15 שירים על ניו יורק

השבוע מציין העולם 20 שנה לפיגועי האחד עשר בספטמבר ולאור העובדה שהעיר ניו יורק ספגה את המכה הקשה ביותר עם נפילת מגדלי התאומים, קבלו 15 שירים נפלאים על אחת הערים המדהימות בעולם.

Billie Holiday- Autumn in New York

אי אפשר להאזין לסטנדרט הג'אז הנפלא הזה מבלי לחוש את רוחות הסתיו מתחילות לנשב. למרות שבוצע על ידי אינספור אמנים, הוא הפך להיות מזוהה במיוחד עם בילי הולידיי ולא קשה להבין מדוע.

"זה הסתיו בניו יורק הטומן בחובו הבטחה לאהבה חדשה" שרה הולידיי וכמה קסום ככה זה גם נכון.

REM- Leaving New York

"לעזוב את ניו יורק זה אף פעם לא קל" שר מייקל סטייפ בקולו הנפלא בבלדה היפיפיה והמעט נשכחת הזאת מתוך האלבום Around the Sun.

סטייפ תיאר את השיר הזה כמחווה לאחת הערים האהובות עליו ועל האופן המרשים בו היא התמודדה עם פיגועי התאומים, התמודדות שהפכה אותה לעיר טובה עוד יותר ממה שהייתה.

LCD Soundsystem- New York, I Love You, but You’re Bringing Me Down

לא היה יכול להיות שיר מושלם יותר שיסגור את אלבומו הנדיר של ג'יימס מרפי, Sound of Silver מ- 2007. השיר הזה, שתמיד היה שונה מרוב הרפרטואר של היוצר הגאון, תמיד הרגיש לי כמו האנגאובר אחרי לילה של שכרות (במובן המטאפורי כמובן). שיר של דאון והתפכחות מהעיר הטובה בעולם.

"מרגיש כמו חולדה במלכודת, מרוויח שכר מינימום, ניו יורק אני אוהב אותך אבל את מבאסת אותי". מרפי מוציא את כל הלכלוך מהזוהר של ניו יורק ולא מפחד להתאכזב ממנה אבל איכשהו זה גורם לעיר להשמע עוד יותר סקסית ממה שהיא כבר.

Pet Shop Boys- New York City Boy

בשיר הזה עושה צמד הפופ האלמותי מחווה נפלאה למוזיקת הדיסקו האמריקאית של שנות השבעים שהתפתחה בניו יורק.

עם רפרנסים לוילג' פיפל וקליפ שעושה כבוד למועדון 'קלאב 54' המיתולוגי, אין ספק שזה אחד השירים הכי כיפיים שנכתבו אי פעם על ניו יורק.

Leonard Cohen- First We Take Manhattan

השיר הזה שמקשר בין טרוריסטים למנהטן נכתב הרבה לפני המתקפה על מגדלי התאומים ועדיין מדהים לראות כמה אקטואלי הוא גם כיום.

ניו יורק לא נבחרה במקרה כיעד למתקפת הטרור הקטלנית בהיסטוריה, היא נבחרה משום שהיא אחת הערים הגדולות והחשובות בארה"ב ובעולם החופשי בכלל.

ניו יורק היא סמל, מותג, מקום אליו מדוכאים נשאו עיניהם לכל אורך ההיסטוריה בכדי לפתוח דף חדש, מה שאוטומטית הופך אותה ליעד מרכזי לכל מי שרוצה לתקוף את אורח החיים הליברלי.

Joni Mitchell- Chelsea Morning

בסופו של דבר כל מקום גדול מורכב ממקומות קטנים וקסומים כמו צ'לסי, השכונה בניו יורק בה גרה מיטשל ובהשפעתה כתבה את השיר הנפלא הזה.

כמו מיליוני אחרים, גם ביל והילארי קלינטון אהבו מאוד את השיר הזה, למעה הם אהבו אותו עד כדי כך שהם החליטו לקרוא לביתם על שמו, צ'לסי.

Vampire Weekend- Jerusalem, New York, Berlin

השיר הנפלא הזה מתוך אלבומה הרביעי של הלהקה, Father of the Bride, הוא בעיני לא פחות מאחד השירים הכי יפים בעשרים השנים האחרונות. כמו בהרבה מן השירים של ומפייר וויקנד, גם ב- Jerusalem, New York, Berlin יש המון סימבוליות ועוד יותר פרשנויות.

כיהודי, רבים מהשירים של עזרא קונינג נוגעים ביהדות בכלל ובישראל בפרט וגם כאן עם רפרנסים בין היתר גם להצהרת בלפור המצב לא שונה.

אז מה החוט המקשר בין שלושת הערים הנפלאות הללו? זה כמובן נתון לפרשנות. אולי ניו יורק היא בירת הכלכלה העולמית, ברלין התרבות וישראל היא הקודש ואולי זה פשוט כי שלושת הערים הללו מתקדמות, היסטוריות וליברליות (אני יודע, אפשר להתווכח על כך), תכלס זה לא משנה כל עו דמדובר בשיר מושלם.

Beastie Boys- An Open Letter to NYC

אחת הלהקות שהכי מזוהות עם ניו יורק היא ללא ספק הביסטי בויז שכתבו לא מעט שירי אהבה לעיר מולדתם (No Sleep Till Brooklyn מאלבומם הראשון, הוא אולי המוכר ביותר). ובכל זאת הסינגל השלישי מאלבומם השישי הוא כנראה המרגש והמיוחד ביותר.

הקטע הזה נכתב כתגובה למתקפת האחד עשר בספטמבר על עירם האהובה של חברי הלהקה ומתוארים בו נופיה המוכרים של העיר. בנוסף פונים חברי הלהקה בשיר לתושביה של ניו יורק ומבקשים עליהם להתאחד ולהתאגד כקהילה על אף השוני ביניהם.

St. Vincent- New York

"ניו יורק היא לא ניו יורק בלעדיך", שרה סנט וינסנט בבלדה הנפלאה הזאת שזכתה להמון אינטרפטציות החל משיר פרידה רומנטי, דרך ההתמודדות של הזמרת עם לכתם של גיבורי התרבות שלה (דייויד בואי, פרינס ולאונרד כהן) ועד הגעגוע והכמיהה לעיר ניו יורק עצמה.

לא בטוח שזה קריטי על מה בדיוק היא שרה, כל עוד ניו יורק ברקע כל התשובות נכונות.

Sharon Van Etten- Seventeen

בדיוק כמו בקליפ לשיר הזה בו מצולמת שרון ואן איטן בניו יורק ליד כל המקומות שעיצבו את אישיותה, גם הטקסט עצמו הוא חגיגה של אהבה לתפוח הגדול.

"זה מכתב אהבה לניו יורק" צוטטה ואן איטן והוסיפה כי היא כתבה את השיר על השינוי שניו יורק חוללה בה וגם על השינויים שעברו על העיר עצמה.

באנר מועדון תרבות

The Strokes- New York City Cops

בתחילת המילניום החדש היו אלה הסטרוקס שהחזירו את ניו יורק, מקום הולדתה של הלהקה, לאור הזרקורים המוזיקלי בזכות אלבום הבכורה הפנומנלי שלהם, Is This It.

השיר New York City Cops נכתב כתגובה לאירוע המזעזע בו ירו שוטרים ממשטרת ניו יורק 41 כדורים באמאדו דיאלו, מהגר מגינאה ללא עבר פלילי כי חשבו שהארנק שהוא שולף זה אקדח.

"שוטרי ניו יורק הם לא כל כך חכמים" שר ג'וליאן קזבלנקס בשיר הזה שלא נכלל תחילה בגרסה האמריקאית של האלבום בשל אירועי האחד עשר בספטמבר אבל הפך בהמשך לחלק אינטגרלי מהיצירה הכי גדולה של שנות ה- 2000.

Interpol- NYC

"תמכת בי במשך כל כך הרבה זמן ועם זאת אני עדיין לא מתרשם, אבל לניו יורק אכפת…". ואכן ל"ניו יורק אכפת" טענה כרזה שעיטרה את רכבת התחתית בעיר והשפיעה על פול בנקס לכתוב את השיר הזה.

למרות ש"המדרכות שלה נראות זוועה" ו"הרכבת התחתית מרגישה כמו "פורנו", עדיין קשה להשתחרר מהתחושה שניו יורק היא הדבר הכי אמיתי שיש ושתמיד יהיה לה אכפת.

Frank Sinatra- New York, New York

אולי השיר הגדול והמפורסם ביותר על ניו יורק. למרות שהוקלט לראשונה על ידי לייזה מינלי עבור הסרט באותו השם של מרטין סקורסזה, פרנק סינטרה בהופעותיו הרבות הפך אותו לשלו.

"אם אצליח שם, אצליח בכל מקום" שר סינטרה וממצב (בצדק) את ניו יורק כאחד המקומות הכי חשובים בעולם למי שרוצה להצליח בעולם התרבות ובכלל.

Jay Z feat. Alicia Keys- Empire State of Mind

לא פחות משבעה כותבים קיבלו קרדיט על שיר האהבה הזה של ג'יי זי ואלישיה קיז לניו יורק. במקור נכתבו המילים על ידי אנג'לקה האנט ושותפתה ג'נט "ג'ניי" סוול-אולפיק כשהיו בחופשה בלונדון ונתקפו געגועים לעיר מולדתם, ניו יורק.

תחילה ג'יי זי סרב לשיר אך עם דחיפות קלות מחברים התאהב בו והפך אותו לאחד ההמנונים הכי גדולים שידעה ניו יורק אי פעם.

Billy Joel- New York State of Mind

ומההשראה, למקור. אחרי שגר 4 שנים בלוס אנג'לס, חזר בילי ג'ואל לניו יורק וכתב את השיר הזה על אהבתו הגדולה לעיר.

למרות שמעולם לא יצא רשמית כסינגל, השיר הזה הוא מהמוכרים ברפרטואר של ג'ואל ואחד המפורסמים שנכתבו על ניו יורק אי פעם.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

כשהשלם קטן מסך חלקיו: How Long Do You Think It's Gonna Last? של Big Red Machine- ביקורת אלבום

למרות סוללת אורחים מרשימה והפקה נהדרת, אלבומם השני של Big Red Machine, הפרויקט המשותף של ג'סטין ורנון (Bon Iver) וארון דסנר (The National), לא מצליח להתרומם לגבהים שהרגילו אותנו שני הענקים האלה.

ציון המועדון: ★ ★ ☆ ☆

ארון דסנר וג'סטין ורנון הם מהאמנים הגדולים, היחודיים והחשובים בדורנו ואת זה חשוב להבהיר ולכתוב כבר בהתחלה בכדי להסיר ספק בנוגע לתפיסה שלי את שני המוזיקאים הללו.

פרויקט הדגל של ורנון, 'בון איבר', ו'הנשיונל', להקת הבית של דסנר, הם מההרכבים האהובים עלי בעשור האחרון. הרכבים שממש שינו את האופן בו אני מאזין למוזיקה.

ורנון ודסנר עצמם אף חצו כבר מזמן את גבולות האלטרנטיב כשזכו לקחת חלק במגוון רחב של פרויקטים שקיבלו ביקורות מהללות. מקניה ווסט ועד ל- Folklore המוערך של טיילור סויפט מהשנה שעברה, דסנר וורנון הפכו לתו תקן של איכות ועשייה מוזיקליתת משובחת.

כששמעתי לראשונה ששניים מהכוחות המוזיקליים האהובים עלי מתאחדים לפרויקט מוזיקלי משותף הייתי בעננים, אבל כשאזנתי לאלבום הבכורה שנקרא בפשטות Big Red Machine, נשארתי עם חצי תאוותי בידי.

אמנם היו באלבום כמה שירים נפלאים אבל הוא היה רחוק מלממש את ההבטחה שהשניים אוצרים בתוכם. אני זוכר שחשבתי שאלבום נוסף של הצמד ישייף את הקצוות ויאפשר לצמד לתקן את הליקויים של יצירת הביכורים שלהם, אבל כפי שנוכחתי לדעת ב- How Long Do You Think It's Gonna Last?, אלבומם החדש, זה לא קרה.


בדיוק כמו באלבום הבכורה שלהם, גם היצירה החדשה היא בליל סגנונות שנע בין פולק, פופ ואלקטרוניקה שלא מצליחים להתגבש לכדי אמירה קוהרנטית, ברורה ושלמה.

רעיונות טובים יש בשפע, אבל הם לא מבשילים לכדי שירים טובים וזה מה שבסופו של דבר הופך אלבום לטוב. סאונד, הפקה, גישה, כולם קריטיים להצלחה אבל אם השירים עצמם לא טובים אז כלום לא יעזור.

כמו כן בניגוד לאלבומם הקודם מצרפים הפעם ורנון ודסנר לנסיעה מגוון רחב של אורחים ביניהם: אנאיס מיטשל, ליסה האניגן, שרון ואן איטן Naeem, פליט פוקסז, בן האוורד ועוד, כאשר גולת הכותרת היא טיילור סוויפט שעבדה עם השניים בצמד האלבומים המוערכים שלה Folklore ו- Evermore.

העניין הוא שסוללת שיתופי הפעולה הבאמת מרשימה הזאת לא מוסיפה קוהרנטיות לאלבום הגם ככה לא בדיוק קוהרנטי הזה. לעיתים הקולות, ההפקה והפרסונות של הזמרים האורחים כל כך שונים משיר לשיר שזה אפילו לא נשמע כמו פרויקט אלא פשוט אסופת שירים ללא קשר או מכנה משותף.

וכמו כל אסופת שירים גם ב- How Long Do You Think It's Gonna Last? יש שירים נפלאים כמו Latter Days ,Renegade או Phoenix ויש כאלה שהם מיותרים להפליא כמו Roses, The Ghost of Cincinnat או Mimi שלא היו מתקבלים בשום צורה לרפרטואר של ה'נשיונל' או 'בון איבר'.

באנר מועדון תרבות

הנדנדה הזאת מתסכלת כי בכל זאת מדובר על שניים מהיוצרים המוכשרים שיש לעולם הזה להציע ואיכשהו היצירה המשותפת שלהם מרגישה בינונית.

How Long Do You Think It's Gonna Last? מוכיח שלפעמים השלם קטן מסך חלקיו. מעבר לתצוגת תכלית מרשימה של אורחים והפקה נפלאה כתמיד, How Long Do You Think It's Gonna Last? הוא לא האלבום שחיכיתי לו.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

לורד- Solar Power ביקורת אלבום

ציון המועדון: ★

אלבומה השלישי של סנסציית הפופ הניו-זילנדית היה צריך להיות סיבוב ההכתרה שלה כאמנית הגדולה בעולם, במקום זה קיבלנו יצירה לא פחות ממביכה. אם כולם מדברים על התחת שלך במקום על המוזיקה, זה סימן רע.

אלבומה השני של לורד, Melodrama, שיצא ביוני 2017 הפך במהרה ליקיר המבקרים ולאחד האלבומים המוערכים ביותר בעשור הקודם.

עד כמה שזה אולי נשמע מוגזם, כל סופרלטיב שנכתב עליו, כולל כאן, מגיע לו לחלוטין. מדובר ביצירת פופ יוצאת מן הכלל. אמיצה, מלאת חיים ועם תובנות מרשימות שהעמידה את לורד בשורה אחת עם היוצרות הגדולות בעולם.

לאור כל זה, כמה מאכזב לגלות שאחרי למעלה מארבע שנות המתנה, Solar Power, אלבומה החדש הוא… איך אנסח זאת בעדינות? די מביך.

ביצירה החדשה שלה זנחה לורד במודע את הדרמה של "מלודרמה" לטובת שירי קיץ שמשיים שאמורים לעשות נעים לאוזן ולגוף. סוג של בריזה מוזיקלית לימי הסגרים והמגפה.

"האלבום הזה הוא חגיגה של העולם הטבעי והנטורלי. בזמנים של כאב לב, יגון, אהבה ובלבול, אני מסתכלת אל העולם הטבע ומחפשת שם את התשובות".

ובכן תשובות לא ממש קיבלתי מהאלבום הזה אבל הרבה שאלות דווקא כן כמו: על מה בדיוק לורד הייתה כשהיא כתבה את השירים האלה? מה הניע אותה לעשות כזה חרקירי לקריירה שלה? ולמה היא מסוממת במכון ציפורניים?


קחו לדוגמה את הסינגל הראשון שיצא מהאלבום. שיר הנושא שלו שאמור להיות שער הכניסה ליצירה כולה. שיר שהמעריצים חיכו לו למעלה מ- 4 שנים ומה התוצאה? קטע סמי אקוסטי ומעפן שנשמע כמו מיליון שירים שהוקלטו לפניו.

בין היתר הושווה השיר ל- Can I Kick It? של "א טרייב קולד קווסט", Rock Dj של רובי וויליאמס, Place Your Love של רוקסט, Loaded של "פריימל סקרים", Freedom של ג'ורג' מייקל ועוד. חדשנות, בלשון המעטה לא תמצאו כאן.

בכלל כל העיבודים של כלל השירים נשמעים דחוסים, מאופקים חסרי מעוף ומיושנים. אני מבין שזה בכוונה ושזה הקטע של האלבום ובכל זאת בחלק מהשירים קיבלתי פלשבק לגיל 15 אז הקלטתי עם חברים מוזיקה בבית וככה פחות או יותר היא הייתה נשמעת.

במקום שאלבומה השלישי של לורד, הנפלאה בדרך כלל, יהיה סיבוב הניצחון שלה על עולם המוזיקה וזה שימצב אותה כאמנית הפופ הגדולה בעולם, קיבלנו יצירה סתמית, נטולת משקל סגולי אמיתי, שהדבר היחיד שגורם למבקרים לדבר עליו זה ישבנה החשוף של הזמרת על גבי העטיפה, וכשאנשים מדברים על התחת שלך במקום על המוזיקה שלך, ובכן את לא במקום טוב.

לזכותה של לורד אפשר לזקוף את העובדה שהיא ניסתה לרענן ולשנות גם אם התוצאה לא מספיק טובה. היא לא פחדה להתרחק מ"מוזיקת המצעדים" ולהסתכן בסוג של איבוד רלוונטיות. כמו כן, תרצו או לא, ללורד עדיין יש את אחד הקולות הכי מיוחדים ויפים בעולם.

באנר מועדון תרבות

בסופו של דבר, וזה אולי מה שהכי מפריע לי ביצירה הזאת, בעידן של מיליוני מתים ברחבי העולם, מגפה, סגרים, מפולות בוץ, שריפות ענק ועוד טרגדיות נוראיות, Solar Power נשמע מנותק ופריבילגי.

"צעירה מיליונרית עם סיוטים מהבזקי הפלאש של המצלמות, ועכשיו אני על אי חשוף לרוח" שרה על ולעצמה לורד בשיר הפותח The Path. ובעוד לה יש את היכולת לברוח אל הטבע, לא לכולם יש וזה יוצר ניכור ותחושת דיסטנס.

לורד הרבה יותר טובה מ- Solar Power ולכן נותר רק לקוות שלא נצטרך לחכות עוד 4 שנים לאלבום הבא שלה ושהוא יהיה הרבה, אבל הרבה יותר טוב.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

הורג משעמום: הקילרס- Pressure Machine ביקורת אלבום

האלבום השביעי של להקת הרוק מנבאדה נשמע כמו ברוס ספרינגסטין, נראה כמו ברוס ספרינגסטין אבל הוא לא ברוס ספרינגסטין. זה לא אלבום גרוע אבל אני מעדיף את "הרוצחים" שלי עם הרבה יותר דיסטורשן וסינתיסייזרים.

ציון המועדון: ★

אחרי שנים של דשדוש במקום עד לרמה שהיו מאזינים שחשבו שהם התפרקו, חזרו הקילרס בדיוק לפני שנה עם Imploding the Mirage, אלבום אפי שהוכיח שיש עוד הרבה רוח במפרשים של ברנדון פלאוורס וחבריו.

בביקורת שלי על האלבום כתבתי שלתחושתי Imploding the Mirage הוא האלבום אותו חלם פלאוורס להקליט כל חייו. מדובר ביצירה בומבסטית, אופורית הגדושה בהמנוני פופ-רוק משובחים שמזכירים למה הקילרס היו תקוות הרוק הגדולה של ארה"ב בתחילת המילניום.

בזכות ההצלחה האמנותית של האלבום, נהנו הקילרס מעדנה ביקורתית מחודשת כש- Imploding the Mirage קצר ביקורות מעולות ומחמאות מקיר אל קיר ובצדק.

אולי זה הרצון של הלהקה לשמור על ההצלחה המחודשת שהביא אותה לשחרר את אלבומה השביעי, Pressure Machine, פחות משנה אחרי אותו קאמבק מוצלח רק שהפעם התוצאה הרבה פחות טובה.

באלבומם החדש מוותרים הקילרז כמעט על כל המאפיינים המוכרים שלהם עבור אלבום פולק אינטימי וביוגרפי המתאר את חוויות הילדות של ברנדון פלאוורס בעיירה הקטנה נפי שבמדינת יוטה.

את ההמנונים מלאי הפאתוס, הדיסטורשן והסינתיסייזרים מחליפים הפעם שירים קטנים, שקטים ועדינים במיוחד המעוטרים בשלל גיטרות אקוסטיות, פסנתרים, בנג'ו, מפוחיות, כינורות ועוד.


מאפיין מעניין בקריירה של הקילרס הוא שהם תמיד היו פופולריים הרבה יותר באנגליה ובאירופה מאשר במולדתם שבארצות הברית.

החיבה העזה של פלאוורס ללהקות בריטיות כמו הסמית'ס, פט שופ בויז וניו אורדר (בהשראתם נולד גם השם "הקילרס") החדירה לדנ"א המוזיקלי של ההרכב אלמנטים של גל חדש וסינתיסייזרים שמאוד אהובים בממלכה הבריטית וקצת פחות בארה"ב.

ב- Pressure Machine עושים הקילרס סיבוב פרסה וחוזרים במידה רבה הביתה, לאמריקה, לשורשים מהם צמחו וגם לדמות הנערצת עליהם ביותר במוזיקה האמריקאית, ברוס ספרינגסטין

כמו "הבוס" ב'נברסקה' או Western Stars, האלבום החדש מלא תיאורים על עיירות קטנות עם סיפורים קטנים עוד יותר על בני אדם התרים אחר אהבה, אמונה ומשמעות.

על פניו נשמע כאילו אין סיבה שהאלבום הזה לא יעבוד, ושלא תבינו לא נכון לא מדובר באלבום רע, אלא באלבום לא מספיק טוב.

קשה להתחמק מהתחושה ש- Pressure Machine הוא כמו תמונת פולארויד נוסטלגית שבמרכזה אובייקט המצולם מאוד יפה אך מסביבו מסגרת לבנה, משעממת ונטולת תוכן ממשי.

פלאוורס כותב על על נופי ילדותו ועל האנשים שהקיפו אותו ועיצבו אותו אך הסיפורים הקטנים הללו לא מצליחים להפוך לשירים סוחפים או אפילו מעניינים במיוחד.

העוני בעיירה נתפס כפשטות, סמים וכדורי שינה הם דברים שמתלחששים עליהם, ביקורת על הממשל המרכזי אין ממש ובגדול כולם סומכים על ישו. יכול להיות שזו המציאות של פלאוורס אבל אני די בספק.

לכולנו יש נטייה להסתכל אחורה אל העבר במשקפיים ורודים אבל זה לא תמיד תואם את המציאות ואם כן אז זה כנראה משעמם.

באנר מועדון תרבות

אני מעריך את הניסיון של פלאוורס וחבריו לשנות ולגוון אבל מעל האלבום רובצת מן תחושה שהקילרס מנסים קצת יותר מדי בכח להוכיח לנו את ה"עומק" אותו הם מסוגלים לייצר ובעיקר את ה"אותנטיות" שלהם.

לעיתים זה נשמע כאילו פלאוורס ממש משתוקק לקבל סוג של חותמת איכות ומשתמש בכל הטריקים והשטיקים בכדי לקבל אותה כולל סיפורים אמיתיים של אנשים בתחילת השירים ופנייה חדה אל תוך שורשי האמריקנה של פול סיימון, מייקל סטייפ וכמובן ברוס ספרינגסטין.

כינורות ומפוחית לא מקנים אוטומטית חשיבות ליצירה אם המוזיקה שהם מייצרים לא טובה מספיק.

אבל עזבו רגע תחושות ומחשבות, ברמה הכי בסיסית, מלבד כמה קטעים בודדים כמו שיר הפתיחה הנפלא, West Hills, או Desperate Things עם הסיפור המצמרר אודות השוטר שרוצח את בעלה המכה של מושא אהבתו, רוב השירים ב- Pressure Machine פשוט משעממים.

איך לעזאזל זה מתקבל על הדעת שדואט עם פיבי ברידג'רס המושלמת (Runaway Horses) יהיה כל כך משמים?! הבינוניות הזאת היא פשוט חטא.

יש יצירות פולק ואינדי של סופיאן סטיבנס, בון איבר ואחרים שמפרקים לי את הנשמה לחתיכות, אבל הפעם נותרתי אדיש ומפוהק וזה מבאס כי אני באמת אוהב את הקילרס אבל לצערי הם לוחצים כאן חזק מדי על דוושת ה"ספרינגסטין" והנוסטלגיה ועושים את זה בצורה מאוד מכאנית ומגושמת.

למרות שהאלבום התקבל בחום על ידי המבקרים, אני עדיין מעדיף את הקילרס שלי כשהם מפציצים בהמנוני איצטדיונים מוגזמים ומלאי פאתוס.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

מעט מן האור- Neighborhood #3 (Power Out) של ארקייד פייר

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, על הצורך באור, פיזי ורגשי, כשהכל מסביב חשוך.

ילדים מפחדים מהחושך. כפועל יוצא כשאתה קטן, ממש קטן, הפסקות חשמל הן הסיוט הכי גדול שלך. הן תמיד ארוכות, מייגעות ואיכשהו הן גם תמיד מתרחשות בלילה.

למרות הפצרות ההורים ש"הנה תכף החשמל חוזר", כשהפסקת חשמל כזאת מתרחשת, קשה לנו כילדים לראות את הסוף שלה. כל דקה של חושך מרגישה כמו נצח בזמן שאתה מתחיל להפנים שלנרות ולפנסים הקטנים אין שום סיכוי לנצח את האפלה.

ואז אט אט אתה מתחיל להרגיש כיצד המציאות מתחילה להתערבב עם הדימיון. כל קול נשמע פתאום חזק פי 100 ממה שהוא באמת, כל רחש מקבל אינטרפרטציה חדשה בעוד האימה מתפשטת בתוכך.

המחשבות מקבלות דרור חסר תקדים ועפות לכל עבר. מה יקרה אם החשמל לא יחזור לעולם? האם יש מלחמה בחוץ? מה נאכל? איך נשרוד? ואז רגע לפני שאתה נכנע לדמעות החשמל חוזר. אתה עוצם עיניים ביראת כבוד והודיה ובזמן ששאר בני הבית חוזרים לעיסוקם, לך לוקח עוד קצת זמן להשתחרר מהמחשבות. מה באמת היה קורה אילו העולם היה מוחשך לתמיד?

באופן לא מפתיע, גם Neighborhood #3 (Power Out) נכתב בעקבות הפסקת חשמל. לא הפסקת חשמל של חצי שעה כמו שכולנו חווינו בילדותנו, אלא הפסקת חשמל של שבוע.

זה קרה ב- 1998 כשמונטריאול הוחשכה לגמרי בזמן סופת הקרח הגדולה בצפון אמריקה. שבוע שלם ללא חשמל הביא את וין באטלר לחשוב בדיוק את המחשבות שהיו לכולנו כילדים ולייצר מהם שיר הלל לפחד ולפרנויה.

בכלל לוין באטלר יש כישרון מיוחד לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה. הוא עושה זאת בכישרון נדיר ב- Sprawl II ,Wake Up, Rebelliion, We Used to Wait והוא עושה זאת גם ברביעיית השירים שמרכיבים את "השכונה" מאלבום הבכורה המופתי של ארקייד פייר, Funeral אליה משתייך גם Power Out.

זו אמנם רשימה חלקית אבל הקו ברור, באטלר שר על מי שהיינו ומה הפכנו להיות. פעם אחר פעם הוא מציג בצורה כל כך אנושית ואינטליגנטית כיצד התמימות הילדותית נרמסת תחת גלגלי הטכנולוגיה, הפוליטיקה והמסורות המיושנות שמרבעות בכח כל מחשבה שאינה בקונצנזוס.

כאמור Neighborhood #3 (Power Out) נוגע בפחד האוניברסלי שלנו כבני אדם מהחושך ומה שמסתתר בתוכו, אבל הוא גם מטאפורה לאחת התקופות המבלבלות בעת המודרנית.

בין השנים 2003 ל- 2004 עת הוקלט השיר, ארצות הברית ובנות בריתה היו שקועות עמוק בתוך המלחמה בטרור – מערכה גלובלית ללא מטרות ויעדים ברורים אליה יצא ג'ורג' בוש בכדי להכות ב"מדינות תומכות טרור" כהגדרתו.

בעוד שהמערכה נגד אל-קאעידה זכתה לגיבוי והבנה מהקהילה הבינלאומית, הרחבת המלחמה בטרור לעיראק, החלת חוק הפטריוט, הרחבת סמכויות הסוכנות לביטחון ועוד, נתפסו כפעולות תוקפניות המערערות את הסדר העולמי, מחרחרות מלחמה ומגבילות את חופש הביטוי.

בעידן בו מדיניות נקבעת מתוך יצר נקמנות וקובעיה פועלים מתוך אינטרסים לא ברורים, גם פעילויות שנראות לגטימיות כמו הגנה על החופש לא נראות כל כך מובהקות. לפתע הטוב מתערבב עם הרע והחושך מתערבב עם האור.

למרות הטקסט הפוסט אפוקליפטי, המדכדך משהו והלעיתים מורבידי ("ילדים מתים בשלג"), המסר הכי גדול של Neighborhood #3 (Power Out) הוא שגם אם החשמל והאור חדלו מלפעול בליבו של האדם, עלינו להוציא אותם החוצה, לקחת אותם לידינו ולשנות את מה שאפשר. כי כידוע, מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

סיפור הפרברים: The Suburbs של ארקייד פייר>>
האש כבר לא שורפת: ארקייד פייר- Everything Now ביקורת אלבום>>
15 שנים ל- Funeral של ארקייד פייר>>
50 אלבומי העשור של מועדון תרבות (2010-2019)>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

בילי אייליש- Happier Than Ever ביקורת אלבום

למרות שהוא לא מגיע לפסגות של קודמו, בילי אייליש צולחת ב- Happier Than Ever את מבחן האלבום השני בצורה מעוררת כבוד ומשמרת את מעמדה כאמנית הגדולה בעולם.

ציון המועדון: ★★

אלבום הבכורה של בילי אייליש, When We All Fall Asleep, Where Do We Go, הפך אותה לכוכבת הכי גדולה בעולם ודי בצדק. עם ביקורות חסרות תקדים, שלל פרסי גראמי וסרטים בנטפליקס, היה מקום לחשוב שבילי אייליש, בת ה- 19 בלבד להזכירכם, תאבד את המוג'ו המוזיקלי שלה.

גם השער המפורסם שקיבלה בווג בה ויתרה על תלבושות ה"שק" הרחבות והמוכרות שלה בעבור מחוך צמוד במיוחד, העלו חשש שאייליש חותכת בכל הכוח למיינסטרים רחמנא ליצלן. אבל האזנה לאלבומה השני, Happier Than Ever, מסיר כל חשש. בילי אייליש היא עדיין אותה בילי אייליש ועל התואר האמנית הגדולה בעולם כיום, היא לא מוותרת בקלות.

עוד לפני שמתעמקים בשירים עצמם, כיף לשמוע שטביעת האצבע של אייליש מרוחה על כל האלבום הזה מתחילתו ועד סופו. מהלחישות המסתוריות, דרך הטקסטים הכנים ועד לסאונד הכל כך חם ואינטימי שיצר עבורה שוב אחיה, פינאיס, אי אפשר להתבלבל בכך שמדובר באלבום של בילי אייליש.

אני לא מתעכב על זה לחינם. נדיר למצוא אמן שיש לו טביעת אצבע כל כך ייחודית ושכל כך מזוהה איתו כבר באלבום השני. בטח ובטח לא בגיל כל כך צעיר. Happier Than Ever נשמע כמו שרק בילי אייליש יכולה להשמע ולא אף אחת אחרת.


אחת הסיבות המרכזיות לייחודיות הזאת של אייליש, מעבר לאישיותה המוזיקלית כמובן, היא כאמור העבודה המשותפת עם אחיה, פינאס, שבזכות הסאונד שרקח עבורה וההפקה המדויקת שלו הולך והופך לאחד האנשים המקוריים והחשובים ביותר בתעשייה.

אייליש סיפרה כי בהקלטת האלבום היא לא רצתה ללכת על בטוח אלא להיפתח ולצאת מאזור הנוחות שלה. אולי זו אחת הסיבות למגוון הסגנונות המאוד רחב שהיא מציגה על פני 16 הקטעים שמרכיבים את Happier Than After.

פולק (Your Power), טריפ הופ (Lost Cause), אר נ' בי (Your Future), פופ אלטרנטיבי (Oxytocin ו- NDA), רוק (Happier Than Ever), שנות ה- 50 (I Didn't Change My Number), בוסה נובה (Billie Bossa Nova) ועוד, כולם נמצאים באלבום במן קוקטייל שעל אף ריבוי הטעמים בו נרקח בצורה מהוקצעת והטעם שלו פשוט נפלא.

יתכן שחלק מהמאזינים ימצו את האלבום אקלקטי מדי אך עדיין זה לא משהו שפוגם בשלמות היצירה אלא מציג לראווה את הפן הארטיסטי של אייליש כאמנית מוחלטת שפורצת את הגבולות של עצמה ולא מפחדת לנסות ולהתנסות. בכלל התחושה היא שאייליש מצליחה לשמר את הקסם שלה וגם להתפתח בעת ובעונה אחת וזה פשוט מעורר השראה.

באנר מועדון תרבות

טקסטואלית אייליש ממשיכה לעסוק באהבה ופרידה אך גם במאבקי הכוח התמידיים בין השניים. היא מתייחסת לסטטוס הכוכבות החדש שלה, למלחמה בדימוי העצמי של נשים בעידן הנוכחי, שרה על הסטוקר שהטריד אותה, על ניצול כוחם של גברים חזקים ועשירים ועוד. כל אלה הופכים את האלבום החדש לא רק ל"טוב" אלא גם לחשוב ומשמעותי.

הכנות של אייליש, כמו גם האומץ שלה לנגוע בנושאים אקטואליים מוכיחים (למי שעוד היה צריך הוכחה) שמוזיקת פופ קיימת לא רק בשביל לחשוף עור אלא גם בשביל להעלות מודעת, לשנות, למחות, לתת קול לחסרי הקול וכן, גם בשביל פשוט לשיר את מה שיושב עמוק בתוך הלב.

1.3 מיליון הזמנות מראש בשירות אפל מיוזיק הפכו את Happier Than Ever לאלבום הכי "מוזמן" בהיסטוריה. במקרה הזה כנראה שחכמת האמנים לא טועה כי גם אם האלבום הזה לא מגיע לפסגות של קודמו הוא ממשיך לכתוב את ההיסטוריה של אייליש באותיות זהב.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

10 שירי אהבה אלטרנטיביים

עזבו אתכם מאדל, ג'ורג' מייקל או וויטני יוסטון וקחו מתנה ממני 10 שירי אהבה אלטרנטיביים מדהימים ומרגשים במיוחד.

Daniel Johnston- True Love Will Find You in the End

אין יותר זר, מוזר, אלטרנטיבי, אינדי שוליים מדניאל ג'ונסטון. מתוך מאות הקטעים שהקליט היוצר המתוסבך אך המופלא בחייו זה כנראה המוכר מכולם וכשאני "מוכר" אני משתולל.

בין עצב לאופטימיות ועם טקסט תמים אך מלא קסם, השיר הזה יצליח לרגש גם את האנשים הקשוחים ביותר. "אהבת אמת תמצא אותך בסוף" שר ג'ונסטון ואי אפשר שלא להתאהב.

Counting Crows- Anna Begins

יש מקרים ספורים מאוד בהם הרגש החמקמק הזה שנקרא אהבה מצליח לקבל ביטוי כמעט מושלם. זה קרה בעיני בסיקוונס המופתי בפתיחת הסרט Up של פיקסאר וזה קורה גם כאן.

מעטים הטקסטים שמצליחים ללכוד את הבלבול, החשש, הלב הפועם, החרדה והיופי העצום שטומנת בתוכה ההתאהבות והאהבה שבאה בעקבותיה.

אדם דוריץ (מהכותבים הכי אנדרייטד שיש) מתאר את סיפור התאהבותו באישה במהלך חופשה ביוון, סיפור על אהבה שנידונה לאכזבה.

"בכל פעם שהיא מתעטשת אני מאמין שזאת אהבה" שר דוריץ על הדברים הקטנים שהופכים את האהבה לסם הממכר שהיא ופשוט בלתי אפשרי שלא להתאהב בו.
כל מה שלמדתי על אהבה: August and Everything After של Counting Crows>>

Nick Cave- Into My Arms

השירים של נסיך האופל תמיד נעו על ספקטרום רגשות רחב במיוחד הנע בין רצון עז לחתוך את הורידים לבין התעלות רגשית שנוגעת בחוויה דתית. לעיתים קורה ששיר אחד מצליח לזקק את כל ספקטרום התחושות האלה גם יחד וזה בדיוק המקרה ב- Into My Arms.

בשיר מספר קייב כי הוא אינו מאמין במלאכים ובעוד מוטיבים דתיים אבל הוא כן מאמין באהבה. הוא כתב אותו בתקופה בה נגמל מסמים והרגיש זוועה, מה שהחדיר בו את תחושהת ההזדקקות לקרבה ואהבה. ללא ספק אחד השירים הכי יפים אם לא היפה ביותר ברפרטואר של קייב ושלמרות האופטימיות בו בטוח יגרום לכם לבכות.

Radiohead- True Love Waits

אי אפשר להגיד אלטרנטיבי מבלי להזכיר את רדיוהד. תאמינו או לא אבל בין כל השירים על טכנולוגיה, פוליטיקה, דקדנטיות והרהור קיומי, רדיוהד היא די רומנטית עם לא מעט שירי אהבה מרגשים כשמעל כולם עומד True Love Waits.

השורשים של השיר הזה מגיעים עד לאמצע הניינטיז. הוא נוגן לייב במשך שנים ואף יצא במיני אלבום, I Might Be Wrong אבל ת'ום יורק מעולם לא הצליח להקליט אותו לשביעות רצונו עד 2016 כשהוקלט ושוחרר במסגרת אלבומם התשיעי, A Moon Shaped Pool.

"אני לא באמת חי, אני רק מעביר את הזמן, אל תעזבי"שר יורק באחד הטקסטים הכי ישירים ונוגעים שהוא כתב אי פעם.

Mazzy Star– Fade Into You

מיליוני מתבגרים בכל רחבי העולם התרגשו, נשברו והתאהבו על רקע קלאסיקת האינדי ניינטיז הזאת. סולנית הלהקה, הופ סנדובל, כתבה את המילים כשעל הלחן אחראי שותפה ללהקה וליצירה, דייויד רובק, שסיפר לימים כי השיר נכתב והולחן ביום אחד.


סנדובל שמעולם לא אהבה את החשיפה התקשורתית שהתהילה מגיעה איתה, אף פעם לא חשפה את משמעות השיר אבל המילים לא ממש מותירות סיכוי שלא להתרגש.

עם רצון עז להתאחד עם אהובך ברמת הנשמה בכדי לחוש אהבת אמת בלתי מתפשרת, Fade into You ימשיך כנראה לרגש עוד דורות של אוהבים.

The National- I Need My Girl

"שום מטאפורה גדולה לא מסתתרת מאחורי השיר הזה. זה פשוט שיר על געגועים לאישתך או לחברה שלך" סיפר על הקטע הנפלא הזה מאט ברנינגר, הסולן וכותב המילים של הנשיונל.

השיר שוחרר כסינגל החמישי מהאלבום המופלא של הלהקה, Trouble Will Find שיצא ב- 2013 ומתוך כל השירים המרגשים בו I Need My Girl הוא כנראה המרגש ביותר ותאמינו לי זה אומר הרבה.

עם כל הכוח שיש בנו כבני אדם לפעמים כל מה שאנחנו צריכים זה את האחד או האחת שלנו לידנו בכדי להיות באמת שלמים.

Yeah Yeah Yeahs- Maps

השיר המושלם הזה נבחר ב- 2009 על ידי מגזין המוזיקה, NME, כשיר האהבה האלטרנטיבי הגדול בכל הזמנים. כמו שירי אהבה גדולים לפניו, גם Maps הגיע מתוך שברון לב אחרי שבן זוגה של קרן או, סולנית הלהקה ומי שכתבה את השיר, נפרד ממנה.

"הם לא אוהבים אותך כמו שאני אוהבת אותך" שרה קרן ומצליחה להמיס את הלב ולשבור אותו בו זמנית במשפט אחד. שלמות.

Arctic Monkeys- I Wanna Be Yours

הפנינה הזאת של המאנקיז מתחבאת אי שם בסופו של AM המופתי, עובדה שהופכת אותו לאחד משירי הסיום הכי יפים אי פעם לאלבום קלאסי.

מבוסס על פואמה של המשורר, ג'ון קופר קלארק, הטקסט הפוסט מודרני של השיר הזה הוא מהמיוחדים ששמעתי בחיי. "אני רוצה להיות שואב האבק שלך ולנשום את האבק שלך…" (באנגלית זה נשמע יותר טוב) הוא רק חלק מהמטאפורות הפשוטות לכאורה אך הכל כך אלגנטיות של טרנר שהופכות את השיר הזה לאחד המיוחדים שיצאו בעשורים האחרונים.

The Beach Boys- God Only Knows

"אלטרנטיבי" הוא כמובן מונח יחסי שתלוי בזמן ובתקופה אליה מתייחסים. בשיאם היו הביץ' בויז מהלהקות המצליחות והאהובות בארה"ב ובכל זאת גם אז God Only Knows נתפס כחריג ברפרטואר שלהם.

תאמינו או לא אבל השיר היפיפה הזה, מתוך אלבום המופת Pet Sounds, הוא שיר הפופ הראשון (לפחות המצליח והמפורסם ביותר) שהכיל בתוכו את המילה "אלוהים".

העיבוד הנפלא, ההרמוניות השמימיות, ההפקה האולטרה מתקדמת לזמנה, כולם יחד הופכים את השיר הזה לאחד הגדולים בתרבות הפופולרית ואחד היפים אי פעם.

The Cure- Lovesong

שיר האהבה האלטרנטיבי האולטימטיבי! הקלאסיקה הזאת שנכתבה על ידי רוברט סמית' הפכה עם השנים לאחד משירי האהבה הגדולים בדורנו וזה עוד מבלי להזכיר את מאות גרסאות הכיסוי שנעשו לה.

את השיר כתב סמית' כמתנת חתונה לאישתו, מארי, אותה פגש לראשונה בגיל 14. לימים הוא יטען כי מארי, אשר נשואה לו עד היום, "משתה אותו מהמצלות שהיו חייו".

עם טקסט פשוט אך נוגע, עיבוד מינימליסטי יחסית אך אפקטיבי להחריד, אם אתם רוצים שיר שלעולם לא יפסיק לרגש, זה השיר.

20 שירים עצובים שיגרמו לכם לבכות>>
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים>>
7 שירי פתיחה אדירים לאלבומים קלאסיים>>
10 שירים לסוף העולם>>
1
0 שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם>>


הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

למה אנחנו כל כך מתעניינים באפוטרופסות של בריטני ספירס?

אנחנו לא עוקבים אחרי המאבק של בריטני ספירס בגלל שאנחנו דואגים לה או בגלל שאכפת לנו ממנה, אנחנו עוקבים אחריו בגלל שהוא צהוב, מלוכלך ומגעיל. בדיוק כמו שאנחנו אהובים.

אם אתם לא מעריצים אדוקים של בריטני ספירס, כנראה שהשיר האחרון שלה שאתם מכירים יצא אי שם בעשור הקודם.

גם את אלבומיה האחרונים כנראה שלא שמעתם שזה ממש בסדר כי אין בהם שום דבר מעניין. חוץ לראות בה נוסטלגיה מתוקה בערבי קריוקי, אני אכליל ואומר שהקריירה המוזיקלית שלה חדלה מלעניין את רוב העולם.  

גם ספירס עצמה אגב ישרה קו עם ההנחה הזאת כשהלכה למקום אליו אמנים מגיעים כשהמוזיקה שלהם מתה אבל המזומנים ממשיכים לזרום – לאס וגאס.

כן חברים, מאז Femme Fatal שיצא לפני למעלה מעשור, בריטני ספירס לא שחררה משהו מעניין. האם זה בגלל אבא שלה? וואלה לא יודע. צפיתי בשני סרטי הדוקו עליה ואני עדיין לא משוכנע. אני אדם רומנטי שעדיין מאמין שאמן אמיתי תמיד ישחרר את המוזיקה שלו ויהי מה.

אני בהחלט מרגיש סימפטיה לסיפורה הלא פשוט בכלל של בריטני ספירס ועם זאת אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שההתעסקות הבלתי פרופורציונלית בסאגת האפוטרופסות שלה היא הגזמה פראית וגרוע מכך צבועה להחריד.

למרות שאבא שלה אופורטוניסט חובב מזומנים שלא שם זן על הבת שלו, בריטני ספירס היא לא קדושה מעונה. כל מי שמוכר את נשמתו בכדי להיות "מפורסם" ו"מצליח" צריך לזכור שיש לזה מחיר פשוט לא תמיד יודעים עד כמה הוא יקר וכאן בדיוק נכנסת לתמונה ההבנה האמיתית והיא שהסיפור של בריטני ספירס מעולם לא היה המוזיקה.

הוא היה סיפור סינדרלה קלאסי על ילדה דרומית שהגיעה משום מקום והפכה לכוכבת הכי נוצצת בעולם. סיפור על ילדה מתוקה ותמימה שאט אט "גילתה" את מיניותה, התחתנה, נכנסה להריון, התגרשה, ירדה מהפסים והכל לקול תשואות הקהל וצלמי הפפראצי. אפשר להגיד שהקריירה של בריטני ספירס הייתה מוזיקלית בערך כמו ש"הכוכב הבא" עוסקת במוזיקה- רק לכאורה.


אולי הסיבה שכל כך הרבה אנשים מתעניינים ועוקבים ב"דאגה" נגד סאגת האפוטרופסות של ספירס זה בגלל שהם מרגישים קצת אשמים. בסופו של דבר כל מי שצפה או לקח חלק בצורה כלשהי בהצגה הזאת צריך להרגיש מעט אשם על מה שנהיה ממנה לא?

כל מי שרכש צהובון בשביל לראות מי הגבר המסתורי איתו היא יוצאת עכשיו, כל מי שצילם אותה מגולחת ראש כמו אחרוני ה'סקינהדס', כל מי ששאל אותה 7000 פעם בראיון אם היא בתולה, כל מי שצרך טיפה של צהוב מהתבשיל המטונף הזה צריך להרגיש מעט אשם על מה שנהיה ממנה ובעקבות כך גם על הכלוב מזהב שאביה הכניס אותה אליו בעל כורחה.

אבל אם אתם לא מרגישים ככה, וזה בסדר גמור כמובן, אז יש תזה אחרת מדוע הסיפור של ספירס "מסעיר" כל כך הרבה אנשים מסביב לעולם וזה כי יותר משאנחנו אוהבים לראות כוכבים, אנחנו אוהבים לראות אותם נופלים.

אנחנו מתרגשים מהסינדרלה אבל הרבה יותר אוהבים לראות אותה הפכת ללכלוכית ורצוי עם סאגה משפחתית בלתי נגמרת, טינופת, בוץ, גידופים וכסף, הרבה כסף.

כל זה כמובן לא חדש כמובן, אבל בעידן "האח הגדול", "חם, לוהט, רותח" והסטוריז של אביבית בר זוהר, הרושם הוא שזה הקצין ולכן בריטני ספירס חזרה לעניין. לא בגלל המוזיקה חלילה, לא בגלל התרבות שהיא מייצרת, לא בגלל השיח (החשוב) סביב הדבר המוזר הזה שנקרא אפוטרופסות אלה רק בגלל שזה צהוב.

אתם לא באמת דואגים לשלומה של בריטני ספירס. אתם אוהבים להתפלש בבוץ שהסיפור הזה מייצר, אוהבים להיות בצד הנזקק (עלק), אוהבים לאחוז חזק במצפון הנקי שלכם אחרי ששנים נהניתם מהרפש שהדמות שלה ייצרה.

באנר מועדון תרבות

ביום מן הימים בריטני ספירס תצא לחופשי, תשחרר אלבום חדש שהמבקרים יהללו כאלבום הקאמבק שלה, תצא לסיבוב הופעות סולד אאוט והעולם ימשיך לסיפור הבא כי זה מה שבאמת מעניין אותנו. רק אל תספרו לי שאתם באמת דואגים לבריטני ספירס.

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!


דו"ח המבקר #36: מאיר כהן משמים, דולב אמיצה, עמרי נובל והאצילים נותנים בראש ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

מאיר כהן- אור השחר

עוד יום, עוד בלדה אקוסטית. כמה עוד שירים אקוסטיים בינוניים ומשעממים אצטרך לסבול בחיי?! כמה עוד אמשיך להתבכיין כאן על המחלה של המוזיקה הישרלאית- בלדות אקוסטיות מלוקקות שהיו (אולי) מרגשות באיזשהי צורה לפני 30 שנה?!

מאיר כהן כתב את השיר מתוך "אהבת אמת" לאישתו או לביתו החדשה שנולדה, אבל זו דוגמה מובהקת לכך שלא כל אקט של חיבה צריך להפוך לסינגל.

מילא שהעיבוד משמים ומיושן להחריד, גם הטקסטים המטרחנים כמו: "את יפה כשהרוח נושבת" או "מסתכל לך בעיניים ומנגן אלף מנגינות" לא הופכים את כל העיסה הדביקה הזאת למשהו עניין. בקיצור, שיר מיותר כמו פטמות על השריון של באטמן.

נ.ב: באמת שניסיתי אבל בלתי אפשרי להתעלם מהזיופים הקשים של מאיר שראוי היה אם היה לוקח כמה שיעורי פיתוח קול לפני הכניסה לאולפן.

אסף כהן- מי אתה

או, הנה חידוש! לא עוד בלדה משמימה עם גיטרה אקוסטית, אלא בלדה משמימה עם גיטרה קלאסית! חשבתם שהשיר הקודם משעמם? אז "מי אתה" (למה אין סימן שאלה?) של אסף כהן צריך להגיע עם כרית ואזהרה שלא לעלות על ההגה בזמן שהוא מתנגן כי הנהג עלול להרדם.

"מי אתה" הוא עדות נוספת לשבלוניות שרוב האמנים הישראלים פשוט לא מצלחים או מסרבים בתוקף להשתחרר ממנה. עוד לחישות של טקסטים חסרי מעוף עם חריזה מביכה ("עכשיו אני נושם מעבר למחסום, עכשיו אני יוצא מעומק התהום") על מצע פריטת גיטרה קלאסית. זה באמת כבר בלתי ניתן להאזנה. תתקדמו אנחנו במאה ב- 2021, זה פתאטי.

גם אם השיר הזה הוא "מסע אל תוך נבכי נפשו" של אסף, כפי שטוענת ההודעה לעיתונות, זה עדיין לא אומר שאנחנו צריכים לסבול מזה.

דולב- איפה אנחנו

מוזיקלית "איפה אנחנו", הסינגל הראשון בעברית של דולב, רחוק מלהיות פורץ דרך או מהפכני ועדיין מדובר באחד השירים הכי אמיצים שיצא לי לסקר בדו"ח המבקר.

בניגוד לאמנים הרבה יותר בוגרים ומצליחים ממנה, דולב בת ה- 16 בלבד, מתוודה בשיר על אהבתה לאישה ומצליחה לרגש לפרוט על מיתרי הרגש באלגנטיות.

על פניו זה נשמע כל כך טבעי לשיר למושא אהבתך לא משנה מה המגדר שלו, אבל בעידן בו אמנים הומואים עדיין שרים למושא אהבה נשי ולהפך, דווקא דולב בולטת בכנות שאמורה להיות כל כך מובנת מאליה- לשיר למי שאת באמת אוהבת.

"לא בא לי לקום לעוד יום בלעדיה" שרה דולב בצורה כל כך אותנטית שתרצו פשוט לחבק אותה. מקסים.

באנר מועדון תרבות

שרון סולימה- רוח של שינוי

תחביבים זה דבר חשוב, אבל הם נקראים כך משום שהם בדרך כלל לא מספיק טובים בשביל להפוך למשהו מקצועי, זו המהות של תחביב. אבל איך נשמע תחביב כשמנסים להפוך להפוך אותו בכח למשהו שהוא לא? ובכן על פי המקרה של שרון סולימה, למבוכה קלה.

סולימה נראית ונשמעת כמו אחלה בחורה אבל זמרת לצערי הרב היא לא. ממש לא. כאילו ממש ממש ממש לא. לא כל מה שטוב למגירה טוב גם לאוזניים.

באופן מפתיע המוזיקה והעיבוד של "רוח של שינוי" עוד חינניים ונחמדים אבל הקול של סולימה פשוט לא עובר בשום צורה, בטח ובטח כשהיא שרה משפטים כמו: "בחיים כמו בחיים פשוט צריך לחיות". יש תחביבים שראוי שישארו בגדר תחביבים.

עומרי נובל והאצילים- משהו להאמין בו

מי שטרם הכיר את עומרי נובל והאצילים ראוי שיעשה זאת בהקדם. הסינגל החדש של ההרכב המשובח, "משהו להאמין בו", הוא סנונית ראשונה מה- EP הרביעי שלהם, "שמועות ורמיזות", והוא פשוט מעולה.

"משהו להאמין בו" הוא המנון לתקופה הפסיכית שאנחנו לא מצליחים לצאת ממנה. קורונה, חל"ת, משבר פוליטי, משברים חברתיים, הכל מתכנס אל תוך שיר אחד המשלב בהצלחה רוק קלאסי לא מתנצל לצד נגיעות צועניות (אקורדיון) ופולקיות (כינורות).

"אני צריך עכשיו איזה ניצחון קטן" מתמצת עומרי את התחושות של כולנו ועם השיר הזה הוא בהחלט ניצח.

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #35
לדו"ח המבקר #33
לדו"ח המבקר #32
לדו"ח המבקר #31
לדו"ח המבקר #30
לכל הדו"חות

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

הגברים בוכים בלילה: Boys Don't Cry של הקיור

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, רוברט סמית' והקיור מוכיחים שגם לגברים יכול להשבר הלב וזה הכי בסדר בעולם להודות בזה.

יש שירים שמרוב שהם קונצנזוס, קל לשכוח למה הם קונצנזוס. שירים כל כך גדולים מהחיים שכאילו היו שם תמיד מבלי שאפילו טרחנו לחטט בקרביים שלהם בשביל להבין מדוע.

אחד מאותם דינוזאורים הוא Boys Don't Cry. השיר הזה ששוחרר לראשונה ב- 1979 השפיע על דורות של אמנים, מאזינים ועל התרבות הפופולרית כולה ולא, אני לא מגזים.

"אחביא את הדמעות בעיני כי גברים אינם בוכים"

מהרגע בו אנחנו נולדים חלוקת התפקידים המגדרית היא די ברורה. נכון, בשנים האחרונות מנשבת רוח חדשה וחשובה המנסה לערער על אותן מוסכמות ישנות, יש שיאמרו פרימיטיביות, המחזקות את המצ'ואיזם הגברי על חשבון ה"עדינות" הנשית.

ועם זאת, בואו נודה באמת, גם היום הציפייה מאיתנו הגברים היא להיות חזקים, מפרנסים, קשוחים, עומדים על שלנו ורצוי שכל זה יגיע עם מינימום הפגנת רגשות. איזה אישה הרי תרצה גבר עדין, מחובר לעצמו ושרחמנא ליצלן אפילו מעז לבכות?

באנר מועדון תרבות

ואם גם היום הגישה הזאת עדיין חיה ובועטת אז על אחת כמה וכמה בשנות השבעים עת כתבו את השיר חברי הקיור, לורנס (לול) טולהרסט, מייקל דמפסי ורוברט סמית' (אין עוד מלבדו).

בתקופה בה שלטו להקות הפאנק משולחות הרסן מצד אחד וגיבורי גיטרה מסוקסים מן העבר השני, הכנות הרגישה של סמית' הייתה ניצוץ של אמת נוגעת שנדיר למצוא במוזיקה גם כיום.

בשיר מתוארת מערכת יחסים שהתפרקה בגלל הגבר שכעת מצטער על כך ורוצה לחזור לאהובתו אבל יודע ש"זה מאוחר מדי". ההודאה של הגבר בטעותו והעובדה שהוא מוכן "ליפול לרגלי" אהובתו ואף "להתחנן לסליחתה" גם כן אינה מובנת מאליה.

חשיפת הרגשות הכל כך אותנטית הזאת הופכת את סמית' ואת השיר הזה לביטוי אנושי כמעט בסיסי שבלתי אפשרי שלא להזדהות איתו. "כילד אנגלי באותה תקופה מעודדים אותך שלא להחצין רגשות אבל אני לא יכולתי שלא להראות את הרגשות שלי ומעולם לא מצאתי את זה מביך" סיפר סמית' לימים והרגישות שלו היא הרווח שלנו.

"אני מנסה לצחוק על זה ולטשטש את הכל בשקרים…"

Boys Don't Cry יצא כאמור לראשונה כסינגל ביוני 1979 ולא נכלל באלבום הבכורה של הלהקה שיצא כחודש לפניו. הוא כן נכלל בגרסה האמריקאית שלו שנקראה Boys Don't Cry והכילה תמהיל שירים שונה מהמקבילה הבריטי שלו.

בכל מקרה, בשעתו השיר לא הפך ללהיט גדול במיוחד. זה קרה רק כשיצא מחדש באפריל 1986 לקידום האוסף Standing on a Beach. הגרסה המחודשת הכילה את ההקלטה המקורית עליה הקליט סמית' מחדש את מילות השיר. כמו כן על עטיפת הסינגל החדש הציגה את דמותו של סמית' כפי שתתקבע בזיכרון הקולקטיבי מאז ועד היום.

על העטיפה נראה סמית' בגבו למצלמה, עומד באדישות עם שיערו הפרוע והאייקוני. מן דמות של האאוטסיידר המושלם, הרגיש האולטימטיבי שלא מתיישר עם עטיפות הפופ הצבעוניות של התקופה.


ברבות השנים כאמור יהפוך Boys Don't Cry להמנון של ממש עם אזכורים רבים בתרבות הפופולרית לרבות אינספור קאברים, ספר שקרוי על שמו וכמובן הסרט הנפלא ושובר הלב בעל אותו שם מ- 1999 שעל תפקידה בו זכתה הילארי סוונק בפרס האוסקר.

כל עוד בני אדם נולדים עם רגשות בלבבותיהם Boys Don't Cry תמיד ישאר אקטואלי. השיר הזה ייצג דור חדש של גברים חשופים ורגישים שלא מתביישים להודות באמת הפשוטה והיא שגם בנים מזילים דמעה מדי פעם וגם הלב שלהם יכול להיסדק מבלי שהשמיים יפלו.

הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה: 25 שנה ל- Wish של הקיור>>
7 אלבומים קלאסיים עם שירי פתיחה מושלמים>>
15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם>>

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!