שמונים השירים הגדולים של שנות ה-80

שנות השמונים היו עשור רווי אירועים פוליטיים מרתקים, התקדמות טכנולוגית כבירה, תמורות חברתיות גדולות ואופנה צבעונית. כל אלה התרחשו על רקע פסקול מוזיקלי מגוון וחסר תקדים בהיקפו.

למעשה שנות השמונים הם מהעשורים הכי ורסטליים מבחינה מוזיקלית אי פעם. 'הפופ החדש', מטאל, אלטרנטיב, האוס, טכנו, ראפ, היפ הופ ועוד, כולם פרצו את תקרת הזכוכית ויצרו עשור מרתק של עשייה מוזיקלית. 

זה הזמן לשלוף את כריות הכתפיים מהארון, להרים את הג'ינס הכי גבוה שאפשר ולצאת למסע נוסטלגי עם שמונים השירים שעשו לנו את האייטיז. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

A Flock of Seagulls- Wishing if I Had a Photograph of You .80

Wishing הוא לא הלהיט הכי גדול של A Flock of Seagulls, המקום הזה שמור ל"I Ran". אבל הוא ללא ספק השיר הכי טוב שלהם. ללהקה היה חזון עתידי למוזיקה הפופולרית והוא בא לידי ביטוי בצורה נפלאה בשיר הזה שנשמע גם הארדקור אייטיז ואיכשהו, מפתיע ומרגש גם היום.

N.W.A- Straight Outta Compton .79

לקראת סוף העשור, המוזיקה השחורה שהסתגרה בגטאות לכל אורך ההיסטוריה, כבר הייתה חזק במיינסטרים. עם כוכבי על כמו פרינס ומייקל ג'קסון, להיטי פופ ענקיים של Sugerhill Gang ו- Run DMC ואפילו חיקויים לבנים (אך מוצלחים) כמו ה'ביסטי בויז', המוזיקה השחורה הפכה לדבר הכי לוהט שיש. אפילו MTV הקדיש לז'אנר תוכנית שלמה בשם Yo! MTV Raps.

אבל מתחת לפני השטח האפליה הממסדית ממשיכה והיו כאלה שלא התכוונו לרקוד אותה אלא לשיר עליה בלי לשם זין. כאלה היו N.W.A, סופרגרופ של ראפרים קשוחים משכונת קומפטון שבקליפורניה ששרו על אפליה, גזענות ופוליטיקה ותקפו את המשטרה והממסד בלי מעצורים.

Straight Outta Compton היה ביטוי להלך הרוח הזה תוך שהוא נותן בוסט אדיר לסצנת הגאנגסטר ראפ ולאמניה שהרגישו שהראפ שמשודר ב-MTV רך מדי ולא מעביר את מה שבאמת קורה בשכונות. 

78. Tom Petty- Free Fallin

טקסט ציורי על עיר המלאכים, הפקה של ג'ף לין, אלבום סולו ראשון של פטי ללא "שוברי הלבבות"- לא היה סיכוי לשיר הזה שלא להפוך לקלסיקה. שיר כל כך פשוט שכל מי שאוחז גיטרה לראשונה יכול לנגן אותו אבל זה גם הקסם שלו. לפעמים פשטות וכנות זה כל מה שצריך.

77. Metallica – Master of Puppets

עם הפיכתו של הסינת'פופ למיינסטרים החדש אמני הרוק הכבד התחלקו פחות או יותר לשתי קבוצות. מחנה אחד עטה על עצמו שחורים וניגן רוק מהיר, כסחני ואגרסיבי בעוד המחנה השני אמנם אימץ את הרוק הכבד אך מבחינת הסטייל הוא חיבק את הצבעוניות וטשטוש הגבולות המגדריים של הניו רומנטיים- Hair Metal.

מטאליקה ללא ספק השתייכה למחנה הראשון ואף הובילה אותו. בעידן של הדוניזם וצלילי סינתיסייזרים, מטאליקה נשאה את דגל הרוק הכבד והזכירה בעזרת מיומנויות נגינה יוצאות דופן, שבין כל הצבעים הבוהקים של החיים יש גם את הצבע השחור.

76. Fleetwood Mac- Everywhere

אחד השירים היפים באלבום מפוצץ הלהיטים של הלהקה, Tango in the Night מ- 1987. נכתב על ידי כריסטין מקווי על בעלה החדש, הקלידן אדי קואנטילה, זהו שיר על כוחה של מסירות עבור האהבה.

75. Dixies Midnight Runners- Come on Eileen

למרות ששוחרר ב- 1982, לא תמצאו בשיר הזה כמעט שום סממן מהסאונד של האייטיז. במקום סינתיסייזרים ומכונות תופים תשמעו כינורות, אקורדיון, בנג'ו וסקסופון שעדיין הצליחו לכבוש את המקום הראשון במצעדי הסינגלים בארה"ב, אוסטרליה ואנגליה. לא הישג שיש לזלזל בו.

קווין רולנד, סולן הלהקה, כתב את השיר על חוויית ההתאהבות והסקס הראשונים שלו כשהיה ילד בבית ספר קתולי. הטאבו שהוטל על הנושאים האלה, רק הפכו אותם למעניינים יותר עבור רולנד הצעיר. אולי הנושא הוא מה שהפך את השיר הזה לכל כך מצליח.

74. Madness- Our House

אם My Girl לא היה יוצא ב- 21 בדצמבר 1979 הוא לחלוטין היה כאן, אבל במקום זה נאלץ "להסתפק" ב – Our House, הלהיט הגדול והמפורסם ביותר של 'מדנס'.

המוזיקה האקלקטית של הלהקה הלונדונית היא צילום סטילס נדיר של כלל הזרמים המחתרתיים באנגליה על התפר שבין שנות השבעים לשמונים. אנגליה, כמדינה קולוניאליסטית לשעבר, הכילה בתוכה מהגרים רבים (העיקר ממרכז אמריקה) שהביאו לממלכה המאוחדת את המוזיקה הפולקלורית שלהם. כך קיבלנו להקות כמו 'בלונדי', UB40, 'פוליס', 'הקלאש' ומעלה כולם 'מדנס' שהתיכו אל תוך הפופ-רוק שלהם אלמנטים של סקא, רגאיי והשפעות נוספות מתרבותם העשירה של המהגרים.

73. Foreigner- I Want to Know What Love is

גם קיטש צריך לדעת לעשות והלהיט הזה של "נוכרי" (כפי שכונתה Foreigner בצורה מביכה למדי בזמנו בתקשורת המקומית) הוא הדוגמה המושלמת לכך. השיר נכתב על ידי גיטריסט הלהקה, מיק ג'ונס, בעקבות מספר מערכות יחסים כושלות אבל הפך להרבה יותר מזה. סוג של שיר תקווה אוניברסלי שהפך לפסקול חייהם של מיליוני אנשים באייטיז.

72. Nirvana- About a Girl

רק בשנות השמונים האלטרנטיב והאינדי הפכו לז'אנרים של ממש שסחפו אחריהם מיליוני מאזינים שלא התחברו לפופ הצבעוני של העשור אך גם לא למטאל הכבד. להקות כמו אר.אי.אם, פיקסיז, הסמית'ס, סוניק יות', רד הוט צ'ילי פפרס ואחרות הניחו את הבסיס למה שיהפוך הגראנג' והבריטפופ שישלטו בעולם במחצית הראשונה של שנות התשעים.

ביוני 1989 קיבלנו טעימה ממה שצופן בחוסו העתיד של הרוק כשנירוונה שיחררה את Bleach, אלבום הבכורה שלהם שמכיל גם את אחד השירים הכי יפים שכתב קורט קוביין בחייו.

71. Men at Work- Down Under

בכל פעם שהשיר החצי קומי הזה יתנגן, ימרח לי חיוך ענק על הפרצוף. הלהקה האוסטרלית המוזרה במקצת שחררה את להיט הענק הזה ב- 1981 ועד היום הוא מצליח להישמע רענן, שמח ופשוט כיף גדול לאוזניים.

בלי קשר השיר הזה גם אחראי לאחד הסיפורים הכי ביזאריים בהיסטוריה של המוזיקה. בשנת 2009, לא פחות מ-28 שנים לאחר שיצא לראשונה, הוגשה תביעה כנגד הלהקה על כך שתפקיד החליל בשיר מועתקים משיר ילדים אחר בשם Kookaburra. ואם זה נשמע לכם הזוי אז תתפלאו לגלות שהתובעים זכו והלהקה התחיבה לשלם להם פיצויים רטרואקטיביים (משנת 2002 ואל תשאלו אותי מדוע). עד ליום זה הלהקה מכחישה בתוקף כל קשר או השפעה משיר הילדים. קשים חייו של מוזיקאי.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

70. A-Ha- Take on Me

אחד השירים המזוהים ביותר עם האייטיז. הקליפ המפעים שלו נראה מדהים ואקטואלי גם למעלה משלושים שנה אחרי, הישג מדהים. רק חבל שעד היום השיר הזה זכור בעיקר בעקבות הקליפ ולא בזכות המוזיקה שלו כי אחרי הכל, זה שיר פופ פשוט מושלם.

69. Belinda Carlisle- Heaven is a Place on Earth

חתיכת דרך עשתה בלינדה קרלייל מימיה כחברה בלהקת הפאנק הבועטת The Germs, דרך להקת הרוק הנשית, The Go-Go's ועד לאמנית פופ מהשורה. אבל בין כל השירים שביצעה וכתבה תמיד יבלוט השיר הזה. מסתבר שמסרים גלובליים על אהבה ותקווה יכולים לרגש גם אם הם "פופיים" להחריד. 

30 שנה לאחר שיצא יזכה השיר לחיים חדשים כשיכלל בפרק המופתי, זוכה האמי, של "מראה שחורה", San Junipero. העלילה של הפרק והמילים של השיר יקנו לו משמעות חדשה וממיסת לבבות גם אחרי 3 עשורים. 

68. AC/DC- Back in Black

אחת מקליסקות הרוק הגדולות בהיסטוריה ושאיפתו של כל גיטריסט מתחיל. השיר הזה נכתב כמחווה לסולן הלהקה המנוח, בון סקוט, ואיזה מחווה נהדרת. עם האנרגיות החדשות של בריאן ג'ונסון על המיקרופון וריף גיטרה ממכר, אין ספק שמדובר באחד משירי הרוק הגדולים ביותר לא רק של האייטיז, אלא בכלל. 

67. Frankie Goes to Hollywood- Relax

סינגל הבכורה של Frankie Goes to Hollywood היה ב- 1984 להיט עצום משני צדי האוקיינוס. בבריטניה לבד מכר הסינגל למעלה מ -2 מיליון עותקים, מה שהפך אותו לסינגל השביעי הנמכר ביותר בהיסטוריה של האי הבריטי ולאחד השירים שצעדו הכי הרבה זמן רצוף במצעד.

כמו כל כך הרבה דוגמאות לאורך ההיסטוריה, גם השיר הזה הפך ללהיט ענק בזכות העובדה שנאסר להשמעה בהמון פלטפורמות בבריטניה לאור העובדה שמדובר פחות או יותר במדריך הלא רשמי להימנעות משפיכה מוקדמת (…Relax Don't do it, When You Wanna Come). בעוד העניין הזה עבר הרבה מעך הראש של האמריקאים, בבריטניה השיר הזה גרר סערה ענקית והפך אותו כאמור לאחד הלהיטים הפרובוקטיביים והידועים של האייטיז. 

66. Echo & the Bunnymen – The Killing Moon

אחד מהמנוני האינדי הגדולים של שנות השמונים. סולן הלהקה והאיש שכתב את השיר, איאן מקלך טוען כי אלוהים עזר לו לכתוב את השיר משום שהוא פשוט התעורר משינה עם המילים בראשו. הוא גם טוען שזה השיר הגדול ביותר בכל הזמנים. לגבי זה אני לא בטוח אבל ללא ספק מדובר באחד הגדולים בשנות השמונים.

65. Leonard Cohen- Hallelujah

ללא ספק אחד השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם. כמו המון יצירות לפניו, גם הללויה של לאונרד כהן צבר פופולריות לאט ובהתמדה בעזרת הופעות בסרטים ואינספור קאברים שנעשו לו במשך השנים. יצירה חד פעמית שהוכיחה פעם נוספת כמה גדול הוא באמת הכהן הגדול.

64. The Church – Under the Milky Way

השיר הנפלא הזה הוא ביי פאר הלהיט הכי גדול בקריירה של ההרכב האוסטרלי. הוא נכתב על מקום באמסטרדם שנקרא בהולנדית The Melkweg (שביל החלב) שהפך ממפעל ישן לבר, קפה מקום המקרין סרטים ובכלל בית לשלל אמנים ויצרני תרבות. 

63. Suzanne Vega- Luka

אחד השירים הנוגעים ברשימה ולו בכדי, הוא עוסק באחד הנושאים הכואבים והמכעיסים ביותר: התעללות בילדים. השיר נכתב על ידי וגה בהשראת קבוצת ילדים שנהגה לשחק מתחת לבניין בו היא גרה. לאחד הילדים בחבורה קראו לוקה ("תמיד אזכור את השם שלו" היא סיפרה). לוקה תמיד היה מעט בצד, מתבודד ומשם הגיע הרעיון לשיר.

"אני לא חושבת שבמציאות הוא היה ילד מוכה אלא פשוט שונה" אמרה וגה. אבל זה לא באמת משנה, בשיר הזה הצליחה לנגוע הזמרת האמריקאית באחד העצבים החשופים של כל הורה ופאק איט, כל בן אדם שיש לו לב.

62. Skid Row- 18 and Life

להקות ה- Hair Metal או ה- Glam Metal לא זכו לאהדה ביקורתית גדולה בזמנו אבל אין ספק שהן השפיעה על דורות של נגנים. בין להיטי הענק של דף לפרד, בון ג'ובי, ואן היילן ואחרים, מתבלט דווקא 18 and Life המעולה שמכיל בתוכו את כל האלמנטים של הז'אנר לרבות סיפור אחד על "ריקי" שרצח את חברו ונידון למאסר עולם.

61. Bruce Springsteen- Born in the USA

דגלי ארה"ב על עטיפת הסינגל והחזות הכל כך אמריקאית של 'הבוס', הביאו אפילו את נשיא ארה"ב, דונלד רייגן, לשבח את האמן ואת השיר. מה שהוא לא ידע זה שלהיט הענק הזה מ- 1984 הוא שיר מחאה אנטי מלחמתי היוצא בחריפות נגד יחס ממשלות ארה"ב ליוצאי מלחמת וייטנאם. אחד מהשירים שהפכו את ספרינגסטין לכוכב על לא רק בארה"ב, אלא בעולם כולו.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

60. Aerosmith ft. Run DMC- Walk this Way

עד 1987 איירוסמית' כבר הייתה סוס מת. אבל אז הגיעו Run DMC ומפיק העל ריק רובין והמציאו את הנו-מטאל. זהו אחד השירים הראשונים שערבבו במיומנות מעוררת השראה רוק עם ראפ ולמעשה יצרו ז'אנר חדש. השיר תרם רבות להתפרצותה של המוזיקה השחורה את תוך המיינסטרים והחזיר את הקריירה של איירוסמית' למסלול.

59. Tears For Fears- Mad World

שנות השמונים התאפיינו לא רק בתמורות מוזיקליות וחברתיות רחבות אלא גם בשינויים טכנולוגיים עצומים. משחקי הוידאו, המחשב האישי, הווקמן, הדיסקמן, הטלפון הסלולרי לצד תקשורת ההמונים שהפכה את העולם לכפר גלובלי אחד, נתנו תחושה של השתלטות טכנולוגית חסרת מעצורים ומפחידה.

תחושת החנק והאורבניזציה הגוברת נוכחת מאוד בשיר המלנכולי הזה המתאר אדם שלא מוצא את מקומו בעולם. אינספור גרסאות כיסוי קיימות לשיר הזה כאשר המפורסמת ביותר היא גרסת הפסנתר העירומה של Gary Jules מתוך הסרט דוני דארקו. החידוש הפתיע בטירוף את הממלכה המאוחדת כאשר כבש את ראש המצעד הבריטי בחג המולד של שנת 2001.

58. Duran Duran- Girls on Film

אחת הלהקות שחייבות את הצלחתן לעלייתו MTV. למעשה Girls on Film נאסר לשידור בערוץ בגלל תוכנו הפרובוקטיבי, אבל כמו בהרבה מקרים בעבר, דווקא האיסור העלה משמעותית את הבאז סביב השיר והפך אותו ללהיט הפריצה של אחת הלהקות המצליחות של העשור.

57. Red Hot Chili Peppers- Knock Me Down 

אחרי ששחררה שלושה אלבומים וצברה לעצמה קהל מעריצים אדוק, שלא לומר פנאטי, לקראת סוף העשור עתידם של הפלפלים החריפים היה לוט בערפל. אחרי מותו של הגיטריסט והמייסד, הילל סלובק, ועזיבת המתופף, ג'ק איירונס, נותרו קידיס ופלי לבד בספינה אבל הם לרגע לא התכוונו לתת לה לטבוע.

בכדי לחזור למסלול הם צירפו את המתופף צ'אד סמית' ואת הגיטריסט והמעריץ, ג'ון פרושיאנטה שישפיעו לאין שיעור על הסאונד של הלהקה. התוצר הראשון של ההרכב החדש היה האלבום Mother's Milk מ-1989 שלמרות שקיבל ביקורות צוננות בזמן אמת, יהפוך ברבות השנים לאלבום מפתח בהתפתחות המוזיקלית של הלהקה.

Knock Me Down הוא הסינגל השני מהאלבום ואחד השירים הכי "רוקיים" של הלהקה עד אז. בטקסט פונה קידיס לסלובק המנוח ומבקש ממנו: אם תראה אותי עושה שטויות, תדאג לתת לי סטירה או מכה שתזכיר לי ש"אני לא גדול יותר מהחיים".

56. Fine Young Cannibals- She Drive Me Crazy

אחד השירים היותר אהובים עלי מהעשור. בכלל Fine Young Cannibals הם מסוג הלהקות הפחות מוערכות שלא בצדק. עם סאונד מגוון וסולן בעל אחד הקולות היחודיים ביותר באייטיז (רולנד גיפט שנולד לאם לבנה ואב שחור) ההיסטוריה מיהרה להחביא אותם ולא בצדק. מזל שהלהיט הזה שרד.

אגב זה זמן טוב לנפץ את האגדה האורבנית ולספר שהתופים בשיר הם לא סימפול, לא סינתיסייזר ולא מכונת תופים אלא תופים אמיתיים.

55. The Cars- Drive

אחת הבלדות היפות של העשור. שיר שובר לב על אדם שמתבונן באהובתו, או לפחות מישהי שהוא נהג לצאת איתה, קורסת אט אט ומאבדת את עצמה. למעלה משלושה עשורים לאחר שיצא, השיר הזה מצליח לרגש ולצמרר כאילו הוא יצא אתמול.

54. Soft Cell- Tainted Love

מעטים יודעים שלהיט האייטיז הענק הזה הוא למעשה קאבר לשיר סול אמריקאי משנת 1964. אבל זה לא באמת משנה כי שיר טוב הוא פשוט שיר טוב, לא חשוב באיזה גרסה. חוץ מזה, שילוב כל כך מעולה של סול שחור, מוזיקה אלקטרונית וזמר גיי יכול היה לעבוד כנראה רק באייטיז. לעוד קאברים שלא ידעתם שהם קאברים

53. Talking Heads- Road to Nowhere

"רציתי לכתוב שיר שיציג את האפוקליפסה והסוף באור מבודח, אפילו מצחיק" סיפר דייויד ביירן הענק על השיר הזה. עוד הוכחה מוזיקלית לקריירה הייחודית והמופלאה כל כך של ביירן ו"הראשים המדברים" שלו.

52. Cyndi Lauper- Time After Time

אחרי המסיבה של Girls Just Want to Have Fun חשפה סינדי לאופר את הצד הרגיש שלה עם הסינגל השני בקריירה שלה שיהפוך להיות אחד משירי האהבה הגדולים אי פעם. שיר על אהבה ענקית ומסירות אין קץ שזכה לאינספור קאברים ממגוון ענק של ז'אנרים שכנראה יעניקו לו חיי נצח ובצדק.

51. The Clash- Rock the Casbah

אחד השירים הכי פופיים בקריירה של הפאנקיסטים מלונדון. השיר שנכתב בהשפעת מהפכת האייתולות באיראן שאסרו על השמעת מוזיקה מערבית במדינה, מתאר מלך האוסר על עמו להאזין למוזיקת רוק אבל הם כמובן מורדים ורוקדים לצלילי המוזיקה. גם כשהם קומיים מצליחים ג'ו סטארמר והקלאש להעביר מחאה והתנגדות בצורה כל כך קסומה ומעוררת מחשבה.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

50. Tears For Fears- Sowing the Seeds of Love

לפי סיפורי הלהקה, לקח נצח להקליט את השיר הזה, אבל הרווח כולו שלנו. עם רפרנסים לסיקסטיז, קצת מחאה נגד מרגרט תאצ'ר והפקה גדולה מהחיים, Sowing the Seeds of Love הוא ללא ספק אחד השירים הכי כיפיים של העשור.

49. Police- Every Breath You Take

תמיד ראיתי בסטינג דמות מעט מתנשאת, ואני מודה שלא תמיד התחברתי למוזיקה שלו. אבל מהגאונות של Every Breath You Take אי אפשר להתחמק. כמו שכתבתי על השיר בפוסט על 12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים, לא משנה כמה פעמים אשמע אותו ולא משנה כמה אני אחשוב שסטינג הוא פלצן מתנשא, ברגע שמתחיל ליין הבס הגאוני הזה, אני מקבל כזה אגרוף בבטן שאני לא מתעורר ממנו עד שהשיר מסתיים. פשוט ונפלא.

48. Depeche Mode- Everything Counts

בניגוד להרבה מלהקות התקופה, דפש מוד תמיד שאפו ליצוק תוכן טקסטואלי איכותי אל תוך צליל הפופ שלהם ו- Everything Counts הוא מהדוגמאות הראשונות לכך. שיר על תאוות הבצע הקואופרטיבית שהתחבר נפלא למדיניות הכלכלית ש"אשת הברזל", מרגרט תאצ'ר, הנהיגה בממלכה המאוחדת. שיר שלקח את דפש מוד למחוזות חדשים של הצלחה וביסס אותה כאחת הגדולות של שנות השמונים.

47. OMD- Enola Gay

יחד עם דפש מוד, Human League ואחרות, ל- Orchestral Manoeuvres in the Dark יש מניות רבות בעלייתו של הפופ החדש והסינת'פופ בשנות השמונים והרבה בזכות הלהיט הזה.

אם יש דבר כזה סטנדרט של מוזיקת פופ זה השיר הזה. עם טקסט אנטי מלחמתי (אנולה גיי הוא שם המטוס שהטיל את פצצות האטום על הירושימה), ריף סינתיסייזר ממכר והפקה שהקדימה את זמנה, אין בכלל ספק שמדובר באחד השירים שעיצבו את הסאונד של האייטיז.

46. Tracy Chapman- Talkin' bout a Revolution

אלבום הבכורה המופתי של טרייסי צ'פמן הוא תיעוד דוקומנטרי יוצא דופן של הגזענות והאפליה ממנו סבלו,  ובמידה רבה עדיין סובלים, השחורים בארה"ב.

ביו תיאורי הגזענות האוטוביוגרפיים הקשים, האלבום נפתח דווקא עם בשורה אופטימית על כך שסוף סוף השינוי מגיע והגלגל מתחיל להתהפך. האמנם? שלושה עשורים לאחר שנכתב, השיר הספיק להפוך לאחד השירים הפוליטיים, המעצימים והמרגשים ביותר.

45. Midnight Oil- Beds Are Burning

מכל השירים ברשימה Beds Are Burning הוא כנראה הפוליטי והמחאתי ביותר. הוא עוסק בנישול ההדרגתי של יבשת אוסטרליה מהילידים האבוריג'ינים (על קצה המזלג כן?), בצער שנגרם להם ובצורך של האוסטרלים להחזיר להם או לפחות להתנצל. בלי קשר יש לשיר הזה את אחד הפזמונים ההמנוניים והממכרים ביותר שנכתבו אי פעם.

האלבום ממנו לנקח השיר (Diesel and Dust מ-1987) נבחר ב-2010 על ידי הרולינג סטונס במקום ה- 13 ברשימת האלבומים הגדולים ביותר של שנות השמונים וב- 2010 הוא נבחר באוסטרליה כאלבום האוסטרלי הטוב בכל הזמנים. יש כבוד.

44. Michael Jackson- Smooth Criminal

ככה נשמע מלך הפופ בשיאו. השיר הזה נכתב על ידי מייקל ג'קסון, שבניגוד לשירים שאחרים כתבו עבורו, לא נכתב מנקודת מבט אישית אלא על פושע דמיוני שתוקף בחורה בשם אנני ושואל אותה "האם היא בסדר" למרות שדי ברור שהיא הכל חוץ מבסדר. אז מי זאת לעזאזל אנני? 

למי שלא יודע בובת אנני (Annie Doll) זו שמה הבובה עליה מתאמנים בהגשת עזרה ראשונה, והדבר הראשון שעושים בעת הגשת עזרה ראשונה היא לשאול את המטופל "האם אתה בסדר?". מכאן כל מי שעבר סדנת עזרה ראשונה יודע שהדבר הראשון שעושים הוא לשאול: ?Annie Are You OK ומשם שאב ג'קסון את הרעיון לאנני ולשאלה. האמת שזה לא באמת משנה, עדיין מדובר במלך הפופ בשיאו, וזה עוד בלי להזכיר את החלק בריקוד בו הוא נוטה כלפי הרצפה בזווית של 45 מעלות- תנועה שהוציאה את כל העולם מדעתו. קלסיקה. אגב, לעוד עובדות מדהימות על מוזיקה שירעידו לכם את האזניים הקליקו ממש כאן

43. Visage- Fade to Grey

השיר הזה יצא ממש בתחילת העשור ולמעשה הציג את הסאונד שילווה אותו לכל אורכו. השילוב בין האסתטיקה האלקטרונית הניסיונית לבין הסינת'פופ הגיע כאן לשיא חדש. לא פלא שהשיר הזה כבש את אירופה בסערה.

סולן הלהקה, סטיב סטריינג', היה בעל מועדון הבליץ המיתולוגי בו בילו צעירים רבים שאימצו לחיקם את המוזיקה האלקטרונית החדשה תוך טשטוש מאפיינים מגדריים ואימוץ סטייל צבעוני וצעקני. צעירים אלה יכונו לימים "ילדי הבליץ" או "הניאו-רומנטיים" והם אלו שיביאו את בשורת הסינת'פופ להמונים.

42. Queen- Radio Ga Ga

השיר הזה נכתב על ידי מתופף הלהקה רוג'ר טיילור, כנוסטלגיה לימי הרדיו העליזים אך גם כביקורת על תחנות הרדיו שמנגנות את אותם להיטים שוב ושוב. בעידן ה- MTV והשינויים הטכנולוגיים התכופים, לא פלא שהשיר הזה (שהקליפ שלו הוא מחווה לסרט המדע בדיוני האייקוני, 'מטרופוליס' מ-1927) היה להיט ענק.

41. Prince- Purple Rain

זה פסיכי כמה שהבן אדם הזה היה מוכשר. אחד משירי הסיום הגדולים ביותר, אחד השירים שהגדירו את פרינס, את האמנות הבלתי ניתנת לערעור של אמנים שחורים בארה"ב ואת העשור כולו. 

האלבום הוא למעשה פס הקול של הסרט בעל אותו השם בכיכובו של פרינס כאשר גם בסרט וגם באלבום Purple Rain מהווה את שיא היצירה. השיר אף זיכה את פרינס בפרס האוסקר על השיר הכי טוב מתוך סרט. כבוד.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

40. Sonic Youth- Teen Age Riot 

עוד הרכב רוק אמריקאי אלטרנטיבי שמעולם לא זכה להכרת ההמונים אך השפיע על דורות של מוזיקאים. השיר הזה מגיע מתוך Daydream Nation המופתי שיצא ב- 1988 והוא מוקדש לסולן Dinosaur Jr, ג'יי מאסיקס, לו מיעדים חברי הלהקה על פי השיר את תפקיד נשיא ארה"ב.

39. Pet Shop Boys & Dusty Springfield- What Have I Done to Deserve This

עם אלבום בכורה אמיץ ושרשרת להיטים שחיברו במיומנות בין השכל לרגליים, ב- 1987 הפט שופ בויז היו הדבר הכי חם על הפלנטה. לאור כל זה לא היו מתאימים מהם להחזיר לאור הזרקורים את אחת הזמרות שהם הכי אהבו, מי שנחשבת ל"זמרת הסול הלבנה הגדולה אי פעם", דסטי ספרינגפילד.

אחרי שנים של סמים ואלכוהול, ספרינגפילד נתפסה כסוס מת ולכן כשהגיעה השיחה מהצמד היא קפצה על ההזדמנות בשתי ידיים. לימים תספר כי כשהיא נכנסה לראשונה לאולפן היא שאלה את ניל וכריס "כיצד תרצו שאשיר את השיר?" והם ענו לה: "בדיוק כמו שאת שרה". אז היא שרה והדואט כבש את המצעדים והעולם.

עם עיבוד לא סטנדרטי לשיר פופ, טקסט נפלא כרגיל של ניל טננט והנשמה של ספרינגפילד, השיר הזה נחרט לנצח כאחד הגדולים של האייטיז ובכלל.

38. Duran Duran- Save a Prayer

"חלק עלולים לקרוא לזה סטוץ של לילה אחד, אבל אנחנו יכולים לקרוא לזה גן עדן…". כמה תמימות ורוח נעורים יש בשיר הנפלא הזה. אחד הלהיטים הגדולים של הלהקה ושל האייטיז בכלל.

37. Culture Club- Do You Really Want to Hurt Me

אם האייטיז היו אורגיה אחת גדולה של צבע, סטייל וערפול מגדרי, אז בוי ג'ורג' היה הכהן הגדול. עם מראה מוחצן המטשטש בכוונה את ההגדרות המגדריות בין גברים לנשים ושירי פופ נצחיים, קנו בוי ג'ורג' ומועדון התרבות שלו, את מקומם בהיסטוריה של הפופ.

מעל כל הלהיטים של ההרכב עומד ללא ספק שיר האהבה הקלאסי הזה שכתב ג'ורג' לאהובו ומתופף הלהקה, ג'ון מוס.  גם הקליפ בו נראה בוי ג'ורג' עומד למשפט (עם חולצה בעלת כיתוב בעברית "תרבות אגדה") יכול להתפרש כסוג של שפיטה חברתית כלפי בוי ג'ורג' ונטיותיו המיניות. תהא האמת אשר תהא, השיר הזה הביא את מועדון תרבות להמונים ואת בוי ג'ורג' לדמות מרכזית בעידן הפופ החדש. 

36. REM- The One I Love

אחת מלהקות האלטרנטיב הגדולות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה. אולי לא הרבה יודעים אבל אר.אי.אם שיחררו במהלך שנות השמונים לא פחות משישה אלבומים כאשר עם כל אחד גדל והתהדק קהל מעריציה. אבל השיר שבאמת פיצץ אותם לגדולה ללא ספק היה The One I Love. באופן טבעי כולם חושבים שמדובר בשיר אהבה רומנטי אבל למעשה זה שיר על אהבה נצלנית, רעה וכמו שמייקל סטייפ מתאר אותו "ברוטאלי".

 

35. The Jesus and Mary Chain- Just like Honey

השיר המפורסם ביותר של אחת מלהקות האלטרנטיב החשובות והמשפיעות של העשור. שיר מהפנט שמצליח לרגש בכל פעם מחדש, לא משנה כמה פעמים תשמעו אותו. 18 שנה לאחר שיצא, קיבל השיר חיים חדשים כשכיכב בסיום הסרט Lost in Translation ("אבודים בטוקיו") הנהדר בכיכובם של ביל מארי וסקרלט ג'והנסון.

34. Roxy Music – Avalon

כל כך הרבה שירים יפים יש באלבום האחרון והנפלא של רוקסי מיוזיק, אך מעל כולם עומד שיר הנושא. שיר רך, אינטימי ומלא קסם עליו מנצחת השירה המלטפת של בריאן פרי. בשיר מתארחת הזמרת ילידת האיטי, יאניק אטיין, עליה סיפר פרי כי בזמן ההקלטות הוא שמע אותו שרה מהחדר הצמוד והיה חייב להכניס אותה לאלבום.

33. Guns N' Roses- Welcome to the Jungle

המילים הראשונות ששמע וויליאם ברוס ביילי כשהוא הגיע לעיר המלאכים היו "ברוך הבא לג'ונגל". אז וויליאם הפנים, שינה את שמו לאקסל רוז, הקים את גאנז אנד רוזס ויחד איתם כתב את אחד משירי הרוק הטובים ביותר אי פעם.

32. Tracy Chapman – Fast Car

Fast Car עוסק ברצון לברוח מהכל (במקרה של צ'פמן מהעוני, הגזענות והבדידות) ולפתוח דף חדש במקום אחר תוך כדי השארת העבר מאחור.

השיר הזה הפך ללהיט ענק רק אחרי שצ'פמן ביצעה אותו בקונצרט הענק לכבוד יום הולדתו של נלסון מנדלה באיצטדיון וומבלי. אחרי שכבר ביצעה מספר שירים קודם לכן, הובהלה צ'פמן שוב לבמה בגלל שהמופע של סטיבי וונדר התעכב. זמרת הפולק המרגשת נתנה ביצוע אקוסטי לשיר הזה ומשם הכל היסטוריה.

31. Fleetwood Mac- Little Lies

כמו בהמון משירי הלהקה, גם Little Lies עוסק במערכת יחסים מורכבת, על גבול הלא בריאה. במקרה הזה שרה כריסטין מק'וי על כך שהיא מעדיפה שאהובה ישקר לה "שקרים קטנים ומתוקים" במקום האמת שעלולה לפגוע בה.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

30. Grandmaster Flash and the Furious Five- The Messges

אחד השירים המשפיעים ביותר ברשימה. אם עד תחילת שנות השמונים אמריקה הלבנה נהנתה מההיפ הופ שלה על רחבת הריקודים ונטול כל ביקורת, גרנדמאסטר פלאש דאג לדחוף להם את האמת לפרצוף.

הקטע הזה מתאר בצורה מדויקת את החיים האורבניים של השחורים בארה"ב לרבות האפליה, ההזנחה והכיעור שארה"ב ניסתה להסתיר במשך שנים. שיר ששינה את תרבות ההיפ הופ לנצח.

29. Tears For Fears- Shout

השיר נכתב בהשראת טיפול שהגה הפסיכולוג ארתור יאנוב, בה הפציינט מתמודד עם פחדיו על ידי צעקות. גם שם הלהקה אגב, "דמעות עבור פחדים", הגיע מתוך מחקריו של יאנוב. בכל מקרה מדובר בשיר אדיר, מלא אנרגיה שהפך ללהיט ענק וקאבר אהוב על להקות רוק ומטאל.

28. U2- With or Without You

לפני שהפך לדוש הכי גדול על הפלנטה, בונו כתב שירים לא רעים. לא רעים בכלל אפילו ו- With or Without You הוא רק דוגמה אחת לכך. עם כל הציניות ומפלצת האצטדיונים שהפכה להיות ברבות השנים, השיר הזה עדיין יצליח להמיס את הלבבות הקשוחים ביותר. וכן, זה גם השיר של רוס ורייצ'ל.

27. Michael Jackson- Thriller

שום רשימה, מצעד או דיון על שנות ה- 80 לא יהיו שלמים בלי שיר הנושא מהאלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים. להיט הענק הזה עשה שמות במצעדים וכבש את העולם בזכות הקליפ האולטרה מפורסם שלו שכבר הפך מזמן לתופעה תרבותית חוצת גבולות וגילאים. ללא ספק אחד השירים שתמיד יהיו מזוהים עם האייטיז.

26. Simple Minds- Don't You Forget About Me 

אחד השירים האייקוניים ביותר של העשור התפרסם בזכות העובדה שנכתב במיוחד עבור אחד הסרטים הגדולים של העשור: "מועדון ארוחת הבוקר". השיר הצליח ברמות כמעט הזויות והוא אחד הסיגנלים שנוגנו הכי הרבה לאורך העשור. האמת אפשר להבין מדוע. והלה לה לה לה שבסוף, ממכר כל פעם מחדש.

25. The Smiths- Panic

מוריסי כתב את השיר הזה לאחר ששמע ברדיו דיווח על האסון הגרעיני בצ'רנוביל אותו בחר לחתום השדר עם השיר I'm Your Man של Wham! השורה Hang the DJ מעולם לא הייתה מתאימה יותר.

24. Crowded House- Don't Dream It's Over

מעבר לעובדה שהשיר הזה היה להיט ענק ב- 1986. אני חייב להודות שזה אחד השירים שפתחו בפני את העולם המופלא הזה שנקרא מוזיקה. כל כך אהבתי את השיר הזה ועד היום אני לגמרי מבין מדוע. אחת הבלדות הכי קסומות ונוגעות שנכתבו אי פעם. אולי אני משוחד ואמוציונלי, אבל יש שירים שכמו יין טוב רק הולכים ומשתבחים עם השנים.

23. Pet Shop Boys- It's a Sin

אחד מהמנוני האייטיז והפופ של כל הזמנים. ניל טננט שיר על מצע סינתיסייזרים אגרסיבי את זיכרונות ילדותו מבית הספר הקתולי בו למד. בית ספר בו התחנך כי כל תאוותיו, מחשבותיו ורצונותיו הם לא אלא חטא אחד גדול. השיר שתוקף את הממסד הדתי נאסר להשמעה בחלק מתחנות הרדיו של הממלכה המאוחדת ועל אף זה הגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי והפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם הפט שופ בויז. אגב, זהו אחד משירי הפופ עם הכי הרבה קאברים של להקות מטאל. סתם אנקדוטה משעשעת.

22. Pixies- Hey

כשדייב גרוהול שמע לראשונה את Smells Like Teen Spirit הדבר הראשון שהוא אמר זה: "וואו, זה כל כך פיקסיז!" וכמה שהוא צדק. פיקסיז נטו בשיריהם לנגן את הבתים בצורה מאוד רכה ושקטה ולהתפוצץ בפזמון, בדיוק כמו שקורה ב-Hey וגם ב- Smells Like Teen Spirit.

כמו הוולווט אנדרגראונד גם הפיקסיז לא זכו להצלחה גדולה בזמן אמת אבל המוזיקה שלהם הדהדה שנים קדימה והשפיעה על אינספור אמנים שהחליטו להרים גיטרה ולתת בראש.

21. Eurythmics- Sweet Dreams

כמו Smoke On the Water או Sunshine of Your Love, יש ריפים (צירוף צלילים שחוזרים על עצמם) שלא משנה כמה ינגנו אותם וכמה קאברים יעשו להם, הם תמיד יעבדו. ככה הוא ריף הפתיחה המושלם של Sweet Dreams. לא משנה כמה פעמים אשמע אותו או באיזה גרסה (ואלוהים יודע שיש לשיר הזה משהו כמו 2 מיליון קאברים) הוא תמיד יעביר בי צמרמורת. אחד השירים האייקונים ביתר של העשור של אחת הלהקות האייקוניות של העשור. וכמה שאני אוהב את הקול של אנני לנוקס.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

20. Depeche Mode- Never Let Me Down

אחד השירים היפים ביותר של הלהקה הענקית הזאת. עם עיבוד אפלולי אך מלא עצמה וטקסט מסתורי משהו (סמים, חברות, סקס אך כנראה סמים), Never Let Me Down הוא מהשירים שהגדירו את העשור והביאו את המוזיקה של דפש מוש להמונים. תרתי משמע.

19. Madonna- Like a Prayer

במרץ 1989, תאריך יציאת השיר, מדונה כבר הייתה הזמרת הגדולה ביותר בעולם. כל ציוץ שלה זכה לחשיפה אדירה וכל שיר שלה הפך ללהיט ענק. אבל Like A Prayer היה ההוכחה שמדונה מסוגלת גם לפרוץ גבולות ולהעביר מסרים ביקורתיים. הקליפ שליווה את השיר הזה הוא אחד המפורסמים בהיסטוריה והוא נוגע בשלל נושאים חברתיים נוקבים כמו גזענות, אפליה, דת והדובדבן שבקצפת הצגתו של ישו כאדם שחור.

הקליפ הפך לתפוח אדמה לוהט והפך לשערורייה כל כך גדולה עד אשר חברת פפסי ביטלה את חוזה המיליונים שחתמה עם מדונה. אבל מעבר לקליפ, אין ספק שמדובר בפנינת פופ יוצאת דופן. ואני מרשה לעצמי להתוודות שאני לא מחובבי מדונה.

18. Paul Simon- You Can Call Me Al

באוגוסט 1986, התכנסו ראשי חברות התקליטים הגדולות יחד עם  עיתונאי מוזיקה מובילים  ושברו את הראש כיצד לקרוא למוזיקה שבוקעת מתוך האלבום החדש של פול סיימון. התוצאה הייתה "מוזיקת עולם". וכך מבלי שהתכוון לכך "המציא" פול סיימון ז'אנר חדש שהיה בתולי לאוזניים מערביות.

באמצע העשור התגלגלה לידיו של פול סיימון קסטה של להקה אפריקאית בשם Boyoyo Boys. סיימון התאהב במוזיקה, עלה על המטוס הראשון לדרום אפריקה והחל ליצור מוזיקה עם נגנים מקומיים. הבעיה הייתה שדרום אפריקה הייתה נתונה תחת חרם תרבותי גלובלי בשל משטר האפרטהייד הגזעני. התוצאה הייתה אלבום מופת פולטי ולגמרי לא פוליטי שהתיך מוזיקה מערבית ואפריקאית.

אפשר להתווכח אם You Can Call Me Al הוא המייצג הטוב ביותר של האלבום, אבל הוא בהחלט הלהיט הגדול ביותר ממנו שגם זכה לקליפ תמים ומצחיק בטירוף בכיכובו של צ'בי צ'ייס. קסם!
פוסט 30 שנה לגרייסלנד תוכלו למצוא ממש כאן.

17. The Stone Roses- Waterfall
 

לא הסטונס, לא הביטלס, לא פינק פלויד, היה זה אלבום הבכורה של הסטון רוזס, The Stone Roses, שנבחר על ידי מגזין המוזיקה הבריטי NME בתואר האלבום הבריטי הטוב ביותר בכל הזמנים.

האמת שמאז צאתו ב-1989 ועד היום The Stone Roses לסופרלטיבים חוצי גיל וז'אנרים והרבה בזכות השיר הקסום הזה. הלהקה הייתה חלק מסצנת האינדי המדהימה של מנצ'סטר אך חבריה גילה חיבה עזה גם לדאנס ומסיבות רייבים שבדיוק החלו להתפתח.

Waterfall הוא הסטנדרט של הלהקה שמשלב בצורה מופתית את עולם הרוק והמסיבות של סוף באייטיז במה שלימים יכונה "קיץ האהבה השני". בהופעות חיות השיר הזה היה מנוגן למעלה מעשר דקות והפוך את ההופעה לרייב ענקי של סקס, סמים ורוקנ'רול. הניצנים ששתלו הסטון רוזס ינבטו בעתיד לבריט-פופ. תשאלו את המעריצים המושבעים נואל וליאם גאלאגר.

16. The Cure- Just Like Heaven

במשך שנים נתתי לתלמידי הגיטרה שלי את השיר הזה כדוגמה לשיר שנבנה ומתפתח בצורה מושלמת. איך באיטיות נכנס עוד כלי ועוד תפקיד עד ליצירתה של הרמוניה מושלמת. שיר האהבה הזה הוא רק אחד מהקטעים בהם מציג רוברט סמית' את היכולת המופלאה שלו לשלב בין הרומנטי לנוגה ובין השמח לאיילנר שחור ועגמומי.

15. Prince- When Doves Cry

האגדה מספרת שהזמר היחיד ממנו חשש מייקל ג'קסון (מוזיקלית כמובן) הוא פרינס. והאמת שדי בצדק. עם שרשרת אלבומים אדירים ולהיטי ענק, פרינס היה אחד האמנים הבולטים של העשור והרבה בגלל השיר הזה.

מתוך פסקול הסרט, והאלבום המדהים בפני עצמו, Purple Rain, השיר הזה הוא מהלהיטים הגדולים שידעו שנות השמונים ואחד המזוהים ביותר עם הקריירה הענפה של פרינס. מעניין לשמוע שלמרות הגרוב שלו, השיר הזה נטול כל בס לחלוטין. בשנייה האחרונה החליט פרינס להשתיק את כל צלילי בס בטענה שלאף אחד אין את האומץ לעשות דבר כזה. וואלה צדק.

14. Kate Bush- Running Up The Hill

כמה שהשיר הזה יפה. קייט בוש היא ההרבה יותר מזמרת, כותבת, רקדנית או מלחינה. היא אמנית. על כל המשתמע מכך. לא צריך להכביר במילים אלא רק לצטט מתוכו את אחת השורות האנושיות והיפות ביותר שנכתבו אי פעם: "אילו רק יכולתי לעשות עסקה עם אלוהים ולגרום לו להתחלף איתי…". מי אף פעם לא חלם על דבר כזה.

13. Pixies- Where is My Mind

למרות שלא יצא כסינגל השיר הזה הפך להיות אחד מהימנוני האינדי הגדולים בכל הזמנים (ותודה ל'מועדון קרב'). סטנדרט רוק שימשיך כנראה לחיות לנצח.

12. Depeche Mode- Personal Jesus

השיר האדיר הזה שוחרר חצי שנה לפני סיום העשור והוא עדין מצליח להגדיר אותו. החיבור בין האלקטרוניקה של דפש מוד לבין הגיטרות שיגדירו את תחילת הניינטיז מבשרות את בואו של הגראנג' והאנרגיה העצומה שמפיץ השיר הזה לא גוועות גם שלושה עשורים לאחר צאתו. אחד השירים הגדולים ביותר ברפרטואר העצום של דפש מוד.

11. Tears for Fears- Everybody Wants to Rule the World

אני זוכר שפעם, כשהייתי קטן (אל תשאלו אותי באיזה גיל כי לא אזכור) השיר הזה ממש גרם לי לבכות. תמיד הרגשתי בו דואליות בין המוזיקה החמימה והאופטימית לאיזשהו עצב פנימי שהוא נושא בתוכו.

ואכן הטקסט של השיר נושא מסרים כבדים יותר כמו השאיפה לכוח ושליטה אל מול איבוד האני העצמי. בכלל האייטיז הוא עשור שהביא את המתח בין השמח לעצוב ובין המרקיד לקודר לשיאים חדשים וזה היופי שבו.

בקאבר לשיר שביצעה לורד עבור פסקול  הסרט "משחקי הרעב", היא כבר לגמרי מוציאה את הצד הקשוח שבו עם עיבוד אפל ושונה לגמרי מהמקור. מה שמוכיח שכל כך הרבה שנים אחרי, השיר הזה עוד נפלא ורלוונטי.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

10. Bronski Beat- Smalltown Boy

אם בוי ג'ורג' ו- Culture Club חגגו את המיניות שלהם אז ברונסקי ביט הראו את הצד הפחות סימפטי שלה. Smalltown Boy הוא שיר מלא כאב על בריחה מהבית ומהמקום שאמור להגן עלייך, אל עבר הלא נודע ואל עצמך.

הקליפ קורע הלב מבוסס על חוויות  הילדות של הסולן, ג'ימי סאמרוויל, שסבל מהומופוביה ואף אלימות בשל נטייתו המינית. השיר הזה, והקליפ בעיקר, העלו למודעות את יחס החברה כלפי הקהילה הגאה ואת האתגרים איתם היא מתמודדת ביום יום כמו: דחייה מהמשפחה, ניכור חברתי, בריונות, בדידות הומופוביה ועוד. בהרבה מובנים השיר הזה העלה לסדר היום נואש הקהילה הגאה יותר מאשר הרבה ניסיונות אחרים לאורך השנים. אבל גם בלי ההקשר ההומוסקסואלי, השיר הזה הוא לא פחות ממדהים.

9. The Cure- Lovesong

בתוך הדיכאון הקלסטרופובי שאופף את Disintegration המופתי, Lovesong הוא האור שבקצה המנהרה. אוויר בתוך אוקיינוס של עצב. אחד משירי האהבה הנוגעים אי פעם שכמה שהוא פשוט, ככה הוא גם יפה. ל- 15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם.

8. Michael Jackson- Billie Jean

שיר פופ גאוני עם אחד מתפקידי הבס הגדולים בהיסטוריה. מבוסס על מפגשיו עם מעריצים פנאטיים, Billie Jean היה אחד השירים שנוגנו הכי הרבה ב- MTV ופתח את הדלת עבור אמנים שחורים בערוץ. אחד מרגעי הפופ האייקונים שהפכו את מייקל ג'קסון למלך הפופ ואת ה'פופ' כאמנות שיש להעריך.

7. Human League- Don't You Want Me

"זה הרגע בן MTV דרבן את הפלישה הבריטית השנייה…" (מתוך מגזין המוזיקה The Village Voice על השיר Don't You Want Me). כמו הביטלס ב- 1964, כך הלהיט העצום הזה של 'הליגה האנושית' פתח עבור אמני הפופ החדש הבריטיים את הדלת לאמריקה.

עד 1980 הורכבה 'הליגה האנושית' משלושה מוזיקאים גברים שעשו בעיקר מוזיקה אלקטרונית אוונגרדית. אך לאחר עזיבתם של שניים מהמייסדים, החליט  הזמר והכותב פיל אוקי לצרף אליו את הזמרות ג'ואן קת'רל וסוזן אן סאלי ולקחת את ההרכב החדש לכיוונים נגישים יותר. התוצאה הייתה האלבום הסופר מצליח Dare שיצא באוקטובר 1981 והכיל את Don't You Want Me שהגדיר את הסאונד של העשור כולו.

אי אפשר להפריז בחשיבות ההיסטורית של השיר הזה. זה הרגע בו המוזיקה האלקטרונית גלשה מהשוליים למיינסטרים, זה הרגע בו הפופ והגל החדש אומצו על ידי ה- MTV ובחסותו כבשו את העולם. שיר ענק שנשאר כיף ענק ורלוונטי גם היום.

 

6. Pet Shop Boys- West End Girls

מי היה מאמין ששני בריטים מעונבים בגיל 30 יפתחו את דלתה של הממלכה הבריטית להיפ הופ? אבל זה בדיוק מה שעשו הפט שופ בויז עם המגה להיט שלהם, West End GIrls מ- 1985.

הפט שופ בויז תמיד ידעו להתיך ז'אנרים לכדי יצירות פופ מרקידות, חברתיות וחכמות וזה בדיוק מה שהם הציגו לעולם בסינגל הבכורה שלהם. עם טקסט חברתי על אנגליה בעידן מרגרט תאצ'ר, אינספור רפרנסים היסטוריים וליין בס אלקטרוני ממכר, West End Girls הפך לאחד השרים שהגדירו את העשור ואת הקריירה האלמותית של אשפי הפופ הבריטיים.

6. New Order- Blue Monday

מה כבר אפשר לכתוב על השיר הזה שטרם נכתב? סינגל ה-12" הנמכר בהיסטוריה, מהאבות המייסדים של הדאנס המודרני, שיר שכל מי ששמע אותו היה בהלם שאפשר בכלל לייצר כאלה דברים ב- 1983.

Blue Monday תפס את העולם בתדהמה. הוא היה החוליה המקשרת בין הדיסקו והדאנס הניו יורק לרייבים ולפופ החדש הבריטיים. נקודת הזינוק ממנה יצאו עוד עשרות ז'אנרים אלקטרוניים. על זה נאמר קלסיקה.

4. David Bowie- Ashes to Ashes

עם קליפ שהקדים את זמנו, טקסט גאוני ועיבוד מרתק לא רק שהשיר הזה הוא אחד הגדולים של שנות השמונים, הוא אחד הגדולים בהיסטוריה. אני זוכר את היום שאחי הגדול הראה לי את השיר הזה ב- MTV. הוא נחרט לי ישירות בלב ובמוח. זה היה כל כך חדש, כל כך שונה ממה שהכרתי עד אז. דייויד בואי הוא אמן חד פעמי עם אינספור שירים מושלמים, אבל Ashes to Ashes הוא כנראה היהלום שבכתר.

3. Joy Division- Love Will Tear Us Apart

אחד השירים הכי אמיתיים והכי כואבים שנכתבו אי פעם. איאן קרטיס כתב אותו בתקופת השפל הגדולה בחייו בה מצבו הבריאותי היה רופף ונישואיו לאשתו, דבורה, הלכו והתפרקו. חודש בלבד לאחד ששוחר, התאבד איאן קרטיס בתלייה. שלושת חברי הלהקה הנותרים הקימו את New Order והשאר היסטוריה.

2. New Order- Bizzare Love Triangle

לכל אורך העשור ניו אורדר דאגו לדחוף את גבולות המוזיקה לקצה (Blue Monday לדוגמה) עם שרשרת שירים שיחיו לנצח ושילבו במיומנות פוסט-פאנק, רוק, דאנס, פופ, EDM ושלל ז'אנרים. אך מעל כולם עומד Bizzare Love Triangle, אחד השירים הכי יפים לא רק של שנות השמונים אלא בכלל. קלסיקת ניו וייב שלא הזדקנה לרגע ועושה צחוק ממבחן הזמן. אם יש דבר כזה שיר פופ מושלם, כנראה שהוא נשמע ככה.

1. The Smiths – There is a Light That Never Goes Out

עוד לפני שהתחלתי את המצעד היה לי ברור איזה שיר יתפוס את המקום הראשון. מתוך כל הקלסיקות האלמותיות של הסמית'ס, There is a Light that Never Goes Out עומד בגאון מעל כולן. לא הרבה יודעים אבל השיר הזה אפילו לא יצא כסינגל מאלבומה השלישי והסופר מוערך של הלהקה, The Queen is Dead. הוא יצא רשמית רק ב- 1992 בשביל לקדם אוסף. אבל זה לא משנה כי לשירים כאלה אין באמת גיל, הם רלוונטיים תמיד.

אולי לא מדובר בשיר הכי "חשוב" ברשימה, בטח לא בשיר שמופק הכי יפה או בשיר שפרץ גבולות מוזיקליים חדשים, אבל מה שיש בו זו פשטות, לב ואמת שנדיר למצוא בשירים אחרים. זה שיר שמבטא קול שלם של אאוטסיידרים שהצבעוניות של ה- MTV לא דיברה אליהם. דור של צעירים מלנכוליים ומוכשרים שמצאו נחמה במילותיו האפלוליות והיום יומיות של מוריסי. דור של צעירים שהאמינו שהאהבה תנצח הכל. 

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!
לפלייליסט המלא בספוטיפיי>> 

שמונים השירים הגדולים ל שנות השמונים מודעה 2.png

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

 

מודעות פרסומת

האלבום הלא מוערך של רדיוהד: 15 שנה ל- Hail to the Thief

אם יש דבר כזה אלבום לא מספיק מוערך של רדיוהד, הרי שזה Hail to the Thief. אבל האמת היא שמדובר באחד האלבומים היותר טובים שלהם.

ציון המועדון: ★★★★☆

פיגועי ה-11 בספטמבר יצרו מציאות עולמית חדשה. לטרור אין פחד או גבולות ושום מדינה לא חסינה בפניו. הפיגועים הגדולים בהיסטוריה של ארה"ב הפכו את העולם בראשית המילניום החדש למקום שקצת יותר מפחיד בו.

לכן כשג'ורג' בוש הכריז על "המלחמה בטרור" – מבצע יומרני למיגור כל ארגון או משטר שהיה קשור בצורה כזאת או אחרת לפיגועי האחד עשר בספטמבר או לטרור בכלל, העולם מיהר להתייצב מאחוריו. 

"המלחמה תהיה ארוכה ותציב על הכוונת לא רק ארגוני טרור אלא גם מדינות המגבות אותן. כל המדינות צריכות לקבל החלטה – או שאתם איתנו או שאתם עם הטרוריסטים" אמר ג'ורג' בוש ערב יציאת ארה"ב אל הלא ממש נודע. אבל אף אחד לא רצה להתייצב לנגד ארה"ב, בטח לא כשהכעס של המעצמה הגדולה ביותר היה בסך הכל מובן ומקובל. אז העולם מיהר להתייצב לצידם של בוש ואמריקה, אפילו מדינות נייטרליות בבסיסן כמו ספרד, איטליה ואוסטרליה.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

עד 2002 הספיקה ארה"ב ובנות בריתה מאירופה להילחם באפגניסטן ומערב אפריקה והכל כאמור התקבל בהבנה יחסית וגיבוי. אך עם התרחבות הלחימה לטריטוריות אחרות, בעיקר עיראק, התמיכה הציבורית במלחמה בטרור החלה להתדרדר.

בעוד הלחימה באפגניסטן התקבלה כלגיטימית, הפלישה לעיראק נתפסה כבעלת מניעים אישיים (לבוש היה חשבון פתוח עם סדאם חוסיין עוד ממלחמת המפרץ הראשונה) וכלכליים (מצבורי הנפט העצובים במדינה). אלה הפכו את דעת הקהל והביאו מיליונים ברחבי העולם למחות נגד ג'ורג' בוש ו"מלחמותיו המיותרות".

הגישה הכוחנית של בוש כלפי כל דבר שנחשד כטרור או כסיוע לטרור הביאה רבים לצאת נגדו וכנגד ארה"ב, בעיקר באירופה שבאופן מסורתי היוותה משקל דיפלומטיה ובירוקרטי כנגד ארה"ב.

אם ב- 2001 הצהירו עיתוני אירופה כי "כולנו אמריקאים" (העיתון הצרפתי "לה-מונד" למשל) בפברואר 2003 הפגינו נגד ארה"ב ב- 10 מיליון אנשים בכ- 600 מקומות שונים על הגלובוס. התפיסה הייתה כי ארה"ב ומלחמתה העיוורת בכל מקום על הגלובוס, לא מצילים את העולם אלא מדרדרים אותו יותר.

מדהים שבתוך פחות משלוש שנים, הפכה ארה"ב מהנפגעת העיקרית שזכותה לנקום, לפושעת וכאיום על שלום העולם. גם מבחינת עולם המוזיקה.

על התגובות המוזיקליות לפיגועי האחד עשר בספטמבר כבר כתבתי כאן בהרחבה אבל בגדול הם מתחלקים לשלושה ובצורה כרונולוגית: פטריוטיזם שמרני – שירים שעודדו את אמריקה מבחינה מוראלית והצדיקו נקמה. פטריוטיזם ליברלי – שירים אינטרוספקטיביים שתפקידן היה להתאבל על זכר הקורבנות, לעשות חשבון נפש ולבנות את האומה מחדש. ולבסוף מחאה- שירים שיצאו נגד מדיניות המלחמה בטרור של ארצות הברית. 

Hail to the Thief משתייך לשלב השלישי, ולא רק בשל העובדה ששמו, "הידד לגנב", מתייחס ישירות לג'ורג' בוש (כך נהגו לקרוא לו מתנגדיו בקמפיין הבחירות שלו). חלק גדול מהליריקה באלבום נכתבה על ידי יורק מתוך "תחושה כללית של בורות, חוסר סובלנות, פאניקה וטיפשות שהגיעו בעקבות בחירתו של ג'ורג' בוש לנשיא ארה"ב", מה שהופך את Hail to the Thief לאלבום הכי פוליטי של רדיוהד.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

יחד עם זאת, הפוליטיקה של יורק אינה מלוכלכת. לא תמצאו בטקסטים חצים ישירים נגד בוש, זה קל מדי עבור יורק, לכן המחאה שלו מתובלת עם שלל עולמות החל מהחלל החיצון ועד תוכניות ילדים שבנו נהג לצפות בהן.

There There למשל, הסינגל הראשון מהאלבום הוא גם כינוי לאופן בו מרגיעים ילד וגם התהדר בקליפ מרהיב שנראה כמו אגדת ילדים בה יורק הוא הכוכב. הטקסט מזהיר אותנו מפני הסכנה שאורבת בדברים שנראים טוב מדי". "רק בגלל שאתה יכול להרגיש את זה, עדיין לא אומר שזה קיים" שר יורק בפזמון.  לימים הוא יתוודה שבכה בפעם הראשונה ששמע את השיר מוכן.

לירית Hail to the Thief ממשיך מסורת מפוארת של כתיבה פוסט מודרנית של יורק, שמצליח לנגוע בעצבים החשופים ביותר הן של הנפש האנושית והן של החברה בתוכה היא חיה. אבל גם מוזיקלית האלבום הזה הוא  הצלחה כבירה בעיני. 

Hail to the Thief הוא שילוב מדויק בין הרוק של The Bends ו- OK Computer לאלקטרוניקה של Kid A ו- Amnesiac. האלבום נפתח באחד מהקטעים הכי עצמתיים של רדיוהד אי פעם, 5=2+2, העוסק בבלבול, פרנויה, חרדה והעובדה ששום דבר לא נראה כמו שהוא נראה (תודה ל- '1984'). השיר הזה אולי מתחיל שקט אבל בהמשך הוא מתפוצץ והופך לאחד השירים הכי "כבדים" ברפרטואר של הלהקה. 

מיד אחריו מגיע Sit Down. Stand Up שנכתב בעקבות עדויות ששמע יורק על רצח העם ברואנדה ומציג את רדיוהד בשיאה האלקטרוני. בעיני זה אחד הקטעים הכי מופלאים שיצר ההרכב שגורם לי לצאת מגדרי כל פעם מחדש. 

לאחר מכן מגיעה בלדת הפסנתר המופלאה, Sail to the Moon, בה יורק אומר לבן שלו "אתה יכול לגדול להיות נשיא, רק תבחין בין טוב לרע". Backdrifts המדהים והאלקטרוני שמגיע לאחר מכן סוגר את אחד מהרצפים החזקים ביותר של איזשהו אלבום של רדיוהד.  

יש כמה שירים בבטן האלבום שיוצרים בו מעט עומס ולחלוטין היה אפשר לדלל את כמות השירים, אבל כל זה לא באמת משנה כשאסופת שירים כזאת מסתיימת בשיר כמו A Wolf at the Door, מהשירים היפים ביותר שתום יורק אי פעם כתב. 

לא כל כך מובנת לי הרתיעה מ- Hail to the Thief. מדובר ביצירה שגם אם היא לא מושלמת, היא שכלתנית ומרתקת. האלבום הזה נמצא בטופ 3 שלי מבחינת האלבומים של רדיוהד ויש לי אפילו את הגרסה המשולשת שלו הכוללת ב-סיידים ולייבים הכוללים בין היתר את Gagging Order המדהים ו- Fog שרק אלוהים יודע איך לא נכנסו לאלבום.

ובכל זאת Hail to the Thief הוא עדיין אחד האלבומים העצמתיים ביותר של רדיוהד ואם טרם השתכנעתם, תנו לו צ'אנס נוסף, יש מצב שהפעם לא תתאכזבו. 

11 השירים הגדולים של רדיוהד
המחשב עדיין עובד: 20 שנה ל- OK Computer
7 אלבומים קלאסיים עם שירי פתוחים מושלמים
A Moon Shaped Pool- ביקורת אלבום

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

 

radiohead-616x440

Radiohead_-_Hail_to_the_Thief_-_album_cover

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

דו"ח המבקר #18: דניאל יפה נואשת, ספיר מתיתיהו מופלאה, עדי אברהמי משעממת ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

ספיר מתיתיהו- שקרנית

כמה אומץ צריך בשביל לפתוח קריירה במילים: ""כל בוקר אני קמה שקרנית, אני קמה מהמיטה ומצחצחת את השקרים שלי". במדינה בה הטקסט המוזיקלי השולט הוא: "אני אוהב אותה, היא לא אוהבת אותי", ספיר מתיתיהו נתנה לי אגרוף קטן בבטן ושבתה אותי בקסמה 3 שניות אל תוך השיר.

"שקרנית", סינגל הבכורה של מתיתיהו, הוא תצוגת תכלית מפעימה של מוזיקה אלקטרונית נוגה ואלגנטית עם טקסט אינטליגנטי ומרתק. אפילו הקליפ לשיר הוא יצירת אמנות שלא רואים פה כל יום. אני כבר מחכה בקוצר רוח לשיר הבא ולאלבום. ממליץ לעקוב!

דניאל יפה- מי יחבק אותי

מסתבר שדניאל יפה זכתה בעונה השנייה של X-Factor ישראל (נשבע לכם שאין לי מושג מי זאת), ועל פי ההודעה לעיתונות שמלווה את הסינגל החדש שלה, "היא יצאה לדרך חדשה". אז אמנם אין לי מושג מה הייתה הדרך הישנה של יפה כי מעולם לא שמעתי אף שיר שלה, אבל אם הדרך החדשה שלה היא ניסיון פתאטי להיות בובת פופ, היא בהחלט בכיוון הנכון. 

"מי יחבק אותי" הוא ערימה של קלישאות מוזיקליות ממוחזרות עם טקסט בעומק של מים רדודים מלאי שתן בבריכה בקלאב הוטל באילת. זה מרגיש כמו ניסיון נואש להציל קריירה שמעולם לא התחילה. בקיצור, זה לא הכיוון. 

יעל בלז- מאוחר מדי

גם ליעל בלז, זמרת ויוצרת מפתח תקווה, יש סינגל בכורה בשם "מאוחר מדי". רק שיש בעיה אחת איתו: הוא גרוע. איזה שיר שבלוני, איזה הפקה משעממת, לא יאמן שב- 2018, שיר יכול להיות עד כדי כך בנאלי ומיושן.

באנר מועדון תרבות

בלז כותבת שירים מגיל 16 וזה ניכר היטב בטקסט. עם מילים כמו: "עם הזמן הבנתי אתה לא שווה את הדמעות, האהבה סינוורה אותי ולא הצלחתי לראות, איך שיחקת לי בלב פשוט כמו בובה על חוט, עקצת ברחת האמנתי בך עשיתי טעות…" אני תוהה האם בלז לא ביצעה בדיקת איכות קפדנית לפני ההקלטות או שהיא פשוט לא התבגרה. כך או כך זה השיר הזה לא מעניין ויעל תצטרך להתאמץ עוד הרבה בשביל שהשירים שלה יגיעו לאנשהו ולא לתהומות הנשייה.

יאיר הרלינג- No Need to Fear

טוב זה פשוט שיר נפלא. אחרי ששחרר EP ראשון ב- 2016 (Fragments of Reality) חוזר, הסינגר- סונגרייטר, יאיר הרלניג (מופיע תחת השם Herling) עם שיר חדש מתוך ה- EP החדש שלו, Guiding Light. 

כמעט כל שבוע אני מקבל לפחות ניסיון אחד של אמן ישראלי לעשות פולק מקומי, אבל No Need to Fear נשמע כמו הדבר האמיתי. יש לו וייב אמריקאי לגמרי אבל עם זאת איכשהו הוא מצליח שלא להישמע תלוש. זה שיר בוגר, שלם שנשמע מבושל ויחד עם זאת אותנטי ומרגש. בקיצור, שיר מקסים ששווה שתתנו לו האזנה.

עדי אברהמי- היי, ברוך הבא

הסינגל החדש של הזמרת, השחקנית והיוצרת עדי אברהמי, נשמע כמו תאונת דרכים בין שיר של מירי מסיקה לטקסט שנשאר על רצפת חדר העריכה של קרן פלס. בקיצור משעמם מוות. לכל אורכו, השיר כמעט ולא משתנה, נשאר מונוטוני וכאילו נורא משתדל לשעמם. לחן משעמם, עיבוד משעמם ובקיצור לפני ההאזנה תדאגו להצטייד בכרית. בהצלחה לשורדים.

ספיר מתיתיהו

לדו"ח המבקר #17
לדו"ח המבקר #16

לדו"ח המבקר #15
לדו"ח המבקר #14
לדו"ח המבקר #13
לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

באנר מועדון תרבות

 

האהבה לא מתה: Chvrches- Love is Dead ביקורת אלבום

האלבום השלישי של ה- Chvrches הוא לא יצירת מופת אבל הוא כן אלבום פופ מעולה, כיף וראוי. לפעמים זה כל מה שצריך. אה כן, והוא גם מכיל את אחד השירים הטובים שיצאו השנה, ותודה למאט ברנינגר.

ציון המועדון: ★★★☆☆

אחרי 2 אלבומים בהם כונתה המוזיקה של הצ'רצ'ס (Chvrches) בשלל תיאורים פלצניים כאלה ואחרים כמו "אינדי פופ" או "אינדיטרוניקה", באלבומם השלישי, Love is Dead, הטריו מגלזגו סוף סוף חושף את האמת: מדובר בהרכב פופ לכל דבר ועניין. Take it Or Leave it.

בלי חארטות, בלי התנצלויות וללא צליל גיטרה אחד לרפואה, Love is Dead הוא אלבום פופ ראוי. וזו לא אמירה של מה בכך. בעידן בו הפופ הוא ביט ראפ אחד ארוך ומלחמת צ'ילבות בין טיילור סוויפט לקייטי פרי, הצ'רצ'ס עושים פופ אלקטרוני לא מתנצל שנשען על מסורות הסינת'פופ הקלסי של שנות השמונים. לא כל המעריצים ההיפסטרים של הלהקה אהבו את הפופ הטהור אליו צעדה הלהקה בגאון, אבל בגדול זו בעיה שלהם.

Love is Dead הוא כמו נסיעה ב'דלוריאן' של דוק ומורטי חזרה ל- 1985. אבל בקטע טוב כן? כל כך הרבה רפרנסים מוזיקליים יש באלבום הזה. בין רסיסי הצלילים והשירים אפשר לשמוע את Depeche Mode, Pet Shop Boys, סינדי לאופר ועוד עשרות אמני סינת'פופ משנות השמונים שמהם לקחו הצ'רצ'ס את ההשראה המוזיקלית שלהם. אפילו דייב סטיוארט מ- Eurythmics האגדית היה פיזית באולפן ההקלטה עם הצמד על תקן יועץ ומנטור.

אולי הסיבה שהצ'רצ'ס לקחו ב- Love is Dead את הפופ שלהם לקצה, קשורה גם בעובדה שלראשונה הם נעזרו במפיק חיצוני – גרג קרסטין שעבר בין היתר עם סיה, 'פו פייטרס', בק, פינק ועוד רבים אחרים. קרסטין גיבש את הסאונד של ההרכב והוציא אותו החוצה ללא פילטרים ובצורה הרבה יותר פומפוזית מבעבר.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

כבר ב- Graffiti שפותח את האלבום אפשר להבין שהצ'רצ'ס לא באים לשחק משחקים. עם סאונד פופ אפי ממכר וחם שמחבק אותך פנימה, קשה שלא להתמכר. המומנטום ממשיך גם עם Get Out, הסינגל הראשון והעצמתי וממשיך לכל אורך האלבום. עוד שירים מעולים הם Never Say Never הנפלא, Miracle האדיר, Graves הפוליטי העוסק בסוגיית הפליטים ("הגופות נשטפות אל החוף…"). ו- Wonderland שסוגר את האלבום. אבל מעל כולם עומד My Enemy, הדואט עם, סולן להקת The National, מאט ברנינגר. השילוב בין קול הבריטון העמוק של ברנינגר לבין קול הפופ הנפלא של לורן מייברי יוצר את אחד השירים הטובים שיצאו השנה.

Love is Dead הוא לא אלבום מושלם. אפשר היה בכיף לצמצם אותו מעט (הוא מכיל 13 שירים) משום שבהעדר תכנים עמוקים שיגרמו לך להרהר בנשמתך (כן, יש הרבה טקסטים נגד מלחמות ובעד אהבת חינם אבל היי, לא מדובר בבוב דילן כן?), הוא סוג של ממצה את עצמו. זה לא אלבום משנה חיים או משהו כזה אבל הוא אלבום פופ עשוי טוב, שנשמע נהדר ופשוט כיף. לפעמים זה כל מה שצריך.

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

28577179_2113948861965029_6853814969219647370_n

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

5 שנים ל- Random Access Memories של דאפט פאנק

יש מעט מאוד אלבומים מושלמים ועוד מעט יותר אלבומים שמצליחים להגדיר מחדש את גבולות המוזיקה המוכרת לנו. Random Access Memories הוא כזה, ו- 5 שנים אחרי הוא ממשיך להרקיד ולהישמע רענן כמו ביום בו יצא. במילה אחת: קלאסיקה.

ציון המועדון: ★★★★★

כבר מתחילת דרכם היו צמד היוצרים האלקטרוני הצרפתי, גיא מנואל ותומס באנגלטר, שונים בנוף. הם בכלל ניסו את מזלם כלהקת פאנק אך אחרי שגילו את סצנת הרייבים החדשה שכבשה את אירופה בחצי הראשון של שנות ה-90 הם הבינו מה הייעוד שלהם.

השניים ללא הרף שיכללו את נוסחאות ההאוס והדאנס, התיכו את האלקטרוניקה עם שלל ז'אנרים אחרים, אימצו רובוטים כאלטר אגו בכדי לשמור בקנאות על פרטיותם, צילמו קליפים מרהיבים וחדשניים (מי אמר Around the World?) והקפידו על יצירה אלקטרונית עצמאית ללא התערבות מחברות התקליטים (דבר שבאופן נדיר היה מעוגן בחוזה שלהם).

דאפט פאנק מעולם לא נכנעו לכוחות השוק והניעו את הקריירה שלהם בעצמם, בזכות מוזיקה אלקטרונית איכותית ששינתה את חייהם של מיליונים והביאה את הדאנס כמעט לכל בית בעולם.

אנושיים אחרי הכל

אחרי 2 אלבומים סופר מוצלחים ומצליחים (Homework ו- Discovery שלווה בסרט אנימה) שחררו באנגלטר ומנואל ב- 2005 את אלבומם השלישי Human After All. האלבום שלא ממש זכה לקידום מצד הצמד קיבל ביקורות מעורבות ויש שאמרו שהצמד איבד את זה. אבל כמה שהם טעו.

בשנים לאחר מכן התעסק הצמד בכל מני פרויקטים כאשר הגדול ביניהם הוא כתיבת פס הקול לסרט "טרון: המורשת" שיצא ב-2010. אחרי שנים של צפייה לסרט המשך ללהיט משנת 1982, "טרון: המורשת" התקבל בתחושות מעורבות למרות פסקול שזכה לשבחים.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אבל החשיבות שבעבודה על הפסקול של טרון עבור דאפט פאנק הייתה הרבה יותר גדולה ממה שנראה אז בפועל. בפעם הראשונה בקריירה שלהם התנסו באנגלטר ומנואל בעבודה רצינית עם נגני אולפן לרבות תזמורים ועיבודים לכלים איתם טרם עבדו. העניין החדש לגמרי פתח את הראש לצמד המוזיקאים הצרפתיים, שעם הידע החדש שלהם נכנסו לפרויקט הגדול של חייהם. 

להחזיר את החיים למוזיקה

8 שנים חלפו בין Human After All ל- Random Access Memories אבל ההמתנה הייתה שווה כל מאית שניה. אלבומם הרביעי של דאפט פאנק הוא חתיכת יצירה מפעימה, חד פעמית ומושלמת מבחינה מוזיקלית של צמד מוזיקאים מהגדולים שידענו בשלושת העשורים האחרונים. 

אך מה שעוד יותר מייחד את היצירה הזאת ומקנה לה נופך אישי ונוסטלגי, היא העובדה שהיא מצליחה לאגד בתוכה את כל הסגנונות, האייקונים והאמנים שהשפיעו על הצמד בעבר ובהווה. עם הנשמה של הסבנטיז, הסאונד של האייטיז, הרוק של הניינטיז וה- EDM של שנות האלפיים, Random Access Memories הוא שעטנז מוזיקלי חסר תקדים בהיקפו וביופיו. בית ספר להפקה מוזיקלית. "רצינו לשחק עם העבר" אמר בנגלטר, והוא קלע בול. 

אבל זה לא הכל. בזכות עבודתם על פסקול הסרט "טרון: המורשת", החליטו הצמד לאמץ את השימוש בנגני אולפן חיים כאשר הרעיון המנחה היה להחזיר את התשוקה למוזיקה בצורתה החיה. חוץ משיר אחד (Contact) לא נעשה באלבום כלל שימוש בסמפלרים והתוצאה: אלבום מוזיקה אלקטרונית שנעשה כולו בכלים חיים.

"לעולם לא נהיה שוב לבד…"

כיאה לאלבום שמתהדר בשלל נגני אולפן ומשלב במיומנות בין מגוון סגנונות מוזיקליים, ב- Random Access Memories מתארחים כל מני אמנים, שלא לומר אייקונים מוזיקליים היסטוריים, שהיוו השראה על המוזיקה של הדאפט פאנק בעבר והיום.

שיתוף הפעולה המפורסם ביותר הוא זה של באנגלטר ומנואל עם גיטריסט הפנאק ואבי להקת Chic האגדית, נייל רוג'רס. כשהוא על הגיטרה הקליטו דאפט פאנק שלושה שירים: Give Life Back to Music ,Lose Yourself to Dance והלהיט הענק של האלבום, Get Lucky. בשני האחרונים מתארח בעמדת הזמר פארל ויליאמס. 

האלקטרוניקה של דאפט פאנק בשילוב הפאנק של נייל רוג'רס והאר נ' בי של ויליאמס, הביאה את דאפט פאנק לרמות חדשות של הצלחה מסחרית. Get Lucky הפך במהרה לאחד הלהיטים הגדולים של השנה וכנראה של העשור כולו. האלקטרוניקה האירופית והסול האמריקאי מעולם לא נשמעו טוב כל כך. 

אבל זוהי רק ההתחלה. ב- Within, בלדת פסנתר מופלאה, מתארח הפסנתרן המחונן וזוכה הגראמי "צ'ילי גונזאלס" (ג'ייסון צ'ארלס בק). ב- Touch המדהים שנשמע כאילו נשלף מהסבנטיז, ומכיל את המשפט המושלם If Love is the Answer You're Home, מתארח המלחין, הכותב והזמר פול וויליאמס. ב- Fragments of Time מתארח המפיק האגדי, טוד אדוורדס וב- Doing it Right האדיר מתארח לא אחר מאשר פאקינג Panda Bear מ- Animal Colloctive. 

"קוראים לי ג'ובאני ג'ורג'יו אבל כולם קוראים לי ג'ורג'יו"

כל השירים באלבום נושקים לשלמות אבל עבורי מעל כולם נמצאים שניים. הראשון הוא Instant Crush בו מתארח אחד האמנים האהובים שלי באופן אישי, סולן להקת הסטרוקס והאיש הכי מגניב על הפלנטה, ג'וליאן קזבלנקס. יש מעט מאוד שירים בחיי שאני יכול לקרוא להם מושלמים, אבל עבורי Instant Crush הוא אחד מהם. בפעם הראשונה ששמעתי אותו פשוט בכיתי. בכיתי מכמה שהוא יפה, ואם אתם חושבים שאני מגזים אתם מוזמנים לשאול את אשתי.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

השיר השני החל מהרצון של באנגלטר ומנואל להכיר תודה ליוצר האלקטרוני האגדי, ג'ורג'יו מורודר. לפיכך ביקש הצמד ממורודר להקליט את עצמו מדבר על שנותיו הראשונות כיוצר. התוצאה היא Giorgio by Moroder: מחווה מוזיקלית שעושה כבוד למורודר יותר מכל סרט דוקומנטרי שאי פעם יצלמו עליו או מכל פרס שאי פעם יוענק לו. 

השיר בין ה- 9 דקות נע הלוך ושוב על הספקטרום שבין דיסקו, פאנק והאוס והוא מבוצע כולו בכלים חיים (על חטיבת הקצב אמונים הבסיסט ניית'ן איסט והמתופף עומר חאקים שניגנו עם האמנים הגדולים בעולם). בעיני מדובר באחד הקטעים החשובים של העשור האחרון. הצלחה כבירה ליצור קטע דאנס עם נגינה חיה באולפן. 

"שברים של זמן.."

יכול להיות שחמש שנים זה לא מספיק זמן בכדי לקבוע אם יצירה תיזכר לעוד שנים רבות. יכול להיות שזה לא מספיק זמן לדעת האם היא נטעה שורשים בזיכרון הקולקטיבי של יוצרים אלקטרונים עתידיים ומבקרי מוזיקה פלצנים כמוני כאחד. אבל בעיני אין ספק שהוא אחד מאלבומי העשור. יצירה שכולה אהבה טהורה וכנה למוזיקה. יצירה שמראה איך ז'אנרים שונים יכולים להפוך לתלכיד אחד וליצור משהו חדש שפשוט לא היה קיים לפני כן. 

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

c_scale,fl_progressive,q_80,w_800

Daft-Punk-black-suitsרוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ארקטיק מאנקיז: Tranquility Base Hotel & Casino ביקורת אלבום

האלבום השישי של ארקטיק מאנקיז אמנם אמיץ, מיוחד ושונה אבל הוא לא מצליח לסחוף. אחרי 5 שנים של שקט וביחס לשאר הרפרטואר של הלהקה, Tranquility Base Hotel & Casino הוא אכזבה.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

היחסים שלי עם ארקטיק מאנקיז הולכים הרבה שנים אחורה. עוד לפני שמאזיני גלגל"צ גילו אותם באזור AM, תלמידים שלי לגיטרה כבר הביאו את חנות הדיסקים המקומית (כן יש עוד אחת כזאת בבאר שבע) למצב בו הם נאלצו להזמין לפחות פעם בחודש סטוק אלבומים נוסף של הרביעייה משפילד.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אי אפשר להאשים אותי בחוסר חיבה עזה לאהבה לקופים הארקטים. Whatever People Say Thats What I'm Not הוא בעיני יצירת מופת אדירה, AM אלבום באמת מפעים, פאק אני אפילו אוהב את Suck it and See המושמץ. אולי בגלל כל זה האכזבה שלי מ- Tranquility Base Hotel & Casino כל כך גדולה. ואולי גם בגלל שמדובר באלבום שהוא פשוט לא מספיק טוב.

"הגיטרה איבדה את היכולת שלה להעניק לי רעיונות" (אלכס טרנר ל-NME)

כשהחלו לזרום הידיעות על כך שהאלבום החדש של ארקטיק מאנקיז הולך להיות שקט ומלנכולי, בניגוד לאחרים, אני דווקא שמחתי. אני בעד שינויים. לא רציתי עוד AM מהסיבה הפשוטה כי כבר יש AM. אחרי שנים של דיסטורשן חשבתי שיהיה מעניין לשמוע את טרנר והחברים שלו מפשיטים מעצמם מניירות של כוכבי רוק ומתחברים לצד הרגיש שלהם.

אז לא, ממש לא מפריע לי שאין גיטרות באלבום החדש, מפריע לי שהוא פשוט לא מספיק טוב. בטח בסטנדרטים שהמאנקיז הרגילו אותנו.

ואם כבר שינוי אז לפחות שיהיה מעניין או חדשני. הויתור על הגיטרה החשמלית לטובת הפסנתר לא לוקח את הלהקה לטריטוריות חדשות ומסקרנות או אל גבהים אמנותיים חדשים. לכל אורכו האלבום מרגיש מנומנם מדי, משהו שנע בין ג'אז פיפטיז סטייל, שאנסונים צרפתיים ומוזיקת מעליות. גם השירים היותר טובים באלבום נשמעים כמו רעיונות חצי אפויים שלא ממש הספיקו להתפתח.

כשרדיוהד נטשו את הדיסטורשן וחתכו לאלקטרוניקה ב- Kid A זו הייתה חתיכת הצהרה אבל כזו שגם מגובה בשירים שומטי לסת. התחושה ב- Tranquility Base Hotel & Casino היא שהכל נשאר סטטי ומנומנם. לא גרוע, אבל גם לא באמת כובש.

"רק רציתי להיות אחד מהסטרוקס…"

העובדה ש- Tranquility Base Hotel & Casino נכתב כולו על ידי אלכס טרנר על הפסנתר בביתו שבלוס אנג'לס, מקנה לו אופי יותר אישי. בהרבה מובנים זה אלבום סולו של טרנר הרבה יותר מאלבום של ארקטיק מאנקיז. 

אז אמנם לא ברור איפה הייתה בקרת האיכות של שאר חברי הלהקה בשירים החדשים, אבל אפשר לפחות להתנחם בעובדה שטרנר ממשיך להיות כותב שירים חד פעמי. במומחיות ובשנינות האופיינית לו מצייר בפנינו טרנר תמונה של כוכב רוק שרק מחפש לברוח מהמעמד, הפוליטיקה והטכנולוגיה הנוגסת באיטיות ובהתמדה ביחסים הבין אישיים. בהשפעת סרטי מדע בדיוני, טרנר בורח אל החלל החיצון הפיזי (Tranquility Base הוא שמו של בסיס הירח בו נחתו האסטרונאוטים הראשונים) אך בעיקר זה שבתוך מוחו הקודח.

ובכל זאת יש גם כמה נקודות אור. Star Treatment הפותח שמציג את המשפט הנפלא: "רק רציתי להיות אחד מהסטרוקס, עכשיו תראו את הבאלגן שגרמתם לי לעשות…", הוא קטע אינטימי ומקסים. American Sport נפלא ו- Four Out of Five הוא באמת קסם. כל כך חבל ששאר האלבום לא שומר על אותה רמה ולא מתרומם מעל הסביר.

"אתם זוכרים איפה הכל התדרדר…?"

בדיעבד ההחלטה לא לשחרר שום סינגל נראית היום ברורה לחלוטין. זה אלבום נטול סינגלים או "להיטים" ואם אתם מקווים למצוא בו את ה- Do I Wanna Know או את Mardy Bum הבאים, כנראה שתתאכזבו.

בעידן בו גיבורי גיטרות הם זן הולך ונעלם, Tranquility Base Hotel & Casino לא מהווה בשורה לחובבי הרוק. אבל מילא, הבעיה היא שהוא לא מהווה בשורה בכלל. מבחינתי טרנר עצמו דווקא טרנר עצמו סיכם את Tranquility Base Hotel & Casino הכי טוב עוד ב- 2006: You're not from New York City, you're from Rotherham. כל מה שנותר לקוות זה שמדובר במכה קלה בכנף ושהקופים לא איבדו את זה. נתראה באלבום הבא.

10 שנים ל- Whatever People Say That's What I'm Not
10 השירים הגדולים של ארקטיק מאנקיז
קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

AM

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

מותו של הרוק? על פשיטת הרגל של 'גיבסון'

חברת הגיטרות האלמותית, גיבסון, הגישה בקשה רשמית לפשיטת רגל. האם הצרות הכלכליות של אחד מסממני הרוק המובהקים ביותר מסמל את מותו הקרב של הז'אנר?

אחרי שמועות רבות עכשיו זה רשמי. יצרנית הגיטרות האגדית, 'גיבסון' (Gibson), הגישה בקשה רשמית לפשיטת רגל. החברה שנוסדה ב- 1894 ומוצריה מזוהים עם נגני ענק כמו ג'ימי פייג', רנדי רודס, זאק ויילד, בוב מארלי, סלאש ועוד רבים וטובים אחרים, נמצאת בחובות של 500 מיליון דולר ומתקשה להתאושש.

בכלל שוק הגיטרות החשמליות נמצא במשבר עצום כאשר הכנסותיו ירדו מכמיליון וחצי דולר לשנה לכמיליון בלבד בעשור האחרון. למרות הנתון הזה גיבסון טוענת כי מה שסיבך אותה הן בעיקר השקעות בחטיבת החדשנות שפיתחה ועסקאות כמו רכישת חטיבת האודיו של 'פיליפס' ב- 2014.

גיבסון אמנם הודיעה כי הגיעה להסדר על 69% מחובותיה, מה שיאפשר לה להמשיך לפתח ולמכור את מוצרי הליבה שלה. אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שאם חברה כל כך ותיקה, כל כך אייקונית ושכל כך מזוהה עם תרבות הרוק כמו ג'יבסון', נכנסת לקשיים, זו רק מראה למשבר שעובר על הז'אנר כולו.

"הרוק מת. רק הראפ חשוב".

אם לא נבהלתם עד עכשיו, בוודאי לא תשמחו לשמוע שעוד מותגי גיטרות הודיעו על קשיים. כך למשל דירוג האשראי של חברת 'גיטר סנטר' האמריקאית הורד בעקבות חוב של 1.6 כשגם יצרנית גיטרות אייקונית נוספת, 'פנדר' (Fender), הודיעה על קשיים.

אז נכון, אין ספק שבהרבה מקרים האשמה נופלת על מנהלי החברות שלא תמיד יודעים לתכנן לעתיד או לבנות תכנית עבודה פרקטית. גם השקעות כושלות וניתוח נתונים מטעה הביאו למצב הזה, אבל אי אפשר שלא לתהות האם אנשים פשוט פחות מנגנים על גיטרות חשמליות בשנים האחרונות. על פי הנתון היבש שמציין כי מכירות הגיטרות החשמליות נחתכו בשליש בעשור האחרון התשובה היא חד משמעית: כן. אבל מדוע?

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ובכן לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין שתור הזהב של הרוק כבר מזמן מאחורינו. נסו לחשוב על להקת רוק אחת גדולה בעולם וסביר להניח שתסגרו את הפינה עם ארקטיק מאנקיז ו'פו פייטרס' (דייב גרוהל אגב מנגן על גיבסון). מי ששולט במוזיקה הפופולרית כבר 2 עשורים הם ההיפ הופ, הראפ והמוזיקה האלקטרונית. הדור הצעיר נטש בהמוניו את הגיטרה עבור המחשב, הלופר והמיקרופון.

אחרי הכל היה זה לא אחר מאשר רוג'ר דלטרי, סולן הרוק האגדית, The Who, שאמר עוד באוקטובר 2016 "הרוק מת. רק הראפ חשוב".

טיילור סוויפט אשמה?

"אולי עידן הגיטרה הסתיים" אמר אריק קלפטון בכבודו ובעצמו כשנדרש לסוגיה בפסטיבל הסרטים האחרון בטורונטו אליו הוזמן בעקבות סרט דוקומנטרי חדש שצולם עליו. אבל לא בטוח שזה באמת מה שמתרחש.

במאמר של הוושינגטון פוסט מינואר האחרון בשם "המוות האיטי של הגיטרה החשמלית", נטען כי מכירות הגיטרות האקוסטיות דווקא נמצאות בעלייה (ביחס לחשמליות) בעיקר בגלל טיילור סוויפט שהיא כידוע האמנית המצליחה ביותר על הגלובוס. הפולק-פופ שלה משמעותי מאוד לקהל המוזיקאים הצעיר שרוצה לחקות אותה ואת הסאונד שלה. "היא הגיטריסטית המשפיעה ביותר בשנים האחרונות…" אמר עליה מנכ"ל "פנדר'. לא פחות ולא יותר. תוסיפו לסוויפט את הפופ המתקתק של אד שירן, סם סמית' ואפילו קולדפליי והמגמה היא ברורה. פחות דיסטורשן, יותר אקוסטי.

בשנים האחרונות גם מורי הגיטרה בישראל נמצאים במצוקה בשל מיעוט תלמידים. בהרבה מקומות בארץ אף נסגרו בתי ספר פרטיים ללימודי מוזיקה. אפילו "כלי זמר" חדלו בצורה רשתית להעניק שיעורי גיטרה. קצת עצוב לא?

ובכל זאת קצת אופטימיות?

היסטורית הרוק תמיד היה האנדרדוג. הוא צמח משירת העבדים השחורים, חי בשוליים ורק בשנות החמישים של המאה העשרים כבש את מיינסטרים כגם לאחר מכן הוא תמיד זגזג בין השוליים למרכז. מי שנשאו את הסצנה על כתפיהם הם בעיקר גיבורי גיטרה כמו ג'ימי פייג', אריק קלפטון, ריצ'י בלקמור, קורט קוביין ואחרים שבזכות כריזמה בלתי רגילה ויכולת מופלאה על הכלי השאירו אותו בחיים. ילדים הסתכלו עליהם בהערצה ורצו לנגן כמותם. היום אותם גיטריסטים הם זן נכחד ואין מי שימלא את החלל.

אבל בכל זאת הנבואה נתנה לשוטים והגלגל מסתובב. ז'אנרים פופולריים תמיד קמים ונופלים ומוקדם מדי להספיק את הגיטרות החשמליות. הרוק הוא תרבות שלא ניתן להעלים בקלות. קהל מעריציו אולי הולך וקטן, אבל הוא עדיין קהל קנאי מאוד שאהבתו לז'אנר היא בלתי מתפשרת. גם גיבסון עצמה תמשיך לייצר את דגמי הדגל שלה ולמעשה תחזיר עטרה ליושנה בכך שתתמקד בהן יותר מאשר בדברים אחרים. ללא ספק מהלך מבורך.

אז אפשר להרגע. אנחנו לא בדרך לעולם נטול גיטרות. אני לא רואה יקום בו ילד צופה בסלאש עולה על הפסנתר של אקסל בקליפ ל- November Rain ולא רוצה לחקות אותו.

אי אפשר להתעלם מהעובדה הברורה שימיה הזוהרים של הגיטרה החשמלית מאחוריה. אבל זה ממש בסדר כי זה מעולם לא היה מיינסטרים להיות רוקר. אני בטוח שכבר עכשיו דור חדש, צעיר ומצומצם מחכה בכיליון לאחוז בגיטרה הראשונה שלו ולקרוע את העולם. אם כבר קלישאות, הם אולי מעטים אבל איכותיים.

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

סלאש

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

פופ מתקדם: 30 שנה ל- Introspective של פט שופ בויז

מתוך כל אלבומי המופת שהוציאו לאורך השנים, דווקא Introspective, אלבומם השלישי של הפט שופ בויז, מצליח להגדיר אותם הכי טוב מכולם. עם הוצאת וניל מחודשת ו-30 שנה אחרי, זה הזמן לחזור ליצירה שהגדירה מחדש את הקריירה של אחד מהרכבי הפופ הגדולים בהיסטוריה.

ציון המועדון: ★★★★★

עד סוף 1987, הפט שופ בויז היו מההרכבים הלוהטים ביותר על הפלנטה. עם 4 סינגלים במקום הראשון, 2 אלבומים בטופ 3, זכייה ב'בריטס' (המקבילה הבריטית של ה'גראמי') ועוד שורת להיטים שתיחרט לעד בפנתאון הפופ, שום דבר לא יכול היה לעצור את ניל טננט וכריס לאו. שום דבר חוץ מעצמם.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

כבר מהרגע הראשון הקריירה של הצמד המצליח ביותר בהיסטוריה הבריטית נתפסה כ"שונה". בעולם הצבעוני של שנות השמונים הם הקפידו ללבוש חליפות טוקסידו מחויטות, התהדרו בטקסטים ביקורתיים על החברה והפוליטיקה הבריטית ולקחו על עצמם את תפקיד המיסיונריים שבאו להוכיח שפופ יכול להיות אמנותי לפחות כמו הרוק, אם לא יותר.

למרות שבהגדרה היבשה הם יוצרי "פופ", המוזיקה של הפט שופ בויז מעולם לא הייתה תחומה לגבולות הז'אנר בלבד ו'אינטרוספקטיב' (Introspective) הוא הדוגמה המובהקת לכך.

אם ב- Please ו- Actually הציגו ניל וכריס רק ניצוצות של יומרנות מוזיקלית (אם כי הליריקה שלהם הייתה כאמור תמיד שנונה וייחודית), ב'אינטרוספקטיב' הם כבר פותחים מבערים והולכים עד הסוף. כמו אמני רוק המתקדם ששאפו להעתיק את הרוק אל מחוזות הקלאסיקה, מותחים הפט שופ בויז את גבולות הפופ לקצה עם שירים ארוכים יותר ומורכבים יותר.

שני עקרונות מרכזיים עומדים בבסיסו של 'אינטרוספקטיב' (נקרא כך משום שכל השירים נכתבו מתוך נקודת מבט אישית). הראשון הוא הניסיון ליצור אסופת שירים שבניגוד למוזיקת הפופ והדאנס של התקופה (ובמידה רבה גם של היום), תהיה מורכבת מקטעי האולפן המלאים ולא מהגרסאות הקצרות הנחתכות מחומרי הגלם.

במילים אחרות אם נהוג להשאיר באלבום שירים בני 3-4 דקות ולאחר מכן לשחרר גרסאות ארוכות יותר למועדונים ודי ג'אים, הפט שופ בויז החליטו לעשות את ההפך ולשמור את הגרסאות הארוכות באלבום. התוצאה היא יצירה מפעימה ולא אופיינית לז'אנר הכוללת 6 קטעים בלבד שהקצר מבניהם הוא 06:15 והארוך הוא 09:24.

העיקרון השני היה "לשכלל" את אופי ההלחנה והעיבודים כך שהשירים יכללו יותר תזמורים חיים והפקה עשירה ופומפוזית. בין היתר לשמוע באלבום סינפונייטה שלמה, גיטרות ולרגע קטן אפילו זמרת אופרה. אלה ועוד מונחים על מצע ביטים אלקטרוניים המתיכים באופן מושלם את רחבת הריקודים עם תרבות של מוזיקה גבוהה.

כבר מהשנייה הראשונה אפשר לשמוע ש'אינטרוספקטיב' הוא לא עוד אלבום פופ רגיל. השיר הפותח, Left to My Own Devices, נפתח בדרמטיות עם כלי מיתר בניצוחו של המלחין ריצ'ארד ניילס, כשאחריהם נכנס ה"ביט" האלקטרוני המזוהה כל כך עם הצמד. אם תאזינו ל- 53 שניות הראשונות תתקשו להאמין שמדובר ביצירת פופ וזה עוד מבלי להזכיר את הגיחה הקצרה של זמרת האופרה, סאלי ברדשואו.

את השיר הפיק טרבר הורן שהיה בין היתר חבר בלהקת הרוק המתקדם Yes, בהרכב הפופ האוונגרדי, Art of Noise וב- The Buggles שאחראים לשיר הראשון שאי פעם שודר באמ.טי.וי, Video Killed the Radio Star.

הורן, שהפיק עשרות מוזיקאים לאורך הקריירה ומכונה "האיש שהמציא את שנות ה- 80", ידוע בחיבתו העזה לתזמורים קלאסיים ולשילובם בקורפוס של הפופ, מה שהתאים לניל וכריס כמו כפפה ליד.

כך מלבד Left to My Own Devices, הורן הפיק גם את השיר שסוגר את האלבום, גרסת כיסוי של הצמד לקטע ה"האוס" It's Alright שהוקלט במקור על ידי Sterling Void, פריס ברייטלדג' ומרשל ג'פרסון. גרסת האלבום של פט שופ בויז נמתחת לכדי 9 דקות ו- 24 שניות (זמן מפלצתי במונחי פופ) של אורגיה מוזיקלית מופלאה הכוללת מקהלה, ביט "דיפ האוס" ממכר, גיטרות, תזמורים ומה לא. ללא ספק אחד מרגעי השיא בקריירה של הצמד.

באנר מועדון תרבות

האלבום כולל גם את אחד השירים הכי אוהבים על המעריצים, Domino Dancing. כששוחרר השיר כסינגל הראשון מהאלבום, ניל תפס אותו במקרה ברדיו וגילה שהוא הגיע "רק" למקום השביעי. הוא הבין שתמה "התקופה האימפריאליסטית" של הלהקה. התקופה בה כל שיר שלהם היה ללהיט וכל ציוץ שלהם לכותרת.

השיר אגב נכתב בהשראת ביקורם של הצמד באי הקריבי, סנט לוסיה, בו לטענתם לא היה מה לעשות בערבים חוץ מלשחק דומינו. אז הם שיחקו ובעיקר הפסידו לעוזר האישי שלהם, פיטר אנדראס שעם כל ניצחון היה רוקד ריקוד דומינו מביך. הריקוד המביך הפך בידיו של ניל למטאפורה אודות סיפור אהבה שמתפרק בעקבות קנאה.

בנוסף לשלושת השירים המצוינים לעיל, 'אינטרוספקטיב' מכיל גם את I Want a Dog, שהיה בעבר B- Side לסינגל Rent וקיבל עבור האלבום מיקס חדש וארוך יותר עם סולו פסנתר נפלא של האמן האלקטרוני, ג'וש מילאן. כמו גם גם את הגרסה של ניל וכריס ל- I'm Not Scared שהם עצמם כתבו במקור לזמרת פטסי קנזיט ולהקתה Eight Wonder.

'אינטרוספקטיב' הוא לא האלבום הטוב ביותר של הפט שופ בויז (בעיני לפחות), אבל הוא נקודת ציון חשובה בקריירה שלהם. כל אחד מששת הקטעים בו מסמל את הרגע בו החליטו שלא ללכת על בטוח ולנסות ולשחזר את ההצלחה של 2 אלבומיהם הראשונים אלא לפרוץ לעולמות חדשים. זוהי יצירה שמראה התפתחות אבולוציונית של להקה שלא שוקטת לרגע על השמרים אלא תמיד מנסה לחדש, להתקדם ולפרוץ גבולות.

דוגמה לחשיבה מחוץ לקופסה ולפריצת הגבולות אפשר לראות באחד השירים המזוהים ביותר עם הצמד ושכלולים באלבום, גרסת הכיסוי לשירו של אלביס פרסלי, Always on My Mind. גלגולו של השיר החל כאשר לצד אמנים נוספים, הוזמנו הפט שופ בויז להופיע בספיישל טלוויזיוני מיוחד לציון עשור למותו של "המלך". כל משתתף ביצע גרסת כיסוי לאחד משיריו המזוהים של אלביס כאשר ניל וכריס בחרו ב- Always on My Mind.

בניגוד לעדינות ולרוך המאפיינים את הגרסה המקורית, ניל וכריס בחרו לסובב את השיר 180 מעלות לכיוון הפופ וה- Hi- Energy ובכך לשנות את אופיו כמעט לחלוטין. המהלך הזה, למרות שספג לא מעט ביקורות ממעריצי "המלך", הציג את הפט שופ בויז כיוצרים מקוריים שחושבים מחוץ לקופסה.

וכך לאור הצלחתו הגדולה של השיר בתוכנית ולמרות שלא תכננו לעשות כך, שוחרר השיר באופן רשמי וכבש את ראש מצעד הסינגלים הבריטי בחג המולד של 1987. מאז ועד היום כיכב הקאבר המופלא בעשרות מצעדים הסוקרים את גרסאות הכיסוי הגדלות בהיסטוריה כאשר באוקטובר 2014 אף נבחר על ידי קהל ה- BBC לקאבר הגדול ביותר בכל הזמנים.

גם Always on My Mind קיבל ב'אינטרוספקטיב' טיפול אינטנסיבי כשגרסת הסינגל שודכה לקטע אסיד פרי עיטם של הצמד. התוצאה היא Always on My Mind/ In My House שחוצה את רף התשע דקות.

מבחינת טננט האלבום היה "התאבדות" עבור קריירה של הצמד, בעיקר בארה"ב. קונספט השירים הארוכים הוכח כפחות אטרקטיבי עבור קהל צרכני המוזיקה של התקופה שדרש לקבל את השירים כפי שהם נשמעים ברדיו ובטלוויזיה ולא בגרסאותיהן הארוכות. אך מבחינה אמנותית 'אינטרוספקטיב' הוא הצלחה. יותר מכך הוא אמירה. אמירה חדה וברורה שגם פופ יכול לפרוץ את הגבולות המוכרים והנוחים שלו. שגם פופ יכול להיות אמנותי. שגם פופ יכול להיות מתקדם.

30 שנה ל- Please, אלבום הבכורה של פט שופ בויז
פט שופ פופ: 30 שנה ל- Actually של פט שופ בויז
25 שנה ל- Behaviour של פט שופ בויז
Pet Shop Boys- Super ביקורת אלבום
פט שופ בויז למתקדמים- ביקורת הופעה

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

maxresdefault

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

לכלוכית ובינונית: קארדי בי- Invasion of Privacy ביקורת אלבום

Cardi B עשתה את כל הדרך ממוכרת בסופרמרקט דרך מועדון חשפנות עד לפסגת המוזיקה האמריקאית. אבל האם אלבום הבכורה שלה מצדיק את ההייפ?

ציון המועדון: ★★☆☆☆

אם לא שמעתם את השם קארדי בי עד היום כנראה שאתם לא ממש מחוברים למה שקורה בעולם. הראפרית עם הפה המלוכלך מהברונקס היא השם הכי לוהט בתעשיית המוזיקה האמריקאית בשנה החולפת. רק חבל שהרושם שמותיר אלבום בכורה שלה הוא שהבאז הוא נטו בגלל הבוטות והרבה פחות בגלל המוזיקה.

אבל לפני שנגיע לאלבום עצמו, הנה לפניכם תקציר הפרקים הקודמים של הסינדרלה הכי מפתיעה בשנים האחרונות.

סינדרלה לכלוכית

בלאקליס אלמאנזר, נולדה בשכונת הברונקס הקשוחה של ניו יורק ב- 1992. כיאה לכל הסטיגמות המצערות גם בלאקליס גדלה לתוך עוני ואלימות (טענה בעבר כי אף הייתה חברה בכנופיה) וכילתה את זמנה בין בית, הספר לבין עבודה בסופרמקט הייחודי לבני האמיש, "האמיש מרקט".

לאחר שבלאקליס פוטרה, המליץ לה מנהלה לשעבר בסופרמרקט לעבוד כחשפנית במועדון מעבר לרחוב וכך עשתה. "לצורכי עבודה" עברה החשפנית הצעירה, שהייתה אז רק בת 19 בלבד, מספר ניתוחים פלסטיים כמו הגדלת חזה וישבן ובנוסף שינתה את שמה לקארדי בי (Cardi B) על שם המשקה האהוב עליה במועדון.

במקביל החלה קארדי בי לנהל חשבון אינסטגרם נטול מעצורים שמהר מאוד הפך לאש בשדה קוצים והפך את החשפנית האנונימית לתופעה של ממש. נכון להיום מתחזקת קארדי חשבון אינסטגרם עם למעלה מ- 20 מיליון עוקבים.

ההצלחה הדיגיטלית הביאה את קארדי בי להקליט מספר מיקסטייפים ולהתארח בשירים של אמנים אחרים – קארדי הפכה ל-VIP מקומית. אבל הבוסט הענק לקריירה שלה החל כאשר הצטרפה לתוכנית הריאליטי טראש של VH1, "אהבה והיפ הופ: ניו יורק". משם הדרך לחוזה בענקית המוזיקה 'אטלנטיק' כבר הייתה קצרה.

באנר מועדון תרבות

אז איך המוזיקה?

כאמור קארדי בי שחררה לאורך הקריירה שלה 3 מיקסטייפים, טובים יותר ופחות, אבל אף אחד מהם לא הכין את הקרקע להצלחה המטאורית של סינגל הבכורה שלה תחת 'אטלנטיק', Bodak Yellow. השיר שהה 3 שבועות רצופים בראש מצעד הסינגלים האמריקאי, מה שהפך את קארדי בי לראפרית ה- 5 בהיסטוריה שמגיעה להישג כזה. אם תשאלו אותי, הרבה יותר מרשימה העובדה שהשיר נבחר על ידי פיצ'פורק לשיר השנה של 2017. פסיכי לחלוטין.

ועכשיו הגיעה המנה העיקרית בדמות אלבום בכורה ראשון: Invasion of Privacy. האמת היא שכבר בשם האלבום הזה לא בא לי טוב. סוג של בדיחת הפוך על הפוך על מישהי שכל החיים שלה פתוחים בפני כולם. זה לא חכם או משהו, זה סתם אידיוטי.

בכל מקרה העניין הפעוט הזה לא מפריע ל- Invasion of Privacy לקטוף מחמאות מקצה לקצה ולהחזיק בציון Critical Acclaim באתר הביקורות Metacritic. אבל האמת הפשוטה היא שחוץ מכמה שירים נחמדים, Invasion of Privacy לא מהווה שום בשורה לז'אנר.

ציפיתי שהחתרנות המילולית של קארדי בי תגובה בביטים אולד סקול "מהשכונה" או במשהו מעניין אחר, אבל זה ממש לא המצב. Invasion of Privacy מתהדר בהפקה מצוחצחת ומלוטשת של חברת תקליטים גדולה עם מיליון ואחד מפיקים ושמות מרשימים שקוברים כל סממן אותנטי שיכול היה להיות כאן.

"הדבר היחיד שמזויף אצלי זה השדיים"

גם מהליריקה ה"חתרנית" אני מסרב להתרגש. "פסקיי את פלחי הישבן שלך כך שחור הכוס שלך יחייך… " (Bickenhead) זה לא בדיוק מעצים או מרתק זה פשוט סתמי. ולא, אין לי שמץ של בעיה עם קללות ודיבור מלוכלך, אני פשוט מסרב להתרגש מכך. Kelis כבר הייתה שם לפני עם ה'מילקשייק' שלה, Khia עשתה את זה עם My Neck, My Back הידוע יותר כ- Lick My Pussy and My Crack, לעזאזל אפילו ניקי מינאז' השתמשה בכל הטריקים האלה וזה עוד לפני שהזכרתי את מדונה בתקופה "אירוטיקה", את דבי הארי בתקופת פלייבוי וה'ספייס גירלז' שיצגו בצורה מסוימת את הפמיניזם המיני החדש.

ואם אתם כבר בקטע של ממש טינופת, קחו את Cupcakke. הפה שלה כל כך מלוכלך עד שהוא גורם לקארדי בי להישמע כמו אלתרמן. את הקליפים הפורנוגרפיים שלה אפילו יו-טיוב נאלצה להסיר.

הבינוניות של אלבום הבכורה של קארדי בי, כמו גם העובדה שהיא לא ממש המציאה את הגלגל מחדש מוכיחים שההייפ גדול מסך חלקיו. אנשים התאהבו בדימוי של קארדי בי כמישהי שבאה משום מקום ו"כבשה את העולם" בזמן שהיא אומרת את כל מה שהיא חושבת ולא שמה זין על אף אחד. אגב, הכל נכון, רק חבל שהמוזיקה לא ממש משקפת את זה או גורמת לי כמאזין לחוות את זה.

בשיאה של תנועת ה- MeToo# ועידן הפוליטיקלי קורקט, אני לא יכול שלא לחוש סלידה, שלא לומר צביעות, נוכח ההצלחה האדירה של קארדי בי. שוב, אין לי בעיה ספציפית נגדה, היא עושה את הכל בשביל להצליח וזה עובד בענק. זה פשוט שיש כאן דיסוננס מאוד גדול בין היכולת לכתוב האשטג באינסטגרם נגד החפצה ותקיפה של נשים ורגע אחרי ללחוץ פליי על שיר של קארדי בי.

אני מניח שזה חלק מהתרבות המערבית הצבועה לעיתים קרובות מדי. נצפה בתוכניות ריאליטי אבל נשנא את טראמפ. נבוז ל"אח הגדול" אבל נעקוב אחרי הסטוריז של אביבית בר זהר. נצא נגד החפצת נשים אבל נבוא בהמונינו להופעה של אייל גולן להופיע ביום העצמאות.

ובהקשר הפמיניסטי, המצקצקים יגידו שהעובדה שקארדי בי הגיעה לאן שהגיעה בכוחות עצמה תוך שהיא משתמשת במיניות שלה כראות עיניה, זה פמיניזם אמיתי בשנת 2018. יכול להיות. אני לא מספיק בקיא בתיאוריה הפמיניסטית. אבל בעיני להגיד 7000 פעם את המילה Pussy לאורך 45 דקות ו-32 שניות, זה לא בדיוק העצמה נשית וגם לא כזה מעניין.

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

cardi-b-invasion-of-privacy

באנר מועדון תרבות

10 השירים הגדולים של ארקטיק מאנקיז

שנייה לפני האלבום החדש, Tranquility Base Hotel & Casino שישוחרר ב- 11 במאי, זה הזמן להתחמם עם  עשרת השירים הגדולים ביותר (נכון להיום) של ארקטיק מאנקיז.

10. Crying Lightning
Humbug, אלבומם השלישי של המאנקיז, הופק על ידי איש Queens of the Stone Age, ג'וש הום, עובדה שהופכת אותו לסוג של אנומליה בדיסקוגרפיה של ארקטיק מאנקיז. כש- Crying Lightning יצא כסינגל הראשון מהאלבום הוא הציג סאונד חדש כבד ואפלולי יותר שאולי היה קשה להתחבר אליו בהתחלה אבל מהר מאוד הוכיח את עצמו. עד היום Crying Lightning הוא מהשירים האהובים של הלהקה וזוכה לביצועי לייב מלאי אנרגיה. בקלות נכנס לטופ 10 של הלהקה.

9. Black Treacle
תאמינו או לא אבל מכל השירים של המאנקיז, דווקא השיר הזה גרם לי להתעמק בהם ברצינות. למרות שהכרתי את האלבומים והסינגלים הקודמים משהו ב- Black Treacle משך אותי (אולי הקליפ הנהד), פיתה אותי לקנות את Suck it and See ומשם את שאר הדיסקוגרפיה. אחרי כל הזמן הזה אני עדיין משוכנע שמדובר באחד השירים הפחות מוערכים של הלהקה ולא בצדק. 

8. I Bet You Look Good on the Dancefloor
"אל תאמינו להייפ" אומר טרנר בתחילת הקליפ לסינגל הראשון אי פעם של ארקטיק מאנקיז. אבל את ההייפ אי אפשר היה לעצור. הסינגל הראשון של הלהקה מכר בשבוע הראשון לצאתו 365,765 עותקים, יותר מכל 20 הסינגלים הגדולים באותו השבוע ביחד(!) אחרי שנים של טראוויס וקולדפליי הממלכה הבריטית התגעגעה לרוקנ'רול אמיתי.

7. Yellow Old Bricks
אחד השירים הנפלאים של הלהקה נכתב על ידי אלכס טרנר וג'ון מקלור, סולן להקת Reverend and the Makers בהווה ושותף לדירה של טרנר בעבר. כל כך הרבה אנרגיה יש בשיר הזה שבכל פעם שאני שומע אותו אני נשבע לכם שהרגליים שלי מתחילות לזוז מעצמן. באופן טבעי השיר מכיל שלל רפרנסים לקוסם מארץ עוץ אבל השורה האחרונה היא עדיין הכי טובה: Dorothy was right though…

6. Fluorescent Adolescent
הסינגל השני מתוך Favourite Worst Nightmare התחיל כבדיחה שכתב טרנר יחד עם חברתו דאז, ג'ואנה בנט. הטקסט עוסק בנערה צעירה ודי משועממת שנזכרת בעברה בנוסטלגיה וגעגוע, סוג של רקוויאם לילדות אם תרצו. מאז זה אחד השירים הכי אהובים על המעריצים והאמת? לגמרי בצדק.

5. The View From the Afternoon
"לציפייה יש את נטייה לאכזב אותך…" שר טרנר בפתיחת השיר. אבל איזה אכזבה ואיזה נעליים? The View From the Afternoon הוא שיר מושלם לפתוח איתו אלבום. לפתוח איתו קריירה. כבר בשניה הראשונה אין מצב שלא להתמכר.

באנר מועדון תרבות
אם תקשיבו ממש טוב אני נשבע לכם שגם תוכלו לשמוע את כל ההיסטוריה המפוארת של הרוק הבריטי בשיר הזה. החל מהכסאח של The Who, דרך הסקסיות של הרולינג סטונס ועד לאטיטוד של אואזיס והליברטינז. ארקטיק מאנקיז מוכיחים בשיר הזה שהם עומדים על כתפי ענקים וגם לא נופלים מהם.

4. Fake Tales of San Francisco
היכולת של טרנר "לצלם" רגעים בעזרת טקסט בלבד היא פשוט מפעימה ו- Fake tells of San Francisco היא הדוגמה המושלמת לכך. ביי פאר השיר עם המילים הכי טובות ברפרטואר של המאנקיז. 

הטקסט מתאר את סצנת ההופעות במועדונים באנגליה ובעיקר להקה אחת שנשמעת "אמריקאית" ושחבריה מתנהגים כמו רוקסטארים מסן פרנסיסקו למרות שהם לגמרי פרובנציאלייםאבל למרות הזיוף והמוזיקה הגרועה, מה שהכי מחרפן את טרנר זו העובדה שאנשים אשכרה אוהבים את המוזיקה של הלהקה, בעיקר מעריצה אחת שמוכיחה ש"האהבה לא רק עיוורת אלא גם חירשת".

3. I Wanna Be Yours
בסוף השנה האחרונה פרסמתי כאן פוסט עם 10 שירי סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים ו- I Wanna Be Yours היה אחד מהם. כמו שכתבתי אז, I Wanna Be Yours הוא השיר הראשון בו השתמשו אי פעם הקופים במכונת תופים, מה שמקנה לו סאונד מינימליסטי ומכני, שמתאים בצורה מושלמת לטקסט המבוסס על שירו של משורר הרוק, ג'ון קופר קלארק. אחד השירים הכי נוגעים ומרגשים של הלהקה ומבחינתי לגמרי בטופ 3 שלה.

 

2. R U Mine?
השיר הזה יצא שנה וחצי לפני AM ולפי טרנר הוא במידה רבה גם הכתיב את הסאונד שלו. הטקסט מושפע רבות מהראפרים ליל ויין ודרייק להם האזין טרנר באותה תקופה והוא עוסק במערכת יחסים חדשה אליה הוא נכנס.

ריף הגיטרה המרכזי של השיר הוא בעיני אחד הגדולים בעשור האחרון והוא נכתב בכלל על ידי הבסיסט ניק אומאלי. אילו היה לי שקל על כל פעם שלימדתי אותו תלמיד לגיטרה…

1. Mardy Bum
מעטים השירים שמצליחים לתאר את העליות והמורדות של מערכת יחסים כמו השיר הזה. אלכס טרנר מתעלה על עצמו עם טקסט חד וקולע על רכבת הרים רגשית שעובר גבר במערכת יחסים עם חברתו הקפריזית שכשהיא מתחממת זה מרגיש כמו "להביט אל תוך לוע של אקדח".

אבל למרות הקושי והריבים תמיד כיף לזוג להיזכר ב"כירבולים" הלוהטים על רצפת המטבח ובבדיחות המשותפות שמוכיחות כמה אהבה יש שם למרות הכל. שילוב מושלם בין לחן קליט וממכר לבין הטקסט החד והכל כך בריטי של טרנר. ממליץ גם לבדוק את הגרסה השקטה יותר מההופעה בגלסטונברי ב-2013.

10 שנים ל- Whatever People Say I am That's What I'm Not לפוסט המלא>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Arctic-Monkeys

באנר מועדון תרבות