סופר של אלבום- פט שופ בויז Super ביקורת אלבום

ל- Super, אלבומם החדש וה-13 במספר של אשפי הפופ הבריטיים, היו את כל הסיבות להיכשל. הוא סובל משם איום ונורא, עטיפה מזעזעת וקמפיין ויראלי שלא ממש תפס. אבל איכשהו כמו תמיד, הבויז מצליחים להפתיע אותנו מחדש ומספקים יצירה אלקטרונית נפלאה.

ציון המועדון: ★★★★☆

את הביקורת שלי על Super, אני רוצה להתחיל ב-5 בספטמבר 2012, אז שחררו הפט שופ בויז את Elysium, אלבומם האחרון תחת ענקית התקליטים "פרלפון". Elysium היה יצירה מלנכולית, אישית, שלא לומר ביוגרפית, על מה זה להיות כוכב פופ מזדקן בעולם השייך לצעירים. האלבום הציג כמה מהטקסטים המרגשים והיפים ביותר שכתב ניל טננט בחייו, אך לצערו (ולצערי כי מדובר באלבום פשוט נפלא), נחלה היצירה אכזבה הן במכירות, הן בביקורות ואפילו ספגה אש מהמעריצים הקנאים ביותר של הצמד.

הביקורות הארסיות השפיעו כנראה על הלהקה משום לראשונה בקריירה שלהם, ניל וכריס שחררו תוך פחות מ- 10 חודשים את Electric, האנטיתזה לכל מה שיצג Elysium. האלבום אשר הופק על ידי סטיוארט פרייס (מדונה, הקילרז, ניו אורדר ועוד…), החזיר את הבויז לרחבת הריקודים אך על הדרך השיל מהם את הנשמה שכל כך אפיינה אותם, גם ברגעים הכי מרקידים בקריירה שלהם. Electric אמנם קיבל ביקורות מדהימות והיווה הצלחה מסחרית גדולה, איך בעיני הוא היה מצועצע מדי, נטול נשמה או תחכום ובעיקר מתאמץ מדי.

לאור זאת ולאור העובדה שפרייס חזר לעמדת המפיק גם ב-Super, החששות שלי מ-Electric 2 היו גדולות. אך למזלי, Super הוא אלבום הרבה יותר מהוקצע, הרבה יותר קוהרנטי ופשוט הרבה יותר טוב.

"סיפרנו לכולם כמה רוק זה אוברייטד…"

אם אתם אוהבים מוזיקה אלקטרונית או EDM עכשווי, ועל הדרך תדלגו באלגנטיות על הקטע הראשון, Happinness, שהוא סוג של רודיאו אלקטרוני מוזר (ללא ספק הרצועה החלשה באלבום), אתם  הולכים להתאהב ב-Super.

הסינגל הראשון The Pop Kids (לא. לא מדובר בשיר אוטוביוגרפי) מספר את סיפורם של צמד חברים, גבר ובחורה, אשר מגיעים ללונדון של שנות ה-90 בכדי ללמוד אבל בעיקר ליהנות מחיי הלילה של העיר וממוזיקת הפופ של התקופה. קשה להאמין שמי שגדל בניינטיז ויצא לבלות במועדונים השווים של התקופה, לא יתחבר לפיסת הנוסטלגיה הקסומה הזאת.

אבל מי שמכיר את הפט שופ בויז יודע שבשירים שלהם אין אופוריה טוטאלית ואין טוב בלי רע ולכן דואג ניל להוסיף בכך סוף פזמון את צמד המילים  "אהבתי אותך" בכדי להזכיר לנו שגם ברגעים הכי מאושרים, תמיד נמצא גם קמצוץ של עצב. כל כך פט שופ בויזי.

"אני חלש מדי בכדי להיות חזק…"

עוד סממן שהופך את Super לאלבום הרבה יותר טוב מ-Electric ודומיו, הוא הטקסטים. לכל אורך הקריירה שלהם, המאפיין הגדול ביותר של הפט שופ בויז היה היכולת ליצור שירי פופ אינטלקטואליים וחכמים, וטוב לשמוע כי השילוב בין מקצבי דאנס של כריס לטקסטים החדים של ניל חוזר להיות פקטור משמעותי גם באלבום החדש. אמנם לא בכל השירים ולא תמיד בצורה מושלמת, אבל החיבור בין הרגליים לשכל ללא ספק נוכח ביצירה החדשה.

אפשר לשמוע את זה ב- Twenty Somthing המעולה, שמוזיקלית נשמע כאילו השנה היא 1986 ולא 2016 (ואני מתכוון לזה בצורה הכי טובה שיש) המבקר את בני העשרים פלוס של ימינו , להלן דור ה-Y, המחפשים קיצורי דרך בסטארט-אפים תוך שהם מכלים את זמנם ואת עצמם בסמארטפונים.

גם Groovy המקפיץ שמגיע אחריו אוצר בתוכו ביקורת על תרבות הסלב וה"תסתכלו עלי", כאשר אחריהם מגיע אהוב המעריצים, Dictator Decide, המתאר את תחושותיו האישיות וסודותיו הכמוסים ביותר של דיקטטור עלום שם שרק חולם לרדת ממעמדו ולהיות כאחד האדם. "אני חלש מדי בכדי להיות חזק…" לוחש ניל בשיר הפוליטי והאפל ביותר באלבום שנשמע כאילו נלקח ישר מאלבומם הפוליטי ביותר, Fundamental מ-2006.

"אנחנו הולכים לשרוף את המועדון עד שהבוקר יגיע…"

Pazzo, השיר השישי והאינסטרומנטלי תקוע כמו עצם בגרון ומיותר לחלוטין, אבל למזלנו מיד לאחרי מגיע Inner Sanctum, שהוא אמנם קטע אינסטרומנטלי גם כן, אך בניגוד ל-Pazzo, מכיל לא מעט איכויות ומהדהד אל מקורות ההשראה האלקטרוניים ביותר של הבויז.

והקרחנה רק ממשיכה משום שלאחר Inner Sanctum אנחנו מקבלים רצף שירים מהמשובחים בהיסטוריה של הצמד! זה מתחיל עם Undertow האופורי והמהפנט, ממשיך עם הבלדה היחידה באלבום, Sad Robot World, שנכתבה בהשראת ביקור שערכו ניל וכריס במפעל פולקסווגן ועשרות המכונות והרובוטים שעומלים שם יום יום, שעה שעה על מלאכת הרכבת המכוניות, ומתפוצץ עם שני הקטעים החזקים באלבום, Say it to Me ו-Burn שיכולים ללמד את ריהאנה, מדונה, ביבר ואחרים, איך עושים את זה נכון.

האלבום נסגר עם Into Thin Air המהורהר והסוחף ("נשאיר את הכל מאחורינו, נעלם, אף אחד לא ידע לאן…") בו הבויז מרשים לעצמם ללכת הכי רחוק בבלדה קסומה ובהפקה מיוחדת שמשאירה טעם של עוד.

אם יש נקודת תורפה באלבום (חוץ מ- Happiness ו- Pazzo שהם כמובן עניין של טעם אישי), באופן מוזר, כמעט כל השירים באלבום מסתיימים מוקדם מהצפוי ולעיתים אף נקטעים בצורה כמעט ברוטאלית. Say it to Me, Twenty Somthing ו-Groovy למשל סובלים מכך יותר מכולם.

אבל עם זאת, לא מדובר בשגיאה הפוגעת יותר מדי בשלמות היצירה וגם כך סביר להניח שחלק נכבד משירי האלבום יזכו לאינספור רמיקסים ארוכים יותר או פחות משלל הדי ג'יים המובילים בעולם שישלימו את הסיפור של האלבום.

עם עזיבתם את חברת התקליטים "פרלפון"  והפצת המוזיקה שלהם דרך החברה העצמאית שהקימו, 2x, הפכו הפט שופ בויז הלכה למעשה ללהקת אינדי אשר יכולה להתפרע ולעשות כרצונה ו-Super הוא הדוגמה המושלמת לכך. הבויז, משוחררים מכבלי הפופולריות ומהצורך לרצות מעריצים ומפיקים יצירה אלקטרונית לא פחות ממפעימה, שמוכיחה שגם 30 שנה לאחר אלבום הבכורה שלהם, לצמד הכי ותיק והכי מצליח בתולדות הפופ, יש עוד כמה טריקים בשרוול.

תנו לנו לייק בפייסבוק

super-1pet-shop-boys

 

4 מחשבות על “סופר של אלבום- פט שופ בויז Super ביקורת אלבום

  1. פינגבק: 10 האלבומים הגדולים של 2016 | מועדון תרבות

  2. פינגבק: פט שופ בויז למתקדמים- ביקורת הופעה | מועדון תרבות

  3. פינגבק: פט שופ בויז למתקדמים בלבד- ביקורת הופעה של הצמד בפארק הירקון | מועדון תרבות

  4. פינגבק: פופ מתקדם: 30 שנה ל- Introspective של פט שופ בויז | מועדון תרבות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s