בעיני דייויד בואי הוא האמן הכי פורה והכי יצירתי שידעה אי פעם תרבות הפופ. מדובר על מוזיקאי שעשה פחות או יותר הכל והשפיע על ספקטרום רחב עד כדי גיחוך של אמנים. מתוך כך גם האלבומים שלו היו שונים, משונים, יצירתיים ומפעימים כך שלדרג אותם זה חתיכת אתגר אבל היי, קצת אתגר אף פעם לא שבר אותי אז קבלו את הדירוג המלא של כל אלבומי האולפן של דייויד (אין עוד מלבדו) בואי.
26. Pin Ups
לפני הכל, הבהרה שהיא נכונה לגבי כל הדירוג הזה: אין לדייויד בואי אלבומים באמת רעים, יש לו אלבומים פחות מוצלחים כמו במקרה של Pin Ups.
אלבומו השביעי של דייויד בואי יצא רק 6 חודשים אחרי Aladdin Sane המופתי כאשר המתחים בין "העכבישים ממאדים" הביאו לפירוקם המעשי.
התוצאה הייתה אלבום קאברים שאמנם זכה להצלחה מסחרית אך ממש לא לעדנה ביקורתית ודי בצדק האמת. למרות כמה בחירות מעניינות, השירים נשמעים "לא אפויים" עד הסוף, דלים ובכלל, דייויד בואי הוכיח לנו שהוא מעיין בלתי נדלה של רעיונות מוזיקליים כך שהדבר האחרון שהוא היה צריך לעשות זה אלבום מלא בשירים לא שלו.
25. David Bowie
לכל דבר גדול הייתה התחלה קטנה, ממש כמו אלבום הבכורה של דייויד בואי שלא ממש העיד על העתיד.
לצד כמה שירים סבירים האלבום הזה מכיל גם לא מעט קטעים ממש קרינג'יים (מי אמר Uncle Arthur?), ובכל זאת אם מבקשים לחפש נקודת אור אז אפשר למצוא אותה בעובדה שכבר בתחילת דרכו התרחק בואי מהאובייס ויצר אלבום של תזמורים גדולים והזויים שהם הכל חוץ מסטנדרטיים.
לטוב ולרע, עד יומו האחרון, דייויד בואי לא ייצור אלבום נוסף כמו David Bowie, ואולי קצת טוב שכך.
24. Never Let Me Down
אלבומו ה- 17 של דייויד בואי נחשב על ידי רבים כגרוע ביותר ברפרטואר שלו והאמת שהוא זכה לביקורות הללו די בצדק. עם הפקה מפונפנת וחסרת נשמה לצד שירים חלשים שמנסים בכל כוחם להשמע כמו פיל קולינס, Never Let Me Down עושה הכל בשביל לאכזב אותך.
ברבות השנים גם בואי בעצמו הביע חוסר שביעות רצון מהתוצר המוגמר כאשר את השיר Too Dizzy הוא אפילו מחק לגמרי מהרפרטואר שלו מרוב שנאה יוקדת.
23. Tonight
ההצלחה המטאורית לה זכה בואי עם Let's Dance מ- 1983, גרמה לו לרצות לשמר את הקהל החדש שנחשף אליו וכתוצאה מכך הוא המשיך בקו הפופ גם באלבומו ה- 16.
העניין הוא שבעוד Let's Dance נשמע כמו יציאה רעננה, כיפית וייחודית, Tonight נשמע בעיקר מזיע ממאמץ לשחזר את אותה נוסחה שהביא לו הצלחה פנומנלית. בניגוד ליצירותיו הגדולות של בואי, לא היה קונספט מאחורי Tonight. לא הייתה שום תמה מאחוריו או רעיון מרכזי, הוא פשוט קיים.
יש בו כמה שירים טובים יותר או פחות אבל בגדול מדובר ביצירה חסרת נוכחות ודי נשכחת.
22. Reality
הדבר הכי גרוע שאפשר לומר על אמן בסדר גודל של דייויד בואי זה "נשכח" אבל זה קצת הסיפור של אלבומו ה- 24 שיצא בשנת 2003.
כמו Heathen לפניו, גם Reality מכיל גרסאות כיסוי, הפעם שניים, ל- Pablo Picasso של the Modern Lovers ו- Try Some, Buy Some שכתב ג'ורג' האריסון עבור הזמרת רוני ספקטור.
אבל גם ללא קשר אליהן, האלבום לא מצליח להתעלות ולא סיפק אפילו שיר אחד שיחרט לאורך זמן. ההפקה "רזה" וכל העסק מרגיש מעט עייף. אולי זה לא מפליא שאחרי האלבום הזה יצא בואי להפסקה של עשור. יש מצב שהאלבום הזה היה צריך להיות מדורג נמוך עוד יותר אבל יאללה, נוותר לו.
21. Heathen
קשה לאכול את Heathen, אלבומו ה- 23 של בואי שיצא ביוני 2022. למרות שהוא מכיל בתוכו כמה קטעים נפלאים, במיוחד Everyone Says 'Hi המרגש, התחושה היא של אלבום לא אפוי מספיק. עם חזרתו של טוני ויסקונטי לעמדת המפיק לראשונה מאז Scary Monsters (and Super Creeps), אין ספק שהאלבום הזה צריך היה להיות טוב יותר.
עם שלושה קאברים ותרומה לא מפעימה במיוחד מצד דייב גרוהל ופיט טאוסנד, Heathen הוא אלבום לא מספיק חד ומהודק, בטח לא בסטנדרטים של בואי אבל היי, זה עדיין אלבום של דייויד בואי.
20. Space Oddity
כבר באלבומו השני (שנקרא פורמלית שוב, David Bowie אבל בסדר), שינה דייויד בואי את עורו כשהעיבודים התזמורתיים מאלבומו הראשון הומרו בפולק וברוק הפסיכדלי שאפיינו את התקופה.
האלבום נוגע במגוון רחב יותר של רעיונות אך מבלי למצות את הפוטנציאל שלהם. זה אלבום מבלבל ומבולבל של אמן שעדיין מחפש את דרכו. אחרי שכל זה נאמר, הוא עדיין מכיל את פאקינג Space Oddity שהוא אחד השירים הגדולים אי פעם אז אתם יודעים, הכל יחסי.
19. The Buddha of Suburbia
זה אלבום? זה פסקול? בגדול זה שניהם. אלבומו ה- 19 של דייויד בואי החל מתהליך יצירת הפסקול עבור הסרט The Buddha of Suburbia והפך לאלבום מלא, שלא בהכרח מתכתב עם הפסקול. מבולבלים? גם אנחנו, אבל זה לא אומר שמדובר ביצירה רעה.
למרות שמדובר באחד האלבומים היותר נשכחים של בואי (האלבום שוחרר בארה"ב רק ב- 1995), מדובר בסוג של פנינה, לא תמיד הכי מלוטשת, אבל עדיין נעמה לאוזן, ברפרטואר של בואי. מעניין לציין שב- 2003, עשר שנים לאחר שיצא, הכתיר בואי את האלבום הזה כאהוב עליו ביותר.
18. The Man Who Sold the World
אחרי שהיה בקטע של תזמורים גדולים באלבומו הראשון, עבר לפולק באלבומו השני, ביצירתו השלישית המשיך דייויד בואי לשנות ולהשתנות כאשר הפעם הוא חותך לכיוון הרוק הכבד יותר.
גם הטקסטים של בואי עברו באלבום הזה מהפך כאשר הם מתמקדים בנושאים כמו דת, אי-שפיות, טכנולוגיה ומלחמות. זהו כנראה האלבום הראשון בו החל בואי לגבש את הזהות המוזיקלית שתלווה אותו בשנים הבאות ומכאן חשיבתו הרבה. אבל גם בלי קשר מדובר באלבום פשוט טוב.
17. Black Tie White Noise
אולי האלבום הכי אקלקטי ומגוון ברפרטואר של דייויד בואי וזה בפני עצמו אומר המון. ג'אז, אמביינט, אוונגרד, דיסקו, פופ, אר נ' בי, מה אין בפיוז'ן הזה שנקרא Black Tie White Noise? שאיכשהו מצליח להשמע מעולה.
אחרי הירידה הדרסטית בהצלחה (ובאיכות) של תוצריו במחצית השניה של שנות ה- 80, בהרבה מובנים סימן Black Tie White Noise את הרנסס של בואי הן מבחינה יצירתית והן מבחינת חזרתו למרכז הבמה.
וכמובן שאי אפשר לא להזכיר עד כמה מושלם Jump They Say שכתב בואי בהשראת אחיו למחצה, טרי ברנס, שהיה סכיזופרן והתאבד ב- 1985.
16. Hours
אולי זה בגלל שמדובר באחד האלבומים הראשונים של בואי שאי פעם אהבתי, אולי זה בגלל ש- Thursday's Child הוא שיר מושלם, אבל יש לי פינה חמה מאוד בלב ל- Hours.
בניגוד לאינדסטיראל והאלקטרוניקה הקשוחה שאפיינה את Earthling ו- Outside, בואי סוגר את הניינטיז עם יצירת פופ-רוק סולידית אך קסומה ולטעמי לא מספיק מוערכת.
15. Outside
יצירתו ה- 20 של דייויד בואי, Outside או בשמו המפורש: 1.Outside: The Nathan Adler Diaries: A Hyper-cycle, היא אופרת רוק, אינדסטריאלית, אוונגרדית, אלקטורנית המספרת את סיפורו של החוקר נתן אדלר, אשר חוקר רצח של ילדה בת 14. בין שיר לשיר תמצאו גם קטעי חיבור כאשר הספרון שהגיע עם הדיסק מכיל את יומנו הפיקטיבי של אדלר- בקיצור יצירה 360 שאפשר לצפון רק מבואי.
על אף היומרנות שביצירה והביקורות המעורבות שקיבלה בצאתה, אני מוצא את Outside מרתקת, עמוקה, אינטלגנטית שלא לוקחת את המאזין שלה כמובן מאליו. שימו לב גם לגרסת הסינגל הנהדרת שיצרו אשפי הפופ הבריטיים, פט שופ בויז, ל- Hallo Spaceboy שהפכה לסינגל המצליח ביותר של בואי בשנות ה- 90.
14. Earthling
כמו בסדר יציאתם, גם אני לא סתם הצמדתי את Earthling לקודמו, Outside. שנתיים בלבד מפרידות בין 2 האלבומים שתמיד הרגישו לי כמו אחים.
למרות ש- Outside מציג ממש סיפור קוהרנטי והוא ארוך משמעותית מאחיו הקטן, שני האלבומים מאופיינים בסאונד אינדסטריאלי אלקטרוני לא תמיד קל לעיכול אבל מופלא בדרכו שלו.
האימוץ של בואי את הז'אנרים הללו לחיקו, כמו גם את ה- Drum and Bass , והתכתם בצלילי הפופ, הוכיחה בפעם המי יודע כמה את פריצת הגבולות של בואי שנגע במהלך הקריירה שלו כמעט בכל ז'אנר מוזיקלי והפך אותו "לשלו".
האנרגיה המתפרצת ב- Earthling, האגרסיביות, הצמרמורות שהוא עושה וכמובן Little Wonder המושלם, הופכים אותו לקלאסיקה "בואית" מופלאה, גם אם לא כולם בהכרח יסכימו איתי.
13. Diamond Dogs
אלבום הגלאם רוק האחרון של בואי הורכב מכמה פרויקטים שעבד עליהם הזמר באותו הזמן, בין היתר גרסת מחזמר לזיגי סטארדסט, אדפטציה מוזיקלית לספר 1984 של ג'ורג' אוורול ועוד.
התוצאה היא אולי לא היצירה הקוהרנטית ביותר של בואי, אבל בהחלט אחת המשובחות שלו. רגע לפני שהפומפוזיות של הגלאם-רוק הופכת לפרודיה על עצמה, מספק בואי יצירה מעט יותר מגוונת ואינטרוספקטיבית שרבים יראו בה כמבשרת הפאנק. בפרספקטיבה אחורנית, מדהים לראות איך בואי תמיד היה צעד אחד לפני כולם.
12. Young Americans
נתפס בעיני רבים כאלבום ה"סול" או ה"אר נ' בי" של בואי, Young American מציג התפחות אבולוציונית נוספת של בואי פוסט תקופת הגלאם-רוק שלו.
במחצית הסבנטיז גברה התעניינתו של בואי במוזיקת סול (תשוקה עזה שלו עוד מימי ילדותו) כאשר הוא אפילו שילב קאברים מפורסמים מהז'אנר בסיבוב ההופעות של Diamond Dogs.
בשביל לשמר את רוח הסול האמיתית רוב האלבום הורכב מסשנים של נגינה חיה של כלל הנגנים ביחד כאשר על פי ויסקונטי שהפיק את האלבום, "85% מהקולות של בואי הוקלטו חיים".
באלבום הזה לוקח חלק גם לא אחר מאשר הביטל לשעבר, ג'ון לנון אשר תרם את מכישרונו וקולו לשיר Fame כשבואי מצידו "גומל" לו בביצוע משלו ל- Across the Universe.
11. Lodger
האלבום השלישי בטרילוגיית ברלין המהוללת של בואי הוא לא הטוב ביותר בה, אבל הוא עדיין אלבום מרתק. בניגוד לשניים הקודמים, Lodger הוא אלבום הרבה יותר פופי והרבה יותר אקלקטי, מה שהופך אותו לרכבת הרים בעלת המון עליות ומורדות.
יחד עם זאת עדיין מדובר ביצירה ייחודית שכל אמן אחר היה שמח לשחרר. אגב, האלבום מכיל גם כמה מביצועיו הקוליים המשובחים ביותר בקריירה של דייויד בואי. פשוט תענוג.
10. Let's Dance
עד תחילת שנות ה- 80, דייויד בואי כבר הספיק לעשות פולק, פסיכדליה, גלאם רוק, אינסטריאל, אלקטרוניקה, סול, פסקולי סרטים ועוד עשרות ז'אנרים שיהלמו את הכינוי שידבוק בו ברבות השנים: הזיקית האנושית. באופן מפתיע, הדבר היחיד שהוא לא עשה זה פופ בצורתו הטהורה והכיפית ביותר שיש וזה סוף סוף הגיע ב- Let's Dance.
ב- 1982 זנח בואי את חברת התקליטים שלו עד אז, RCA, ועבר ל- EMI. יחד עם השינוי הזה החליט בואי כי הוא רוצה "התחלה חדשה" ובחר בנייל רוג'רס מלהקת הדיסקו, Chic, שיפיק את אלבומו הבא.
השילוב בין האוונגרדיות של בואי, לפופ של רוג'רס ולגיטרה של סטיבי ריי וון (שהיה אלמוני עד אז), התברר לא רק כמעניין אלא גם מצליח בטירוף. עם להיטי מצעדים כמו Modern Love, China Girl, Let's Dance ואחרים Let's Dance הפך לאלבומו המצליח ביותר של בואי שמצידו סוף סוף הצליח לפצח את המיינסטרים ולהפוך לשם מוכר כמעט בכל בית. ואיזה שיר מושלם זה Cat People.
9. Blackstar
גם ממרומי אחת הקריירות המרשימות בהיסטוריה, הצליח בואי ליצור אלבום סופר מעניין עם שילוב מוזר, מיוחד, אפל ומשוגע בין ג'אז מודרני, "רוק חללי", ועוד עשרות ז'אנרים שלחלקם עדיין לא הומצאו שמות. זוהי יצירה רדיקלית, הזויה, מגעילה, יפיפייה, מכוערת, מדהימה, מטרידה וקסומה כמו שרק אמן ואיש חזון בסדר גודל של דייויד בואי מסוגל ליצור.
בין אם אתם מחסידו של Blackstar ובין אם לא, אלבומו ה-25 של בואי הוא חוויה שמזכירה למה הדבר הזה שנקרא מוזיקה מרגש ומפעים אותנו בכל פעם מחדש, וכשזה מגיע למוזיקה אז אתם יכולים לסמוך על דייויד בואי שאין עוד מלבדו.
8. The Next Day
10 שנים לקח לדייויד בואי לשחרר את האלבום הזה אבל וואו, כמה שהיה שווה לחכות. אחד מהאלבומים הכי אהובים עלי של היוצר האדיר ובקלות אחד הטובים ברפרטואר הבלתי נגמר שלו.
באלבום הזה חוזר בואי למקורות הרוק שלו והתוצאה סוחפת, מהפנטת ומלאה אנרגיות לא פחות מהיצירות הכי גדולות שכתב בסבנטיז. נכון, אפשר היה לתמצת אותו ולהדק אותו יותר אבל עדיין מדובר ללא ספק באחד הקאמבקים הכי מספקים בהיסטוריה של המוזיקה. וכן, בעיני האלבום הזה מעט (ממש מעט) יותר טוב מ- Blackstar.
7. Station to Station
האלבום המזוהה ביותר עם פרסונת ה- the Thin White Duke ש"עטה" על עצמו בואי באמצע הסבנטיז הוא החוליה המקשרת והסופר חשובה בין תקופת הגלאם רוק של היוצר האלמותי אל תוך הניסיוניות המהפכנית של טרילוגיית ברלין.
זה היה אלבום פורץ דרך בדרכו שהתיך בצורה מופלאה Fאנק, אוונגרד, רומנטיקה, פופ ורוק לכדי יצירה קוהרנטית, מתקדמת, מופלאה ו"פראית כמו הרוח".
6. Hunky Dory
במידה רבה, זה האלבום ששם את דייויד בואי על המפה. זאת היצירה שהוכיחה שמדובר באמן על שהולך לשנות את העולם. אם תרצו, זה המפץ הגדול שהתחיל את אחת הקריירות המרתקות בתולדות המוזיקה.
כאשר הוא מוקף בחברי להקה חדשים, בראשם מיק רונסון האגדי (שהצטרף לבואי עוד ב- The Man Who Sold the World), מציג הזמר ב- Hunky Dory סאונד הרבה יותר חם, מבוסס פסנתר אך עם זאת גם הרבה יותר מתוחכם מכל מה שעשה עד אז. זוהי קפיצת מדרגה ענקית ברמות הביצוע, הליטוש, הליריקה והיומרות האמנותיות שהציב את דייויד בואי כחלוץ אמיתי של מוזיקה.
בין שלל הביקורות המשתפכות להן זכה האלבום כמו "גאוני" (Rolling Stone), "חדשני" (Melody Maker), "מבריק" (New York Times) דווקא משפט מתוך הביקורת של מגזין המוזיקה NME יתאר בעיני הכי טוב את היצירה הזאת ובכלל את הקריירה של דייויד בואי: "לא הולך אחר טרנדים".
מצחיק לגלות שבצאתו Hunky Dory היה כישלון מסחרי. רק לאחר ההצלחה הפנומנלית שיביא איתו אלבומו הבא של בואי, The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars, יקבל Hunky Dory את הכבוד המגיע לו כאלבום שהתחיל את הכל.
5. The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars
האפוס הגדול של דייויד בואי על החייזר שמגיע לכדור הארץ בכדי להציל אותו מאסון אפוקליפטי, הוא באופן אירוני זה אשר הביא את בואי לכבוש את העולם בעצמו.
באמת שקצרה היריעה מלפרט אודות אופרת הגלאם פורצת הדרך הזאת אשר עוסקת במיניות, סמים, חברה, פוליטיקה ותהילה. זוהי יצירה שהגדירה תקופה חדשה ברוקנ'רול, חוליה המקשרת בין סוף עידן הפולק-רוק של הסיקסטיז לבין הגלאם רוק ורוק האיצטדיונים של הסבנטיז.
מעבר למוזיקה האדירה בו, האלבום שם את הזרקור על האישיות הארטיסטית של בואי כיוצר, מוזיקאי ואיש חזון. זהו אולי לא האלבום הכי טוב של דייויד בואי אבל זה האלבום שמשמר הכי טוב את המורשת שלו ואיזה מורשת מפוארת זאת.
4. Aladdin Sane
אחרי ההצלחה האדירה של The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars, הרבה עמד על כתפיו של דייויד בואי. זו הפעם הראשונה שהוא ניגש לכתוב אלבום חדש מפוזיציה של כוכב ולא של מי שצריך עדיין להוכיח את עצמו.
אבל ציפיות מעולם לא הרתיעו את בואי, להפך, הן רק דירבנו אותו ולכן לא פלא שגם הפעם הוא לא אכזב עם Aladdin Sane שלא רק יעמוד בציפיות אלא אף יתעלה עליהן. אלבומו השישי של הזמר מאופיין בסאונד מעט יותר "כבד" שהושפע מאוד מנסיעותיו והופעותיו של בואי בארצות הברית ולפיכך הוא גם ספוג "אמריקנה".
בואי תיאר את האלבום הזה כ"מה קרה כשזיגי הגיע לאמריקה" ואכן בניגוד לקודמו, Aladdin Sane מרגיש יותר "ארצי", "מקומי" ומתאר באמת מה זה לחיות באור הזרקורים. יותר מחצי מאה עברה מאז שהאלבום הזה יצא והוא עדיין אחד מיצירות הרוק הכי טובות שיצאו ויצאו אי פעם.
3. Heroes
מי האמין שתשעה חודשים בלבד אחרי Low המופתי ישחרר בואי יצירת מופת נוספת ולא סתם יצירה, אלא כזאת שתחרט לנצח כאחת הגדולות שנוצרו אי פעם.
מתוך "טרילוגיית ברלין" המהוללת, Heroes הוא היחיד שהוקלט כל כולו בברלין יחד עם בריאן אינו וטוני ויסקונטי. העובדה שהאלבום הוקלט רק 500 מטרים מהגדר שחצצה בין מזרח גרמניה למערב גרמניה, השפיעה רבות על האווירה באולפן, על הכתיבה ואפילו על הנגנים עצמם כפי סיפרו לימים טוני ויסקונטי והגיטריס, קרלוס אלומר. הסאונד הדקדנטי, ההשפעות מקראפטוורק והרומנטיזציה למשהו גדול יותר, חילחלו כולם אל תוך שישי האלבום.
מבסינת הסאונד וביחס לשאר הקטלוג שלו משנות השבעים, Heroes נשמע כאילו הגיע "מהעתיד". ההפקה המתקדמת וערבוב הז'אנרים שנע מרוק ועד אלקטרוניקה אורבנית, הניחו את הבסיס לצמיחתם של אינספור אמנים ואלבומים שישנו לעד את פניה של המוזיקה הפופולרית. בנוסף לכל אלה הצטרף באלבום הזה גם לראשונה גיטריסט העל, רוברט פריפ מקינג קרימזון, אשר יעטר את השירים החדשים בצלילי גיטרה נפלאים וסולואים כמוהם לא נשמעו עד כה בשום אלבום של בואי.
ואי אפשר בלי מילה על שיר הנושא, אולי השיר היפה ביותר שבואי כתב אי פעם. השיר נכתב על זוג אוהבים, האחד ממזרח ברלין והשני ממערבה אשר חולמים להיות חופשיים יחד. השיר הזה מדגים את הגדולה של בואי גם ככותב מילים אשר משלב בין הארציות האנושית לבין השאיפה לפרוץ גבולות ולעולם לא לוותר על החלומות שלנו.
בדרך כלל Heroes קוצר את המחמאות על היותו האלבום הגדול ביותר של דייויד בואי ואולי בצדק אבל צריך לזכור שהוא הרחבה של הרעיונות שהחלו באלבום שבמקום הראשון.
2. Scary Monsters (and Super Creeps)
אם מישהו חשב שסופם של הסבנטיז יבשר גם על סיומה של המוזה של דייויד בואי, הוא טעה בגדול. יצירתו הראשונה של בואי בשנות השמונים היא לא פחות ממדהימה, מבריקה ומפעימה. היא מציגה את בואי בשיאו האמנותי בזכות טקסטים מושחזים היטב, הפקה מופלאה ושירים נצחיים.
טוני ויסקונטי שהפיק גם את האלבום הזה סיפר לימים כי "אחרי שנים, הרגשנו שסוף סוף הגענו למטרה שהצבנו לעצמנו, לעשות את ה"סרג'נט פפר שלנו".
ואי אפשר בלי מילה על Ashes to Ashes. יש מעט מאוד שירים שאני יכול לקרוא להם מושלמים אבל Ashes to Ashes הוא ללא ספק אחד מהם. שיר שלא משנה מתי הוא יתנגן הוא תמיד יבוא לי בטוב. שיר שלא משנה כמה פעמים אאזין לו הוא ידהים אותי כל פעם מחדש. ממש כמו כמו האלבום הזה.
1. Low
אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את Low. מעבר ליופי הנשגב הטמון בו, הבנתי לראשונה את מקור החיים של רוב המוזיקה שאני מאזין לה. מניו אורדר ועד רדיוהד, מ- Talk Talk ועד נירוונה, הרגשתי שזו חתיכת הפאזל שהייתה חסרה לי. גיליתי את המפץ ממנו הכל התחיל.
אפשר להתווכח על זה אבל בעיני דייויד בואי הוא האמן שהשפיע על הכי הרבה אמנים וסגנונות אי פעם. ספקטרום המוזיקאים שהודו ששאבו ממנו השראה הוא עצום וב- Low אפשר להבין מדוע.
אלבומו ה- 11 של בואי והראשון בטרילוגיית ברלין שלו, מכיל בתוכו צלילים פורצי דרך שהתיכו בזמן אמת אלקטרוניקה, גלאם רוק, אמביאנט, פופ, אוונגרד ופוסט-פאנק (לפני שהיה בכלל פאנק) אל תוך יצירה אחת קוהרנטית ומופלאה שנשמעת רלוונטית ורעננה גם היום. מדהים איך יצירה שנקראת Low יכולה להגיע לכאלה שיאים אדירים.
הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!
מועדון תרבות 