5 שנים ל- The Suburbs של Arcade Fire

אם 5 שנים זו אינדיקציה מספקת למבחן הזמן, אז The Suburbs קורע אותו מבלי למצמץ.

הפרברים איננה סתם עוד מילה בלקסיקון החברתי- סוציולוגי של אמריקה. מדובר במושג הטעון באינספור משמעויות היסטוריות ותרבותיות שבמקומות אחרים בעולם, כולל אנחנו כאן בישראל, לא נוכל להבין לעולם.

הכל התחיל מאותן קהילות המעמד הבינוני שיצאו מהערים הגדולות בכדי להגשים את החלום האמריקאי במקום חדש בו אף אחד לא מכיר אותן ובו הן יוכלו להתחיל את חייהן מחדש. ללא עבר ועם מבט לעתיד.

על פניו הפרברים היו המקום האידיאלי לאורך החיים האמריקאי החדש, אך מתחת לפני השטח בעבעה לבה רותחת של שעמום שאיים לכלות את הכל. הגברים יצאו לעבודות השגרתיות שלהם, בעוד נשותיהם נשארו מאחור בתסכול. משפחות שלמות החלו לצרוך מכל הבא לידי בכדי לסגל לעצמן מעמד בחברה החדשה המתהווה, והילדים… הם פשוט השתעממו. הכל היה יפה מדי, טוב מדי, ריק מדי…
אותם ילדים משועממים הם גם אלה שבסופו של דבר יובילו את גל תרבויות הנגד שיטלטל את המדינה בשנות השישים.

גם ויין באטלר, הסולן והמנהיג הבלתי מעורער של ארקייד פייר, גדל בפרברים ובאלבומה השלישי של הלהקה הוא לוקח אותנו לטיול נוסטלגי ומרגש מאין כמוהו בתחנות שעיצבו את אישיותו ועל הדרך גם את אופיה של אמריקה כולה.

אבל שלא תתבלבלו. למרות "ה"אמריקאיות" של The Suburbs ועל אף הנושאים הכביכול מקומיים, קשה להאמין שאדם, אשר לב פועם בחזהו, לא יתחבר באיזשהו אופן לאסופת השירים המופלאה הזאת. הרי, מי מאיתנו לא כתב מכתבים בילדותו וחיכה בכיליון עיניים ליד תיבת הדואר בצפייה שנראית כמו נצח עבור התגובה המיוחלת? (We Used to Wait). מי לא הקים להקה וחלם להיות כוכב? (Month of May). מי לא השתעמם בזמנו הפנוי? (Wasted Hours), ולמי לא היו חלומות שהתנפצו בכאב כמו גלים על חוף ההתבגרות (The Sprawl II).

The Suburbs נוגע בכל הנושאים שהעסיקו אותנו כילדים ועיצבו אותנו כמבוגרים. היחסים שלנו עם חברי ילדותנו, עם הורינו, עם המוצרים שצרכנו אשר הגדירו מי אנחנו, כאשר מעל הכל מרחפת תחושה כי בסופו של תהליך הפכנו גם אנחנו להיות כל מה שמעולם לא רצינו: צפויים, מדושני עונג ומשעממים. או בקיצור, מבוגרים. "פעם חשבתי שאני לא כמוהם" שר באטלר ב- City With No Children, "אבל עכשיו אני בספק".

אך לא רק המפגש הבלתי נמנע עם עולם המבוגרים והצורך בעבודה, משפחה ומכונית יפה הביאו לאיבוד התמימות על פי באטלר, אלא גם הטכנולוגיה. אותה טכנולוגיה מתקדמת שהבטיחה לקרב אותנו האחד אל השני אבל איכשהו הצליחה רק להרחיק ולנכר אותנו. לא סתם שר באטלר על 'דיפ בלו', אותה תוכנה מפורסמת שב-1996 ניצחה לראשונה את אלוף העולם האנושי בשחמט וסימנה אולי את הרגע בו התהפכו היוצרות בין האדם למכונה.
(Deep Blue).

עוד מקסים בהקשר זה הוא השיר We Used to Wait שמתאר בצורה כל כך נוגעת ואינטלגנטית את התמימות שהייתה בפעולה הפשוטה והנשכחת הזאת של לכתוב מכתב. "זה נראה מוזר איך נהגנו לחכות למכתבים שיגיעו, אבל מה שמוזר עוד יותר הוא איך דבר כל כך קטן שמר עלינו חיים".

כמובן שאין מנוס מלעסוק גם בתרבות הצריכה (בכל זאת ארה"ב) ובהשפעותיה ההרסניות על נפשותינו וכיצד השאיפה שלנו להגדרה עצמאית מעוצבת על ידי צריכה מופרזת של מותרות ב"קניוני רפאים הקמים להם כמו הרים" (Sprawl II, כנראה השיר היפה באלבום).

לא לחינם זכה The Suburbs בתואר אלבום השנה בגראמי ובמקבילו הבריטי, 'הבריטס", ולא לחינם הוא מעטר עד היום אינספור דירוגי 'האלבומים הגדולים בכל הזמנים' למיניהם… מדובר ביצירה שמצליחה לנגוע בעצב החשוף אך הנוסטלגי והמרגש הזה שנקרא "ילדות". אז אם בא לכם לקחת הפסקה משגרת היום יום, תנו צלילה לפרברים של ארקייד פייר ותחזרו לאותם הימים בהם נסעתם על האופניים ברחבי העיר, הסתתרתם
מההורים, התנשקתם בחשכה וחלמתם בגדול.
גם אחרי 5 שנים, אפשר עדיין לומר בפה מלא, The Suburbs של ארקייד פייר, קלאסיקה מודרנית. לא פחות.

תנו לנו לייק בפייסבוק

AF.jpg

מודעות פרסומת

Tame Impala- Currents ביקורת אלבום

Currents, האלבום חדש של Tame Impala, שונה, מעניין, מסקרן ונשמע מיליון דולר… אז למה בכל זאת אנחנו מסרבים להתלהב ממנו?

אחרי שני אלבומים מעולים שהחזירו את הרוק הפסיכדלי לאופנה  (Innerspeaker מ- 2010 ו-Lonerism מ- 2012) וזכו לתשבוחות חסרות תקדים, חוזרים Tame Impala באלבום חדש, שלישי במספר, ושונה מהותית ממה שהתרגלנו לשמוע מהם עד היום. כמה שונה? בואו רק נגיד שהחברה החליטו לזרוק את הגיטרות ולאמץ בחום את הסינתיסייזר. מוזר? כן. אמיץ? כן. והתוצאה הסופית? זה כבר תלוי את מי שואלים.

ב- Currents חותכים Tame Impala למרכז ובצעד דרמטי כמעט מאמצים לחיקם בחום את הפופ. עם מקצבים אלקטרוניים מהנים, לעיתים מרקידים, על מצע צלילי סינתיסייזרים רכים, אתם תרגישו כאילו השנה היא 1985 ולא 2015. קווין פרקר, מנהיג הלהקה, סיפר לפני יציאת האלבום שהוא תמיד רצה "לראות אנשים רוקדים בהופעות שלהם" וזה ללא ספק מה שיקרה עם חלק מהשירים כבר בהופועות הקרובות של הלהקה.

הכל מתקתק כמו שעון ב- Currents. ההפקה נוצצת ועכשווית יותר מאי פעם, השירים קליטים, האווירה נעימה ופרקר כהרגלו נשמע מעולה. אבל איכשהו משהו שם חסר. קשה לשם את האצבע בדיוק על מה, אבל התחושה הכללית היא שהאלבום חולף דרך האזניים מבלי שמשהו באמת יתפוס אותך ויכה אותך בבטן. הכל כל כך רגוע ושליו ונעים עד שלפתע אתה מרגיש ששמעת את המוזיקה הזאת כבר בעבר. פתאום השירים נשמעים לך כמו מיליון דברים אחרים שכבר שמעת, וזה בערך הדבר הכי גרוע שאפשר לומר על כל אלבום באשר הוא.

אי אפשר לומר שהאוסטרלים המוכשרים מזיעים ממאמץ או להאשים אותם בחוסר אותנטיות. הסאונד החדש מגיע ממקום אמנותי טהור והטקסטים הנוגעים של פרקר (נכתבו בעקבות פרידה מבת זוגתו) מצליחים אפילו לעיתים לרגש. הבעיה היא שהתוצאה הסופית לא מספיק חדה, לא מספיק מעניינת, לא מספיק טובה.

רוצים אלקטרוני עכשווי? יש את FKA Twings, רוצים אלקטרוני מרגש? האחרון של ביורק ירעיד אתכם. רוצים אלקטרוני מרקיד? לכו על דאפט פאנק. רוצים וינטג' מעולה? יש לכם את פט שופ בויז. למרות המאמץ הכנה לשנות כיוון ולעשות משהו חדש, Tame Impala פשוט לא מצליחים למצוא את הנוסחא שתרצה לגרום לכם ללחוץ שוב ושוב על ה"פליי". הכל כל כך נעים וכל כך נכון שהמוזיקה פשוט מתפיידת לה ללא שום שיר שיחרט לך בנשמה.

ולמרות הכל עדיין תוכלו למצוא ב- Currents כמה פנינים. Let It Happen המעולה והמדבק, שכבר הצליח לכבוש את גלגל"צ, הוא תצוגת תכלית של מה האלבום הזה יכול היה להיות אם היה שומר על רף גבוה לכל אורכו. מדובר בשיר פופ מעולה שמצליח לשמור על עניין כל הזמן מבלי לאבד את ה"אדג'יות" אלטרנטיבית של פרקר וחבריו. גם Eventually מתבלט ומדבק בפזמון מרגש ו-The Less I Know The Better "הדיסקואי", שנשמע אמנם כמו שאריות מרצפת העריכה של Random Access Memory, אבל עדיין מצליח לתפוס ולעניין. כולם שירים טובים כאמור, אבל זה לא מספיק.

אז תרשו לי לא להסחף עם עדר המבקרים המשתפכים והמהללים את Currents. לגמרי מדובר באלבום טוב. אפילו מאוד. אבל ספק אם כזה שתחזרו אליו בעוד כמה שנים.

תנו לנו לייק בפייסבוק

Currents

דייויד גילמור חוזר עם סינגל חדש Rattle That Lock. פייר? התאכזבנו…

כמעט עשור אחרי אלבום הסולו האחרון שלו, On an Island, ושנה אחרי שקימבק בצורה מיותרת לחלוטין את פינק פלויד, חוזר האיש והגיטרה, דייויד גילמור עם שיר חדש מתוך אלבום חדש.

נתחיל מהסוף. דייויד גילמור הוא אחד המוזיקאים האהובים עלי. הוא אחד מאותם אנשים יחידי סגולה שעיצבו את טעמי המוזיקלי וגרמו לי לאחוז לראשונה את הגיטרה. סגנון הנגינה העדין שלו, המתיחות המדויקות, והצלילים המושלמים שהוא מפיק תמיד ריגשו אותי ולימדו אותי איזה דברים מופלאים מתרחשים כשכישרון עצום פוגש בתשוקה עזה כמוות למוזיקה.

אני גם מאותם אנשים שחושבים שה- Division Bell, שהיה יצירה כמעט אוטונומית של גילמור, הוא יצירת מופת. מיותר לציין שיש ברשותי גם את כל אלבומי ההופעה שלו לרבות DVD למיניהם, וכמובן גם את אלבום הסולו הנהדר והמרגש שלו, On an Island. ועכשיו אחרי שכל זה נכתב, תארו לכם עד כמה מאכזב היה לשמוע את הסינגל החדש שלו Rattle That Lock מתוך אלבום חדש בעל אותו שם שיצא ב-18 בספטמבר. מדובר בשיר כל כך בנאלי, כל כך סכמטי, כל כך מ-ש-ע-מ-ם…האנטי תזה לכל מה שגילמור ייצג אי פעם! מזל שלפחות הגיטרה היא אותה גיטרה, כי יש דברים שגם אם ירצה ממש דייויד לא יוכל לחרב. אבל הפקה מהוקצעת וסולו יפה לא יכלים לכפות על שיר רע.

לצערי הסינגל ממש לא מעלה את מפלס ההתרגשות מהאלבום החדש, ואחרי The Endless RIver המיותר שגילמור שיחרר בכח תחת השם "פינק פלויד", אולי הגיע הזמן שנבקש ממנו פשוט לנוח ולתת לנו ליהנות בשקט מאינספור הדברים הנהדרים שהוא עשה עד היום. ואם זה לא יקרה אז כל שנותר לקוות הוא שמדובר בסך הכל בשיר חלש מתוך אלבום נהדר שאחד מגיבורי הגיטרה הגדולים בהיסטוריה מבשל לנו. אבל בכל זאת משהו אומר לי שזה לא המקרה…

rattle-that-lock.jpg

לשיר על המוות ולצאת מזה בחיים. סופיאן סטיבנס- Carrie & Lowell ביקורת אלבום

Carrie & Lowell של סופיאן סטיבנס, הוא אחד האלבומים העצובים והקשים ביותר שנכתבו אי פעם, וזו בדיוק הסיבה שאתם פשוט חייבים להאזין לו.


בגיל שלוש, קארי, אימו של סופיאן נטשה אותו. היא לא הייתה בקו הבריאות או השפיות. אלכוהול, סמים, בעיות נפשיות ועוד ערערו את היכולות והרצון שלה להיות אמא במשרה מלאה. וכך ביום בהיר אחד היא פשוט קמה ונעלמה מחייו של סופיאן שנותר עם אחיו אצל אביו ואימו החורגת. למרות הנטישה הכואבת, במרוצת השנים התחדש הקשר בין השניים וסופיאן אף נהג לבקר את אימו, שהספיקה להתחתן מחדש עם בחור בשם לואל (שלימים יהפוך למנהל חברת התקליטים של סופיאן ולדמות אב נוספת עבורו) בביתם שבאורגון.

הביקורים המועטים של סופיאן, איפשהו בין גילאי 5-8 באורגון אצל קארי ולואל, נאספו לכדי חוויות ילדות שהותירו מגוון זיכרונות בנפשו הפצועה של הילד, אך בעיקר עיצבו מחדש את הקשר המעורער בינו לבין אימו. קשר של שמחה רגעית גדולה לצד עצב עמוק ובדידות מעיקה. למרות ביקוריו התכופים של סופיאן אצל אימו, גם קשר זה לא החזיק מעמד זמן רב והשניים חזרו והתנתקו האחד מהשני עד למותה של קארי בשנת 2012 ממחלת הסרטן.
אפשר היה לצפות שבאלבום הפרידה שלו מאימו שנטשה אותו, סופיאן יכעס. ישנא. ידרוש תשובות. אבל לכל אורך הדרך הוא עושה בדיוק את ההיפך. מבין. מכיל. סולח… וזה בדיוק מה שמייחד את היצירה שלו מאלפי אחרות.

"אני סולח לך אמא, אני משתוקק להיות לצידך, אבל לכל דרך יש סוף…" הוא שר בשיר הפותח, Death With Dignity, שלא משאיר מקום לספק באשר לנושאים בהן יעסוק האלבום. ב- I Should Have Known Better המופלא, הוא מכה על חטא וטוען כי "הייתי צריך לכתוב מכתב שיסביר כיצד אני מרגיש…" וב- Fourth of July המרסק הוא מכנה את אימו המנוחה "הכוכב שלי בשמיים". לכל אורך שירי האלבום סופיאן צולל אל תוך נשמתה המיוסרת של אימו ומנסה לחבק אותה כפי שלא הצליח בחייו. מנסה לפייס אותה, ללטף את שיערה ולומר לה שזה בסדר ושהוא מבין אותה ומעל הכל, סולח לה.

ולמרות זאת, שלא תטעו לרגע. תיאורי המוות והפרידה של סטיבנס מאימו אינם קלים. אם לעיתים ישנה מן תחושה כמעט רומנטית בנוגע למוות בתוצרי תרבות מסוימים (למשל בסרטים "שומרת אחותי", "פילדלפיה", Into the Wild ועוד…), אצל סטיבנס המוות מלא בתיאורי בתי חולים, מכשירים, פרחים על המיטה, עובדי המחלקה המבקשים לכסות את גופתה של אימו והמון מחשבות אובדניות קשות של סופיאן עצמו. קשות כל כך עד שלעיתים אף קשה להאזין להן. כן. עד כדי כך.

אבל זה בסדר, כי יצירות בעלות ערך לא צריכות להיות קלות לבליעה. הן צריכות לגרום לנו לחשוב, להתרגש, להבין משהו שלא הבנו קודם וזה בדיוק מה שסטיבנס מצליח לעשות כאשר הוא מתמודד עם המוות של אימו ועל הדרך מזכיר לכולנו כמה חשובה ומעצבת היא דמות האם בחיינו. האלבום יהיה אולי "בכייני" מדי למאזנים מסוימים, עצוב מדי לאחרים, אבל אין כל ספק כי מדובר בחתיכת יצירה מרתקת ואמיצה שמצליחה להתמודד עם המוות ולצאת מזה בחיים.

אומרים כי "הזמן מרפא את הכל", אבל יש פצעים שלא מגלידים. המוות תמיד ישאיר אחריו בור בלתי ניתן למילוי ולנו כל מה שנותר הוא לנסות להשלים ולהמשיך הלאה כי בסופו של דבר, כמו שסופיאן כותב, "לא ניתן לשנות כלום, העבר הוא עדיין העבר, רכבת לשום מקום…".
בהרבה מובנים ב- Carrie & Lowell סופיאן סטיבנס לא שר על החיים שלו, הוא שר את החיים שלו, סיפור חיים מטלטל ועצוב שבקלות אפשר להתחבר אליו או לפחות להתרגש ממנו. אחרי שתאזינו לאלבום הזה, כל מה שתרצו לעשות הוא לכבות את האור ופשוט לבכות. ולפעמים זה כל מה שאנחנו צריכים.

רוצים לקרוא עוד? להגיב? פשוט תנו פה קליק>>

SS