמר את הקהל החדש שנחשף אליו וכתוצאה מכך הוא המשיך בקו הפופ גם באלבומו ה- 16.
העניין הוא שבעוד Let's Dance נשמע כמו יציאה רעננה, כיפית וייחודית, Tonight נשמע בעיקר מזיע ממאמץ לשחזר את אותה נוסחה שהביא לו הצלחה פנומנלית. בניגוד ליצירותיו הגדולות של בואי, לא היה קונספט מאחורי Tonight. לא הייתה שום תמה מאחוריו או רעיון מרכזי, הוא פשוט קיים.
יש בו כמה שירים טובים יותר או פחות אבל בגדול מדובר ביצירה חסרת נוכחות ודי נשכחת.
22. Reality
הדבר הכי גרוע שאפשר לומר על אמן בסדר גודל של דייויד בואי זה "נשכח" אבל זה קצת הסיפור של אלבומו ה- 24 שיצא בשנת 2003.
כמו Heathen לפניו, גם Reality מכיל גרסאות כיסוי, הפעם שניים, ל- Pablo Picasso של the Modern Lovers ו- Try Some, Buy Some שכתב ג'ורג' האריסון עבור הזמרת רוני ספקטור.
אבל גם ללא קשר אליהן, האלבום לא מצליח להתעלות ולא סיפק אפילו שיר אחד שיחרט לאורך זמן. ההפקה "רזה" וכל העסק מרגיש מעט עייף. אולי זה לא מפליא שאחרי האלבום הזה יצא בואי להפסקה של עשור. יש מצב שהאלבום הזה היה צריך להיות מדורג נמוך עוד יותר אבל יאללה, נוותר לו.
21. Heathen
קשה לאכול את Heathen, אלבומו ה- 23 של בואי שיצא ביוני 2022. למרות שהוא מכיל בתוכו כמה קטעים נפלאים, במיוחד Everyone Says 'Hi המרגש, התחושה היא של אלבום לא אפוי מספיק. עם חזרתו של טוני ויסקונטי לעמדת המפיק לראשונה מאז Scary Monsters (and Super Creeps), אין ספק שהאלבום הזה צריך היה להיות טוב יותר.
עם שלושה קאברים ותרומה לא מפעימה במיוחד מצד דייב גרוהל ופיט טאוסנד, Heathen הוא אלבום לא מספיק חד ומהודק, בטח לא בסטנדרטים של בואי אבל היי, זה עדיין אלבום של דייויד בואי.
20. Space Oddity
כבר באלבומו השני (שנקרא פורמלית שוב, David Bowie אבל בסדר), שינה דייויד בואי את עורו כשהעיבודים התזמורתיים מאלבומו הראשון הומרו בפולק וברוק הפסיכדלי שאפיינו את התקופה.
האלבום נוגע במגוון רחב יותר של רעיונות אך מבלי למצות את הפוטנציאל שלהם. זה אלבום מבלבל ומבולבל של אמן שעדיין מחפש את דרכו. אחרי שכל זה נאמר, הוא עדיין מכיל את פאקינג Space Oddity שהוא אחד השירים הגדולים אי פעם אז אתם יודעים, הכל יחסי.
19. The Buddha of Suburbia
זה אלבום? זה פסקול? בגדול זה שניהם. אלבומו ה- 19 של דייויד בואי החל מתהליך יצירת הפסקול עבור הסרט The Buddha of Suburbia והפך לאלבום מלא, שלא בהכרח מתכתב עם הפסקול. מבולבלים? גם אנחנו, אבל זה לא אומר שמדובר ביצירה רעה.
למרות שמדובר באחד האלבומים היותר נשכחים של בואי (האלבום שוחרר בארה"ב רק ב- 1995), מדובר בסוג של פנינה, לא תמיד הכי מלוטשת, אבל עדיין נעמה לאוזן, ברפרטואר של בואי. מעניין לציין שב- 2003, עשר שנים לאחר שיצא, הכתיר בואי את האלבום הזה כאהוב עליו ביותר.
18. The Man Who Sold the World
אחרי שהיה בקטע של תזמורים גדולים באלבומו הראשון, עבר לפולק באלבומו השני, ביצירתו השלישית המשיך דייויד בואי לשנות ולהשתנות כאשר הפעם הוא חותך לכיוון הרוק הכבד יותר.
גם הטקסטים של בואי עברו באלבום הזה מהפך כאשר הם מתמקדים בנושאים כמו דת, אי-שפיות, טכנולוגיה ומלחמות. זהו כנראה האלבום הראשון בו החל בואי לגבש את הזהות המוזיקלית שתלווה אותו בשנים הבאות ומכאן חשיבתו הרבה. אבל גם בלי קשר מדובר באלבום פשוט טוב.
17. Black Tie White Noise
אולי האלבום הכי אקלקטי ומגוון ברפרטואר של דייויד בואי וזה בפני עצמו אומר המון. ג'אז, אמביינט, אוונגרד, דיסקו, פופ, אר נ' בי, מה אין בפיוז'ן הזה שנקרא Black Tie White Noise? שאיכשהו מצליח להשמע מעולה.
אחרי הירידה הדרסטית בהצלחה (ובאיכות) של תוצריו במחצית השניה של שנות ה- 80, בהרבה מובנים סימן Black Tie White Noise את הרנסס של בואי הן מבחינה יצירתית והן מבחינת חזרתו למרכז הבמה.
וכמובן שאי אפשר לא להזכיר עד כמה מושלם Jump They Say שכתב בואי בהשראת אחיו למחצה, טרי ברנס, שהיה סכיזופרן והתאבד ב- 1985.
16. Hours
אולי זה בגלל שמדובר באחד האלבומים הראשונים של בואי שאי פעם אהבתי, אולי זה בגלל ש- Thursday's Child הוא שיר מושלם, אבל יש לי פינה חמה מאוד בלב ל- Hours.
בניגוד לאינדסטיראל והאלקטרוניקה הקשוחה שאפיינה את Earthling ו- Outside, בואי סוגר את הניינטיז עם יצירת פופ-רוק סולידית אך קסומה ולטעמי לא מספיק מוערכת.
15. Outside
יצירתו ה- 20 של דייויד בואי, Outside או בשמו המפורש: 1.Outside: The Nathan Adler Diaries: A Hyper-cycle, היא אופרת רוק, אינדסטריאלית, אוונגרדית, אלקטורנית המספרת את סיפורו של החוקר נתן אדלר, אשר חוקר רצח של ילדה בת 14. בין שיר לשיר תמצאו גם קטעי חיבור כאשר הספרון שהגיע עם הדיסק מכיל את יומנו הפיקטיבי של אדלר- בקיצור יצירה 360 שאפשר לצפון רק מבואי.
על אף היומרנות שביצירה והביקורות המעורבות שקיבלה בצאתה, אני מוצא את Outside מרתקת, עמוקה, אינטלגנטית שלא לוקחת את המאזין שלה כמובן מאליו. שימו לב גם לגרסת הסינגל הנהדרת שיצרו אשפי הפופ הבריטיים, פט שופ בויז, ל- Hallo Spaceboy שהפכה לסינגל המצליח ביותר של בואי בשנות ה- 90.
14. Earthling
כמו בסדר יציאתם, גם אני לא סתם הצמדתי את Earthling לקודמו, Outside. שנתיים בלבד מפרידות בין 2 האלבומים שתמיד הרגישו לי כמו אחים.
למרות ש- Outside מציג ממש סיפור קוהרנטי והוא ארוך משמעותית מאחיו הקטן, שני האלבומים מאופיינים בסאונד אינדסטריאלי אלקטרוני לא תמיד קל לעיכול אבל מופלא בדרכו שלו.
האימוץ של בואי את הז'אנרים הללו לחיקו, כמו גם את ה- Drum and Bass , והתכתם בצלילי הפופ, הוכיחה בפעם המי יודע כמה את פריצת הגבולות של בואי שנגע במהלך הקריירה שלו כמעט בכל ז'אנר מוזיקלי והפך אותו "לשלו".
האנרגיה המתפרצת ב- Earthling, האגרסיביות, הצמרמורות שהוא עושה וכמובן Little Wonder המושלם, הופכים אותו לקלאסיקה "בואית" מופלאה, גם אם לא כולם בהכרח יסכימו איתי.
13. Diamond Dogs
אלבום הגלאם רוק האחרון של בואי הורכב מכמה פרויקטים שעבד עליהם הזמר באותו הזמן, בין היתר גרסת מחזמר לזיגי סטארדסט, אדפטציה מוזיקלית לספר 1984 של ג'ורג' אוורול ועוד.
התוצאה היא אולי לא היצירה הקוהרנטית ביותר של בואי, אבל בהחלט אחת המשובחות שלו. רגע לפני שהפומפוזיות של הגלאם-רוק הופכת לפרודיה על עצמה, מספק בואי יצירה מעט יותר מגוונת ואינטרוספקטיבית שרבים יראו בה כמבשרת הפאנק. בפרספקטיבה אחורנית, מדהים לראות איך בואי תמיד היה צעד אחד לפני כולם.
12. Young Americans
נתפס בעיני רבים כאלבום ה"סול" או ה"אר נ' בי" של בואי, Young American מציג התפחות אבולוציונית נוספת של בואי פוסט תקופת הגלאם-רוק שלו.
במחצית הסבנטיז גברה התעניינתו של בואי במוזיקת סול (תשוקה עזה שלו עוד מימי ילדותו) כאשר הוא אפילו שילב קאברים מפורסמים מהז'אנר בסיבוב ההופעות של Diamond Dogs.
בשביל לשמר את רוח הסול האמיתית רוב האלבום הורכב מסשנים של נגינה חיה של כלל הנגנים ביחד כאשר על פי ויסקונטי שהפיק את האלבום, "85% מהקולות של בואי הוקלטו חיים".
באלבום הזה לוקח חלק גם לא אחר מאשר הביטל לשעבר, ג'ון לנון אשר תרם את מכישרונו וקולו לשיר Fame כשבואי מצידו "גומל" לו בביצוע משלו ל- Across the Universe.
11. Lodger
האלבום השלישי בטרילוגיית ברלין המהוללת של בואי הוא לא הטוב ביותר בה, אבל הוא עדיין אלבום מרתק. בניגוד לשניים הקודמים, Lodger הוא אלבום הרבה יותר פופי והרבה יותר אקלקטי, מה שהופך אותו לרכבת הרים בעלת המון עליות ומורדות.
יחד עם זאת עדיין מדובר ביצירה ייחודית שכל אמן אחר היה שמח לשחרר. אגב, האלבום מכיל גם כמה מביצועיו הקוליים המשובחים ביותר בקריירה של דייויד בואי. פשוט תענוג.
10. Let's Dance
עד תחילת שנות ה- 80, דייויד בואי כבר הספיק לעשות פולק, פסיכדליה, גלאם רוק, אינסטריאל, אלקטרוניקה, סול, פסקולי סרטים ועוד עשרות ז'אנרים שיהלמו את הכינוי שידבוק בו ברבות השנים: הזיקית האנושית. באופן מפתיע, הדבר היחיד שהוא לא עשה זה פופ בצורתו הטהורה והכיפית ביותר שיש וזה סוף סוף הגיע ב- Let's Dance.
ב- 1982 זנח בואי את חברת התקליטים שלו עד אז, RCA, ועבר ל- EMI. יחד עם השינוי הזה החליט בואי כי הוא רוצה "התחלה חדשה" ובחר בנייל רוג'רס מלהקת הדיסקו, Chic, שיפיק את אלבומו הבא.
השילוב בין האוונגרדיות של בואי, לפופ של רוג'רס ולגיטרה של סטיבי ריי וון (שהיה אלמוני עד אז), התברר לא רק כמעניין אלא גם מצליח בטירוף. עם להיטי מצעדים כמו Modern Love, China Girl, Let's Dance ואחרים Let's Dance הפך לאלבומו המצליח ביותר של בואי שמצידו סוף סוף הצליח לפצח את המיינסטרים ולהפוך לשם מוכר כמעט בכל בית. ואיזה שיר מושלם זה Cat People.
9. Blackstar
גם ממרומי אחת הקריירות המרשימות בהיסטוריה, הצליח בואי ליצור אלבום סופר מעניין עם שילוב מוזר, מיוחד, אפל ומשוגע בין ג'אז מודרני, "רוק חללי", ועוד עשרות ז'אנרים שלחלקם עדיין לא הומצאו שמות. זוהי יצירה רדיקלית, הזויה, מגעילה, יפיפייה, מכוערת, מדהימה, מטרידה וקסומה כמו שרק אמן ואיש חזון בסדר גודל של דייויד בואי מסוגל ליצור.
בין אם אתם מחסידו של Blackstar ובין אם לא, אלבומו ה-25 של בואי הוא חוויה שמזכירה למה הדבר הזה שנקרא מוזיקה מרגש ומפעים אותנו בכל פעם מחדש, וכשזה מגיע למוזיקה אז אתם יכולים לסמוך על דייויד בואי שאין עוד מלבדו.
8. The Next Day
10 שנים לקח לדייויד בואי לשחרר את האלבום הזה אבל וואו, כמה שהיה שווה לחכות. אחד מהאלבומים הכי אהובים עלי של היוצר האדיר ובקלות אחד הטובים ברפרטואר הבלתי נגמר שלו.
באלבום הזה חוזר בואי למקורות הרוק שלו והתוצאה סוחפת, מהפנטת ומלאה אנרגיות לא פחות מהיצירות הכי גדולות שכתב בסבנטיז. נכון, אפשר היה לתמצת אותו ולהדק אותו יותר אבל עדיין מדובר ללא ספק באחד הקאמבקים הכי מספקים בהיסטוריה של המוזיקה. וכן, בעיני האלבום הזה מעט (ממש מעט) יותר טוב מ- Blackstar.
7. Station to Station
האלבום המזוהה ביותר עם פרסונת ה- the Thin White Duke ש"עטה" על עצמו בואי באמצע הסבנטיז הוא החוליה המקשרת והסופר חשובה בין תקופת הגלאם רוק של היוצר האלמותי אל תוך הניסיוניות המהפכנית של טרילוגיית ברלין.
זה היה אלבום פורץ דרך בדרכו שהתיך בצורה מופלאה Fאנק, אוונגרד, רומנטיקה, פופ ורוק לכדי יצירה קוהרנטית, מתקדמת, מופלאה ו"פראית כמו הרוח".
6. Hunky Dory
במידה רבה, זה האלבום ששם את דייויד בואי על המפה. זאת היצירה שהוכיחה שמדובר באמן על שהולך לשנות את העולם. אם תרצו, זה המפץ הגדול שהתחיל את אחת הקריירות המרתקות בתולדות המוזיקה.
כאשר הוא מוקף בחברי להקה חדשים, בראשם מיק רונסון האגדי (שהצטרף לבואי עוד ב- The Man Who Sold the World), מציג הזמר ב- Hunky Dory סאונד הרבה יותר חם, מבוסס פסנתר אך עם זאת גם הרבה יותר מתוחכם מכל מה שעשה עד אז. זוהי קפיצת מדרגה ענקית ברמות הביצוע, הליטוש, הליריקה והיומרות האמנותיות שהציב את דייויד בואי כחלוץ אמיתי של מוזיקה.
בין שלל הביקורות המשתפכות להן זכה האלבום כמו "גאוני" (Rolling Stone), "חדשני" (Melody Maker), "מבריק" (New York Times) דווקא משפט מתוך הביקורת של מגזין המוזיקה NME יתאר בעיני הכי טוב את היצירה הזאת ובכלל את הקריירה של דייויד בואי: "לא הולך אחר טרנדים".
מצחיק לגלות שבצאתו Hunky Dory היה כישלון מסחרי. רק לאחר ההצלחה הפנומנלית שיביא איתו אלבומו הבא של בואי, The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars, יקבל Hunky Dory את הכבוד המגיע לו כאלבום שהתחיל את הכל.
5. The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars
האפוס הגדול של דייויד בואי על החייזר שמגיע לכדור הארץ בכדי להציל אותו מאסון אפוקליפטי, הוא באופן אירוני זה אשר הביא את בואי לכבוש את העולם בעצמו.
באמת שקצרה היריעה מלפרט אודות אופרת הגלאם פורצת הדרך הזאת אשר עוסקת במיניות, סמים, חברה, פוליטיקה ותהילה. זוהי יצירה שהגדירה תקופה חדשה ברוקנ'רול, חוליה המקשרת בין סוף עידן הפולק-רוק של הסיקסטיז לבין הגלאם רוק ורוק האיצטדיונים של הסבנטיז.
מעבר למוזיקה האדירה בו, האלבום שם את הזרקור על האישיות הארטיסטית של בואי כיוצר, מוזיקאי ואיש חזון. זהו אולי לא האלבום הכי טוב של דייויד בואי אבל זה האלבום שמשמר הכי טוב את המורשת שלו ואיזה מורשת מפוארת זאת.
4. Aladdin Sane
אחרי ההצלחה האדירה של The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars, הרבה עמד על כתפיו של דייויד בואי. זו הפעם הראשונה שהוא ניגש לכתוב אלבום חדש מפוזיציה של כוכב ולא של מי שצריך עדיין להוכיח את עצמו.
אבל ציפיות מעולם לא הרתיעו את בואי, להפך, הן רק דירבנו אותו ולכן לא פלא שגם הפעם הוא לא אכזב עם Aladdin Sane שלא רק יעמוד בציפיות אלא אף יתעלה עליהן. אלבומו השישי של הזמר מאופיין בסאונד מעט יותר "כבד" שהושפע מאוד מנסיעותיו והופעותיו של בואי בארצות הברית ולפיכך הוא גם ספוג "אמריקנה".
בואי תיאר את האלבום הזה כ"מה קרה כשזיגי הגיע לאמריקה" ואכן בניגוד לקודמו, Aladdin Sane מרגיש יותר "ארצי", "מקומי" ומתאר באמת מה זה לחיות באור הזרקורים. יותר מחצי מאה עברה מאז שהאלבום הזה יצא והוא עדיין אחד מיצירות הרוק הכי טובות שיצאו ויצאו אי פעם.
3. Heroes
מי האמין שתשעה חודשים בלבד אחרי Low המופתי ישחרר בואי יצירת מופת נוספת ולא סתם יצירה, אלא כזאת שתחרט לנצח כאחת הגדולות שנוצרו אי פעם.
מתוך "טרילוגיית ברלין" המהוללת, Heroes הוא היחיד שהוקלט כל כולו בברלין יחד עם בריאן אינו וטוני ויסקונטי. העובדה שהאלבום הוקלט רק 500 מטרים מהגדר שחצצה בין מזרח גרמניה למערב גרמניה, השפיעה רבות על האווירה באולפן, על הכתיבה ואפילו על הנגנים עצמם כפי סיפרו לימים טוני ויסקונטי והגיטריס, קרלוס אלומר. הסאונד הדקדנטי, ההשפעות מקראפטוורק והרומנטיזציה למשהו גדול יותר, חילחלו כולם אל תוך שישי האלבום.
מבסינת הסאונד וביחס לשאר הקטלוג שלו משנות השבעים, Heroes נשמע כאילו הגיע "מהעתיד". ההפקה המתקדמת וערבוב הז'אנרים שנע מרוק ועד אלקטרוניקה אורבנית, הניחו את הבסיס לצמיחתם של אינספור אמנים ואלבומים שישנו לעד את פניה של המוזיקה הפופולרית. בנוסף לכל אלה הצטרף באלבום הזה גם לראשונה גיטריסט העל, רוברט פריפ מקינג קרימזון, אשר יעטר את השירים החדשים בצלילי גיטרה נפלאים וסולואים כמוהם לא נשמעו עד כה בשום אלבום של בואי.
ואי אפשר בלי מילה על שיר הנושא, אולי השיר היפה ביותר שבואי כתב אי פעם. השיר נכתב על זוג אוהבים, האחד ממזרח ברלין והשני ממערבה אשר חולמים להיות חופשיים יחד. השיר הזה מדגים את הגדולה של בואי גם ככותב מילים אשר משלב בין הארציות האנושית לבין השאיפה לפרוץ גבולות ולעולם לא לוותר על החלומות שלנו.
בדרך כלל Heroes קוצר את המחמאות על היותו האלבום הגדול ביותר של דייויד בואי ואולי בצדק אבל צריך לזכור שהוא הרחבה של הרעיונות שהחלו באלבום שבמקום הראשון.
2. Scary Monsters (and Super Creeps)
אם מישהו חשב שסופם של הסבנטיז יבשר גם על סיומה של המוזה של דייויד בואי, הוא טעה בגדול. יצירתו הראשונה של בואי בשנות השמונים היא לא פחות ממדהימה, מבריקה ומפעימה. היא מציגה את בואי בשיאו האמנותי בזכות טקסטים מושחזים היטב, הפקה מופלאה ושירים נצחיים.
טוני ויסקונטי שהפיק גם את האלבום הזה סיפר לימים כי "אחרי שנים, הרגשנו שסוף סוף הגענו למטרה שהצבנו לעצמנו, לעשות את ה"סרג'נט פפר שלנו".
ואי אפשר בלי מילה על Ashes to Ashes. יש מעט מאוד שירים שאני יכול לקרוא להם מושלמים אבל Ashes to Ashes הוא ללא ספק אחד מהם. שיר שלא משנה מתי הוא יתנגן הוא תמיד יבוא לי בטוב. שיר שלא משנה כמה פעמים אאזין לו הוא ידהים אותי כל פעם מחדש. ממש כמו כמו האלבום הזה.
1. Low
אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את Low. מעבר ליופי הנשגב הטמון בו, הבנתי לראשונה את מקור החיים של רוב המוזיקה שאני מאזין לה. מניו אורדר ועד רדיוהד, מ- Talk Talk ועד נירוונה, הרגשתי שזו חתיכת הפאזל שהייתה חסרה לי. גיליתי את המפץ ממנו הכל התחיל.
אפשר להתווכח על זה אבל בעיני דייויד בואי הוא האמן שהשפיע על הכי הרבה אמנים וסגנונות אי פעם. ספקטרום המוזיקאים שהודו ששאבו ממנו השראה הוא עצום וב- Low אפשר להבין מדוע.
אלבומו ה- 11 של בואי והראשון בטרילוגיית ברלין שלו, מכיל בתוכו צלילים פורצי דרך שהתיכו בזמן אמת אלקטרוניקה, גלאם רוק, אמביאנט, פופ, אוונגרד ופוסט-פאנק (לפני שהיה בכלל פאנק) אל תוך יצירה אחת קוהרנטית ומופלאה שנשמעת רלוונטית ורעננה גם היום. מדהים איך יצירה שנקראת Low יכולה להגיע לכאלה שיאים אדירים.
המטמורפוזה שעברה Talk Talk מסנסציית פופ להרכב אוונגרדי שהוליד ז'אנרים והשפיע על דורות של אמנים היא לא רק מהמרתקות בהיסטריה של המוזיקה, אלא היא גם מהחשובות שבהן. זהו סיפור שמוכיח שאמנים דגולים הם אלה אשר נשארים נאמנים ללב שלהם, גם אם בסוף זה לא בהכרח משתלם.
ציון המועדון: ★★★★★
מה אנחנו מבקשים מהמוזיקה שלנו? שתבדר אותנו, שתעניק לנו מעט אסקפיזם, שתרגש אותנו. אבל שום דבר מאלה לא עובדים לנו אם אנחנו לא מרגישים בעצמות שלנו שזה מגיע ממקום אותנטי אמיתי.
אנחנו לא עפים על בוב דילן בשל קולו הערב אלא בגלל הכנות שלו. אנחנו לא מתפעלים מבילי אייליש בגלל המוזיקה פורצת הדרך שלה אלא מהאופן בו היא משרטטת עבורנו את חיי הנעורים של המילניאלז.
בקיצור, אפשר ליהנות ממוזיקה, אבל מוזיקה שנאמין כי היא מגיעה מהמקומות העמוקים ביותר של נפש האמן תמיד תגע בנו עמוק יותר. מארק הוליס ו- Talk Talk יכולים היו להמשיך במסלול שיעדה להם חברת התקליטים שלהם וכנראה להרוויח מיליונים, אבל הייתה להם אמת אמנותית שהם פשוט לא היו מוכנים לוותר עליה, גם אם זה יעלה להם בקריירה.
עד אמצע הסבנטיז הרוק האמריקאי ששלט בסדר היום המוזיקלי פחות או יותר משנות ה- 50, החל לאבד מהדומיננטיות שלו. מובילי הסצנה התבגרו, מאזיניו התברגנו והדור הצעיר היה צמא למשהו חדש.
במילים אחרות, אחרי שצמח מתוך מרד הנעורים, באופן אירוני במחצית השניה של שנות ה- 70 הרוק נתפס כמיושן ומנותק. אל תוך הואקום הזה נכנסו מגוון ז'אנרים חדשים כאשר הבולט שבהם היה הסינת'פופ.
באקלים התרבותי החדש, את הגיטרה החשמלית, הבס והתופים החליפו הסינתיסייזרים, מכונות התופים והסיקוונסרים שנתפסו כ"צליל העתיד". אם בעבר סולו גיטרה נחשב אז למשהו חלוצי, עד תחילת שנות ה- 80 הפקת צליל מהסינתיסייזר נחשבה חתרנית וביטוי אמנותי לגיטימי.
בדיוק בתקופה הזאת נוסדה ב- 1981 בלונדון, Talk Talk שכללה את מארק הוליס מנהיג ההרכב, לי האריס על התופים, פול ווב על הבס וסיימון ברנר על הקלידים. צלילי הסינת'פופ החדשים אשר נתפסו כאמור כחדשניים ופורצי גבולות התאימו היטב לשאיפותיו המוזיקליות של מארק הוליס.
אלבום הבכורה של הלהקה שיצא ביולי 1982 לא בדיוק חרך את המצעדים אבל לאחר שהצטרפו לסיבוב ההופעות של ג'נסיס, החלה הרביעייה לצבור תאוצה והאלבום לקבל תהודה.
עם הנסיקה בפופולריות שלה הושוותה Talk Talk רבות ללהקה אחרת מזרם הסינת'פופ, דוראן דוראן. שמות הלהקות (מילה אחת שחוזרת פעמיים), הסטייל ה"נאו-רומנטי" והמפיק, קולין ת'ורסטון, שהפיק את שתיהן, גררו השוואות אין קץ אבל בזמן שדוראן דוראן יצאו במסע חסר תקדים להשתלט על העולם, למארק הוליס היו תוכניות אחרות לגמרי.
בתחילת 1983 עזב סיימון ברנר את ההרכב ו- Talk Talk נשארו על הנייר שלישייה. למה על הנייר אתם שואלים? כי במקומו של סיימון גויס המוזיקאי טים פריס-גרין שאמנם לא הוכרז מעולם כחבר רשמי בללהקה אבל הפך לשותפו המרכזי ליצירה של הוליס ולמפיק ההרכב.
אלבומם השני של הלהקה, It's My Life שיצא בפברואר 1984, לא היווה מהפך מוחלט בסאונד של ההרכב אבל את ניצני המרד של הוליס כנגד תרבות המוזיקה הפופולרית וה"ממוסחרת", בהחלט ניתן למצוא פה.
החל מעטיפת האלבום ההזויה שנוצרה כמחווה לאמן הבריטי, ג'ון אוורט מיליי, דרך ההפקה האקלקטית, ועד לתכנים שנגעו בזנות (Dum Dum Girl), חשבון נפש (Such a Shame) ומחאה כנגד התרבות הפופולרית (It's My Life).
האחרון הפך לאחד השירים המזוהים עם הלהקה ועם שנות השמונים בכלל. בעוד יש הנוטים לחשוב כי מדובר בשיר פופ גנרי ומלא שמחת חיים, למעשה הוא יוצא נגד המסחור של המוזיקה ומבטא את הרצון של הוליס להיות זה שקובע על האמנות שלו ועל החיים שלו.
חדי העין אף יוכלו להבחין שבקליפ לשיר הוליס לא עושה ליפסינק כמקובל כאשר לעיתים יש אפילו קשקוש על השתפיים שלו, זאת כמחאה על חוסר האותנטיות שב- MTV ובמוזיקה המסחרית.
הגישה הזאת תקצין עוד יותר ב- The Color of Spring, אלבומם השלישי של ההרכב, שיצא ב- 1986 ומהווה בעיני את היצירה המגובשת ביותר שלהם עד כה.
באלבום הזה נטשו Talk Talk סופית את הסינת'פופ ויצרו אלבום באמת ייחודי שנע על ספקטרום רחב של ז'אנרים אשר כולם ספוגים ברגש, כנות ואותנטיות.
The Color of Spring הפך לאלבומה הנמכר ביותר של הלהקה עד אז, המון בזכות Life's What You Make It האלמותי (זאת למרות שהשיר האהוב עלי הוא דווקא Give It Up). אחרי שנים של חיפוש הרושם היה שמארק הוליס סוף סוף מצא את קולו ואת המקום בו הוא מרגיש הכי בבית, אבל האמת לא יכולה הייתה להיות רחוקה יותר.
כל קליפ שהוליס אי פעם צילם, כל ראיון שהוא אי פעם נתן, כל תמונה בה הוא אי פעם צולם, גרמו לו לשנוא עוד יותר את האופן בו פועלת המכונה הזאת שדוחפת את המוזיקה הפופולרית קדימה. הוא בז לכל מה שנתפס בעיניו ממוסחר. שנא יחסי ציבור, קידום מכירות וכל דבר שהסיט את המאזינים מהדבר החשוב באמת: המוזיקה.
כפועל יוצא של אלה, שאף הוליס ליצור את האלבום הגדול אך עם זאת המופשט ביותר שלו. אלבום שיכיל באמת ובתמים את רחשי ליבו הכמוסים ביותר. יצירה של מינימום מסחריות ומקסימום מוזיקליות.
חמוש בהצלחה של The Color of Spring ותקציב גדול מחברת התקליטים שבאה בעקבותיה, יצא הוליס למסע מוזיקלי יחיד במינו אחר מציאת הגרעין המוזיקלי שתמיד התחבא בתוכו.
במשך שנה התנסה הוליס במגוון רחב של ז'אנרים חדשים. הוא הביא עשרות מוזיקאים לאולפן, גילה כלים חדשיO ואט אט ארג את חלומו הגדול לכדי יצירה של ממש. מתוך התהליך הזה נולד Spirit of Eden, אלבומה הרביעי של Talk Talk.
למרות היותה חלק מהקטלוג של Talk Talk, בפועל Spirit of Eden היא יצירה של הוליס ופריס-גרין שישבו ימים, שבועות וחודשים באולפן לטוות את האלבום שלעתיד יהיה מהאבות המכוננים של הפוסט-רוק – ז'אנר אשר עושה שימוש בכלי נגינה מעולמות הרוק בכדי ליצור משהו אחר.
ואכן המילה "אחר" מאפיינת מאוד את Spirit of Eden. עם פיוז'נים בין רוק, מוזיקה קלאסית, בלוז, א-קאפלה, אמביינט (Ambient) ועוד, זו כמעט משימה בלתי אפשרית להגדיר את האלבום הזה. זוהי יצירה מופשטת כמו ציור של קנדינסקי, אקספירמנטלית כמו ציור של ג'קסון פולוק ועמוקה כמו מי האוקיינוס עצמו.
המסע אל "רוחות גן העדן" מתחיל עם The Rainbow, תשע דקות וחמש שניות של יופי בל יתואר שכמו הקשת צבועות בשלל צבעים מרתקים של מוזיקה קוסמית. אחריו מגיע Eden שישבור לכם סופית את הלב ואנחנו עוד לא במחצית הדרך.
Desire המלא תשוקה מחולק לשתי קצוות של שקט ורעש כאשר אחריו מגיע Inheritance הנפלא ו- I Believe in You, המניפסט של הוליס נגד הרואין ("ראיתי את הסבל שהוא גורם").
אבל הדובדבן שבקצפת היה ונשאר Wealth, הקטע הכי אינטימי באלבום בו מתחנן הוליס בזעקות שבר "קחי את חירותי" תמורת האהבה. אם יבקשו ממני להדגים מה זאת "אותנטיות" המוזיקה, אתן את השיר הזה כדוגמה מייצגת. מעטים השירים שיכולים לחדור אל מתחת לעור וישירות אל תוך הנשמה כמו Wealth.
למרות שפע המוזיקליות המתפרצת ממנה, ולמעלה מ- 20 הקרדיטים שניתנו למוזיקאים שתרמו לה, אם יש מאפיין אחד אשר עובר כחוט השני לכל אורך 40 הדקות של היצירה המופלאה הזאת הוא השקט. כן, זה קצת מצחיק לומר זאת על אמנות שפונה בראש ובראשונה לאזניים אבל הדממה ביצירה הזאת היא חזקה לפחות כמו הרעש.
אחרי כל תו תמצאו הפגוה, לצד כל שיא תגלו שלווה. ככה כמו ילד המדלג בין הטיפות היצירה הזאת נוגעת, לא נוגעת בלב, לוחצת ומרפה, מלחיצה ומשחררת, מרגשת ומאוששת.
"השקט הוא מעל הכל" יספר הוליס לעתיד לעיתונאי, ג'ון פידג'ון. "אני מעדיף להאזין לתו אחד מאשר לשניים ומעדיף להאזין לשקט מאשר לתו אחד". זה אולי נשמע יומרני ומתפלצן אבל לא רק שהוליס אימץ את הגישה הזאת הלכה למעשה ב- Spirit of Eden ועוד יותר ב- Laughing Stock שיבוא אחריו, אלא גם בחייו הפרטיים.
הוליס סרב להתראיין, סרב ליחצ"ן, סרב להופיע וסרב לקחת חלק בכל דבר שעלול להסיט את תשומת הלב מהמוזיקה שלו. (בלחץ חברת התקליטים שוחררה גרסה מקוצרת של I Believe in You כסינגל עליה אמר הוליס כי "זאת הייתה טעות ענקית").
כמו אלבומים רבים אחרים גם Spirit of Eden לא קיבל את ההערכה המגיעה לו בזמן אמת. בביקורת של מגזין הרולינג סטון "זכה" האלבום לכוכב אחד מתוך חמישה כאשר בין היתר נכתב שם כי "במקום שהם (Talk Talk) יהפכו לגרועים יותר או טובים יותר הם הופכים ליומרניים יותר".
לאור העובדה שהוליס כאמור סרב בתוקף לקדם את האלבום בכל צורה שהיא באופן טבעי הוא נחל כישלון מסחרי חרוץ. כתוצאה מכך ומעמדותיו האנטי מסחריות של הוליס, תבעה חברה התקליטים של הלהקה, EMI, את ההרכב על כך ש- Spirit of Eden לא היה מסחרי מספיק ולפיכך הסב לה הפסדים רבים.
בסופו של יום התביעה נסגרה מחוץ לכותלי בית המשפט אבל היא נחשבת עד היום לאחד השיאים המבטאים את המתח התמידי שבין האמנות למסחריות, בין רצון האמן לבין צורך חברות התקליטים.
לאחר שנפרדה דרכה של הלהקה מחברת התקליטים, עזב גם פול ווב את הלהקה כך שאת אלבומה החמישי והאחרון, Laughing Stock, שהמשיך את הקו של Spirit of Eden, יצרו הוליס ופריס-גרין לבדם. עוד אמצא את הזמן להרחיב על יצירת המופת הנוספת הזאת בעתיד.
לאחר פירוקה המעשי של Talk Talk, מלבד הבלחה אחת ב- 1996 עם אלבום סולו יחיד, נטש מארק הוליס לחלוטין את עולם המוזיקה בכדי להתרכז במשפחתו.
עם השנים הלכו והתגלו יצירותיה האחרונות של Talk Talk והפכו למיתוסים של ממש שהשפיעו על דורות של מוזיקאים וז'אנרים (פוסט-רוק, אמיינט ועוד).
בסופו של יום, שמו של מארק הוליס אולי עדיין לא חצה את הגבול שבין יודעי דבר אל תוך נחלת הכלל אבל האצבע משולשת שהניף כלפי המוזיקה הממוסחרת היא לא פחות מאשר ניצחון לאמנות. זוהי ונדטה של איש אחד בניסיון להוכיח שמה שחשוב הוא לא מה שרואים אלא מה ששומעים ושמה שמגיע באמת מהלב סופו להתגלות כמו יהלום הנחצב מן האדמה. עד אז תשמרו כל השקט, כי גם בו יש קסם שאין בשום מקום אחר.
לעידן מטורלל בו המציאות עולה על כל דמיון, מגיע המנון מטורלל לא פחות. תרצו או לא, "נחש אותי נחש" הוא לא עוד להיט טיקטוק, הוא קולו של דור.
"על גגות תל אביב" של מלחמת המפרץ, "אל תדליקו לי נר" ממלחמת לבנון, "החיטה צומחת שוב" או "אין לך מה לדאוג" מימי מלחמת יום כיפור, לכל מלחמה יש את השיר המזוהה איתה.
אבל האמת היא ש"שירי מלחמה" לא מזכירים רק את אותה מלחמה, לעיתים הם כלל לא נכתבו עליה. שירים אלה ואחרים מתארים הלך רוח ציבורי רחב הרבה יותר.
נוטים לומר על יצירות מופת כי הן "לכדו את רוח התקופה" ובתקופה כה מטורללת של מלחמה בה רוצחים הופכים לגיבורים ולאמת אין שום חשיבות, זה רק טבעי ש"נחש אותי נחש" יהפוך להמנון התקופה.
למי שלא חי על הפלנטה, הנה ההיסטוריה שמאחורי ההיסטריה של "נחש אותי נחש" בקצרה ממש.
בשנה האחרונה הסתובבה לה בטיקטוק (אפליקציה שהלחם והחמאה שלה היא כידוע קטעי קול קצרים) הקלטת ווטסאפ של פועל ערבי למעסיקו בה הוא מתלונן (כנראה) שאינו יכול להגיע לעבודה משום ש"נחש אותו נחש", "קרס אותו קרץ" וכו'. משהו בסגנון של הכלב אכל לי את שיעורי הבית.
הקטע הביזארי הזה הגיע לאוזניו של עודד דוידוב, ראש מסלול הפקה המוזיקלית בבית הספר "רימון", שהחל כבדיחה פנימית בינו לבין אישתו, לזמזם את ההקלטה על פי הלחן של The Sound of Silence האלמותי של סיימון וגרפונקל.
לילה אחד, הפך דוידוב את הבדיחה למציאות כאשר שילוב את ההקלטה ממש על גבי המוזיקה של The Sound of Silence והעלה אותה לעמוד הטיקטוק שלו. משהתעורר, הבין דוידוב כי הבדיחה הקטנה שלו הפכה להיסטריה שתשגע מדינה שלמה.
"העולם השתגע" אמר דוידוב בראיון לאתר Mako ולא יכול היה לתאר זאת טוב יותר משום שלתקופה משוגעת מגיע המנון משוגע לא פחות המורכב מקלאסיקת סיקסטיז, בדיחה עדתית (גזענית?) והומור יהודי שיחבר את הכל יחד.
אבל קל לפתור את הטירוף סביב "נחש אותי נחש" בכך שפשוט מדובר בבדיחה, זה יהיה קל מדי. בעידן הפוסט קורונה, "ההתפטרות הגדולה", המלחמה באוקראינה ומהפכת ה- Ai, מונחים כמו "שורשים", כנות ואמת הופכים חמקמקים יותר מאי פעם.
התחושה היא כי בדור הנוכחי החיים נתפסים כארעיים ונטולי הקשר עד לרמה שאנחנו מאבדים את המשמעות לקיום שלנו, בהנחה לא מבוססת שבכלל יש כזאת, וגם אותה אפשר לזייף ב- Ai.
מה שמאיץ עוד יותר את התופעות הנ"ל הן כמובן הרשתות החברתיות. כמי שעובד בעולם הזה כבר למעלה מעשור ובעל שני תארים בתקשורת, ברשתות החברתיות יש המון דברים באמת מדהימים, אבל גם כל כך הרבה רע.
מעבר להגברת הלחץ, הפאניקה והפייק ניוז, הרשתות החברתיות הביאו אותנו לשלב אבולוציוני חדש אשר אני מכנה אותו "עידן האין אמת".
אם תחילה דרשנו מהתקשורת לתווך לנו את האמת כפי שהיא (עידן העיתונות הקלאסית) ולאחר מכן את האמת בתיבול פרשנות ("ניו-ג'ורנליזם"), כיום אנו חיים בעידן בו לאמת אין כל משמעות- "עידן האין אמת".
אלו הם זמנים בהם אינסוף ערוצי התקשורת הדיגיטליים שסובבים אותנו אינם מעודדים אותנו לחפש את האמת אלא להפך, הם מעודדים אותנו לחזור לשבטיות בה אני צורך אך ורק את התוכן שאני רוצה. את מה שמדבר אלי ואת מה שאני מאמין בו.
הרי איך בנוי הניוז פיד של הפייסבוק או האינסטגרם שלנו? מתוכן שאנחנו נוטים לצרוך. איזה תוצאות חיפוש גוגל נותן לנו? כאלה שרלוונטיות לנו על פי חיפושים קודמים, העדפות וכו'. אחרי איזה משפיענים אנחנו עוקבים? אחרי אלה שמדבררים את הערכים שלי.
הדיכוטומיה הזאת כל כך ברורה ומבדלת עד אשר סרטון GoPro של מחבל רוצח ילדים לא מספיק בשביל לשכנע את מי שהאמת הזאת לא עולה בקנה אחד עם השקפתו האישית. אם זה לא מגיע אלי דרך הערוצים שאני צורך אזי שזאת לא האמת.
תאמינו או לא, אבל כלל התופעות הללו (ועוד רבות אחרות אבל אוותר לכם על מבוא לתקשורת המונים) מתגלמות בצורתן האותנטית והטהורה ביותר ב"נחש אותי נחש".
מדובר בקטע נטול היסטוריה (מרבית צעירי הטיקטוק כלל לא יודעים שמדובר בלחן מוכר כפי שניתן לראות בצילום המסך המצורף), נטול שורשים, שנוצר יש מאין ואשר נועד להיעלם באותה מהירות בה הגיע.
זאת ועוד, הקטע הזה התפרסם בטיקטוק, פלטפורמה נטולת כל עכבות או אותנטיות שרק בה קטע כל כך הזוי וכל כך נטול "אמת" יכול להתפוצץ ככה.
ולמרות הכל בסוף היום בתוך תוכנו כולנו רוצים להיות קצת "נחש אותי נחש". מגוחכים אבל עם מודעות עצמית, טרנדיים אבל לא מתאמצים, שיקשיבו לנו, אבל שלא תמיד יקחו אותנו במלוא הרצינות.
הקטע הזה כל כך מופרך שהוא נועד להנציח מציאות מופרכת של מלחמות, חרדות, ספינים, מוסר מעוות, פקפוק בכל מה שחשבנו שהוא "אמת". בעידן של "אין אמת" רק להיט לא אמיתי נטול משמעות או היגיון יכול להצליח כל כך ולכן כשהיסטריונים יחקרו את התקופה ויבקשו לדרוש בפסקולה, "נחש אותי נחש" יהיה זה אשר יסמל אותה יותר מכל.
חושבים שכל העולם שונא אותנו? אתם צודקים, אבל הנה בכל זאת 10 שירים של אמנים מפורסמים על ארצנו הקטנה שאולי יצליחו לעשות לכם מעט נעים בלב.
Duran Duran- Tel Aviv
כמו רבים אחרים שעשו זאת מתוך שליחות, עניין או סתם סקרנות, גם סיימון לה בון, סולנה של להקת הסינת'פופ האגדית, דוראן דוראן, התנדב בקיבוץ.
השנה הייתה 1978 כשלה בון מצא את עצמו בקיבוץ גבולות שבנגב המערבי ומההיכרות שלו עם הארץ נולד השיר "תל אביב". תחילה נקרא השיר On My Own in Tel-Aviv ואף הכיל מילים, אך בסופו של דבר אלה הוסרו ונשארה רק המוזיקה האינסטרומנטלית שסוגרת את אלבום הבכורה האולטרה מצליח של ההרכב.
Morrissey- Israel
אחד ממתנגדי ה- BDS ואוהבי ישראל היותר ידועים, הוא סולן הסמית'ס לשעבר, מוריסי. לא רק שמוריסי הופיע בארץ חמש פעמים, הוא אף התעטף בהופעותיו בדגל ישראל וקיבל את מפתח העיר תל אביב מראש העיר, רון חולדאי.
עבור אלבום הסולו ה- 11 שלו, Low in High School, כתב מוריסי לא אחד אלא שני שירים על ישראל: The Girl from Tel-Aviv Who Wouldn't Kneel ("הילדה מתל אביב לא תכרע ברך לא בפני בעלה, לא בפני צורר ולא בפני מלך") ו- Israel.
האחרון, שגם סוגר את האלבום, הוא (על פי מוריסי): "המנון רומנטי עבור מדינת ישראל. אני יודע שישראל תמיד נמצאת תחת התקפות וביקורת אבל אני לעולם לא אבין את זה". את האמת, כנראה שגם אנחנו לעולם לא נבין את זה עד הסוף אבל עם מילים כמו: "הם בוכים ומתלוננים רק בגלל שאת לא כמוהם ישראל", אפשר לפחות להתנחם שיש מישהו שקצת מבין אותנו.
Bee Gees- Israel
אני יודע זה קצת קשה להאמין לזה היום אבל הייתה תקופה אי שם בשנות ה- 60 וה- 70 שישראל נתפסה כנס גלוי בעיני העולם והאהבה הורעפה עליה מכל רחבי העולם המערבי.
הוכחה לכך אפשר לראות ב"מכתב האהבה לישראל" הזה שכתב בארי גיב עבור הלהקה שלו ב- 1971. "את גורמת לכל העולם לחשוב עליך, את האחת והיחידה ישראל" שר גיב באחד הטקסטים הכי ידידותיים שאי פעם נכתבו על המדינה היהודית.
Bob Dylan- Neighborhood Bully
בשנות השמונים עם הפצצת הכור בעיראק, מלחמת לבנון השניה ובהמשך, האינתיפאדה הראשונה, דעת הקהל העולמית החלה לנטות יותר ויותר נגד ישראל ומי שיצא להגנתה הוא לא אחר מאשר רוברט צימרמן.
טוב "להגנתה" זו אולי מילה גדולה מדי, אבל דילן בדרכו הציורית מצליח להוציא את הצביעות העולמית החוצה כאשר הוא מכנה את ישראל "הבריון של השכונה" כמעין הפוך על הפוך ביחס למה שעוברת מדינת היהודים היחידה בעולם.
"בריון השכונה הוא רק אדם אחד, אויביו מספרים שהוא עומד על אדמתם, הם רבים ממנו בערך מיליון לאחד, אין לו לאן לברוח או להמלט הוא בריון השכונה". לא פחות מ- 11 בתים יש לשיר הזה שנכלל באלבומו של דילן, Infidels מ- 1982, בו אף מופיעה תמונה של הזמר כורע בהר הזיתים.
Vampire Weekend- Jerusalem, Ney York Berlin
טוב, זה לא בדיוק שיר על ישראל אבל כמו חלק נכבד מהקריירה של עזרא קניג היהודי האורתודוקסי מניו יורק, גם השיר הזה מלא רמזים והתייחסויות לעם הנבחר ולארץ מולדתו. איזה עוד שיר של אמן בינלאומי מכיל התייחסות להצהרת בלפור?
לשלושת הערים בשיר יש חלק מרכזי וחוט מקשר לעם היהודי. ירושלים הקדושה, ברלין בירת התרבות שהפכה לגהנום נאצי וניו יורק, אליה נסו היהודים מאירופה והקימו שם בהרבה מובנים בית חדש.
"אני יודע שאהבתי אותך בעבר, אני חושב שאני עדיין אוהב אותך" שר קניג את הקונפליקט הפנימי שלו עם ישראל. אבל מבחינתי לא משנה מה הוא יכתוב, אני תמיד אוהב את המוזיקה המופלאה שהוא יוצר.
Leonard Cohen- There is a War
כמו קניג, גם לאונרד כהן מעולם לא הסתיר את זהותו היהודית וזיקתו לעם היושב בציון. הקשר הזה הגיע לשיאו במלחמת יום כיפור כאשר במסגרתה הגיע כהן ארצה ויצא לשיר עבור חיילי צה"ל בחזית יחד עם מתי כספי ואילנה רובינא.
החוויות של כהן מהמלחמה תרמו רבות ליצירת שירי אלבומו הרביעי, New Skin for Old Ceremony אשר יצא באוגוסט 1974. בין יתר השירים שכתב כהן בעקבות המלחמה וביקורו בישראל היו Lover Lover Lover, Who By Fire המבוסס על הפיוט "ונתנה תוקף" ו- There is a War שהוא דווקא פחות מילולי במשמעותו ועוסק יותר במלחמה פנימית אבל אין ספק שאת ההשראה נתנה ארץ הקודש שלנו.
אגב מי שירצה יוכל למצוא בקלות עוד שירים ורפרנסים לישראל בשיריו של הכהן הגדול מכולם.
Matisyahu- Jerusalem (Out of the Darkness Comes the Light)
לפני שהוריד את השטריימל והזקן, זמר הרגאיי האורתודוקסי, מתיסיהו, היה לאחת התופעות היותר צבעוניות בעולם המוזיקה בעשור הקודם. כיאה ליהדותו המוחצנת, מתיסיהו שר לא מעט על ישראל והיהדות כאשר Jerusalem הוא רק דוגמה אחת לכך.
בשיר מתאר מתיסיהו את תלאות העם היהודי עד שחזר לארץ מולדתו וכמובן את ההבטחה המוכרת לכל יהוד: לעולם לא לשכוח את ירושלים.
Sabaton- Counterstrike
לחברי להקת המטאל השוודית, Sabaton, יש תחביב מאוד מעניין, כמעט כל השירים שלהם עוסקים במלחמות והיסטוריה צבאית כאשר לא שונה מכך הוא Counterstrike העוסק במלחמת ששת הימים.
"שלוש אומות נפלו בשישה ימים וקיבלו את מה שמגיע להם" שרים השוודים באחד הטקסטים היותר מיליטנטיים שנכתבו אי פעם על ישראל. כן, למצוא שוודים ימנים ושמרנים זה לא פשוט אבל הנה, מסתבר שיש כאלה.
Army of Lovers- Israelism
מי היה מאמין ששתי להקות שוודיות ימצאו את עצמן ברשימה כזאת? הפעם לא מדובר בהרכב מטאל אלא בלהקת יורודאנס צבעונית במיוחד ופופית להחריד הידועה בעיקר בזכות להיט הענק שלה, Crucified מ- 1992.
הקטע Israelism הלקוח מתוך אלבומם השלישי של "צבא האוהבים", The Gods of Earth and Heaven, יצא כסינגל במרץ 1993 והגיע לטופ 10 במגוון מדינות אירופה שלא ידועות כיום בחיבתם העזה לישראל כמו בלגיה, פינלנד, שוודיה וכמובן גם כאן בארץ.
מדובר באורגיית פופ חסרת מעצורים החוגגת את התרבות היהודית ומשלבת בתוכה שלל רפרנסים יהודיים וישראליים החל מהמגן דוד, דרך "הבאנו שלום עליכם" ועד ארץ ציון כמובן.
Paul Simon- Silent Eyes
כמו במקרה של לאונרד כהן, גם השיר Silent Eyes, מתוך אלבומו הרביעי של היהודי החביב, פול סיימון, נכתב בזמן מלחמת יום כיפור. בשיר מתאר סיימון את תשוקתו העזה לירושלים עיר הקודש. "היא בוערת כלהבה וקוראת בשמי" שר סיימון באחד השירים הכי יהודיים שאי פעם כתב וכנראה גם יכתוב.
2023 הייתה שנה הזויה ומוזרה, בעיקר לנו הישראלים. ניסיון להפיכה משפטית שקרע את העם לגזרים, פוסט-קורונה, אתגרים כלכליים ולקינוח מלחמה. מזל שהייתה לנו מוזיקה להיאחז בה. אלה היו עשרת האלבומים הכי טובים שיצאו ב- 2023.
10. Youth Lagoon: Heaven Is a Junkyard
אלבומו הראשון של טרבור פאוורס מזה 8 שנים הוא חזרה מבורכת הביתה. למעשה מדובר באחת ההפתעות היותר נעימות של השנה.
האלבום הזה כולו מרגיש כמו ריחוף שמיימי רוחני ותוצאה של שקט נפשי שנמצא לאחר שנים של חיפוש. זהו ללא ספק אחד האלבומים הכי מהפנטים וקסומים שיצאו השנה וכן, יש לו גם את השם הכי מעולה.
9. Sufjan Stevens- Javelin
למרות שביקרתי אותו לחומרה בביקורת שכתבתי עליו, עדיין כל אלבום של סופיאן סטיבנס הוא בערך 5 רמות מעל יתר האלבומים שבסביבה וחוץ מזה, יש לי מסופיאן סטיבנס את הציפיות הכי גבוהות שיש ומכאן גם נבעה הביקורת.
על אף שמצאתי אותו כניסיון לשחזר את Carrie&Lowell המופתי, אי אפשר שלא להעריך את היכולת המופלאה של סטיבנס לשיר אל תוך נימי הנפש העדינים ביותר של האדם. בעולם עפים על האלבום הזה, וגם אם אני קצת פחות, עדיין מגיע לו מקום בעשירייה הפותחת של 2023. רגש לבד זה לא מספיק: סופיאן סטיבנס Javelin ביקורת אלבום>>
8. Sigur Ros- Átta
עשר שנים לקח לסיגור רוס לשחרר את Átta את אלבומם השמיני שנקרא באיסלנדית פשוט "שמונה". אך למרות הזמן שעבר הרושם הוא שחברי הלהקה לא ישבו רגל על רגל אלא חשבו ותכננו בקפידה כל תו ותו שירכיבו את האלבום הנפלא הזה.
מדהים כל פעם מחדש לגלות עד כמה הלהקה הזאת משוחררת מכל אילוץ מסחרי ופשוט עושה מה שבראש שלה. את החופש הזה מנצלים סיגור רוס היטב בכדי ליצור אלבומים מלאי כנות ורגש שפורצים מתוכם כדור מלוע של תותח וזה משהו שאי אפשר לזייף. למרות שכבות המוזיקה הבלתי נגמרות, הגרעין הוא לב, לב ענק שמגולם בשיאו ב- Átta. יופי אינסופי: סיגור רוס Átta- ביקורת אלבום>>
7. The National- Laugh Track
אלבומם השני של הנשיונל בתוך כחצי שנה, מוכיח שלהרכב החד פעמי הזה יש כל כך הרבה מה לתת, אפילו אחרי קריירה של למעלה משני עשורים.
גם אם אלבומם העשירי של ההרכב הבאמת חד פעמי הזה, לא יחרט בהיסטוריה כאחד האלבומים הכי הגדולים שלהם, עדיין מדובר ביצירה אלגנטית, אינטליגנטית, עדינה, איכותית, עמוקה ואותנטית, שלא לוקחת את המאזינים שלה כמובן מאליו ומהווה ניצחון אמיתי לאמנות. לא צחוק:The National- Laugh Track ביקורת אלבום>>
6. Depeche Mode- Memento Mori
אלבומם ה- 15 של הרכב הסינת'פופ האגדי הוא הטוב ביותר שלהם מזה שנים. עם רוחו של חברם הטוב ומייסד הלהקה, אנדרו פלטשר, נחה עליהם, יצרו דפש מוד אלבום מלא עצב אך גם רווי חסד.
5. Caroline Polachek- Desire, I Want to Turn Into You
קרוליין פולצ'ק הנפלאה, בה התאהבתי עוד מימיה ב- Chairlift הלא מספיק מוערכת, סוף סוף מוצאת את קולה האמיתי באלבומה הרביעי, Desire, I Want to Turn Into You.
עם שילובים מופלאים בין פופ "ארטיסטי" לאלטרנטיבי ואפילו טריפ הופ וניו אייג', פולצ'ק נותנת למפלצת הצבעונית שבתוכה לצאת החוצה והתוצאה היא אלבום הפופ הטוב של השנה.
4. Boygenius- The Record
אחרי ששחררו EP די מדהים ב- 2018, הסופרגרופ של פיבי ברידג'רס, וג'וליאן בייקר ולוסי דאקוס התכנס סוף סוף לאלבום בכורה שנקרא בפשטות The Record.
אלבום הבכורה של השלישייה, שלהגיד עליה "מוכשרת" יהיה האנדרסטייטמנט של השנה, כבש את רוב דירוגי אלבומי השנה למיניהם ובהחלט אפשר להבין למה.
אלבומה השלישי של קארין דרייר השבדית (לשעבר The Knife) היא תצוגת תכלית של איך צריך להישמע פופ אלקטרוני איכותי ב- 2023.
מחוזקת באחיה אולוף ובטרנט רוזנר מ- Nine Inch Nails, היצירה הזאת עונה בדיוק על השם שלה כאשר היא מצליחה להיות קסומה, מחרידה, רומנטית ורדיקלית בעת ובעונה אחת. מדובר באמת ובתמים במאסטרפיס ייחודי, שלא לומר חד פעמי.
וגם, כמה אמנים שחררו השנה קטע היסטרי כמו Kandy שהוא בקלות שיר השנה שלי. יודעים מה, אפילו יש מצב שהאלבום הזה היה צריך להיות גבוה יותר ברשימה.
2. Lana Del Rey- Did You Know That There's a Tunnel Under Ocean Blvd
אלבומה התשיעי של לנה דל ריי היה קרוב מאוד לכבוש את הפסגה אצלי אבל היי, גם מקום שני למי שעד לפני עשור הסתכלו עליה בזלזול, זה הישג לא מבוטל.
לנה דל ריי ממשיכה ב- Did You Know That There's a Tunnel Under Ocean Blvd להסיר את כל מי שעוד היה לו ספק לגביה ומספקת יצירה חשופה, כנה, מרגשת ואמוציונלית, כמעט חד פעמית.
כשמאט ברנינגר נתקל במחסום כתיבה מתסכל שמנע ממנו לכתוב והוריד אותו לתהומות דיכאוניים בהן לא ביקר שנים, הוא פנה למאגרי המילים הגדולים ביותר שקיימים: הספרים.
ברנינגר החל לעלעל בעמודים הראשונים של ספרים אקראיים שמשך מתוך הספרייה הפרטית שלו כאשר אט אט החלו המילים החלו לצוף החוצה ולכתוב כבמטה קסם את אלבומה התשיעי של הנשיונל. הטכניקה הזאת עזרה לברנינגר לשכלל עוד יותר את הכתיבה הגם ככה גאונית שלו והוסיפה לו מימד נוסף של סטוריטלינג מדהים דרכו טווה ברנינגר פסיפס שלם מרגעי חיים קטנים.
מוזיקלית זהו האלבום העדין ואולי המרגש ביותר בקריירה של הנשיונל (וזה חתיכת הישג) שעוסק בשלל נושאים כמו אהבה, זוגיות, פרידה, נוסטלגיה וכמובן, מהנושאים האהובים ביותר על ברנינגר, התבגרות.
גם ברגעים הכי חשוכים, חשוב לחפש את האור. הנה 15 שירים שיכניסו לכם מעט אור בזמנים קשים.
The Rolling Stones- Shine a Light
למרות שהקרדיט לשיר הזה הלך לקית' ריצ'ארדס ומיק ג'אגר, מדובר לגמרי במאמץ של ג'אגר. המילים המקוריות נכתבו על גיטריסט הלהקה, בריאן ג'ונס והתמכרותו לסמים אך משזה הלך לעולמו, שינה ג'אגר חלק מהמילים והפך אותו לקלאסיקה שהוא היום.
The Beatles- Here Comes the Sun
מה מטהר טוב יותר את הגוף והנפש מאור השמש העולה? ג'ורג' האריסון כתב את השיר הזה בעודו יושב בגינה של חברו, אריק קלפטון, תוך שהוא מג'מג'ם לעצמו על אחת מהגיטרות האקוסטיות של קלפטון.
השיר נכתב גם בשל המיאוס שחש האריסון בעקבות החורפים הקשים והארוכים באנגליה וגם בגלל שלאחר מותו של מנהל הלהקה, בריאן אפשטיין, הוא נאלץ להתמודד עם המון בירוקרטיה שפשוט תסכלה אותו. העיקר שהשמש תגיע ותנקה את הכל כמו דף חלק והתחלה חדשה.
Sigur Ros- Glosoli
לנסות ולנתח את המשמעויות הטקסטואליות בשירים של סיגור רוס, הכתובים ברובם באיסלנדית או "הופלנדית" (שפת ממוצאת), זו משימה קשוחה במיוחד אבל בגלל שהמוזיקה שלהם כל כך יפה, לא בטוח בכלל שצריך.
השיר הזה, שמשמעותו היא משהו בסגנון של "שמש זורחת" או "אור השמש", יפוצץ אתכם בכל כך הרבה אדרנלין ורגש וישאיר אתכם מקופלים בהלם על הרצפה מתחננים לעוד.
אם אתם רק בקטע של אנגלית אז נסו גם את הקאבר של שרה ברייטמן. הוא לא נוגע בשלמות כמו הגרסה המקורית אבל עדיין ראוי בפני עצמו.
The Smiths- There Is A Light That Never Goes Out
אז נכון השירים של הסמית'ס אמורים להכניס לחיים יותר חושך ודיאכון מאשר אור ושמחה, אבל איכשהו זה לא המצב אצלי. למרות ש- There Is A Light That Never Goes Out מתאר חדרה ומצבי קיצון, אני עדיין מוצא אותו אופטימי, מרומם רוח ורומנטי להפליא ("למות לצידך תהיה זכות").
חוץ מזה מדובר באחד השירים הכי אהובים עלי אי פעם כך שלא באמת לא יכולתי להתעלם מקיימו. אה, וגם הוא הגיע אצלי הכי גבוה שאפשר בדירוג שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80.
Lorde- Green Light
השיר הזה של לורד, מתוך אלבומה השני והיוצא מן הכלל, Melodrama, עוסק אמנם בפרידה, אבל המשמעות של "האור הירוק" הא גם הרגע בו אתה משתחרר, פותח דף חדש וממשיך הלאה אל העתיד. גם כשהלב הכי שבור, תמיד רצוי לחפש את האור הירוק שיסמן לך להמשיך קדימה כי אין דבר חזק יותר מהחיים עצמם.
Linkin Park- One More Light
למרות שבשלב הזה של הקריירה שלהם כבר איבדתי את לינקין פארק, אי אפשר להתכחש לרמת הרגש שאוצר בתוכו שיר הנושא של אלבומם השביעי והאחרון.
הקטע הזה שנע על הציר שבין מוות לחיים, כאב וריפוי, הוא המצבה המרגשת ביותר שיכול היה להשאיר אחריו צ'סטר בנינגטון. תמיד מדהים איך האור והחושך יכולים להשתלב כל כך טוב ביחד.
The Doors- Light My Fire
אני לא בטוח כמה "אש" נחשבת ל"אור" אבל היי, מטאפורית הכל אפשרי. השיר האייקוני הזה של "הדלתות" הוא אחד משירי האהבה הכי גדולים אי פעם שמוכיח עד כמה הרגש החמקמק הזה הוא מהאורות שהכי מנחים אותנו בחיים האלה. וגם, מדהים כמה כריזמה פורצת מג'ים מוריסון החוצה דרך הרמקולים.
Muse- Starlight
החיפוש אחר האור יכול גם להוביל אותנו למחוזות רחוקים בדיוק כמו במקרה של מיוז, להקה שתמיד פלירטטה עם עולמות אחרים. כריס וולסטנהולם, בסיסט הלהקה, סיפר כי השיר הזה הוא על "להתגעגע למישהו שאתה אוהב, למישהו שהוא האור בחייך". זרמתי איתו, בכל מקרה מדובר בשיר אדיר.
U2- Ultra Violet (Light My Way)
אפשר להתווכח על זה אבל עבורי השיר הזה תמיד יהיה הפנינה של Achtung Baby ובכלל אחד הפסגות של בונו וחבריו. השיר עוסק על פניו באהבה אבל נושא בתוכו גם לא מעט משמעויות תיאולוגיות ורחניות אחרות.
אני חייב לציין גם את הביצוע המופתי של הקילרס לשיר הזה מתוך אלבום המחווה ל- Achtung Baby שעולה אפילו על גרסת המקור. תנו לה אוזן ולא תצטערו.
Placebo- Bright Lights
כמו רבות אחרות ברשימה, גם פלסיבו לא ידועה באופטימיות היתרה שלה, אבל יוצא דופן הוא Bright Light מתוך אלבומה Battle for the Sun מ- 2009.
מדובר אולי בשיר הכי פופי ברפרטואר של ההרכב וככזה הוא מצליח להשמע סופר אופטימי, מרומם נפש וממכר, הרבה בזכות ליין הסינתיסייזר הנפלא שלו. "למצוא אמת ואת האני הפנימי" שר בריאן מולוקו ומוכיח שלפעמים גם קיטש יכול לרגש.
Creedence Clearwater Revival- Long As I Can See The Light
לפעמים האור הוא לא רק אלמנט חיצוני המכסה אותנו בתחושה חיובית, הכרחית וטובה, לפעמים האור שוכן בתוכנו, ובדיוק על זה שרים CCR ב- Long As I Can See The Light.
לצד "אור הנר" המוזכר בשיר, האור שבתוכנו הוא זה המדריך אותנו והוא זה אשר נמצא בקצה המנהרה גם כשהיא נראית הכי חשוכה שאפשר.
Ellie Goulding- Lights
קל לשכוח (לפחות לי) שמוזיקה לפעמים אמורה פשוט להיות כיפית ולהוות צוהר אסקפיסטי לעולם שבחוץ. בדיוק בקטגוריה הזאת נמצא שיר הנושא מתוך אלבום הבכורה של הזמרת הבריטית.
גולדינג סיפרה כי היא תמיד פחדה מהחושך עד לרמה שהיא התרגלה לישון עם אור דולק. תכלס, אפשר לגמרי להזדהות איתה. שיר פופ שמצליח להפיץ אופטימיות עם כל האזנה מחדש.
Oasis- Turn Up the Sun
את השיר הזה שפותח את אלבומה השישי של אואזיס, לא כתב נואל גאלאגר אלא דווקא הגיטריסט אנדי בל שהצטרף אליהם איפשהו בתחילת שנות ה- 2000.
בל (לפחות לפי המיתולוגיה) כתב את השיר על האחים גאלאגר כבקשה מהם לשם את המריבות בצד, לאהוב אחד את השני ולהפיץ מוזיקה טובה לעולם כי תכלס מה מפיץ אור גדול יותר ממוזיקה טובה?
Arcade Fire- The Lightning 1+2
כמו רבים מהשירים של ארקייד פייר, גם סינגל הבכורה של אלבומם השישי, WE, נמצא על הגבול שבין האופטימי למדכא ובין החושך לאור.
השיר נכתב על ידי בני הזוג וין באטלר ורז'ין שסיין בעת שהותם באל פאסו שבטקסס כאשר מצד אחד הם ראו את גן העדן בו בנם גדל ומן העבר השני את זרם הפליטים שמזלם אינם שפר עליהם מנסה להכנס לארה"ב.
השיר עצמו גם כן מורכב משני חלקים כאשר החלק הראשון עוסק בפחד ובבדידות והשני באופטימיות ובכח הטמונים בחיבור וב"ביחד".
A-Ha- Turn the Lights Down
אל תתנו לשם השיר הזה להטעות אתכם, הוא כולו הזדקקות וכמיהה לאור. "השאירי את האור דולק, הלילה ארוך מדי" שר מורטן הארקט בקולו החד פעמי לזמרת הנורווגית, אנאלי דרקר. יחד, יוצרים השניים דואט קסום ורומנטי (זו לא מילה גסה) שתמיד מצליח לחמם אותי מבפנים.
מועדון תרבות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.