האלבום שבזכותו קולדפליי הצליחו- על The Man Who של טראוויס.

על אף שכיום הם נחשבים בכיינים ומאוסים, ב- 1999 סיפקו לעולם טראוויס סגיר שקט ויפה לשנות ה- 90 הסוערות עם אלבומם השני, The Man Who, שמצליח לרגש ולהעלות חיוך קטן של נוסטלגיה גם היום.  

ממש לא מזמן כתבתי כאן פוסט על 10 אמני גילטי פלז'ר שכולנו שומעים אבל מתפדחים להודות בזה. טראוויס נכללו באותה רשימה. קשה למצוא אנשים שמוכנים להודות שהם מחובבי הלהקה הסקוטית החמודה מדי הזאת. האמת היא שגם אני לא מחסידיה הגדולים, אבל לרגע אחד ב- 1999, הם העניקו לנו אלבום מקסים בפשטותו שמהווה סיום מהורהר, סתווי ואינטימי לעשור מוזיקלי שכולו צבע וטירוף.

השנה היא 1999. סערת הבריטפופ מתפיידת לאיטה והגראנג' הוא כבר מזמן זיכרון מתוק. בתקופה זו הרוק האמריקאי מקצין לכיוון הנו-מטאל ונשלט על ידי להקות כמו P.O.D, Puddle of a Mud, Korn, Limp Bizkit וכמובן, Linkin Park.

בניגוד אליו, מעבר לאוקיינוס, להקות הרוק הבריטיות שאפו להתרחק מהרעש ומתדמית הרוק הצעקני והחברתי של הבריטפופ ומאמצות גישה שקטה ואישית יותר. התוצאה: גל להקות בעלות סאונד אקוסטי חם עם טקסטים אינטרוספקטיביים ומלנכוליים שלימים יכונה "פוסט- בריטפופ".

הפוסט-בריטפופ לבש מגוון צורות. להקות כמו Radiohead ו- Muse הלכו לכיוון האקספרמינטלי בעוד ש- The Verve, Coldplay ואחרות הלכו כאמור לכיוון המופנם והאקוסטי. אחת מהלהקות שבישרו יותר מכל על הפוסט-בריטפופ היו Travis. ארבעת הסקוטים השתייכו לחלוטין לזרם הרך יותר של הז'אנר ובמאי 1999 שחררו את מה שיהפוך להיות האלבום המייצג ביותר שלו, The Man Who.

"מה זה בכלל וונדרוול?"

למרות שרבים טועים בכך, The Man Who הוא לא אלבום הבכורה של הלהקה כי אם אלבומה השני, והשילוב בין הסאונד השקט לתזמון בו הוא יצא היו מושלמים. אחרי הטירוף של האחים גאלאגר, הצבעוניות של ברט אנדרסון והאלקטרוניקה של תום יורק, האי הבריטי היה זקוק לקצת שקט ושלווה ו- The Man Who סיפק בדיוק את זה. סיכום מלנכולי, שקט ואישי לעשור חברתי, צעקני וצבעוני. אם תרצו The Man Who הוא כמו שביזות יום א' אחרי סופ"ש פרוע במיוחד. אבל בקטע טוב.

"בכל יום אני מתעורר ומרגיש שזה יום ראשון" שר הילי ב- Writing to Reach You הנפלא שפותח את האלבום ומוסיף את השאלה החשובה באמת: "מה זה בכלל וונדרוול"? בהתייחסו ללהיט הענק ההוא של אואזיס שהגדיר את העשור. The Fear שמגיע אחריו הוא קטע אינטימי ויפה בו שר הילי לאהובתו, "כל מה שרציתי הוא רק הזדמנות לומר שאני רוצה לראות אותך בבוקר לצידי כשאני מסתובב במיטה" רגע לפני שהוא מתוודה ב- As You Are  כי למרות הכל "בכל יום אני מתעורר לבדי…".

את הסאונד החם שעוטף את The Man Who חייבים טראוויס ללא אחר מאשר נייג'ל גודריך, מפיק העל האגדי של רדיוהד (הידוע בכינוי "הרדיוהד השישי"), שמוכיח שלמרות שסימן ההיכר שלו זו הניסיוניות המוזיקלית, הוא בהחלט יכול להפיק גם מוזיקה אקוסטית פשוטה ויפה. הוא יוכיח זאת שוב ב-2002 עם Sea Change המופתי של בק. שלא תעטו, מדי פעם תוכלו לשמוע הבלחות סאונד מעניינות סטייל גודריך (כמו הפתיחה של The Fear למשל) אבל בסך הכל האלבום הוא כולו על טהרת הפשטות האקוסטית וזה יותר ממספיק.

The Man Who, שזכה לשמו בזכות הספר The Man Who Mistook His Wife for a Hat של הסופר אוליבר סאקס, אוצר בתוכו פנינים נוספות של רגש מזוקק ויופי מלטף בזכות שירים קסומים כמו Driftwood המוקדש לכל אלה שיש להם פוטנציאל ענק אך הם מפחדים לממש אותו, The Last Laugh of the Laughter בעל ליין הפסנתר הקסום שמדבר על סיום פרק בחיים ומעל כולם, כנראה השיר היפה באלבום, Turn. כל אלה שירים נפלאים שתמיד כיף לחזור אליכם.

האלבום שהפך את קולדפליי למפלצת אצטדיונים

כאשר יצא The Man Who, הוא לא היה להיט גדול ונפל במהירות מהטופ 10 בבריטניה. האגדה מספרת שכאשר הלהקה הוזמנה לנגן בפסטיבל המוזיקה המפורסם, גלסטונברי, רגע לפני שהחלה לנגן את Why Does it Always Rain on Me, החלו ארובות השמיים לשטוף את באי הפסטיבל ללא רחמים. אגדה אורבנית או לא, הסיפור הזה שהפך לויראלי מפה לאוזן, הקפיץ את השיר לתודעה הקולקטיבית, הפך אותו ללהיט הגדול ביותר מתוך האלבום ובצעד חריג החזיר את האלבום לראש מצעד המכירות הבריטי.

עוד אנקדוטה פרובנציאלית קטנה כי בכל זאת חייבים. את השיר החורפי הזה כתב הילי דווקא ב… אילת! כן כן. באיזשהו שלב פראן הילי חיפש לצאת לחופשה במקום חם ושמשי בניגוד לסקוטלנד הגשומה והגיע עד אילת. העניין הוא שבדיוק כשהגיע לעיר החופש הישראלית, היא הברכה ביומיים רצופים של גשם. הילי שהבין עד כמה המחזה נדיר החליט לכתוב את השיר והשאר היסטוריה.

על אף הפופולריות של טראוויס ולהקות דומות לה, ברבות השנים רוב להקות הפוסט-בריטפופ לא זכו לפופולריות גדולה או לעדנה ביקורתית וזה עוד בלשון המעטה. המוזיקה שלהם נתפסה כמשעממת, מתבכיינת ונטולת כל עניין. האמת היא שיש משהו בביקורות הללו ובאמת תוך זמן קצר רוב הלהקות הללו התפרקו (Catatonia), נעלמו אל תהום הנשייה (Steriophonics) או שינו את עורן (Coldplay). אגב קולדפליי, ללא ההצלחה של טראוויס ו- The Man Who בפרט, אין שום סיכוי שהם היו הופכים  למפלצת האצטדיונים שהם הפכו להיות.

עדיין מצליח לרגש

טראוויס עוד זכו לטעום את טעם הצלחה עם אלבומם הבא, The Invisible Band (גם כן בהפקתו של גודריך) שהנפיק את Sing הנוראי ו- Side הנחמד שהיו להיטים גדולים. יהיו להם גם כמה הבלחות לא רעות בכלל כמו Love Will Come Through המעניין או Closer המרגש, אבל בגדול גם הם הלכו ומחזרו את עצמם לדעת עד שהתדרדרו לתהום הנשייה. כיום הם עדיין פועלים (מסתבר), אבל את ההבלחה החד פעמית שלהם, The Man Who הם כבר לא ימחזרו וזה בסדר. האלבום הזה היה במקום הנכון ובזמן הנכון וסיפק מוזיקת נחמה לעשור רווי תהפוכות מוזיקליות.

כמעט 20 שנה אחרי, עדיין כיף לחזור לאלבום הזה בבוקר סתווי או סתם כשמתחשק משהו נעים לאוזן. הוא עדיין עושה את העבודה ומצליח לרגש גם את הציניקנים הגדולים ביותר, וביניהם, גם אותי.

אהבתם? רוצים להגיב? לקרוא עוד פוסטים? תנו לנו לייק בפייסבוק>>

travis

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s