דו"ח המבקר #9: יהונתן שלמה מנפץ סטיגמות, מורן מייזלס מלאת פוטנציאל, "ג'ואי" מזעזע ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

יהונתן שלמה- טיפה

כשקיבלתי לידי לראשונה את סינגל הבכורה של יהונתן שלמה, ראיתי את התמונה שלו והבנתי מהר מאוד שמדובר בבעל תשובה. כיאה לכך הכנתי את עצמי לעוד אחד מעשרות השירים שאני מקבל בשבוע הנעים על הציר שבין קודש לחול בדרך כלל בליווי גיטרה אקוסטית או פסנתר. בקיצור הכנתי את עצמי למשהו צפוי בואכה משעמם מוות. 

אבל אז הפעלתי את השיר ופתאום… פלא. משהו חדש, אחר מפתיע! למרות שיהונתן באמת חזר בתשובה, הוא לא הופך את האמונה למרכז היצירה שלו (תודה לאל, יש כבר מספיק כאלה) אלא מפציץ ברוק אלטרנטיבי בועט עם טקסטים יומיומיים על אהבה, אכזבה ועוד. כי הרי כמה "מפתיע" לגלות שגם למאמינים האדוקים ביותר יש רגשות ושהם מסוגלים לקחת הפסקה מבורא עולם בשביל לתת בראש עם מוזיקה מעולה. זה אמיץ וזה כיף ששוברים לך סטיגמות ישר בפרצוף. ממליץ בחום להמשיך ולעקוב.

Joey Bar- WOW

ומכיוון שלא יכולתי לחכות לסוף הדו"ח נרוץ מהר לפינתנו "לא יאמן שזה אמיתי מרוב שזה גרוע". והפעם קבלו את ג'ואי. או שעלי לכתוב באנגלית, Joey? בכל מקרה השיר הזה (וכשאני מכנה את הדבר הזה שיר אני מותח לקצה את גבולות המוזיקה פופולרית) הוא סוג של שעטנז מזעזע בין LAMFO שהיו חמים אי שם ב- 2012 לחומרים שנזרקו מרצפת חדר העריכה של דאפט פאנק (ויסלח לי הצמד פורץ הגבולות על שהזכרתי אותו בנשימה אחת עם דבר הזה).

אין מישהו שמעריך ניסיונות מוזיקליים יותר ממני. אבל WOW הוא ניסיון פתאטי לכוון לשוק הבינלאומי. אין שום גוף או היגיון פנימי בקטע הזה, ההפקה גרועה ולא משנה בכמה Auto Tune ישתמש ג'ואי, הוא פשוט לא יודע לשיר.  

באנר מועדון תרבות

מורן מייזלס- כשהדלת תפתח

מורן מייזלס הוציאה ממש לאחרונה את אלבום הבכורה שלה הנושא את שמה. "כשהדלת תפתח" הוא הסינגל האחרון מתוך האלבום ולמרות שהוא רחוק מלהיות השיר הכי טוב בו (התואר הזה שמור ל"שזיפים" וכן אני יודע זה שם ממש מוזר לשיר) הוא בהחלט מעביר את הסאונד שלו. צלילי גיטרה רכים, קצת פסנתר, עיבודי מיתר יפים ומעל כולם קולה העדין של מורן. 

כששמעתי לראשונה את "כשהדלת תפתח" האינסטינקט הראשוני שלי אמר לי שהשיר משעמם בטירוף, שהמיקס לא משהו ושזה עוד ניסיון לחקות את יובל דיין. אבל אני מודה שלאט לאט (כן, אפילו אני הופתעתי) התמסרתי לקולה המלטף של מורן ונהנתי יותר עם כל פעם ששמעתי אותו.  

כאמור האזנתי לכל אלבום הבכורה של מורן והוא לא רע בכלל. מעט בוסרי לטעמי אבל מלא פוטנציאל. בכל מקרה שווה בהחלט לעקוב. 

עדי לוי- Soil and Dust

לקראת אלבום הבכורה שלו, משחרר עדי לוי סינגל נוסף בשם Soil and Dust. השיר נכתב בעקבות השתתפותו של עדי במבצע "צוק איתן" ב- 2014 ובעיקר בתקרית בו נהרגו כמה מחבריו לפלוגה בשטחי הכינוס של קיבוץ בארי.  

תראו אין שום ספק שעדי לוי הוא אחד המוזיקאים המרעננים שיצא לי לשמוע לאחרונה. הנגינה שלו מהפנטת, הקצב נהדר וההפקה של רן שם טוב (איזבו) פשוט מעולה. ובכל זאת במקרה הזה הרושם הוא שהשלם קטן מסך חלקיו. הכל נשמע באמת טוב ומיוחד ומעניין אבל ביחד אין שום 'הוק' או משהו שיתפוס אותך בגרון. אין שום דבר שיתן לך מכה בבטן שיגרום לך לרצות להאזין לשיר הזה שוב ושוב. הוא בסדר. נחמד. לא מספיק. לפעמים צריך לזכור שהחדשנות והעניין הם לא המטרה אלא האמצעי. 

דולב פרנקל- לאן אני הולך

אין ספק שהסינגל החדש של דולב פרנקל הוא בעל הפוטנציאל המסחרי הגדול ביותר מבין השירים בדו"ח הנוכחי, אבל הוא גם המשעמם שבהם. שומעים ורואים שדולב באמת עשה הכל בשביל להוציא תחת ידיו את המוצר הטוב ביותר שיכול היה (בכל זאת הוא הפיק את האלבום בעזרת פרויקט הדסטארט מצליח) אבל לצערי מסתובבים היום לא מעט אמנים בז'אנר שעושים את מה שדולב מנסה לעשות הרבה יותר טוב. ג'ימבו ג'יי הוא רק אחד השמות שעולים לי לראש כרגע.

הכל מאוד מתקתק ב"לאן אני הולך". הכל בסדר, נחמד, חמוד ולא מתריס וחלילה גם לא מתחכם יתר מדי. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל וזה משעמם פחד! כשאני שומע שיר אני מקווה לקבל בעיטה לבטן. משהו שיהפוך לי את הקרביים. "לאן אני הולך" רחוק שנות אור מלעשות את זה ואם ככה נשמע כל האלבום של דולב אז חבל על הזמן שלכם. 

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #8

לדו"ח המבקר #7

לדו"ח המבקר #6

לדו"ח המבקר #5

לכל הדו"חות

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

היפה והחיה: הנשיונל- Sleep Well Beast ביקורת אלבום

באלבומם החדש, Sleep Well Beast, הנשיונל הפכו רשמית לקולו של דור שלם של אנשים שיש להם הכל אבל אין להם כלום. זה כואב, זה עצוב אבל זה גם כל כך יפה. 

ציון המועדון: ★★★★★

ללהקות הגדולות באמת יש בדרך כלל חיי מדף מאוד ברורים. רוב הקריירות מתחילות בדרך כלל מאלבום ראשון מדהים או מלא פוטנציאל, אלבום שני שזוכה לשבחי המבקרים, ממשיכים עם אלבום שלישי שהולך לכיוונים מסחריים יותר ואז באזור האלבום הרביעי או החמישי משהו מתחיל לחרוק. ההצלחה מתחילה לשעמם, זעם הנעורים כבה, המבקרים מתחילים לפהק והקהל הופך אדיש ועובר ללהקה הבאה. 

כמובן שיש יוצאים מן הכלל ושבקלות אפשר לחשוב על יותר מכמה דוגמאות לא רלוונטיות למחזור החיים המאוד כללי הזה שהצגתי. אבל בגדול, זה מה שקורה לרוב הלהקות. סוג של גלגל חיים שמסתיים בחוסר רלוונטיות שמחוויר לעומת ההתחלה. רק לאחרונה הרגשתי את זה עם האלבום האחרון של ארקייד פייר, Everything Now.

אבל הנשיונל מסתבר הם אנומליה. שישה אלבומים יש לניו-יורקים החביבים (במקור מאוהיו) משנת 2001, לא כולל את החדש, וכל אחד מהם יפה יותר מהקודם. בעוד 2 הראשונים, טובים ככל שהיו, היו פחות אפויים, Aligator השלישי במספר הציג סאונד הרבה יותר מגובש שהביא אותה להמונים. Boxer הבא אחריו הוא כבר אלבום מדהים, High Violet קרוב למושלם ול- Trouble Will Find Me אין לי מספיק סופרלטיבים. 

אז ארבע שנים אחרי Trouble Will Find Me החד פעמי, האם Sleep Well Beast מצליח לעמוד בציפיות ובסטנדרטים המחמירים שהנשיונל הרגילו אותנו? התשובה היא ברורה: כן.

ב- Sleep Well Beast יש את כל הדברים שלמדתי לאהוב בנשיונל. המלודיות הקליטות, העיבודים הקסומים, קול הבריטון של מאט ברנינגר ששורף את הנשמה וכמו תמיד, טקסטים מופלאים על אהבה, פחד וייאוש אשר מתובלים מדי פעם באופטימיות זהירה. בנוסף לכל אלה אנחנו מקבלים גם כמה יציאות פוליטיות (Turtleneck ו- Walk It Back) כי איך אפשר בלי בעידן טראמפ? אבל מעל הכל ולפני הכל מדובר באלבום פרידה. יותר נכון אלבום על פרידה. 

מאט ברנינגר, כמו שאר חברי הלהקה, נשוי באושר וסביר להניח גם בעושר. יש לו ילדה בת שמונה וסך הכל החיים מאירים לו פנים. ועם זאת עדיין מדובר ביצירה שעוסקת בפרידות. ברגע הזה שמפסיקים לנסות, שמפסיקים לחוות, שמפסיקים לאהוב. "אני יודע שזה לא עובד ואף אחד לא אשם בזה…" הוא שר ב- Guilty Party השקט והאלקטרוני.

באומץ רב שר ברנינגר את השדים של כולנו. את הספקות שלנו במערכות היחסים שאנו חלק מהן. האם יכולתי למצוא מישהי טובה יותר? האם שווה לי להישאר כאן? מה מחכה לי בחוץ? "אני לא צריך אותך וחוץ מזה אני כבר בקושי רואה אותך וכשאנחנו כבר מתראים זה מרגיש כאילו את רק חצי שם. אימהות צעירות רוצות אותי, אפילו רוחות של חברות מהעבר מתקשרות מקליבלנד, הן יפגשו אותי בכל זמן שארצה" מתריס ברנינגר ב- Day I Die שבקלות עומד לצד קלסיקות ענק של הלהקה כמו Mistaken For Strangers, Bloodbuzz Ohio ו- Don't Swollow the Cup.

במקום לפרק את החבילה, ברנינגר מעדיף להתפרק על דף ועט (לעיתים יחד עם אשתו, קארן, שלקחה לראשונה חלק בכתיבה). הטקסטים האלה עוזרים לאותה "חיה" של הכותב המוכשר לישון טוב בלילה. "אמרנו שנמות רק מסודות בודדים, למה את מתחבאת ממני?" הוא ופורק תסכול וחשש ב- The System Only Dreams In Total Darkness המדהים שיצא כסינגל הראשון. 

באנר מועדון תרבות

כמיטב המסורת של הנשיונל כל שיר ושיר באלבום החדש מספר סיפור ומצליח להעביר תחושות אותנטיות של סיטואציות שקל כל כך להזדהות עמן. "לכי לישון. תני לי לנהוג, תני לי לחשוב, תני לי לברר איך אני מחזיר אותנו בחזרה למקום שהיינו בו כשנפגשנו לראשונה…" הוא שר בשיר הנושא מחשבות שעברו לכל אחד ואחת מאיתנו בראש.

אבל מעל כולם עבורי עומד Carin At The Liquor Store, בלדת פסנתר מופלאה שמהדהדת ל- Pink Rabbits, כנראה השיר היפה ביותר של הלהקה, מתוך Trouble Will Find Me. לעזאזל מי היה מאמין שהם יצליחו לעשות עוד Pink Rabbits?!

למרות שהנשיונל שומרים רוב הזמן על הצלילים המזוהים עמם, Sleep Well Beast מציג אותם אלקטרוניים מתמיד אולי כזכר לשלל פרויקטים צדדיים שעסקו בהם חברי הלהקה ב-4 השנים האחרונות. רק השנה למשל שחרר ברייס דסנר את "פלנטריום", אלבום שאפתני יחד עם סופיאן סטיבנס ושני מוזיקאים נוספים.

חלק מהטובקיסטים כינו את האלבום החדש "ה- Kid A של הנשיונל". זוהי הגזמה פראית גם אם היא נאמרה ביחס להתנסות המוזיקלית ולא לשינוי טוטאלי של הסאונד. מכונות התופים והסינתיסייזרים בהחלט נוכחים פה יותר מהרגיל אבל ברכות ועדינות שלרגע לא גורעות מהקסם של האלבום אלא להיפך, הופכות אותו למעניין ומאתגר יותר. 

לא אגזים אם אומר שהנשיונל הם קולו של דור. לא דור של צעירים מרדניים שמחפשים את מקומם בעולם. זהו קול של אנשים כמוני, בני שלושים פלוס, דור ה -Y אם תרצו, שגדלו לתוך עולם של שפע, תעסוקה, טכנולוגיה מתקדמת ואהבה שאיכשהו לא מוצאים מרגוע לנפשם. הכל כל כך מושלם, מוצלח וארוז יפה, אבל בפנים יש חור בלתי ניתן למילוי של עצב ומועקה תמידיים. "חיה" שלא ניתן להשביע.  "שום דבר שאני עושה לא גורם לי להרגיש שונה" מסכם ברנינגר ב- I'll Still Destroy You.

Sleep Well Beast הוא אולי לא האלבום הכי טוב של הנשיונל אבל הוא מסוג האלבומים שמזכירים לך איזה כוח עצום יש למוזיקה. מסוג האלבומים שבשבילם שווה לחיות. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Thr National

 

פט שופ פופ: 30 שנה ל- Actually של פט שופ בויז

אחרי להיט ענק אחד ואלבום בכורה מצליח, חזרו הפט שופ בויז לסיבוב שני עם Actually, אלבום שהגדיר מחדש את היחסים בין פופ לאמנות גבוהה.

ציון המועדון: ★★★★★

ב-1985 הפופ האלקטרוני החדש, שהיה פורץ דרך רק כמה שנים לפני כן, כבר היה הארד קור במיינסטרים. הניאו רומנטיים וילדי הבליץ כבשו את ארה"ב עם 'פלישה הבריטית השנייה' והשליטו על העולם סדר יום אלקטרוני חדש. להקות כמו דוראן דוראן, Human League, Culture Club, יורמית'מיקס ואחרות כבשו את העולם עם צלילי הסינת'פופ והציבו סטנדרט חדש של פופ אלקטרוני משובח. על הדרך הם גם הפכו את אנגליה למרכז המוזיקלי של העולם במקומה של ארה"ב שנתפסה כמיושנת ו"זקנה".

זו הייתה תקופה מרגשת בממלכה המאוחדת. בחסות הפוסט מודרניזם, האופנה הצעקנית הפכה לדבר מקובל ולגיטימי, האנדרוגיניות הפכה למיינסטרים החדש וצלילים חדשים בקעו מהשוליים, מהטלוויזיה או מהרדיו בכל יום נתון. זוהי הייתה עת של שחרור מהנורמות החברתיות המרובעות ויצירתה של תרבות פופולרית חדשה. 

אבל הייתה גם אנגליה של מטה. אנגליה בה מעמד הביניים התקשה לשרוד תחת עול התמורות הכלכליות שהשתיתה אשת הברזל, מרגרט תאצ'ר. מדינה עם בעיות חברתיות וגזעניות שאיימו לקרוע לגזרים את המרקם החברתי העדין שנוצר בשכונות מעורבות של בריטים ומהגרים. השביתות התכופות של כורי הפחם ומגזרים נוספים הפכו את החיים בממלכה המאוחדת לבלתי נסבלים כאשר מעל הכל ריחפה תמיד ה"בעיה האירית". 

כך קרה שבתוך ההדוניזם המוזיקלי של שנות ה- 80, התפתחו הרכבים ששאפו לקחת את הסגנון החדש ולהוסיף לו טוויסט של רצינות. לנגוע בנושאים האקטואליים של בריטניה ולהראות לעולם שגם פופ יכול לעסוק בנושאים פוליטיים וחברתיים בוערים. דפש מוד היו כאלה כמו גם OMD, Tears For Fears ואחרות. אבל מעל כולם עמדו 2 גברים אנגלים ואפורים למדי בשם ניל טננט (עורך ראשי במגזין המוזיקה Smash Hits) וכריס לאו (סטודנט לארכיטקטורה) שהקימו בתחילת העשור את פט שופ בויז. מטרתם המוצהרת של השניים מההתחלה הייתה להוכיח לעולם שמוזיקה אלקטרונית ופופ בפרט, יכולים להוות קרקע פורייה לדיון בנושאים עמוקים ומלאי משמעות כמו הרוק ממנו הם כל כך סלדו.

הוכחה לכך קיבל העולם כבר עם סינגל הבכורה הסופר מצליח של הצמד, West End Girls. השיר ששאב השראה מ- The Message החלוצי של גרנדמאסטר פלאש, עסק בהבדלי המעמדות בלונדון השסועה, בתרבות הצריכה ובחיים האורבניים תחת התאצ'ריזם הדורסני. השיר הקאנוני הזה היה הלכה למעשה שיר ההיפ הופ הראשון שכבש את המצעד הבריטי ופתח את דלת הממלכה המאוחדת לראפרים אפרו-אמריקאים.

באנר מועדון תרבות

אלבום הבכורה של הצמד, Please (כמה בריטי מצידם), שיצא במרץ 1986 הציג על העטיפה שלו תמונה ממוזערת של הצמד כאנטיתזה מובהקת לצבעוניות, יש היאמרו מוגזמת, שאפיינה את המוזיקה הפופולרית באותה תקופה. האלבום זכה להצלחה מסחרית וביקורתית כאחד. אבל את התותחים הכבדים הם שמרו כנראה ל- Actually, אלבומם השני.

בהרבה מובנים Actually הוא המשכו הישיר של Please וביותר ממקרה אחד הודה ניל טננט כי שירים שנכתבו ל- Actually יכלו להכנס ל- Please ולהיפך. ועם זאת, ולמרות שיצא רק 18 חודשים לאחר מכן, Actually עדיין מציג התפתחות מוזיקלית וסאונד מעניין ומגובש יותר. One More Chance שפותח את האלבום משתנה ומפתיע בלי הפסקה, It Couldn't Happen Here זוכה לתזמור כלי מיתר מפעים והדואט המשובח עם דסטי ספרינגפילד, ?What Have I Done To Deserve This, בעל העיבוד המדהים הוא אחד השירים הכי יפים של האייטיז. אין ספק שזה האלבום שעיצב את הסאונד של הבויז.

אבל בנוסף לעיבודים הנפלאים והשירים הבאמת על זמניים, Actually מציג את החומר ממנו עשויים הפט שופ בויז. את הדנא שלהם בשיאו: היכולת לשלב בין מלודיות פופ קסומות לליריקה מאתגרת. או כמו שרוברט כריסטגאו, "סנדק הרוק", מבקר המוזיקה החשוב בהיסטוריה ומעריץ גדול של הצמד כתב: "Actually הוא אלבום פופ אמיתי, עם משהו אמיתי לומר".

כך למשל Shopping עוסק בתהליכי ההפרטה הפראיים של מרגרט תאצ'ר, It Couldn't Happen Here מביע את החשש ממחלת האיידס ושובל המוות שהיא מותירה אחריה ו- King's Cross המופלא בתחנת הרכבת המיתולוגית והמוזנחת של לונדון כאנלוגיה לאנגליה המתפוררת. אבל מעל כולם ניצבים It's a Sin היוצא נגד הכנסייה ונאסר להשמעה בחלק מתחנות הרדיו בממלכה ו- Rent שמעבר להיותו שיר מופלא ביופיו המתאר אהבה נצלנית בעלת אופי קפיטליסטי מובהק, הוא גם מציג את המשפט היפה ביותר בתולדות הפופ: "אני אוהב אותך, את משלמת לי את שכר הדירה".

פט שופ בויז כאמור זכו להצלחה החל מהסינגל הראשון שלהם, אבל Actually הדגיש ביתר שאת את הייחוד של הבויז, את ייחודם בנוף המוזיקה ואת העובדה שהם כאן בשביל להשאר. ברבות השנים מכר הצמד למעלה מ-50, זכה באינספור פרסים והשפיע על אמנים כמו מדונה, הקילרס, ליידי גאגא ואחרים. הם הפכו שם נרדף לפופ איכותי ולעובדה שמוזיקה יכולה לפנות סימולטנית גם לראש, גם לרגליים וגם ללב. והכל התחיל Actually. רוצו לשמוע.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PSBACTUALLY

באנר מועדון תרבות

מה שלא הולך עם גיטרות ילך עם יותר גיטרות: 20 שנה ל- Be Here Now של אואזיס

ציון המועדון: ★★★☆☆

אלבומם השלישי של Oasis הוא האחרון בתור הזהב שלהם. עם צאתו הוא נתפס ככישלון מהדהד אבל בשנים האחרונות הוא הולך וזוכה לעדנה ביקורתית. אז איפה האמת? כמו תמיד אי שם באמצע.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את הקליפ לשיר D'you Know What I Mean. הייתי בן 12 עם פז"מ של שנתיים חרישה על Defenetly Maybe ו- What's The Story Morning Glory וחיכיתי בכיליון עיניים לשיר חדש של הלהקה האהובה עלי.

ואז יום אחד זה הגיע. ככה Out of The Blue עבורי. הדלקתי את הטלוויזיה כהרגלי על MTV וקלטתי בזווית העין את חברי הלהקה יורדים אט אט ממסוק צבאי ומתחילים לג'מג'ם. זר לא יבין את ההתרגשות שעלתה בי. על רקע חורבות מלחמה ואל מול עשרות צעירים מרדנים המדליקים נורים ורימוני עשן, הפציצו אואזיס ב- 7 דקות ו- 23 שניות אפיות ומגלומניות להחריד שב- MTV דאגו לשדר במלואם בתקופה שלערוץ עוד היה אכפת ממוזיקה. רעש מופלא של גיטרות ופידבקים יחד עם קולו המוכר של ליאם גאלאגר הפכו בין רגע לגל של סאונד גדול מהחיים שהציף את האזניים שלי בכל טוב. אין ספק, הלהקה הגדולה בעולם חזרה ובענק. 

כמובן שמיד רכשתי את הסינגל (כן, היו כאלה פעם) וחרשתי אותו לעייפה במשך חודש שלם עד שסוף סוף שמתי את ידי על האלבום המיוחל. אבל אז קרה דבר מוזר. מהר מאוד אחרי שלחצתי על כפתור ה'פליי' כל ההתרגשות התפיידה כלא הייתה. חיפשתי את הנשמה של אואזיס, את קולו של מעמד הפועלים הבריטי, את הטקסטים הלא גאוניים אך המאוד ארציים של נואל, אבל כל אלה התחבאו תחת הררי גיטרות. מה רבה הייתה אכזבתו של אותו ילד שכמעט וחגג בר מצווה.

עכשיו תראו, אואזיס מעולם לא הייתה להקה שהתקמצנה על גיטרות (ע"ע: Colombia, Morning Glory, Rock 'n' Roll Star ועוד…) אבל Be Here Now נשמע כאילו המבוגר האחראי השאיר את הילדים לבד והם ניצלו את הרגע בשביל להגביר את הווליום במגברים עד הסוף בשביל לחרפן את השכנים. בחלק מהשירים יש כל כך הרבה תפקידי גיטרה וכל כך הרבה דיסטורשן שהתוצאה היא מן עיסה מוזיקלית לא ברורה כשאפילו המילים נאבקות לצאת החוצה. 

לפעמים זה נשמע כאילו ממרום מושבם כלהקה הגדולה בעולם (ושלא תטעו, ב-1997 אואזיס הייתה הלהקה הכי גדולה בעולם) כל המגלומניה פרצה החוצה ללא פיקוח וללא מעצורים. לעיתים עוד ניתן להכיל את זה (Fade In-Out או  I Hope, I Think, I Know) אבל לפעמים פחות (My Big Mouth או It's Getting Better Man).

כל זה לא בא לומר ש- Be Here Now הוא אלבום גרוע. ממש לא. הוא אלבום לא מספיק מהודק, חסר פרופורציות באורך שלו ומעל הכל מפוספס, אבל גרוע הוא לא. חוץ מ- D'you Know What I Mean שלדעתי לא מקבל את הקרדיט הראוי לו, גם Stand By Me המושמץ הוא אחלה שיר (שוב, עם יותר מדי תפקידי גיטרות אבל עדיין), All Around The World הוא יצירת מופת בעיני ומעל כולם עומד השיר שתמיד גורם לי לבכות, Don't Go Away שכתב נואל בזמן שאימו היה מאושפזת בבית החולים והוא היה בטוח שהוא מאבד אותה. כל אלבום, לא אכפת לי איזה, שמכיל שיר כמו Don't Go Away לא יכול להיות כזה גרוע. 

Be Here Now הוא האלבום שנמכר בקצב הכי מהיר בהיסטוריה הבריטית. 424,000 עותקים ממנו נמכרו רק ב-24 השעות הראשונות לצאתו. פסיכוטי לגמרי. המספרים האלה מראים כמה הייפ היה סביב אואזיס. כמה חשובה היא הייתה לקהל הבריטי ובאיזה נאמנות הוא גמל לה חזרה. אבל מעבר לכך, ממחישים המספרים את הציפיות העצומות שהיו מהלהקה לשחרר עוד יצירת מופת ולכן ל- Be Here Now מלכתחילה לא היה שום סיכוי לעמוד ברף הציפיות שהוצב לו.

לא באמת משנה איזה אלבום הגאלאגרים היו משחררים הוא לא היה עומד בקריטריונים המחמירים של אלבומיהם הראשונים והעל זמניים וזאת הסיבה לכך שהביקורות שקטלו את האלבום בזמן הווה היו קצת לא פייריות כי Be Here Now, על כל מגרעותיו, ויש כאלה, לא אלבום כזה רע. הוא פשוט לא טוב כמו אחיו הבוגרים.

באנר מועדון תרבות

ככל שהביקורות הלכו והחריפו גם המכירות הואטו ועד 1999 האלבום הפך האלבום לנמכר ביותר בחנויות יד שנייה (כלומר, הכי הרבה אנשים נפטרו ממנו לחנויות יד שנייה). הכישלון (היחסי) של Be Here Now בביקורות ובמכירות מסמל את סוף עידן הבריט-פופ ואת סופה של אואזיס כלהקה הגדולה על הפלנטה. זמן לא רב לאחר מכן אף נטשו אותה ה"פולים" פול "בונהד" ארתורס ופול "גיגסי" מקאגן מדור המייסדים. 

בניגוד לאחרים אני שמרתי לאחים גאלאגר חסד נעורים והמשכתי לעקוב אחריהם עד בערך אמצע העשור החדש של המילניום, ולמרות שהוציאו עוד אלבומים מושמצים לצד כאלה שהוכתרו כקאמבקים מהוללים, Be Here Now היה ונשאר האלבום הכי שנוי במחלוקת שלהם. היצירה השאפתנית ביותר שלהם שבסופו של דבר הביאה לנפילתם. אבל כמו שליאם אומר I Don't Give a Fuck, אני עדיין אוהב אותו. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Image result for oasis be here now

באנר מועדון תרבות

לחיים- HAIM- Somthing to Tell You ביקורת אלבום

אלבומם השני של האחיות לבית חיים, לא מגיע לפסגות של קודמו אבל הוא עדיין אחד מאלבומי הפופ-רוק הטובים של השנה. עם קצת יותר תעוזה יכול היה להיות כאן אלבום באמת יוצא דופן.

ציון המועדון: ★★★☆☆

2013 הייתה אחת השנים הטובות שידע עולם המוזיקה בעשור האחרון. דייויד בואי חזר עם אלבום הקאמבק המפואר שלו- The Next Day, 'ארקטיק מאנקיז' הפציצו עם AM, 'הנשיונל' ריגשו עם Trouble Will Find Me, 'דאפט פאנק' הרקידו עם Random Access Memorries וזה עוד מבלי לדבר על Reflektor של 'ארקייד פייר', Modern Vampire in the City של 'ומפייר ויקנד', Like Clockwork של קווינס אוף דה סטון אדג' ועוד אלבומים מופלאים שיזכרו לעוד הרבה שנים קדימה. 

בין כל היצירות הבאמת מופלאות הללו, יצא גם Days Are Gone, אלבום הבכורה של HAIM שלמרות התחרות המאתגרת זכה לסופרלטיבים כמעט חסרי תקדים והפך את הלהקה לדבר הכי חם בעולם.

תקציר הפרקים הקודמים למי שעדיין לא מכיר: אסתי, דניאלה ואלונה הן בנותיו של מוטי חיים, שחקן כדורגל במכבי יפו של שנות ה-70 ומתופף מקצועי. לאחר שירד לארה"ב, התחתן מוטי והקים יחד עם אישתו ובנותיו להקת קאברים משפחתית איתה הופיע במגוון מקומות ואירועים.

כשגדלו, הבינו שלושת האחיות שלנגן קאברים זה קטן עליהם והעמיקו את ידיעותיהן המוזיקליות. אסתי למדה מוזיקה ב- UCLA היוקרתית בזמן שדניאלה הצטרפה ללהקה של לא אחר מאשר ג'וליאן קזבלנקס, סולן הסטרוקס. אחרי שכל אחת השתפשפה בעיסוקיה, הבינו האחיות שאין סיבה להתכחש לקארמה והקימו יחד את HAIM.

פסט פורוורד ל- 2013. Days Are Gone יוצא וכאמור קוצר מחמאות משני צידי האוקיינוס. הסטייל, השיק והמלודיות הממכרות הפכו את HAIM לדבר הכי נכון בסביבה לחברה קבועה בפסטיבלים הגדולים בעולם.

כמו שאר התופעות המוזיקליות החמות, גם ההצלחה של HAIM דילגה בנונשלנטיות על השוק המקומי הלא מעודכן (די ביזארי ביחס לפרובנציאליות הישראלית שממהרת ליחס לעצמה כל רבע תוצר כחול לבן). אבל זה כמובן לא מנע מהשלישייה להפוך לאחד ההרכבים הלוהטים בעולם. 

ועכשיו, 4 שנים אחרי, מגיע Somthing to Tell You, האלבום השני והמדובר של HAIM. האם הוא טוב כמו קודמו? לא. אבל הוא עדיין מהאלבומים המשובחים שיצאו השנה.

Somthing to Tell You הוא אלבום של כיף טהור. עם שלל לחנים מעולים ומלודיות מדבקות שמופקות מעולה, כמעט כל הקטעים בו מצליחים להקפיץ או לרגש, לעיתים אף בעת ובעונה אחת.

כך למשל Want You Back הפותח הוא פנינת פופ הקרובה לשלמות, Nothing's Wrong שמגיע מיד אחריו נשמע כמו שעטנז אייטזי נפלא בין פליטווד מק למדונה. Ready For You הוא תצוגת תכלית של פופ עכשווי בשנת 2017 בעוד שיר הנושא נוסק לפסגות המשובחות ביותר. 

בכלל, אסתי, דניאלה ואלונה הגיעו חדות להקלטות האלבום הזה והן ללא ספק נמצאות בו במיטבן. הן נשמעות טוב, מנגנות טוב, הכימיה ביניהן רק הולכת ומשתפרת וכל החוויה הזאת יוצאת החוצה בצורה הכי טהורה שאפשר, עם מוזיקה פשוט מעולה. ניכר היטב שהן לוקחות את המוזיקה שלהן ברצינות.

באנר מועדון תרבות

למרות כל הסופרלטיבים הללו, יש שני דברים מרכזיים שמפריעים לי ב- Somthing To Tell You ושמונעים ממנו להפוך למאסטרפיס אמיתי: ראשית האלבום לא מציג איזושהי התפתחות מוזיקלית לעומת קודמו. נכון שהוא מעט יותר אקלקטי אבל בגדול הבנות נשארות נאמנות מדי לאותו סאונד שהוכיח את עצמו בפעם הקודמת.

אפשר כמובן להבין את זה, מדובר בסך הכל באלבום שני. ולמרות זאת (ופה אני עלול לסתור את עצמי עם חלק מהדברים הנ"ל) יש לי קצת בעיה עם ההפקה האובר נקייה שלו. אני מאוד אוהב הפקות "מתקדמות" ומלוטשות ואכן האלבום הזה נשמע מעולה ומופק נהדר, אך לעיתים הוא סובל מ- Overproduction (הפקת יתר) עד לרמה שחלק מהשירים בו נשמעים כמעט מכאניים. חסר קצת לב. קצת חספוס. 

לא מפתיע שהשיר היחיד בו לקחה הלהקה את המוזיקה שלה צעד קדימה ויצאה מהשבלונה המוכרת, הוא גם השיר הטוב ביותר בו ביי פאר. מדובר ב- Right Now בעל סאונד מתקדם ומאתגר יותר שמהווה קרקע פוריה לבנות להישמע מחוספסות וכנות יותר מכל שיר אחר באלבום. ללא ספק פנינה. הלוואי ונקבל יותר כאלה בעתיד. הקליפ אגב צולם כולו ב- One Shot על ידי לא פחות מהבמאי המוערך מפול תומאס אנדרסון.

אישיו נוסף שלי עם האלבום הוא הליריקה. HAIM היא להקה על טהרת הנשיות. היא מורכבת משלוש בנות חזקות, לא מתפשרות, לעיתים קשוחות ורחמנא ליצלן, גם סקסיות. מדובר בשלוש בנות שהגיעו לאן שהגיעו בעשר אצבעות ובעבודה קשה, אז למה לעזאזל כל זה לא עובר במילים?

כמעט כל הטקסטים באלבום מתארים סיטואציות של גברים שעוזבים, נוטשים, בורחים, ומכאיבים לבנות, בעוד הן נשארות מאחור, פגועות מייחלות לחזרתם. ההתרפסות הזאת בפני המין הגברי כל כך לא תואמת את הסטייל של הבנות ואת התדמית שלהן. תאמינו לי אני רחוק מלהיות פמיניסט אבל מה עם קצת העצמה נשית? 

ובכל זאת למרות המגבלות והחסרונות שלו, Somthing To Tell You הוא עדיין אחד האלבומים הטובים שיצאו השנה. הוא מרענן, מופק נפלא וממכר. אם הן רק יעזו יותר בעתיד אין לי ספק שהן יכבשו עוד הרבה פסגות. אני בטוח אמשיך לעקוב וממליץ גם לכם. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

HAIM.jpg

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #8: ספיישל לועזי! נדב דלומי מוכיח את עצמו, Fixed Stars לא אפויים, Gunned Down Horses הזויים ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

נדב דלומי- TIME

כבר הרבה זמן שנדב דלומי (כן כן, אח של) נחשב לתקוות האינדי הישראלי ולאחד היוצרים האיכותיים בסביבה. שלל הסופרלטיבים שקיבל האמן הדרומי באופן אוטומטי גרמו לי להיות חשדן כלפיו, אפילו להתעלם ממנו קצת כי הרי מה לכתב פלצן כמוני ולזמר שהוא קונצנזוס? קונצנזוס זה משעמם.

אז הנה אני עושה תיקון וכותב על נדב דלומי ועושה זאת בלב שלם כי הסינגל החדש שלו Time, מתוך ה-EP הלועזי שלו, Happiness הוא פנינה אמיתית. ההפקה של יוסי שטרית הבאר שבעי לא מביישת את ההפקות הישראליות המושקעות ביותר. אמריקה זה כאן מסתבר. הקול של דלומי חודר ומרגש ובכלל מדובר בסאונד חדשני ומרענן שכל כך חסר בסצנה המקומית. למרות שאני לא מכיר את הרפרטואר שלו, Time ללא ספק עושה חשק להתעדכן. 

אלעד זבינסקי- That Summer

אם תפתחו את המילון תחת הערך בנאלי יש סיכוי גדול שתמצאו שם את אלעד זבינסקי. איזה שעמום, איזה חוסר מעוף, איזו שבלוניות. מהקליפ המביך בו אלעד מהלך על חוף היום עם מבט מיוסר אל עבר האופק, דרך המילים הפתטיות, על השיר הזה כתוב בענק: מ-ב-י-ך! 

Gunned Down Horses- Summersong

Gunned Hown Horses היא להקה חיפאית שמחלקת את זמנה בין ישראל ואירופה. לאחר אלבום אולפן אחד שנוצר בשיתוף עם הזמרת הפינית ג׳ני אליזבת׳, מתכוננים הסוסים להוציא אלבום נוסף וזהו הסינגל הראשון מתוכו. סביר להניח שהתגובה של 9 מתוך 10 ישראלים ל-Summertime תהיה: מה זה החרא הזה?!" אבל אני מאמין שזו גם בדיוק התגובה שהלהקה רוצה לקבל. אז אני אפתיע אתכם (ואקווה לא לאבד על זה קוראים), אבל ממש אהבתי את השיר!

אוונגרד? רוק מתקדם? לא ברור וגם לא ממש משנה. Summersong הוא קטע הוא רווי סגנונות ובלתי ניתן להגדרה ואולי מכאן גם הקסם שלו. טוב, "קסם" זו מילה גדולה, "משיכה" נשמעת כמו מילה מתאימה יותר. בכל מקרה השיר הזה הוא בהמי, מלוכלך וכל כך כיף שבא לי עוד ממנו. Bring it On!

באנר מועדון תרבות

Fixed Stars- Friend

כשיצרו איתי קשר, הבטיחו לי חברי Fixed Stars הירושלמים "רוק בועט ומלודיות מרגשות במיוחד". לצערי את זה לא קיבלתי, מה שכן קיבלתי זה תוצר לא אפוי על גבול החובבני. פוטנציאל אני חייב להודות שיש שם אבל המילים הבנאליות, ההפקה הפשטנית ומעל הכל האנגלית שפשוט לא עוברת ומתובלת בזיופים, עושים רושם שיש ל- Fixed Stars עוד דרך לעבור. עוגה שיצאה מהתנור לפני הזמן, כך גם הלהקה הירושלמית זקוקה לעוד זמן אולפן ועוד עבודה בכדי להיות תוצר אפוי וראוי יותר. שוב, פוטנציאל בהחלט יש שם. אני הייתי מציע גם לבינתיים לוותר על האנגלית. 

Stephane Legar ft. Julieta- Like That

ובמסגרת מתקפת "שירי הקיץ" שאנו סובלים ממנה בחודשיים האחרונים, קבלו את הזוועה התורנית של הרקדן ואושיית הרשת סטפן לאגר, והזמרת שעשתה הכל בכדי לפרוץ ולא הצליחה, ג'ולייטה. יש לי הרבה מה לכתוב על הקטע הזה, אבל מכיוון שאני לא רוצה לפגוע יותר מדי בנפשות הפועלות, אנא הרשו לי לתאר את הביקורת שלי באימוג'ים: 💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩💩

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #7

לדו"ח המבקר #6

לדו"ח המבקר #5

לכל הדו"חות

pic

באנר מועדון תרבות

לורד- Melodrama ביקורת אלבום

ציון המועדון: ★★★★☆

בתוך עולם הפופ הנשלט על ידי שלל קייטי פריות, ריהאנות וטיילור סוויפטיות, באה לורד ועושה לכולן בית ספר עם אלבומה השני Melodrama. האמת היא שלתייג את לורד כזמרת פופ לצד השמות הנ"ל יעשה לה עוול כי היא הרבה מעבר לזה. גוון הקול, ההפקה, העומק הטקסטואלי, כל אלה ועוד הופכים את הזמרת הניו-זילנדית לאחת התופעות הבולטות והאיכותיות בעולם המוזיקה הפלסטיקי. 

4 שנים אחרי שפרצה לתודעה בגיל 16 בלבד עם Pure Heroine המשובח, חוזרת לורד עם אלבום שני בוגר יותר, אפל יותר ומהודק הרבה יותר. Melodrama היא יצירת פופ אקלקטית, אלגנטית ומשובחת במיוחד. אבל עזבו אתכם מהמילים הגבוהות, האלבום הזה פשוט פצצה.

"זה רק עוד ערב חסר חן…"

Melodrama היא יצירה על אהבה. אבל לא כזאת שמתייפייפת וכיפית וכל החרא הזה, ממש לא. זו יצירה על אהבה כואבת ושורפת שלמרות הטירוף והקסם שבה, בסוף היא תמיד מתרסקת לך בפנים. אהבה כזאת שסוחפת אותך בערב וגורמת לך להקיא בהנגאובר של הבוקר. "אני אבוא לקחת את החפצים שלי אבל אני לא יכולה לשחרר…" מתוודה לורד על ליבה השבור ב- Green Light הנפלא. 

אבל לורד לא אחת כזאת שתשב בבית ותבכה על מר גורלה ואת שברון הלב שלה היא דואגת לחגוג במסיבה הדוניסטית של אלכוהול וזיונים. על פניו המתכון המושלם ללב שבור, אבל לא משהו שמגיע בלי מחיר, ואת המחיר הזה היא דואגת לחלוק איתנו בכנות אמיתית. וכך כשהיא שרה "אנחנו מלך ומלכה בסוף השבוע אבל מה נעשה כשנתפכח?" קשה שלא להזדהות.

לכל אורך האלבום, לורד לא פוחדת לדמם על המילים, לחטט בפצעים שהותירה ההצלחה המוקדמת ואף לתקוף את התעשייה שהיא עצמה חלק ממנה. למרות שעל פניו מדובר בילדה בת 20 שהעולם פרוס לרגליה, פשוט אי אפשר שלא להאמין לה. אי אפשר שלא לרצות לחבק אותה, להודות לה על שהיא שרה את מה שכולנו מרגישים ולקוות שגם היא תמצא את השלווה שהיא מחפשת. 

"אני מעמסה…"

אין מתאימה מהמילה "מלודרמה" בכדי לתאר את האלבום הזה. כמו מצבי הרוח של לורד, כך גם השירים נעים בין הפאתוס לרגוע, בין השמח לעצוב והכל בהפקה מהוקצעת ומלוטשת שלא פוגמת לרגע באותנטיות של לורד כיוצרת וכמבצעת. 

הפער שבין הכוכבנות למציאות, האהבה וההערצה ממיליונים לעומת החסך באחד שימלא את מה שהלב באמת צריך, זה המקום בו מתקיים Melodrama וזה מקום שאני ממליץ לכם בחום להיכנס אליו. לא מדובר באלבום שישנה סדרי עולם ולא בטוח כמה נזכור ממנו בעוד 5 שנים מהיום, אבל זה אלבום טוב. ולפעמים זה כל מה שצריך.

רוצים תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

LORDE.jpg

באנר מועדון תרבות

האש כבר לא שורפת: ארקייד פייר- Everything Now ביקורת אלבום

ציון המועדון: ★★★☆☆

לקורא הממוצע כתיבת ביקורת נראית כמו תהליך פשוט שלא לומר פשטני. המסקר מאזין לאלבום פעם או פעמיים וכותב אם אהב או לא אהב. אבל האמת לא יכולה להיות רחוקה יותר, לפחות במקרה שלי.

עולם המוזיקה הוא עולם שכולו רגש ולכן גם הביקורת היא שק מלא של סנטימנטים ורגשות שנשפכים על הדף. כתיבת ביקורת מוזיקה אמיתית היא רכבת הרים אמוציונלית דרכה אתה מנסה לתאר לקורא האובייקטיבי מה המוזיקה עשתה או לא עשתה לך.

ההקדמה הזאת באה לתאר לכם את חרדת הקודש בה אני ניגש לבקר כל אלבום ועל אחת כמה וכמה את אלבומה החדש של אחת הלהקות האהובות עלי אי פעם- ארקייד פייר. איך לעזאזל אני ניגש לכתוב ביקורת על להקה ששינתה לי את החיים, להקה שלימדה אותי מחדש מה זאת מוזיקה, ובעיקר איך אני אכתוב שהאלבום החדש שלהם הוא אכזה?!

"השקר הלבן של השגשוג האמריקאי…"

אחרי שזכו לכל סופרלטיב אפשרי (ובצדק) והפכו לאחת הלהקות החשובות בעולם, כזאת שאלבום חדש שלה הוא עדיין בגדר אירוע, Everything Now אלבומם החמישי של ארקייד פייר לא עומד בציפיות. עזבו ציפיות, הוא לא עומד בסטנדרטים שהציבה הלהקה לעצמה וממשיך לצערי את ההתדרדרות שהחלה עם Reflektor.

כבר עם הסינגל הראשון, Everything Now, אפשר היה לשמוע שמשהו חורק במכונה. למרות ההפקה המהוקצעת של תומאס בנגלטר (דאפט פאנק) שנשמעת כמו מאש-אפ בין ABBA ו- Talking Heads, לקח לי הרבה זמן להתחבר לשיר כשגם החיבור הזה הוא מאולץ משהו. הקטע ממשיך את הקו הלירי האנטי מטריאליסטי של באטלר ושסיין, מנהיגי הלהקה הבלתי מעורערים, רק חבל שב- The Suburbs, הם כבר עשו את זה והרבה יותר טוב.

אבל שיר הנושא הוא עוד פנינה ביחס לשירים אחרים באלבום. Signs Of Life הוא קטע דיסקו סבנטיז איום ונורא על הריקנות של הדור הנוכחי וחוסר הסיפוק שלו מהכל בערך. Chemistry הוא גרסה חיוורת ומזעזעת במיוחד ל- Flashbulb Eyes מהאלבום הקודם שגם ככה לא היה מהשירים הבולטים בו. Good God Damn משעמם להחריד, ומעל כולם בולטים בנוראיותם, Infinite Content ו-Infinite_Content (לא, לא מדובר באותו שיר). בעוד הראשון נשמע כמו חיקוי דהוי ל- Month of May או Ready to Start מ- The Suburbs, השני הוא כל מה שארקייד פייר לא: סתמי. אף שיר מכל אלה לא היה מתקבל אפילו כבי-סייד לשלושת האלבומים הראשונים של הלהקה וזה אומר הכל. 

באנר מועדון תרבות

הרושם שמתקבל משני האלבומים האחרונים של ארקייד פייר הוא שתשומת הלב עברה מהמוזיקה לצד השיווקי והחזותי. זה בא לידי ביטוי בקמפיינים דיגיטליים משוגעים לקראת כל סינגל חדש, פתיחת חשבונות טוויטר מסתוריים, פרסומות פיקטיביות לדגני בוקר ועוד. כל ההייפ הזה עושה רושם שהפך למטרה במקום לאמצעי וזה מאכזב. כי בעבר גם כשעיטרו את המוזיקה שלהם בקליפים אינטראקטיביים ושלל ירקות, תמיד עמדה מאחוריהם מוזיקה על זמנית מרסקת.

"תהיי הוונדי שלי ואני אהיה פיטר פן…"

למרות הכל יש גם כמה נקודות אור ב- Everything Now. למשל Peter Pan המקסים או Put Your Money on Me הנוגע שמהדהד ל- Tame Impala. גם Electric Blue מצליח לרגש ו- Creature Fear הניו-ווייבי שעוסק בבני נוער אבדניים ושטופי מוח מהעידן הדיגיטלי, בו רק אם אתה סלב אתה שווה משהו, הוא שיר מעולה. שלא יהיה ספק, אלבום מאכזב של ארקייד פייר עדיין טוב יותר מרוב האלבומים שקיימים היום, אבל ציפיתי ליותר. יש תחושה של יותר מדי סגנונות ויותר מדי רעיונות שלא התגבשו סופית.

דווקא בפעם הראשונה שחומת ההפקה הגרנדיוזית נופלת אנו מקבלים את אחד השירים הכי יפים ברפרטואר של ארקייד פייר, We Don't Deserve Love שנועל את האלבום. "אם לך לא מגיעה אהבה ולי לא מגיעה אהבה, האם מגיע לנו…?"שואל באטלר בפגיעות ומצליח לפרק לי את הלב. מודה שבפעם הראשונה ששמעתי את השיר פשוט בכיתי. 

"אם מרוב עצים את לא רואה את היער, תשרפי את כולם ואת העפר תביאי לי…"

כשסיפרתי לחבר עד כמה אני מאוכזב מ- Everything Now הוא ענה לי בפשטות: "זה קורה לגדולים ביותר" והמשיך שבאופן בלתי נמנע, כל להקה גדולה הופכת לצל של עצמה ככל שעובר הזמן. במקרה של ארקייד פייר אני מקווה שהוא טועה וש- We Don't Deserve Love הוא ההוכחה שללהקה שאני כל כך אוהב יש עוד כמה כדורים בקנה. 

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם!>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

Arcade-Fire-everything-now-tracklisting

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #7: שירה שבלונית, עומר לוקח את המוזיקה שלו ברצינות וקבלו את כוכב הפופ הגדול של ישראל. בערך…

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

יעל אייזנברג- שם לילד 

הסינגל השני של יעל אייזנברג מתוך אלבום הבכורה שלה, "אני יודעת שמדובר בסוף", נשמע כמו מסע בזמן אל עבר סוף שנות השבעים ותחילת השמונים, לזמנים בהם הפוסט-פאנק היה הדבר הכי חם על הפלנטה. ג'וי דוויז'ן פינת הקליק. אני מעריך את האומץ של יעל והשיר בהחלט מצליח לרגש ולעניין כאחד. עם זאת, אני לא מצליח להשתחרר מההרגשה שהשיר נשמע בוסרי. אפילו על גבול הדמו אם תרצו. אין לי ספק כי יעל אימצה בכוונה תחילה את הקו המנימליסטי, אבל יתכן כי מפיק אחר היה מצליח להוציא מהשיר הזה יותר. בכל אופן, שווה לעקוב.

עומר קורן- חמצן

אני מודה. אני לא חובב שירי משוררים. אבל עומר קורן בהחלט עושה כבוד לז'אנר (אם בכלל אפשר לקרוא לזה ז'אנר) עם הסינגל החדש שלו "חמצן". השיר מגיע מתוך ה-EP "יש לי אישה", המורכב כולו משירי משוררות. על פניו פרויקט יומרני שלא לומר פלצני, אבל גם ללא ספק אמיץ ומעניין. ולפי "חמצן" אני נוטה יותר לכיוון החלק השני של המשפט.

באנר מועדון תרבות

"חמצן", על פי מילים של דליה רביקוביץ', זוכה תחת ידיו של עומר לעיבוד מרתק והפקה מלוטשת המשרתים את קולו הנעים והמלטף. אם זה לא מספיק לכם בשביל לשמוע את השיר, תעיפו מבט בקליפ המרגש בו מככבים עידו גרינגרד, אמן תנועה עם מוגבלות, ובתו רעיה. "חמצן" אולי לא יתנגן אצלי בלופים בזמן הקרוב, אבל כולי הערכה לאמנים כמו עומר שעדיין לוקחים את האמנות הזאת שנקרא מוזיקה ברצינות.

Selfish Shepherd- Run

להקת הרוק הצפונית מוציאה סינגל נוסף, רביעי מתוך אלבום הבכורה שלה, וממשיכה לקצור מחמאות. אבל האמת שעלי זה לא עובד. יש ב- Selfish Shepherd משהו מאוד יומרני, סוג של חשיבות עצמית כזאת שלא ברורה לי מאיפה היא מגיעה. כן, הם חברה מוכשרים והסינגל החדש שלהם, Run, רחוק מלהיות גרוע, אבל הכל מרגיש לי כמו קלישאת רוק מיושנת. לבסיסט יש ראסטות, למתופף כובע "מגניב", הסולן צורח איפה שצריך והכל כל כך סטנדרטי ורגיל. Run לא מחדש כלום, לא בארץ ובטח לא בשוק הבינלאומי. נחמד, לא יותר מזה.

שירה- בסוף כל יום

בשניות הראשונות של "בסוף כל יום", סינגל הבכורה של הזמרת שירה קיזלשטיין (ביתו של המתופף המפורסם, דובי קיזלשטיין) אמרתי לעצמי איזה כיף. שיר פופ קליל, מופק היטב עם סאונד עכשווי ומעניין. אבל מהר מאוד ההתלהבות שלי נעלמה. קולה של שירה נשמע עדיין בוסרי והמילים. או המילים. כמה בנאליות אפשר להכיל בשיר אחד? "אתה בוכה, בועט בקיר, אני שקופה אז נעלם, אתה כועס על עצמך, נתת לי את עולמך, יצאת לחפש את האשם במלחמה". זה טקסט כל כך גרוע שהוא אפילו לא ראוי להלחנה. 

לאור העובדה ששירה לומדת ב'רימון' אני יכול להבין מאיפה המניירות המיותרות והשבלוניות. ולפי "בסוף כל יום" יש לזמרת הצעירה עוד דרך ארוכה לעבור לעבור.

ג'ייסון- צריך אותך

אי אפשר לסגור את הדו"ח בלי ההלצה השבועית שמגיעה הפעם בדמותו של ג'ייסון. ואם לצטט את ההודעה לעיתונות אז קבלו את "כוכב הפופ החדש של ישראל". עכשיו תראו. מי שעוקב אחרי הדו"חות והבלוג שלי בכלל, יודע שאין לי שום דבר נגד פופ. להיפך. אני אוהב פופ איכותי לא פחות מרוק. אבל ג'ייסון הוא לא יותר מפרודיה. בדיחה גרועה על חשבנו ג'סטין ביבר. ערימת קלישאות נטולת נשמה שלידה סטטיק ובן אל תבורי נשמעים כמו סיימון וגרפונקל. אפילו סתם גילטי פלז'ר אין בשיר הזה. בשורת הפופ החדשה של ישראל כנראה ולא תצא מימית 2000 שם צולם הקליפ (נשבע לכם). 

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #6

לדו"ח המבקר #5

לדו"ח המבקר #4

לכל הדו"חות

cover.jpg

באנר מועדון תרבות

"אף אחד לא יכול להציל אותי"- פרידה מצ'סטר בנינגטון

הקול של בנינגטון אולי לא היה קולו של דור, אבל הוא בהחלט ביטא עבור מיליוני מתבגרים את הפחדים, התסכולים והקשיים שהם חוו בגיל ההתבגרות. את הרצון התמידי לפרוץ את הגבולות, לברוח, למרוד ומעל הכל פשוט לצעוק.

לינקין פארק היא מסוג הלהקות שכולם שמעו באיזשהו שלב בחיים שלהם. גם אם אתם לא חובבי רוק, אין מצב שגדלתם בשנות ה- 2000 ולא זמזמתם באיזשהו שלב את In The End או Numb. היום תתקשו למצוא אנשים שיודו בכך כי זה לא מגניב לשמוע לינקין פארק כמו פעם. לא סתם הכללתי אותם כאן בבלוג ברשימת 10 אמני גילטי פלז'ר שכולם נהנים לשמוע.

המוות המצער של צ'סטר בנינגטון הוציא את כל המעריצים ואת מי ששומר להם חסד נעורים, מהארון. בבת אחת הניוז פיד שלי בפייסבוק התמלא בשירי לינקין פארק ובסיפורים באמת מרגשים על הרגעים בהם שירי הלהקה היוו מזור לנפש או סתם לכיף. גם האתרים הגדולים בעולם ספדו בכבוד לבנינגטון שלקח את חייו בגיל 41 בלבד. על אף לא שמעולם זכה לעדנה ביקרותית עם לינקין פארק, התגובה הכללית רק מלמדת שבסופו של דבר היה שם משהו. משהו שאולי לא פרץ גבולות ושינה סדרי עולם, אבל בהחלט דיבר ללא מעט אנשים.

עם פתיחתו של המילניום החדש, חווה העולם גל חסר פרופורציות של להקות שהשתייכו לז'אנר חדש שנקרא "נו-מטאל" (Nu- Metal). בין Puddle of a Mud, Korn, P.O.D, Limp Bizkit ועוד מיליון אחרות, דווקא לינקין פארק היו אלה ששרדו, ואפילו בהצלחה, את מבחן הזמן והפופולריות. נכון, זה דרש מהלהקה לא פעם לפלרטט עם מלודיות ולחני פופ קליטים יותר, אבל בואו לא נשכח שכמה מאלבומיה הטובים ביותר הופקו על על ידי מפיק העל, ריק רובין, שידע לכוון אותם ולאתגר אותם מוזיקלית (ממליץ לכם לבדוק את Minutes to Midnight בהקשר הזה. אלבום מאוד מפתיע). 

גורם ההצלחה העיקרי של לינקין פארק היה בצמד הכותבים והמבצעים שלה. מצד אחד מייק שינודה שאחראי בדרך כלל על ההפקה וקטעי הראפ, ומן העבר השני, בנינגטון בעל הטקסטים הנוגים והקול הזועק שמזוהה יותר מכל עם הלהקה.

הקול של בנינגטון אולי לא היה קולו של דור, אבל עם לינקין פארק מאחוריו, הוא בהחלט ביטא עבור דורות של מתבגרים את הפחדים, התסכולים והקשיים שהם חוו בגיל ההתבגרות. את הרצון התמידי לפרוץ את הגבולות, לברוח, למרוד ומעל הכל פשוט לצעוק.

אני זוכר איך בגיל 16 שמעתי את Runaway ואת One Step Closer והרגשתי כל מילה. אני זוכר איך כעבור כמה שנים Faint הטריף אותי ו- Breaking the Habbit (ללא ספק השיר הכי טוב של הלהקה) העיף אותי, ואם תשאלו אותי אז גם היום אני חושב ש- Meteora הוא בן זונה של אלבום!

אז כמו כל חובב מוזיקה, התבגרתי ואת לינקין פארק נטשתי אי שם בשירותי הצבאי עבור דברים מאתגרים יותר. שלב טבעי באבולוציה של כל חובב מוזיקה. אבל קולו של בנינגטון תמיד יזכיר לי כמה שונה היה להתבגר בסביבה כל כך שונה תרבותית ממני. כמה רציתי לצעוק בשביל שיבינו אותי. "אף אחד לא יכול להציל אותי" זה שם השיר שפותח את האלבום האחרון של לינקין פארק. את בנינגטון אף אחד כבר לא יציל, אבל הרבה מאוד אנשים מאזינים וימשיכו להאזין למוזיקה שלו עוד שנים רבות. 

באנר מועדון תרבות

אנחנו אבלים על אמנים שהלכו לעולמם בגלל שהם מזכירים לנו תקופות בחיינו שאנחנו יודעים שלא יחזרו. נוסטלגיה מרירה עצובה על זמנים שעברו ולא ישובו עוד. סליחה על הקלישאה, אבל כשזמרים ואמנים שאהבנו מתים, משהו בנו ובזיכרונות שעיצבו אותנו, מת איתם. לכן זה לא משנה עד כמה בנינגטון או לינקין פארק "חשובים" מבחינה היסטורית או מוערכים ביקורתית, הם היו שם לצעוק את תסכולם של מיליוני נערים בגיל ההתבגרות. מיליוני נערים שתמיד ישמרו להם פינה חמה ואוהבת בלב. וזה בסוף היום מה שבאמת חשוב. זה בסוף היום מה שבאמת יזכר.

רוצה לקבל עדכונים ופוסטים חדשים לפני כולם?>> ברור, פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם בפייסבוק!

chesterbennington