שעות נוספות: The Weekend- After Hours ביקורת אלבום

דה ויקנד עושה אחלה מחווה לאמנים שעליהם גדל אבל לא מצליח להתעלות עליהם. בסך הכל After Hours הוא אלבום סבבה, אבל לא ממש יותר מדי. 

ציון המועדון: ★★★☆☆

כמו כל התעשיות האחרות, גם תעשיית המוזיקה קיבלה מכה קשה מהקורונה. סיבובי הופעות בוטלו, אלבומים נדחו, הפסטיבלים הגדולים בחוסר וודאות והכל מרגיש תקוע. 

אבל דווקא בתקופה הפסיכוטית הזאת, After Hours, אלבומו הרביעי של דה ויקנד ומהמצופים ביותר של השנה, שוחרר כרגיל.

ההחלטה האמיצה התבררה כנכונה כשהאלבום שבר את שיא ההזמנות מראש (Pre Order) בשירותי אפל מיוזיק ועוד כמה שיאים שלא אפרט כאן, אבל האם מוזיקלית הוא מצליח לנחם גם בימי הקורונה או שעדיף לשלוח אותו לבידוד?

כאמור, After Hours הוא אלבומו הרביעי המלא של אייבל מקונן טספיי, דה ויקינד בשבילכם, היוצר הקנדי ממוצא אתיופי שהפך בשנים האחרונות לאחד הכוכבים הגדולים של עולם המוזיקה.

אחרי סדרת אלבומים שכבשו בזה אחר זה את המקום הראשון באמריקה ודואטים היסטריים עם לנה דל ריי, דאפט פאנק ואחרים, דה ויקינד מיצב את עצמו לא רק כאחד האמנים הכי לוהטים בסביבה אלא ככזה שמגיע עם תו תקן של איכות. הארומה הזאת ממשיכה ללוות אותו גם באלבום החדש שהספיק כבר הפך ללהיט גדול וליקיר המבקרים.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

כמו חלק גדול מהקריירה שלו, גם באלבום החדש ממשיך דה ויקנד לשלב מגוון רחב של סגנונות  מוזיקליים שנעים על התפר שבין סול, אר אנד בי ופופ. רק שהפעם, הכיוון הדומיננטי ביותר הוא ללא ספק שנות השמונים. 

כמי שהצהיר על עצמו שהושפע רבות ממייקל ג'קסון, פרינס ואחרים, After Hours נשמע בהרבה מקרים כמו מחווה לשניים האלה ובכלל לסאונד של אותו עשור. כלי הנשיפה ב- In Your Eyes, ליין הסינתיסייזר ב- Blinded By the Light שנשמע כמו קטע גנוז של א-הא, ראבק אפילו צלילים של מכונות ארקייד תמצאו כאן (Snowchild).

כמי שמאוד אוהב את שנות השמונים הזה אני מוצא את ההפקה מאוד חמה, כיפית ומהוקצעת. שירים כמו Hardest to Love, Scared to Live Again ו- Blinded By the Light שכבר הספיק להפוך לאחד הלהיטים החמים של השנה, מתיכים באופן מדויק את רוח התקופה יחד עם הסאונד המודרני של 2020.

עד כאן הכל טוב ויפה ובאמת ש- After Hour הוא אחלה אלבום וכיף להאזין לו אבל פה בערך זה נגמר. לא מדובר ביצירה יוצאת דופן (בלשון המעטה), בטח שלא איזה מאסטרפיס שלא שמענו בעבר. אלבום טוב וזהו פחות או יותר. 

אין פה קטעים שתמצאו את עצמכם חזרים אליהם בעוד שנה מהיום, אין פה טקסטים שיחרטו לכם בנשמה. יש פה עבודה מהוקצעת על פי הספר אבל כזאת שפשוט לא מצליחה לרגש. 

למעשה יותר משיש לי חשק לשמוע שוב את After Hours, יש לי יותר חשק לשמוע דאפט פאנק, קניה ווסט או כל אמן אחר שאני אוהב משנות השמונים. דה ויקנד עשה אחלה עבודה בלהרים למקורות ההשראה שלו שהוא מצליח להזכיר לי שהם פשוט יותר טובים ממנו. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ב- Random Access Memories האדיר שלהם מ- 2013, עשו דאפט פאנק את הכבוד לכל מושאי ההשראה שלהם מהסבנטיז והאייטיז אבל גם הוסיפו לכך את הטוויסט שלהם, את מגע הקסם הכל כך מוכר שלהם שהפך את הכל לרלוונטי ואקטואלי. דה ויקנד לעומת זאת נשמע יותר כמו מחווה, איכותית ומדויקת, אבל לא כזאת שמשאירה חותם.

אני מניח שבימים טרופים אלה גם אלבום טוב זה לא דבר מובן מאליו ובכל זאת אחרי כל ההייפ לגמרי ציפיתי ליותר.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

weeknd

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #28: ענבל פז מאכזבת, דניאל אדמון נפלא, "קיץ" נותנים בראש ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

KAITZ 18 – STEPH

בין שלל השירים הגנריים שאני מקבל כל הזמן, איזה אושר זה לשמוע סוף סוף שיר אינדי, אלטרנטיבי, מחוספס שהוקלט בעליית גג ובמינימום אמצעים – כמו שצריך!

KAITZ 18 הוא הרכב אינדי פאנק המורכב מנועם דורון בן ה- 21, יובל גבע ואופק אריוב. את הקיץ האחרון בילו השלושה בהקלטת EP בעליית הגג בביתו של אופק בזיכרון יעקב. ללא ספק, המקום בו נולדות אגדות. 

עם קצת הומור, רומנטיקה והרבה כישרון, מאוד אהבתי את מה ששמעתי מהשלושה, כולל את STEPH, שהדבר הכי גרוע שאני יכול לומר עליו זה שהוא קצר מדי (אבל זה הקטע בPאנק אז בסדר).

הסאונד המחוספס והכל כך ראשוני של הלהקה הזכיר לי קצת נושאי המגבעת, קצת את פיקסיז ובעיקר מילא אותי גאווה ואושר שעדיין קיימים בעולם נערים מרדנים וחרמנים שמקליטים מוזיקה אמיתית בעליית הגג בבית של ההורים שלהם. 

Inbal Paz- Eyes Open Shut

ענבל פז היא אחת ההבטחות הגדולות של המוזיקה המקומית. עם קול מדהים, לוק נכון, סטייל, גישה, לימודי מוזיקה בארה"ב וטורים באירופה, לענבל פז יש את כל החבילה. אז למה השיר החדש שלה כזה מעפן?

למרות הקול המרשים וההפקה המהוקצעת, Eyes Open Shut נופל לכל קלישאה אפשרית. החל מהטקסט הבנאלי למות ("למדתי שעיניים אף פעם לא משקרות") דרך העיבוד המשמים, ענבל פז דורכת בטריטוריית ה"דיוות" שכבר מלאה עד אפס מקום או בקיצור, היא מוכרת לנו עוד מאותו דבר. 

ההרמוניות הנפלאות בפתיחה כאילו מבשרות על משהו שונה אבל ההמשך לצערי מתוק יותר מסוכריה עטופה בצמר גפן מתוק וזה כל כך מבאס.

באנר מועדון תרבות

איתי זנגי- התחדשות

תראו, זה תמיד קל לשבת מאחורי המקלדת ולבקר. האומץ האמיתי הוא ליצור, להעמיד את עצמך במרכז ולהתמודד עם ההשלכות. אז כמו שיש לי כבוד גדול לכל אמן שעושה את זה, יש לי כבוד גם לאיתי זנגי שנטש את עמדת המפיק המוזיקלי ושם את עצמו במרכז. אבל כלום בשיר החדש שלו לא עובד.

אני בטוח שאיתי הוא אחלה גבר ובחור מוכשר והכל, אבל לא יתכן שמפיק מוזיקלי (ועוד גיטריסט!) לא יכוון את הכלים שלו לפני הקלטה. כל הפתיח של השיר צורם לאוזן ברמות הזויות כמעט. אין מילה אחרת ממכעיס!

"התחדשות" הוא סינגל הבכורה של איתי מתוך פרויקט שירי "ספר הטאו" שנכתב בסין לפני 2500 שנה (את "התחדשות" תרגם ניסים אמון). אבל עד כמה שהטקסט והתרגום נפלאים, הלחן לא עושה עימם חסד. השיר משעמם להחריד, העיבוד חסר מעוף ומעל הכל הכלים פשוט לא נשמעים מכוונים. אולי בפעם הבאה.

דניאל אדמון- חי מיום ליום

בשנים האחרונות אנחנו בעיצומה של אינפלציה חסרת תקדים באמנים שחזרו בתשובה ומשלבים בשיריהם קודש וחול. רובם לא מצליחים לדגדג לי יותר מדי כי הם נשמעים כמו חיקוי של חיקוי, אבל ב"חי מיום ליום"', הסינגל החדש של דניאל אדמון, יש משהו שונה.

דניאל (במקור מת"א) חזר לפני כשש שנים בתשובה וכיום הוא מתגורר בלונדון. הוא הספיק לשחרר 5 אלבומים באנגלית ועבד עם אמנים רבים, חלקם זוכי פרסי גראמי כגון סטיב אורצ'רד. "חי מיום ליום" הוא הסינגל השלישי שלו בעברית בדרך לאלבום בכורה בשפת הקודש.

אני יוצא כאן לא מעט כנגד עיבודים אקוסטיים משעממים שיצאו מכל חור, אבל "חי מיום ליום" איכשהו מצליח להישמע אלגנטי ונוגע מבלי ליפול לקלישאות ויומרות מיותרות – מה שמשאיר אותו קטן, נקי ואינטימי. 

כלי הנשיפה, סופיאן סטיבנס סטייל, פירקו אותי לחתיכות והפכו את "חי מיום ליום" לאחד הדברים הכי מיוחדים ששמעתי בעת האחרונה. 

שי נחייסי- נגמר הזמן

כמה רצינות יש בשיר הזה, כמה חשיבות עצמית וכמה כלום ושום דבר. נחייסי מספר בהודעה לעיתונות כי "את השיר ״נגמר הזמן״ לא כתבתי, הוא פשוט נפל עלי ככה" וזאת בדיוק ההרגשה שלי כששמעתי אותו. מה זה הדבר הזה שנפל עלי עכשיו?!

כמה התנשפויות, לחישות ומניירות יכול להכיל שיר אחד מסכן?! ומה קטע עם הסולו ELP סטייל אאוט אוף נואוור באמצע השיר?! האוזניים שלי כמעט נפלו. הזייה.

"נגמר הזמן" נשמע במקרה הטוב כמו שעטנז לא ברור של התנסויות באולפן ובמקרה הרע כמו קטע מיותר שההיסטוריה תתעלם ממנו כמו רבים אחרים.

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #27
לדו"ח המבקר #26
לדו"ח המבקר #25
לדו"ח המבקר #24

לדו"ח המבקר #23
לדו"ח המבקר #22

לכל הדו"חות

 

Inbal-Paz-Eyes-Open-Shut-בית

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

 

לחזור הביתה: 10 שירים על בית

בכל יום רגיל אנחנו רק מחכים לחזור הביתה אבל דווקא בימים האלה קשה לנו להיות נעולים בתוך ארבע קירות. קשה לנו שלא לצאת לטייל לעבוד, לעשות ספורט, לעזאזל אפילו קשה לנו עם הילדים. אבל הנה כמה שירים שיזכירו לנו עד כמה הבית (ולאו דווקא הפיזי) הוא דבר מדהים וחשוב.

Depeche Mode- Home

אומרים שבית זה היכן שהלב נמצא, ובאמצע הניינטיז הלב של מרטין גור היה ספוג כולו באלכוהול וחרדות. השיר הזה נכתב באותה תקופה חשוכה בה גור היה מכור לאלכוהול וניסה בעיקר להפנים את העובדה וגם למצוא דרך מילוט ממנה.

ה"בית" עליו שר גור הוא לא מקום פיזי, אלא מצב תודעתי של כמיהה לחום והשלמה. "אני מודה לך על כך שהראית לי בית" שר גור ומדהים לגלות שוב איך המצוקה של האחד היא הנחמה של האחר וכן, למרות הנושא הקודר השיר הזה מנחם ומחמם אותי בכל פעם מחדש.

למרות כל השנים שעברו עדיין מדובר באחד השירים האהובים עלי ברשימה (ובכלל) ומהיפים ביותר של אגדת הסינת'פופ הבריטית. כל כך אנדרייטד.

Simon & Garfunkel- Homeward Bound

הסינגל השני אי פעם של סיימון וגרפונקל הוא סיפור די מציאותי שהתרחש כשסיימון טייל והופיע באנגליה ונתקע בתחנת רכבת בליברפול בגשם. לפתע הכמיהה לביתו האמיתי בארה"ב הייתה חזקה מכל דבר אחר והשיר פשוט התפרץ מתוכו.

לאחר שנים סיימון עצמו סיפר שזה לא מהשירים הכי אהובים עליו ברפרטואר שלו אבל שהתמימות שלו נוגעת בו עד היום. את האמת, שבכולנו.

Ozzy Osbourne- Mama I'm Coming Home

השיר הזה היה הראשון שאהבתי מכל הרשימה הזאת. הייתי בערך בן שש או שבע כשאחי הגדול הכיר לי אותו לראשונה ועד היום כשאני שומע אותו הוא מזכיר לו אותו. למרות אולו דווקא בגלל שאחי חי בארצות הברית כבר למעלה מעשרים שנה, לשיר הזה תמיד תהיה עבורי תחושה של בית.

את המילים לשיר כתב למי קילמיסטר, סולן להקת מוטורהד, על שרון אוסבורן, אישתו של אוזי אותה הוא מכנה "Mama". רגע לפני שהיה מסיים סיבובי הופעות, היה אוזי אומר לשרון בטלפון, Mama I'm Coming Home ומשם הגיע הרעיון לשיר. את השיר אגב הלחין במיומנות אדירה זאק וויילד.

Madness- Our House

שירים על בית לא חייבים להיות תמיד מדכדכים או מרגשים. לפעמים הם יכולים להיות פשוט כיפיים כמו השיר הזה (וכמו כל הקריירה) של מדנס.

להיט הענק הזה נכתב על ידי חברי ההרכב, כריס פורמן קארל סמית' על זיכרונות הילדות שלהם מהבתים המלאים והמשוגעים בהם גדלו השניים. "תמיד משהו קורה בבית שלנו ובדרך כלל הוא מאוד קולני…". נשמע כמו תיאור של כל בית ישראלי.

Of Monsters and Men- Little Talks

השיר הנפלא הזה של להקת האינדי האיסלנדית מ- 2011, מתאר שיחה בין בני זוג בה הגבר מת והאישה נשארה בחיים בביתם המשותף.

האישה מתארת עד כמה הבית ריק עכשיו כשהוא איננו בעוד הוא מצידו מנסה להרגיע ולנחם את אהובתו בכך שיום אחד הם יתאחדו. עכשיו תקשיבו שוב לשיר ותופתעו מהדיכוטומיה שבין הלחן השמח יחסית לבין הטקסט הקודר. ממליץ גם על הגרסה האקוסטית המפתיעה לטובה.

באנר מועדון תרבות

Pet Shop Boys- Home and Dry

לא מהלהיטים הגדולים של הצמד הבריטי האייקוני, אבל ללא ספק אחד השירים המרגשים שלהם. הקטע הזה נכתב מנקודת מבטו של מישהו או מישהי הממתינים לאהובם שישוב הביתה מרחוק.

"הלוואי שיכולת להיות כאן איתי" שר ניל טננט בקולו המלטף ולא מצליח שלא לרגש. השיר נכלל באלבום Release מ- 2002 בו אימצו הבויז את הגיטרה האקוסטית על פני צלילי הדאנס האלקטרוניים המוכרים שלהם והתוצאה (למרות שנאת המעריצים האדוקים) לא פחות ממופלאה. 

Crosby, Stills, Nash and Young- Our House

את הקטע הקלאסי הזה כתב גראהם נאש על התקופה בה הוא ואהובתו, ג'וני מיטשל (יחד עם שני החתולים שלה), חלקו דירה בלוס אנג'לס לקראת סוף שנות השישים.

כמו כל האווירה הבורגנית בשיר, אפילו השורה המפורסמת על האגרטל היא אמיתית. לפעמים הבית הוא סך כל הדברים המשעממים שאנחנו עושים בו ופאק איזה מלודיות מדהימות יש לשיר הזה.

Blind Faith- Can't Find My Way Home

השיר הנפלא הזה נכתב על ידי סטיב ווינווד ובוצע לראשונה על ידי הסופרגרופ שלו בליינד פיית' (יחד עם אריק קלפטון, ג'ינג'ר בייקר וריק גרץ').

בניגוד למנהגו, בשיר הזה מנגן קלפטון על גיטרה אקוסטית, מה שמקנה לו אווירה אינטימית ייחודית שעוטפת אותו בהרבה חום. וכן, השורה "אני מסטול, אני לא מצליח למצוא את דרכה חזרה הביתה" היא לא פחות מגאונות צרופה.

Death Cab for Cutie- Home is Fire

בשנים האחרונות אני מגלה יותר ויותר את Death Cab for Cutie ונהנה מכל רגע, בטח עם שירים כמו Home is Fire.

אלבומם המפורסם ביותר של ההרכב מוושינגטון הוא Transatlanticism הנפלא שעוסק כולו בריחוק, והנה גם כשמגיעים סוף סוף הביתה ב- Home is Fire התחושה היא עדיין של ניכור. "בית הוא אש, תזכורת שורפת למקום אליו אנחנו שייכים…". אני מניח שלא לכולם בית הוא מקום מבטחים.

Leonard Cohen – Going Home

ואיך אפשר בלי הכהן הגדול? את השיר היפיפה הזה שפותח את אלבומו הנפלא מ- 2012,  Old Ideas, כתב כהן (יחד עם פטריק לאונרד) מנקודת מבטה של המוזה שלו המתבוננת בו בעיניים חודרניות ולב פתוח.

לפני ששוחרר רשמית, פורסמו מילות השיר כפואמה בעיתון "הניו יורקר" וכשנשאל כהן היכן היה כשכתב אותו הוא ענה: "בצרות".

"אני חוזר הביתה בלי הצער שלי, אני חוזר הביתה להיכן שטוב יותר עכשיו…" שר כהן ואי אפשר שלא להתגעגע לאחד הכותבים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה. 

Death-Cab-For-Cutie-Credit-Eliot-Lee-Hazel-1525193028-640x428

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

בין חיים ומוות: "עזרה בדרך" של נעם רותם

ברגעים הקשים והקלסטרופוביים של החיים המוזיקה היא תמיד מקום המפלט המושלם לברוח אליו. בימים האחרונים אני מוצא את עצמי צולל שוב אל תוך "עזרה בדרך," אלבומו השני של נעם רותם, וכמו תמיד יצאתי ממנו מפורק, אבל בקטע טוב. עד כמה  שאפשר.

ציון המועדון: ★★★★★

בימים כאלה של בלבול, חרדה וחוסר ודאות, היד שלי נמתחת אוטומטית לאלבומים של אמנים כמו Counting Crows, הנשיונל, סופיאן סטיבנס ועוד כאלה שאופטימיות היא לא הצד החזק שלהם. אבל בימים האחרונים ומבלי סיבה מובנת החלטתי לצלול שוב דווקא אל תוך "עזרה בדרך" של נעם רותם. 

כן, זה קשוח להאזין לאלבום על מוות וחולי בימים מטורפים אלה של וירוס אלים שמסתובב בחוץ ומפיל למשכב אלפי בני אדם ברחבי העולם.

אבל כזה אני. כשאני בדאון אני רוצה לחבק אותו, להתפלש בתוכו, לבכות עליו, להתרגש איתו עד להיטהרות מוחלטת של הנשמה. וגם, זו סתם הזדמנות להרים לאחד האלבומים הכי אישיים, כואבים ויפים שאי פעם נכתבו פה.

"אם יש לך את הכל אפשר רק לאבד"

"עזרה בדרך" נכתב על ידי נעם רותם בעקבות מחלת הסרטן של אישתו. ללא רסן ובכנות מפעימה מתאר עבורינו רותם כל רגע ורגע מההתמודדות של השניים כנגד המחלה שכמו סופה מאיימת לטלטל את חייהם לבלי היכר.

החוויות הללו הופכות את "עזרה בדרך" לאלבום מסע. אבל לא מסע פיזי ברוס ספרינגסטין סטייל, אלא מסע פנימי אל תוככי הנפש האנושית.

השירים אמנם לא חוסכים בתיאורים מתוך מסדרונות בתי החולים, משרדי הרופאים או מיטות האשפוז, אבל המסע הוא כולו מסע אמוציונלי שנע על התפר שבין המוות לחיים ובין התקווה לאפלה.

באנר מועדון תרבות

וזה הקסם שטמון באלבום הנפלא הזה. למרות שמדובר ביצירה סופר אישית, היא מצליחה להדהד תובנות על החיים שלנו כאן כאנשים, כבני אדם. והרי זו מהותה של יצירה גדולה, כזאת שמצליחה לספר לנו משהו על עצמנו למרות שהיא לא כתובה עלינו.

"אני רואה את חרב דמוקלס מעל ראשך עכשיו"

"עזרה בדרך" מלא ברגעים קטנים שכמו פסיפס יוצרים תמונה גדולה יותר של מצוקה אמיתית ושל תחינה לעזרה. "את מתעוררת בזמן והיד מגששת אחרי לחצן המצוקה, מכוסה בזיעה את מתפללת לבוקר שיבוא כמו נשיקה" שר רותם ב"חלום שבור" שמתאר עד כמה דבר אלמנטרי כמו להתעורר בבוקר הופך לתפילה.

המשפט הקטן הזה ממחיש כיצד הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם של רותם ואישתו. "אני רואה את חרב דמוקלס מעל ראשך עכשיו" הוא מוסיף ב"חרב דמוקלס" (תרגום לשיר בעל האותו שם של לו ריד) ומדגיש את תחושת אימה וחוסר הוודאות מפני העתיד. 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אחד השירים הנוגעים באלבום מציג דווקא את נקודת מבטו של ד"ר נירקין האמון בין היתר על  המטלה הנוראית של לבשר למטופליו "בשרות רעות". השיר מראה עד כמה מחלת הסרטן משפיעה לא רק על החולה אלא על כל הסביבה שלו.

"איך אני שונא ימים כאלה, שמתחילים בלחלק בשורות רעות" שר רותם מתוך נקודת מבטו של ד"ר נירקין ומוסיף כי "הוא לא הרגיש כמו אלוהים והוא גם לא רצה". יש יותר רלוונטי מזה לימים הללו בהם בחוץ משתוללת מגפה ואנחנו כולנו שמים את יהבנו ברופאים עד שקל לשכוח שגם הם בני אנוש?

"אם ללכת, אז ללכת כמו אריה"

כשאתה עומד על הקצה, החיים מקבלים פרספקטיבה אחרת. "עזרה בדרך" מעמיד את נעם רותם בצומת דרכים בלתי אפשרי, כך פתאום באמצע החיים, ומחייב אותו לשינוי תפיסתי וחשבון נפש אם תרצו, ואותו חשבון נפש נוגע במקומות הכי כמוסים שלנו כבני אדם.

איך אנחנו רוצים "ללכת"? מה נשאיר אחרינו? מה הם הדברים שבשבילם באמת ראוי לחיות או פשוט "מי ישאר עם הילדה?" כפי ששואל רותם בתמימות נוגעת ב"שיר מהקומה התשיעית".

אומרים שהמוות הוא חלק מהחיים, אבל כשהוא מתדפק על דלתך זה לא בדיוק מרגיש ככה. בכל מקרה עד שנמצא את הדרך לחיות לנצח "עזרה בדרך" של נעם רותם ימשיך להיות רלוונטי.

15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

נעם רותם

 

 

 

10 שירים לסוף העולם

מטאור, מלחמה אטומית, רובוטים רצחניים או מגפה. הנה 10 שירים שינעימו (או שלא) את השעות האחרנות לפני האפוקליפסה. ושיהיה לנו בהצלחה.

The Doors- The End

אחד השירים הקלאסיים של ג'ים מוריסון ו"הדלתות" יכול להיות אחלה פסקול בזמן שהעולם יחרב וכולנו נתפגר. כמעט 12 דקות של מוזיקה חודרת מלווה בשירה המהפנטת של מוריסון יהפכו  כנראה את המאורע המלחיץ לקצת יותר נונשלנטי.

באותו הקשר, אי אפשר שלא להזכיר את סצנת הפתיחה האייקונית של הסרט "אפוקליפסה עכשיו" בה מתנגן השיר. קלסיקה ליום בו הכל יגמר. 

Smashing Pumpkins- Doomsday Clock

השיר שפותח את Zeitgeist, אלבום הקאמבק המפתיע לטובה של הסמשינג פאמפקינס מ- 2007, מלא בזעם ואנרגיה שנשמעת לחלוטין שייכת לסוף העולם.

גם עטיפת האלבום שמציגה את פסל החירות טובע בים בהחלט מוסיפה לאווירת סוף העולם. אז האם ככה יגיע הסוף? תכינו את התיבות. 

Ultravox- Dancing With Tears In My Eyes

קלסיקת האייטיז הנפלאה הזאת מ- 1984 היא אחת העצובות ברשימה. השיר מתאר אדם שנוסע  חזרה לביתו בכדי להתאחד עם אהובתו ולהשלים עם זיכרונותיו ביום האחרון שלו עלי אדמות.

הטקסט נכתב באווירת המלחמה הקרה והחשש מפני התלקחות אטומית כלל עולמית (לא האחרון ברשימה) שתביא כליה על האנושות. מסתבר שפחד יכול להביא אותך לכתוב שירים לא רעים בכלל. 

Muse- Apocalypse Please

עם הסאונד הדרמטי וההפקות הפומפוזיות, אם לסוף העולם היה פס קול, מיוז ללא ספק היו מלחינים אותו.

לא פעם ולא פעמיים עסקו מיוז בשיריהם בתרחישים אפוקליפטיים, אבל בשיר הזה שפותח את Absolution המעולה (אם לא מחשיבים את ה- Intro), הנושא נמצא על השולחן.

בדרמטיות הרגילה שלהם, מתארים מיוז תרחיש אפוקליפטי שרק נס יכול למנוע אותו. השיר נכתב מנקודת מבטם של מטיפים קיצוניים שרק מתחכים לתרחיש "יום הדין" בכדי להוכיח את הציבור באמת האלוהות האבסולוטית.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

St. Vincent- Apocalypse Song

סנט וינסט תמיד התעניינה במיתולוגיה דתית, וכידוע מה צועק יותר מיתולוגיה דתית מ"יום הדין" – אותו יום נורא ואיום שמתואר לפרטי פרטים בכל דת שמכבדת את עצמה.

ואכן השיר הזה של סנט וינסנט מלא ברפרנסים דתיים כמו "אור וחושך", חטאים ו"תענוגות ארציים" שכביכול יביאו לסופנו. כמובן שהטקסט נכתב בציניות ועוקצנות כלפי ההפחדה הזאת  של אותם מפמפמי אפוקליפסה. אבל רק למקרה שהם צודקים ואני לא, אז אני אוהב את שלי עם שניים סוכר.

Prince- 1999

אם כבר סוף העולם אז לפחות בואו נהנה מזה. השיר הזה של פרינס נכתב בהשראת המלחמה הקרה והחשש מזה ש"לכל אחד יש פצצה וכולנו עלולים למות בכל רגע".

אמנם הנבואה לא הגשימה את עצמה (לפחות ב- 1999), אבל לפי פרינס זה עניין של זמן כי "החיים הם מסיבה ושום מסיבה לא נמשכת לנצח".

David Bowie- Five Years

השיר שפותח את Ziggy Stardust הנצחי הוא נבואה על פיה בעוד חמש שנים יושמד כדור הארץ. כמובן שהבשורה המלחיצה היא חלק מאותו סיפור על החייזר שמגיע לכדור הארץ בכדי לגאול אותו מיסוריו הנצחיים ועדיין משפטים כמו "נותרו לנו 5 שנים לבכות" ו"כדור הארץ גוסס", תמיד גורמים לי לזוז באי נוחות בכסא.

אבל אם בכל זאת כולנו נמות בקרוב, אולי נוכל להתנחם בעובדה שלפחות נזכה לראות את בואי שוב. לא?

Barry McGuire- Eve Of Destruction

כמה וכמה גרסאות היו לשיר הזה שתיאר את הפרנויה, הלחץ והחשש מפני העולם המשתנה בשנות השישים של המאה העשרים.

התמורות החברתיות, המהפכים הפוליטים, מלחמת וייטנאם ועוד חילחלו אל תוך הטקסט שכתב P.F. Sloan בהיותו בן 19 בלבד והפכו אותו לאחד הסמלים של הסיקסטיז ושל אנשים חרדתיים במיוחד.

Arcade Fire- Neighborhood #1

השיר הראשון באלבום הבכורה של ארקייד פייר (שנקרא "הלוויה", כמה מקסים), מתאר זוג ילדים בעולם מושלג ופוסט אפוקליפטי.

"מכיוון שאין איש בסביבה נוכל להאריך את השיער שלנו ולשכוח את כל מה שידענו" שר באטלר באחד השירים המרגשים ביותר שנכתבו אי פעם.

בין אם מדובר באנלוגיה לצעירים המנסים להשחרר ממסורות ההורים שלהם או מכבלי הפרברים החונקים, התיאורים בו, על אף שהם רומנטיים, מצליחים תמיד להעלות בי סוג של חשש מסוים מהיום בו נדבר על ההווה כעבר.

REM- It's the End of the World As We Know It And I Feel Fine

אין דרך מתבקשת יותר לסיים רשימה כזאת בלי הקלסיקה האפוקליפטית של אר.אי.אם. מייקל סטייפ סיפר שהוא לעיתים קרובות חושב על סוף העולם והשיר הזה הוא הוא שילוב בין המחשבות שלו, חלום שחלם בו הוא מגיע למסיבה ונותר לבדו ובין זיפזופ סתמי בטלוויזיה שגרם לו להחשף למגוון מני זוועות מהעולם.

עד היום התנגן השיר הזה בעשרות סדרות וסרטים שהפכו אותו להמנון סוף העולם האולטימטיבי.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

muse-1

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

חלק ג': 10 קאברים שלא ידעתם שהם קאברים

לאור בקשות חוזרות ונשנות קבלו את הפוסט השלישי בסדרת הקאברים שלא ידעתם שהם קאברים. 

חלק א': 10 קאברים שלא ידעתם שהם קאברים>>
חלק ב': 10 קאברים (נוספים) שלא ידעתם שהם קאברים>>

Gary Jules- Mad World ׁ(במקור של Tears For Fears)

בשני הפוסטים הקודמים שלי בנושא לא העזתי להתקרב לשיר הזה כי היה לי מובן מאליו שכולם יודעים שזה קאבר. אז זהו, שלא.

לאחרונה, בכל הקורסים וההרצאות שלי, כשאני משמיע את קלאסיקת הניו וייב של טירז פור פירז אני נתקל בפרצופים מבולבלים ותגובות המומות. אז הנה, אחת ולתמיד, גרסת הפסנתר המופלאה של גארי ג'ולס ׁ(ומייקל אנדרוז) ל- Mad World, מתוך הסרט (המושלם) "דוני דארקו", היא קאבר.

השיר שיצא במקור ב- 1982, זכה לעיבוד מחדש כחלק מסצנת הסיום של סרט הקאלט ואף הגיע למקום הראשון במכירות הסינגלים בדצמבר 2003- מה שהפך אותו ל- Christmas #1 מהמפתיעים בהיסטוריה של אנגליה.

David Bowie- Wild is the Wind (במקור של ג'וני מת'יס)

עוד שיר שאני מרגיש שצריך "להוריד מהשולחן" הוא הקלאסיקה המדהימה הזאת של דייויד בואי (אין עוד מלבדו) מהאלבום Station to Station שיצא ב- 1976.

מעריצי דייויד בואי יגלגלו עיניים אבל תתפלאו לשמוע שלא כולם יודעים שמדובר בקאבר. השיר הוקלט לראשונה על ידי הזמר ג'וני מת'יס עבור הסרט באותו השם כאשר הביצוע של מת'יס אף קיבל מועמדות לאוסקר. לאורך השנים הוקלטו לו עוד שלל גרסאות כיסוי, בין היתר גם על ידי נינה סימון, אבלהגרסה של בואי נשארה המוכרת (והיפה) מכולן.

האגדה מספרת כי כאשר בואי התכוון להקליט את השיר הוא כיבה את כל האורות באולפן, הדליק נרות ושר כאילו אין מחר. לגמרי החומרים מהן עשויות קלאסיקות.

Bananarama- Venus (במקור של Shocking Blue)

האייטיז הוא עשור כל כך מופלא ומגוון מוזיקלית עד כדי כך שחבל ששירים כאלה מוציאים לו שם רע. ובכל זאת הגרסה של בננרמה (מה נסגר עם השם הזה?!) הפכה ללהיט ענק שמנוגן ברדיו עד היום. 

מה שאתם לא יודעים זה שהגרסה הקיטשית של שלישיית הבנות הבריטיות היא למעשה קאבר לשיר רוקיסטי הרבה יותר של להקה הולנדית בשם "שוקינג בלו". שוקינג אה?

The Clash- I Fought the Law (במקור של  סוני קרטיס וה- Crickets) 

ומקלאסיקת רוק אחת לאחרת. בסוף שנות השבעים נענעו הקלאש את סצנת המוזיקה הבריטית המנומנת ונתנו בראש עם פאנק חברתי, פוליטי וחסר עכבות שסחף את צעירי הממלכה. אחד השירים שהפכו להיות הכי מזוהים איתם ועם הסטייל האנטי קונפורמיסטי שלהם היה I Fought the Law.

השורשים של השיר מגיעים עד 1958 אז נכתב על ידי סוני קרטיס מה"קריקטס" כשזה החליף את באדי הולי המנוח. השיר יצא ב- 1960 באלבומם  In Style With the Crickets. ב- 1965 הקליטו בובי פולר והלהקה שלו את השיר מחדש והוא הפך ללהיט פריצה עבורם.

אבל את הגרסה המפורסמת ביותר של השיר שחררו כאמור הקלאש ב- 1979. ההלימה בין המסר האנטי ממסדי של השיר לבין כל מה שהלהקה ייצגה עבד לשני הצדדים בצורה מופלאה כל כך עד שהיום לא הרבה יודעים שהשיר הזה הוא לא שיר מקור של הקלאש.

Eric Clapton- Cocaine (במקור של J. J. Cale)

זה באמת מאותם מקרים בהם השיר כל כך מזוהה עם האמן ש"כיסה" אותו עד שהוא נהיה שלו. לאורך השנים שג'ימג'מתי את השיר הזה עם חברים, רק מעטים ידעו שהוא במקור אינו של קלפטון בכלל.

למרות שלטענת קלפטון מדובר בשיר אנטי סמים, השיר עצמו הוקלט  בתקופה בה קוקאין ממש לא היה זר לו.

אגב, זה לא השיר היחיד שקלפטון ישאיל מ- J. J. Cale. הוא ביצע גרסאות כיסוי גם לשיריו, After Midnight ו- Travelin' Light.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

George Harrison- Got My Mind Set on You (במקור של ג'יימס ריי)

נכון להיום, הקאבר הזה של ג'ורג' האריסון, שהיה להיט ענק באוקטובר 1987, הוא השיר האחרון של אחד מארבעת חברי הביטלס שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי.

האריסון הכיר את השיר עוד מקיץ ב- 1963 כאשר ביקר את אחותו באילנוי שבארה"ב. 24 שנים אחרי הוא החליט לסגור מעגל ולהקליט את השיר בעצמו,. את השיר הפיק אגב חברות הקרוב, ג'ף לין, מ- ELO.

Johnny Cash- Ring of Fire (במקור של אניטה קרטר)

תודו שאת זה לא ידעתם. כשאומרים ג'וני קאש, השיר הראשון שעולה (אולי חוץ מ- Hurt) הוא Ring of Fire, אבל האמת שהשיר הזה הוא לא ממש שלו.

אמנם כתבה את השיר אישתו השניה, ג'ואן קרטר קאש (שהייתה זמרת מצליחה בזכות עצמה) יחד עם מארי קילגור, אבל מי שהקליטה אותו לראשונה היא אניטה קרטר, אחותה של ג'ואן עבור אלבומה Folk Songs Old and New מ- 1963.

לאחר ששמע את השיר אמר קאש כי אם הוא לא יהפוך ללהיט תוך כמה חודשים הוא יקליט אותו מחדש וזה בדיוק מה שקרה. רק שהגרסה של קאש הפכה כידוע ללהיט ענק ולאחד השירים שהכי מזוהים איתו.

The Fugees/Roberta Flack- Killing Me Softly (במקור של לורי ליברמן)

השורשם של השיר הזה מגיעים עד לתחילת שנות ה- 70 אז השתתפה הזמרת לורי ליברמן במופע של הזמר דון מקלין וחשה כי הוא הוא שר ישירות אל תוך ליבה. ליברמן חלקה את ההרגשה הזאת עם הכותבים נורמן גימבל וצ'אלס פוקס שיצרו יחד את Killing Me Softly With His Song.

לצערה של ליברמן הגרסה שלה לא הצליחה אך זו של רוברטה פלאק מ- 1973 הייתה הצלחה מסחררת שהביאה לה אפילו זכייה בגראמי.

ב- 1996 שיחררו הפוג'יז את הגרסה שלהם לשיר שהפכה הם היא להצלחה בינלאוית  ענקית. בבריטניה לבד מכר הסינגל 1.36 מיליון עותקים. טירוף שמוכיח ששיר טוב קשה להרוס.

Tina Turner-  What's Love Got To Do With It (במקור של Bucks Fizz)

ההפתעה מהשיר הזה היא כפולה. גם מעצם העובדה שהשיר הכי מפורסם של טינה טרנר הוא קאבר וגם מהעובדה שהראשונים שהקליטו אותו הם להקת Bucks Fizz, מהגרועות וההזויות של האייטיז.

הלהקה שידועה בזכות הלהיט המעיק שלה, Making Your Mind Up, הקליטה אותו אחרי שקליף ריצ'ארד ודונה סאמר ויתרו עליו.

ב- 1984 שיחררה טרנר את האינטרפטציה שלה לשיר שהפכה כאמור לסינגל הכי מצליח של הזמרת ואף הקנתה לה לא פחות משלוש זכיות בגראמי. מדהים עבור שיר שכמעט ונעלם מדפי ההיסטוריה.

Bruce Springsteen- Jersey Girl (במקור של טום וויטס)

מדהים לגלות שהשיר הזה של האמן שנולד, גדל וייצג את ניו ג'רזי הוא למעשה קאבר. את השיר ביצע וכתב במקור טום ויטס עבור אישתו הניו ג'רזית, קטלין ברנר ב- 1980.

שלוש שנים לאחר מכן, אימץ ספרינגסטין את השיר, הוסיף לו בית, שינה את השורה "הזונות של השדרה השמינית" ל"בחורות בשדרה השמינית" והפך אותו לגמרי ל"שלו".

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

ERIC

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

משבר, והאלבום השני- Recovering the Satellites של קאונטינג קרואוז ביקורת אלבום

אחרי הפריצה עם August and Everything After אלבומם השני הקאונטינג קרואוז היה לא פחות מהתאבדות מסחרית. את הסאונד החם והאקוסטי החליפו דיסטורשנים, כלי מיתר ואווירה קלסטרופובית שהעידה על המצוקה הנפשית של אדם דוריץ. התוצאה לא קלה לעיכול אבל גם מלאת יופי.

ציון המועדון: ★★★★☆

להצלחה יש הרבה תוצאות כמו למשל הכרה, סטטוס, כסף, חופש פעולה ליצור את הדברים שאתה באמת רוצה ועוד. אבל כידוע, לצד הדברים החיוביים הללו (על פניו) להצלחה יש גם צדדים פחות טובים כמו חרדה, לחץ, בדידות דיכאון ועוד.

ההצלחה של אלבום הבכורה של קאונטינג קרואוז, August and Everything After, תפסה את אדם דוריץ לא מוכן. הסולן והכותב הראשי של ההרכב סבל מחרדות והתמוטטויות עצבים שהתווספו לדיכאון התהמי הרגיל שלו כמו גם להפרעה הדיסוציאטיבית שממנה הוא סובל.

בתוך סערת הרגשות הזאת שמתחוללת בקרבו ישב דוריץ לכתוב את Recovering the Satellites, אלבומם השני של קאונטינג קרואוז. 

כל מה שלמדתי על אהבה: August and Everything After של Counting Crows>>

Recovering the Satellites יצא באוקטובר 1996, שלוש שנים אחרי "אוגוסט" וכבר מהתו הראשון אפשר לשמוע שהוא הכי מאוד רחוק מאחיו הבכור. יותר כמו אח חורג. 

בעוד ש"אוגוסט" התאפיין בעיבודים עדינים, אקוסטים ו"חמים", Recovering the Satellites מוכיח שהחברה הנחמדים מקליפורניה יודעים ללחוץ על פדל הדיסטורשן כשצריך. רוב השירים באלבום זכו לעיבודים "רוקיסטיים", כבדים, לעיתים דיסוננטים ובחלקם אפילו אפלוליים משהו. 

לא פלא שרוב המעריצים, וגם סתם כאלה שנהנו מהאלבום הראשון, לא מצאו את עצמם מתחברים ל- Recovering the Satellites. למעשה, גם כשאני האזנתי לאלבום לראשונה, אחרי שהייתי מאוהב מעל הראש ב"אוגוסט", התקשיתי להתחבר. 

מלבד A Long December. אין באלבום הזה "להיטים". מעטים השירים בו שאפשר לשמוע ואז לזמזם בכיף. נכון יש את Goodnight Elizabeth ואת Daylight Fading אבל גם הם לא בדיוק החומר ממנו עשויים להיטים. 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

ועם זאת אני זוכר את הרגע המדויק בו נשברתי והתאהבתי ב- Recovering the Satellites. זה היה על האוטובוס בדרך הביתה מהבסיס ביום חמישי בלילה. נסיעה מאשלקון לבאר שבע באוטובוס ריק, אני ואדם דוריץ בדיסקמן. רק שהפעם במקום "רק" להאזין פתחתי את חוברת המילים וקראתי את כל השדים של דוריץ.

כשהגעתי לאמצע של I'm Not Sleeping כבר הייתי מכור: "1,2,3,4,5,6,7 בבוקר, אני שוב בודד אבל כבר עברתי את כל החרא הזה בעבר. מעביר את הלילות שלי בהגנה עצמית, בוכה על התמימות שלי, אבל אני כבר לא כזה תמים…". 

הצעקות הללו של דוריץ שברו לי את הלב. אחד, כי הזדהיתי איתן, ושתיים כי יכולתי להרגיש את הכוונה האמיתית מאחוריהן, את הכאב של דוריץ, את הנשמה שלו נשרפת כשהוא שר. זו לא הייתה שירה, זו הייתה קריאה לעזרה. מצוקה אמיתית. 

I'm Not Sleeping רחוק מלהיות השיר הכי טוב באלבום, אבל המילים שלו הרסו אותי ומשם לא הייתה לי דרך חזרה. המגננות נפלו סופית.

בעוד שהטקסטים ב"אוגוסט" היו עדינים מרגשים ודיכאוניים במידה הנכונה, Recovering the Satellites הוא אלבום דיכאוני ממש שאופפת אותו אווירה קלסטרופובית של לחץ וחרדה תמידיים. 

בשאלה הבלתי נגמרת, והספק רלוונטית: "מה חשוב יותר הטקסט או הלחן?", במקרה של Recovering the Satellites הטקסטים לוקחים בענק.

מדובר ללא ספק ביצירה של אמן במשבר רגשי ונפשי שלא מפחד לשפוך את הקרביים שלו החוצה. הכנות של אדם דוריץ לאורך כל הקריירה שלו אך במיוחד באלבום הזה, היא באמת מעוררת השתאות וזוהי הוכחה נוספת לאיזה אמן אבסולוטי הוא ועד כמה הוא לא מספיק מוערך.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

"אני לא יוצא הרבה בזמן האחרון", שר דוריץ ב- Miller's Angel הקורע. "עזבו אותי, עזבו אותי, עזבו אותי לנפשי" הוא זועק בעודו מנסה להאחז בשאריות השפיות- או ככה לפחות זה נשמע. 

"האם ראיתם אותי לאחרונה?" הוא אף שואל אותנו המאזינים ב- Have You Seen Me Lately? הנפלא שמרגיש כמו מניפסט של אדם שיורד מהפסים. קצת מוזר להזכיר שזה אותו בן אדם שיצא עם ג'ניפר אניסטון וקורטני קוקס שאף מופיעה בקליפ של A Long December.

ועדיין במקום לקנא בו, אחרי שתאזינו לאלבום הזה רק תרצו לחבק את אדם ולהגיד לו שיהיה בסדר, כלומר אם לא תרצו להתאבד בעצמכם לפני כן.

אני יכול (ויש מצב שהייתי אפילו צריך) להמשיך ולצטט פה את עשרות הטקסטים הנפלאים והקסומים שמעטרים את האלבום הזה אבל פשוט תאזינו בעצמכם ולא תצטערו, או שכן, אבל לפחות תנסו. 

למי שישרוד את כל המנהרה החשוכה (אך מלאת היופי) הזאת שאורכה 12 שירים, יזכה למתנה מיוחדת – לתקווה. "יש סיבות להאמין שהשנה הבאה תהיה טובה יותר מהקודמת…" שר דוריץ ב- A Long December הנצחי ומנקב חריץ של אור בשמיכת הטלאים השחורה שארג עבורנו. 

Recovering the Satellites הוא לא אלבום מושלם. לעיתים הוא קצת מפוזר מדי, ארוך מדי ומסורבל, אבל כמו ציור של ג'קסון פולוק הוא התפרצות געשית של רגש ואמוציות שאי אפשר לעצור עד שהם נשפכים החוצה על הקנבס. וזו בדיוק המומחיות של דוריץ. 

עם השנים קאונטינג קרואוז קצת איבדו את דרכם האומנותית. כל האלבומים שלהם טובים אבל לא טובים לגמרי, ולצד שירים מדהימים כמו I Wish I Was a Girl, Mrs. Potter's Lullaby ו- She Don't Want Nobody Near תמיד אפשר היה לשמוע איזה Big Yellow Taxi שיהרוס את הכל. 

דווקא ב- 2014 הם הפתיעו עם אלבום חדש ומקסים בשם Somewhere Under Wonderland שזכה לביקורות אוהדות כמו גם להיכלל ברשימת 50 אלבומי השנה של ה'רולינג סטון' וחשוב מזה, בדירוג 50 אלבומי השנה של מועדון תרבות.

בעיני עדיין August and Everything After ו- Recovering the Satellites הם האלבומים הטובים ביותר של קאונטינג קרואוז וגם אם הם לא לעולם לא יוציאו עוד שיר אחד טוב, אני לגמרי יתנחם בעובדה שאני אחזור לשני האלבומים האלה בכל חורף מחדש. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

CC

באנר מועדון תרבות

טיים אימפלה- The Slow Rush ביקורת אלבום

כמו האלבומים של קווין פארקר וטיים אימפלה, גם The Slow Rush, מקבל חיבוק חם ותשבוחות מקיר לקיר, אבל נשבע לכם שאני לא מצליח להבין למה. 

ציון המועדון: ★★☆☆☆

מכירים את זה שיש סדרה שכולם צופים בה, מדברים עליה ואומרים לכם שאתם חייבים לצ]ות אותה עד שנשברתם, ראיתם שני פרקים ולא הבנתם על מה המהומה? אז טיים אימפלה.

עם כל אלבום חדש, הפרויקט של קווין פארקר קיבל יותר ויותר חשיפה וביקורות אוהדות עד שהיה נראה כאילו המבקרים רבים ביניהם מי ירים לו יותר. 

השיא היה ב- 2015, עם Currents, אלבומם השלישי של ההרכב, שהתיך בין הרוק הקלאסי שאפיין אותו לבין ביטים אלקטרוניים ופופ עכשווי. הסאונד החדש הניב להיטי ענק כמו Let it Happen ו- The Less I Know the Better שהביאו את טיים אימפלה להמונים והפכו אותה לאחת הלהקות הגדולות בעולם. 

ועכשיו, חמש שנים אחרי ההתפוצצות הקוסמית ההיא, ועם הר של ציפיות, חוזרים טיים אימפלה לסיבוב רביעי עם The Slow Rush. באופן טבעי כמעט האלבום החדש כבר זוכה לביקורת סופר מפרגנות ואוהדות במיוחד, אבל באמת שאני לא מצליח להבין למה. 

 

נתחיל מהנקודות הטובות. כרגיל אצל קווין פארקר, אין ספק שהבחור מאמין במה שהוא עושה. אפשר ממש לשמוע עד כמה הוא השקיע בכל תו ותו שמרכיבים את היצירה החדשה שלו. 

כפועל יוצא מזה, האלבום החדש נשמע פשוט מעולה. לא פחות מתצוגת תכלית של הפקה, סאונד ומיקס ב- 2020. אין ספק שהבחור יודע מה הוא עושה.

ועם זאת, סאונד נפלא לא מספיק בשביל לכפות על הכשל שבבסיס היצירה החדשה והוא: שפשוט אין בה שירים מספיק טובים. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

מתוך 12 שירים שנמתחים על פני כמעט שעה של מוזיקה, קשה למצוא שיר זכיר או אחד כזה שימשיך ללוות אתכם בתום ההאזנה. נכון יש את ,Posthumous Forgiveness המעולה ו- Breath Deeper החמוד אבל חוץ מזה שום דבר שאפילו יכול לגרד את Let it Happen.

בנוסף, The Slow Rush מרגיש מאוד רפיטטיבי. לא בקטע טוב כמו "וולווט אנדרגראונד" או "אנימל קולקטיב", אלא בקטע חופר. את הגרסה החדשה של Borderline למשל הייתי חייב באיזשהו שלב להעביר מרוב שהיא הציקה לי באוזן. לפעמים קשה להבין מתי שיר נגמר ומתי הבא מתחיל כי הכל נשמע אותו דבר. 

קווין פארקר שופך גם לא מעט רטרו אל תוך האלבום. מעבר לפסיכדליה הסיקסטיזית שמאפיינת את כל היצירות שלו, Is it True ו- Tommorow's World מרפרפים לדיסקו של שנות ה- 70 בעוד Glimmer ו- Lost in Yesterday (אולי השיר הטוב באלבום) נשמעים כאילו הגיעו הישר משנת 1985.

זה כמובן לא דבר רע, אבל התחושה היא שפארקר מנסה לדחוף לנו את מנהרת הזמן הזאת בכח אל תוך הגרון מבלי לשמור על שמץ של חן.

ובכלל, למרות הסאונד המעולה, הרושם הוא שכלל השירים דחוסים בשכבות על גבי שכבות של סאונד מכל הסוגים והמינים עד לרמה שזה פשוט לא משרת אותם. היה נחמד לשמוע את האלבום הזה בגרסה פחות פומפוזית. 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

ההבדל בין יומרנות לגאונות תמיד היה דק ובמקרה של טיים אימפלה הוא דק אף יותר. ובכל זאת, אין הרבה הרכבים שהפכו לקונצנזוס בעשור האחרון כמו ההרכב של קווין פארקר ואני לרגע לא מזלזל בזה למרות שבעיני הבלון נפוח מסך חלקיו.

בכל אופן The Slow Rush יספק בהחלט את המעריצים המושבעים, אבל מי שעדיין לא מבין על מה המהומה, כנראה שדעתו עדיין לא תשתנה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

The-Slow-Rush-1579125917-828x536

באנר מועדון תרבות

12 אמנים ולהקות ששינו את הצליל שלהם לחלוטין

מדיסטורשן למכונות תופים, ממוזיקה נוצרית לפופ. הנה 12 אמנים ולהקות ששינו את הסאונד שלהם באופן דרמטי לאורך הקריירה. 

רדיוהד

אחרי ההצלחה האדירה של OK Computer, אלבומם השלישי, הרגישו רדיוהד סוג של מיצוי מהסאונד שאפיין אותם (פחות או יותר) בשלושת האלבומים הראשונים. ההצלחה המטאורית אף הביאה את תום יורק לחרדות, התמוטטויות עצבים תכופות וחשש כללי שהלהקה תשאב לבינוניות ממנה לא תוכל לצאת.

התחושות הללו גרמו בסופו של דבר ליורק לשנות מהיסוד את הסאונד של רדיוהד בכדי להוכיח לעולם שההרכב שלו הוא לא רק "הרכב של טריק אחד" כפי שביטא את החשש באותו הזמן המתופף, פיל סלוואי.

חמוש בדיכאון ובהשפעת אמני מוזיקה אלקטרונית כמו Apex Twin ו- Autechre, זרק תום יורק את הגיטרה, אימץ את המחשב ויצר יחד עם שאר חברי הלהקה את Kid A – אלבום שכולו על טהרת המוזיקה האלקטרונית.

מי שיאזין לאלבום הבכורה של הלהקה ולאחר מכן ל- Kid A לא יאמין שמדובר באותו הרכב. "נמאס לי ממלודיה. כל המלודיות עבורי הפכו פתאום למשהו מביך" יספר תום יורק על תהליך היצירה של Kid A שנחשב בעיני רבים כאחד האלבומים החשובים והטובים שנוצרו אי פעם.

עד היום רדיוהד ממשיכים ליצור מוזיקה שהיא הרבה יותר אלקטרונית מאשר רוק בסיסי של גיטרה, בס, תופים ככה שאם אתם מקווים לשמוע מהם עוד שירים סטייל High and Dry, Creep ואחרים, זה כנראה כבר לא יקרה. ובכל זאת רדיוהד הצליחו איפה שרבים וטובים נכשלו – הם הצליחו להמציא את עצמם מחדש ובענק!

 

פליטווד מק

פליטווד מק היא אחת הלהקות שעברו הכי הרבה גלגולים ושינויים לאורך למעלה מ- 40 שנות פעילותה. מי בכלל זוכר שבראשיתה היה מדובר בשלישייה שהורכבה מהמתופף מיק פליטווד, הבסיסט ג'ון מקווי והגיטריסט פיטר גרין שהיה הדומיננטי ביותר.

השלושה ניגנו בעיקר בלוז ורוק מקומי-שורשי ושיחררו שלושה אלבומים עד שגרין נטש ב- 1970. פליטווד ומקווי ניסו להחזיק את ההרכב בחיים עם שלל נגנים וזמרים שיצאו וחזרו ללהקה עד שב- 1974 הצטרפו אליהם לינדזי בקינגהם וחברתו, סטיבי ניקס, ששינו את הדנ"א של פליטווד מק מלהקת בלוז-רוק ללהקת פופ-רוק.

הלהקה בהרכבה החדש וה"פופי" יותר, שיחררה ב- 1975 את האלבום Fleetwood Mac וזאת למרות שגם אלבום הבכורה של ההרכב הקלאסי נקרא כך. ההצהרה הייתה ברורה: פליטווד מק נולדה מחדש והפעם היא הפכה למפלצת שמוכרת מילונים.

השיא הגיע כמובן ב- 1977 עם Rumours שהפך אותה לאחת המצליחות והמוערכות בעולם, מה שמוכיח שלפעמים שינויים הם לא דבר רע.

 

אלאניס מוריסט

אני בספק אם אפילו המעריצים הכבדים ביותר של אלאניס מוריסט מכירים את עברה המפוקפק בתור "ילדת פלא" קנדית. אלבום הבכורה של אלניס מוריסט, Alanis, יצא כשהיא הייתה בת 16  בלבד והוא כלל כמה משירי הפופ המזעזעים שנכתבו אי פעם.

מפאת גילה הצעיר קשה להאשים אותה בהחלטות האמנותיות שלקחה (או שלקחו בשבילה) אבל התוצאה בהחלט לא עושה חסד עם האמנית והרוקיסטית שהיא הפכה להיות אחר כך.

שום שיר משני אלבומיה הראשונים שהיו מלאים בשיר Teen Pop קיטשיים, לא הכין אותנו לדיסטורשן של Jagged Little Pill. במקרה של אלאניס מוריסט ההתבגרות הביאה איתה רק דברים טובים.

 

ביטלס

כולנו מכירים היום את הביטלס בזכות השירים האלמותיים ואלבומי המופת שהוציאו כמו Revolver, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, Abbey Road ועוד. אבל לפעמים קשה לזכור שההתחלה הייתה שונה מהותית.

בתחילת דרכם התבססו ארבעת המופלאים מליברפול על קאברים לשירים של אמני רוקנ'רול ובלוז אמריקאים מה שתייג אותם לעיתים כחקיינים. גם אלבום הבכורה שלהם, Please Please Me מ- 1963, מכיל 5 קאברים כמו גם שירים נוספים של כותבים אחרים.

הסטייל בתחילת הדרך היה אמנם יותר מחוספס יחסית לתקופה אבל השירים היו שירי אהבה קיטשיים ודביקים למדי שלא נשמעו שונה מרוב הדברים שהיו בסביבה.

יקח לביטלס זמן עד ששירים כמו Love Me Do יהפכו ל- Strawberry Fields Forever, אבל כשזה יקרה זה ישתלם בענק.

 

ג'נסיס

פיל קולינס הוא אחת הדמויות הכי מעוררות מחלוקת בממלכה הבריטית. למרות שזכה להצלחה עצומה (קולינס הוא בין שלושת האמנים היחידים בהיסטוריה שמכרו מעל למאה מיליון אלבומים בקריירת הסולו ובלהקה), הוא נתפס כמוזיקאי סוכרני דביק יתר על המידה.

אבל מעבר לקריירת הסולו שלו, שורשיי המחלוקת כלפי קולינס נעוצה בעובדה שתחת הנהגתו הפכה ג'נסיס האייקונית מלהקת פרוגרסיב רוק הזויה למפלצת פופ שממלאת איצטדיונים.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אין ויכוח באיזה בתקופה ג'נסיס הייתה "טובה" יותר, זה עניין סובייקטיבי לחלוטין, אבל התפיסה היא שכאשר אחז קולינס במיקרופון במקום פיטר גבריאל שעזב, הוא "רידד" את התכנים המורכבים של ג'נסיס וסוג של "מכר את נשמתה" עבור מזומנים.

כמובן שגם לעזיבה של גיטריסט העל, סטיב האקט, היתה השפעה מכרעת על היכולת של חברי ההרכב הנותרים להמשיך את הקו הפרוגריסיבי, אבל קל יותר להוציא את העצבים על פיל קולינס.

בכל מקרה תחת קולינס, זכתה ג'נסיס להצלחה עצומה ולהיטיה כיכבו במצעדים כאילו אין מחר. אז מה עדיף? הכרה אמנותית או הצלחה מסחרית?

 

Talk Talk

הלהקה הבריטית שהונהגה על ידי הזמר והכותב, מארק הוליס, עברה את אחת הטרנספורמציות הכי מעוררות השראה בתולדות המוזיקה. בתחילת דרכה עשתה הלהקה מוזיקת פופ בהשפעת הניו רומנטיים של שנות השמונים ואף כונתה "היורשת של דוראן דוראן".

עם שלל להיטים גדולים, בראשם It's My Life הנפלא, הרושם היה ש- Talk Talk הולכת להישאר איתנו לנצח. אבל להוליס היו תוכניות אחרות.

ההצלחה של הלהקה הובילה את חברת התקליטים, EMI, לתת להוליס חופש פעולה מלא, היא רק לא האמינה שהאלבום הבא שלה, Spirit of Eden, יורכב מ- 6 שירים בלבד שנעים על הספקרטרום שבין מוזיקה מוזיקת אמביינט ועד מוזיקה קלאסית.

בנוסף לכך טען הוליס כי EMI מסרסת אותו אמנותית והוא סרב לשחרר סינגלים מהאלבום או לצלם לו קליפים, מה שהוביל להתנגשות חזיתית עם EMI ולסכסוך משפטי ארוך.

לבסוף שוחררה הלהקה מ- EMI והציאה ב- 1990 את Laughing Stock (המדהים) שהמשיך את הקו של Spirit of Eden. שני האלבומים הללו נחשבים היום לקלאסיקות ולמבשרי ז'אנר ה"פוסט-רוק". לא רע להוליס "להמציא" ז'אנר. כבוד.

 

Bon Iver

ב- 2007, הרגיש ג'סטין ורנון שהחיים שלו מתרסקים. הקריירה המוזיקלית שלו הייתה תקועה, הוא עבד בעבודות נוראיות ובנוסף להכל חברה שלו נפרדה ממנו. מצויד בדיכאון ובגיטרה אקוסטית, התבודד ורנון בביקתת הציד של אביו בהרים המושלגים של ויסקונסין והחל להקליט מוזיקה.

התוצאה הייתה For Emma Forever Ago, יצירה סופר אינטימית שהוקלטה באמצעים הדלים שהיו לרשותו של ורנון באותה ביקתה רדופת זיכרונות. האלבום, שיצא תחת השם Bon Iver, התקבל בחום ונחשב לאחד מאלבומי הפרידה היפים והאותנטיים שנכתבו אי פעם.

אלבומם השני של ורנון וחבריו להרכב, נקרא בפשטות Bon Iver, ולמרות שהוא מציג הפקה עשירה ומלאה יותר, תמתית הוא ממשיך את הקו של אחיו הבכור. את האלבום אגב בחרתי במקום השני ברשימת 50 אלבומי העשור של מועדון תרבות.

ואז, מבלי שמישהו ראה את זה מגיע, חתכו ורנון ובון איבר שלו 180 מעלות מהסאונד שהרגילו אותנו אליו אל מחוזות האלקטרוניקה. אלבומם השלישי, 22, A Million, הוא אלבום אלקטרוני לחלוטין שהלופים ומכונות התופים זורמים בעורקיו.

גם האלבומם הרביעי והמשובח, i,i, המשיך את הכיוון האלקטרוני של של ורנון עד שקשה לזהות שמדובר באותו אמן שאלבום הבכורה שלו הוקלט על גיטרה אקוסטית בביקתת עץ.

 

R.E.M

נכון, סאונד של להקה יכול להשתנות לאורך תקופה ארוכה ובטח להפוך למגוון יותר. יצירה היא בסך הכל דבר דינאמי. אבל המקרה של R.E.M די קיצוני.

בשנים הראשונות שלה כלהקת קאלט, הסאונד של R.E.M היה מחוספס יותר ואפלולי משהו, הרבה בהשפעת להקות הפוסט פאנק של התקופה. אך עם השנים (ובעיקר אחרי החתימה בחברת התקליטים הגדולה, Warner Brothers) הצליל שלה החל להתמתן.

לפתע ניתן היה לשמוע מנדולינות, הפקה נקייה יותר וסאונד, רחמנא ליצלן, הרבה יותר פופי. ההבדל בצליל בין Out of Time ל- Murmur למשל הוא שמיים וארץ.

אז לא, אני לא טוען שהלהקה "התמסחרה", מי שלא רוצה להתמסחר שיכתוב למגירה, אבל החתימה ב"וורנר" ללא ספק גרמה למייקל סטייפ וחבריו למתן את הצליל ולהפוך אותו לנגיש יותר להמונים – פעולה שללא ספק הוכיחה את עצמה.
10 שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם>>

 

קייטי פרי

טוב, זו לא ממש טרנספורמציה מוזיקלית אלא יותר סיפור מעניין. הוריה של קייטי הדסון היו נוצרים אדוקים שדאגו להפיץ את בשורת ישו בכל מקום אליו הגיעו. בזכות עובדה זו נחשפה קייטי למוזיקה נוצרית ואף שרה בכנסיות.

כישרונה של קייטי לא נעלם מעיניהם של המפיקים סטיב תומאס וג'ניפר קנפ שהחתימו את הזמרת הצעירה על חוזה הקלטות בחברת התקליטים Red Hill Records. בשנת 2001, בגיל 17 בלבד, שיחררה קייטי את אלבום הבכורה שלה, Katy Hudson, שהיה אלבום מוזיקה נוצרית. מבחינת הסטייל האלבום הוא פופ-רוק די סטנדרטי אך הטטקסטים כולם מהללים את אלוהים ואת ישו.

באנר מועדון תרבות

רק ב- 2003 עזבה קייטי הדסון את ביתה ללוס אנג'לס, שם גם שינתה את שם משפחתה לפרי (שם משפחתה של אמה) במקום הדסון, כדי למנוע בלבול בינה לבין השחקנית ההוליוודית קייט הדסון.

לאחר מכן חתמה הזמרת ב"קפיטל רקורדס" ומשם הדרך לעושר, תהילה ושירים די גרועים הייתה קצרה. מי האמין שהילדה הקטנה ששרה באלבום הבכרוה שלה "ישו, אתן לך את ליבי…" תהפוך לסנסציה עולמית כשתשיר "נישקתי בחורה ואהבתי את זה".

 

Bee Gees

במחצית השנייה של שנות ה- 60, הבי ג'יז די הצליחו בזכות שירי פופ-פולק אמצע הדרך שהיו פופולריים באותה התקופה. אחרי שהתפרקו וחזרו, החליטו השלושה (בהמלצת חברם, אריק קלפטון) להפיק את האלבום הבא שלהם בארה"ב.

באותו הזמן החל בארה"ב לעלות סגנון מוזיקלי חדש שיכבוש את רחבות הרקודים לכל אורכה ורוחבה של המדינה- הדיסקו. הבי ג'יז אימצו לחיקם את הצליל החדש והשילו מעליהם כמעט כל סממן לקריירה המוקדמת שלהם. 

עם פסקול בלתי נשכח לסרט Saturday Night Fever ושורת להיטי דיסקו חסרת תקדים, היום שלושת האחים לבית גיב הם מהפרזנטורים המפורסמים ביותר של ז'אנר הדיסקו, אבל לא תמיד זה היה ככה.

 

Daft Punk

המקרה הזה הוא מציג פחות אבולוציה בסאונד של הרכב, אלא יותר שינוי מוחלט והקמת הרכב חדש, אבל למי אכפת כשמדובר בסיפור מרתק. 

הרבה לפני שגי-מנואל דה הומם-קריסטו ותומאס בנגלטר הפכו לאחד מהצמדים האלקטרוניים המצליחים והחשובים בדורנו, שני הצרפתים החביבים היו חברים בלהקת… ובכן, פאנק. הלהקה ששמה היה Darlin, הספיקה לשחרר 4 שירים עד שמגזין המוזיקה הבריטי, Melody Maker, כתב עליהם: "a daft punky thrash" שזה משהו כמו "פאנק מטופש.

הלהקה כאמור לא האריכה ימים, אבל אותה ביקורת החדירה המון מוטיבציה במנואל ובנגלטר להצליח וגם, נתנה להם אחלה של שם להרכב החדש!
5 שנים ל- Random Access Memories של דאפט פאנק>>

Goo Goo Dolls

לא הרבה יודעים, אבל לפני ש- Iris הפך לשיר מאסט בכל סוף שבוע רגוע של גלגל"צ, השלישייה מבאפלו ניו יורק היתה להקת פאנק אלטרנטיבית מכסחת.

אפילו הסולן היה שונה כאשר את המיקרופון תפס בזמנו הבסיסט, רובי טאקאק, בעל קול העורב (וזו מחמאה תאמינו לי). רק באלבומם הרביעי, A Boy Named Goo, שהכיל את הלהיט האקוסט, Name, הבינה הלהקה שאם מורידים את הדיסטורשן אפשר להגיע לקהל רחב יותר ומכאן השאר היסטוריה. 

הלהקה הלכה ועמעמה את הסאונד המכסח שלה לטובת בלדות ידידותיו יותר למשתמש כאשר השיא הגיע ב- 1988 עם האלבום Dizzy Up the Girls הכיל את הלהיט המפלצתי Iris שהפך את ההרכב למוכר בכל בית. 

מאז הלהקה לא חזרה לסאונד המלוכלך והראשוני שלה (תכלס אין להם ממש סיבה לעשות זאת) אבל מי שיאזין לשני האלבומים הראשונים של ההרכב ולאלבומים האחרונים שלה, לא יאמין שמדובר באותה להקה.
90 השירים הגדולים של שנות התשעים>> 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Radiohead

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

עדיין לוהטים: Hotspot של פט שופ בויז- ביקורת אלבום

אחרי שכבשו כל פסגה אפשרית, חוזרים הפט שופ בויז עם אלבומם ה- 14 שמוכיח שגם בעשור השביעי לחייהם, כשזה מגיע לפופ אמיתי, אינטליגנטי ולא מתנצל, אין להם הרבה תחרות. 

ציון המועדון: ★★★★☆

ב- 2013, אחרי 28 שנים, עזבו הפט שופ בויז את חברת התקליטים שלהם, "פרלפון", והודיעו כי מעתה כל התוצרת המוזיקלית שלהם תשוחרר דרך הלייבל העצמאי שהשיקו: x2.

המשמעות של הצעד הזה היא שאחת מלהקות הפופ הגדולות והמשפיעות בהיסטוריה הפכה למעשה ללהקת "אינדי". מעבר לסימליות, הצעד הזה הותיר את הכוח ואת ההחלטות האמנותיות באופן בלעדי בידיהם של הצמד. במילים אחרות מעכשיו יכולים ניל טננט וכריס לאו לעשות מה שבזין שלהם. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

וכך עשרה חודשים בלבד אחרי Elysium, אלבום האולפן האחרון (והלא מספיק מוערך) תחת "פרלפון", הצתוותו הפט שופ בויז למפיק העל סטיוארט פרייס (מדונה, ניו אורדר, הקילרס, גוון סטפני, קיילי מינו ועוד…) ושיחררו את Electric – יצירת פופ-דאנס לא מתנצלת שהפכה לאחת ההצלחות המסחריות והביקורתיות הגדולות של הבויז מאז שנות ה- 90. את האלבום אף כללתי בדירוג 50 אלבומי העשור שלי.

יחד עם 'אלקטריק' שיחררו הבויז הצהרה נוספת והיא שהם ישתפו פעולה עם סיוארט פרייס בעוד 2 אלבומים נוספים ואכן ב- 2016 יצא, Super, האלבום השני בהפקתו פרייס שהמשיך את הקו המאוד אלקטרוני של 'אלקטריק'.

ועכשיו, 7 שנים אחרי השידוך, יוצא לאוויר העולם Hotspot, אלבום האולפן ה- 14 של הפט שופ בויז והשלישי עם סטיוארט פרייס. ומה גזר הדין? האלבום הטוב בטרילוגיה ואחד הטובים של הלהקה בעשרים השנים האחרונות.

30 שנה ל- Actually של פט שופ בויז>>
30 שנה ל- Introspective של פט שופ בויז>>
25 שנה ל-Behaviour של פט שופ בויז>>
25 שנה ל- Very של פט שופ בויז>>
פט שופ בויז Super ביקורת אלבום>>

"אנשים שמחים חיים בעולם עצוב…"

בשל הסאונד האלקטרוני הכבד שמאפיין את 'אלקטריק' ו'סופר', האלבומים הללו ('אלקטריק' בעיקר) נתפסים כ"חזרה לשורשים" מצדם הפט שופ בויז. אבל בעיני ההקצנה של הצמד בחזרה אל רחבת הריקודים טשטשה במידה מסוימת חלק מהקסם המהותי שמבדל אותם מאמני פופ אחרים.

משהו בפשטות, בטקסטים החכמים ובבלדות הנוגעות הלך קצת לאיבוד בין הררי מכונות התופים וההפקות הגרנדיוזיות. החדשות הטובות הן שב'הוטספוט' האיזון הזה חוזר. 

האלבום אמנם נפתח בפול גז עם Will-o-the-Wisp האדיר שנשמע כמו Domino Dancing על סטרואידים (בקטע הכי טוב שיכול להיות), אבל מיד לאחר מכן עושים הבויז סיבוב פרסה אל תוך You Are the One, שאמנם סובל משם שכאילו נלקח מהספייס גירלס או רובי וויליאמס, אבל הנשמה היא כולה של פט שופ בויז. 

ורכבת ההרים הזאת ממשיכה עם Happy People, קטע האוס אופורי בעל פזמון שיעיף אתכם לשמיים ו- Dreamland הדואט הנפלא עם אולי אלכסנדר מ- Years & Years. את החצי הראשון של האלבום חותם Hoping For a Miracle, בלדה נוספת ומופלאה ביופיה שסוגרת רצף שירים שהוא לא פחות מתצוגת תכלית מופתית של יצירת פופ. לא מובן מאליו בהרכב שקיים כבר כמעט 40 שנה.

 

"הסתיו הגיע…"

'הוטספוט' הוקלט בברלין באולפני "האנזה" (Hansa) האגדיים בהם הוקלטו בין היתר Low ו- Heroes של דייויד בואי, Achtung Baby של יו 2, The Idiot של איגי פופ, Construction Time Again של דפש מוד, Bossanova של הפיקסיז ועוד עשרות אלבומים מיתולוגיים ששינו את פני המוזיקה הפופולרית לעד. 

גם שם האלבום אגב הוא רפרנס לברלין שהייתה "נקודה חמה" של חיכוך במלחמת העולם הראשונה בניגוד להיום שהיא נקודה של מפגש דיגיטלי עבור אנשים מרחבי העולם.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

בכל מקרה, אולי זה תוצאה של ה"האנזה", אולי ההשראה של ברלין ואולי כי פשוט מדובר בשירים טובים, אבל יש משהו בסאונד של 'הוטספוט' שגורם לו להרגיש יותר חם מהאלבומים האחרונים שלהם. סאונד שגם בשירים מרקידים ביותר, עוטף אותך ברכות ולא משחרר. 

קחו לדוגמה את Only the Dark, השיר ש- Human League חלמו לכתוב או את Burning the Heather בו מצטרף לצמד הגיטריסט האייקוני, ברנרד באטלר, על הגיטרה האקוסטית. שני השירים הללו מהדהדים ליצירות הגדולות ביותר של הבויז מתקופת Behaviour הקסום, אלבומם הטוב ביותר של הצמד.

"רק בחשכה אפשר לראות את הכוכבים…"

אבל מעבר לסאונד החם, ההפקה ההוקצעת והמלודיות הממכרות, יש באלבום החדש עומק רגשי הרבה יותר משמעותי משני אחיו הגדולים וכל שיר נושא בתוכו מטען רגשי מרתק.

כך למשל Will-o-the-Wisp הוא מחווה לסופר הבריטי, כריסטופר אישרווד ומסעותיו בברלין, Dreamland מתאר את השאיפה לאוטופיה בעידן הברקזיט ומשבר הפליטים, Burning the Heather הוא אנלוגיה לביעור העבר והצפייה לעתיד ובכלל אם תגרדו כל שיר שיר תמצאו בתוכו משמעות לא תמיד גלויה מהעין אך תמיד מעניינת. 

באנר מועדון תרבות

אך לא הכל מושלם ב'הוטספוט'. כמו ב- Super לפניו, גם כאן חלק מהשירים סובלים מסוף מוזר שנשמע כאילו נקטע באיבו. חלקם נקטעים ממש בברוטאליות כאשר מי שסובלים מזה יותר מכולם הם I Don't Wanna (אחת ההפתעות של האלבום) ו- Monkey Business, הגרסה של הפט שופ בויזית ל- Get Lucky של דאפט פאנק. זה לא מוריד את רמת ההנאה מהקטעים הללו זה פשוט סתם מבאס.

ואם כבר מדברים על סופים אז אין ספק שעקב האכילס של האלבום הוא Wedding in Berlin שסוגר אותו. קטע הטכנו המוזר הזה נכתב על ידי ניל וכריס כמתנה לזוג חברים שהתחתן ואיכשהו מצא את עצמו באלבום. אולי זו בדיחה, אולי הטרלה, בכל מקרה אין יותר מדי מה להרחיב על השיר הזה מלבד העובדה שהוא די מזעזע.

אני מנסה להמשיל אותו לאקט של פתיחת החגורה אחרי ארוחת מלכים או אם תרצו שחרור של עניבה לוחצת אחרי יום עבודה ארוך אבל זה לא מנחם אותי. טוב היו עושים ניל וכריס אם היו מחליפים אותו ב- An Open Mind, הבי-סייד המופתי של Dreamland, שהוא אחד הקטעים הכי טובים שהם הקליטו אי פעם (נשבע לכם). זה בערך ההבדל בין 4 כוכבים ל- 5.

20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore>>
לפעמים תקווה היא כל מה שצריך: פט שופ בויז- Go West>>

 

"אני לא רוצה לרקוד…"

'הוטספוט' הוא לא אלבום פט שופ בויזי "רגיל". אין בו להיטים גדולים או המנוני ענק אבל הוא כן אלבום עקבי, מהודק מאתגר ומעניין עם טקסטים שלא מזלזלים במאזין.

אם תהיה לכם סבלנות היא לגמרי תשתלם ואתם תרוויחו פנינה אמיתית של להקה שלא סתם שינתה את פני הפופ. ואם לא, אז כנראה שכבר אף פעם לא תבינו מה יש בצמד הכי מצליח בתולדות המוזיקה הבריטית. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

פדנ

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל