מנצ'סטר אורקסטרה- The Million Masks of God ביקורת אלבום

ציון המועדון: ★★

"מיליון המסכות של אלוהים" הוא אלבום מוות שבאופן פרדוקסלי מצליח לרומם את הנפש ולנטוע אופטימיות בלב. על הדרך הוא גם מעלה את השאלה איך זה שלא מספיק אנשים מכירים את מנצ'סטר אורקסטרה?

אין הרבה אמנים ולהקות שהולכים ומשתבחים עם השנים. רוב הקריירות מתחילות באלבום ראשון מטאורי, שני מפלצתי, שלישי "מסחרי" ואט אט הולכות והופכות לצל של עצמן.

מעטות הלהקות שעוברות תהליך אבולוציה הפוך. אני יכול לחשוב על הנשיונל ואפילו על הביטלס כדוגמאות לכך אבל ההיסטוריה מוכיחה שאמנים גדולים נוהגים לדעוך עם השנים ולא להפך. כמה מזל שמנצ'סטרר אורקסטרה משתייכים ליוצאים מן הכלל.

שלא תטעו, זה לא שהחבורה מאטלנטה בהנהגתו של אנדי הול הוציאה אי פעם אלבום באמת גרוע, זה פשוט שעם כל אלבום הסאונד של ההרכב הושחז והשתכלל עד לשיא שהגיע ב- 2017 עם A Black Mile to the Surface האדיר.

ועכשיו, 4 שנים אחרי, חוזרת האורקסטרה לסיבוב נוסף עם The Million Masks of God, אלבומם השישי ואחד הטובים ברפרטואר שלהם.

אם A Black Mile to the Surface היה חגיגה של החיים בהשראת לידת ביתו של הול, הרי ש- The Million Masks of God הוא ההפך הגמור. האלבום נכתב והוקלט על רקע ימיו האחרונים של אביו של רוברט מקדאוול, גיטריסט הלהקה וגיסו של הול, בעקבות מחלת סרטן, כך שתחושת האבל ספוגה ביצירה כולה.

מה שאולי מייחד את האלבום הזה מיצירות אחרות שעסקו במוות כמו Carrie & Lowell המדהים של סופיאן סטיבנס, Skeleton Tree של ניק קייב, ו- A Crow Looked at Me של מאונט אירי, היא העובדה שלא ממש מדובר באלבום עצוב. אם אחרי האזנה ל'קארי ולואל' של סטיבנס תרצו לחתוך ורידים, אז יש מצב ש- The Million Masks of God יגרום לכם פשוט לחייך בהתרגשות.

זה לא אלבום עצוב במובן הפשטני של המילה, זה אלבום המורכב מספרטקום שלם של רגשות שנעים בין עצב לשמחה, בין אובדן לחגיגת החיים. מן קבלה דתית של הבלתי נמנע. "סיפרו לי שיש קסם במקום הזה אליו הגוף שלנו הולך" שר הול ב- Angel Of Death.


כרגיל אצל האורקסטרה, הסאונד ב- The Million Masks of God ממשיך להיות די מדהים. ללא התנסויות מוזיקליות יומרניות מדי, האלבום ממשיך את הקו הפומפוזי אך לא מדי של של A Black Mile to the Surface שבעצמו מהדהד לסאונד של להקות גדולות אחרות כמו ארקייד פייר ו- The War on Drugs.

עם כל האזנה יתגלה בפניכם סאונד חדש שלא שמעתם, צליל שתהיו בטוחים שלא היה שם לפני כן וכל זה בצורה אורגנית שלא תוקפת את האוזן אלא מצליחה להישמע מלאה ומלטפת בעת ובעונה אחת וזה הישג הפקתי שאסור לפקפק בו.

אני לא יודע אם The Million Masks of God יביא סוף סוף את מנצ'סטר אורקסטרה להמונים, אם A Black Mile to the Surface לא עשה את זה אז אני לא יודע מה כן, אבל אני יודע שזה מגיע לה. מגיע לאנדי הול וחבריו שעוד אנשים יכירו אותם ויתרגשו איתם כי חסרים אמנים שלא מזלזלים בקהל שלהם ומתייחסים ברצינות תהומית למוזיקה שהם יוצרים.

אמנם עם הזמן הקסם עובר מפה לאוזן והלהקה הופכת לשם מוכר יותר ויותר מחוץ לגבולות חובבי האינדי ובכל זאת עושה רושם שהקלישאה "הלהקה הכי טובה שאתם לא מכירים" מתבקשת כאן אז פשוט תאזינו.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

7 אמנים ענקיים ששיחררו רק אלבום אחד

יש אמנים והרכבים שההשפעה שלהם הייתה כל כך גדולה עד שמדהים לגלות שהם שיחררו רק אלבום אולפן בודד. הנה חלק מהם.

Jeff Buckley- Grace

עם כל ההוצאות המיוחדות, אלבומי ההופעה והאוספים, קל לחשוב שבקאלי, שמת בגיל 30 בלבד, הספיק בחייו הקצרים לשחרר לפחות עשרה אלבומים, אבל האמת היא שהוא הספיק להוציא אלבום אולפן אחד בלבד.

למרות ביקורות מעולות, Grace, אלבום הבכורה של באקלי מ- 1994, לא נחל הצלחה מסחרית מיידית, אבל כמו יהלום לא מלוטש, עם השנים הוא התגלה והפך לאחד האהובים והמוערכים בהיסטוריה כשאמנים כמו ת'ום יורק ומת'יו בלאמי מצביעים עליו כמקור השראה.

היום כבר כולם מבינים ש- Grace הוא קלאסיקה והעובדה שיוצר כמו באקלי הספיק לשחרר בחייו רק אלבום אחד היא לא פחות מטראגית.

Sex Pistols- Never Mind the Bollocks, Here's the Sex Pistols

הסקס פיסטולס ללא ספק היו מההרכבים שיצרו הכי הרבה רעש בהיסטוריה הבריטית ולכן קשה להאמין שעם כל הבלאגן והסקנדלים שהם יצרו הם שחררו תחת ידם אלבום אולפן בודד. אמנם בן זונה של אלבום אבל עדיין בודד.

Never Mind the Bollocks, Here's the Sex Pistols שיצא באוקטובר 1977, נישא על גלי הפרובוקציות שיצרה הלהקה וכבש בקלות את ראש מצעד האלבומים בממלכה המאוחדת כשהוא גם מצליח להכות גלים מעבר לים.

האלבום הצליח לשמר את הרוח הבועטת והחצופה של הלהקה, להזריק חיים לרוק המנומנם שאפיין את התקופה ולמצב את עצמו (בצדק) כאחת מיצירות הרוק המשפיעות ביותר בהיסטוריה. חבל שיש רק אחת ממנה.

Derek And The Dominos– Layla and Other Assorted Love Songs

אחת היצירות הכי גדולות של אריק קלפטון יצאה דווקא כשרצה להיות "שווה בין שווים" בהרכב החדש שגיבש בשם דרק אנד דה דומינוס (עיוות שנגזר מהגייה שגויה שבה הציג כרוז את הלהקה באחת מהופעתה הראשונות, כשעוד קראו להם "אריק והדינאמוס").

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d791d790d7a0d7a82.png

הלהקה שחררה את אלבום הבכורה, היחיד והכפול שלה בשם Layla and Other Assorted Love Songs ב- 1970 וזכתה לכתף צוננת במיוחד מהמבקרים ולמכירות דלות. אבל כמו שקורה במקרים רבים, עם הזמן היופי הגלום באלבום התגלה אט אט והיום כבר מדובר על אחת מיצירות הבלוז-רוק היפות ביותר שיצאו אי פעם. ותודה לפטי בויד.

נ.ב: ראוי לציין סופרגרופ נוסף שקלפטון היה חבר בה יחד עם סטיב וינווד, ג'ינג' בייקר וריק גרץ', Blind Faith, ששיחררו את אלבומם היחיד ב- 1969.

The La'sThe La's

אלבום הבכורה והיחיד של The La's הוא חוליה קריטית שחיברה בין האינדי הבריטי של שנות שהשמונים לזה שיכבוש את המיינסטרים בשנות התשעים. רבים אף מתייחסים אליו כאלבום הבריט-פופ הראשון. בכל אופן תהא ההגדרה אשר תהא, העובדה הפשוטה היא שמדובר באלבום פשוט מעולה.

עם ריפים מדבקים, הרמוניות מעולות ושיר אחד נצחי בשם There She Goes, כולם ציפו שהלאס ימשיכו לתקוע יתד בזירת המוזיקה הבריטית אבל זה כאמור לא מה שקרה וכל מה שנותר הוא פשוט להצטער על כך, אבל על ההשפעה שלהם אין עוררין.

Temple of the Dog- Temple of the Dog

במקרה של טמפל אוף דה דוג אף אחד לא ממש ציפה שהלהקה תמשיך להתקיים בגלל שמראש היא הוקמה כסוג של הרכב מחווה חד פעמי לזכרו אנדרו ווד (Mother Love Bone, Malfunkshun), ובכל זאת אחרי אלבום כל כך משובח פשוט מבאס שהם לא המשיכו.

האלבום החל כפרויקט של כריס קורנל שמצא את עצמו כותב שירים מלודיים למדי לזכרו של חברו הטוב, ווד. בסופו של דבר בקיף את עצמו קורנל בנגנים מסאונדגארדן, גרין ריבר ומאד'ר לאב בון שהקימו יחד את ההרכב והקליטו את אחד מאלבומי הרוק הכי משובחים של הניינטיז.

כאמור טמפל אוף דה דוג לא שחררו אלבום נוסף אבל היי, לפחות קיבלנו את פרל ג'אם.

Mother Love Bone – Apple

ואם כבר אנדרו ווד, אי אפשר שלא להזכיר את אלבומה היחיד של מאד'ר לאב בון, Apple. ווד אמנם לא זכה לחיות בכדי לראות את האלבום הזה יוצא לאור אבל זה כמובן לא מנע ממנו להיות להפוך לקלאסיקת ניינטיז שתהדהד עוד שנים רבות קדימה.

מגזין הרולינג סטון כתב כי באלבום מצליחים מאד'ר לאב בון "היכן שכל כך הרבה אלבומי הארד רוק אחרים נכשלו" ואכן עם ריפים קטלניים והכריזמה של ווד, Apple הפך לאחד האלבומי החשובים שבישרו על השתלטות הרוק האלטרנטיבי על המיינסטרים.

The Postal Service- Give Up

פרויקטים צדדיים הם בדיוק המקומות לנסות ולהתנסות בהם בצלילים, כללים, עיבודים ומרקמים שלא מתאימים ללהקת האם וזה בדיוק מה שעשה בן גיברט מ- Death Cab For Cutie בפרויקט הזה שהקים יחד עם המפיק האלקטרוני "דנטל" (ג'יימס טמבורלו) והמוזיקאית ג'ני לואיס.

השלושה שחררו ב- 2003 את אלבומם היחיד המורכב מעשרה שירי אינדי פופ אלקטרוניים קסומים וקטנים שנשמעו מעט "זרים" בתקופה בה להקות כמו הסטרוקס והווייט סטרייפס שלטו במיינסטרים.

ועם זאת הסאונד האלקטרוני והמינימליסטי של האלבום ישפיע במידה רבה על אמני אינדי פופ שיזכו להצלחה בהמשך העשור כמו Passion Pit, Owl City ואחרים.

בשלב מסוים היה Give Up האלבום המצליח ביותר של הלייבל Sub Pop אחרי Nevermind של נירוונה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d791d790d7a0d7a8-9.png

בחזרה ללה לה לנד: לנה דל ריי- Chemtrails over the Country Club ביקורת אלבום

האלבום החדש של לנה דל ריי לא נוגע בפסגות של Norman Fuckin Rockwell המופתי אבל הוא ממשיך למצב את דל ריי כאחת היוצרות החשובות והמעניינות של אמריקה.

ציון המועדון: ★★☆☆

זה שנים שאני מחבב את לנה דל ריי. עוד מאלבום הבכורה הלא לגמרי אפוי שלה אני מוצא עצמי נהנה מהמוזיקה הייחודית שהיא מייצרת ומקולה המלחשש על אהבה, תהילה ותרבות הפופ אותה היא מייצגת כל כך טוב.

לאורך השנים דל ריי לא באמת הוציאה אלבום רע אבל מהצד השני גם לא הייתה איזושהי יצירה שלה שהפילה אותי מהרגליים, היא הייתה שם ברקע בכיף שלה ושלי. אבל כל זה השתנה עם אלבומה Norman Fuckin Rockwell שיצא ב- 2019 ותפס אותי לא מוכן.

באלבום הזה אבולוצית הכתיבה של דל ריי הגיעה לשיאה עם טקסטים חדים כתער על אהבה, סקס, נוסטלגיה ואמריקה המפורקת בימי טראמפ.

בביקורת על האלבום הכריזו בפיצ'פורק הפלצניים על דל ריי כ"אחת מכותבות המילים הכי גדולות שחיות כיום".

אפילו ברוס ספרינגסטין בכבודו ובעצמו כינה אותה: "מהכותבות הגדולות של אמריקה", ואם הבוס אומר דבר כזה אז לי לא נותר אלא להסכים כי באמת ש- Norman Fuckin Rockwell הוא מאסטרפיס שאפילו המפקפקים הגדולים לא יוכלו להתכחש לו. אלבום חד פעמי, אמיץ ופרסונלי מאין כמוהו, שהצליח לתפוס בצורה מושלמת את רוח התקופה בה נוצר.

ועכשיו חוזרת דל ריי עם אלבום חדש בשם Chemtrails over the Country Club, שכבר זוכה לביקורות משתפכות מכל עבר.

שם האלבום הוא רפרנס לתיאוריית קונספירציה שהייתה רווחת בשנות ה- 50 על פיה השובלים הלבנים שמותירים אחריהם מטוסי סילון וקרב הם למעשה כימיקלים המרוססים על אזרחים – "כמטרייל" (תאמינו או לא יש אנשים שאף טוענים לתיאוריה הזאת גם כיום).

בשנות החמישים והשישים ארצות הברית הייתה אוטופיה בה יכולת להגשים את כל השאיפות שלך תחת הכותרת "החלום האמריקאי". החלום כלל בית נוח בפרברים, עבודה טובה, אישה שקטה ומכונית יפה.

אבל מתחת לתדמית המצוחצחת הזאת געשה מציאות שונה. מציאות של גזענות, נשים כנועות, בוץ וייטנאמי ומלחמה קרה. סכיזופרניה בשיאה.

דל ריי מתייחסת רבות לתקופה הזאת בארצות הברית בשלל אלבומיה כאשר גם הפעם המצב לא שונה. בין אם היא מתייחסת לאותם "כמטריילס" כלבה מבעבעת מתחת לרגליה של ארה"ב הלבנה והשבעה או כמטאפורה למה שעלול לקרות לנו בזמן שאנו נהנים בקאנטרי קלאב של החיים, מתחת לשירים באלבום מורגש איזשהו פחד תמידי שמאיים על הלה לה לנד שכולנו חיים בו.

וכמובן שלא רק במילותיה מרפרפת דל ריי לאותה תקופה בהיסטוריה בארה"ב, אלא גם במוזיקה עצמה. עם ריק נוואלס שמלווה אותה מתחילת דרכה כמפיק ומפלצת הלהיטים, ג'ק אנטונוף, לצידם הסאונד המוכר של דל ריי ממשיך להיות נוכח גם באלבום החדש.

עיבודי הפסנתר העדינים, כלי המיתר הרכים, הצלילים הנוגים והחולמניים שכאילו נתפרו במיוחד ללחישותיה המלטפות של דל ריי, כולם נמצאים כאן במלוא הדרם.

למרות הסאונד המוכר אין תחושה שהאלבום החדש "דורך במקום". אני לא מרגיש איזשהו צורך מיוחד מלנה דל ריי לשנות את עורה. הסאונד שלה כל כך ייחודי, כל כך מזוהה איתה וכל כך חם, שהוא מתאים כמו כפפה ליד לטקסטים שלה שממשיכים כאמור להיות חושפניים, נוגעים, אמיצים ואקטואליים.

זה מצחיק שלנה דל ריי, שהואשמה בתחילת דרכה בחוסר אמינות, הפכה לאחת הזמרות הכי אותנטיות וכנות בפופ העולמי הנשי. עם כל הכבוד לדואה ליפה, אריאנה גרנדה, מיילי סיירוס (נו באמת) וטיילור סוויפט (יש כבוד), לנה דל ריי לא מתחנפת במילים שלה ומוציאה הכל החוצה כמו שמעטות עושות.

את כל הפחדים, כל החלומות, וכל הדברים שהופכים אותה למי שהיא בכנות באמת מפתיעה ורק על זה קשה מאוד שלא להאמין לה ולהעריך אותה.

Chemtrails over the Country Club לא מגיע לפסגות של Norman Fucking Rockwell אבל הוא בהחלט ממשיך ומייצב את לנה דל ריי כמשוררת הפופ של אמריקה.

אישה שמצליחה לצייר במילותיה את האומה של הדוד סם על שלל הפנטזיות, הנוסטלגיה, החלומות בהקיץ, הצביעות, התהילה והרצון התמידי לאהבה ולהערכה טוב יותר מכולן.

אם אחרי כל השנים הללו עדיין לא השתכנעתם שיש בלנה דל ריי משהו מעבר, יתכן בהחלט ש- Chemtrails over the Country Club יוכיח לכם אחרת.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

"נהר אינסופי"- High Hopes של פינק פלויד

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, אחד השירים שהכי עיצבו את טעמי המוזיקלי, High Hopes של פינק פלויד.

מה זה "סוף טוב"? השאלה הפשוטה לכאורה הזאת היא אחת המורכבות בעולמות התרבות. איך יודעים לסיים משהו בצורה ראויה, מספקת ואפילו כזאת שתותיר חותם?

איך למשל סוגרים סדרה כך שתרצה את הצופים אחרי עונות רבות? איך חותמים עלילה של ספר טוב? מה הופך את הדבר הכל כך טריוויאלי הזה שנקרא "סוף" לטוב?

בין אם מדובר ביצירה קולנועית, ספרותית, טלוויזיונית או מוזיקלית, רבים וגדולים ניסו ועדיין מנסים להתמודד עם שאלת ה"הסוף" ולא תמיד בהצלחה.

בשנת 1994, גם פינק פלויד נדרשו לסוגיית ה"סוף", ביודעין או שלא, באלבום האחרון שהקליטו כלהקה של ממש (מינוס רוג'ר ווטרס). איך לעזאזל מסיימים לא רק יצירה מעולה בפני עצמה (ושלא יהיה ספק, The Division Bell הוא אלבום מדהים), אלא את אחת הקריירות הגדולות ביותר של להקה אי פעם?!

High Hopes, שסוגר את The Division Bell, היה השיר הראשון עליו החלו פינק פלויד לעבוד בסשנים לאלבום והאחרון אותו סיימו. אולי זו הרגשת הפרידה שרחפה מעליהם, אולי חרדת הקודש בה ניגשו לשיר שכנראה ידעו שיסיים את הכל, בשורה התחתונה כל דקת עבודה עליו הייתה שווה כי התוצאה היא לא פחות ממאסטרפיס.

את המילים לשיר כתבה הסופרת ואשתו של דייויד גילמור, פולי סמסון. הפוזיציה הייחודית של סמסון אפשרה לה לגשת לטקסט מתוך נקודת מבט אינטרוספקטיבית דרך עיניו של בעלה אך גם ממקום של צופה מהצד על ההצלחה והדרך שעברה הלהקה.

בבסיסו השיר הוא על החוויות האוטוביוגרפיות של גילמור. על תקופת ילדותו, העזיבה את בית הוריו ואת עיר מולדתו בחיפוש אחר הגשמה עצמית. אך באותה מידה השיר עוסק גם בחוויות הפרסונליות של כל אחד ואחת מאיתנו, על שורות הרווח וההפסד בחיינו בדרך ליעדים שהצבנו לעצמנו. האם השגנו את מה שרצינו, מאיפה התחלנו ולאן הגענו ואיך הכל נראה ממרחק הזמן.

ההסתכלות אחורנית מתובלת ברומנטיזציה של העבר, משום שכשאתה צעיר אז "הדשא ירוק יותר, האור בהיר יותר והטעם מתוק יותר". אך מצד שני הנוסטלגיה מתובלת גם בעצב מסוים ובעיקר כמיהה לימים פשוטים יותר. לימים בהם היית "מוקף בחברים" וצפית ב"ערפל הבוקר על האגם" נטול דאגות או חששות. אין הרבה דברים שמצליחים לעורר בנו רגש כמו נוסטלגיה ועל הכפתור הזה בדיוק לוחץ High Hopes בצורה מושלמת.

אי אפשר לדבר על High Hopes מבלי להזכיר גם את הקליפ המדהים שלו. לא אגזים אם אומר שמבחינתי הוא הקליפ הכי יפה שצולם אי פעם. ככה, חד וחלק. את הקליפ ביים המעצב הגרפי ובמאי הקליפים, סטורם ת'ורגרסון, שאחראי במידה רבה על כל הפן הויזואלי של הלהקה כמעט מרגע הקמתה.

הקליפ נפתח באדם העומד ליד מכונית מלאת בלונים על ראש גבעה ומביט אל מחוזות ילדותו. לאחר מכן אנו מתוודעים לסדרת דימויים, חלקם סוריאליסטיים במיוחד, אשר ממחישים את הנושאים בהם עוסק השיר ומאפשרים קריאה פוליסמית (דו משמעית) של הטקסט.

לקראת סופו של הקליפ משחרר האדם בלוני ענק עם סמל הלהקה שמשתלבים בתוך הדימויים המיוחדים שיצר ת'ורגרסון ובעצם מנציחים את פינק פלויד בתוך אותה "ילדות" לעברה בוהה האדם. הקליפ נסגר עם קבוצת אנשים הסוחבת על גבה לא פחות מאשר פסל של פניו של סיד בארט, פשוט מדהים ומצמרר.

בעבר כתבתי על – The Division Bell שכמו שמו, הוא סוג של מחלק את מעריצי פינק פלויד לשניים. לאו דווקא לאוהבים ושונאים, אלא יותר בין ה"וותיקים" ל"חדשים".

מבחינת המעריצים הותיקים, פינק פלויד הסתיימו איפשהו בסוף הסבנטיז תחילת האייטיז, אבל בשביל מי שנולד באייטיז ובניינטיז (כמוני) ואף לאחריהם, האלבום הזה, וגולת הכותרת שלו, High Hopes, הם חלק אינטגרלי מהרפרטואר של הלהקה.

עבור אינספור אנשים בכל העולם High Hopes הוא שיר מכונן שהיווה דלת לעולמם המדהים של פינק פלויד. באופן אישי השיר הזה ליווה ועדיין מלווה אותי לכל מקום בחיי ובמידה רבה הוא אף עיצב את עולמי וטעמי המוזיקלי.

דייויד גילמור שיחרר אלבום נוסף ואחרון תחת השם פינק פלויד בשם The Endless River, כרפרנס לשורה הלפני אחרונה ב- High Hopes. האלבום הורכב רובו ככולו מחומרים אינסטרומנטליים אשר הוקלטו בתקופת The Division Bell אבל לא באמת מגיע לקרסוליו בשום צורה.

אם נתעלם לרגע מההרפתקה המיותרת הזאת נגלה ש- High Hopes הוא השיר הבאמת אחרון של פינק פלויד ואין שיר אחר שיכול היה לסיים את הקריירה האפית של ההרכב הענק הזה טוב יותר.

ולסיום אמיתי, קבלו פאן פאקט. בגרסת האלבום בסוף השיר תגלו 2 דקות של שקט שמסתיימות בטריקת טלפון של צ'ארלי גילמור (הבל של) שהיה אז רק בן חמש, למנהל הלהקה, סטיב רורק.

40 שנה לחומה>>
40 שנה ל- Wish you Were Here>>
25 שנה ל- The Division Bell>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

אמונה ורגש: ג'וליאן בייקר- Little Oblivions ביקורת אלבום

אלבומה השלישי של ג'וליאן בייקר שוזר בתוכו את המלחמה הפנימית שלה בהתמכרויות ואת הכמיהה לקבלה ואהבה אמיתית. התוצאה היא יצירה אנושית של רגש טהור שלא שומעים כל יום. 

ציון המועדון: ★★★★★

בסופו של יום ובניקוי כל הסופרלטיבים והמילים היפות, אנחנו מבקשים מהמוזיקה שלנו דבר אחד פשוט ואלמנטרי לכאורה: שתרגש אותנו. אותו רגע של צמרמורת, פרפרים בבטן או דפיקות לב מואצות שמרגיש כמו התאהבות. רגע קטן שמזכיר לנו שאנחנו עד כמה אנחנו אנושיים.

זה נשמע מובן מאליו אבל תחשבו על זה רגע. רוב המוזיקה שאנחנו מאזינים לה במהלך היום עוזרת לנו בעיקר להעביר לנו את הזמן בעבודה, לגרום לנו לחייך קצת, לזוז קצת, לשקוע בנוסטלגיה וכו', אבל כמה שירים אתם שומעים ביום שבאמת, אבל באמת מרגשים אתכם?

ג'וליאן בייקר כבר הוכיחה שהיא יודעת לרגש. אחרי שני אלבומים קסומים, רכים וגדושים ביופי (בעיקר Turn out the Lights הנפלא מ- 2017) שהצליחו לכווץ לי את הלב, חיכיתי בכליון עיניים כבר לשמוע ממנה שוב.

האמת היא שבייקר לא ממש נעלמה. בארבע השנים שעברו מאז Turn out the Lights (כבר סיפרתי לכם כמה הוא נפלא?), נסיכת האינדי מטנסי נמצאת בכל מקום. משיתופי פעולה עם מאט ברנינגר והנשיונל ועד לסופגרגרופ עם לוסי דקוס ופיבי ברידג'ס (כפרה עליה) בשם Boygenius, כל מה שהיא נגעה בו קצר שבחים וחשוב מכך, הופך לרגש טהור.

אבל עכשיו היא חוזרת עם אלבום שלישי, רק שלה, בשם Little Oblivion שמציב אותה בשורה אחת עם היוצרים הכי טובים שפועלים כיום.

moadon-tarbut-24

אחרי שני אלבומים מינימליסטיים, ב- Little Oblivion, בייקר כבר לא חוששת ללחוץ על דוושת הגז ומציגה שירים מלאים בשכבות של צלילים ותפקידים המותאמים יותר ללהקה מאשר לזמרת סולו מיוסרת.

הסאונד הגדול יותר של האלבום החדש הוא אבולוציה מדויקת ואפילו מתבקשת עבור בייקר בשלב הזה של הקריירה שלה, אך ההישג החשוב יותר נעוץ בעובדה שהשירים עדיין מצליחים להשמע אינטימיים ונוגעים וזה הישג שאין לזלזל בו.

קטעים כמו Hardline, Heatwave, Ringside ו- Faith Healer שכבר עכשיו הוא מועמד רציני לתואר שיר השנה שלי, משלבים בהצלחה את הפולק האקוסטי והמוכר של בייקר עם תזמורים עשירים יותר של הרכב מלא וזה פשוט קסום.

מתוך 12 השירים באלבום אין באמת שיר חלש, אין שיר שלא נוגע וזה מרשים ומדהים אחד. למעשה הדבר היחיד שמשתווה לעצמת המוזיקה ב- Little Oblivion הוא עוצמת הרגש המוקרנת ממנה החוצה, הרבה זכות לקולה הנוגה אך העוצמתי כל כך של בייקר שמצליח לבלוט מעל הכל כמו ערפל שמכסה נהר לפנות בוקר.

אבל עם כל הכבוד לפירוטכניקה, האלמנט הכי יציב ומושך במוזיקה של בייקר, נשארה הליריקה הכנה עד כאב שלה. כנרקומנית לשעבר עם בעיות נפשיות, נוצריה אדוקה, לסבית מוצהרת ואישה מוכשרת ברמות הזויות כמעט, בייקר חושפת בפנינו את כל השדים שלה מבלי להשאיר שום דבר בחוץ.

ההתמודדות עם הגמילה שזורה יחד עם הכמיהה לאהבה וקבלה באופן שקשה לא להתרגש ממנו. "אתחיל לבקש סליחות מראש על הדברים שאני הולכת להרוס בעתיד" היא שרה ב- Hardline, כאשר ב- Song In E, אולי השיר המרגש באלבום, היא נשברת: "הלוואי והייתי שותה בגללך ולא רק בגללי". 

לא תמיד אפשר לדעת אם בייקר שרה אל אהובתה בשר ודם או לאלכוהול ולחומרים הממכרים האחרים אליהם הא מודה שהיא כל כך מתגעגעת. בכל מקרה התוצאה היא אותה תוצאה, טקסט אותנטי וכל כך אנושי ששורף אותך מבפנים. כשהיא זועקת: "אני לא צועקת זאב זאב" ב- Crying Wolf המופלא הלב כבר לא יכול שלא להישבר

בעידן צבעוני ומלאכותי של טיקטוקים ואינסטגרם, מעט אמת היא לפעמים כל מה שאנחנו צריכים. משהו אותנטי וכנה שיגע בתוכנו ויגרם לנו להרגיש. "אני אאמין לך אם תצליח לגרום לי להרגיש משהו" שרה ג'וליאן בייקר ב- Faith Healer, ואם רגש זו אמונה אז בייקר היא המשיח. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

 

10 השירים הגדולים של דאפט פאנק

דאפט פאנק, מהצמדים הכי יצירתיים וחשובים בתולדות המוזיקה האלקטרונית, הודיע על פירוק אחרי קריירה של כמעט 3 עשורים. הנה עשרת השירים הגדולים שלהם שהפכו אותם לאגדה. 

10. Da Funk

הרגע בו הכל התחיל. אני זוכר את עצמי כילד יושב מהופנט אל מול הקליפ שביים ספייק ג'ונז עם הכלב האנושי שמסתובב לו ברחובות ניו יורק ונהנה מכל רגע. יחד עם הצלילים החדשניים שבקעו מהרמקולים, לא היה ספק שקורה כאן משהו ייחודי.

עם הקטע האדיר הזה הצליחו לראשונה דאפט פאנק להביא אל המיינסטרים את האסיד האוס במה שיהפוך להיות אחד השירים המכוננים והחשובים של העשור וכזה שהשפיע על דורות של יוצרים.

9. Harder, Better, Faster, Stronger

אחד הקטעים היותר כיפיים ואקספרימנטליים של הצמד בו הם לוקחים את הווקודר (שינוי קול השירה האנושי) לקצה. עם שינויים תכופים בפיץ' ובאינטונציות שונות, מי היה מאמין שיש ארבעים דרכים שונות לשיר רק ארבע מילים. 

בעוד השיר של דאפט פאנק מבוסס על סימפול של שיר אחר משנות השבעים בשם Cola Bottle Baby, קניה ווסט סימפל את הקטע של דאפט פאנק בלהיט שלו, Stronger, מה שעזר לדאפט פאנק לקבל חשיפה משמעותית גם בקרב קהל חובב היפ הופ.   

8. Robot Rock

כ"רוקיסט" בהגדרה הכי שטחית שלי, אני מת על השילוב של הגיטרה בקטע הזה שהוא על פי בנגלטר, מחווה לשירי הארד רוק באשר הם.  

השיר יצא כסינגל הראשון מהאלבום המעולה והלא מספיק מוערך Human After All. כשיצא קיבל השיר ביקורות פושרות למדי על היותו רפיטטיבי אבל מהר מאוד הוא הפך לאחד ההמנונים של הצמד והוא בעיני מהווה את תמצית הסאונד שלהם. חוץ מזה זה השיר שלהם שהכי גורם לי לזוז אז למי אכפת?

7. I Feel it Coming Feat. The Weekend

אחד משני שיתופי פעולה של דאפט פאנק עם דה וויקנד שהופיעו באלבומו השלישי, Starboy. הקטע הנפלא הזה הוציא מהצמד הצרפתי את הצד הרך יותר שלהם ומוכיח שהם יודעים להרקיד גם בלי ללחוץ עד הסוף על דוושת הגז. 

"הגרסה האיטית יותר של Get Lucky" כינו בפיצ'פורק את השיר הזה שמזכיר שוב שכל מה שדאפט פאנק נוגעים בו הופך לזהב.  

6. Within

השיר הכי לא "דאפט פאנקי" ברפרטואר של הלהקה. זה היה אחד הקטעים הראשונים שהוקלטו עבור אלבומם הרביעי, Random Access Memory, כאשר על הפסנתר מתארח המוזיקאי הקנדי המוערך, צ'ילי גונזלס. 

בלדת הפסנתר העדינה והמופשטת הזאת עוסקת בחיפוש עצמי, בניסיון להבין את העולם ואת עצמך. הניגוד בין המוזיקה הרכה כל כך לבין הקול ה"מתכתי" המוכר מהשירים של דאפט פאנק, יוצר מן ניגודיות מרתקת שנשמעת כמו בלדה שרובוט שר בעולם אנושי. 

זו לא הבחירה הטבעית כשחושבים על עשרת השירים הגדולים של דאפט פאנק אבל אין ספק שהוא מייצג את מנעד הרגשות והז'אנרים הרחב של הצמד וגם, הוא פשוט מצליח לרגש. 

5. Aerodynamic

תומא בנגלטר התייחס ל- Discovery, אלבומם השני של הצמד, כשילוב בין העבר לעתיד (תמות שהם ימשיכו לחקור בהמשך הקריירה שלהם ובעיקר ב- Random Access Memory), מכאן נובע השילוב של ביט דיסקו וסולו גיטרה מוגזם.

אם כל להקה אחרת הייתה מנסה לנגן קטע כזה אני יכול לדמיין איך זה היה נופל, אבל איכשהו אצל דאפט פאנק לא רק שזה עובד, זה נשמע פרשי, אותנטי ופשוט מעולה.  

באנר מועדון תרבות

4. Around the World

כשחושבים על הניינטיז חושבים על חולצות מגבת, לונגים עם מנורות אולטרה סגול ועל השיר הזה. אני לא מגזים, מדובר באחד השירים שהגדירו את העשור. 

אם אי פעם תהיתם אז המשפט Around the World חוזר על עצמו 144 פעמים ואת הקליפ האולטרה מפורסם והכל כך מגניב שלו ביים לא אחר מאשר הבמאי המוערך, מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול"). 

3. Instant Crush Feat Julian Casablancas

אני נשבע לכם שכששמעתי את השיר הזה לראשונה פשוט בכיתי. קשה לי לתאר היום עד כמה אני מחובר לשיר הזה ועד כמה אני אוהב אותו אבל באותו רגע ששמעתי אותו לראשונה פשוט לא האמנתי כמה יפה יכול להיות שיר. כמה מושלם יכול להיות הדבר הזה שנקרא מוזיקה.

הפעם את עמדת הזמר תפס ג'וליאן קזבלנקס שאני מעריץ ואוהב בלי קשר לדאפט פאנק כך שהשילוב ביניהם הוא בעיני לא פחות ממושלם. הקול הרך של קזבלנקס יושב בול על העיבוד המינימליסטי משהו של הצמד שיוצרים כאן את השיר הכי מרגש שלהם.  

אגב רגש, גם הקליפ של השיר, המבוסס על סיפור הילדים, "חייל הבדיל", לא פחות ממופלא בעיני. באמת שאין הרבה שירים יפים בעולם כמו השיר הזה שכבר זכה לעשרות גרסאות כיסוי. 

2. One More Time

כמה כיף וכמה אנרגיות יש בשיר הזה שיצא כסינגל הראשון מ- Discovery. גם היום, למעלה מעשרים שנה אחרי שיצא, הוא עדיין נשמע רענן, לוהט ומרקיד בדיוק כמו אז.

מי ששר את השיר בפועל הוא מפיק ההאוס הניו-ג'רזי, אנתוני מור, שהקול שלו קיבל כאן טיפול אוטו טיון מיומן שיהפוך בעקבות ההצלחה של השיר למזוהה במיוחד עם הצמד.

ב- 2013 בחרו קוראי המגזין Mixmag את השיר הזה כשיר הדאנס הגדול בהיסטוריה ואני מודה שזו קביעה שקשה לי מאוד להתווכח איתה. קלאסיקה.  

1. Giorgio by Moroder

לא מופעי ראווה, לא פרסים, לא קאברים או מופעי ראווה, Giorgio by Moroder הוא הדרך הכי יפה שאני אי פעם שמעתי, להנציח אמן ולהודות לו על כל ההשראה שנטע בך. הקטע בין התשע דקות הזה הוא כולו מחווה לאחד ממקורות ההשפעה הכי גדולים על דאפט פאנק: המוזיקאי האלקטרוני האיטלקי ומי שכונה "אבי הדיסקו", ג'ורג'ו מורודר.

הקטע מתחיל במונולוג של מורדר שהוקלט במיוחד לשיר (אף על פי שמורדר עצמו לא לקחת שום חלק בשיר עצמו) בו הוא מספר על תחילת דרכו המוזיקלית. משם המונולוג של מורדר מתחבר ללופ סינתיסייזר אנלוגי ממכר שממשיך וגדל עד להתפוצצות מוזיקלית גאונית חסרת מעצורים ששיאה היא בכלים חיים שעושים מוזיקה אלקטרונית. נשמע מוזר אבל תבינו כשתאזינו.

השיר הזה מוכיח את הגאונות של דאפט פאנק כמפיקים, מוזיקאים וכאנשי חזון שתמיד שואפים לאתגר את עצמם ולדחוף את גבולות המוזיקה שלהם. השיר הזה הוא מוזיקה בצורתה הטהורה ביותר. 

5 שנים ל- Random Access Memory>>
50 אלבומי העשור של מועדון תרבות>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

תרופה? יותר כמו פלצבו- פו פייטרס Medicine at Midnight ביקורת אלבום

הגיטרות רועמות והשיירה עוברת. החדש של פו פייטרס לא יהפוך שונאים לאוהבים אבל בהחלט יספק את מעריצי ההרכב.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

עם השנים למדתי לא לצפות כלום מפו פייטרס. מעבר לכמה יציאות נחמדות ואלבומים סבירים שאם עברת את גיל 16 הם לא יותר מקוריוז נוסטלגי, הם מעולם לא הצליחו להפוך בעיני ללהקה בעלת משקל סגולי אמיתי.

העובדה שהם בערך להקת הרוק האמריקאית המצליחה וכמעט היחידה בעולם עדיין לא הופכת אותה לטובה. לנגישה כן, למוכרת כמובן, אבל מעניינת, חדשנית או בעלת אמירה? ממש לא.

זה שנים שהפו פייטרס תופסים את משבצת הרכב רוק המחמד של עולם המוזיקה, כשעל התואר הזה מנצח בגאווה מנהיגה הבלתי מעורער, דייב גרוהל.

בכל פעם שצריך מישהו שיתראיין על מצבו של הרוק תמצאו את דייב. בכל פעם שב- MTV צריכים לתת פרס לאמן רוק בכדי להוכיח לעולם שהם לא מדירים את הז'אנר הגוסס, תמצאו את דייב. מחפשים מתופף לאיזה סופרגרופ? דייב יהיה שם.

עם השנים הפך דייב גרוהל לזונת יחסי ציבור שמנסה להתחבב על כולם כמעט בכוח והאמת שזה עובד לו מעולה. בין אם זה לתופף ברשת עם ילדה בת שמונה או להעלות מעריצים על הבמה, גרוהל יודע את העבודה והוא לא יורד מהכותרות, רק חבל שלא בזכות המוזיקה של הלהקה שלו.

לא סתם בביקורת פושרת במיוחד על אלבומם החדש כתב ג'רמי די לארסון, מעורכי פיצ'פורק, על קונפליקסט דייב גרוהל ש"מצד אחד בלתי אפשרי לשנוא אותו ומן הצד השני בלתי אפשרי לשמוע את המוזיקה שהוא ממשיך לייצר". הנה אגב למה אני חושב שדייב גרוהול הוא המוזיקאי הכי אוברייטד בעולם>>

ואחרי הכל, שיחררו השבוע פו פייטרס את אלבומם העשירי שנקרא Medicine at Midnight. בניגוד לפעמים קודמות הפעם דייב גרוהל וחבריו מסירים את כל המסכות ומבקשים פשוט להרקיד אותנו ולעשות לנו שמח. גרוהל אף השווה את האלבום ל- Let's Dance של דייויד בואי, לאו דווקא בסאונד אלא יותר מבחינת תחושת הפאן שהוא אמור להעביר.

כן, פו פייטרס הלכו על קונספקט של אלבום כיף כאילו הקודמים שלהם היו יצירות פרוגרסיביות מהרהרות סטייל Dark Side of the Moon או In the Court of the Crimson King.

"זה לא תקליט דיסקו או EDM" סיפר גרוהל, "אלא אלבום כיף מלא המנוני רוק גדולים שאפשר לשיר איתם". אני לא יכול לומר שמצאתי פה "המנוני רוק" אבל הסאונד בהחלט כיפי ו"קופצני" יותר עם קטעים על ספקטרום רחב מאוד שנע בין Fאנק לבלוז.

באנר מועדון תרבות

ובכל זאת הדבר הכי טוב שאני יכול לומר על האלבום הזה הוא שעל פניו הוא פחות יומרני וקצת פחות נפוח מחשיבות עצמית מקודמיו, אבל מעבר לזה שום דבר לא ממש משתנה. הסאונד הוא אותו סאונד, הטקסטים המביכים הם אותם טקסטים מביכים רק שהפעם יש קטעים שהם ממש על גבול הבלתי נסבלים. 

שיר הפתיחה לדוגמה, Making a Fire, עם זמרות הרקע שלא נשמעות קשורות לכלום, מרגיש פשוט קרינג'י. גם No Son of Mine שיצא משום מה כסינגל השני מהאלבום סובל מריף מעצבן וקולות רקע מחרידים בעוד ש- Shame Shame על גבול הבלתי נסבל. איפה הנזירה עם הפעמון ממשחקי הכס כשצריך אותה?

אפילו בקטעים שמורגש שיש בהם פוטנציאל כמו Love Dies Young או Cloudspotter נעלמים תחת הררי הדיסטורשן והצרחות הלא קשורות של גרוהל.

גם מבחינת טקסטים דייב גרוהל כהרגלו משתדל מאוד שלא לעצבן אף אחד ומתאמץ ממש שלא שום הצהרה על ארה"ב של דונלד טראמפ למשל, על מחאת ה- Black Lives Matter, על @MeToo ולא על שום דבר בעצם. אפילו בשיר Waiting for a war שעושה קולות פוליטיים מסתפק גרוהל במשפטים עלומים ומביכים כמו  "מעולם לא ממש רציתי להיות מספר אחד, רק רציתי לאהוב את כולם". 

Medicine at Midnight מנסה להיות הפסקול לחופשת הקיץ שלא קיבלנו בחסות הקורונה. רגע של כיף בעידן רציני מדי, אבל התוצאה נשמעת כל כך מנותקת מהמציאות עד שקשה להתייחס אליה ברצינות.

זה לא שאסור ליהנות בעידן הקורונה, זה פשוט שאחרי פאקינג עשרה אלבומים ובתקופה בה החברה האמריקאית משוסעת יותר מאי פעם, אפשר היה לצפות מלהקת הרוק אולי המצליחה בדורנו שתהיה לה איזושהי אמירה מעניינת. אם לא טקסטואלית אז לפחות מוזיקלית אבל לצערי חוץ משיר הנושא כל השירים באלבום הזה פשוט גרועים. זה ללא ספק האלבום החלש ביותר של הלהקה.   

במשך שנים מיצבו את עצמם הפו פייטרס כמושיעים של עולם הרוק. נושאי הדגל של הז'אנר הגווע, תרופה ללעולם המוזיקה המדשדש, חבל שרק ש- Medicine at Midnight הוא לא יותר מפלצבו. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

דו"ח המבקר #34: רייצ'ל אטיאס נוסטלגית, גליה יפרח מתאמצת, יואב שמש מתפזר ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

גיל גיירמו- Wall

אמריקה זה כאן, או יותר נכון אנגליה. Wall הוא סינגל הבכורה של גיל גיירמו (גיל בן מאיר) שחי בשנים האחרונות על הקו שבין חיפה לליברפול ואף למד במוסד הנחשב, Institute for Performing Arts שנוסד כידוע על ידי פול מקרטני.

גיל גיירמו הוא אמן, בזה אין בכלל ספק. שירים כאלה לא שומעים היום לא רק בארץ אלא בכלל ועם זאת אני חייב להודות שיש בקטע הזה משהו שמאוד לא סגור על עצמו. לרגעים זה פרל ג'אם, לרגעים קרנבריז ולעיתים אפילו מיוז עם הפידבקים והכל. זה לא בהכרח רע אבל זה כן יצר אצלי רושם שהשיר הוא יותר סקיצה מאשר מוצר מוגמר.

באופן די מדהים השיר מוקסס ע״י סטיב פאוול (The Cast, Echo and the Bunnyman) ועבר מאסטרינג אצל פיט מאהר (U2, Pixies) מה שמקנה לו צליל "מלוכלך" ווינטג'י אבל כזה שלא כל כך נשמע אקטואלי היום. אני עדיין מנסה לפענח את היצירה הזאת שזה דבר טוב בעיני. האם אני ממליץ גם לכם לתת לו הזדמנות? לגמרי.

פרי הדמיון- בתוך הנצח

בשורה התחתונה, אין ספק שאנשי פרי הדמיון הם מוזיקאים מוכשרים. מדובר בחברה שמשמרים בכל כוחם את הסאונד של הרוק הקלאסי של הסבנטיז והניינטיז ועושים את מה שהם באמת אוהבים ואני מעריך את זה לגמרי.

גם סינגל הבכורה שלהם, "בתוך הנצח", מתוך אלבום הבכורה שלהם שיקרא באותו שם, לא רע הוא פשוט נשמע מיושן. גם מיושן זו לא בדיוק המילה המדויקת, באנגלית קוראים לזה Dated – זה יותר מדויק. 

באנר מועדון תרבות

הסאונד טוב, הנגינה מרשימה אבל אי אפשר להשתחרר מהתחושה שמדובר במשהו שהיה אקטואלי לפני בערך 30 שנה. מחווה יותר מאשר רצון ליצור פה משהו חדש. עם הפסנתר המוגזם, ההפקה המנופחת והשירה הקשוחה לעיתים זה נשמע ממש כמו פרודיה על מיטלוף או גאנז אנד רוז. 

לא מפתיע אגב שהשיר נשמע כאילו יצא מהניינטיז כיוון שהוא מוקדש כולו לענבל פרלמוטר מ"המכשפות" שהשפיע רבות על הסאונד של ההרכב. 

גליה יפרח- אוויר בעינך

והנה תצוגת תכלית של איך לא עושים מוזיקה ב- 2021. סינגל הבכורה של גליה יפרח בת ה- 21 צריך לבוא עם אזהרת "סוכר ברמה גבוהה" או לחלופין שקית הקאה. אפילו גילה הצעיר של גליה הוא לא תירוץ לשיר כל כך גרוע.

אבל עזבו את ההפקה העבשה, הלחן הבנאלי ואת העובדה הפשוטה שאני לא מתחבר לז'אנר, לשמוע אישה ששרה ב- 2021 משפטים כמו: "אני אוויר בעינך ואתה כל עולמי" או "כשהלכת העולם שלי עצר" ו "נשארתי אבודה בלי שום כיוון" מעוררים בי חלחלה קלה.

איפה ההעצמה הנשית? איפה הכוח? מדוע ההתרפסות הזאת בפני הגבר "הכל יכול"? במאה ה- 21 המילים הללו נשמעות כל כך לא רלוונטיות לפחות כמו השיר הזה. 

יואב שמש- Vertigo

על פי הקומוניקט שלו, יואב שמש הוא אחד האנשים העסוקים בתעשייה. מלחין קלאסי עטור פרסים, כותב פסי-קול ומוזיקאי שעובד עם אמנים הגדולים בארץ. גם אם מעולם לא שמעתי את השם שלו קשה לזלזל בזה.

המוזיקליות של יואב בהחלט נשמעת ב- Vertigo, הסינגל השני שלו באנגלית, הבעיה שהוא מתפזר לכל הכיוונים. זה שיר פופ? זה קטע קלאסי? כל הסיפור נשמע לא קוהרנטי ולא ברור.

זה לא שמוזיקה חייבת גבולות חד משמעיים, אבל התחושה היא שיואב מנסה להוכיח לכולם עד כמה מוזיקלי ומדהים הוא יכול להיות עד שהוא קורס תחת היומרות של עצמו. לפעמים פחות זה יותר.

רייצ'ל אטיאס- מה עושה לי טוב

רייצ'ל אטיאס עברה המון עד ששחררה את סינגל בכורה הזה מתוך אלבומה החדש. פרידות קשות, הרפתקאות חיים שלמות וניסיונות בלתי פוסקים לפרוץ בשוק המקומי הקטנטן. 

"מה עושה לי טוב" אולי לא ישנה את העולם אבל הוא כן רוק נשי וטוב שזה כבר כיף לשמוע ודבר שני הוא גם מפוצץ אותנטיות עד שקשה שלא להישבות בקסמו. מרגישים את החיבור של רייצ'ל לרוקנ'רול, את התשוקה שלה למוזיקה כשאפילו הסאונד הוינטג'י לתקופת הרוקסן יושב עליה בול. 

השיר לגמרי מרפרף לאיגי וקסמן, דנה ברגר ואחרות בקטע טוב. יש שירים גם אם לא אוהבים יש דברים שקשה שלא להעריך. 

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #33
לדו"ח המבקר #32
לדו"ח המבקר #31
לדו"ח המבקר #30

לדו"ח המבקר #29

לכל הדו"חות

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

מוזיקה, סרטים ומה שביניהם- פוסט אורח של אליה פיקל טרוס

מסוגלים לדמיין את "אודיסאה בחלל" בלי המוזיקה הקלאסית של יוהאן שטראוס? ומה עם סצנות המכות במורטל קומבט ללא הטראנסים ברקע? בסרטים המוזיקה היא זו שקובעת את הטון. ועכשיו אחרי משחק המילים המביך הזה בואו נדבר רגע על מוזיקה כמרכיב תסריטאי ואיך בכלל היא משפיעה על חוויית הצפייה שלנו?

פוסט אורח של אליה פיקל טרוס, תסריטאית ובעלת הבלוג סינופסיס. 

המוזיקה והפסקול בכלל, יוצרים מעטפת שלמה לסיפור הויזואלי שעל המסך. יש להם שפה וצורה משלהם שמתכתבים עם הנרטיב הכללי והתמה. אבל בנוסף לכך המוזיקה יכולה לתפקד גם כדימוי וככלי ביטוי.

קחו את הסרט "וויפלאש" לדוגמה ועכשיו נסו להחליף את המתופף בצ'לן, לא עובד נכון? וזה כי התופים הם דימוי לכל המאבק של הגיבור בדרך לשלמות ומצוינות. גם "התפוז המכני" לא היה התפוז המכני בלי I'm Singing in the Rain. אבל השאלה למה?

מוזיקה היא עולם שלם בפני עצמו, אבל היא לגמרי מתערבבת עם תהליך יצירת הסרט עוד מההתחלה, ומה שהכי מעניין, זה לא רק ה"מה", אלא גם ה"איך". לא רק איזו מוזיקה, אלא גם איך המוזיקה חודרת לתוך העולם של הסרט ואלינו כצופים. איגדתי כאן 4 נקודות מעניינות שבין מוזיקה ותסריט.

מוזיקה חיצונית

הדוגמה הקלאסית ל"מוזיקה חיצונית" זה הקולנוע האילם בו המוזיקה הייתה הסאונד היחיד שפעל בעולם הסרט. המוזיקה הולחנה בדרך כלל למען הסרט, והדגישה את הרגעים הקומיים או הדרמטיים בו.

לדוגמה, סרטו של צ'ארלי צ'אפלין "הקרקס". הסצנה בכלוב האריות מציגה המון אהבה לקולנוע כי היא בנויה באופן פשוטה שיש: גיבור עם מטרה ומכשול. והמוזיקה? המוזיקה פשוט מדברת כאן בעצמה. המוזיקה היא המקהלה היוונית אם תרצו. כמעט כמו בלט. 

המוזיקה כאן היא חיצונית לחלוטין ולא היה לה שום חלק בתסריט. אחרי שהכל צולם ונערך, בא מלחין וכתב פה ממש סיפור בתווים. עם השנים, כשנכנסה והמילה המדוברת אל תוך הקולנוע התחילו להתנגן גם שירים ברקע.

אם בסרטיו של צ'ארלי צ'פלין המוזיקה נותנת תמיכה לסיפור, אז יש גם את ההפך. המוזיקה או הפסקול מסוגלים ליצור ממש דיאלוג עם התסריט ולהעניק לה משמעות חדשה לגמרי. למשל כשהמוזיקה יוצרת אירוניה בסיפור.

הסרט טריינספוטינג נותן משמעות חדשה ואירונית לשיר Perfect Day של לו ריד בסצנת מונטאז' מצמררת כשהגיבור (מארק) לוקח מנת יתר ומאושפז בבית חולים.

לסרט יש נגיעות ארטיסטיות וסוריאליזם רגעי שמתכתבים עם האילוזיות הנרקוטיות של הגיבור. והשיר. השיר הזה פשוט בא בול.

מוזיקה מסוגלת להשתלט מאוד על הרגש ולעצב את המחשבה שלנו וכך גם לשנות את הפרשנות שלנו על סצנה מסוימת. חוקרים שניתחו את ההשפעה הפסיכולוגית העמוקה של המוזיקה עלינו גילו שהחוש הראשון שמופעל אצלנו, עוד כשאנחנו עוברים בבטן אימנו הוא חוש השמיעה.

עכשיו קחו כל סצנה, תחליפו לה את המוזיקה ויהיו לכם כמה סצנות ואינטרפטציות שונות. ניסיתם לראות פעם סרט אימה בלי פסקול? זה פשוט לא מפחיד כי הסאונד תורם לתחושת ההפתעה, המתח, ואי הנוחות.

מי שהשתמש בזה בחכמה הוא לא אחר מסטיבן שפילברג בסרט "מלתעות". הוא כבר הכיר את הטריק של ה"מוזיקה המפחידה" ברגעים מותחים של סרטי אימה. אבל מה שהוא עשה זה להפוך את הכל. הוא השתמש במניפולציה השחוקה הזו כדי להפתיע את הצופים ודאג להכניס מוזיקה "מפחידה" גם כשלא קורה כלום, ככה שממש אי אפשר לצפות מה יקרה וגורם ההפתעה נשאר בעינו.

מוזיקה פנימית

אם כבר הזכרתי את I'm Singing in the Rain מהתפוז המכני, אז השיר מקבל תפנית בעלילה משיר עליז למופע אימים מבעית. לא רק פעם אחת, אל פעמיים. בפעם הראשונה עבור קורבנות האלימות של הגיבור (אלכס) וכנופייתו, ובפעם השנייה לגיבור עצמו כשמשמיעים לו את השיר שוב ושוב מבלי יכולת לברוח, כעונש על מעשיו.

בשתי הפעמים המוזיקה היא פנימית. היא מתרחשת בתוך עולם הסרט ולא נכנסת מבחוץ בעריכה מלאכותית. בפעם הראשונה הגיבור שר את השיר בעצמו כי הוא זה שבשליטה, ובפעם השנייה הוא זה ששומע אותה ללא יכולת להגיב.

באנר מועדון תרבות

המוזיקה הפנימית מגיעה מתוך עולם הסרט. היא יכולה לבקוע מהרדיו או הפטיפון, היא יכולה להתנגן על ידי להקה בספינה טובעת (טיטניק) או כשהדמויות שרות אותה בעצמן. יש הבדל עצום בין מוזיקה חיצונית או פנימית לסרט. כשבמאי מחליט להכניס מוזיקה חיצונית, ממש שיר עם ליריקה והכל, הוא בא להעביר מסר.

בטריינספוטינג זה ממש צועק את כוונת המשורר, אבל בקטע טוב. במובן הזה שהמסר חודר לתוכנו, מבלי להאכיל בכפית. מצד שני, כשהמוזיקה באה מתוך עולם הסרט הכניסה לתוכנו היא "אלגנטית" יותר בעיניי. לא אומרים לנו מה להרגיש או לחשוב, אלא מתווכים לנו חוויה דרך הגיבור. אנחנו בעצם שומעים את המוזיקה יחד איתו.

מוזיקה היא חוויה שמחברת בין אנשים, ולכן זה כלי עצום בקולנוע ליצירת חיבור לדמויות ולרגעים שלהן. אפרופו חיבור לדמויות, הנה הפוסט שכתבתי על הזדהות ויצירת חיבור לדמויות שלכם מהרגע הראשון.

בכל אופן זו גם הסיבה שסצנות בסרטים בהן דמויות שרות (אני לא מדברת על מחזמר, זה משהו אחר) הן תמיד סצנות מרגשות נורא (לפחות אותי, לא יודעת). אני חושבת שהסצנה שהכי הפנטה אותי אי פעם בהקשר הזה, זו הסצנה המפורסמת עם הזמרת מהסרט "מלהולנד דרייב".

הסצנה הזו מערבבת מוזיקה חיצונית ופנימית כאחד. השירה של הזמרת מתבררת בסוף כאשליה כאשר היא מתמוטטת והמוזיקה ממשיכה להתנגן. זה רגע שבו "נשבר הקיר הרביעי" ואנחנו נזכרים שזה סרט ולא מציאות. יש כאן שתי ציפורים שדייויד לינץ' תופס במכה אחת: גם חוויה מטורפת, וגם אמירה. 

אבל גם כשדמויות רוקדות לצלילי שיר מסוים (ספרות זולה), או כשהדמות מתופפת באצבעותיה על ההגה ברכב יש משהו ברגע הזה שאנחנו לגמרי שם איתה. במובן הזה, מוזיקה פנימית פחות באה לתת אמירה אלא יותר להעביר חוויה. אבל אם להתפלצן רגע אז כל אווירה היא חוויה וכל חוויה היא אמירה.

בשני המקרים, המוזיקה הופכת את הסצנה לזכירה יותר, כי היא מכניסה רובד נוסף של עומק והקשר. המוזיקה מביאה איתה מטענים משלה במיוחד אם זה שיר מוכר וספציפי. כך נוצר דיאלוג מרענן בין מה שאנחנו רואים לבין מה שאנחנו שומעים.

האנטומיה של הרעש

שיר כידוע הוא לא רק מילים, ומוזיקה היא לא רק תווים. הפסקול בסרטים נבנה גם מצלילים ורעשים אחרים. זכיתי לנהל שיחה פעם עם אמן הפסקול המופלא, אלכס קלוד, זכרונו לברכה שסיפר לי על עיצוב הפסקול בסרט "לבנון". כל הסרט, אבל ממש כל הסרט מצולם מתוך טנק והזוועות שחוו בו.

הטנק הוא ממש דמות בסיפור הזה ואלכס קלוד דאג שזה יבוא לידי ביטוי גם בסאונד. הוא נסע לפריז לחבר שעוסק בפיסול מתכות (ריתוך) והקליט ספרייה שלמה של רעשים שמתכות יכולות להפיק. מהרעשים האלה הוא תזמר מוזיקה והאניש את הטנק. שומעים אותו סובל, נשנק, צווח ונחנק בתופת המלחמה.

אחת ההשראות שלו, כך סיפר לי, הייתה פינק פלויד. הנגיעות המתכתיות וה"גסות" במוזיקה שלהם כיוונו אותו לשם. אגב, אף צליל בסרט לא הוקלט בתוך הטנק (צרות של סאונד ואקו). אבל אלכס קלוד היה פשוט יצירתי.

היכולת המופלאה להפיק שפה שלמה מתוך רעשים, מביאה איתה גם את הכוח של האמביוולנטיות. הרגע הזה שאנחנו תוהים לעצמינו מה שמענו עכשיו? זה מכניס אותנו לתוך אי נוחות ומתח מבלי שנשים לב אפילו.

במאית שממש אוהבת להשתמש בזה, היא לין רמזי ("חייבים לדבר על קווין"). הסצנה הראשונה נפתחת בשוט של וילון מתנופף ברוח לילית. וכל מה ששומעים הן ממטרות, שמזכירות גם קצת צליל של יריות. השילוב של הווילון שמדמה סוג של רוח רפאים, הצלילים האמביוולנטיים ותנועת הזום החדה מכניסה אותנו לאווירה הזו שמשהו רע הולך לקרות.

ואיך לא? שקט

הקולנוע לא משתמש רק במוזיקה. הוא משתמש גם בשתיקה. אני לא מדברת על שתיקה של שחקנים אלא על דממת אלחוט. הרגע הזה שבו לא שומעים ממש כלום. כשעשיתי מחקר בעניין גיליתי שהרגע של הדממה תמיד יהיה רגע טראומתי. רגע בו אנחנו לא מסוגלים להכיל את מה שמתרחש ומדחיקים את כל הרעש.

אבל גם כשאין דממה מוחלטת, מכירים את זה שיש רק רעש אחד, מציק? רעש קטן שפתאום מקבל המון תשומת לב? תיקתוק של שעון, או ברז מטפטף. יש שיקראו לזה "קלוז אפ אודיאלי". השקט, הצליל הקטן שמהדהד. זה יוצר אווירה לא נוחה ומתוחה. הסרט הקצר הבא חוקר את העניין בצורה מאוד מעניינת.

ובכלל, שמתי לב שככל שסרטים יהיו בעלי משמעויות כבדות יותר כך יהיו גם יותר שתיקות. ההפך הגמור מסיטקומים לדוגמה שאפילו אחרי הפאנצ'ליין יש צחוקים של קהל ומוזיקה. בכל מקרה, דוגמה לסרט כבד עם הרבה שתיקות הוא "הבן של שאול". ויזואלית הוא כבד הוא מציג ליווי אינטנסיבי של הגיבור לאורך כל הסרט כאשר הסאונד מלא בשתיקות מעיקות (מה שהכי נכון לסרט הזה).

אני חוזרת שוב לבמאית לין רמזי (חייבים לדבר על קווין) מכיוון שהיא משתמשת בסאונד בצורה כל כך חכמה. יש לה סרט שלצערי הוא פחות מוכר בשם "מורברן קולר" (Morvern callar) שאם גרמתי לכם לצפות בסרט הזה, אז עשיתי את שלי. 

באנר מועדון תרבות

הסרט מספר בקצרה את סיפורה של מורברן קולר שמגלה שאהובה התאבד (זה לא ספוילר, לא לדאוג) ומוריש לה מיקסטייפ וספר שכתב. לכל אורך הסרט מורברן שומעת באוזניות את השירים שהוריש לה אהובה שהתאבד ואנחנו יחד איתה.

יש מצב ש- 13 סיבות קצת העתיקו פה אבל בכל מקרה באותן סצנות כבדות, גם אם אין שתיקה או קלוז אפ ווקאלי, יש… מוזיקה.

הנה סיפור אישי, אחרי פרידה כואבת ושברון לב שחוויתי, לא יכולתי לשמוע את המוזיקה שבטלפון שלי יותר. הכל הזכיר לי והכאיב לי. אז ביקשתי מחברה שתעביר לי את השירים שלה לטלפון שלי.

לחברה הזאת אין איזה טעם מיוחד בשירים וזה עוד בלשון המעטה. בואו נגיד שהיו שם שלמה ארצי ואדל (שלא מעבירים אותה לבן אדם אחרי פרידה). אבל מה? כל פעם כששמעתי את השירים האלה, פתאום כאילו שמעתי אותם מחדש והתאהבתי בהם. גם באלה שהכרתי וזה בגלל ששמעתי אותם דרכה. דרך העיניים, או יותר נכון האוזניים שלה.

במורברן קולר נוצרת חוויה ממש מורכבת. אנחנו שומעים את המוזיקה דרך הגיבורה, ששומעת את המוזיקה דרך בן הזוג שהתאבד. המוזיקה עוברת פה כמה שכבות של רגש בעצם, ונטענת בהמון המון סאבטקסט וזה פשוט יפהפה.

והנה ממתק לדרך. אני מאוד אוהבת לכתוב עם מוזיקה ברקע. מוזיקה שמכניסה אותי למוד של הסצנה למשל, או שעוזרת לי לדמיין את הווייב הספציפי שאני מחפשת.

פעם שמעתי את הזמר טונה (איתי זבולון) מספר שהוא חיפש את המלים הנכונות לשיר שלו. כשהוא ניגש לכתוב שיר, הוא מדמיין את ברי סחרוף שר את המלים. ואם זה עובד אז זה זה. באותה צורה, אפשר להשתמש במוזיקה גם כ"מצפן" דרך לכתיבה שאנחנו מחפשים, וגם ככלי ביטוי נפלא לעבוד איתו בתסריט, ובבימוי.
זה היה פוסט סופר כיפי לכתוב, ומקווה שנהניתם גם!
נשיקות

סינופסיס- כותבת על תסריט>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ככה נשמעת אהבה: האבלנצ'ז- We Will Always Love You ביקורת אלבום

אלבום האולפן השלישי של ההרכב האלקטרוני האוסטרלי הוא חוויה מוזיקלית יוצאת דופן ומדהימה בהיקפה. 

ציון המועדון: ★★★★☆

סלח לי אבי כי חטאתי אבל ב- 11 בדצמבר האחרון דירוג אלבומי השנה שלי לשנת 2020 כבר היה נעול כך ש- We Will Always Love You לא הספיק להיכנס אליו. אבל עכשיו זה הזמן לתקן את המעוות ולהרים לאחד האלבומים הכי מיוחדים שיצאו בשנים האחרונות, גם אם באיחור אופנתי.

ההרכב האלקטרוני (ממנו נשאר רק הצמד המייסד רובי צ'אטר וטוני די בלסי) פרץ לתודעה בסוף שנת 2000 כששחרר את אלבום הבכורה שלו Since I Left You שזכה לשבחים מקיר לקיר.

באנר מועדון תרבות

באלבום הביא ההרכב את מיומנות הסימפול לדרגה חדשה עם לא פחות מ- 900 קטעים שנדגמו אל תוך האלבום ויצרו מארג מוזיקלי מופלא חסר תקדים.

הסינגל השני מתוכו, Frontier Psychiatrist, שהיה להיט ענק הוא כנראה המייצג הטוב ביותר של האלבום ושל הסאונד של ההרכב בכלל. בין היתר הוא ידוע גם בזכות הקליפ האדיר שלו שמי שלא מכיר פשוט חייב לצפות בו.

לא פחות מ- 16 שנים לקח לחברה האוסטרלים לשחרר את אלבומם הבא, Wildflower, שיצא בשנת 2016 וזכה גם הוא לביקורות אוהדות במיוחד. ועכשיו, 20 שנה מאז אלבום הבכורה שלהם, משחררים The Avalanches את אלבומם השלישי בסך הכל ב- 20 שנה וכמה שהיה שווה לחכות.

25 קטעים יש באלבום החדש שנפרשים על פני למעלה מ- 71 דקות אקלקטיות של מוזיקה ממגוון רחב של סגנונות. מדיסקו ודאנס דרך אר אנ' בי ועד לפופ פסיכדלי ועכשווי כאחד, We Will Always Love You הוא מניפסט מוזיקלי מרשים בהיקפו וביופיו.

כמות השירים באלבום משתווה אולי רק לכמות שיתופי הפעולה בו הכוללת רשימה מטורפת של עשרות אורחים שהופכים את We Will Always Love You לפרויקט של ממש.

סוללת האורחים כוללת (ממש על קצה המזלג) אמנים כמו "בלאד אורנג'", ריברס קמאו (וויזר), MGMT, ג'וני מאר, טריקי, קורט וייל, קרן או, ננה צ'רי ועוד רבים וטובים אחרים, שהופכים את האלבום לפסטיבל מטורף של ממש.

מעבר למארג המוזיקלי שיוצרים שיתופי הפעולה הרבים, בהרבה מהקטעים הם ממש מחליפים את הסימפולים המוכרים של ההרכב. שלא תטעו, הסימפולים עדיין כאן, אבל הפעם יותר מתמיד הם משתלבים יחד עם קולותיהם של הזמרים האורחים ומשדרגים את הנוסחה המוכרת של הלהקה.

"דגימת סימפולים היא תהליך מורכב ומעייף" סיפר צ'טר. "ב- Since I Left You השתמשנו ב- 900 סימפולים, גם באלבום החדש יש מאות כאלה אבל הפעם השתמשנו בזמרים במקום לחפש במשך חודשים את הסימפול המתאים לשיר".

באלבום החדש ניסו צ'אטר וטוני די בלוסי לעסוק במוות והחיים שלאחר המוות. כחלק מהקונספט הזה השתדלו השניים לסמפל מוזיקה ישנה במיוחד משנות ה-40 וה- 50, בעיקר של אמנים שנפטרו. "כשאתה מסמפל קטע מאוד ישן של זמר שנפטר, זה כאילו שאתה מזמן את הרוח שלו שוב" סיפר צ'טר.

אני מודה שלא ממש קיבלתי תחושה של אפטרלייף למרות שרבים מהשירים עוסקים באור, התמודדות ומסע, אבל מה שבטוח זה שהמוזיקה הבוקעת מהאלבום מעוררת התעלות והתרוממות נפש אמיתית. גם ההפקה המודרנית והמלוטשת מצליחה להזריק חיים חדשים לרפרטואר של ההרכב וליצור יצירה שהיא כולה קסם טהור.

בין שלל הקטעים הנפלאים באלבום בולטים במיוחד Song for Barbara Payton, The Divine Chord עם ג'וני מאר ו- MGMT, Interstellar Love עם לאון ברידג'ס, שיר הנושא עם בלאד אורנ'ג ומעל כולם עבורי  Running Red Lights עם ריברס קמאו בפרונט שהוא בקלות אחד השירים היותר יפים של 2020.

בהרבה מובנים, We Will Always Love You מזכיר לי את יצירת המופת של דאפט פאנק מ- 2013, Random Access Memories, צמד אלקטרוני שעושה כבוד לגדולי העבר וההווה ממנו הושפעו תוך יצירת פסיפס מוזיקלי מגוון המורכב מהמון ז'אנרים ושיתופי פעולה. 

שתי היצירות הללו מצליחות להמחיש את עצמתה של המוזיקה, את היופי הטמון בה ואולי יותר מכל את האהבה שיש ליוצרים שלה ליצור אותה. האהבה הזאת היא מה שהופכת מוזיקה ליצירה אותנטית שמצליחה לרגש.   

אין ספק שצריך תירוץ מיוחד בשביל לשחרר רק 3 אלבומי אולפן בטווח של 20 שנה אבל We Will Always Love You מוכיח שהציפייה הייתה שווה את זה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני