מפת הדרכים: Maps של Yeah Yeah Yeahs

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי, מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, אחד השירים המרגשים והיפים שנכתבו אי פעם על פרידה שהיא כל כולה אהבה. 

אהבה זה חרא הנה אמרתי את זה. הפרפרים בבטן זה נחמד והכל אבל העצב, החרדה, הדמעות קצת פחות ועדיין אין דבר שמניע את העולם הזה יותר מאהבה. טוב אולי כסף, אבל האהבה עדיין נמצאת שם במקום גבוה. יעידו על כך אינסוף השירים שנכתבו על אותו רגש חמקמק שנוצר כאילו מראש בכדי לסבך לנו את החיים.

בכלל איך מגדירים אהבה? איך נסביר לחייזר שזה עתה נחת כאן מהו אותו רגש שמתעתע בנו כל כך מהיום בו נולדנו ועד הרגע בו ננשום את נשימתנו האחרונה? האמת היא שאני באמת לא יודע.

שני התוצרים התרבותיים שמתארים מה זו אהבה בצורה הטובה ביותר בעיני הם קודם כל הסצנה המופתית מהסרט Up של פיקסר בה אנו עוקבים במשך ארבע וחצי דקות אחר זוג מאוהב מהיכרתם כילדים ועד הסוף הטראגי. השני הוא שירו של קרמיט הצפרדע (אני לא צוחק) If I Were a Poet.

Maps נבחר על ידי מגזין המוזיקה, NME, כ"שיר האהבה האלטרנטיבי הגדול בכל הזמנים". אני לרגע לא חולק על התואר הזה, רק שאני לא ממש בטוח שמדובר בשיר אהבה, בטח לא במובן הקלאסי שאנו מכירים. זהו שיר על הזדקקות. שיר על יחסים, דחף, צורך, בדידות וכן גם על אהבה לא אבל לא במובן המילולי שלה.

את השיר כתבה קרן או על חברה דאז, המוזיקאי והסולן של להקת Liars, אנגוס אנדרו. אנגוס התכוון לצאת לסיבוב הופעות עם להקתו בזמן שכל מה שקרן רצתה זה שהוא פשוט ישאר איתה ולצידה. "הם לא אוהבים אותך כמו שאני אוהבת אותך" היא שרה את אחד המשפטים היפים בתולדות המוזיקה בעודה מתייחסת למעריצים ולכל מי שמחכה אי שם לאנגוס מלבדה.

גרסה אחרת טוענת כי אנגוס פשט עזב לעבודה חדשה אבל עניין המעריצים וסיבוב ההופעות יכול להסביר את שם השיר המיסתורי, Maps (מפות), על שם כל המקומות אליהם אנגוס אמור להגיע במסגרת סיבוב ההופעות שלו. גרסה נוספת גורסת כי שם השיר הוא My Angus Please Stay”.

בכל מקרה, סיבת העזיבה של אנגוס לא באמת רלוונטית אלא ההשפעה שלה על קרן. מי מאיתנו לא רצה שאהוב ליבנו פשוט ישאר איתנו ורצוי תמיד. כולנו מחפשים ביטחון באהבה שלנו, רוצים לדעת שהיא יציבה, חזקה ותהיה שם עבורינו תמיד מתי שנזדקק לה, לכן התחינה של קרן מרגישה כל כך כנה והלב לא יכול להשבר.

לפני שהלהקה יצאה לצלם את הקליפ לשיר, אנגוס הבטיח לקרן שהוא יגיע לתמוך בה במהלך הצילומים, אך כשהמצלמות החלו לפעול אנגוס לא הגיע. קרן הסתכלה לעיתים תכופות אל עבר דלת הסט בכדי לראות את אנגוס אך לשווא. רק לאחר כשלוש שעות של צילומים הוא הופיע.

השמחה המהולה בכעס למראהו של אהובה המאחר גרמו לקרן פשוט להתחיל לבכות. קרן לא עצרה את הצילומים והבכי שלה תועד בעודה שרה את מילות השיר. הרגע האותנטי הזה, שנכנס לקליתפ, מוסיף עוד מימד עצום של רגש לשיר הגם ככה מרגש הזה.

אגב, הדמעות האמיתיות של קרן או מצטרפות לאלה שהזילה שינייד אוקונר בצילומי הקליפ לקלאסיה שוברת הלב שלה, Nothing Comperes 2U.

 

איך יודעים ששיר הוא קלאסיקה? על פי מספר הקאברים שבוצעו לו ול- Maps יש לא פחות מ… בערך מיליון גרסאות כיסוי. אפילו קווין בי לא נשארה אדישה ללהיט כשהשתמשה במוטיב They Don't Love You Like I Love You בשירה Hold Up.

למרות אינספור שירים שנכתבו על אהבה, רק מעטים מהם מצליחים באמת לפצח את הרגש הזה ולחטט בתוכו גם כשלא נעים. הכנות של קרן או ב- Maps, כמו גם הפשטות שלו, הצליחה להפוך אותו לאחד השירים שהכי מרגשים אותי באופן אישי. "הם לא יאהבו אותך כמו שאני אוהב אותך", כמה פשוט, כמה נוגע, כמה יפה, כמה אמיתי, בדיוק כמו האהבה עצמה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

להתראות נעורים: Anthems For A Seventeen-Year Old Girl של Broken Social Scene

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי, מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, פרידות זה קשה אבל הפרידה הקשה מכל היא הפרידה מעצמנו. 

פרידה זה כואב. מכל ספקטרום החוויות שכל אחד ואחת מאיתנו נחווה בחיים שלנו, זוהי כנראה הסיטואציה הכי אמוציונלית, לטוב ולרע.

הרגשות מתערבבים אחד בשני ויוצרים בלבול, כעס, צער, מחשבות על "מה היית עושה אחרת" ועוד בליל ענק של אמוציות שלא תמיד ברור כיצד להתמודד איתן. אבל עם כל זה, מעל כולן העומד העצב, המון עצב.

ואז כשהנשקים מונחים והסערה שכחה מגיע הרגע הקשה מכל, ההפנמה. הרגע בו אתה מבין כי מעתה הכל הולך להיות שונה, אחר, לא מה שהתרגלת אליו. נקודת מפנה בחיים שסומנה בצלקת בלב שלא תגליד לעולם.

כל אלה ועוד מתרחשים לא רק כאשר הפרידות הן על רקע רומנטי אלא בכלל. פרידות ממקומות פיזיים כמו בית או סיום בית הספר, פרידות מחבר קרוב, כל אלה ועוד הם אירועים שמותירים בנו חותם אבל הפרידה הקשה ביותר זו הפרידה מעצמנו. היפרדות מהתמימות שלנו ומטריטוריות באישיות שלנו שמתקלפות עם השנים ומתובלת בתחושה של איבוד דבר מה שלא יחזור לעולם.

פרידה אכזרית במיוחד היא הפרידה מהנעורים שלנו. אני לא מתכוון לגיל 18 בו מתגייסים לצבא או הולכים לקולג', לא. אני מתכוון לרגע האמורפי הזה בחיים שלנו שקשה לשם עליו את האצבע בו הבנת רשמית שאתה מבוגר.

זה יכול לקרות עם הילד הראשון שנולד לך, זה יכול לקרות עם השיערה הלבנה הראשונה שמעטרת את שיערך שפעם היה שופע וזה יכול לקרות בשניה המדויקת בה החלטת לחתום על המשכנתא וגילית שזהו, מכאן אין כבר דרך חזרה.

התחושה הזאת מלאת שאלות כמו: איך זה קרה כל כך מהר? איך הגעתי לנקודה הזאת בחיי? ובעיקר, האם אני מרוצה מהדרך שעברתי. בכל השאלות הללו עוסקים למשל "הנשיונל" הכל כך אהובים עלי שמתארים את "הנפילה הלא אלגנטית לחיי הבוגרים" עם שירים שרוצחים את הנשמה. אבל ב- Anthems for a Seventeen Year-Old Girl המופתי של קולקטיב המוזיקה הקנדי, Social Broken Scene, הפרידה מהנעורים נוגעת בפן מעט שונה, היא לא כועסת, מרירה או עצובה אלא היא מכילה ומחבקת.

גיל הנעורים הידוע לשמצה הוא גיל של פריצת גבולות ופריקת עול. גיל של עצבים, חצ'קונים, הורמונים, חיפוש עצמי ובלבול, כל כך הרבה בלבול. אנחנו נוטים, בטח כמבוגרים, לבקר כל הזמן את בני הנוער אבל שוכחים שזו אחת התקופות הכי קשוחות בחיים וגרוע מזה, אנחנו שוכחים שגם אנחנו היינו שם. אחרי הכל "כולנו היינו פעם ילדים אך רק מעטים זוכרים זאת".

מתוך השכחה הזאת קל לנו לבקר את מה שעשינו ומה שחלמנו, את מי שהיינו ואת מי ששאפנו להיות. אילו רק יכולנו לחבק את עצמנו בגיל הזה ולהגיד לנו שהכל יהיה בסדר.

כשאני מדמיין את הנערה בת ה- 17 עליה שרה אן היינס, את הבעיות שלה, התסבוכות שלה, רגשי הנחיתות שלה, הביטחון העצמי הנמוך שלה, האהבות שלה ושברונות הלב שלה, בלתי אפשרי שלא להזדהות איתה.

למרות כל אלה היינס מתגעגעת לאותה נערה שהייתה. "היית חלק מהרקובים ואהבתי אותך בשל כך" שרה היינס ברגישות אינסופית ולמעשה אומרת שזה בסדר להיות מי שהיית, שזה בסדר להיות מי שאנחנו. 

בילי קורגן כתב ב- Tonight Tonight כי "אתה לעולם לא יכול ללכת מבלי להשאיר פיסת נעורים מאחוריך" וזה מדויק כי מה אנחנו אם לא פסיפס כל הזיכרונות שלנו. Anthems For A Seventeen-Year Old Girl אולי נתון להרבה פרשוניות אבל בסופו של דבר הוא מבט אחרונית תוך קבלה של מי שהיינו. 

"עכשיו נעלמת ואת לא חוזרת" לוחשת שוב היינס בסוף השיר ואי אפשר שלא להחסיר פעימה כי את הנעורים שלנו אף פעם לא נצליח להשיב, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להסתכל אחורנית ולחבק את עצמנו.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

מעט מן האור- Neighborhood #3 (Power Out) של ארקייד פייר

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, על הצורך באור, פיזי ורגשי, כשהכל מסביב חשוך.

ילדים מפחדים מהחושך. כשאתה קטן, ממש קטן, הפסקות חשמל הן הסיוט הכי גדול שלך. הן תמיד ארוכות, מייגעות ואיכשהו הן גם תמיד מתרחשות בלילה.

למרות הפצרות ההורים ש"הנה תכף החשמל חוזר", כשהפסקת חשמל כזאת מתרחשת, קשה לנו כילדים לראות את סופה. כל דקה של חושך מרגישה כמו נצח בזמן שאתה מתחיל להפנים שלנרות ולפנסים הקטנים אין שום סיכוי לנצח את האפלה.

ואז אט אט אתה מתחיל להרגיש כיצד המציאות מתחילה להתערבב עם הדימיון. כל קול נשמע פתאום חזק פי 100 ממה שהוא באמת, כל רחש מקבל אינטרפרטציה חדשה בעוד האימה מתפשטת בתוכך.

המחשבות מקבלות דרור חסר תקדים ועפות לכל עבר. מה יקרה אם החשמל לא יחזור לעולם? האם יש מלחמה בחוץ? מה נאכל? איך נשרוד? ואז רגע לפני שאתה נכנע לדמעות החשמל חוזר. אתה עוצם עיניים ביראת כבוד והודיה ובזמן ששאר בני הבית חוזרים לעיסוקם, לך לוקח עוד קצת זמן להשתחרר מהמחשבות. מה באמת היה קורה אילו העולם היה מוחשך לתמיד?

באופן לא מפתיע, גם Neighborhood #3 (Power Out) נכתב בעקבות הפסקת חשמל. לא הפסקת חשמל של חצי שעה כמו שכולנו חווינו בילדותנו, אלא הפסקת חשמל של שבוע.

זה קרה ב- 1998 כשמונטריאול הוחשכה לגמרי בזמן סופת הקרח הגדולה בצפון אמריקה. שבוע שלם ללא חשמל הביא את וין באטלר לחשוב בדיוק את המחשבות שהיו לכולנו כילדים ולייצר מהם שיר הלל לפחד ולפרנויה.

בכלל לוין באטלר יש כישרון מיוחד לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה. הוא עושה זאת בכישרון נדיר ב- Sprawl II ,Wake Up, Rebelliion, We Used to Wait והוא עושה זאת גם ברביעיית השירים שמרכיבים את "השכונה" מאלבום הבכורה המופתי של ארקייד פייר, Funeral אליה משתייך גם Power Out.

זו אמנם רשימה חלקית אבל הקו ברור, באטלר שר על מי שהיינו ומה הפכנו להיות. פעם אחר פעם הוא מציג בצורה כל כך אנושית ואינטליגנטית כיצד התמימות הילדותית נרמסת תחת גלגלי הטכנולוגיה, הפוליטיקה והמסורות המיושנות שמרבעות בכח כל מחשבה שאינה בקונצנזוס.

כאמור Neighborhood #3 (Power Out) נוגע בפחד האוניברסלי שלנו כבני אדם מהחושך ומה שמסתתר בתוכו, אבל הוא גם מטאפורה לאחת התקופות המבלבלות בעת המודרנית.

בין השנים 2003 ל- 2004 עת הוקלט השיר, ארצות הברית ובנות בריתה היו שקועות עמוק בתוך המלחמה בטרור – מערכה גלובלית ללא מטרות ויעדים ברורים אליה יצא ג'ורג' בוש בכדי להכות ב"מדינות תומכות טרור" כהגדרתו.

בעוד שהמערכה נגד אל-קאעידה זכתה לגיבוי והבנה מהקהילה הבינלאומית, הרחבת המלחמה בטרור לעיראק, החלת חוק הפטריוט, הרחבת סמכויות הסוכנות לביטחון ועוד, נתפסו כפעולות תוקפניות המערערות את הסדר העולמי, מחרחרות מלחמה ומגבילות את חופש הביטוי.

בעידן בו מדיניות נקבעת מתוך יצר נקמנות וקובעיה פועלים מתוך אינטרסים לא ברורים, גם פעילויות שנראות לגטימיות כמו הגנה על החופש לא נראות כל כך מובהקות. לפתע הטוב מתערבב עם הרע והחושך מתערבב עם האור.

למרות הטקסט הפוסט אפוקליפטי, המדכדך משהו והלעיתים מורבידי ("ילדים מתים בשלג"), המסר הכי גדול של Neighborhood #3 (Power Out) הוא שגם אם החשמל והאור חדלו מלפעול בליבו של האדם, עלינו להוציא אותם החוצה, לקחת אותם לידינו ולשנות את מה שאפשר. כי כידוע, מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

סיפור הפרברים: The Suburbs של ארקייד פייר>>
האש כבר לא שורפת: ארקייד פייר- Everything Now ביקורת אלבום>>
15 שנים ל- Funeral של ארקייד פייר>>
50 אלבומי העשור של מועדון תרבות (2010-2019)>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

 

הגברים בוכים בלילה: Boys Don't Cry של הקיור

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, רוברט סמית' והקיור מוכיחים שגם לגברים יכול להשבר הלב וזה הכי בסדר בעולם להודות בזה.

יש שירים שמרוב שהם קונצנזוס, קל לשכוח למה הם קונצנזוס. שירים כל כך גדולים מהחיים שכאילו היו שם תמיד מבלי שאפילו טרחנו לחטט בקרביים שלהם בשביל להבין מדוע.

אחד מאותם דינוזאורים הוא Boys Don't Cry. השיר הזה ששוחרר לראשונה ב- 1979 השפיע על דורות של אמנים, מאזינים ועל התרבות הפופולרית כולה ולא, אני לא מגזים.

"אחביא את הדמעות בעיני כי גברים אינם בוכים"

מהרגע בו אנחנו נולדים חלוקת התפקידים המגדרית היא די ברורה. נכון, בשנים האחרונות מנשבת רוח חדשה וחשובה המנסה לערער על אותן מוסכמות ישנות, יש שיאמרו פרימיטיביות, המחזקות את המצ'ואיזם הגברי על חשבון ה"עדינות" הנשית.

ועם זאת, בואו נודה באמת, גם היום הציפייה מאיתנו הגברים היא להיות חזקים, מפרנסים, קשוחים, עומדים על שלנו ורצוי שכל זה יגיע עם מינימום הפגנת רגשות. איזה אישה הרי תרצה גבר עדין, מחובר לעצמו ושרחמנא ליצלן אפילו מעז לבכות?

באנר מועדון תרבות

ואם גם היום הגישה הזאת עדיין חיה ובועטת אז על אחת כמה וכמה בשנות השבעים עת כתבו את השיר חברי הקיור, לורנס (לול) טולהרסט, מייקל דמפסי ורוברט סמית' (אין עוד מלבדו).

בתקופה בה שלטו להקות הפאנק משולחות הרסן מצד אחד וגיבורי גיטרה מסוקסים מן העבר השני, הכנות הרגישה של סמית' הייתה ניצוץ של אמת נוגעת שנדיר למצוא במוזיקה גם כיום.

בשיר מתוארת מערכת יחסים שהתפרקה בגלל הגבר שכעת מצטער על כך ורוצה לחזור לאהובתו אבל יודע ש"זה מאוחר מדי". ההודאה של הגבר בטעותו והעובדה שהוא מוכן "ליפול לרגלי" אהובתו ואף "להתחנן לסליחתה" גם כן אינה מובנת מאליה.

חשיפת הרגשות הכל כך אותנטית הזאת הופכת את סמית' ואת השיר הזה לביטוי אנושי כמעט בסיסי שבלתי אפשרי שלא להזדהות איתו. "כילד אנגלי באותה תקופה מעודדים אותך שלא להחצין רגשות אבל אני לא יכולתי שלא להראות את הרגשות שלי ומעולם לא מצאתי את זה מביך" סיפר סמית' לימים והרגישות שלו היא הרווח שלנו.

"אני מנסה לצחוק על זה ולטשטש את הכל בשקרים…"

Boys Don't Cry יצא כאמור לראשונה כסינגל ביוני 1979 ולא נכלל באלבום הבכורה של הלהקה שיצא כחודש לפניו. הוא כן נכלל בגרסה האמריקאית שלו שנקראה Boys Don't Cry והכילה תמהיל שירים שונה מהמקבילה הבריטי שלו.

בכל מקרה, בשעתו השיר לא הפך ללהיט גדול במיוחד. זה קרה רק כשיצא מחדש באפריל 1986 לקידום האוסף Standing on a Beach. הגרסה המחודשת הכילה את ההקלטה המקורית עליה הקליט סמית' מחדש את מילות השיר. כמו כן על עטיפת הסינגל החדש הציגה את דמותו של סמית' כפי שתתקבע בזיכרון הקולקטיבי מאז ועד היום.

על העטיפה נראה סמית' בגבו למצלמה, עומד באדישות עם שיערו הפרוע והאייקוני. מן דמות של האאוטסיידר המושלם, הרגיש האולטימטיבי שלא מתיישר עם עטיפות הפופ הצבעוניות של התקופה.


ברבות השנים כאמור יהפוך Boys Don't Cry להמנון של ממש עם אזכורים רבים בתרבות הפופולרית לרבות אינספור קאברים, ספר שקרוי על שמו וכמובן הסרט הנפלא ושובר הלב בעל אותו שם מ- 1999 שעל תפקידה בו זכתה הילארי סוונק בפרס האוסקר.

כל עוד בני אדם נולדים עם רגשות בלבבותיהם Boys Don't Cry תמיד ישאר אקטואלי. השיר הזה ייצג דור חדש של גברים חשופים ורגישים שלא מתביישים להודות באמת הפשוטה והיא שגם בנים מזילים דמעה מדי פעם וגם הלב שלהם יכול להיסדק מבלי שהשמיים יפלו.

הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה: 25 שנה ל- Wish של הקיור>>
7 אלבומים קלאסיים עם שירי פתיחה מושלמים>>
15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם>>

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

"נהר אינסופי"- High Hopes של פינק פלויד

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, אחד השירים שהכי עיצבו את טעמי המוזיקלי, High Hopes של פינק פלויד.

מה זה "סוף טוב"? השאלה הפשוטה לכאורה הזאת היא אחת המורכבות בעולמות התרבות. איך יודעים לסיים משהו בצורה ראויה, מספקת ואפילו כזאת שתותיר חותם?

איך למשל סוגרים סדרה כך שתרצה את הצופים אחרי עונות רבות? איך חותמים עלילה של ספר טוב? מה הופך את הדבר הכל כך טריוויאלי הזה שנקרא "סוף" לטוב?

בין אם מדובר ביצירה קולנועית, ספרותית, טלוויזיונית או מוזיקלית, רבים וגדולים ניסו ועדיין מנסים להתמודד עם שאלת ה"הסוף" ולא תמיד בהצלחה.

בשנת 1994, גם פינק פלויד נדרשו לסוגיית ה"סוף", ביודעין או שלא, באלבום האחרון שהקליטו כלהקה של ממש (מינוס רוג'ר ווטרס). איך לעזאזל מסיימים לא רק יצירה מעולה בפני עצמה (ושלא יהיה ספק, The Division Bell הוא אלבום מדהים), אלא את אחת הקריירות הגדולות ביותר של להקה אי פעם?!

High Hopes, שסוגר את The Division Bell, היה השיר הראשון עליו החלו פינק פלויד לעבוד בסשנים לאלבום והאחרון אותו סיימו. אולי זו הרגשת הפרידה שרחפה מעליהם, אולי חרדת הקודש בה ניגשו לשיר שכנראה ידעו שיסיים את הכל, בשורה התחתונה כל דקת עבודה עליו הייתה שווה כי התוצאה היא לא פחות ממאסטרפיס.

את המילים לשיר כתבה הסופרת ואשתו של דייויד גילמור, פולי סמסון. הפוזיציה הייחודית של סמסון אפשרה לה לגשת לטקסט מתוך נקודת מבט אינטרוספקטיבית דרך עיניו של בעלה אך גם ממקום של צופה מהצד על ההצלחה והדרך שעברה הלהקה.

בבסיסו השיר הוא על החוויות האוטוביוגרפיות של גילמור. על תקופת ילדותו, העזיבה את בית הוריו ואת עיר מולדתו בחיפוש אחר הגשמה עצמית. אך באותה מידה השיר עוסק גם בחוויות הפרסונליות של כל אחד ואחת מאיתנו, על שורות הרווח וההפסד בחיינו בדרך ליעדים שהצבנו לעצמנו. האם השגנו את מה שרצינו, מאיפה התחלנו ולאן הגענו ואיך הכל נראה ממרחק הזמן.

ההסתכלות אחורנית מתובלת ברומנטיזציה של העבר, משום שכשאתה צעיר אז "הדשא ירוק יותר, האור בהיר יותר והטעם מתוק יותר". אך מצד שני הנוסטלגיה מתובלת גם בעצב מסוים ובעיקר כמיהה לימים פשוטים יותר. לימים בהם היית "מוקף בחברים" וצפית ב"ערפל הבוקר על האגם" נטול דאגות או חששות. אין הרבה דברים שמצליחים לעורר בנו רגש כמו נוסטלגיה ועל הכפתור הזה בדיוק לוחץ High Hopes בצורה מושלמת.

אי אפשר לדבר על High Hopes מבלי להזכיר גם את הקליפ המדהים שלו. לא אגזים אם אומר שמבחינתי הוא הקליפ הכי יפה שצולם אי פעם. ככה, חד וחלק. את הקליפ ביים המעצב הגרפי ובמאי הקליפים, סטורם ת'ורגרסון, שאחראי במידה רבה על כל הפן הויזואלי של הלהקה כמעט מרגע הקמתה.

הקליפ נפתח באדם העומד ליד מכונית מלאת בלונים על ראש גבעה ומביט אל מחוזות ילדותו. לאחר מכן אנו מתוודעים לסדרת דימויים, חלקם סוריאליסטיים במיוחד, אשר ממחישים את הנושאים בהם עוסק השיר ומאפשרים קריאה פוליסמית (דו משמעית) של הטקסט.

לקראת סופו של הקליפ משחרר האדם בלוני ענק עם סמל הלהקה שמשתלבים בתוך הדימויים המיוחדים שיצר ת'ורגרסון ובעצם מנציחים את פינק פלויד בתוך אותה "ילדות" לעברה בוהה האדם. הקליפ נסגר עם קבוצת אנשים הסוחבת על גבה לא פחות מאשר פסל של פניו של סיד בארט, פשוט מדהים ומצמרר.

בעבר כתבתי על – The Division Bell שכמו שמו, הוא סוג של מחלק את מעריצי פינק פלויד לשניים. לאו דווקא לאוהבים ושונאים, אלא יותר בין ה"וותיקים" ל"חדשים".

מבחינת המעריצים הותיקים, פינק פלויד הסתיימו איפשהו בסוף הסבנטיז תחילת האייטיז, אבל בשביל מי שנולד באייטיז ובניינטיז (כמוני) ואף לאחריהם, האלבום הזה, וגולת הכותרת שלו, High Hopes, הם חלק אינטגרלי מהרפרטואר של הלהקה.

עבור אינספור אנשים בכל העולם High Hopes הוא שיר מכונן שהיווה דלת לעולמם המדהים של פינק פלויד. באופן אישי השיר הזה ליווה ועדיין מלווה אותי לכל מקום בחיי ובמידה רבה הוא אף עיצב את עולמי וטעמי המוזיקלי.

דייויד גילמור שיחרר אלבום נוסף ואחרון תחת השם פינק פלויד בשם The Endless River, כרפרנס לשורה הלפני אחרונה ב- High Hopes. האלבום הורכב רובו ככולו מחומרים אינסטרומנטליים אשר הוקלטו בתקופת The Division Bell אבל לא באמת מגיע לקרסוליו בשום צורה.

אם נתעלם לרגע מההרפתקה המיותרת הזאת נגלה ש- High Hopes הוא השיר הבאמת אחרון של פינק פלויד ואין שיר אחר שיכול היה לסיים את הקריירה האפית של ההרכב הענק הזה טוב יותר.

ולסיום אמיתי, קבלו פאן פאקט. בגרסת האלבום בסוף השיר תגלו 2 דקות של שקט שמסתיימות בטריקת טלפון של צ'ארלי גילמור (הבל של) שהיה אז רק בן חמש, למנהל הלהקה, סטיב רורק.

40 שנה לחומה>>
40 שנה ל- Wish you Were Here>>
25 שנה ל- The Division Bell>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

פוסט אורח של אייל דסקל: 20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore של פט שופ בויז

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, פוסט אורח של העורך המוזיקלי, ה- DJ והמרצה, אייל דסקל: 20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore של פט שופ בויז

השבוע בדיוק לפני 20 שנה שוחרר הסינגל Don't Know What You Want, But I Can't Give It Anymore – יריית הפתיחה של הפט שופ בויז מאלבום האולפן השביעי שלהם – Nightlife.

בין קיץ 1997 לאביב של 1998, לאחר סיום סיבוב ההופעות Somewhere, לקחו הפט שופ בויז הפסקה ארוכה יחסית. כמעט שנה של חופשה זה משהו שהם לא הכירו מאז תחילת דרכם אי שם ב- 1984. ההפסקה נתנה לניל וכריס זמן לחשוב מה לעשות הלאה.

לאורך שנות ה-90 שיחרר הצמד את Behaviour ה"בוגר", Very הפופי והסופר מצליח, Bilingual שנע למחוזות המוזיקה הלטינית, כאשר עכשיו, רגע לפני סיום העשור, הגיע הזמן למשהו חדש. בסופו של דבר החליטו הפט שופ בויז ללכת הכי רחוק שאפשר והתוצאה היא "נייטלייף" (חיי לילה) האלבום הכי אלקטרוני של הפט שופ בויז עד לאותו רגע.

'נייטלייף', כשמו כן הוא, ניהל דיאלוג עם תרבות חיי הלילה ומכאן גם עם מוזיקת המועדונים. אחרי שבריאן אינו כמפיק מוסיקלי ירד מהפרק, שמות חמים מהסצנה נקראו לסייע והתוצאה היא שיתופי פעולה נפלאים עם אמנים כמו דיוויד מוראלס, קרייג ארמסטרונג ורולו (פיית'לס). האווירה הכללית הייתה של מסיבה אפלה.

האלבום נכתב על ידי הצמד כשהם כבר בשנות ה40 לחייהם (כריס 40, ניל 45 אם לדייק). כמעט שני עשורים וחצי עברו מאז West End Girls. התלתלים נשרו, כבר יותר קשה לקבל שערים במגזיני מוסיקה או לכבוש שוב את פסגת המצעד הבריטי. וכך, גם מהזוית הזו, הם ניגשים לכתוב על חיי הלילה, שהם עדיין רואים עצמם חלק אינטגרלי מהם.

Don't Know What You Want, But I Can't Give It Anymore הוא משפט שהיה לניל טננט בראש עוד לפני שהוא נכתב כשיר שלם ושוחרר כסינגל הראשון מהאלבום. למעשה ניל חשב לוותר עליו ואפילו מחק אותו מהמחשב, אבל אז כשהם נכנסו לאולפן ההקלטות הוא קפץ לראשו מחדש.

השיר הזה הוא מאוד "פט שופ בויזי" משלל סיבות כמו למשל שמו הארוך במכוון, המילים והחרוזים המוכרים של ניל, ביט הדיסקו לצד עיבודי כלי המיתר הקלאסיים (כריס אמר שהשפעתו של המפיק האיטלקי ג'ורג'יו מורדור ניכרת כאן), האסתטיקה בקליפ, הפנים החתומות וכמובן העיצוב והסטייל שעוטפים את הכל.

באנר מועדון תרבות

בקליפ לשיר ניל וכריס לבושים במכנסי סמוראים, מעילים ארוכים, שלייקס ובשיער מחומצן, גבות צבועות ופנים מפוצצי מייק-אפ לבן. ההשראה הגיעה מהסרטים הקלאסיים "התפוז המכני" ו"אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, כמו גם הסטייל והאופנה שעיטרה מגזינים יפנים.

הצמד שאף להציג מראה עתידני, 'סנייס פיקשני' שיהיה הכי רחוק מהאופנה העכשווית ומהפופ העכשווי. משהו שיתן אלמנט פולחני ולא טבעי. הלוק החדש הפתיע את המעריצים (למרות שהסרבלים הכתומים והכובעים המחודדים של תקופת Very היו לא פחות מפתיעים), אבל בשביל ניל וכריס זה היה בדיוק מה שהם רצו בכדי להציג את הקונספט החדש של האלבום.

מבחינת הליריקה, למרות שהוא מהטקסטים הכי מתוחכמים של ניל, עדיין ניתן לפרש אותו בכמה מובנים. מצד אחד זהו שיר קנאה/פרידה/בגידה קלאסי עם מילים כמו:"? "Is he better than me / Was it your place or his / Who was there…, כאשר גם שם השיר עצמו מעיד על סיומה של מערכת יחסים, לא משנה בין מי למי היא מתרחשת.

מן הצד שני, יש כאן שני גברים שהגיעו לעשור החמישי של חייהם כך שניתן לפרש את השיר כמי שחיי הלילה כבר לא מחכים להם, כתחושה של איך זה להיות חלק מחיי הלילה למרות שלא בטוח שאתה עדיין רצוי בהם, שאתה כבר לא מסמר הערב ויש שחקנים חדשים בזירה, במצעדים, באולמי ההופעות.

"המבוגרים" באופן טבעי רוצים להישאר רלוונטים, צעירים, להמשיך לקטוף את פירות ההצלחה ושהקהל לא יבגוד ויעזוב. אבל הם כבר לא יכולים לתת את זה, הם שרים על זה, כי שניהם סופר-מודעים ובגאוניות שלהם הם מצליחים להסתכל על עצמם מהצד ולספר על החוויה. את הנושאים האלה, של איך זה להתבגר ולהזדקן בעולם הפופ ששייך לצעירים, יחקרו הפט שופ בויז עצמם באלבומם Elysium מ- 2012.

לאלה עם הזיכרון הטוב במיוחד מביניכם, השיר אף פתח את צמד ההופעות של הלהקה בארץ בשנת 2000 בבריכהת הסולטן בירושלים ובאמפי רעננה. מאז הם הופיעו בארץ עוד 3 פעמים בהצלחה רבה.

אירונית עוד יותר העובדה שהסינגל באמת לא זכה להצלחה גדולה (למרות ש- New York City Boy שיגיע אחריו, כן יהפוך להיט גדול). בקליפ הרופאים, שגם נראים כמו אנשי סאונד מאחורי זכוכית באולפן, מתפעלים את הקונסולה ושלל המכשירים והמכונות ומשדרגים את המראה של ניל וכריס. עוד כדור, עוד זריקה והשיער המלבין יחומצן, הפנים יוחלקו, הגבות יצבעו. התחושה היא כי הבויז היו חייבים חייבים להמציא אבל כבר לא כל כך בטוחים שעדיין יש להם את זה.

תצפו שוב בקליפ עד הסוף. הילדים שמצטרפים אליהם בסיום לשבת איתם בספסל, נראים בדיוק כמוהם, והשאלה שעולה היא מי הוא מוביל הדעה עכשיו – מי מחקה את מי. אותם ילדים אגב היום כבר בני 29 או 30 בהערכה גסה ומעניין אם גם הם מרגישים כבר מבוגרים.

אייל דסקל הוא DJ, עורך מוזיקלי ברדיוס 100FM ומרצה בנושא מוזיקה פופולרית. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PET_SHOP_BOYS_I+DONT+KNOW+WHAT+YOU+WANT+BUT+I+CANT...-164516.jpgבאנר מועדון תרבות

לבכות לנשמה: ברונסקי ביט- Smalltown Boy

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, בין כל השירים המקפיצים והקליפים הצבעוניים של אמני קהילת הלהט"ב בשנות ה- 80, בלט Smalltown Boy שסרב להצטרף לחגיגה והציב בפני החברה כולה מראה למצבם העגום עדיין של צעירים וצעירות גאים.

שנות השמונים היו עשור של פריצת גבולות בתחומי הבידור, האופנה, התקשורת והטכנולוגיה. זה עשור צבעוני, מלא חיים וסטייל שהכיר לעולם את הדיסקים, הווקמן, המחשב הביתי, MTV ועוד.

אבל למרות הרוח הליברלית שנשבה לכל אורך העשור, שנות השמונים סימנו גם חזרה לשמרנות. ריאקציה זו, שהונהגה בארה"ב על ידי רונלד רייגן ובבריטניה על ידי "אשת הברזל", מרגרט תאצ'ר, אופיינה בגלי פטריוטיות וחזרה למסורות לאומיות ותיקות.

מצד אחד האווירה הליברלית נתנה רוח גבית לקהילה הלסבית וההומוסקסואלית (המונח להט"ב הוטבע רק ב- 1988) ועשרות נציגים מהקהילה זכו להצלחה בשלל תחומי החיים. אך מן הצד השני חברי הקהילה טרם הרגישו שווים ועדיין סבלו מהתעמרות במרחב הציבורי.

אמנים כמו בוי ג'ורג', פרדי מרקורי, אנדי בל, מארק אלמונד, אלטון ג'ון ואחרים אמנם חגגו בגאווה את נטייתם המינית וייצגו בכבוד את הקהילה, אך מי שלא זכה לטעום מאור הזרקורים ולא היה בעמדת כוח עדיין חווה אפליה והומופוביה.

"את האהבה שאתה צריך לעולם לא תמצא בבית…"

אחד כזה, שחווה על בשרו את הקשיים של להיות הומוסקסואל צעיר הוא ג'ימי סאמרוויל, אחד הזמרים הייחודיים של שנות ה- 80. סאמרוויל הגיע ללונדון בתחילת שנות השמונים אחרי שלא מצא את עצמו בגלזגו, עיר מולדתו בשל נטיתו המינית. בלונדון הוא קיווה למצוא את החופש להיות מי שהוא ולבטא את עצמו בפתיחות שהייתה חסרה לו בגלזגו.

בלונדון פגש ג'ימי שני מוזיקאים נוספים בשם סטיב ברונסקי (גם כן מגלזגו) ולארי סטנבצ'ק שחלקו טעם מוזיקלי דומה לשלו וכמוהו אף היו הומואים מחוץ לארון. השלושה שכרו דירה קטנה בלאנקסטר בריקסטון שבלונדון והחלו לפעול כלהקה תחת השם ברונסקי ביט (Bronski Beat).

סאמרוויל מצא את אמני הפופ ההומואים שפעלו באותה תקופה כ"עדינים" מדי במסריהם וככאלה שרק רוצים להשתלב במארג החברתי במקום להלחם על הזכות להשתלב בו כשווים.

מתוך כך שאף סאמרוויל ליצור מוזיקת פופ גאה, בעלת אמירה חברתית ופוליטית שלא מסתירה או "מייפה" את המציאות של ההומוסקסואלים אלא מציגה אותה לראווה. סאמרוויל הציף בשיריו את כל ההתמודדויות הקשות שעובר כל מי שיוצא מהארון כפי שאפשר לראות בשיר הבכורה של ברונסקי ביט, Smalltown Boy שיצא במאי 1984.

באנר מועדון תרבות

השיר הסמי-אוטוביוגרפי שכתב סאמרוויל והלחין יחד עם חבריו ללהקה, מתאר את התבגרותו של נער (סאמרוויל) הומוסקסואל הסובל מהתעללות חברתית והומופוביה שגורמת לו לעזוב את ביתו, מקום המבטחים שלו, ולעזוב בחיפוש אחר מקום אחר שיקבל אותו כפי שהוא.

"אתה עוזב בבוקר עם כל מה שיש לך בתוך תיק קטן. עומד לבד ברציף, הרוח והגשם מכים בפרצופך הבודד והעצוב". פותח סאמרוויל את השיר ואחר כך מוסיף כי "אמא לעולם לא תבין למה אתה חייב לעזוב, אבל את התשובות שאתה מחפש לעולם לא תמצא בבית…".

עם כל הפתיחות המינית כביכול ששודרה החוצה באמצעי התקשורת וב- MTV, ב- Smalltown Boy מציב סאמרוויל מראה חברתית נוקבת שמציגה לראווה את העובדה שלקהילה יש עוד הרבה לאן להתקדם בכדי שחבריה יתקבלו כשווים בני שווים.

"מעולם לא בכית להם אלא רק אל תוך הנשמה…"

כחלק מקורס שאני מלמד בשם "תרבות ומוזיקה בשנות ה- 80", יש שיעור שאני מעביר על MTV והשפעותיו. במסגרת השיעור אני עושה ניסוי קטן בו אני משמיע לסטודנטים שיר ומבקש מהם לספר לי על מה הוא. לאחר מכן אני מציג להם את הקליפ של השיר ושואל אותם שוב במה השיר עוסק. הפעם התשובות שונות לחלוטין.

את המיני ניסוי הזה אני עושה גם על הקליפ ל- Smalltown Boy, מהקליפים החזקים והאנושיים ביותר שיצא ל- MTV לשדר, בטח ב- 1984. לפני הצגת הקליפ מעטים בכיתה מבינים שמדובר בשיר על התמודדותו של נער מפני החברה שלא מקבלת אותו כהומוסקסואל, אבל אחרי הקליפ, אין דרך אחרת לפרש את המילים הקשות של סאמרוויל.

בקליפ רואים את סאמרוויל כנער מתבגר ומבולבל ברחובות, שבשלב מסוים מנסה להתחיל עם גבר בבריכה. הגבר תחילה מסרב בעדינות אך לאחר מכן הוא וחבריו תוקפים באלימות את סאמרוויל. אחרי התקרית סאמרוויל מגיע לביתו מלווה בשוטר לקול צעקות אביו שאף מאיים להכות אותו. בסופו של דבר סאמרוויל מחליט לעזוב את ביתו ובעוד שאימו מחבקת אותו, אביו נותן לו שטר כסף אך מסרב אפילו ללחוץ את ידו.

בין שלל הקליפים הצבעוניים של כוכבי הסינת'פופ שעיטרו את MTV, הקליפ ל- Smalltown Boy בלט בריאליזם שלו והציג בצורה המציאותית ביותר את האופן בה החברה באמת התייחסה לנערים שיצאו מהארון.

באנר מועדון תרבות

בזמן שאלטון ג'ון, בוי ג'ורג', פיט ברנס, דיוויין (Divine), סטיב סטריינג' ואחרים בחרו לחגוג את המיניות שלהם (זה כמובן לא מוריד מערכם ככאלה שקידמו את האג'נדה הלהט"בית), סאמרוויל בחר להטיח את האמת בפרצופם של הצופים. לא עוד "גיי מחמד" מאופר ומנצנץ, אלא אמן שסוע מבפנים שחושף את ההתמודדות היום יומית שלו.

Smalltown Boy, השיר והקליפ, עימתו את החברה עם סוגיות של דעות קדומות והומופוביה כפי שלא נעשה לעיתים קרובות בתרבות הפופולארית. גם אלבום הבכורה של הלהקה, The Age of Consent, עסק כולו בנושאים הללו ובפוליטיזציה של ההומוסקסואליות. דוגמה נוספת לכך הוא הסינגל השני מתוך האלבום, Why?.

סאמרוויל לא שרד הרבה זמן עם ברונסקי ביט. הם ניסו להמשיך בלעדיו ללא הצלחה והוא מצידו ייסד את ה'הקומיונרדס' (The Communards) ואחר כך המשיך לקריירת סולו. גם היום במרחק הזמן Smalltown Boy נשמע רענן ואקטואלי מתמיד גם ברמה המוזיקלית וגם ברמה הלירית. השיר סומפל עשרות פעמים (ממליץ להאזין ל- I Can Change של ברנדון פלאוורס מתוך אלבום הסולו השני שלו) ונחשב עד היום לקלסיקת אייטיז והמנון עבור כל המגדרים בכל העולם. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

לפעמים תקווה היא כל מה שצריך: פט שופ בויז- Go West

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, הפט שופ בויז לקחו שיר זניח מהסבנטיז והפכו אותו לאחד ההמנונים המפורסמים של שנות ה- 90 ושל המאבק נגד ההומופוביה בכלל.

כל מי שמכיר אותי או עוקב אחרי הבלוג שלי יודע שאני מעריץ גדול של אשפי הפופ הבריטים, הפט שופ בויז. בין 600 או 700 התקליטים והדיסקים שלי (כבר הפסקתי לספור) תוכלו למצוא את רדיוהד, אואזיס, פינק פלויד, ארקייד פייר, הסטרוקס, ארקטיק מאנקיז, הביטלס ובין כולם גם בערך 150 פריטים של הפט שופ בויז (על מי אני עובד, זה כנראה כבר הרבה יותר מ- 150).

אני מכיר את כל הדיסקוגרפיה של ניל טננט וכריס לאו ואוהב את רובה המוחלט, אבל יש שיר אחד שאף פעם לא ממש הצלחתי לאהוב, אחד הלהיטים הגדולים שלהם, Go West. אולי זו העובדה שהוא חרוש ברמת המיאוס, אולי בגלל שהוא בכלל קאבר או אם להיות כנה אז אולי זה בגלל שאני סטרייט. בכל מקרה מעולם לא אהבתי את השיר הזה.

תמיד כשהגעתי אליו באחד האלבומים של הלהקה, קפצתי שיר. תמיד כשניגנו אותו ברדיו העברתי תחנה. למרות שהיה להיט ענק ואף זכה בארץ בתואר שיר השנה (באותה שנה נבחרו הפט שופ בויז בארץ גם כלהקה השנה ואלבומה Very לאלבום השנה), הוא מעולם לא עשה לי כלום ותמיד נשארתי אדיש אליו.

אבל בשנים האחרונות חלה תפנית. כלומר, אני עדיין חושב שהשיר מחוויר לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה, אבל אחרי שנים אני מרגיש שאני יכול לומר שאני סוף סוף מבין אותו. מבין למה הוא הפך להיות כזה המנון.

"זה הגורל שלנו…"

בשנות השבעים והשמונים, ימי התבגרותם של ניל וכריס, להיות הומוסקסואל לא היה דבר פשוט. סטריאוטיפים, הומופוביה ואפליה היו מנת חלק של הומואים ולסביות בארון ומחוצה לו. החלום היה להיות שווים ואם לא זה, אז לפחות לברוח למקום בו לא ישפטו אותם ויקבלו אותם כמו שהם.

הטקסט שנכתב בשנות ה- 70 על ידי סולן להקת הוילג' פיפל, ויקטור ויליס, עוסק בכל החלומות הללו ועוד. הוא מתאר את המערב (כנראה לסאן פרנסיסקו שנחשבת למקום מאוד ידידותי עבור הקהילה הגאה) כמקום מפלט עבור הומוקסואלים בכל העולם. מקום בו הם יוכלו לחיות את חייהם בשלווה כפי שיחפצו ללא כל דעות קדומות וסימני הומופוביה. 

באנר מועדון תרבות

לכל אורך ההיסטוריה המערב נתפס כמקום חופשי בו אפשר לפתוח דף חלק. בין אם זה בנהירה מערבה בתקופת הבהלה לזהב תחת הסיסמה: "Go west, young man", הנדידה של ההיפים לסן פרנסיסקו או בין אם זה החלום להגיע מערבה בתקופת המלחמה הקרה בעידן הדו גושי. המערב הוא תמיד סמל לקידמה וליברליזם. 

תחת ויליג' פיפל, Go West לא זכה להצלחה גדולה, אבל בידיהם המיומנות של הפט שופ בויז השיר זכה להצלחה עולמית מטורפת והפך להמנון הקהילה הגאה. את השיר ביצעו לראשונה הפט שופ בויז ב- 1992 במופע צדקה מיוחד שארגן הבמאי המפורסם, דרק ג'רמן, במועדון ה"האסינדה" האגדי. למרות שניל טעה בכמעט חצי מהמילים והעיבוד לא היה נשמע משהו (וזה עוד בלשון המעטה), הצמד החליט מאיזושהי סיבה להקליט אותו עבור אלבומם Very.

הפט שופ בויז לקחו את קטע הדיסקו Fאנק של הויליג' פיפל והפכו אותו לשיר מגה פופ עם מקהלה, זמרת סול שחורה וצלילי סינתיסייזר עכשוויים שהפכו אותו לגדול מהחיים ולהמנון של ממש.

השיר היה הצלחה מסחררת כאמור וכבש את העולם, גם הרבה בזכות הקליפ המפורסם שלו בו מופיעים ניל וכריס בסרבלים בצבעי כחול וצהוב וקסדות תואמות. הקליפ צולם בחלקו גם ברוסיה, בערך כשנה לאחר התפרקותה של ברית המועצות, מה שהעצים את המסר הליברלי של השיר ואת עצם הקריאה "ללכת מערבה" לפוליטית.

"יום אחד אנחנו נעזוב…"

בעולם מתוקן שיר כמו Go West לא אמור היה להיכתב. אך ב- 2019 כשאנחנו עדיין עדים להומופוביה ואפליה כמו גם לגזירות שלטוניות המערימות קשיים בלתי נסבלים על זוגות חד מיניים לאמץ ילדים או להתחתן, Go West הופך לרלוונטי מאין כמוהו. לקח לי אמנם זמן להבין את זה, אבל מי שלא מקבלים אותו בביתו ובמדינתו תמיד יחלום על מקום אחר שכן יעשה זאת.  ה"מערב" בשיר הוא רק התירוץ, הרצון האמיתי הוא קבלה.

לגרסה שלהם הוסיפו פט שופ בויז Middle Eight (קטע נוסף באמצע השיר) עם מילים חדשות: "שם היכן שהאוויר נקי, נהיה מה שאנחנו רוצים להיות. עכשיו אם רק ננקוט עמדה, נגיע לארץ המובטחת". מצד אחד אפשר להסתכל על המילים הללו באירוניה (כפי שהפט שופ בויז עצמם עושים אגב), אך בעיני המילים הללו מתארות לא מקום פיזי אלא יותר כמיהה לקבלה עבור כל מי שמרגיש שונה. כמיהה שיום אחד, ואולי גם במקום אחר, יהיה טוב יותר. הכי קלישאתי שלי, אבל הרי ידוע שכל הקלישאות נכונות. 

בניגוד ל- Smalltown Boy של ברונסקי ביט שמציג לראווה את הקושי בלהיות הומוסקסואל, הפט שופ בויז תופרים חלום אוטופי של מקום בו כל אדם, מעצם היותו אדם, יכול להתקבל אליו בשוויון ואהבה. האם האוטופיה הזאת עלולה להתגשם? כנראה שלא בקרוב, אבל לפעמים תקווה היא כל מה שצריך.

30 שנה ל- Please, אלבום הבכורה של פט שופ בויז
30 שנה ל- Actually של פט שופ בויז>>
פופ מתקדם: Introspective של פט שופ בויז>>

פט שופ פופ: 30 שנה ל- Actually של פט שופ בויז
25 שנה ל- Behaviour של פט שופ בויז
Pet Shop Boys- Super ביקורת אלבום
פט שופ בויז למתקדמים- ביקורת הופעה

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PSB.png

BBPSB

באנר מועדון תרבות

להתפרק בחיוך- Disarm של סמשינג פאמפקינס

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של יצירות אלמותיות שגם היום עושות צחוק ממבחן הזמן והפעם…בילי קורגן הצליח לעשות הרבה בחייו אבל לגרום להורים שלו להתרגש או להתפרק מכעסם בחיוך הוא מעולם לא הצליח. מועדון השיר הקלאסי מצדיע לבילי קורגן שטראומות הילדות שלו המגולמות Disarm הפכו לפסקול של כולנו.

"מה ילד אמור לעשות…"

Disarm היא מסוג המילים האלה שקשה לתרגם אותם לעברית מבלי לאבד את הכוונה המקורית של המשורר. הפירוש המילולי שלה הוא כמובן "לפרק מישהו מנשקו", לנטרל אותו. אך עם זאת יש גם משמעויות נוספות של נטרול אדם לא רק מנשקו הפיזי, אלא מהרגשות השליליים שלו. לרכך אותו, להשאיר אותו חשוף ונטול מגננות.

"Disarm You With a Smile…" שר בעדינות קורגן את המילים הראשונות בשיר המופלא הזה. מדהים איך משפט כל כך קטן אוצר בתוכו יופי כל כך גדול. זה מסוג השירים האלה שאפשר להתאהב בהם רק מהמשפט הראשון.

ועם זאת, עם כמה שהמשפט הזה יפה, כך הוא גם טומן בחובו עצם אינסופי (מעריצי הפאמפקינס הבינו?) כי בילי קורגן הצליח לעשות הרבה בחייו אבל לגרום להורים שלו להתרגש או להתפרק מכעסם כלפיו בזכות חיוך הוא מעולם לא הצליח לעשות.

"השנים שורפות…"

ויליאם פטריק קורגן הבן נולד ב- 1967 באילנוי. בגיל 3 הוריו נפרדו והוא ואחיו ריקי נשארו בחזקת אביהם שהספיק במהרה להתחתן בשנית. לאחר גירושיו השניים של אביו של בילי, הוא, ריקי ואחיהם למחצה ג'סי שהיה בעל צרכים מיוחדים וקשור מאוד לבילי, עברו להתגורר עם אמם החורגת. באופן טרגי התבגר בילי תחת חסותה של אימו החורגת בזמן שהוריו הביולגיים רחוקים ממנו פיזית ונפשית. זה עוד היה יכול לעבוד אילולא אימו החורגת הייתה מכה ומתעללת בו נפשית ופיזית.

את התסכול ממצבו הוציא בילי הצעיר בספורט בו הוא הצטיין בשל גובהו ויתרונו הפיזי. אך כשאלה נעלמו, הוא גילה עולם חדש, עולם המוזיקה. כנער התחנך בילי על ברכי 'לד זפלין', 'בלאק סאבאת', 'הסמית'ס' ו'הקיור' ובמהרה החל לנגן עם להקות מקומיות כאשר הטראומה הנפשית והפיזית של ילדותו מלווה אותו לכל מקום כמו צלקת שלעולם לא תגליד.

באנר מועדון תרבות

את הסמשינג פאמפקינס הקים בילי קורגן באזור 1988 עם הגיטריסט, ג'יימס איהא שעבד איתו בחנות התקליטים מקומית, הבסיסטית דרסי רצסקי והמתופף, ג'יימי צ'מברליין. אלבום הבכורה של הרביעייה, Gish, יצא ב-1991 ובמסגרת גל הגראנג' של התקופה זכה להצלחה בסצנת מוזיקת הרוק האלטרנטיבי שהרימה את ראשה.

הבאז סביב קורגן וחבריו רק הלך וגדל והשמועות על "נירוונה הבאה", כפי שכונו הפאמפקינס לא פעם על ידי תקשורת המוזיקה האמריקאית, הביאו בסופו של דבר להחתמת ההרכב בענקית Virgin Records. הלחץ הנפשי על הדלעות לנפק אלבום שיצדיק את ההחתמה היה גדול ובמהרה התגלעו חיכוכים וחילוקי דעות בין חברי הלהקה, אך זה כלום לעומת המתח הנפשי העצום שחווה קורגן במטרה לנפק את היצירה הכי טובה שלו. 

ייסורי הכתיבה והסשנים האינסופיים באולפן ההקלטות עם המפיק האגדי, בוצ' ויג (קורגן יקליט שוב ושוב בעצמו את רוב הכלים באלבום-  עובדה שהפכה את המתחים בין חברי הלהקה לקורגן לעימותים של ממש), יתבררו בסופו של דבר כמוצדקים כשאלבומם השני של הסמשינג פאמפקינס, Siamese Dream, שיצא ב- 1994, הפך אותם לאחת מהלהקות הרוק הגדולות בעולם.

"הרוצח שבי זה הרוצח שבך…"

13 שירים נפלאים יש ב- Siamese Dream. אם זה Cherub Rock העצמתי, Today האדיר, או Mayonaise המרגש, 13 שירים שהביאו את סמאשינג פאמפקיס לפסגת עולם הרוק בעידן הפוסט קורט קוביין. אך מעל כל השירים בלט אחד, כנראה השיר הכי פשוט ואינטימי בקריירה של הסמשינג פאמפקינס ושל בילי קורגן, Disarm.

"אף פעם לא באמת היה לי אתה האומץ לרצוח את ההורים שלי, אז במקום כתבתי על זה שיר". כך יתאר לימים בילי קורגן את Disarm, שיר שהוא סך כל היחסים המורכבים שלו עם הוריו אימו החורגת. ואכן Disarm מציג את בילי קורגן בצורה הכי חושפנית, פגיעה וזועמת שלו. 

מי היה צריך עוד קאמבק של סמשינג פאמפקינס?

השיר נכתב על ידי בילי בתקופה של לחץ נפשי כבד שהתחדד עם חוסר ההערכה התמידי שקיבל בילדותו. כילדים כל מילה, כל הברה או אפילו מבט מצד ההורים שלנו הוא עולם ומלואו עבורנו, האפקט אף קיצוני יותר כאשר ההורים מבטלים את ילדיהם או מורידים אותם ומשפילים אותם וזה בדיוק מה שקורגן חווה בילדותו. קטן, פגיע, לא יוצלח ובהרבה מובנים פשוט אפס. תחושות הזרות והניכור הללו הם שליוו אותו עת שכתב את Disarm ולמעשה ילוו את הטקסטים של קורגן לכל אורך הקריירה שלו.

הזעם העצום שאגר בתוכו קורגן יוצא החוצה בשיר בצורת טקסט מאוד אלים שכולל משפטים כמו: "הרוצח שבי זה הרוצח שבך" ו"חותך אותך כמו שאת רוצה שאחתוך את הילד". תחנות רדיו וטלוויזיה רבות בחרו שלא לשדר את השיר (בעיקר בבריטניה). אבל המילים הללו (שנתפסו תחילה כעוסקות בהפלה) רק ממחישות את האש שחיה בקרבו של קורגן שגדל בסביבה שתמיד הקטינה אותו, לא האמינה אותו וצילקה אותו. 

"השיר הזה הוא על הילדות שלי ואיך הפכתי לחרא…." הוסיף באחד הראיונות המאוחרים איתו בילי קורגן. מדהים איך הכאב של האחד הוא פס הקול לנחמה של האחר. 

"אני שולח את החיוך הזה אלייך…"

השנה יצאו הסמשינג פאמפקינס המאוחדים (מלבד דרסי) לסיבוב הופעות חדש במסגרתו הם נותנים בראש עם סט פסיכי של שלוש ורבע שעות (!). ההופעה נפתחת בביצוע אקוסטי ואינטימי של קורגן ל- Disarm. רצה אלוהי היו טיוב וההופעה מסיאטל עלתה לרשת ונתפס בה קטע קטן וקסום ב- 01:08 שממחיש אולי יותר מכל את כוחה של המוזיקה וגם כנראה עד כמה עצמתי ואקטואלי נשאר עדיין Disarm. מספר פעמים סיפר קורגן כי לא משנה כמה פעמים הוא ינגן לייב את השיר הזה, הוא יתרגש כל פעם מחדש ולגמרי אפשר לראות את זה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

9dcd9a51a0dba8ea542f55cfb188fce9

באנר מועדון תרבות

עדיין נהנים מהשקט: דפש מוד- Enjoy the Silence

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של יצירות אלמותיות שגם היום עושות צחוק ממבחן הזמן והפעם… כמעט 30 שנה לאחר שיצא, עדיין אין דבר כיף יותר מאשר ליהנות מהשקט עם דפש מוד. 

"התפרצו אל תוך עולמי הקטן…"

הנה סיטואציה שכל ילד ניינטיז מכיר: שמעת שיר ברדיו או ב- MTV, אהבת אותו ועכשיו בא לך לשמוע אותו שוב. מה עושים? בהיעדר יוטיוב, ספוטיפיי, iTunes וטרום עידן הקאזה והאימיול (השם יקום דמן) האופציה הסבירה להאזין שוב ושוב לשיר שבאמת אהבת היא לקנות את האלבום המלא בו הוא נמצא. לעזאזל אפילו סינגלים כמעט ובלתי אפשר היה למצוא בארץ כי היבואנים חששו מפגיעה במכירות האלבומים.

כך אני זוכר את עצמי בגיל 12 או 13 בערך, מבקש מאבא שלי שיקנה לי את Violator של Depeche Mode כי שמעתי את Enjoy the Silence ב- MTV ונורא אהבתי אותו. במחיאת, איך אפשר שלא? לא הכרתי את השיר כשיצא בזמן אמת כי הייתי צעיר מדי, אבל גם באמצע שנות התשעים עדיין היית חייב לקנות את הדיסק המלא גם אם כל מה שרציתי זה לחרוש בריפיט עוד ועוד על אותו שיר אחד ויחיד.

אז קיבלתי את הדיסק ואני זוכר עד היום כיצד התפעלתי מהורד האדום ששובר את הרקע השחור העז שמסביבו. האור בקצה המנהרה מעולם לא היה אדום יותר. פתחתי את עטיפת הפלסטיק, הנחתי את השיר בנגן התקליטורים (זוכרים?) ושקעתי. ואז שוב, ושוב, ושוב…

באנר מועדון תרבות

כמובן שבגיל הזה לא הייתה לי את הסבלנות הנדרשת בכדי לעבד ולהכיל אלבום שלם של דפש מוד, זה יגיע בגיל מאוחר יותר, אבל את Enjoy the Silance חרשתי גם חרשתי. פעם אחר פעם ובמשך שנים שמתי את השיר הזה בנגן התקליטורים בבית ובדיסקמן בדרך לבית הספר ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש.

אבל אז, וכמו בכל קשר רומנטי, התחלנו להתעייף האחד מהשני. אני עברתי לרעות בשדות זרים עם פינק פלויד, אואזיס, רדיוהד ואחרים ודפש מוד נשארה סוג של זיכרון ילדות מתוק. Enjoy the Silence נשאר ברקע כאחד השירים שעיצבו בדיעבד את טעמי המוזיקלי, אבל בווליום יותר נמוך. נחלת העבר. פיסה מפעם שהייתה ואיננה.

"מילים הן חסרות משמעות.."

פסט פורוורד ל- 2009, אני בדרך למכללה וברדיו מכריזים בחגיגיות שדפש מוד סוף סוף מגיעים לארץ באופן רשמי, ועם איזה שיר בוחר הקריין לסיים את הדיווח? ניחשתם נכון: Enjoy the Silence. אבל אז משתנה אצלי משהו.

פתאום, אחרי למעלה מעשור שלא שמעתי אותו, נפלה עלי תובנה לכאורה פשוטה, אך משמעותית: מדובר בשיר מושלם. כן כן חברים, מעטים השירים שאני יכול לכנות אותם מושלמים, אבל Enjoy the Silence הוא מיחידי הסגולה שזכו להצטרף למעגל המאוד מצומצם שלי. 

המעריצים הפנאטים של דפש מוד יגידו שברפרטואר הלהקה יש שירים יפים יותר בעוד שאחרים יגידו שיש מושלמים ממנו. אבל כנראה שהטענות הללו יעלו (ומהבחינה הזאת די בצדק) בעיקר בגלל העובדה שמדובר בשיר, מה לעשות, טחון. אבל זה הקטע עם קלסיקות, שלא משנה כמה פעמים תשמעו אותם, תמיד יהיה בהם אותו זיק של גאונות דרכו תבינו למה השיר הזה כל כך גדול. 

"כל מה שאי פעם רציתי נמצא כאן בזרועותיי…"

כשמרטין גור הציג לראשונה את Enjoy the Silence לשאר חברי הלהקה, היה מדובר בבלדת פסנתר, מינימליסטית ואיטית, לא משהו חריג ברפרטואר של גור וההרכב. היה זה אלן ויילדר שהתעקש שהשיר צריך להיות קצבי יותר.

גור שבהתחלה לא אהב את הרעיון התרכך והשיר קיבל תופים וקצב. אך כאן לא הסתיימו ההברקות של ויילדר. "אולי תוסיף מעל המוזיקה מעט גיטרה" אמר למרטין גור שמצידו מיד חשב על אחד הריפים הכי פשוטים והכי ממכרים בהיסטוריה של הפופ. לימים יספר גור: "אחרי זה, הסתכלנו אחד על השני ובפעם הראשונה בהיסטוריה של הלהקה כולנו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, זה הולך להיות להיט".

20 שנה ל- Ultra של דפש מוד. לפוסט המלא>>

ואכן Enjoy the Silence היה להיט. מה זה להיט, היסטריה של ממש. על התפר שבין שנות השמונים העליזים לתחילת הניינטיז האלטרנטיביות, Enjoy the Silence היה ההמנון המושלם לדור מבולבל שנע בין חושך לאור, בין אהבה לתיעוב עצמי ובין רעש לשקט. 

השיר אף הביא את הלהקה לפסגות חדשות של הצלחה. "עברנו עשור של עליה מתמדת בפופולריות שלנו" סיפר דייב גהאן בראיון למגזין Q ב- 2008. "אבל שום דבר לא הכין אותנו להצלחה של Violator. פתאום התחלנו לקבל צ'קים עם סכומים עצומים של תמלוגים ויכולנו לעשות כל מה שאנחנו רוצים". 

"מילים הן טריוויאליות, העונג נשאר…"

מה שמייחד קלסיקה היא הכוח שלה להישאר רלוונטית תמיד, ובמקרה של Enjoy the Silence, סיכוי טוב שהשיר רלוונטי היום יותר מהזמן בו שוחרר לאוויר העולם לפני כ- 29 שנים. בעידן הדיגיטל ואוטוסטרדת המידע הבלתי אפשרית שהמוח שלנו נלחם להכיל בכל שנייה, כל מה שאנחנו יכולים לקוות לו הוא טיפה של שקט בים של רעש. תחינה לרגע אחד של ווליום נמוך והתבוננות עצמית בין עולמות האינטרנט, הטלוויזיה והמכשיר הסלולרי. 

השיר זכה לתחייה מחודשת ב- 2004 ברמיקס מידיו של איש לינקין פארק, מייק שינודה, שהוסיף לו את הנו-מטאל של התקופה והעניק לו טוויסט רוקיסטי מפתיע באיכותו. גם כריס מרטין מקלדפליי עשה מחווה לקליפ האייקוני של השיר כשהתחפש למלך הנודד ברחובות בקליפ נוסף ל- Viva La Vida. הקליפ בוים על ידי הבמאי המפורסם, אנטון קורבין, שעבד רבות עם דפש מוד והפיק כמובן גם את הקליפ הבלתי נשכח ל- Enjoy the Silence.

Enjoy the Silence, הוא סך כל הדברים הנפלאים בדפש מוד ובמוזיקה בכלל. רגע מזוקק של גאונות. רגע מזוכך של היסטוריה שיחרט לעד בתולדות המוזיקה הפופולרית. בקיצור, קלסיקה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

dm

באנר מועדון תרבות