מתח גבוה: Thriller של מייקל ג'קסון- ביקורת אלבום

חגיגות ה- 40 וההוצאה המחודשת לאלבומו הקלאסי של מייקל ג'קסון זה בדיוק הזמן לפוסט אורח של עמרי חורש, סופר ואיש תרבות, מחבר הספרים "החלון והמדרגות" ו"ילד", מנהל הספרייה לקולנוע בסינמטק תל אביב שהכי הכי אוהב מוזיקה וכמובן את Thriller.

ציון המועדון: ★★★★★

התארים שהוצמדו לאלבום המופת של מייקל ג'קסון, משתווים רק לניסיונות הביטול והמחיקה שלו מהשנים האחרונות, אבל ג'קסון, כמו פנתר שחור, כמו שמן מעל מים, מצליח להתמקם איתו מחדש בתודעה ובלב, גם 40 שנה אחרי שיצא.

אחד הזכרונות הראשונים שלי: יושב מול הפטיפון בבית, הויניל מסתובב מתחת למחט, ביד העטיפה ההיא עם מייקל שוכב על צדו בחליפה לבנה ובוהקת ובאוזניים הצלילים האפריקאים הזרים כל כך של 'Wanna Be Startin' Somethin.

בלי להבין בכלל בגיל 4-5 נפתח בפניי עולם צלילים אחר מכל מה שהכרתי. לא שירי ארצישראל על הדשא הגדול בחג שבועות, לא שירי ילדים נאיביים אלא יצרים ולב פועם במקצב בוטח.

אחותי קנתה אותו בטח ב- 82 יחד עם עוד אלבומים בולטים מאותו עשור, אבל עבורי הוא תמיד זהר מעל כולם ובמידה רבה גם כיום.

במובנים רבים Thriller התחיל את האייטיז באמת. נכון, לפניו כבר יצאו אלבומים שאופיינו בסינתיסייזרים וסאונד נפוח ואלקטרוני, אבל "מותחן" היה השילוב האולטימטיבי בין פופ-סול-ושאריות דיסקו שנשארו על הרחבה מהסבנטיז יחד עם האסתטיקה "הסינת'פופית" החדשה.

העובדה שהוא היווה במהלך העשור ההוא (ובמידה רבה עד היום) השראה לאמנים מכל קצוות הקשת המוזיקלית, מוכיחה שהוא הציב סטנדרט חדש של יצירת פופ.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

עכשיו כל היופי הזה חוגג יום הולדת 40 עם הוצאה מחודשת הכוללת בין היתר גירסאות דמו, גירסאות ארוכות שלא יצאו בהוצאה המקורית ועוד תופינים.

כשהתעוררתי לבוקר בו שוחררה ההוצאה החדש, מיד התחלתי לנגן אותה, כמו הילד ההוא, את הכל מההתחלה עד הסוף, רק בסטרימינג ולא בויניל.

מה גיליתי? למשל ששיר הנושא נשמע לגמרי שונה לפני שהפך לשיר שכולנו מכירים. תאזינו ל- Starlight (שמו המקורי של Thriller) ותלמדו משהו מאלף על אבולוציה של שיר. זה אותו שיר, רק לבוש בבגדים אחרים. מדהים ומרגש מאוד לשמוע את התמימות שהייתה בו בהתחלה לפני שלבש צבעים מצמררים יותר.

היה מעניין לגלות, שלבילי ג'ין היה כבר פזמון מוכן בשלב הדמו, אבל הבתים עוד לא היו שם ואיך כל הביט המורכז ישב לג'קסון בראש כבר בשלב היצירה. זו הגאונות האמיתית שלו, כנראה, משם צריך היה רק ללטש באולפן.

עוד גיליתי שאחרי כל השנים הללו השיר האהוב עלי היה ונשאר Human Nature שגדל עם השנים והשתלט על הרגש בעודו דוחק גדולים ומוערכים ממנו בין היתר השת"פ עם מקרטני (ברור) ופייבוריטים כמו בילי ג'ין (קשה, אבל זה טבע האדם) ו- Beat it עם הסולו הבלתי נשכח של אדי ואן הלן.

יש איזה תיאום מוזר בין האלבום הזה שחוגג ארבעים לבין הארבעים שלי – גיל שבו מתחילים לחזור אחורה ולחשוב על היסודות, על ההיווצרות הרגשית, על הבית.

ההוצאה החדשה מאפשרת לי לגשת לשירים כל כך מושלמים עבורי ולשמוע את דרך ההיווצרות שלהם. להציץ לחדר ההקלטות ולשמוע את ההערות של ג'קסון לפני ההקלטה, לשמוע את המלודיה שהייתה לו בראש מושרת כשעוד לא היו מילים אלא רק מלמולים, זו חווייה פרויידיאנית או ויניקוטית מיוחדת מאוד.

למרות כל האסוציאציות שהשם מייקל ג'קסון מעלות (לטוב או לרע), ההוצאה החדשה מוכיחה שמוזיקלית, Thriller הוא אלבום על-זמני במלוא מובן המילה. זה אלבום 

גם אם היה קטע שיכול על רצפת חדר העריכה או שיר שלא היה צריך להיכנס (אצל כל אחד זה שיר אחר, מסתבר, וגם זה מעניין כשלעצמו), המכלול ענק ובגלל זה אנחנו אוהבים אותו. אז מזל טוב, Thriller, נתראה בחמישים. 

שמונים השירים של שנות ה- 80>>

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

בלי בושה: !Pop-Up Dynamo של PR Roxette ביקורת אלבום

אלבומה החדש של רוקסט, סליחה, PG Roxette, הוא ניסיון ציני, אופורטוניסטי ומגלומני של פר גסלה להשאיר את המותג בחיים למרות מותה המצער של שותפתו ליצירה, מארי פרדריקסון. התוצאה לא רק מביכה אלא מקוממת ועושה עוול למורשת של רוקסט.

ציון המועדון: ★☆☆☆☆

תאהבו את זה או לא, רוקסט היא הייצוא המוזיקלי הכי גדול של שוודיה אחרי אבבא. תרצו את זה או לא מספר 2, מדובר בהרכב פופ שלעיתים קרובות מנפנפים אותו בקלות רבה מדי ככזה הנוטה לשמאלץ ורגשנות יתר אבל האמת היא שאת מה שפר גסלה ומארי פרדריקסון עשו, הם עשו מצוין.

אז כן לאורך הקריירה שלהם רוקסט נטו למתיקות יתר אבל היי לא מוכרים 80 מיליון סתם כך ואת מה שהם עשו אי אפשר לעולם יהיה לקחת מהם.

עם כישרונו החד פעמי של פר גסלה לכתוב המנוני פופ מושלמים בשילוב קולה המלאכי של מארי פרדריקסון, לא סתם רוקסט היו ממעצבי פס-הקול של שנות ה-80 וה-90 וכמו שהתוודתי בעבר, שמורה לי פינה חמה בלב לצמד שעשה מוזיקה בלתי מזיקה ומרגשת לעתים, בעיקר אם אתה בן 15 וגילית שהבחורה שאתה אוהב מאוהבת בחבר הכי טוב שלך (למי זה לא קרה?).

לא מעט עליות ומורדות ידעו רוקסט לאורך הקריירה שלהם שהחלה מאז שיחררו את אלבום הבכורה שלהם אי שם ב- 1986.

זה התחיל עם Look Sharp! ו- Joyride, האלבומים הבינלאומיים הראשונים שלהם שהן עד היום יצירות פופ נפלאות (נשבע לכם), המשיך עם Crash! Boom! Bang! ו- Have a Nice Day הלא מספיק מוערכים ומשם קצת דעך.

ב- 2002 התגלה גידול במוחה של פרדריקסון, מה שכפה על ההרכב הפסקה ארוכה שממנה אמנם חזר עשור לאחר מכן אבל לא אותו דבר. השירים כבר לא היו אותם שירים וגם פרדריקסון עצמה כבר לא הייתה בשיאה ולחלוטין ניתן להבין זאת.

ב- 2019 הלכה פרדריקסון לעולמה אחרי שנאבקה בצורה הירואית במחלה במשך לא פחות מ- 17 שנה. עם מותה של פרדריקסון היה נדמה שהמותג רוקסט סיים את דרכו בכבוד הראוי לו, אבל שותפה ליצירה פר גסלה חשב אחרת.

 רק בשביל ליישר קו, אני אחזור ואומר שגסלה הוא בעיני כותב שירים מדהים ואחד מיוצרי הפופ הגדולים ביותר. מתוך כך בהחלט אפשר להבין את הדחף שלו להמשיך וליצור, זה מוכיח שהוא באמת אמן בנשמתו.

אבל בעוד הוא מתחזק קריירה כחבר בלהקה השוודית המצליחה, Gyllene Tider, לצד קריירת סולו ארוכה (אלבומו משנת 1997, The World According to Gessle, לא רע בכלל), תמוה בעיני שהוא בחר להמשיך דווקא את רוקסט שכאמור 50 אחוזים ממנה כבר לא קיימים.

גסלה טוען כי הוא לא רוצה בשום אופן להחליף את פרדריקסון אבל המציאות נראית אחרת, בטח אחרי שהוא שינה את שם ההרכב המיתולוגי מרוקסט ל- PG Roxette – "פר גסלה רוקסט".

מגלומניה? אופורטוניזם? תבחרו מה שתרצו, בעיני זו חוסר מודעות מקוממת שעושה עוול למורשת של פרדריקסון ורוקסט, מורשת שגסלה במו ידיו בנה.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייליודעים מה, אפשר להתווכח אם המעשה של גסלה ראוי או לא, בכל זאת הוא ממייסדי הצמד ולעזאזל גם קווין מופיעים ללא פרדי מרקורי, הבעיה האמיתית היא שהאלבום החדש של PG Roxette שנקרא Pop-Up Dynamo, הוא לא פחות מעלבון למעריצי הלהקה הותיקים.

רובו ככולו של !Pop-Up Dynamo מרגיש לא אקטואלי, מיושן, משעמם ועם שירים שנשמעים כמו גרסאות דמו ולא כמו שירי אלבום גמורים. זה לא פחות ממדהים שגסלה נתן לדבר הזה לצאת תחת ידיו המיומנות.

בכדי לנסות ולחבר את האלבום למורשת של רוקסט השתמש גסלה בנגנים שליוו את הלהקה בהופעותיה ובהקלטות כאשר את תפקידי השירה לקח על עצמו יחד עם שתי זמרות הליווי של ההרכב, הלנה ג'וזפסון ודיה נורברג (מלבד השיר My Chosen One בו שרה הזמרת השוודית LEON).

כמעט מיותר שכל אחת מהזמרות מחווירות לעומת קולה פרדריקסון ובכלל כל השותפים ליצירה לא מוסיפים בשום צורה לתוצאה הסופית שנשמעת פשוט עלובה.

גסלה ביקש שיצירתו החדשה תשמע כמו Look Sharp ו- Joyride, אלבומיה הראשונים והקלאסיים של הלהקה, רק עם טוויסט מודרני. ובכן אני לא יודע לאן נעלמה המודעות העצמית של גסלה אבל כל קשר בין האלבומים הללו לפיאסקו שנקרא Pop-Up Dynamo הוא מקרי בהחלט.

בעוד Look Sharp ו- Joyride התהדרו בסאונד אקטואלי ומרענן ששילב בצורה מופלאה בין הפופ של התקופה לבין ריפי גיטרה ממכרים, !Pop-Up Dynamo רובו ככולו מושתת על טהרת האלקטרוניקה וגם היא כאמור נשמעת לא מעודכנת ורעה במיוחד וזה חבל כי שירים כמו The Look, Joyride, Knockin' on Every Door (האהוב עלי במיוחד), Dressed for Success ואחרים התהדרו בעבודת גיטרה מעולה שחסרה פה כמו אוויר לנשימה.

הסיפור הזה של PG Roxette יושב על המתח והשאלה התמידית של "מה עושים כאשר חבר להקה מת?" האם ממשיכים הלאה? האם מפרקים את החבילה?

בעוד יש דוגמאות לכאן ולכאן, המקרה של PG Roxette שונה ראשית מכיוון שמדובר בצמד וכשאחד נעלם לא בטוח שלגיטימי להמשיך ללא האחר. תוסיפו לכך את שינוי השם ואת המוזיקה שבלשון המעטה לא עושה חסד עם ההרכב הקלאסי, ויש פה מקרה שמסריח מאופורטוניזם ואולי גרוע מכך, מגלומניה.

עם יציאת האלבום החדש סיפר גסלה שמבחינתו "בלתי אפשרי להחליף את מארי וזו מעולם לא היתה הכוונה שלי", חבל רק שזה לא באמת מרגיש ככה.

נסיכת הגשם: פרידה ממארי פרדריקסון ורוקסט>>

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

 

קלאסיקות לא מתות: Use Your Illusion של גאנז אנד רוזס

ההוצאה החדשה והמפלצתית של צמד אלבומי Use Your Illusion שחגגו לא מכבר 30, היא הזדמנות נהדרת לחובבי רוק צעירים להיחשף לאחת היצירות הגדולות בז'אנר ולנו להיזכר בתקופה בה לעמוד על פסנתר ולאחוז גיטרה היה החלום הכי גדול שלנו.

ציון המועדון: ★★★★☆

כבר שנים שאני רוצה לכתוב על Use Your Illusion אבל לא מצליח למצוא את המילים. זה נשמע כמו תירוץ אבל לכו תנסו להסביר במילים את ההתרגשות שאוחזת בי בכל פעם ש- Civil War מתחיל, את הצמרמורת שעוברת בגוף עם צלילי הפסנתר של November Rain או את הטירוף שמתלווה ל- You Could Be Mine.

מדובר בצמד אלבומים שמזכירים לי כל כך הרבה אנשים ורגעים מחיי שקשה לכתוב עליהם ובכל זאת, אני חושב שהגיע הזמן לנסות ולהתעמת בקסם שיש בהם ושמחזיק אותם בחיים כל כך הרבה זמן.

"לאתמול אין כלום בשבילי…"

הפריצה של גאנז אנד רוזס הייתה מטאורית בצורה שהיא כמעט חסרת תקדים. אלבום הבכורה של הלהקה, Appetite for Destruction שיצא ב- 1987, מכר מספר מדהים של 30 מיליון אלבומים, מספר שהופך אותו לא רק לאחד מאלבומי הבכורה הנמכרים בהיסטוריה (אם לא הנמכר ביותר), אלא גם לאחד האלבומים המכרים ביותר אי פעם.

נישאים על גלי ההצלחה של הגלאם מטאל ו"מטאל השיער" (Hair Metal), שילבו גאנז אנד רוזס בשיריהם גם חיספוס שמקורו בפאנק ובעיקר, הרבה רגש, ערגה ואותנטיות.

בעוד להקות התקופה נתפסו הרבה פעמים כפארודית רוק על עולם הפופ, בשירים כמו Welcome to the Jungle, Sweet Child O' Mine, Paradise City ואחרים הביאו "הרובים" המון כנות ופשטות שדיברו למיליונים.

אחרי הצלחה כזאת, תמיד נשאלת השאלה מה עושים מכאן? ובשביל להכות בברזל בעודו חם, שיחררה הלהקה ב- 1988 את G N' R Lies, אלבום קצר בין שמונה שירים שהורכב ממספר שאריות מחוממות שכבר שוחררו לצד כמה פנינות אקוסטיות, ביניהן, Patience הנפלא.

אבל אקסל רוז, הכח היצירתי והמנוע מאחורי הלהקה, ממש לא התכוון לדרוך במקום, הוא כבר עמל על היצירה הבאה של ההרכב שתהיה גדולה מהחיים.

"האש הזאת שורפת והיא בלתי ניתנת לשליטה…"

המעריצים שחיכו בכיליון עיניים ליצירה החדשה של גאנז אנד רוזס, לא האמינו שהם יקבלו מפלצת דו-ראשית בדמות שני אלבומים, Use You Illusion 1 ו- 2 המכילים יחד 30 שירים שנמתחים על פני 150 דק'.

ההוצאה החדשה אגב כוללת לא פחות מ- 12 ונילים, 7 דיסקים, ספר בין 100 עמודים ועוד ערימות של ממתקים למעריצים. בקיצור, גם היום ובטח, ב- 1991, מדובר היה בפרויקט שאפתני ומאתגר, גם למעריצי ההרכב השרופים ביותר.

בעזרת פמפום מאסיבי מצד MTV ובימים נטולי אייפונים והסחות דעת, צמד האלבומים התקבל בתדהמה אך גם בחיבוק גדול.

לאחר עשרות האזנות בשבועות האחרונים (ובכלל במהלך חיי) אני לחלוטין יכול לומר בלב שלם שגם היום Use You Illusion 1+2 נשמעים רעננים, גדולים מהחיים, נוטפי כישרון וכיפיים ברמות שקשה להסביר.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אחרי ההצלחה הפנומנלית של Appetite for Destruction, בקלות יכולה הייתה הלקה להמשיך באותו קו, אך רוז רצה למתוח את גבולות היכולת שלו ושל "הרובים" למחוזות חדשים. זאת ועוד, הוא שאף לדחוף את גבולות הרוק כפי שהכרנו אותו אל מעבר לטריטוריות המוכרות לו וזה היה צעד אמיץ. קונטרבסלי, אבל אמיץ מאוד.

כתוצאה מכך לצד לרוק הכבד שאפיין את אלבום הבכורה, אפשר למצוא ב- Use Your Illusion מנעד רחב מאוד של ז'אנרים כמו בלוז, פאנק, מטאל, קצת אינדסטריאל, בלדות מרגשות וכן, גם מוזיקה קלאסית.

מאט סורום, שנקרא להחליף את סטיבן אדלר שהתמכר לסמים קשים בעמדת המתופף, סיפר לימים שעם הצטרפותו ללהקה הוא ציפה לתת בראש עם שירי רוק אגרסיביים, אבל כשהוא הגיע להקלטות הוא ראה את רוז כותב עיבודים לכלי מיתר והרגיש מבולבל.

הדיסוננס הזה הוא בדיוק מה שרצה רוז להשיג וזה הצליח לו. פריצת הגבולות הזאת כמו גם חוסר הנכונות לעשות את מה שמצופה ממך, הם אלה אשר הופכים את Use Your Illusion 1+2 לאלבומים כל כך מעולים גם היום.

מעבר לכך, הם אלה שהופכים אותם לאלבומים חשובים שמוכיחים שרצוי לצאת מחוץ לקופסה כי כשהגבולות נפרצים, דברים גדולים יכולים לקרות.

"אוטופיה של איש משוגע…"

היצירה השאפתנית כל כך הזאת, לא הייתה יכולה להתממש ללא סינרגיה מופלאה, כמעט חד פעמית, בין חברי הלהקה. סלאש, דף, סורום, סטראדלין, כולם נמצאים כאן בשיאם האמנותי ומרכיבים את החזון של רוז באופן מופתי.

בנוסף לכלי הנגינה המסורתיים של חברי הלהקה, ניתן למצוא באלבומים מנעד רחב יותר של כלים כמו בנג'ו, דוברו, מפוחית, כלי נשיפה, כלי מיתר, תכנותים ועוד.

אם זה לא מספיק בין השירים תוכלו לשמוע גם כמה חברים שקפצו לבקר כמו אליס קופר (The Garden), שאנון הון (לפחות בארבעה שירים) ומייקל מונרו (סולן Hanoi Rocks) על הסקסופון ב- Bad Obsession.

כל אלה היוו קפיצת מדרגה מוזיקלית ענקית ללהקה שהוכיחה במידה רבה את מה שאמני הרוק המתקדם של שנות השבעים ניסו בכל כוחם להוכיח, שמוזיקת הרוק יכולה להיות אמנות לכל דבר, ממש כמו מוזיקה קלאסית או יצירה של ואן גוך.

אבל לא רק מוזיקלית שני החלקים שמרכיבים את Use Your Illusion היוו שדרוג ללהקה, אלא גם ברמת התכנים.

לצד שירים מוכרים על יחסים שבינו לבינה ניתן למצוא באלבומים טקסטים העוסקים בפוליטיקה וחברה (Civil War), ביקורת על התקשורת (Get in the Ring), מוות (So Fine), התמכרויות (Bad Obsession), פרידה (Estranged) ועוד.

"הצד הזה של גן העדן קרוב לגיהנום…"

פן נוסף שהופך את Use Your Illusion ליצירה גדולה מהחיים, הוא זה הויזואלי. אקסל רוז הבין היטב שבשביל להפוך את המוזיקה שלו לבאמת זכירה היא צריכה לקבל עטיפה ויזואלית מרשימה לא פחות מהמוזיקה עצמה.

הפן הזה בא לידי ביטוי בעטיפות האלבומים האייקוניות, פרי יצירתו של האמן מארק קוטבי, בסטייל שעטף את חברי הלהקה באותה עת אבל יותר מכל בקליפים.

לפחות 7 קליפים צולמו לסינגלים של Use You Illusion ובראשם טרילוגיית קליפים שמפומפמת כבר 30 שנה ברציפות לשירים Don't Cry, November Rain ו- Estranged.

הטרילוגיה, שהופקה על ידי אנדי מורהן, אמורה הייתה ליצור סיפור קוהרנטי של התאהבות, חתונה, פרידה, מוות או משהו כזה אבל למרות שהמטרה המקורית פחות עובדת, זה עדיין בסדר כי כל קליפ בפני עצמו הוא יצירת אמנות שהגדירה מחדש את הקשר בין מוזיקה ווידאו.

כל אחד מהקליפים הללו מכיל קטעים שלא רק הפכו להיות מזוהים עם שנות התשעים כולם (אקסל "נכנס" אל תוך המראה ב- Don't Cry או קופץ ממיכלית נפט ב- Estranged) אלא הם הפכו להיות מזוהים בכלל עם כל הקונספט הזה שנקרא וידאו קליפ.

תחשבו כמה ילדים הרימו גיטרה לראשונה בחייהם אחרי שחזו בסלאש עולה על הפסנתר של אקסל בקליפ ל- November Rain ותבינו את הכח של הקליפים הללו שהפכו למוכרים כמעט כמו השירים אותם הם מייצגים.

"שום דבר לא נמשך לנצח, אפילו לא גשם נובמבר…"

בסופו של יום נשאלת השאלה האם גם אחרי 30 שנה, Use Your Illusion 1+2 עוברים את מבחן הזמן והאם לא ניתן היה להדק אותם יותר כיצירה קוהרנטית אחת מובחנת?

ובכן התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, האלבומים הללו מצליחים להhשמע רעננים, מלאי אנרגיה ואקטואליים היום בדיוק כמו ב- 1991 ואם אתם לא מאמינים תאזינו לגרסה החדשה של November Rain שמכילה כלי מיתר אמיתיים ותבינו. מדובר בשתי יצירות שהפכו כבר מזמן לסטנדרט רוק ובצדק.

לגבי התהייה השנייה, כן, היה ניתן לצמצמם פילרים (מי צריך את גרסה נוספת ל- Don't Cry או את My World המחריד?) אבל בסוף מדובר ברכבת הרים מטורפת שכל חובב רוק, אז או היום, פשוט חייב לעבור ולכן עם כל האורך והיומרה שלהם, שני האלבומים הללו עדיין עובדים מעולה יחד.

נקודת המבט הביקורתית חייבת לעבור דרך עיניו ורחשי ליבו של אקסל רוז משום שהאלבומים הללו הם מראה לאישיותו לטוב ולרע ובדיוק כמוהו הם מלאי סתירות. הם מוגזמים, מלאים בחשיבות עצמית אך מפוצצי כישרון, כריזמה ורגש.

פעם שאלו את פול מקרטני אם לא היה כדאי לקצץ את האלבום הלבן ולהפוך אותו אפילו לטוב יותר ממה שהוא. בתגובה ענה מקרטני למראיין לסתום את הפה כי זה "פאקינג האלבום הלבן", אז ככה גם עם Use Your Illusion.

"את תרגישי טוב יותר מחר…"

האפוס של "הרובים" יהיה גם זה שיוביל לנפילתם. העבודה הסיזיפית על האלבום וסיבוב ההופעות המפלצתי שהגיע בעקבותיו (18 חודשים!) הביאה למתחים בין חברי הלהקה, בעיקר בין סלאש לרוז שמהם כבר היה קשה להתאושש.

היה זה חברו הטוב של רוז ומייסד הלהקה, איזי סטרדלין שעזב ראשון את ההרכב ב- 1991. אם תשימו לב טוב, בקליפ ל- Don't Cry תוכלו לראות שלט קטן שמופיע לרגע עם הכיתוב: Where's Izzy?

יחד עם אדלר שהועזב שנה לפני כן בגלל התמכרותו להרואין, עד אמצע שנות התשעים, אקסל רוז היה החבר המייסד היחיד שהמשיך להחזיק את המותג על כתפיו עד לאיחוד ב- 2016 (Chinese Democracy דורש פוסט נפרד). 

באנר מועדון תרבות

איך יודעים עד כמה חזקה כוחה של המוזיקה? ב- 2005 זכיתי להיות שליח מוזיקה במחנה קיץ בארה"ב מטעם הסוכנות היהודית.

תפקידי במחנה היה לחבר את היהודים האמריקאים לשפה העברית ולארץ ישראל דרך השירים והמוזיקה.

בנוסף לכך לעיתים קרובות נהגו המדריכים לבקש ממני לנגן בערבים שירים שקטים לילדים הצעירים יותר של המחנה (בני השמונה) בכדי להרגיע אותם לפני השינה.

באחד הלילות החלטתי לנגן לאחת הקבוצות את Don't Cry. בסוף השיר לא יכולתי שלא לשמוע צליל חלש שבקע מאחת המיטות. משיכות אף רפיטטיביות.

התקרבתי לילד וראיתי שהוא בוכה. כאשר שאלתי מדוע, הוא סיפר לי שאימו, שהלכה לעולמה השנה, נהגה גם היא לשיר לו את השיר הזה לפני השינה.

החוויה הזאת נצרבה בליבי לנצח ולא רק בגלל שהיא הייתה מרגשת לכשעצמה, אלא בגלל שהיא הוכיחה (שוב) את כוחה של האמנות והמוזיקה בפרט להתגבר ולהתעלות על הזמן והמרחב ולבטא רגש בצורתו הטהורה ביותר. אם זו לא ההוכחה לקלאקיסה אני לא יודע מה כן.

10 השירים הגדולים של גאנז אנד רוזס>>

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

דו"ח המבקר #43: ביקורת סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת סינגלים חדשים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

תמר אופיר- כמו סופה

הסינגל החדש של תמר אופיר הוא רע. לא סתם רע, הוא ממש רע. ממש מופע של טעם רע. העיבוד הגרנדיוזי אך המיושן, קולה של תמר שמתאמץ להגיע לגבהים אליהם הוא לא שייך, הכל גדול, בומבסטי וכל כך רע.

גם הטקסט הבנאלי להחריד (ואני באמת מנסה להיות עדין) שכולל קלישאות כמו: "תזהר ממני כמו מאש בסוף תיפול ותישרף" או "אין בי טוב או רע לא סוף לא התחלה" בוודאי לא עוזרים לכל העסק הזה להתרומם. מקסימום מירי מסיקה לעניים.

לשיר הזה אמנם קוראים "כמו סופה" אבל הדבר האחרון עלי אדמות שהוא יעשה זה להעיף אתכם. 

ירון אחר- ראש ממשלה

קל לחשוב ש"ראש ממשלה", השיר החדש של גורו השיווק והפרסום, ירון אחר, הוא עוד שיר מחאה פוליטי בעידן הבחירות הבלתי נגמרות, אבל האמת היא שמדובר בשיר הרבה יותר מעניין מזה.

"ראש ממשלה" עוסק באנשים שאנחנו מעדיפים להדחיק, באלה שחיים בשולי החברה מאחורי סורג ובריח. אנשים שהחלטה אחת לא טובה שלהם הביאה אותם למקום אחר לגמרי מזה שהם היו יכולים אולי להיות בו. "לא נולדנו רעים, לפחות לא כולנו", שר אחר וקשה ללב שלא להתכווץ.

אחר הוא איש של מילים ולמרות שהעיבוד המינימליסטי רחוק מלאכזב, הטקסט הכנה והאמיתי שלו יצליח למחוץ את הבפנוכו וחשוב מזה, לגרום לכם לחשוב.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

מעיין הגואל- ריקוד הבוקר

אין הרבה דברים שאני מתעב יותר משירי "שאנטי", מנותקים שנכתבו כאילו באוטופיה שלא קיימת וללא קשר למקום בו אנו חיים. תוסיפו לכל זה את העובדה שאני ממש לא בן אדם של בוקר (בלשון המעטה) ותבינו למה אני ממש לא מתחבר לשיר החדש של מעיין הגואל.

עם משפטים כמו "עולם נפלא עכשיו נגלה לעיניי אני רוקד בכיף אני שמח לחיי", "ריקוד הבוקר" (מי לעזאזל רוקד בבוקר?) הוא לא שיר אופטימי הוא מניפסט של ניתוק ששני רק לאנשים שהצביעו לפיראטים בבחירות האחרונות.

תוסיפו לכך עיבוד שנשמע כמו שאריות של להקת "שבע" מלפני שני עשורים, זיופים נוראיים ואת אחת מתמונות היח"צ המביכות שראיתי בחיי והרי לכם מתכון לאסון.

נדב דלומי- היער

מי שעוקב אחרי הדו"ח בטח כבר מכיר את חיבתי העזה לנדב דלומי ולו רק בשל העובדה שבזמן שרוב המוסיקאים הם זמרים או יוצרים, דלומי הוא אמן. מי עוד היה מעז לכתוב אלבום קונספט כאילו אנחנו חיים ב- 1977?

אבל זה בדיוק מה שדלומי עשה ב"כל הגיבורים עזבו", יצירת הקונספט החדשה שלו העוקבת אחר ארבע דמויות ישראליות אשר מתהדרות כל אחד בסיפור שונה ובמבצע אחר.

אלבומי קונספט תמיד נעים על הסקאלה שבין גאונות לטרחנות ולמרות שעדיין לא נחשפתי ליצירה המלאה, השירים שיצאו מתוכה עד כה, לרבות הדיאלוגים (שי אביבי, רבקה מיכאלי ואסי לוי) נשמעים נפלא.

"היער", הוא הסינגל הראשון שיצא מתוך הפרויקט, שיר נוגע, עם עיבוד נפלא וטקסט מקסים של הדמות "סופיה", קשישה בודדה ומלאת זיק חיים וגעגוע, הצוללת אל זיכרונות עבר שנשכח. ככה עושים מוזיקה עם משמעות. ככה עושים אמנות. 

אנג'ל ברנס- סולחת בינתיים

אנג'ל ברנס היא איזושהי אושיית רשת שמשחררת עכשיו סינגל חדש בשם "סולחת בינתיים" ולא, אני לא סולח לה על הזמן שהיא שרפה לי מהחיים בגלל שהאזנתי לשיר הזה.

בעברה הייתה ברנס חברה בלהקת בנות בשם "פורמולה", אבל מסתבר שגם זה לא הפך אותה לזמרת. קולה של ברנס נשמע לא מפותח מספיק ולא מחזיק את העיבוד המשמים לכשלעצמו של השיר הזה.

אבל מעל כולם בולט בנוראיותו הטקסט, אוי הטקסט. גם ילד בכיתה א' היה כותב מילים מאתגרות יותר מאשר: "חשבתי שזה אמיתי, הוא אמר שהוא רק שלי, וזה ממש מבלבל אותי".

יש מצב שזה השיר עם המילים הכי גרועות ששמעתי בחיי ולא, גילה הצעיר של אנג'ל זה לא תירוץ, רק תאזינו לבילי אייליש ואוליביה רודריגו ותחזרו אלי. 

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #42
לדו"ח המבקר #41
לדו"ח המבקר #40
לדו"ח המבקר #39
לדו"ח המבקר #38
לכל הדו"חות

באנר מועדון תרבות

שיעור באמנות- סיגור רוס: ( ) ביקורת אלבום

כשלאלבום אין שם, לשירים אין משמעות ולליריקה אין מילים, המאזין חייב להיות אקטיבי וקשוב בכדי למלא את היצירה באינטרפרטציה האישית שלו. זה אולי נשמע טרחני אבל כשהמוזיקה כל כך יפה קשה להישאר אדישים.

ציון המועדון: ★★★★☆

אין הרבה אמנים או להקות שמעוררות פולמוס כל כך סוער סביבן עד שהעולם מתחלק לשניים: או שאוהבים אותן או ששונאים אותן. אני יכול לחשוב למשל על ביורק, פליימינג ליפס או My Bloody Valentine שמשתייכים לקטגוריה הזאת.

אמנים אלו ואחרים אמנם זוכים לשבחי המבקרים אבל לא לכולם קל לעכל את המוזיקה הייחודית שלהם.

אחד ההרכבים הקונטרוברסליים ביותר בהקשר הזה, הוא ללא ספק ההרכב האיסלנדי הייחודי, סיגור רוס.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

בניגוד להרכבים ואמנים אחרים, המוזיקה של סיגור רוס לא קיצונית בצורה מיוחדת. היא לא רועשת במיוחד, לא אוונגרדית באופן יוצא דופן, לא פסיכדלית, הזויה או מטורפת אבל היא כן מאתגרת את המאזין.

כמו סדרת מופת של HBO או סרט של כריסטופר נולאן, המוזיקה של סיגור רוס דורשת רמה מסוימת של קשב ומחויבות שלא כולם מוכנים להשקיע אותם, אבל מי שכן יתוגמל בהתאם.

אני לא יודע אם אלבומה השלישי של סיגור רוס, ( ), הוא המייצג האולטימטיבי של המוזיקה שלה, אבל הוא בהחלט מהווה צוהר לעולמה האמנותי וכמה שהצוהר הזה יפה.

() היא יצירה ללא שם המכילה שירים ללא כותרות (כל השירים מכונים Untitled #1 וכו') ומילים ב"הופלנדית", שפה מומצאת ונטולת כל משמעות אמיתית. המטרה של התרגיל האמנותי הזה היא להעניק למאזינים את הכח לצקת משמעות אל תוך המלודיות.

כשלאלבום אין שם, לשירים אין משמעות ולליריקה אין מילים, המאזין חייב להיות אקטיבי ולחוות את היצירה דרך סך כל הרגשות שהיא מעוררת בו. זהו ניסיון מרתק, ארטיסטי, לקחת את המוזיקה למקום הכי אישי שיכול להיות.

כל הסיפור הזה הזה יכול היה לצאת טרחני, פלצני ומעצבן, אבל כשהמוזיקה כל כך שמיימית, קשה להישאר ציניים. ואכן המוזיקה ב- ( ) יפה עד כדי כאב.

אפשר היה לחשוב למשל ששירים ללא טקסטים "אמיתיים" יהיו "שטוחים" יותר אבל הצלילים הבוקעים מהאלבום עמוקים יותר מהאוקיינוס עצמו, עצמתיים ומלאי קסם בצורה שקשה להסביר.

באופן גס, מחולק אלבומם השלישי של סיגור רוס לשניים על ידי 36 שניות של שקט. חלקו הראשון על פי הלהקה אופטימי ומרומם (למרות שהוא גורם לי לבכות כל פעם מחדש) וחלקו השני עצוב ומלנכולי.

בפועל לא משנה לאיזה חלק או שיר תאזינו, כל רגע ורגע באלבום הזה הוא רכבת הרים רגשית וסוערת שלא תרצו לרדת ממנה. אלה בדיוק היצירות שהופכות את הדבר הזה שנקרא מוזיקה ליותר מ"סתם מוזיקה" אלא לאמנות של ממש.

למרות זאת, ועם כל המוזיקה המופלאה שקיימת בו, מה שהופך את ( ) לאלבום כל כך ייחודי הוא לאו דווקא הצלילים שבוקעים ממנו, אלא השקט שבו.

אלבומם השלישי של סיגור רוס הוא אלבום מלא עיבודים שעושים כבוד לשקט. רגעי דממה שהופכים את המוזיקה להרבה יותר מרוממת ומרגשת. כמו הרמה לפני הנחתה או מלוח לפני מתוק, ככה השקט מעניק מקפצה עצמתית למוזיקה שמגיעה אחריה.

"הדבר החשוב לי ביותר בכל אלבום הוא השקט" אמר פעם מארק הוליס מ- Talk Talk, האב הרוחני של הפוסט רוק. הוא לא התפלצן, מי מכיר שמכיר את Spirit of Eden ובעיקר Laughing Stock שלו, יודע שעל כל תו ותו בהם יש דממה שרק מעצימה את המוזיקה.

כך גם ב- ( ) יש מרווחים בין תו לתו ובין שיר לשיר שרק מגבירים את האפקט הרגשי של המוזיקה. התוצאה היא יצירה שדורשת מרחב נשימה אך גם מעניקה כזה חזרה. מרחב לאינטרפרטציה אישית, התפרקות והתרפקות על מה שבלב.

בדרך כלל נהוג לומר בהקשר של יצירות מעט מאתגרות שהן "לא בשביל כולם", אני ממש לא חושב שזה המקרה ב- ( ). אני מתקשה להאמין שמי שאוהב מוזיקה לא ימצא בו ולו פיסה אחת של נחמה.

זהו אולי שיעור באמנות אבל כזה שיכריח אתכם להסתכל פנימה לתוך עצמכם ומתי הפעם האחרונה שמשהו גרם לכם לעשות את זה?

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

 

פול גז בניוטרל: ארקטיק מאנקיז- The Car ביקורת אלבום

אלבומם השביעי של ארקטיק מאנקיז הוא פסקול של להקה שסיימה את חייה ועברה לעשות מוזיקת מעליות. זה מעציב, מתסכל ועדיין אפשר לסלוח להם.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

באחד הטקסטים היותר מושחזים שלו, Fake Tales of San Francisco, כתב אלכס טרנר על להקה מקומית שמנסה בכח להיות משהו שהיא לא.

"הוא שר על סן פרנסיסקו בזמן שהוא ב"הנטרס בר" שר טרנר אודות הלהקה הבריטית, שמנסה להיות אמריקאית אבל לא עומדת בשום צורה מבחן האותנטיות.

הזיוף הזה הטריף את טרנר הצעיר אבל התסכול האמיתי שלו נבע מכך שהעמדת הפנים עובדת ולראייה, בנות מתאהבות באותה להקה טרחנית מה שמוביל אותו להבנה שהאהבה "לא רק עיוורת אלא גם חירשת". מי האמין אז שביום מן הימים ארקטיק מאנקיז יהפכו בעצמם לאותה להקה.

אחרי AM ארקטיק מאנקיז היו על גג העולם. הם הוכתרו למושיעי הרוק והפכו לאחת הלהקות הגדולות על הגלובוס.

כלהקה שמעולם לא התכוונה להגיע לגבהים הללו, עשו המאנקיז חשבון נפש והחליטו לחתוך מהמיינסטרים עם Tranquility Base Hotel & Casino, אלבום עדין, ג'אזי, "חללי" אבל בעיקר מאכזב.

בעוד שההחלטה לברוח מהמוכר והידוע אל עבר האקספרמנטליזם של החלל נתפסה כהגיונית ואפילו הכרחית נוכח המפץ הגדול שהביא איתו AM, לא ממש ברור למה The Car, אלבומם החדש והשביעי במספר של ההרכב צריך לסבול מגורל דומה.

שום דבר ב- The Car לא יזכיר לכם את מה שהפך את ארקטיק מאנקיז לארקטיק מאנקיז, ולא בקטע טוב. זה אלבום בשביל מבקרים שהופך את ההרכב הכל כך מוכשר הזה למשהו שהם מעולם לא היו, טרחניים.

עכשיו יקומו הסנגורים ויטענו בצדק כי אותם נערים שכתבו את את Fake Tales of San, I Bet You Look Good on the Dancefloor, Mardy Bum, Crying Lightning Francisco ועוד עשרות שירים לא פחות ממושלמים, כבר לא נערים.

הם התבגרו, תחומי העניין שלהם השתנו, אופקיהם נפתחו ולכן גם המוזיקה שלהם בהכרח תשתנה בהתאם.

עכשיו שלא תטעו, זה יותר מבסדר לשנות, להשתנות, להתנסות ולגוון, זה אפילו הכרחי. Talk Talk הפכו מהרכב סינת'פופ למבשרי הפוסט-רוק, רדיוהד שינו את עורם מלהקת בריט-פופ למפלצת אוונגרד אלקטרונית, דייויד בואי הפך מזמר פולק לאלוהים ויש עוד רבים וטובים.

הטרנספורמציות הללו אפשריות אבל הן חייבות להיות מגובות במוזיקה לא פחות ממדהימה שתאשרר את השינוי וזה ממש לא מה שקורה באלבום החדש.

למעשה הכיוון החדש של המאנקיז הוא בדיוק ההפך מכך, הוא נשמע חסר השראה וכל כך מועתק (דייויד בואי, אלביס פרסלי, פרנק סינטרה, רק תבחרו) שזה על גבול הפתאטי ובאמת שאני כותב את זה בלב כבד.

גם אם נשים בצד את כל המילים הגבוהות והאמורפיות כמו ניתוק, זיוף, אותנטיות וכו' אי אפשר שלא להודות שהשירים ב- The Car פשוט חלשים להחריד, בטח ביחס לאלבומים קודמים.

מדובר הבליל לא קוהרנטי של קטעים משעממים, חסרי מעוף, ונטולי אנרגיה שנשמעים כמו מוזיקת מעליות ולא מהזן הטוב. למעשה ליד האלבום הזה אפילו ריצ'ארד קליידרמן נשמע פורץ דרך.

אז כן, יש יציאות נחמדות כמו There'd Better Be a Mirrorball, Big Ideas או Sculptures of Anything Goes הבאמת מעניין וכן אלכס טרנר עדיין כותב נפלא ומבצע בחסד ועדיין אם הייתי מנגן את The Car בזמן נהיגה, כנראה שהייתי נרדם על ההגה.

באנר מועדון תרבות

למרות כל הביקורת אפשר לעשות הנחה לאלכס טרנר וחבריו. כילדים צעירים הם באו לטרוף את העולם עם זעם נעורים אותנטי, ערימות של כישרון וכריזמה בלתי נדלית.

היום כשהם על פסגת האולימפוס קשה למצוא את הדרייב הזה. הדברים נראים אחרת כשאתה הדליינר בגלסטונברי או ישן בחדרי המלון המפוארים בעולם.

איך ניסח זאת המתאגרף מרווין האגלר: "זה קשה להתעורר לריצה בחמש בבוקר כשאתה ישן בפיג'מת משי" ואולי זה בדיוק מה שקרה לארקטיק מאנקיז.

ארקטיק מאנקיז לא הראשונים שנכנעים לכח האינרציה וכנראה גם לא האחרונים. זה מבאס אבל זה גם אנושי.

החדשות הטובות הם שיצירות המופת שלהם ישארו איתנו לנצח וגם כפי שזה נראה, הם לא הולכים להתפרק בקרוב אז מי יודע? אולי יש עוד סיכוי לגאולה.

עד אז אני מעדיף לנעול את נעלי הריקוד שלי ולהפציץ עם Whatever People Say I Am, That's What I'm Not.

Whatever People Say I Am, That's What I'm Not ביקורת אלבום>>
Tranquility Base Hotel & Casino ביקורת אלבום>>
10 השירים הגדולים של ארקטיק מאנקיז>> 

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנו לעשות שמח: רד הוט צ'ילי פפרס Return of the Canteen ביקורת אלבום

באלבומם השני בחצי השנה האחרונה, מוותרים רד הוט צ'ילי פפרס על הניסיוניות עבור המקום הבטוח שלהם. התוצאה היא אלבום כיף, מהנה וכזה שהמעריצים ימצאו בו הרבה מה לאהוב.

ציון המועדון: ★★★☆☆

כיף להיות מעריץ של רד הוט צ'ילי פפרס לאחרונה. לא רק שהבן האובד, ג'ון פרושיאנטה, חזר ללהקה, הוא גם הביא איתו בולמוס של יצירתיות וחדוות עשייה מחודשת.

זה התחיל באפריל האחרון עם Unlimited Love, אלבום חדש אחרי 6 שנות שתיקה, המשיך בסיבוב הופעות עולמי שיגלוש גם לשנה הבאה, וממשיך עכשיו עם אלבום חדש, כחצי שנה מאז האחרון, בשם Return of the Dream Canteen.

שתי היצירות האחרונות של הלהקה, Unlimited Love ו- Return of the Dream Canteen הוקלטו למעשה יחד.

עם חזרתו של פרושיאנטה לליין-אפ הקלאסי שפרסם את הפפרס, נכנסה הלהקה יחד עם מפיק העל, ריק רובין, לאולפן ויצאו ממנו עם זיליון שירים.

קובץ השירים הראשון התפרסם ב- Unlimited Love ועכשיו מגיע אחיו הצעיר בדמות אלבומה ה- 13 של החבורה מקליפורניה.

פרץ העשייה בשלב הזה בקריירה של הלהקה הוא ללא ספק מרשים, אבל ב- Unlimited Love קשה היה להשתחרר מהתחושה שעם כל האופוריה סביב החומרים החדשים, בקרת האיכות קצת הלכה לאיבוד. האלבום היה מפוזר, ירה לכל כיוון, לא היה מהודק מספיק ופשוט לא הכיל שירים מספיק טובים.

גם ב- Return of the Dream Canteen יש לא מעט שירים. למעשה שוב מדובר באלבום כפול (אם עוד יש משמעות למונח הזה בעידן הדיגיטל) עם לא פחות מ- 17 קטעים שנמתחים על פני כמעט 80 דק' של מוזיקה שראוי היה לקצוץ.

ההבדל הוא שהפעם, ואל תשאלו אותי איך, העיסה הזאת עובדת ובהרבה מקרים החזרה של פרושיאנטה להרכב סוף סוף מתממשת.

קחו לדוגמה את Tippa My Tongue שיצא כסינגל הראשון מהאלבום. הוא לא מאסטרפיס ברמת הלהיטים הגדולים באמת של הלהקה אבל הוא נשמע פרשי, מקפיץ ומעל הכל כיף כמו שהפפרס לא נשמעו שנים.

גם Eddie המוקדש לזכרו של הגיטריסט הענק, אדי ואן הלן, הוא קטע פפרסי משובח והוא לא היחיד. Peace and Love הוא פיסת קליפורניה נפלאה, Bella הוא קלאסיק רד הוט צ'ילי פפרס, La La La La La La La La מצליח לרגש ו- In the Snow שסוגר את האלבום שמזכיר בצורה מחשידה את Where is My Mind הוא קטע קטן, אינטימי ומלא קסם.

באחד הראיונות שלו לאחר שפוטר מהלהקה, סיפר ג'וש קליפהאנגר שהחליף את פרושיאנטה בשנים האחרונות, כי להיות חבר ברד הוט צ'ילי פפרס הייתה הרבה פעמים חוויה מתסכלת משום שחברי הלהקה תמיד שאפו להיצמד לסאונד הקלאסי שלהם ולא רצו לזוז ממנו.

ובכן, לעיתים זה באמת יכול להמאס ואפילו לעצבן אבל כשזה עובד, זה פשוט עובד ובאלבומם החדש הרושם הוא שהצ'ילי פפרס פחות מתאמצים להוכיח משהו לעולם ועושים מה שטוב להם. האֶקְסְפֵּרִימֶנְטָלִיזְם מפנה את מקומו לטובת הסאונד הקלאסי של שלהם וזה לגמרי בסדר.

אמנם Return of the Dream Canteen לא יעמוד לצד Mother's Milk, Blood Sugar Sex Magik, Californication ו- By the Way אבל יש בו מספיק חומר למעריצים ליהנות ממנו וזה לפעמים מה שבאמת חשוב. אחרי קריירה של ארבעה עשורים, זה גם לא מובן מאליו.

האלבום הגדול האחרון של רד הוט צ'ילי פפרס: By the Way ביקורת אלבום>>
20 השירים הגדולים של רד הוט צ'ילי פפרס>>

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

התחממות גלובלית: יה יה יהז- Cool it Down ביקורת אלבום

תשע שנים עברו מאז שיצא אלבומם האחרון ועדיין היה יה יהז נשמעים רעננים ואקטואליים מאי פעם.

ציון המועדון: ★★★☆

תשע שנים. פאקינג 9 שנים לקח ליה יה יהז, מלהקות האינדי החשובות של העשור הראשון של המאה ה- 21, לשחרר אלבום חדש.

מה לא קרה בזמן הזה? טראמפ היה נשיא ארה"ב, מגפת הקורונה השתוללה, המלכה מתה, מירי רגב הייתה שרת התרבות (נשבע לכם) ובנוסף לכל אלה העולם התחמם.

החלק האחרון בעיקר השפיע רבות על קרן או בעת כתיבת האלבום, לפיכך חלק ניכר מהטקסטים והשירים עוסקים בחששה מהתוצאות ההרסניות של ההתחממות הגלובלית על כולנו.

"אני רואה את הדור הצעיר עומד על קצהו של מדרון חלקלק, מתעמת עם מה שמגיע בכעס ורצון להתנגדות. זה מדרבן ועדיין יש תקווה". סיפרה או.

בין אם אתם פעילים נגד ההתחממות הגלובלית ובין אם אין לכם מושג במה מדובר, בעידן בו יותר מדי להקות נמנעות מלנקוט עמדה או להציג איזושהי אמירה ערכית, חברתית, פוליטית, חייבים להעריך את היה יה יהז. 

אבל ההתחממות הגלובלית היא רק חלק אחד מהפסיפס שמרכיב את Cool it Down. אלבומם החמישי של ההרכב הניו יורקי מלא בשירים על אהבה, חיפוש עצמי, אובדן ועוד.

ההפסקה הארוכה בין Mosquito שיצא ב- 2013 לבין האלבום החדש, אפשרה ללהקה ליצור לא מתוך צפייה או לחצים, אלא ממקום אמנותי כנה של חקירה והשראה. זה בא לידי ביטוי בטקסטים העמוקים והמהפנטים של קרן או אך גם במוזיקה עצמה.

אם להיות מדויק יותר, אז לכל מי שאולי קיווה לכך, Cool it Down הוא ממש לא ביקור במחוזות הנוסטלגיה, אלא פרץ יצירתיות חדש שלא ממש נשמע כמו שום דבר שהלקה עשתה לפני.

דייב סיטק מ- TV on the Radio ומי שהפיק יחד עם הלהקה את כל אלבומיה, מוריד הילוך בגיטרות על חשבון פסנתרים, סינתיסייזרים, ביטים וצלילי בס עמוקים יותר שנשמעים כמו דף חדש ברפרטואר של ההרכב. התוצאה מקנה ליה יה יה סאונד פרשי, אקטואלי והופכת את Cool it Down ליצירה מרשימה ביותר.

קחו לדוגמה את השיר הפותח, Spitting Off the Edge of the World ותגלו שהוא לא היה מתאים בשום אלבום אחר של הלהקה. הסאונד האינדוסטריאלי בשילוב קולו המופלא של Perfume Genius שמתארח כאן, הופכים את השיר לחתיכת יציאה!

גם Burning שיצא כסינגל השני מכיל קטעי פסנתר וכלי מיתר מופלאים שהופכים אותו לאחד השירים הכי יפים שיצאו השנה, Wolf הוא קטע דארק אייטיז מהמם ביופיו ו- Lovebomb מצליח להפנט עם שטיחי סינתיסייזרים עדינים ודיבורה המפתה של או.

לעיתים קרובות מדי הרכבים ותיקים מקבלים "הנחה" על יצירות בינוניות מכיוון שהם "רחוקים משיאם" ו"הם את שלהם כבר עשו" וזה מובן ומקובל אבל יה יה יהז מוכיחים שזה לא חייב להיות ככה.

גם אם Cool it Down לא מגיע לפסגות של Fever to Tell או It's Blitz המופתי הוא עדיין אלבום טוב, מאתגר, לא מתחנף של להקה שיש לה עוד הרבה מה לתת.

"העולם מסתובב ללא שליטה" שרה קרן או ב- Different Today ואם כבר אפוקליפסה אז לפחות שתשמע ככה.

Yeah Yeah Yeahs- ביקורת אלבום It's Blitz>>
מפת הדרכים: Maps של Yeah Yeah Yeahs>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

אמא אדמה: ביורק- Foasora ביקורת אלבום

מילים כמו יומרנות, פריצת גבולות ואפילו "טירוף" תמיד היו חלק מהלקסיקון כשזה מגיע לביורק וגם הפעם היא לא מאכזבת. מי שאוהב את האוונגרדיות הביורקית לא יתאכזב גם ב- Foasora ומי שלא, עדיף שידלג.

ציון המועדון: ★★★☆

אי אפשר לשפוט יצירה של ביורק על פי אמות מידה קונבנציונליות. המוזיקה שלה היא כל כך הרבה יותר מעבר לשאלות כמו "האם השיר שלה יפה או לא"? שזה כמעט מגוחך לכתוב עליה ביקורת מוזיקה מסורתית.

יש רוק, יש פופ, יש דאנס, יש היפ הופ ויש את ביורק. כמו טעם נרכש מי שלא אוהב לא מבין על מה המהומה ומי שאוהב מכור.

הדבר הזה נובע מהעובדה שביורק לא רק מקליטה מוזיקה במובן הבסיסי של המילה, אלא, וסליחה על הפלצנות, היא עושה אמנות. כמו שג'קסון פולק לא השתמש בצבעים ובמכחול על מנת לצייר ציורים, כך גם ביורק יוצרת אמנות לא קונבנציונלית, רק שחומרי הגלם שלה הם תווים, צלילים וכלי נגינה שלעיתים היא עצמה ממציאה.

למי שלא מתחבר לביורק אין מה לחפש ב- Fossora, אלבומה העשירי של היוצרת הייחודית, אבל מי שכן, ימצא באלבום החדש קטעים ליהנות מהם.

אחרי שחקרה את הקול האנושי (Medúlla), את צלילי הרגש (Vespertine), הטבע (Biophilia) וסימנה וי על כל מה שנחשב "אוונגארד", הפעם לוקחת אותנו ביורק למסע רגלי בעקבות אמא אדמה.

"כל אלבום שלי תמיד מתחיל בתחושה שאותה אני מנסה לעצב לרגש" סיפרה ביורק על הקונספט מאחורי Fossora. "אחרי אלבומי האחרון, Utopia, שהרגיש כמו ענן בשמיים, נחתתי חזרה ארצה עם רגליים נטועות חזק באדמה".

כפועל יוצא מדבריה של ביורק, האלבום החדש נטוע עמוק במסורות האיסלנדיות ועוסק בהישרדות, מוות, אקולוגיה וטבע.

נושאים אלו ועוד זוכים למעטפת ריתמיקה ייחודית, כלי מיתר אינטנסיביים, כלי נשיפה מרתיעים ובסים דומיננטיים שחודרים עמוק לבטן, ממש עד לבטן האדמה אם תרצו. לא סתם נקרא האלבום Fossora, סוג של שיבוש למילה "לחפור" בלטינית.

אחרי שני אלבומים עדינים ואמוציונליים יותר (Vulnicura ו- Utopia שנכתבו בעקבות הפרידה של ביורק מבעלה מת'יו ברני ויציאתה מחדש לעולם), Fossora חוזר כאמור לקצב ובדומה ל- Biophilia מספק מחווה לאלמנטים הארציים שסביבנו ולקשר בין האדם, החיים, המוות והסביבה הטבעית בה כל זה מתרחש.

אך כל זה לא אומר שביורק ויתרה לחלוטין על הרגש. לפחות 2 שירים באלבום החדש נכתבו על ידי היוצרת בעקבות מות אימה. אחד מהשירים הללו הוא Ancestress הנפלא, מעין מכתב מביורק לאימה המנוחה המספר את סיפור חייה מנקודת מבטה.

ביורק היא ישות מוזיקלית שבמקום עור וגידים מורכבת מתווים וצלילים. כל ההוויה שלה היא מוזיקלית ארטיסטית ולכן מאתגר מאוד לבקר יצירה שלה.

לא משנה אם אתם אוהבים אותה או לא, אין בכלל ספק שמדובר ביוצרת מקורית ונועזת שמאתגרת בכל פעם מחדש את התפיסה שלנו לגבי מוזיקה ועל זה בלבד חייבים להעריך אותה.

למרות ש- Fossora אינו מגיע לפסגות של Homogenic, Vespertine או Vulnicura, עדיין יש בו מספיק מוזיקה טובה בשביל המעריצים ליהנות ממנו ועבורנו להמשיך ולהעריך את האמנות שביורק עושה כי גם אם היא לא עבור כולם, אין ספק שהיא בעלת חשיבות.

אוטופיה מוזיקלית: ביורק- Utopia ביקורת אלבום>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #42: ביקורת סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת סינגלים חדשים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

רותם רונן- הפחד מגיע

תשמעו, אני מאוד בעד מינימליזם אבל כשיש לו צידוק וכשהוא מצליח לא לשעמם. בון איבר נכנס לבקתה עם גיטרה אקוסטית ויצא ממנה עם מאסטרפיס. בשקט של 'סיגור רוס' יש יותר עצמה מכל צליל אחר ואני יכול לחשוב על עוד דוגמאות אבל ב"הפחד מגיע" הסינגל השני של רותם רונן שנכתב יחד עם עמיר לב אין כלום. 

לגיטימי לייצר שירים עם עיבודים קטנים ו"צנומים" אבל המקרה הזה מרגיש כמעט עצלני. אמנם הסאונד נחמד והכל אבל בשיר עצמו אין שום התפתחות, שום שינוי, שום שיא רגשי, כלום. הכל מונוטוני להחריד כולל קולה של רותם רונן.

רונן סיפרה כי השיר נכתב בהשראת לילה ללא שינה. מצחיק שכל מה שהיא הייתה צריכה לעשות בשביל להרדם זה להקשיב לשיר הזה. 

לורן תשובה- וזה שנים

יש משהו מעט מטעה בשיר הבכורה של לורן תשובה. הוא מתחיל כמו שיר של להקת בנות מהזן הרע ביותר אבל ברגע שהוא מתחיל הלכה למעשה (באזור השנייה ה- 40), משהו טוב קורה שם.

לפתע קולה של לורן הופך נטול מניירות וההפקה האינדי-פופית העדינה נכנסת ועושה איתו חסד. מרגע זה ואלך מאוד קשה שלא להתמכר לשיר הזה ולצלול לתוכו. 

יש משהו בטקסט ובהגשה של לורן שגורם לי להאמין לה, איזשהי כנות שקשה לא להתמסר אליה. בניגוד לכל כוכבות הרגע, "וזה שנים" מציג בגרות של אישה שעברה כמה טלטלות והרפתקאות בחייה וזה עובד וזה אמין וזה מקסים. 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

לורן פלד- רק תקופה

"רק תקופה", השיר החדש של לורן פלד, הוא פנינה נפלאה כמותה לא שמעתי כבר יותר מדי זמן במוזיקה הישראלית. אינדי-פופ הוא מהז'אנרים האהובים עלי בשנים האחרונות ולורן פלד עושה לו פה כבוד גדול עם הפקה סופר מהוקצעת, נוגעת ונפלאה שמהדהדת לי כל פעם לאמן אחר, החל מהסינתיסייזרים בפתיחה שמזכירים את ברוס ספרינגסטין ב- Dancing in the Dark דרך Passion Pit ועד The War on Drugs.

המצע מוזיקלי האינטליגנטי של פלד מהווה קרקע עליה צומח טקסט כנה העוסק בנקודה קטנה בחיים בה כלום לא הולך ורק בא לך להתחפר בתוך עצמך עד שהכל יעבור. "חייב כדור לפני שהולך לישון אחרת מתעורר" הוא שר וקשה שלא להאמין לו ולהזדהות איתו. 

מעטים השירים שגרמו לי ללכת לחפש עוד מאותו אמן, "רק תקופה" עשה לי את זה ואני ממליץ גם לכם לעקוב בדריכות.

יובל רום- חיפשת רק דבר אחד

וואו! זה מה שיש לי להגיד על "חיפשת רק דבר אחד" הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של יובל רום שיקרא ״זה נראה כאילו זה הסוף״. רק בן 21, רום משחזר בדיוק מרשים את צלילי הפוסט-רוק של תחילת שנות השמונים וזה נשמע כל כך אותנטי וכל כך כיף. 

הבס הדומיננטי מהדהד לקיור, התופים העמוקים מצלצלים ל- OMD וכלי הנשיפה באמצע שמרפרפים לדייויד בואי (אין עוד מלבדו). כל אלה ועוד הרבה יותר הופכים את "חיפשת רק דבר אחד" לאחד השירים היותר מרעננים שיצא לי לשמוע השנה.

למרות שיש עוד לאן להשתפר, בעיקר ברמת המיקס והמאסטרינג (הקול של יובל נבלע לעיתים בהפקה היפה של איתמר רמתי) עדיין נהנתי מכל שניה ובהחלט אמשיך לעקוב. ככה נשמעת מוזיקה אקטואלית, פרישית ומופלאה ב- 2022.

Hila- Nothing Left

אין דבר בעולם הזה שאני שונא יותר מאנשי יחסי ציבור מנותקים שכותבים הודעות מביכות וחסרות כל פרופורציה לעיתונות. רק בשביל לסבר את העין ככה נפתח הקומוניקט לסינגל הבכורה של הילה גולדברג או בשם הבמה שלה, HILA: "בדומה ללהיטי ענק, סחפה אחריה הילה בכישרונה הנדיר קהל עצום כשפרסמה בטיקטוק שניות בודדות מתוך השיר הראשון שלה. איש לא האמין כי ברגע שתשחרר את הסינגל המלא הוא יזכה לכמות התגובות, השיתופים והאהבה להם הוא זכה".

לרגע חשבתי שג'ניס ג'ופלין חזרה מהמתים. בחיאת, קצת מודעות עצמית. כשאני מקבל קומוניקט כזה אני אוטומטית יודע שמדובר בשיר גרוע וגם הפעם לא התאכזבתי. Nothing Left נשמע כמו שאריות מחוממות מכל אולפן הקלטות שנועה קירל ביקרה בו בשנים האחרונות.

אין בשיר הזה שום חן, חדשנות, עניין, אותנטיות ולמרות כל הררי האוטו-טיון עדיין אפשר לשמוע את הילה מזייפת. יכול להיות שהילה מוכשרת בצורה כזאת או אחרת, היא עדיין צעירה, אבל הדבר הראשון שהיא צריכה לעשות זה לפטר את כל מי שמסביבה, לבנות לעצמה אישיות מוזיקלית אמיתית ולא להאמין לכל מה שכותבים עליה.

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #41
לדו"ח המבקר #40
לדו"ח המבקר #39
לדו"ח המבקר #38
לדו"ח המבקר #37

לכל הדו"חות

באנר מועדון תרבות