האהבה מתה- על Hospice של The Antlers

Hospice, אלבומם השלישי של The Antlers, מספר את סיפורו של עובד הוספיס שמתאהב במטופלת גוססת. אל תצפו לסוף טוב.

לפני קצת יותר משנה העליתי כאן פוסט על 15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם שמאז הפך לאחד הפוסטים הנקראים ביותר של מועדון תרבות (מסתבר שיש הרבה אנשים עצובים בעולם).

אבל כשכתבתי את הפוסט המדובר לא הכרתי את 'הוספיס' ובדיעבד אני מרגיש כמו אידיוט מושלם כי לידו אלבומים כמו Sea Change של בק או Disintegration של הקיור נשמעים כמו מסיבות כיתה. פאק קוראים לאלבום הוספיס שזה המקום אליו אנשים הולכים בשביל למות כן?

ובכל זאת כמאמר הקלישאה, עדיף מאוחר מאשר אף פעם, ולמרות שאין בו שום דבר שמח, אני יותר משמח שגיליתי את האלבום הזה כי כמה שהוא קורע את הלב ככה הוא גם מלא ביופי.

"אין שום דבר שאוכל לעשות בשביל להציל אותך, המקהלה תשיר והדבר הזה יהרוג אותך…"

כמו ג'סטין ורנון עם בון איבר, גם הסיפור של 'הוספיס' מתחיל במוזיקאי בשם פיטר סילברמן שהחליט להתבודד בדירה בניו יורק תוך שהוא מדיר את עצמו מכל פעילות חברתית בשביל להתרכז במוזיקה. הפעם, בניגוד לשני אלבומיו הקודמים, צירף אליו סילברמן גם שני נגני אולפן שהפכו את האנטלרס מפרויקט סולו ללהקה של שלושה.

התוצאה היא אלבום שמוזיקלית נשמע טוב יותר ולירית מגובש יותר. ה- Lo-Fi (היי Neutral Milk Hotel), הניסיוניות והאינטימיות לחלוטין כאן, אך האלבום נשמע קוהרנטי ומהודק מאי פעם, עניין קריטי כאשר מדובר באלבום קונספט.

"רגע, אלבום קונספט אמרת?" כן. אבל אל תרתעו לא מדובר באיזה אופרת רוק פומפוזית סטייל Tommy, מגלומנית כמו The Wall (כבודן הענק במקומן מונח) או אפילו יצור כלאיים מהסוג של American Idiot. 'הוספיס' הוא אלבום קטן ואינטימי להחריד המגולל את סיפורו של מטפל בהוספיס המתאהב במטופלת שגוססת וחיה על זמן שאול. לא מסופר לנו מפורשות ממה סובלת מושא האהבה של המטפל אך יש די הרבה רמיזות לכך שמדובר בסרטן. לא שזה ממש משנה, סיפור האהבה הזה גם ככה לא נועד להתממש וזה לא ספוילר. זו מהות האלבום.

באנר מועדון תרבות

גם באלבומים העצובים והקודרים ביותר שאתם יכולים לחשוב עליהם יש נקודות אור דרכן ניתן לראות ניצוץ של תקווה. אפילו אלבומים שעוסקים באופן ישיר במוות ואבדן "חוטאים" באופטימיות זהירה. כך למשל ב- Funeral של ארקייד פייר נוכל למצוא סגירת מעגל מרגשת, ב- Carrie & Lowell של סופיאן סטיבנס נמצא מחילה וכפרה ואפילו Skeleton Tree של ניק קייב מסתיים ב" זה בסדר עכשיו…".

אבל כאן לא תמצאו את ה- Lovesong של Disintegration. 'הוספיס' הוא יצירה היא קשה להאזנה, לעיתים קשה מדי, שמציגה את הצדדים הכי שחורים של האובדן. החל מהכעס, הדיכאון והסיוטים דרך תיאורי בתי החולים, הרופאים והצינורות ועד לבכי, התסכול והגעגועים. סילברמן לא משאיר אפילו חרך אחד דרכו יוכל להיכנס מעט אור ולאזן במשהו את החושך. על הכל שורה אווירה קלסטרופובית ולא מרחמת שפשוט תשרוף לכם את הנשמה.

מחפשים סוף טוב? זה לא האלבום בשבילכם. לעזאזל סוף טוב, מחפשים מעט אופטימיות? תשכחו מזה. 'הוספיס' ידחוף לכם את האמת המרה לפנים כבר מהשיר הראשון. האהבה לא תמיד מנצחת, אנשים מתים, אלה החיים, עכשיו תתגברו על זה.

"לפתע כל המכונות הפסיקו לעבוד בבת אחת והמוניטורים צפצפו בפעם האחרונה.
מאות אלפי מיטות ריקות יש בכל בתי החולים, רק שלי תפוסה…"

כאמור, בניגוד ליצירות אחרות שנגעו בסרטן, אבדן וכו', בסיפור של 'הוספיס' אין שום רומנטיזציה. אפילו לא זכר למשפטים נוסח: "אני מודה על הזמן שהיה לנו ביחד", "אני מאושר עכשיו שהיא מצאה שלווה". אלה משפטים שמתאימים לסרטים הוליוודיים ופחות לחיים עצמם.

מערכת היחסים שמתוארת לנו ב'הוספיס' היא סופר מורכבת ולצד אהבה גדולה היא היא מציגה לנו גם סצנות אותנטיות ויום יומיות של עצבים, האשמות הדדיות, זריקת חפצים, סיוטים נוראיים, הפלה, אבא דפוק ועוד שלל תיאורים מדויקים מדי שכולנו מכירים מהחיים. המוות מסתבר לא הופך את הכל לקל יותר. להיפך.

באנר מועדון תרבות

ואם בכל זאת תרצו ליהנות מ'הוספיס' אתם תצטרכו להשקיע בו ולשקוע איתו. חוץ מ- Bear הקרוב לשלמות ו-Two שמצליח לפרק אותי בכל פעם מחדש, אין בו שיר שיתפוס אתכם ישירות ולכן צריך ממש לרצות להתמסר לסיפור וליופי החבוי בו. אפילו השירה של סילברמן תאלץ אתכם להגביר את הווליום משום שהוא שר כל כך חלש עד שלעיתים קשה לבין מה הוא אומר. בהתחלה זה עצבן אותי אבל עם הזמן קיבלתי את העובדה שהקול שלו הוא עוד חלק בסיפור העצוב הזה שאף אחד לא ממש רוצה לצעוק אותו החוצה.

יום לפני שדודה שלי נפטרה מאותה מחלה מחורבנת, כתבתי את הטקסט הבא:

"החיים מלאי ניגודים…
היום הגעתי שוב לאחד המקומות שהיו הכי קרובים לליבי. מקום בו הרגשתי תמיד בבית במשך כל כך הרבה זמן. מקום עם כל כך הרבה זיכרונות טובים וחוויות. בית, במלוא מובן המילה, שתמיד קיבל אותי לא משנה איך ומתי.
וגם היום כמו בכל יום אחר לא התאכזבתי. הממטרות עבדו במלוא המרץ בכדי להשקות את הדשא הירוק כל כך. השמיים היו כחולים ויפים מתמיד, הציפורים צייצו, הפרחים פרחו, והאוויר… אוי האוויר הנפלא של הקיבוץ. הפסטורליות בשיאה.
ואז בתוך הבית… הניגוד המושלם. עצב אינסופי שמפלח את הלב ונבלע רק בתוך דמעות של עצב ופרידה. לתמיד….
הטוב תמיד ישכון לצד הרע, היפה תמיד יסבול מצילו של המכוער והשמחה לעד תלווה בצער. תגידו לאהובים שלכם כל יום שאתם אוהבים אותם ותנצלו כל רגע בחיים…"

למרות העצב האינסופי של 'הוספיס', חשוב שיצירות כאלה קיימות. הן מזכירות לנו שלא יכול להיות טוב ללא רע. הן מזכירות לנו שאף פעם לא נעריך עד שלא נפגע, שאחרי הכל אנחנו אנושיים. הן מזכירות לנו שעצב הוא חלק אינטגרלי מהחיים ולהיות עצוב זה הכי אנושי שיש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

THE ANTLERS

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

"כשאת אינך"- פרידה מדולורס או'ריורדן סולנית הקרנבריז

אחד הקולות הגדולים של הניינטיז נדם עם מותה של דולורס או'ריורדן סולנית הקרנבריז. פוסט פרידה לאחד הקולות שעיצבו את הניינטיז.

אחד הצלילים הכי זכורים לי בתור ילד אלו אותן זעקות משונות שבקעו מהרמקולים של אחי הגדול. זעקות שלאוזניו של ילד בן שבע או שמונה נשמעו כמו "זאמבה" או משהו כזה. רק לאחר מכן התברר לי שאלה ה- The Cranberries ושהזעקות המוזרות האלה הן למעשה סולנית ההרכב, דולורס או'ריורדן שצועקת את נשמתה על עוולות המלחמה.

אולי באותה גיל לא הבנתי לעומק למה בדיוק מתכוונת דולורס כשהיא שרה "זומבי", מה הן עוולות מלחמה ובטח שלא את הקונפליקט הבריטי-אירי (השיר נכתב כתגובה להתקפה של ה- IRA האירי בה נהרגו 2 ילדים בריטיים). מה שכן נחרט בי זה קולה העצמתי שמפלח את הבית כולו ומרעיד לך את הלב. משהו שפשוט בלתי אפשרי להתעלם ממנו.

לא רק אני חשבתי כך מסתבר. כמעט בכל בית שנכנסתי אליו ראיתי את ארבעת האירים יושבים על ספה ומסתכלים עלי מעל עטיפת אלבומם הסופר מצליח והלא מוערך מספיק, No Need to Argue. זה היה ללא ספק אחד האלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה-90.

אלבומם השני של הקרנבריז הביא להם תהילת עולם. אבל גם אלבום הבכורה, Everybody Else Is Doing It, So Why Can't We? עם להיט העל Linger פרט על הנימים הכי דקים בנשמתי בעוד ש- To the Faithful Departed תמיד הבעיר בי אנרגיות מטורפות. ועם זאת תמיד אהבתי הכי הרבה את Bury the Hatchet.

באנר מועדון תרבות

זה לא פופולרי להגיד את זה אבל אני חושב שדווקא באלבום הזה דולורס הייתה בשיאה. קולה התבגר והשתפשף, הזעם התמתן ואפילו ניצוצות של אופטימיות היו שם. זה אלבום שליווה אותי הרבה שנים הלאה ושירים כמו Shattered, Dying in the Sun, You and Me ו- Just My Imagination מצליחים לרגש אותי ולעשות לי כיף גם היום.

כל כך הרבה נוסטלגיה יש לי עם דולורס. קולה תמיד יזכיר לי איך פרטתי יחד איתה את האקורדים הראשונים בחיי. איך ביליתי שעות עם חברים בהאזנה לכל האלבומים של הלהקה. הקול שלה אפילו מזכיר לי את הלילות בבסיס בהם הייתי יוצא לנגן מחוץ לחדרי כאשר מסביבי מצטופפים ציפורי לילה לשירה בציבור מאולתרת שתמיד הייתה מסתיימת איכשהו עם Animal Instinct.

בעידן בו כוכבות פופ נמדדות על פי מידת העור שהן חושפות, דולורס הייתה שייכת לזן אחר של זמרות רוק לא מתחנפות ושיודעות לשלב בהצלחה רגש, עצמה ונשמה ענקית. היא תיזכר ברשימה אחת עם שירלי מנסון, ביורק, אנוק ואחרות כקולות שעיצבו את הניינטיז. לא פחות.

בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מספיד יותר מדי אמנים גדולים. יותר מדי אמנים שאני אוהב. זה עצוב וזה גורם לי לחשוב על עצמי ועל זה שאני מתבגר בזמן שכל האנשים שגדלתי עליהם הולכים ונעלמים.

הדבר היחיד שמנחם היא שמוזיקה טובה, לא משנה כמה היא מוערכת או לא, תמיד תשרוד. לעזאזל, אין תלמיד גיטרה שעבר אצלי שלא למד לפחות שיר אחד של קרנבריז, כך שלפחות אני יודע שבגזרה שלי דולורס תמשיך לשיר עוד הרבה שנים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

120229810-44878b12-cf9a-4153-9009-3f3feb6297cb

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #14: פז פרל חרוש, "פרקט" נותנים בראש, עינב ג'קסון כהן מדהימה ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

פז פרל- נוגע לא נוגע

נשבע לכם, אבל אמיתי! שפעם אמרת לחבר שלי שהוא חובב מוזיקה כמוני, שהמשפט "נוגע לא נוגע" הוא כנראה החרוש במוזיקה הישראלית (אילו רק הייתי שומר את הוואצאפ בשביל להוכיח לכם!). אבל בכל מקרה, כיאה למשפט חרוש, גם הסינגל השני של פרז פרל מתוך אלבום הבכורה שלו שיצא בקרוב, לא ממש מחדש.

שוב בלדה על אהבה נכזבת וקשר הרסני שלא מצליחה לעניין יותר מדי עם משפטים כמו: "אל תדאגי, אני אומר לך שזה לא בריא להתקרב כך אליו מניסיון, אני אומר לך שזה יכאב...". אז כן זה כואב, בעיקר לאזניים. כמובן שטקסט משעמם חייב (ציניות כמובן) חייב להגיע גם עם מוזיקה מאימה וכך "נוגע לא נוגע" מתפאר בסאונד מאוד ישראלי, שלא לומר מיושן, הכולל כרגיל: גיטרה מלנכולית על מצע פסנתר, כלי מיתר ופיהוק. דווקא הקול של פרל מלא פוטנציאל (מזכיר קצת את אוהד שרגאי) אבל למה לבזבז אותו על שירים כל כך פשטניים? מבאס.

עינב ג'קסון כהן- שלוש אפשרויות

את עינב ג'קסון כהן אני זוכר מבית הספר 'רימון' בו למדתי. לא הכרתי אותה בשום צורה אבל מאז ועד היום היא הפכה לאחת מיוצרות האינדי המוערכות בארץ ואני השתרכתי מאחורה. אולי בשל המשקעים לי עם בית הספר או סתם מעצלנות. אבל עכשיו הגיע הזמן לעשות תיקון וסוף סוף להקשיב ברצינות לשיר שלה. אז כמו שאומרת הקלישאה, טוב מאוחר מאשר אף פעם. 

"שלוש אפשרויות" הוא סינגל נוסף מתוך אלבומה החדש ג'קסון, "שני לבבות" ומדובר בקסם טהור. בדיוק ככה עושים בלדת פסנתר פשוטה, כנה ויפה שמצליחה להישמע לא מתאמצת למרות שאתה יודע שהושקעה מחשבה בכל תו ותו. הטקסט הנפלא של דאנה איבגי ("תגידי פעם אחת ואז נוכל להמשיך לשקר…"). מקבל עיבוד פשוט וקסום מאין כמוהו שעושה הרבה חם בלב ובעיקר המון חשק לשמוע את האלבום המלא. אז אחרי הרבה שנים אני עושה את התיקון ומתמכר. עינב כהן ג'קסון, את נפלאה!

שגיא להט- עולם שקוף

OK אני אוהב את זה! רגע לפני ששגיא להט משחרר את אלבום הבכורה שלו, הוא משחרר את "עולם שקוף", סינגל בוגר, מעניין ויפה שעושה חשק לאלבום המלא. "עולם שקוף" הוא דוגמה לשיר נטול יומרות אמנותיות גדולות שמצליח בעזרת הפקה מתאימה להיות מעניין ומרגש בפשטות שלו. בקונטקסט הזה אפילו תובנות רחוב כמו "האמיץ יבחר להישאר החכם יברח…" נשמעות מתוחכמות ואני לא כותב את זה לרעה, להיפך.

לי השיר הזה גרם להרגיש טוב וללא ספק עשה לי חשק לשמוע עוד. אני גם חייב לציין לטובה גם את הקליפ הנפלא שמלווה את הסינגל. אהבתי פלוס!

באנר מועדון תרבות

שחר בן ניצן- שיר של גשם

אין דבר מנחם יותר בימי החורף הקרים מאשר שיר שיעשה חם בלב. גם אין מתבקש יותר ביום גשום להאזין לשיר ששמו הוא "שיר של גשם", רק חבל שהדבר היחיד שהשיר הזה גרם לי לרצות לעשות הוא לצאת החוצה ולהירטב בתקווה לאיזה דלקת אוזניים שתמנע ממני את השעמום הגנרי זה. 

השניות הראשונות עם הגיטרה עוד מעוררות תקווה אבל ההמשך כולו שעמום רדום ומרדים של כלום ושום דבר. גם הטקסט נשמע פרודי כאילו נכתב על ידי תסריטאי ארץ נהדרת: "זה שיר ליום גשום, כשהכבישים מעורפלים, אין אורות ולא רואים לאן נוסעים – אז מנחשים…". המילים הללו מתחרות בבנליותם רק בהודעה לעיתונות שליוותה את הסינגל בה גילינו ששחר בן ה-21 סיים את מגמת המוזיקה בהצטיינות. באמת מדהים.

פרקט- הפוך

למרות השם הנורא (פרקט? סיריאסלי?) והעובדה ש"הפוך" לא יהפוך את עולמכם, מדובר בלא פחות מנס לשמוע להקת רוק אלטרנטיב מקומית שלא מפחדת לתת בראש. סינגל הבכורה של להקת האלטרנטיב הדנדשה הזאת בהנהגתה של נוגה שץ, אולי לא מבריק אבל מרענן ומלא אנרגיות כמו ששיר רוק עצמתי צריך להיות. 

גישת ה- DIY הפאנקיסטית שורה על השיר הזה ויש לי המון כבוד לחברה האלה שהחליטו ללכת נגד הזרם ובמדינה שאינה ממש חובבת רוק (בלשון המעטה) ללכת אחרי הלב שלהם ולתת בדיסטורשן. נראה לאן זה יתפתח.

 

לדו"ח המבקר #13
לדו"ח המבקר #12
לדו"ח המבקר #11
לדו"ח המבקר #10
לדו"ח המבקר #9
לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

עינב כהן גקסוןם

באנר מועדון תרבות

10 שירי סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים

בדיוק היום לפני לכבוד תחילתה של 2017, פינקתי ברשימה של 7 שירי פתיחה אדירים לאלבומים קלאסיים. עכשיו, שנייה לפני שהשנה מסתיימת ונכנסת לה שנה אזרחית חדשה קבלו 10 שירים אדירים שמסיימים אלבומים נפלאים עוד יותר! שתהיה לנו שנה נפלאה לפחות כמו השירים האלה.

לפני שנתחיל, הנה עוד קטעים ראויים לציון:
The Doors- The End
Led Zeppelin- When the Levee Breaks
Nine Inch Nails- Hurt
Animal Collective- Brother Sport
Radiohead- Street Spirit
The Who- Won't Get Fooled Again

Rolling Stones- You Can't Always Get What You Want

האלבום הקלאסי הזה מ- 1969 נפתח בצורה עוינת משהו עם Gimme Shelter אך מסתיים הכי רחוק משם, עם הרוך והרגש של You Can't Always Get What You Want. קטע הסיום הזה הוא השיר הארוך ביותר ברפרטואר של האבנים ועם המקהלה הנפלאה והשירה המהפנטת של מיק ג'אגר, הוא שווה כל שנייה. שיר סיום מתוק מריר שנשאר איתך הרבה אחרי שסיימת להאזין לו.

REM- Falls to Climb

הבחירה בשיר הלא ממש מוכר הזה היא מוזרה אני יודע. תאמינו לי היה פה קרב איתנים עם Find The River אבל בסופו של דבר אני כנראה תמיד מעדיף את האנדרדוגים ו- Falls to Climb הוא לגמרי כזה.

השיר המופלא הזה סוגר את UP, האלבום הראשון של REM שהוקלט ללא המתופף ביל בארי שבהעדרו נאלצו שלושת חברי הלהקה הנותרים לפנות לכיוון ניסיוני יותר שכלל שלל צלילים אלקטרונים ומכונות תופים. התוצאה היא אלבום נהדר ולא מספיק מוערך בקרב המעריצים והמבקרים כאחד. בעיני UP הוא אלבום אמיץ, מרגש ונפלא שנסגר בצורה האופטימלית ביותר: בלדה עדינה וקורעת לב עליה מנצח קולו הסדוק והעל זמני של סטייפ. כל פעם שאני שומע אותו, השיר הזה שובר אותי מחדש.   

Prince- Purple Rain

אני מודה ומתוודה, אף פעם לא עפתי על פרינס. כאילו, אין לי ספק לגבי הגאונות המוזיקלית שלו זה פשוט שבאופן אישי מעולם לא התחברתי אליו. ולמרות זאת, Purple Rain הוא חתיכת יצירה מדהימה. אחד מאותם שירים שפשוט אי אפשר להתעלם מהם. לא יאמן שהוא יושב לו בסבלנות לאורך כל האלבום (הנהדר אגב) ופשוט מחכה לתת בראש בענק. כל ההוויה של פרינס, הכישרון, העצמה והרגש מתנקזים לרגע אחד סגול במיוחד שתמיד ידאג להשאיר אתכם פעורי פה לא משנה כמה פעמים תאזינו לו.

Beatles- A Day in A Life

יש מצב שמתוך כל הרפרטואר המטורף של הביטלס, A Day in A Life שנועל את סרג'נט פפר הוא ההישג האמנותי הכי גדול של הלהקה. מתחיל כמו שיר אקוסטי רך על גיטרה ופסנתר עם טקסט מלנכולי, ממשיך עם תזמורת שלמה שלנגניה נאמר לנגן מה שהם רוצים עד שיגיע לתו אחד ספציפי וממשיך בצורה פסיכדלית ומרתקת כמו שרק הביטלס יודעים. אההה והוא גם זה שעורר את תיאורית הקונספירציה המגוחכת על מותו של פול מקרטני בתאונת דרכים.

סרג'נט פפר היה ההוכחה הניצחת לעולם שמוזיקה פופ יכולה להיות אמנותית ו- A Day in A Life ממחיש זאת יותר מכל גם חמישים שנה אחרי.

Muse- Knights of Cydonia

אם כבר לסיים אלבום, אז ככה! יש מצב ש- Black Holes and Revelations היה האלבום החלש ביותר של מיוז שיצא עד אז אבל ברגע שמגיעים ל- Knights of Cydonia הכל מתגמד. הסאונד הגדול מהחיים, המגלומניה (בקטע טוב) הריפים העצבניים והצרחות של בלאמי, כל הסיבות לאהוב את מיוז מתנקזות אל תוך שיר אחד אפי שיותיר אתכם לעד עם טעם של עוד. קלאסיקה!

באנר מועדון תרבות

Arctic Monkeys- I Wanna Be Yours

למרות שיצא "רק" לפני 4 שנים, AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז, כבר נחשב לקלסיקת רוק מודרנית. אני באופן אישי לא בטוח שזה האלבום הכי טוב שלהם או ש- I Wanna Be Yours הוא השיר הכי יפה שסוגר איזשהו אלבום שלהם (הייתה התלבטות קשה עם A Certain Romance מ- Whatever People Say I Am, That's What I'm Not) אבל אין ספק שהוא המיוחד ביותר.

זהו השיר הראשון בו השתמשו אי פעם הקופים במכונת תופים, מה שמקנה לו סאונד מינימליסטי מכני, שמתאים בצורה מושלמת לטקסט המבוסס על שירו של משורר הרוק, ג'ון קופר קלארק. עם כל שנייה שעוברת השיר הזה חודר עמוק ועמוד יותר אל תוך הלב תוך שהוא שורט ומשאיר סימני מאבק וכאב. סיום הולם לאלבום נהדר.

Oasis- Champagne Supernova

אם ב- Definetly Maybe נואל גאלאגר הוכתר כקולם של מעמד הפועלים, ב- What's the Story הוא כבר לקח את התפקיד הזה ברצינות תהומית. השאיפה הזאת לקחת את המוזיקה של אואזיס צעד אחד קדימה, הביאה אותו לכתוב לאלבומה השני של הלהקה כמה מהימנוני הרוק הגדולים של זמננו כמו Wonderwall, Don't Look Back in Anger ו- Some Might Say.

אבל מעל כולם עומד Champagne Supernova, השיר המסיים את What's the Story שהוא לגמרי האפוס של אואזיס. עם פול וולר על הגיטרה, האחים גאלאגר וחבריהם עפים בפרץ יצירתיות מפעים של שבע וחצי דקות שלא נשמע כמו שום דבר שהם עשו לפני כן. אז נכון, לא מדובר בטקסט הכי מבריק אי פעם ("הולך לי באיטיות במסדרון, מהר יותר מכדור של תותח…") אבל מוזיקלית מדובר בסיום אדיר שמזכיר גם אחרי כל השנים הללו למה הלהקה הזאת תחיה לנצח.

Counting Crows- A Long December

זו אולי לא קלסיקה על זמנית כמו חלק מהשירים שמככבים כאן אבל אין שיר מתאים יותר לפתיחתה שנה חדשה. עם השנים Counting Crows הפכה להיות סוג של להקת קאלט מאוד אהובה בישראל ובכלל, ולמרות שהרוב זוכרים ממנה בעיקר את אלבום הבכורה האדיר, August and Everything After, Recovering the Satellites שיצא 3 שנים מאוחר יותר אולי קצת פחות מהודק, אבל לא פחות טוב.

האלבום הזה, שנכתב בעיצומה של התמוטטות עצבים ודיכאון קשה של הסולן אדם דוריץ, מלא בשירי כאב וכמיהה לאהבה. בתוך כל החושך הזה, A Long December הוא נקודה אור של תקווה בסוף מנהרה חשוכה מלאת יגון. אולי "השנה הבאה תהיה טובה יותר מהקודמת" מקונן דוריץ. ברגע האופטימי הכמעט יחיד באלבום הזה.
נ.ב אני בטוח שתסלחו לי על ה- 01:12 של Walkaways.

David Bowie- Rock N' roll Suicide 

לא היה לדייויד בואי שום סיכוי לכתוב שיר מושלם יותר לסיים איתו את Ziggy Stardust and the Spiders From Mars הקלאסי מ- 1972. Rock N' roll Suicide הוא תיאור נפילתו של זיגי סטארדסט המוגש על מצע מוזיקלי אקלקטי של סגנונות כמו שנסונים צרפתיים, מוזיקת פיפטיז וכמובן רוקנ'רול בועט בואי סטייל. שיר שמוכיח בפעם השני מילוין וחצי למה לא היה ולא יהיה כמו בואי. 

Pink Floyd- High Hopes

The Division Bell הוא ההוכחה הנצחית לכך שפינק פלויד הם הרבה יותר מרוג'ר ווטרס. עיבודי הפסנתר המהפנטים של ריצ'ארד רייט, הגיטרה האלמותית של גילמור והתיפוף המאופק של מייסון מצליחים להפוך את האלבום הזה לפנינה קסומה ומיוחדת ובאופן אישי לאחד האלבומים האהובים עלי ביותר.

11 שירים יש באלבום הזה ומעל כולם עומד High Hops המהווה סיום מפואר לאלבום מושלם. כיאה לאלבום האחרון ברפרטואר של הלהקה (ותסלחו לי שאני לא מחשיב את השאריות המחוממות של The Endless River), שיר הסיום הזה הוא רטרוספקטיבי ונוסטלגי ונכתב מנקודת מבטו של איש המסתכל אחורה על עברו ואל חלומותיו הגדולים ביותר. נקודת השיא: סולו גיטרת הסלייד של גילמור שגורמת לי לבכות כל פעם מחדש. וגם… יש לשיר הזה את הקליפ הכי יפה אי פעם. קלסיקה. שווה להזכיר גם את Eclipse שנועל את Dark Side of the Moon, שנתן פייט ל- High Hopes אבל בסוף חייב היה להיות רק מנצח אחד.

 Arctic-Monkeys-608x405

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

בין לורד לפול סיימון והחרם המוזיקלי על ישראל

הביטול של לורד מוכיח שקיץ ההופעות האדיר שעבר עלינו ב-2016 היה רק אחיזת עיניים. ישראל עדיין סובלת מחרם תרבותי אמיתי ומי שמחפש אמנים גדולים ואקטואליים כנראה יצטרך למצוא אותם בחו"ל. כמה חבל שאין יותר אמנים עם ביצים כמו פול סיימון.

בשנת 2005 יצאתי לשליחות במחנות קיץ בארה"ב. אחד הדברים שהכי זכורים לי מהביקור הוא מפגש שהיה לנו עם איזשהו קונסול ישראלי או משהו כזה שהזהיר אותנו כבר אז (ואני מדבר אתכם על למעלה מ-12 שנה כן?) שדעת הקהל האמריקאית הולכת ומשתנה לרעת ישראל. משם הדרך ל"שבוע האפרטהייד" בקולג'ים האמריקניים היה קצר.

זוהי רק דוגמה אחת שאני חוויתי בהקשר של איך נתפסת ישראל בעולם. אבל אני מבטיח לכם שכל מי שימצא את עצמו מתגורר (אבל ממש גר, פחות מטייל וכאלה) שבועיים באיזושהי מדינה מערבית ויבחן את הסיקור של ישראל בתקשורת המקומית לא יצא מעודד. וזה עוד בלשון המעטה.

באנר מועדון תרבות

עכשיו תארו לעצמכם אילו 7 מדורי גיהנום צריכים לעבור אמנים שרוצים להופיע בישראל. התמודדות עם דעת הקהל המקומית האנטי ישראלית, גידופים והשמצות ברשתות החברתיות, קריאות לחרם, חפירות מרוג'ר ווטרס ותנועת ה- BDS וכל זה בשביל שעתיים בפארק הירקון במקרה הטוב או מנורה מבטחים במקרה הגרוע.

תוסיפו לזה את הבורות המובנת בסכסוך הישראלי פלסטיני ותקבלו מתכון בעייתי מאוד עבור כל אמן שמפחד על התחת שלו ולא רוצה להכניס את הראש לקלחת המטורפת הזאת. בעצם למה אני צריך לנסות ולתאר את הסיטואציה שעומדת בפני אמנים שרוצים להופיע כאן אם ניק קייב אמר זאת ממקור ראשון במסיבת העיתונאים לפני הופעתו בארץ בנובמבר האחרון: "אם אתה מופיע בישראל אתה חייב לעבור השפלה פומבית…".

אין ספק שהשנים האחרונות בהחלט היו נפלאות מבחינה מוזיקלית, בעיקר הקיץ האחרון שהביא איתו תותחים כבדים כמו איירוסמית', טירס פור פירס, פט שופ בויז, גאנז אנד רוזס, רוד סטיוארט, פיקסיז וכמובן רדיוהד. אבל בואו נודה רגע באמת. אף אחד מההרכבים והאמנים האלה, אולי להוציא את רדיוהד, לא ממש רלוונטיים לפחות בשני העשורים האחרונים ולגבי רדיוהד, כולנו זוכרים כמה חרא הם אכלו על ההחלטה שלהם לחזור לישראל. החל ממכתבי נאצה פתוחים כנגדם ועד הפגנה של ממש עם דגלי פלסטין בהופעה שלהם בפסטיבל "טרנסמיט" בגלזגו.

אני גם לא מתעלם מכך שהיו אמנים אקטואליים בודדים שהופיעו כאן בשנים האחרונות כמו ג'סטין ביבר (2017) קניה ווסט (2015), סיה (2016) וריהאנה (אי שם ב-2013), אבל מי שמעוניין לראות את ביונסה, פו פייטרס, קולדפליי, ארקייד פייר, ארקטיק מאנקיז, הנשיונל, קנדריק לאמאר ואחרים, יצטרך כנראה לחכות. קשה לי להאמין שאמנים בסדר גודל הזה יסתכנו עם תפוח האדמה הלוהט הזה שנקרא ישראל.

גם מעבר לבעיה הפלסטינית, בתפיסה ישראל הופכת להיות מזוהה יותר ויותר עם האיש השנוא בעולם: דונלד טראמפ. הנשיא האמריקאי כל כך משוקץ בקהילת האמנים בארצו ומחוצה לה שאף מוזיקאי לא רוצה להיות מזוהה עם עמדותיו. אפילו מארגני טקס ההשבעה שלו התקשו למצוא אמנים שיסכימו להופיע באירוע החגיגי וכך במקום אלטון ג'ון, ג'סטין טימברלייק, סלין דיון ואחרים שאמרו לא תודה, נאלץ טראמפ להסתפק בזמר הקאנטרי טובי קית', Three Doors Down, ג'קי אוונצ'ו, בת ה- 16 מ- America's Got Talen ומקהלה המורמונית (נשבע לכם). אכן אטרקטיבי.

אני כל כך רוצה לכעוס על כל האמנים האלה שמסרבים להופיע בפני הקהל הישראלי הנאמן שלהם. רוצה לכעוס על הבורות, על שטיפת המוח, על הפחדנות ועל העובדה שחרמות תרבותיות זו לא הדרך ליצירת גשרים. אבל לצערי, ואני אומר את זה לא ממקום פוליטי, אני יכול להבין אותם. מי רוצה את הבלאגן הזה על מצפונו עכשיו.

באנר מועדון תרבות

תארו לעצמכם שסגרתם הופעה באיזה מדינה קטנטנה אי שם במזרח התיכון ולפתע מתחילים להציף אתכם בפוסטים, מכתבים ו"עדויות" על כך שאתם נותנים יד לגזילות זכויות אדם, דיכוי, רצח עם ושלל תיאורים לא ממש מחמיאים. אבל אתם לא מתקפלים בקלות ורוצים לרדת לשורש העניין אז אתם ניזונים מהתקשורת, מחפשים "ישראל כובשת" (נסו בעצמכם) בגוגל ואתם מגלים ש… וואו ישראל היא באמת השטן. עכשיו תגידו לי מי ירצה לקחת דבר כזה המצפון שלו? או גרוע מזה להסתכן בחרמות ולפגוע לעצמו בקריירה. רק אמנים ממש מבוססים וחזקים יסכימו לעמוד בזה, זאת הסיבה שאנחנו מקבלים כאן את איירוסמית', רדיוהד והסטונס. הם כבר לא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד.

בניגוד אליהם ללורד, שנולדה בפאקינג ניו זילנד וספק אם היא יודעת איפה ישראל נמצאת בכלל על המפה, כנראה שיש יותר מה להפסיד. זה חרא, אבל באמת שקשה לי לכעוס עליה. אחיין שלי מארה"ב חושש להגיע לישראל אז מה אגיד על ניו זילנדית בת 20?

שלא יהיה ספק. יש הרבה צביעות אצל חלק מהאמנים שמסרבים להופיע בישראל אבל יפזזו בכיף שלהם ברוסיה או במדינות אחרות שרומסות זכויות אדם באופן שיטתי רק בגלל נתח השוק הגדול שלהן. אבל ישראל היא חתיכת תיק שאף אחד לא רוצה להתמודד איתו. ועם זאת,עדיין בעיני חרם מוזיקלי, מכל סוג שהוא זו פשוט לא הדרך ובשביל להמחיש זאת קבלו סיפור קטנטן.

אי שם בין 1985 ל- 1986 יצא אדם קטן ונחמד, מוזיקאי שעשה דבר אחד או שניים בחייו, בשם פול סיימון, לדרום אפריקה. באותן השנים דרום אפריקה סבלה תחת שלטון אפרטהייד מחריד שגזל את החופש מאזרחיו השחורים ואת וזכויותיהן הבסיסיות. כל זה נשאר זכר לקולוניאליזם האירופאי הנצלני של מדינות הכובשות והמשעבדות שהובל בין היתר על ידי צרפת, אנגליה, איטליה, פורטוגל ומדינות נוספות ו"נאורות" שמטיפות עד היום בעד זכויות אדם ושאר ירקות אבל נשים את זה לרגע בצד.

באותם הימים התקיים חרם תרבותי על דרום אפריקה בשל מדיניות האפרטהייד הגזענית, ולכן כאשר מוזיקאי בקליבר של פול סיימון הגיע למדינה הדבר נתפס כשבירת החרם התרבותי וכיריקה בפניו של הממסד המערבי.

אבל סיימון לא נשבר ויחד עם מוזיקאים מקומיים הרכיב אלבום מופת שכולו השפעות הדדיות וסינרגיה בין מזרח ומערב, צפון ודרום, תופים שבטיים לצד כלי מיתר מערביים. אלבום שהוא קול אמיתי וכנה לשינוי. ללא מילה אחת על פוליטיקה, יצר סיימון את האלבום הלא פוליטי הכי פוליטי אי פעם- גרייסלנד שעל הדרך גם "המציא" את ז'אנר מוזיקת העולם.

כמה ביקורות פול סיימון ספג. כמה קללות, כמה הפגנות מחוץ להופעותיו ומאמרי ביקורת נוקבים. אבל כשאנשים לחצו פליי והקסם חלחל לאוזניהם הכל השתנה. ההיסטריה בבת אחת הפכה להיסטוריה. האלבום זכה בגראמי ומוכיח בהצלחה עד היום את כוחה האמיתי של המוזיקה. את כוחה לגשר, את כוחה לטעת תקווה, את כוחה לשנות…

בעיני חרם זו אף פעם לא התשובה. בטח ובטח לא חרם מוזיקלי. אם למישהו, לאמן יש משהו להגיד אז שיבוא, שיופיע, שידבר. למוזיקה אין גבולות ומי שמנסה לשרטט לה כאלה הוא הפושע האמיתי כי אמנות, על כל צורותיה, היא הנשגב המוחלט של המין האנושי. כמו שאמר ניטשה: "ללא מוזיקה החיים היו שגיאה".

אז אני יכול להבין את לורד, באמת שכן, אבל חושב שהיא ואחרים שמחרימים את ישראל טועים. זו פשוט לא הדרך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

Lorde12

באנר מועדון תרבות

וידויו של מכור: למה אני עדיין קונה דיסקים?

מאז שאני בן 15 בערך שואלים אותי שוב ושוב את אותה שאלה מעיקה: "למה אתה קונה דיסקים?". ואם זה לא מספיק מציק אז בדרך כלל מתלווים לשאלה הזאת עוד כמה נספחים מרגיזים לא פחות כמו: "לא חבל על הכסף שלך?", "היום אפשר לשמוע הכל בחינם", "מה אין לך ספוטיפיי או אפל מיוזיק?". אז לא. לא חבל על הכסף שלי, כן אפשר לשמוע היום הכל בחינם ותאמינו או לי אבל יש לי ספוטיפיי עוד לפני שרוב האנשים בכלל ידעו מה זה (ותודה ליוגב שדאג לפרוץ לי את השירות).

כל חובב מוזיקה אמיתי יודע שהשאלות האלה לא באמת רלוונטיות. האם מישהו תהה פעם למה אנשים אוספים בולים? ומדוע אף אחד לא ירים גבה אם אקנה ספר שניתן להשאילו מחבר או להוריד בפרוטות באופן דיגיטלי? אבל כשזה מגיע לדיסק, רחמנא ליצלן, השאלות וגלגולי העיניים לא יאחרו להגיע.

קצת מספרים

בשביל לסבר את האוזן ובכדי שלא תחשבו שאני הדפוק היחיד בעולם שעוד רוכש מוזיקה בצורתה הפיזית, קבלו קצת נתונים. נכון לסוף 2017: 32% מקהל צרכני המוזיקה הפיזית עדיין קונים דיסקים בעוד 17% מהם עדיין קונים תקליטים. למעשה בעשור האחרון חל זינוק של ממש ברכישת תקליטים שהגיע לשיאו ב- 2016 עם מכירות של 3.2 מיליון, המספר הגבוה ביותר מאז 1991. מסתבר שיש הרבה אנשים הזויים בעולם הזה אה?

אופיר

הדור הבא של משוגעי הדיסקים. אופיר הבן שלי

ואם תקליט עוד נתפס כפורמט קלאסי, בעל ארומה וינטג'ית וסקסית, הדיסק נתפס כאח החורג, המיושן והלא רלוונטי. אבל אני שגדלתי בתור הזהב על הדיסק בשנות התשעים, שומר לו חסד נעורים. נכון שלתקליט יש את החום שלו ומעט מאוד צלילים בעולם הזה יכולים להתחרות בחריקה העדינה של המחט, אבל בשבילי דיסק תמיד יהיה מקום ראשון. עליו התחנכתי ואיתו גדלתי. עם הרבה ריספקט לוניל כן?

אגב, שלא תבינו אותי לא נכון, אין ספק שעולם המוזיקה כבר מזמן הלך לכיוון הסטרימינג. זו הדרך העיקרית שאיתה מאזינים למוזיקה היום. אבל היי, כבר 20 שנה אני שומע על מותו של הדיסק ונחשו מה, הוא עדיין חי ובועט.

באנר מועדון תרבות

קתדרלות של אמנות

בשביל מישהו כמוני, שבאמת אוהב מוזיקה בכל נפשו ומאודו, לקנות עוד דיסק או תקליט ממש לא אומר להיכנס לחנות, לקנות ולצאת. בשבילי, להיכנס לחנות מוזיקה זו חוויה תרבותית, אמנותית, רגשית ואישית שעד היום אין לה תחליף לא באיביי, לא באמאזון, לא בספוטיפיי ובטח לא ביו טיוב.

אני זוכר איך כשהייתי ילד התהלכתי בין חנויות הדיסקים, מבולבל ולא יודע לאן להכנס מרוב השפע עצום. החנויות נראו לי כמו קתדרלות שמפתות אותי להתפלש בתוך ההיצע המוזיקלי הבלתי נגמר שלהן. זר לא יבין את הפרפרים שהיו לי בבטן.

לצערי חנויות מפלצתיות כאלה כבר כמעט לא קיימות, בטח שלא בישראל. אבל גם היום כשאני נכנס לחנות דיסקים אני עושה זאת ביראת כבוד. אין כמו דפדוף הולך וחוזר בין שרות הדיסקים המאובקים בכדי למצוא את האחד שיצית לך את הדמיון. אין כמו להסתכל על עשרות הדמויות, האיורים והפרצופים המביטים אליך מעטיפות האלבומים השונים ומפתים אותך להאזין לקסם הטמון בהם. אין כמו להיכנס לחנות כשאתה סגור בדיוק על הדיסק אותו אתה מתכוון לקנות כשבסוף אתה מוצא את עצמך יוצא עם שניים אחרים לגמרי! 

אין תחליף לשיח המרתק עם המוכרים והקונים על האלבומים החדשים שיצאו. אילו הפתיעו לטובה ואילו לרעה, מה שווה לרכוש ומה פחות וכמובן מעל הכל, אין כמו אותה תחושה משכרת של קריעת הניילון המעצבן מעל הדיסק וההבנה שנפלה בחלקך עוד יצירת אמנות מלאת קסם שתיקח אותך למחוזות אחרים ועולמות חדשים.

הפוסט הזה הוא לא פוסט מתבכיין על זה שפעם היה יותר טוב או בולשיט כזה. אלא על חוויות שהעולם הדיגיטלי לעולם לא יצליח להחליף. זה לא עניין של טוב או רע, זה פשוט אחר. אז במקרה הזה אני מעדיף את הישן והקלאסי. טוב נו, יצר לי קצת נרגן אבל זה רק אולי בגלל שאין לי כבר מקום בארון :/

קוראים לי עמית ואני מכור למוזיקה…

רוצים תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

21462342_10213548795454805_2708984465847853125_n

באנר מועדון תרבות

20150716_202929

דו"ח המבקר #13: עדי אולמינסקי מפציצה, אדי ונועה משמימים, אוריה ברטל חסר נשמה ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

Adi Ulmansky- Bombs Away

אחרי שסומנה כהבטחה המוזיקלית הגדולה של ישראל, הופיעה בכל רחבי העולם וקצרה תשבוחות מבלוגים, אתרים ואמנים נחשבים בארץ ובעולם (מי אמר ג'יי זי?), הגיע רגע האמת של עדי אולמינסקי: סינגל ראשון בשם Bombs Away מתוך אלבום בכורה מלא. אז האם מאחורי ההייפ יש גם מוזיקה טובה? בהחלט!

ב- Bombs Away, אולמינסקי ממשיכה להוכיח שאפשר לא להיכנע לבינוניות של התעשייה המקומית ולעשות פופ אקטואלי, איכותי, רלוונטי שמתכתב בהצלחה עם מה שקורה מעבר לים בסוף 2017. מהבחינה הזאת החשיבות של אולמנסקי בנוף המקומי היא הכרחית ועל כך יש לתת לה את כל הכבוד!

לאולמנסקי יש שירים טובים יותר ברפרטואר שלה כאשר אפילו הגרסה האקוסטית של Bombs Away טובה יותר מאשר זו שהוצגה לנו כסינגל הראשון. אבל למרות הכל עדיין מדובר בקטע פופ נהדר וממכר שמופק נפלא (חיה נדירה במחוזותינו) ועושה הרבה חשק לאלבום המלא. כבוד.

אוריה ברטל- את לא מבינה

אוריה ברטל חי ונושם מוזיקה. לא צריך לקרוא את ההודעה לעיתונות בשביל להבין את זה. "את לא מבינה", הסינגל הראשון מאלבום הבכורה שלו, מפוצץ כשרון, נשמע מעולה ומצביע על פוטנציאל גדול. עם כל זה משהו שם עדיין חסר בשביל שהשיר הזה יהפוך למשהו שבלתי אפשרי יהיה להתעלם ממנו.

אולי זה הטקסט שנשמע כאילו נכתב בחפזה ("את יושבת עם הגפרורים ושורפת לעצמך את החיים"), אולי זו ההפקה הנקייה מדי (שומעים שברטל למד ב'רימון') ואולי זו פשוט בוסריות טבעית של סינגל בכורה, משהו בשיר הזה מונע ממנו להמריא באמת.

ה- Funk (ללא ספק הסגנון אליו חותר ברטל ב"את לא מבינה") התפתח בין היתר מהסול והג'אז, ז'אנרים מפוצצי רגש, וזה בדיוק מה שחסר כאן. אמת פשוטה וכנה שתכפה על קרקס הצלילים הזה, שהוא אמנם מאוד איכותי, אך חסר אופי. יותר מדי טכני, פחות מדי אמת ורגש. אגב, זה דבר שמאפיין לצערי הרבה בוגרי 'רימון'. אבל תחליטו בעצמכם. 

Simple Light- Shine4Me

Simple Light הוא שם הבמה של המוזיקאי החוזר בתשובה מנשה קושנר. כמו ברטל, גם כאן אין ספק בכלל שהמוזיקה ובעיקר הרגאיי זורמים בעורקיו של קושנר. לא מדובר במישהו שרוכב על  גב הסצנה או ילד ששמע אתמול בפעם הראשונה בוב מארלי והתלהב. קושנר חי את העולם הזה מגיל 12 בערך והיום הוא כבר כבר עם 4 ילדים.

קושנר עבר מסלול חיים מרתק. הוא עלה מרוסיה בגיל 12, למד גיטרה, התחזק, הקים משפחה, רכש השכלה מוזיקלית ב- BPM ובימים אלו הוא משחרר את Twilove, אלבום הבכורה שלו.  Shine4Me הוא הסינגל השני שיוצא מהאלבום וכמו כל החומרים של Simple Light מדובר בקטע רגאיי עם המון סול שנשמע אותנטי, אמיתי ומעל הכל עם אחלה גרוב ואני לא מחובבי הרגאיי הגדולים.

באנר מועדון תרבות

עדיין אפשר לשמוע בברור את הבוסריות שבהפקה, בטקסט ואפילו בקול של Simple Light אבל אלה דברים שתמיד אפשר לשפר כל עוד יש אמת במוזיקה שלך ובמקרה הזה, יש כאן המון אמת. וכבר אמרתי שאני לא אוהב רגאיי?

אדי ונועה- ערפל

הכל כל כך נכון ב"ערפל", הסינגל השלישי של צמד הפולק הישראלי אדי ונועה (נשבע לכם שזאת לא פרודיה על אמני פולק). הכל כל כך מדויק, כל כך נעים שזה גם כל כך…. משמים!!! זה נשמע כאילו אדי ונועה ממש מתאמצים לעשות ככל שביכולתם על מנת שנשתעמם למוות עם מוזיקה כל כך בנאלית וכל כך מיושנת.

עם ההצלחה של ג'יין בורדו, יצאו מהחורים שלל אמנים ולהקות פולק, אבל "ערפל" הוא השיא. שיא השעמום. זה כנראה הצמד הכי מתקתק מאז אורנה ומשה דץ כך שלפני שתסתכנו ותאזינו להם, אני מציע לכם להצטייד בשקיות הקאה. זה לא שהשיר רע, הוא פשוט כל כך סתמי וכל "כך משחק על בטוח" שזה מעצבן! זה לא מה שאני מחפש מהמוזיקה שלי  אההה והם גם למדו ב'רימון'.

תמר שטיין- אם

10 שניות אל תוך "אם" שקלתי לסגור את השיר מחוסר עניין לציבור. שוב פסנתר, שוב קול נשי מלטף, מה כבר חדש? אבל אז משהו השתנה. קשה לשם את האצבע בדיוק על מה אבל אט אט נשאבתי לתוך השיר הזה. תמר מסתבר היא זמרת, שחקנית ויוצרת לא מהיום וזה ניכר בקולה הבוגר והנפלא. קול שעוטף אותך בחמימות קסומה ולא מרפה בקלות. באמת אחד הקולות היותר יפים ומדויקים שיצא לי לשמוע השנה.

וככה עם כל שניה שחלפה הלכתי והתמסרתי לשיר הזה שהוקלט במקור ב- 2014 אך קיבל חיים חדשים ממש השנה. לטקסט הקטן והאינטימי שלו, להפקה העדינה שעושה עימו חסד, לעיבוד הפשוט. זה בדרך כלל לא מסוג השירים שאני אתחבר אליהם בקלות. מי שעוקב אחרי יודע שהטעם ששי הרבה יותר מורכב. אבל כמו שכתבתי פה לא מעט, לפעמים אין מה שינצח את הפשטות.

לדו"ח המבקר #12

לדו"ח המבקר #11

לדו"ח המבקר #10

לדו"ח המבקר #9

לדו"ח המבקר #8

לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

Adi Ulmansky

באנר מועדון תרבות

10 האלבומים הגדולים של 2017

אפשר כבר להכריז רשמית: 2017 הייתה שנה מוזיקלית נפלאה! למעשה מאז 2013 לא קיבלנו 12 חודשים רוויים בשירים ואלבומים כל כך טובים. אז רגע לפני שמורידים את השאלטר על עוד שנה, זה הזמן לסכם את עשרת האלבומים הכי טובים של 2017 (פלוס עוד כמה המלצות).

שניה לפני שיוצאים לדרך, קבלו עוד חמישה אלבומים נפלאים שיצאו השנה שלא נכנסו לעשירייה שלי אבל ללא ספק ראויים לאזכור:

Father John Misty- Pure Comedy

Lana Del Rey- Lust for Life

Bryce Dessner, James McAlister,  Nico Muhly, Sufjan Stevens- Planetarium

Haim- Somthing to Tell You

Bjork- Utopia

10. Arcade Fire- Everything Now

גם אלבום של רע של ארקייד פייר עדיין טוב יותר מרוב הדברים שיצאו השנה. אז נכון, Everything Now לא עומד בסטנדרטים המחמירים שההרכב הקנדי הרגיל אותנו אליהם, אבל מצד שני כמה להקות ואלבומים באמת מסוגלים להתחרות ביצירות כמו Funeral או The Suburbs.

למרות חוסר הקוהרנטיות ובליל הז'אנרים שלא תמיד מצליחים להתאחות, האלבום החמישי של ארקייד פייר עדיין מציג פופ-רוק מאתגר, נפלא ולעיתים קסום. זו לא גולת הכותרת שלהם אבל  עם הזמן Everything Now הולך ומתגלה כאלבום לא רע בכלל. אפילו מצוין לפרקים. גם אם אתם לא מסכימים איתי, תודו שמגיע לו להיכנס לרשימה רק בזכות We Don't Deserve Love, שהוא ללא ספק אחד מהשירים הכי יפים שהוקלטו בשנים האחרונות. לביקורת המלאה שלי על האלבום.
רוצו לחפש ביוטיוב: Creature Comfort, Put Your Money on Me, We Don't Deserve Love

9. Kendrick Lamar- Damn

באתר מטהקריטיק (Metacritic) המשקלל ציוני ביקורות מכל העולם, Damn זוכה לציון מפלצתי של 95% ביקורות חיובית ככה שלהגיד עליו שהוא קונצנזוס יהיה אנדרסטייטמנט. למרות שבעיני הוא לא היצירה המושלמת שקיבלנו עם To Pimp a Butterfly (שקיבל אגב במטהקריטיק 96% ביקורות חיוביות) הוא עדיין מניפסט אותנטי ונפלא בכנותו של אמן שחור באמריקה של שנת 2017. 

Damn משלב במיומנות אולדסקול עם ביטים ו"פיל" עכשווי ואקטואלי שהופכים את לאמר לראפר החשוב ביותר בשנים האחרונות. כבוד.
רוצו לחפש ביוטיוב: Humble, DND, XXX

8. Beck- Colors

אחרי הדיכאון הקליני עם Morning Phase ואחרי שחקר כמעט כל טריטוריה מוזיקלית אפשרית, הפתיע בק עם אלבום שהוא כולו פופ וכיף טהור, וכמה שזה נשמע מוזר ככה זה גם נפלא. Colors נשמע כמו מישהו מאוהב, כמו ילד מתלהב שקיבל 100 במבחן. הוא מופק מדהים, מלא באנרגיות חיוביות וגדוש בכיף פופי טהור שיעשה לכם טוב על הנשמה. Colors מוכיח סופית שכל מה שבק נוגע בו הופך לזהב ולקלסיקה מיידית. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביוטיוב: Up All Night, No Distraction, Colors

7. Liam Gallagher- As You Were

את תואר האלבום המפתיע של השנה קוטף ללא ספק הפה הגדול של עולם המוזיקה, ליאם גאלאגר. עושה רושם שאחרי שנים, הצלקת מפירוק אואזיס (שלאיחודה הוא מייחל בכל ראיון בגילוי לב מפתיע) מתחילה להגליד. As You Were הוא תצוגת תכלית מופלאה של אחד הפרונטמנים הטובים בתולדות הרוק. הקול של ליאם נשמע נהדר, ההפקה והעיבודים אקטואליים מתמיד והשירים פשוט מעולים!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

באלבום הסולו הראשון שלו, ליאם לא מפחד להצטייד במיטב הכותבים והתוצאה היא פופית כיפית ומרגשת מתמיד. אבל האמת היא שמעבר לאיכות המוזיקלית של האלבום, טוב שליאם גאלאגר חזר. עולם המוזיקה היה צריך בחזרה את הפה הגדול שלו ולראייה בשבוע הראשון ליציאתו מכר האלבום בבריטניה בלבד למעלה מ- 100,000 עותקים, מה שהפך אותו לאחד מעשרת האלבומים הנמכרים בממלכה המאוחדת בעשור האחרון. אין ספק, העולם התגעגע לליאם גאלאגר. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביוטיוב: Chinatown, Wall of Glass, For What it's Worth

6. Billy Willian Corgan- Ogilala

אחרי שנים של דשדוש (למרות אלבומים לא רעים בכלל) וכשהמילה רלוונטיות רחוקה ממנו שנות אור, שחרר השנה סולן הבלתי מעורער של Smashing Pumpkins אלבום חדש שכולו קסם טהור. Ogilala, בסך הכל אלבום הסולו השני של קורגן (הראשון יצא ב- 2005) מורכב מ- 11 קטעים שקטים מבוססי פסנתר וגיטרה אקוסטית שמצליחים לרגש בטירוף. כמה כיף לשמוע שאחרי שנים של דיסטורשן, קורגן מצליח ללטף את הנשמה עם אסופת השירים היפה ביותר שלו מאז Adore המעולה. אותי זה לחלוטין קנה. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביו טיוב: Zowie, The Spaniards, Archer

5. The War on Drugs- A Deeper Understanding

אלבומם הרביעי של The War on Drugs הוא מהמרגשים ביותר שיצאו השנה. חוויה מוזיקלית עשירה מאין כמוה שמצד אחד נשמעת כמו מחווה מדויקת ללהקות האינדי הגדולות של האייטיז ומצד שני מצליחה להיות כל כך ייחודית. ללא ספק מדובר בהמשך מכובד ביותר ל- Lost in the Dream המופלא מ- 2014.
רוצו לחפש ביו טיוב: Pain, Strangest Thing, Up All Night

4. Arca- Arca

Arca, אלבומו השלישי של המפיק המוערך אלחנדרו גרסי, היא אחת היצירות המסעירות ביותר שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות. היא הזויה, מלנכולית, מפחידה, מרתקת ומופקת מדהים. זה לא אלבום שיתאים לכל אחד, אבל מוזיקלית הוא ללא ספק הישג יוצא דופן. לא סתם גרסי הספיק לעבוד כבר עם קניה ווסט, FKA Twigs, ביורק ואחרים. זה לגמרי אלבום שמציב רף גבוה מאוד לאלבומים ולהפקות הבאות של גרסי. יופי שלא שומעים כל יום. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביו טיוב: Piel, Anoche, Desafío

3. LCD System- American Dream

אלבום הקמבק המפואר של ג'יימס מרפי, מהיוצרים החשובים בדורנו, הוא בדיוק מה שהיינו צריכים ב-2017. 7 שנים אחרי This is Happening המפעים, מרפי חוזר חד מתמיד עם אלבום מפוצץ רגש, אהבות נכזבות וחלום אמריקאי אחד שכבר איננו. מיד עם צלילי הפתיחה הרפטטיביים אי אפשר שלא להתמסר לחוויה הכמעט דתית שהאלבום הזה אוצר בתוכו. עם רפרנסים וצלילים שמזכירים את דייויד בואי, דפש מוד, בריאן אינו וארקייד פייר (שאלבומם Reflektor הופק על ידי מרפי) American Dream ללא ספק יהדהד עוד שנים קדימה.
רוצו לחפש ביו טיוב: Oh Baby, Tonite, Call the Police

2. Lorde- Melodrama

אני מודה כי כאשר פרצה לחיינו היוצרת הניו זילנדית בגיל 16 בלבד, לא נפלתי שדוד לרגליה כמו שאר העולם, אבל Melodrama הוא סיפור אחר לגמרי. מדובר באלבום אמיץ, מרתק לפרקים שמצליח להכיל בהצלחה וללא יומרות מיותרות, מגוון סגנונות מוזיקליים לצד הפקה מלוטשת ומרהיבה. 

Melodrama הוא אלבום ההתבגרות של לורד. אלבום בו היא מתארת, לעיתים מתקוטטת, עם  המחיר שגובה ממנה התהילה. העליות, המורדות, הבכי הצחוק, רכבת ההרים הרגשית שהופכת את הכל לטרגדיה יוונית או בפשטות, "מלודרמה". בכל אלו יוצקת לורד סיפורים נדירים בכנותם על גברים שזרקו אותה, על כאב אמיתי ורצון למישהו שפשוט יבוא ויחבק. NME בחרו באלבום הזה כאלבום השנה ואני יכול להבין מדוע. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביו טיוב: Green Light, Perfect Places, Liabillity

1. The National- Sleep Well Beast

מהרגע שיצא, לא היה בליבי שום ספק ש- Sleep Well Beast הולך להיות אלבום השנה שלי וזה לא מובן מאליו בשנה מוזיקלית כל כך מוצלחת. לומר על אלבומם השביעי של הנשיונל שהוא מרגש יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. זה אלבום שמצליח לגעת בנימי הנפש הדקים ביותר ולחדור ללבבות הקשוחים ביותר. זה אלבום על פרידות ששזורים בתוכו אינספור רגעי אהבה קטנים שמקמטים את הלב ומרסקים את הנשמה בכל האזנה מחדש.

כמו שכתבתי בביקורת שלי על האלבום: Sleep Well Beast הוא קולו של דור שלם של אנשים שיש להם הכל אבל אין להם כלום. זה כואב, זה עצוב אבל זה גם כל כך יפה ואין ספק שמדובר באלבום שיזכר לעוד הרבה זמן. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביו טיוב: Day I Die, I'll Still Destroy You, Carin at the Liquor Store

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

10 האלבומים הגדולים של 2017- אורפז

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

דו"ח המבקר #12: משה נריה ממחזר, ניר אמבר מעייף, ענת לרנר מפתיעה ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

משה נריה כורסיה- תציל אותי

"תציל אותי" הוא (מסתבר) הסינגל הרביעי מתוך אלבום הבכורה של משה נריה כורסיה. כמו עוד מיליון לפניו, גם כורסיה הוא זמר הפועל על התפר שבין העולם הדתי לחלוני ובין קודש לחול וכמו רובם, גם הוא לא מצליח שלא ליפול למלכודת השבלוניות המעייפת. כך למשל מעבר להפקה, לעיבוד וללחן החרוש לעייפה, תוכלו למצוא ב"להציל אותי" את אותם משפטים שחוזרים על עצמם בכל שיר בז'אנר: "תציל אותי מהטירוף הזה", "אין אש בוערת בחזה", "יותר מדיי שקט פה יושב לכתוב" ועוד סיסמאות שאין לי ספק לגבי האותנטיות שלהן אבל הן פשוט בנאליות להחריד.  רוצים לשמוע אמנים מהמגזר הדתי שעושים מוזיקה נהדרת? נסו את "בית ספר לנבואה" שביקרתי כאן בעבר או את יהונתן שלמה שמוכיחים שזה שאתה דתי לא אומר שאתה חייב לשעמם.

נ.ב, מאוד אהבתי את הסולו סינתיסייזר באמצע השיר, סטייל ELP, אבל חוץ מזה כאמור, די סתמי. אשמח אם להבא מישהו יציל אותי מהשעמום הזה.

Savannah- Friend or Foe

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה לא יכול להאשים אותי בחוסר פתיחות או קבלה של ז'אנרים שונים ומשונים, שלא לומר אוונגרדיים. להיפך, אני תמיד אקדם דברים מעניינים ואמנים שדוחפים את גבולות המוזיקה לקצה. רק לאחרונה התלהבתי מהאלבומים החדשים והמעולים של ביורק ו- Arca . ועכשיו לאחר ההכנה הארוכה, קבלו את: סוואנה- אמנית, יוצרת ומוזיקאית רב תחומית, אוונגרדית, מסידני, אוסטרליה, שהחליטה לקבוע את ביתה בישראל ולזעזע אותנו מוזיקלית.

למרות שהיא בעולם המוזיקה כבר שנים, Friend or Foe הוא סינגל הבכורה הרשמי של סוואנה ועל אף שאין ספק שמדובר במוזיקאית אמיתית, מדובר בשיר  נורא ואיום. סוג של שעטנז מאולץ בין מקצב אפריקאי, למשהו ספרדי, עלק ייחודי אבל בפועל מעיק כמו מסטיק בשיער. אין אפילו רגע אחד של חסד בשלוש הדקות של Friend or Foe. זוהי מתקפה חסרת רחמים על האוזן. מבחינתי השיר הזה הוא שרלטנות במסווה של אמנות. כלום ושום דבר. חבל.

באנר מועדון תרבות

ניר אמבר- בואי נברח

עם שחרור סינגל הבכורה שלו, פרסם ניר אמבר פוסט מרגש בפייסבוק שכמעט כל ישראלי יוכל להזדהות איתו. בגדול כתב ניר שאנחנו שבויים במירוץ היומיומי שלנו אחרי עבודה טובה, כסף, משפחה, חיים נוחים בזמן שאנחנו מזניחים את החלומות שלנו. מכאן הגיע הרצון של ניר לברוח אל המוזיקה ולהגשים חלום ישן שהתגשם בצורת אלבום בכורה.

עד לכאן הכל טוב ויפה, רק הבעיה היא שאין שום אזכור לכל הדבר הזה בשיר! כבר נגעת בעצב החשוף של כל ישראלי בסביבות גיל השלושים, לך על זה בכל הכוח! במקום זה אנחנו מקבלים שוב טקסט חרוש ומייגע על אהבה ורצון לעזוב את הכל מאחור עם משפטים בנאליים להחריד כמו: "בואי נשמור את המבט לאופק", "בואי נברח", "אל תחפשי בעבר, את מה שאין לך" ועוד.

גם המוזיקה, למרות ההפקה הנהדרת כרגיל של שמוליק נויפלד, היא בסך הכל בלדה איטית, מבוססת פסנתר שלא מצליחה להמריא. פוטנציאל יש שם. אומץ, באופן פרדוקסלי, קצת פחות.

ענת לרנר- יסתדר יסתדר

הנה דוגמה לשיר שלא לוקח את עצמו ברצינות ולא מתיימר להיות משהו שהוא לא והפלא ופלא זה עובד. בגיל 35 ענת לרנר אזרה אומץ והחליטה שהגיע הזמן שלה לעלות על הבמה, להופיע ולהקליט את אלבום הבכורה שלה. "יסתדר יסתדר" הוא הסינגל השני שלה והוא ממש לא רע. 

תנו לי להסביר את עצמי. אני לא חושב שהשיר הזה יהיה להיט. הוא סובל מהפקה מיושנת (אילן וירצברג) בעיות מיקס בולטות וטקסט שרחוק מלהבריק. אבל יש בו משהו אותנטי, משהו "ראשוני" שללא יומרות גדולות מצליח לעבוד ורחמנא ליצלן אפילו לרגע. לפעמים הפשטות היא הכל. 

לדו"ח המבקר #11

לדו"ח המבקר #10

לדו"ח המבקר #9

לדו"ח המבקר #8

לדו"ח המבקר #7

לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

d78ec364-6c9e-4c0e-b213-41127e50effc

באנר מועדון תרבות

בואו בראש פתוח: Arca ביקורת אלבום

וואו. זו המילה היחידה שעולה לי לראש לאחר ההאזנה ל- Arca של המפיק הונצואלי המוערך, אלחנדרו גרסי. הוא מפחיד, יפה, מלחיץ, קסום, הזוי ומרגש גם יחד. זה לא אלבום שיתאים לכולם, אבל מוזיקלית הוא ללא ספק הישג יוצא דופן.

זה כמה שנים שאלחנדרו גרסי הידוע כ"ארקה", צובר לעצמו שם של כבוד בקרב חובבי האוונגרד. האלקטרוניקה הניסיונית שלו הפכה שם נרדף לאיכות ולפריצת גבולות כאשר בשנים האחרונות גם הכוכבים הגדולים לא אדישים לכישרון וגייסו אותו לשורותיהם. בין היתר הספיק ארקה להפיק את קניה ווסט, FKA Twigs, ביורק ואחרים. ללא ספק רפרטואר מרשים. 

למוזיקאי המוערך נחשפתי דרך שלל ביקורות מוזיקה, כתבות, סיקורים ובעיקר דרך עבודתו המשותפת עם ביורק שאני נורא אוהב. אבל רק כאשר אלבומו השלישי, שנקרא בפשטות Arca, החל לעטר את ראשי מצעדי הסיכום השנתיים, החלטתי שאני חייב לתת לו הזדמנות. זה לא היה קל, אבל לגמרי היה שווה את זה. 

אני לא מכיר את העבודות הקודמות של ארקה, ועדיין האלבום החדש שלו הצליח לרתק אותי באופן שמעט מאוד אלבומים הצליחו לעשות בשנים האחרונות. רובו ככולו של Arca איטי, מלטף ונוגע ברמות שקשה להסביר תוך שהוא מצליח שלא לשעמם אפילו לרגע. המוזיקה האלקטרונית והעדינה כל כך מצליחה לחדור אל תוך הנשמה ואיכשהו לטלטל ולנחם אותה בעת ובעונה אחת. מדהים. 

אם הייתי צריך, הייתי ממליץ לכם לכבות את האורות, להכין כוס יין ואולי ממחטה או שתיים, ולהתמסר לצלילים החד פעמיים של האלבום הזה. זהו אמנם מסע מוזיקלי לא שגרתי אבל מרתק.

כאמור ארקה הוא ונצואלי ששר בספרדית, ולמרות שאני חצי צ'יליאני (מהצד של אמא, אל תשאלו) שלא מבין מילה בספרדית, זה לא גרע במאומה מההנאה שלי מהאלבום. אולי דווקא בגלל שאין לי מושג מה הוא שר מצאתי את את עצמי מתרגש כמו ילד קטן מהשירה העדינה אך ההחלטית כל כך שלו.

קטעים כמו Sin Rumbo ,Anoche, Reverie ומעל כולם, Piel שפותח את האלבום ו- Desafío פשוט הצליחו לרסק לי הלב לחתיכות. אין ספק ש- Arca הוא הישג מוזיקלי אמיץ שלא לומר מעורר השתאות.

בכלל כל האלבום הזה מעורר מחשבה ומערער. הוא מהפנט לחלוטין ובין אם תתחברו אליו או לא, המוזיקה לא תרפה מכם בכזאת קלות וזו כוחה של יצירה אמיתית. כמו שידידה טובה תיארה אותו: "זה כמו סרט אימה טוב על הגבול שבין פסיכי, למטריד למגניב".

moadon-tarbut-24

כאמור Arca הוא תצוגת תכלית של הפקה שלמרות המינימליזם שלה, מצליחה להיות עשירה ומדויקת כל כך. אין תו אחד מיותר, אין הברה אחת שלא במקום. הכל כל כך נקי ועם זאת עמוס ברגש. זהו ניצחון מפואר שמוכיח כאן מעבר לכל ספק שמדובר באחד המוזיקאים והמפיקים המוכשרים ביותר שפועלים כיום.

קשה גם לנתק את השיח על ארקה מהצד החזותי שלו. התחפושות המוזרות שהוא מתהדר בהן ובעיקר הקליפים המלחיצים משהו שלגמרי הצליחו להדיר שינה מעיני הופכים את המוזיקה שלו לחוויה הרבה יותר קשוחה. מעבר לעובדה שהקליפים נראים כמו סצנות שנלקחו מסרטים של מ. נייט שאמלאן או גיירמו דל טורו, הם גם מאוד הומו-ארוטיים (ארקה הוא הומוסקסואל מוצהר), כך שאם אתם הומופוביים אני פחות ממליץ לכם לצפות בקליפים. 

מכירים את המעצבנים האלה שלמדו קולנוע ועכשיו הם ממליצים לכם על איזה סרט אוסטרי זר שזכה באוסקר ב- 1976 אבל לכם סתם בא לדפוק את הראש אל מול הרובוטריקים? אז אני אקח על עצמי לרגע את תפקיד הממליץ הפלצן ואפציר בכם לתת הזדמנות ל- Arca. אני הראשון שאודה שהאלבום הזה רחוק מלהתאים לכל אחד. אבל אם אתם מחפשים מוזיקה מעט אחרת, שונה ומאתגרת, תנו לו הזדמנות. כבו את האור, קחו נשימה ארוכה ותצללו לעולם ההזוי של ארקה. אני מבטיח שלא תצטערו וגם אם כן תמיד תוכלו לשנוא אותי. 

ציון המועדון: ★★★★★

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

arca_xl

moadon-tarbut-24