ככה נשמעת אהבה: האבלנצ'ז- We Will Always Love You ביקורת אלבום

אלבום האולפן השלישי של ההרכב האלקטרוני האוסטרלי הוא חוויה מוזיקלית יוצאת דופן ומדהימה בהיקפה. 

ציון המועדון: ★★★★☆

סלח לי אבי כי חטאתי אבל ב- 11 בדצמבר האחרון דירוג אלבומי השנה שלי לשנת 2020 כבר היה נעול כך ש- We Will Always Love You לא הספיק להיכנס אליו. אבל עכשיו זה הזמן לתקן את המעוות ולהרים לאחד האלבומים הכי מיוחדים שיצאו בשנים האחרונות, גם אם באיחור אופנתי.

ההרכב האלקטרוני (ממנו נשאר רק הצמד המייסד רובי צ'אטר וטוני די בלסי) פרץ לתודעה בסוף שנת 2000 כששחרר את אלבום הבכורה שלו Since I Left You שזכה לשבחים מקיר לקיר.

באנר מועדון תרבות

באלבום הביא ההרכב את מיומנות הסימפול לדרגה חדשה עם לא פחות מ- 900 קטעים שנדגמו אל תוך האלבום ויצרו מארג מוזיקלי מופלא חסר תקדים.

הסינגל השני מתוכו, Frontier Psychiatrist, שהיה להיט ענק הוא כנראה המייצג הטוב ביותר של האלבום ושל הסאונד של ההרכב בכלל. בין היתר הוא ידוע גם בזכות הקליפ האדיר שלו שמי שלא מכיר פשוט חייב לצפות בו.

לא פחות מ- 16 שנים לקח לחברה האוסטרלים לשחרר את אלבומם הבא, Wildflower, שיצא בשנת 2016 וזכה גם הוא לביקורות אוהדות במיוחד. ועכשיו, 20 שנה מאז אלבום הבכורה שלהם, משחררים The Avalanches את אלבומם השלישי בסך הכל ב- 20 שנה וכמה שהיה שווה לחכות.

25 קטעים יש באלבום החדש שנפרשים על פני למעלה מ- 71 דקות אקלקטיות של מוזיקה ממגוון רחב של סגנונות. מדיסקו ודאנס דרך אר אנ' בי ועד לפופ פסיכדלי ועכשווי כאחד, We Will Always Love You הוא מניפסט מוזיקלי מרשים בהיקפו וביופיו.

כמות השירים באלבום משתווה אולי רק לכמות שיתופי הפעולה בו הכוללת רשימה מטורפת של עשרות אורחים שהופכים את We Will Always Love You לפרויקט של ממש.

סוללת האורחים כוללת (ממש על קצה המזלג) אמנים כמו "בלאד אורנג'", ריברס קמאו (וויזר), MGMT, ג'וני מאר, טריקי, קורט וייל, קרן או, ננה צ'רי ועוד רבים וטובים אחרים, שהופכים את האלבום לפסטיבל מטורף של ממש.

מעבר למארג המוזיקלי שיוצרים שיתופי הפעולה הרבים, בהרבה מהקטעים הם ממש מחליפים את הסימפולים המוכרים של ההרכב. שלא תטעו, הסימפולים עדיין כאן, אבל הפעם יותר מתמיד הם משתלבים יחד עם קולותיהם של הזמרים האורחים ומשדרגים את הנוסחה המוכרת של הלהקה.

"דגימת סימפולים היא תהליך מורכב ומעייף" סיפר צ'טר. "ב- Since I Left You השתמשנו ב- 900 סימפולים, גם באלבום החדש יש מאות כאלה אבל הפעם השתמשנו בזמרים במקום לחפש במשך חודשים את הסימפול המתאים לשיר".

באלבום החדש ניסו צ'אטר וטוני די בלוסי לעסוק במוות והחיים שלאחר המוות. כחלק מהקונספט הזה השתדלו השניים לסמפל מוזיקה ישנה במיוחד משנות ה-40 וה- 50, בעיקר של אמנים שנפטרו. "כשאתה מסמפל קטע מאוד ישן של זמר שנפטר, זה כאילו שאתה מזמן את הרוח שלו שוב" סיפר צ'טר.

אני מודה שלא ממש קיבלתי תחושה של אפטרלייף למרות שרבים מהשירים עוסקים באור, התמודדות ומסע, אבל מה שבטוח זה שהמוזיקה הבוקעת מהאלבום מעוררת התעלות והתרוממות נפש אמיתית. גם ההפקה המודרנית והמלוטשת מצליחה להזריק חיים חדשים לרפרטואר של ההרכב וליצור יצירה שהיא כולה קסם טהור.

בין שלל הקטעים הנפלאים באלבום בולטים במיוחד Song for Barbara Payton, The Divine Chord עם ג'וני מאר ו- MGMT, Interstellar Love עם לאון ברידג'ס, שיר הנושא עם בלאד אורנ'ג ומעל כולם עבורי  Running Red Lights עם ריברס קמאו בפרונט שהוא בקלות אחד השירים היותר יפים של 2020.

בהרבה מובנים, We Will Always Love You מזכיר לי את יצירת המופת של דאפט פאנק מ- 2013, Random Access Memories, צמד אלקטרוני שעושה כבוד לגדולי העבר וההווה ממנו הושפעו תוך יצירת פסיפס מוזיקלי מגוון המורכב מהמון ז'אנרים ושיתופי פעולה. 

שתי היצירות הללו מצליחות להמחיש את עצמתה של המוזיקה, את היופי הטמון בה ואולי יותר מכל את האהבה שיש ליוצרים שלה ליצור אותה. האהבה הזאת היא מה שהופכת מוזיקה ליצירה אותנטית שמצליחה לרגש.   

אין ספק שצריך תירוץ מיוחד בשביל לשחרר רק 3 אלבומי אולפן בטווח של 20 שנה אבל We Will Always Love You מוכיח שהציפייה הייתה שווה את זה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

 

 

100 השירים הגרועים בהיסטוריה

איזה כיף זה מוזיקה נכון? ההתרגשות שהיא מצליחה לעורר בנו, הנוסטלגיה, הרגש, האסקפיזם, אבל מצד שני זה כל כך מבאס ליפול ברדיו או ב"שאפל" בספוטיפיי על חרא של שיר?! והאמת, ממש לא חסרים כאלה. 

סוציולוג המוזיקה, סיימון פרית', כתב במאמרו "מה זאת מוזיקה רעה", שמוזיקה רעה היא לא מוזיקה שנשמעת "לא טוב", או לא מופקת היטב, אלא זו מוזיקה שהמבקרים, מעצבי דעה ואנחנו המאזינים בעצמנו החלטנו שהיא רעה. 

אז מכיוון שאין טוב בלי הרע, בואו נרים לשירים הזוועתיים שעיצבו את חיינו וגרמו לנו להעריך עוד יותר את המושג הזה "מוזיקה טובה". קבלו את 100 השירים הגרועים בהיסטוריה!

Aqua- Barbie Girl .100

מכירים את המשפט It was fun while it lasted? אז ככה בערך עם השיר הזה. כשאתה בן 12 ובטוח שהמילים "אתה יכול לנגוע, אתה יכול לשחק" הן חתרניות להחריד, Barbie Girl עלול עוד לעניין אותך אבל ברגע שחגגת בר מצווה זה נגמר.

כמו הרבה One Hit Wonders, גם השיר הזה היה במקום הנכון ובזמן הנכון. עם הוק יורודאנס ממכר ומילים על הבובה הכי מפורסמת בהיסטוריה הוא הפך בקלות ללהיט ענק אבל אחרי שהצחוקים נגמרו מגלים שבשיר הזה אין ממש מוזיקה או ערך.

99. The Beatles- Ob-La-Di, Ob-La-Da

והנה ההוכחה שגם להקות ענקיות מסוגלות להוציא שירים גרועים. פול מקרטני כתב את השיר הזה כסוג של ניסיון ליצור רגאיי שהיה אז פופולרי בבריטניה רק שעד היום לא ברור מה הקשר בין רגאיי לבין התוצאה הסופית. וחוץ מזה אם ג'ון לנון שנא את השיר הזה אז מי אני שאתווכח?

98. Rick Astley- Never Gonna Give You Up

אני מת על שנות השמונים. מטאל, אינדי, ניו וייב, אלטרנטיב, פופ מעולה? מה שאתם לא רוצים היה בעשור הצבעוני והקסום הזה, רק חבל ששירים כאלה מוציאים לו שם כל כך רע.
 
נכתב על ידי מחוללי הלהיטים של התקופה, סקוט, אייטקן ווטרמן, השיר הזה נשמע גנרי להחריד ומביך עוד כשיצא כאשר הוא אפילו נכשל בלהזדקן בחינניות. אתה הסיבה שאנשים שונאים את האייטיז!
 

97. Right Said Fred- I'm Too Sexy
 
השיר הזה הוא הרבה דברים: מוזר, גרוע, מבדר אבל סקסי הוא ממש לא. אז נכון הוא יורד על גברים נרקיסיסטים בחדרי כושר והוא לא יותר מבדיחה פנימית שאיבדה פרופורציות ובכל זאת קשה שלא להתכווץ במבוכה בכל פעם שהוא מתחיל להתנגן.
 

96. Beach Boys- Kokomo
 
זה מה שקורה כשבראיין וילסון לא כותב שיר של הביץ' בויז. "קוקומו" הוא כל מה שאנשים חושבים על הביץ' בויז מבלי להכיר את הביץ' בויז. סך כל הקלישאות הכי ריקות שעולות כששומעים את השם של הלהקה הבאמת מופלאה הזאת. 
 
השיר המביך הזה נכלל בפסקול לסקט "קוקטייל" ואין ספק שהוא מבייש את נעוריה של ההרכב החלוצי מקליפורניה. למרות שהיה להיט גדול בסוף שנות השמונים אין ספק שמדובר ברגע מביך במיוחד בתולדות הלהקה.
50 שנה ל- Pet Sounds>>
 

95. Lou Reed and Metallica- The View

Lulu, האלבום המשותף של לו ריד ומטאליקה היה מהמסקרנים ביותר בתחילת העשור הקודם אבל התוצאה אויש התוצאה.

כמעט מיד כשיצא נקטל Lulu על ידי המבקרים והמעריצים כאחד כאשר עד עכשיו הוא נחשב לאחד האלבומים המושמצים והרעים ביותר שיצאו בתולדות הרוק. זה לא באמת משנה איזה שיר תבחרו מתוכו כולם די גרועים אבל The View, הסינגל הראשון והיחיד מתוכו מסכם את ההרפתקה בצורה די טובה, או רעה, תלוי איך מסתכלים על זה. 

94. (Meat Loaf- I'd Do Anything for Love (But I Won't Do That

פומפוזיות ורוק תמיד הלכו ביחד, בטח ובטח בתקופת הרוק המתקדם וזה לגמרי מובן ובסדר, אבל מסתבר שיש דבר כזה אובר בומבסטיות. בלדת הרוק של מיטלוף מ- 1993 היא 12 דקות של קרינג'יות סוכרתית נטולת אותנטיות ומלאת פאתוס ברמת הגיחוך.

למעשה הדבר היחיד שמוגזם יותר מהשיר הזה זה הקליפ שלו שבוים על ידי לא אחר מאשר מייקל ביי אשר מתאר סיפור מודרני של היפה והחיה על רקע מרדפי מכוניות, מסוקים ועוד שלל זיקוקים.

93. Tony Orlando and Dawn- Tie a Yellow Ribbon Round the Ole Oak Tree

תופתעו אולי לשמוע שהשיר הזה מדבר על אסיר שהשתחרר מהכלא ואומר לאהובתו שאם היא עדיין רוצה אותו אז שתקשור סרט צהוב סביב עץ האלון. על פניו רומנטי והכל אבל הביצוע כל כך מתקתק ונטול קסם עד שבא להקיא. אחרי שתאזינו לשיר הזה תתחננו להיכנס לכלא ולא לשמוע אותו לעולם. 

92. Jennifer Lopez- Jenny From the Block

"אל תתבלבלו מהתכשיטים שיש לי, אני עדיין ג'ני מהבלוק" מנסה לשכנע אותנו גברת לופז בקליפ לשיר הזה בעודה מתנשנשת עם בן אפלק על יאכטה. רמת אמינות? דיווח חדשותי ב"ישראל היום".

אני חייב להודות שג'ניפר לופז היא מהזמרות היותר שנואות עלי והיותר אוברייטד. באמת שיש לה כל כך הרבה שירים גרועים (אני מדבר אליך Love Don't Cost a Thing) אבל הדובדבן שבקצפת פגת התוקף הזאת הוא ללא ספק Jenny From the Block, הסינגל הראשון מאלבומה השלישי בו מנסה לופז לדחוף לנו בכוח לגרון את השקר שהיא אישה רגילה למרות ההצלחה. לא יותר מנפיחה נפוחה מחשיבות עצמית. 

91. Puff Daddy- Come With Me

מי חשב שזה יהיה רעיון טוב לשלב בין Kashmir של לד זפלין לראפ של פאף דדי או פי דידי או איך שלא קוראים לו. מה שמפתיע זה שג'ימי פאקינג פייג' בכבודו ובעצמו משתתף בזוועה הזאת. יש קלאסיקות שפשוט לא צריך לגעת בהן נקודה.
 


90. Twisted Sister- I Wanna Rock

עם עליית הפופ החדש בשנות השמונים, הרוק האמריקאי מצא את עצמו במשבר ובגדול פנה לשני כיוונים. מצד אחד היו אלה להקות המטאל שעטו על עצמן שחורים והקצינו את הסאונד לכדי נגינה מהירה ואגרסיבית. בגל הזה בלטו להקות כמו מטאליקה, פנתרה, איירון מיידן וכו'.

מן הצד השני עמדו להקות שאימצו גם כן סאונד הרבה יותר "טכני", מהיר ורועש אך בניגוד למטאליסטים הם אימצו גם את הסממנים החיצוניים של אמני הפופ החדש והתלבשו בבגדים נוצצים, התהדרו בשיער נפוח וכו'.

גל הלהקות הללו נקרא Hair Metal (מטאל שיער) או גלאם מטאל והוא כלל מגוון עצמים לא מזוהים שניגנו מטאל עם לוק של דוראן דוראן. אחת הלהקות המפורסמות בז'אנר המושמץ (אף שהיה סופר פופולארי בארה"ב) היא Twisted  Sister בהובלת הסולן האקסצנטרי, די שניידר.

ההרכב המיותר הזה אחראי על לא מעט שירים גרועים אבל הגדול שביניהם הוא להיטם מ- 1984 I Wanna Rock שנשמע (ובמידה רבה הוא באמת כזה) כמו פרודיה לא ממש מוצלחת על הז'אנר.
 

moadon-tarbut-24
89. Poison- Every Rose Has Its Thorn

ללא ספק אחת הבלדות הכי צ'יזיות שיש. את השיר כתב ברט מייקלס (בדוק שם של מתאבק ב- WWF)  על יחסיו המתפרקים עם חברתו דאז, טרייסי לואיס.

למרות שינוי הכיוון המרענן שהנמיך את הדיסטורשן של הלהקה למינימום, השיר לא באמת מצליח לנגוע ונשמע בעיקר כמו ניסיון לא אותנטי לייצר להיט. למרות שהצליח עדיין מדובר בשיר מעורר גיחוך ופלצות בעת ובעונה אחת גם אחרי כל השנים האלה.
 

88. Bon Jovi- Livin' on a Prayer

אם יש משהו שבון ג'ובי מעולם לא חסכו בו בשירים שלהם זה פאתוס. זרקו אבן על כל שיר בדיסקוגרפיה שלהם ואני מבטיח לכם שתמצאו בו צעקות, יללות, סולאי גיטרה, הפקה מנופחת, ים מצ'ואיזם ועוד.

השילוב הזה הופך את בון ג'ובי לקרקע פוריה לשירים גרועים ואכן כאלה לא חסרים ברפרטואר שלה אבל Livin' on a Prayer הוא הסטנדרט ממנו הכל התחיל. כל כך הרבה פומפוזיות יש בשיר הזה עד שכשמאזינים לו קשה שלא לנוע בחוסר נעימות.

גם הקליפ מציג את כל מה שרע בלהקה, בעיקר חשיבות עצמית חסרת גבולות. הרגע בו ג'ון בון ג'ובי מעופף מעל קהל שהגיע לראות אותו בהופעה כאילו הוא מינימום מתנת האל לאנושות הוא מהאגו טריפים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה.


87. Steve Miller Band- Abracadabra

יש שירים שאפשר לנתח למה הם גרועים, יש שירים שנשמעו בסדר לזמנם אבל לא הזדקנו יפה ויש שירים שהם פשוט גרועים – אברקדברה הוא דוגמה נהדרת מהזן האחרון. שיר שהזוועה שלו חוצה את גבולות הזמן-מרחב.

השיר הצליח הרבה בזכות הקליפ שהופק לו ונטחן רבות ב- MTV שעשה אז את צעדיו הראשונים. הוא הציג לעולם איך אמורים להראות קליפים בערוץ החדש, רק שכמו השיר גם הקליפ לא הזדקן יפה וזה עוד (בלשון המעטה) מה שרק מוסיף לגיחוך שלו.
 

86. Opus- Live is Life

הדבר הכי טוב שיצא מהשיר הזה של הלהקה האוסטרית הנשכחת הוא הסרטון של דייגו מראדונה מלהטט לצליליו בחימום לפני משחק של נאפולי, מעבר לזה מדובר בחתיכת טראש שקשה להאזין לה ולקחת אותה ברצינות.
 

85. Bryan Adams- The Only Thing That Looks Good on Me Is You
 
גם בראיין אדמס יכול בקלות היה להכניס לדירוג הזה לפחות עשרה שירים אבל אין ספק שהזוועה הזאת מ- 1996 היא בראש הרשימה.
 
כל הקריירה של אדמס מלאה בשירים קלישאתיים וצ'יזיים ו- The Only Thing That Looks Good on Me Is You, למרות שאינו בלדה, לא שונה מהם. הדבר היחיד שיפה בו אלה הדוגמניות בקליפ. 
 

84. ?Band Aid- Do They Know it's Christmas

אני בטוח שהיוזמה הזאת של בוב גלדוף (שאף הגה בעקבותיה את הלייב אייד) הייתה רצופת כוונות טובות לסייע לעם האתיופי שסבל מבצורת חמורה בקיץ 1984 אבל התוצאה, אוי התוצאה.

אם כבר האמנים הכי גדולים בממלכה המאוחדת מוציאים שיר שמדיף ריח חזק של קולוניאליזם והתנשאות אירופוצנטרית קלאסית ("האם הם בכלל יודעים שחג המולד?!"), אז לפחות שיהיה טוב! אפילו בוב גלדוף בעצמו אמר עליו שזה "אחד משני השירים הגרועים בהיסטוריה" כשהשני הוא We Are the World, התשובה האמריקאית ל- ?Do They Know it's Christmas.

גם מידג' יור שכתב יחד עם גלדוף את השיר הודה כי "לשיר הזה אין כל קשר למוזיקה, הכל היה עבור הכסף". מי אני שאתווכח?

83. Baccara- Yes Sir, I Can Boogie

צמד הבנות הספרדיות היו הראשונות בהיסטוריה מארצן שהכניסו שיר למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי. אכן כבוד, אבל מפוקפק ביותר דווקא לעם הבריטי. להגנתם זוועת הדיסקו הזאת הייתה להיט די גדול בכל אירופה מבלי שום סיבה נשמעת לאוזן. 

השיר קיבל חיים חדשים כשסרטון של נבחרת סקוטלנד החוגגת לצליליו את עלייתה לטורניר היורו אחרי ניצחון על סרביה בנובמבר 2020 התפרסם ברשת. בעקבות כך השיר צעד מחדש עד למקום ה- 57 במצעד הסינגלים הבריטי. איזה תקופה מוזרה לחיות בה. 

82. Baltimora- Tarzan Boy

לרגע קטן בשנות השמונים היה ז'אנר בשם איטלו-דיסקו (Italo-disco) שזכה לפופולריות גדולה ברחבי אירופה. תכלס זה היה סינת'פופ לכל דבר אבל הוא יוצר על ידי אמנים איטלקים ומשם שמו. 

אחד הלהיטים המוכרים של הז'אנר הוא Tarzan Boy של ההרכב האיטלקי 'באלטימורה' שחשב שזה יהיה מגניב או יפה לשיר כמו טרזן לצליל סינתיסייזרים ומכונות תופים. שלא יהיה ספק אני מת על האייטיז אבל זה צעד אחד רחוק מדי עבורי ועבור כל אחד עם אוזניים. 

81. Madonna- American Life

למדונה יש מן הסתם הרבה זכויות במוזיקה, אבל לצידן גם לא מעט רגעים מביכים (מי אמר Madame X?).

American Life, סינגל הבכורה ושיר הנושא מתוך אלבומה התשיעי שיצא ב- 2003 הוא תצוגת תכלית של בינוניות מרגיזה. הסאונד של השיר נשמע זוועה אפילו לשנת 2003, הקול של מדונה מתכתי ומוזר ומעל הקול הטקסט העוסק בחומריות, הנצלנות והריקנות של תרבות הבידור פשוט לא נשמע אמין כשהוא יוצא מפיה של אחת הנשים העשירות ביותר בעולם. 

באנר מועדון תרבות

80. Ed Sheeran – Shape of You

לא אכפת לי שהשיר הזה של אד שירן זכה בתואר שיר העשור של ישראל (איך?!), לא מעניין אותי שהוא "חמוד", "כיף" או "לא מזיק", חייבים להודות בעובדה הפשוטה והיא שמדובר בחרא של שיר!

הג'ינג'י הלבנבן מבריטניה מתנסה בדנאסהול והתוצאה היא בדיוק כמו שהיא נשמעת: מרגיזה, מעפנה וסחית למות! זה אולי שיר שהיה לו קטע באיזושהי שניה מדויקת בהיסטוריה אבל מהר מאוד הוא הפך לבלתי נסבל. העובדה שהוא אחד מעשרת הסינגלים המצליחים בהיסטוריה היא אות קלון על המין האנושי כולו. 

79. Meghan Trainor– All About That Bass

סינגל הבכורה של מייגן טריינור מתיימר לדון בנושא רגיש כמו דימוי גוף בקלילות ובחן אבל התוצאה הסופית מלאכותית להחריד. כן, השיר עורר שיח בנושא אבל זה היה שיח נקודתי ללא כל קשר למהותה של המוזיקה עצמה, מה שגרם לשיר להתפייד באותה מהירות בה הגיח לעולם. 

אה ומשפטים כמו "זה נכון, אני לא מידה 2, אבל אני יכולה לנענע את זה כמו שאני אמורה..." לא בדיוק מעצימים.

 

78. Carl Douglas- Kung Fu Fighting 

11 מיליון עותקים. 11 מיליון אנשים רכשו את הסינגל הזה וסייעו להפוך אותו לאחד השירים הנמכרים בהיסטוריה. מי היה מאמין ששילוב של מקצב דיסקו, נגיעות יפניות וזמר מג'מייקה יכול להפוך לכזה להיט היסטרי?

כמובן שזה עדיין לא הופך אותו לשיר טוב, בדיחה אולי, אבל עדיין לא שיר טוב בשום צורה ואופן.

 

77. Men Without Hats- The Safety Dance

אז יש לשיר הזה מקצב סבבה והכל, אבל זה עדיין לא הופך אותו לשיר טוב. הקטע הזה נבחר על ידי קוראי מגזין הרולינג סטון לאחד מחמשת השירים הכי גרועים של האייטיז ואני מנחש שאם היה מצעד "השם הכי גרוע להרכב מוזיקלי אי פעם", גם בו הלהקה הייתה מככבת. 

76. Toni Basil- Mickey

למרות שהזמרת והכוריאוגרפית, טוני בזיל, טוענת שאין בשיר הזה שום התייחסות לסקס בשום צורה, המילים: "תן לי את זה בכל דרך שאתה יכול, בכל דרך שאתה רוצה ואקבל את זה כמו גבר" עלולות לרמוז אחרת. 

בכל מקרה, במקור השיר הזה נכתב עבור אישה מה שהביא את בזיל לכעוס מדוע זה בסדר לשיר את זה לאישה ולא לגבר למרות שכאמור התעקשה הזמרת שלא מדובר בסקס. מבולבלים? גם אנחנו.

בכלל לא משנה על מה שיר המעודדות המוזר הזה, שום דבר לא ישנה את העובדה שהוא פשוט רע ומרגיש כמו הזיה תיכונית שצמחה הרבה מעבר למה שהייתה אמורה.

75. (Eiffel 65- Blue (Da Ba Dee

נכון, להיט הדאנס האיטלקי הזה לגמרי מדבק, אבל אתם יודעים מה עוד מדבק? קורונה!

מיליוני אנשים שגדלו בשנות התשעים סובלים מפוסט טראומה של אובר אוטו-טיון בגלל השיר הזה. עם מילים טיפשיות להחריד וסאונד שלא החזיק מעמד הלהיט הזה נשמע היום מביך אפילו יותר מכשהוא יצא.

74. Gwen Stefani- Rich Girl

גוון סטפני, איב וטוביה החולב נכנסים לבר… לא זו לא התחלה של בדיחה, זה בדיוק מה שקורה בשיר ההזוי הזה מתוך אלבום הבכורה של סטפני.

השעטנז המוזר בין בחורה לבנה שרוצה להיות מיליונרית, ראפרית "קשוחה' ואחד הקטעים המפורסמים מ"כנר על הגג" כאילו נועד למתוח את העצבים עד קצה גבול היכולת ועושה זאת בהצלחה יתרה.

אגב, כשיצא השיר, סטפני כבר נהנתה מתמלוגים עבור 26 מיליון האלבומים שמכרה להקה האם שלה, No Doubt, כך שדי ברור שהיא יודעת בדיוק איך זה להיות נערה עשירה?

73. NSYNC- Pop*

סינגל הבכורה מאלבומם השלישי של החמישייה האמריקאית הוא בדיוק מסוג הדברים האלה שאתה עושה כשאתה צעיר ואז מתחרט עליהם כל החיים שלך. כמו שיר בר מצווה או תספורת גרועה בספר מחזור, ככה השיר הזה מרגיש היום, אסופה של צלילים מיושנים וריקים מלווים בטקסט מנותק והזוי.

"נמאס לי מכל האנשים שאומרים מה הקטע עם הפופ הזה ומתי הוא יעלם? אבל אתם צריכים להבין שזה לא טרנד". ללא ספק ג'סטין טימברלייק וחבריו עלו כאן על משהו, רק שמוזיקת פופ הייתה קיימת אז כבר לפחות 50 שנה.

72. Travie McCoy ft. Bruno Mars- Billionaire

לא מעט שירים בדירוג הזה עוסקים ברצון האנושי, אך גם הילדותי משהו, להיות עשירים. ומה נעשה כשנהיה עשירים? ובכן על פי טרבי מקוי וברונו מארס נופיע אצל אופרה או על השער של מגזין פורבס, נשחק כדורסל עם הנשיא ואפילו נחלק מרצדסים בחינם. ללא ספק פנטזיות של ילד בן 10.

גם המוזיקה עצמה לא ממש ממוטטת בלשון המעטה. עם אותם 4 אקורדים חרושים מכל שיר פופ בשלושים השנים האחרונות ושילוב מעייף בין פופ, היפ הופ ורגאיי (סוג של), השיר הזה נעלם אל תהומות הנשייה באותה מהירות בה הגיח לעולם.

71. Zager and Evans- The Year 2525

שנת 1969 ללא ספק הייתה השנה של החלל, העתיד והטכנולוגיה. הנחיתה על הירח, "אודיסאה בחלל", Space Oddity של דייויד בואי ועוד, הפכו את העתיד לנגיש אבל גם מפחיד משהו. לא פלא שהשיר הזה צעד 6 שבועות רצופים בראש מצעד הסינגלים האמריקאי.

אבל כמו הרבה שירים ברשימה, מה שנתפס כסבבה ב- 1969, נשמע היום סתם מעפן. הרצינות התהומית בה צמד האמריקאים שר על עתיד האנושות היא קצת, חייבים להודות, מביכה. גם כל כך הרבה מספרים יש בשיר הזה עד שהוא מרגיש כמו שיעור מתמטיקה ולא כמו שיר פופ וגם, למרות הנבואות האפוקליפטיות בו, אנחנו עדיין כאן.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

70. Color Me Badd- I Wanna Sex U Up

מדהים כמה שיר עם המילה "סקס" בתוכו יכול להיות לא סקסי. לא ברור מה קורה בקטע הזה, הוא פופ? היפ הופ? פורנו רך? מה שבטוח הוא מביך.

אבל אם אתם חושבים שהשיר הזה לא מספיק גרוע כמו שהוא, תקשיבו לגרסה המלאה שלו מתוך פסקול הסרט New Jack City ותיהנו מהפתיח השונה שנפתח במילים: "רק תשכבי ותהני מהנסיעה".

69. Bruno Mars – The Lazy Song

עם הארבע וחצי אקורדים שמרכיבים את השיר הזה ומילים סטייל: "אני אצפה בטלוויזיה עם היד בתוך המכנסיים שלי", הרושם הוא שברונו מארס באמת היה עצלן כשהוא כתב את השיר הזה. 

גם אם הוא עלול באיזושהי צורה להסב עונג מסוים, הרי שהעונג הזה יחלוף מהר מאוד ויתחלף בהקלה. מסוג השירים האלה שאתה שומע אותם פעם, פעמיים מהנהן וזורק אותם לפח לשארית החיים.

68. Lenny Kravitz- Fly Away

יאללה בואו נזרוק חרוזים לאוויר ונראה מה יצא מזה: Fly, High, Sky, לרגעים זה מרגיש כאילו קרן פלס כתבה את המילים ולא לני קרביץ.

גם מוזיקלית השיר הזה לא ברור, אקורדים קשוחים של דיסטורשן על רקע לופים מתוכנתים, משהו שם נשמע לא במקום. השיר הזה אמנם עזר להחזיר אל קרביץ לתודעה אבל לא בטוח שהתגעגענו. אה כן ומאדים הוא חלק משביל החלל כאילו…

67. Celine Dion- My Heart Will Go On

אם הייתם בני או בנות 13 כשהשיר הזה יצא כחלק מפסקול הסרט המצליח בצורה מפלצתית, 'טיטאניק', יש מצב שהוא הזיז לכם משהו בלב. אבל כמו הסרט גם השיר לא הזדקן בחינניות.

כיום הערך היחיד שעלול להיות לבלדה השמאלצית הזאת הוא נוסטלגיה אבל לא הרבה יותר מזה.

אין עוררין על כך ששני אלבומי Use Your Illusion הם יצירות מופת אבל Use Your Illusion II מעט טוב יותר, מה שהופך אותו בעיני לאחד מאלבומי הרוק הטובים בהיסטוריה. אבל מה הביא את אקסל רוז להוסיף לו בשנייה האחרונה את את הקטע האחרון שסוגר אותו לא נבין לעולם. 

My World הוא סוג של קטע אינדוסטריאלי הזוי לא קשור לאלבום בשום צורה שמרגיש כמו כתם קטשופ על חולצה יפה. לימים יטען רוז שהוא הושפע ממוזיקת האינדוסטריאל של התקופה ואפילו שחבר שם לו פיטריות הזיה במשקה.

כך או כך מדובר באחד הקטעים המיותרים בתולדות האנושות. הדבר היחיד הטוב בו זה שהוא אורך רק דקה ועשרים וארבע שניות של סבל. 
לעוד שירים מבאסים שהורסים אלבומים מושלמים>> 

65. Chris de Burgh- The Lady in Red

קשה להאמין ששיר כל כך מעצבן היה אחד הלהיטים הגדולים של האייטיז כשהגיע למקום הראשון ב- 25 מדינות שונות(!). באמת שקשה להאזין לכל השיר הזה ולהישאר ער, הוא כל כך משעמם, כל כך דביק וכל כך מעצבן שאין פלא ברולינג סטון בחר בו כשיר הגרוע של שנות השמונים. 

64. Miley Cyrus- Party in the U.S.A

שניה וחצי לפני שנכנסה לשלב "מרד הנעורים" המעייף בקריירה שלה, הוכיחה לנו מיילי סיירוס בפעם המי יודע כמה עד כמה היא גנרית ומשעממת.

 Party in the U.S.A הוא סך כל הרעות החולות של ה'טין פופ' האמריקאי והסתמי, חגיגה של ריקנות וכלום. את השיר ביצעה לראשונה הזמרת  Jessie J שהחליטה שלא להקליט אותו מכיוון שהיה "כיפי מדי" אז סיירוס הייתה שם להרים את השאריות מהרצפה ולהראות לעולם עד כמה באמת גרוע השיר הזה.

63. Coldplay – Adventure Of A Lifetime

בערך מהאלבום השלישי שלהם קולדפליי הפכו למפלצת אצטדיונים עם הרבה מאוד "פירוטכניקה" ומעט מדי נשמה. שיא תהליך האבולוציה ההפוך שעבר על קולפדליי הגיע לשיאו עם השיר המעצבן הזה להחריד הזה שנשמע כמו שיר ילדים לא אפוי. 

עם ליין הגיטרה המגוחך בהיסטוריה ומילים מעפנות במיוחד, הדבר היחיד שמשתווה לזוועה הזאת הא קליפ ה- CGI שלה בה נראים חברי קולדפליי כקופים ולא, אין לי שום דבר טוב לכתוב על זה.

U2- The Sweetest Thing .62

הקו בין רומנטיקה לגיטימית לבחילה מאסיבית הוא תמיד דק אבל בשיר הזה בונו חוצה אותו בצורה חסרת אחריות כמעט ומספק שיר שיחד איתו צריכה להגיע אזהרת הקאה.

על פי הסיפור בונו כתב את השיר הזה כמתנה לאשתו לאחר שבילה את יום הולדתה בחדר החזרות. אבל בונו יקירי, עשית משהו נחמד לאישתך? סבבה, אבל למה כולנו צריכים לסבול מזה.

61. Justin Timberlake- Señorita

שלא יהיה ספק, הסינגל הרביעי מאלבום הבכורה של יוצא אן סינק מזוויע לכל אורכו ועם זאת מגיע לו להיכלל כאן רק בגלל ה- Call and Response המביך שבסופו.

אבל גם בלי הקטע הזה מדובר בעוד שיר קיטשי ומצ'ואיסטי של גבר יענו מסוקס על ביט ממוחזר של 'הנפטונס' שדומה מדי לקטע שלהם Run to the Sun. לשניה וחצי ג'סטין טימברלייק נתפס כמושיע של עולם הפופ, השיר הזה מוכיח שבפועל הוא היה רחוק משם שנות אור.

moadon-tarbut-24

60. Avril Lavigne- Hello Kitty

שיר גרוע כזה באמת שלא שומעים כל יום. השיר הזה כל כך גרוע עד שקשה להאמין שהוא בכלל אמיתי.

בקטע ה- EDM, דאבספט ועוד משמש של כל מני ז'אנרים מהתקופה, שרה לאבין על "האובססיה שלה" (כהגדרתה) עם הדמות של הלו קיטי. אבל מה שיכול היה להיות בקונסטלציה מסוימת קטע פאן טהור, הפך לניכוס התרבות היפנית ולשיר שתצטרכו לצבוט את עצמכם בכדי להאמין שהוא אשכרה נכתב על ידי בני אנוש תבוניים.

"Hello Kitty You're So Pretty" אכן גאונות צרופה.

 

59. Aerosmith- Pink

לאיירוסמית' יש ערמות של שירים מעולים ואלבומים טובים, אבל השיר הזה מטיל צל כבר על כל הרפרטואר של ההרכב. עם רפרנסים ברורים (מדי) לסקס ועיבוד פשטני, Pink הוא כל מה שלא ציפית לשמוע מאיירוסמית'.
 
בזמנו הוא באמת היה להיט גדול מאיזושהי סיבה אבל היום הוא בלתי ניתן להאזנה וכאמור מחוויר לעומת השירים הבאמת טובים של הלהקה.
 

 

58. Mariah Carey – Loverboy

השיר הזה של מריה קארי על השוגר דאדי שלה, הוא ללא ספק מהנקודות היותר מביכות בקריירה שלה. מדהים איך זמרת עם כל כך הרבה פוטנציאל יכולה להיות אחראית על כל כך הרבה זבל לאורך השנים.

השיר הזה שיצא ב- 2001 זכה לביקורות צוננות שתהו מה קרה לקארי. גם שיתוף הפעולה עם Cameo בשיר מגיע לשיאים חדשים של טרלול כשלקראת סופו הוא מתחיל לזרוק מילים לא קשורות לאוויר כמו: "תותים, פטל, כל הדברים הטובים". יאללה בואו נזרוק מילים ונראה אם יצא מזה שיר.   

57. Jason Derulo feat Nicki Minaj & Ty Dolla $ign- Swalla

"כל הבחורות שכאן, אם אתן מרגישות צמאות, בואו קחו לגימה כי אתן יודעות מה אני מגיש….". למי שחושב שג'ייסון דרולו מתכוון להזמין את הבחורה אשר חשקה נפשו בכוס לימונדה רק אעדכן שהמילה Swalla הא סלנג ל- Swollow וכן, עכשיו אתם חופשיים להקיא.

תקשיבו, אני רחוק מלהיות עדין נפש אבל באמת שנשגב מבינתי איך שיר כל כך שובניסטי, סקסיסטי ודוחה יכול להפוך ללהיט אבל מילא, ההיפ הופ מלא בשירים מהסוג הזה. אין בשיר הזה ולו שמץ של עניין, חדשנות, משהו שאתה יכול להגיד לעצמך OK, זה לא בוב דילן אבל סבבה. פשוט כלום ושום דבר.  
 

56. Paul McCartney & Stevie Wonder- Ebony and Ivory

מדהים איך שתי אגדות מוזיקה בדמותם של פול מקרטני וסטיבי וונדר הצליחו במו ידיהם לנפק שיר כל כך מביך.

לבנים ושחורים יכולים לחיות יחד בהרמוניה ממש כמו קלידי הפסנתר, וואו מי חשב על האנלוגיה המטורפת הזאת שאף מלווה במילים כמו: "בכל אחד יש גם רע וגם טוב" שכאילו נכתבו על ידי ילדים בכיתה ג' בשיעור חיבור. ב- 2006 בחרו מאזיני BBC את השיר הזה כדואט הגרוע בהיסטוריה ולא תשמעו אותי מתווכח עם התוצאה יותר מדי. 

אבל אם אתם באמת רוצים לקבל את החוויה השלמה של היופי הנשגב הזה, תציצו בקליפ שמצליח להתעלות ברמת המבוכה אפילו על השיר עצמו. הקטע שהשניים יושבים על קלידי הפסנתר הוא פרייסלס!  

55. (Beyonce- Single Ladies (Put a Ring on It

הסינגל הכי אוברייטד של הזמרת הכי אוברייטד בהיסטוריה! "אם אתה אוהב על זה, שם על זה טבעת", לא מלחיץ בכלל.

אני מודה שאני משוחד כי מכל הזמרים והאמנים בהיסטוריה האנושית מעולם לא הצלחתי להבין את סוד הקסם של קווין בי. כנראה שאני הבעיה, אבל בחיאת בשיר הזה שזכה לביקורות משתפכות אין שום דבר חדש או מעניין. ביט פלקטי, סאונד בנאלי וטקסט שלא יבייש את יוסי גיספן. 
 

54. Lionel Richie- Hello

לליינול ריצ'י מגיע פרס מפעל חיים על שירים גרועים ובכל זאת אפשר להכניס לרשימה רק אחד אז טבעי ללכת על הלהיט הגדול, המעצבן והנדוש שלו, Hello. כמה צ'יזי שיר יכול להיות? כמה בנאלי, משעמם, פשטני, מעייף ומרדים? מסתבר שהרבה. 

53. Miami Sound Machine & Gloria Estefan- Dr. Beat
 
השיר הזה כל כך גרוע שלא הייתי מענה איתו שבויים של דאע"ש. הוא כל כך גרוע שחירש ידמם בגללו מהאוזניים. הסאונד המחריד של השיר הזה היה לא אקטואלי כבר ב- 1984, השנה בו יצא.
 
"אני לא יכולה לשלוט ברגליים שלי כשאני שומעת את הקצב, דוקטור יש לך משהו לתת לי?" שרה גלוריה אסטפן בצורה מעוררת חשד שמישהו הצמיד לה אקדח לרקה והכריח אותה לשיר את הזבל הזה.   
 

52. Olivia Newton-John- Physical

למרות שהוא תמיד מוזכר כאחד הפנינים הבלתי מזיקים של האייטיז והטקסט המיני שלו נחשב אמיץ לזמנו, שום דבר לא ישכנע אותי שמדובר בשיר טוב. רוצים סקסי? תאזינו למדונה או משהו כזה.

טינה טרנר עשתה בחכמה שלא לכלכה את הקריירה שלה עם השיר הבזוי הזה ודחתה אותו. אם יש פרודיה על האייטיז זה השיר הזה.
 

51. O-Town- Liquid Dreams

או טאון היו התוצר הראשון של תכנית הריאליטי, Making the Band, שמטרתה הייתה ובכן, ליצור להקה, רצוי כזאת שמורכבת מ- 5 בנים שנראים טוב ויודעים לזוז בהתאם לרוח תקופה.

סינגל הבכורה של הלהקה הנשכחת עסק בחלומות רטובים (דוחה) תוך שהוא מרפרף בצורה גסה לאייקונים נשיים כמו ג'נט ג'קסון, ג'ניפר לופז, דסטניז צ'יילד ועוד.

ההפקה הדלוחה שנשמעת כמו מתנ"ס בלוד והקולות הנוראיים של הזמרים (סייריסלי, הם עברו מיליארד אודישנים ואף לא שמע שהם שרים חרא?!) הופכים את הקטע הזה לאחד השירים המביכים בהיסטוריה של להקות הבנים ובכלל.
 

באנר מועדון תרבות
50. Snow- Informer

שנתיים אחרי ההצלחה של ונילה אייס עם Ice Ice Baby, עוד בחור לבנבן ניסה לשכנע אותנו שהוא יודע לעשות ראפ ולא סתם ראפ, אלא ראפ-רגאיי ג'מייקני.

הפעם היה זה דארין אובראיין או "סנואו" עם השיר Informer, העוסק במעצרו שלו משנת 1989 בעת שהואשם בניסיון לביצוע רצח. אכן מרשים.

אם יש הגדרה לחוסר אותנטיות במוזיקה זה בדיוק הקטע הזה בו בחור לבן מקנדה "מרפרפ" במבטא קאריבי. אפשר לקרוא לזה גלובליזציה ואפשר פשוט לקרוא לזה זוועה.
 

49. Terry Jacks- Seasons in the Sun

הגרסה האנגלית לשיר של ז'אק ברל היא מהרגעים היותר דביקים והנוראיים בהיסטוריה של המוזיקה.

למרות שהמילים מתארות אדם גוסס שנפרד מאוהביו וחבריו, הדבר האחרון שהן מצליחות לעשות זה לרגש. חלק מיופי של יצירה אמימית זה הפענוח שלה והעובדה שהמאזינים לא מקבלים את כל המשמעויות על מגש של כסף וכאן זה לגמרי לא המקרה.

למזלם הביץ' בויז ויתרו על הסכרת הזאת שעם השנים הפכה לבדיחה ודי בצדק. וכל זה מבלי ששמעתם עדיין את הגרסה הגרמנית של השיר (נשבע לכם שיש כזאת).
 


48. Sir Mix-a-Lot- Baby Got Back

אנתוני ריי, הידוע בכינויו Sir Mix-a-Lot, צפה לתומו בסופרבול כשלפתע ראה פרסומת לבירה עם בחורה רזה מדי לטעמו. זו הנקודה המדויקת בהיסטוריה בה נוצרה יצירת המופת האלמותית הזאת שהיא כולה שיר הלל של גבר לנשים עם ישבן גדול.  
 
מאז שיצא השיר לקח חלק במגוון רחב של קומדיות בין היתר: "המלאכיות של צ'ארלי", "ג'קאס" ועוד יצירות מופת מודרניות. אבל הוא זכה לעדנה מחודשת כאשר שותף בפרק של "חברים" כשיר היחיד שגורם לאמה, הבת של רוס ורייצ'ל, להירגע. לצערי כמו השיר עצמו, גם הבדיחה הזאת לא הייתה מצחיקה.
 

 

47. The Chainsmokers- Selfie
 

רגע לפני שהפכו לאחד הצמדים הכי מבוקשים על הכדור, הקליטו ב- 2014 צמד המפיקים The Chainsmokers את שיר הנושא לסיטקום האמריקאי "סלפי". כצפוי הסדרה לא החזיקה מעמד יותר מעונה אחת אבל שיר הנושא שלה כאן בכדי לענות אותנו לנצח.

הצמד סיפר כי הם התכוונו ליצור להיט ויראלי סטייל Harlem Shake, רק שבמקום זה יצא להם שלשול ואפילו לא מוצלח במיוחד. כמו דור הסלפי, גם השיר הזה מבולבול, מפוזר ולא יודע מתי להפסיק. 

46. Justin Bieber- Baby

בגיל 15 בלבד שיחרר הביברון הקטון את הזוועה הזאת שנשמעת כמו שיר בר מצווה לילד שעוד לא התחלף לו הקול ונתן את האות ל"ביברמאניה".

למרות שלאורך השנים הוא יתאמץ לעשות קולות של אמן "רציני" ומיוסר, ג'סטין ביבר תמיד יזכר כילד המעצבן עם תספורת הקסדה שאחראי לאחד השירים הכי מעצבנים שאי פעם נוצרו. 

45. Nickelback- Rockstar

הרפרטואר של ניקלבק יכול היה בכיף לפרנס אינספור דירוגים של שירים גרועים, אבל אם הייתי צריך לבחור את השיר הגרוע ביותר שלהם אז מבחינתי ללא ספק מדובר ב- Rockstar.

מעולם להקת רוק לא הוציאה שיר כל כך משעמם, כל כך מעצבן וכל כך אנטי רוק שזה מכאיב. אין ספק שהשיר הזה מצדיק את הכינוי של ניקלבק כ"אחת הלהקות הגרועות בהיסטוריה". 

44. True Steppers and Dane Bowers ft. Victoria Beckham- Out Of Your Mind

למעט הבלחות פה ושם אף אחת מיוצאי הספייס גירלז לא הצליחה לתחזק קריירת סולו מצליחה לאורך זמן וכולנו מברכים על כך כמובן. אבל הניסיון הפתטי ביותר היה ללא ספק של ויקטוריה בקהאם שהצטרפה לצמד המפיקים True Steppers ולזמרת וה- DJ, דיין באוארס, בכדי ליצור את אחד השירים הכי גרועים של העשור הראשון של המאה ה- 21.

השיר הזה כל כך מוזר ולא קוהרנטי עד שהוא ממש נשמע כמו משהו לא אפוי שנזרק על רצפת חדר העריכה ויצא רק בגלל השם של ויקטוריה בקהאם. אגב ויקטוריה, גם ככה הקול שלה כל כך מעוות שם עד שקשה בכלל לזהות אותה. פשוט מחריד.
 

43. Will Smith- Wild Wild West

כישרון המשחק של ויל סמית' משתווה רק לכישרון שלו לשחרר זבל של מוזיקה. מ- Will 2K ועד Miami, וויל סמית' הוא עולם שלם של שירים ממוסחרים, חסרי נשמה וגנריים להחריד.

השיא הגיע ב- 1999 כשסמית' שחרר את שיר הנושא לסרט באותו השם ובכיכובו, Wild Wild West. זה רק הגיוני שאחד הסרטים הכי גרועים בהיסטוריה יקבל את אחד השירים המזעזעים שידענו. 
 

42. Afroman-  Because I Got High

סורי סטלנים אבל אין בשיר הזה שום דבר מגניב או אפילו מצחיק הוא דבילי והביט שלו נשמע כמו משהו שהכנתי בבית בגיל 13 על מכונת תופים ישנה.
 
ג'וסף אדגר פורמן, AKA "אפרומן", טען שהוא כתב את השיר תוך כמה דקות ויודעים מה? בדיוק ככה זה נשמע.
 

41. Phil Collins- Sussudio

פיל קולינס הוא כנראה האמן הכי מושמץ בהיסטוריה, אבל האמת היא שלא ממש בצדק. יש לו יותר כישרון בציפורן של הזרת מרוב האמנים המצליחים בעשרים השנים האחרונות ובכל זאת, לא תמיד הכישרון הזה נותב גם לשירים טובים כפי שמוכיח Sussudio.

הקטע הבאמת נוראי הזה יצא כסינגל הראשון מאלבומו No Jackets Required מ- 1985 וכבש את ראשי המצעדים, עובדה שלא מנעה ממנו להפוך לאחד השירים השנואים של העשור וברפרטואר של קולינס.

ולמי שתוהה לגבי המשמעות של המילה "סוסודיאו" אז ובכן אין לה משמעות, זו סתם מילה שקולינס המציא תוך כדי ג'ימג'ום מה שכנראה מוסיף עוד יותר לסתמיות של השיר המעצבן הזה.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

40. Pitbull- I Know You Want Me 

אני זוכר בבירור שבפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה הייתי בטוח שזה שיר של אלון דה לוקו ולא, זו ממש לא מחמאה בשום צורה. הייתי משוכנע שהשיר הזה הוא בדיחה או לכל היותר פרודיה על הסאונד של מיאמי אבל לא, הסתבר שזה שיר לגיטימי לגמרי של בחור שקורא לעצמו על שם ובכן, של כלב.

כל כך הרבה סגנונות יש בשיר הזה, דאנסהול, רגאטון, EDM והכל דחוס יחד אל תוך עיסה מביכה ושובניסטית במיוחד של זמר עם קול של מלגזה. 

39. Westlife- Uptown Girl
 
יודעים מה גרוע יותר משיר גרוע? קאבר גרוע לשיר גרוע! Uptown Girl היה שיר נוראי בפני עצמו כשבילי ג'ואל שחרר אותו בספטמבר 1983 אז למה 18 שנים לאחר מכן להקת הבנים הבריטית החליטה להעלות אותו מהאוב זה לא ממש מובן.  
 
השיר שמתאר את ניסיונות החיזור של נער ממעמד הנמוך אחר נערה ממעמד גבוה (אכן נושא לא נדוש בכלל), הפך כצפוי ללהיט ענק כשיצא אך מהר מאוד נעלם מדפי ההיסטוריה. אחד השירים שבישרו על מותם של להקות הבנים וטוב שכך.
עוד 10 קאברים גרועים במיוחד ומיותרים להחריד מחכים לכם כאן>>
 

38. Jason Derulo feat. Snoop Dogg- Wiggle

לא פחות משמונה כותבים (!!!) קיבלו קרדיט על יצירת המופת הזאת הכוללת בתוכה את המילה Wiggle לא פחות מ- 57 פעמים ובכל זאת מצליחה שלא להיות חיננית, סקסית או מצחיקה בשום צורה. מי היה מאמין ששיר על תחת גדול של חשפנית יכול להיות כל כך גרוע?

37. Bobby McFerrin- Don't Worry, Be Happy

הטינופת הזאת של בובי מקפרין מ- 1988 נכללה באינספור רשימות "השירים הגרועים אי פעם" ואף כבשה את הפסגה בחלק מהן והאמת? לגמרי בצדק.
 
מדהים איך שיר שאמור לגרום לך להרגיש טוב מצליח לגרום לך לרצות להטיל מום בעצמך או סתם לקפוץ מהגג.
 

 

36. Starship- We Built This City

עוד שיר שזוכה "לככב" בדירוגי השירים הגרועים ביותר אי פעם (אולי יותר מכל השירים כאן) הוא להיט הרוק המביך הזה של סטארשיפ מ- 1985. בין היתר הוא הוכתר כשיר הגרוע ביותר אי פעם על ידי המגזין "בלנדר", השיר הגרוע ביותר של האייטיז על ידי "הרולינג סטון" ועוד רשימות מפוקפקות כאלה ואחרות.

אז מה יש בשיר הזה שגורם לכזאת שנאה יוקדת כלפיו? וואו מאיפה להתחיל? הסאונד שהיה מיושן עוד בזמנו, הפאתוס המוגזם וכנראה העובדה שהשיר שאמור להיות "רוקנ'רולי" נשמע כמו חיקוי דהוי לז'אנר ומסריח מאופורטוניזם.

יודעים מה? אם אפילו חברת הלהקה, גרייס סליק, שהייתה שותפה בכתיבת השיר קראה לו "השיר הכי גרוע אי פעם" אז באמת מה יש להוסיף?
 

35. Hanson- MMMBop

ברגע שעוברים את הקטע של "יא איזה חמודים שלושת האחים הבלונדיניים האלה שמנגנים ביחד ונראים כמו בנות" ואשכרה מקשיבים ל- MMMBop מגלים שהוא פשוט מיותר. 

כן הוא חמוד וזה שיר של ילדים והכל אבל בכיף אפשר לתת לשב"ס לענות איתו אסירים ביטחוניים ואני מבטיח לכם שהם יזמרו. אחרי 2-3 פעמים שהקשבתם לשיר הזה מיציתם אותו לשארית חייכם.  

 

34. LMFAO- Sexy and I Know it

גרסת המילניום ל- I'm Too Sexy אבל מטונפת באותה מידה. בשיר לועג הצמד האמריקאי לכל מי שבטוח שהוא סקסי כשבעצם הוא לא, כלומר על עצמם, רק חבל שהבדיחה היא בסוף על חשבוננו.
 

 33. DJ Snake ft. Selena Gomez,  Ozuna and  Cardi B- Taki Taki

רגטון, מומבטון ועוד ז'אנרים עם שמות מומצאים ממרכז אמריקה אפשר למצוא במטחנת הבשר הזאת.

מדהים ששמונה אנשים שחתומים ככותבים על הזוועה הזאת לא הצליחו למצוא לו מילים אמתיות והתפשרו על "טאקי טאקי" שהן למעשה לא אומרות כלום (ואני מניח שהם לא התכוונו למשחק). שיא הכלום ושום דבר.
 

 

32. Vanilla Ice- Ninja Rap
 
זה לא ש- Ice Ice Baby היה יצירת מופת אבל השיר הזה באמת בליגה משל עצמו. ונילה אייס כתב את השיר הזה עבור הסרט צבי הנינג'ה 2 ואפילו הופיע בו אבל איכשהו כשמסביבו אנשים בתחפושות של צבים ועכברוש דווקא הוא הצליח להתבלט לרעה.
 

 
31. Boney M- Brown Girl in the Ring
 
קדחת הדיסקו של שנות השבעים סיפקה לעולם הרבה גיבורים פורצי דרך אך גם לא מעט רגעים מביכים כמו למשל השיר הזה של הפרויקט הגרמני של המפיק פרנק פריאן.
 
מי לעזאזל חשב שזה רעיון טוב לקחת שיר ילדים ולהפוך אותו לעיסה מוזיקלית חסרת חן והזויה לחלוטין? זה בקלות אחד הקטעים הכי גרועים שאי פעם נוצרו.
 

moadon-tarbut-24

30. Lou Bega- Mambo #5
 
מכל הקטעים בהיסטוריה האנושית בחר הזמר הגרמני, לו בגה, להעלת מהאוב קטע אינסטרומנטלי קובני משנת 1949 ומי היה מאמין שזה יעבוד לו. Mambo #5 הפך ללהיט קיץ ענק בשנת 1999, מה שלא מכפה על העובדה שמדובר בשיר פשוט גרוע.
 
עד היום אני לא בטוח אם המאזינים צחקו עם לו בגה או עליו. בכל מקרה לאחר הצלחת השיר הוגשה נגד בגה ומפיקיו תביעה שהדיון בה לקח לא פחות משמונה שנים.
10 קאברים שלא ידעתם שהם קאברים>>
 

29. Psy- Gangnam Style

לכל בדיחה, לא משנה כמה טובה היא תהיה, יש אורך חיים עד שבסופו של דבר היא פשוט מפסיקה להצחיק. בדיוק ככה גם עם גנגהאם סטייל.

למרות שאי אפשר להתכחש לביט הממכר שלו, אני בספק רב אם ללא הקליפ המושקע, הפרסונה של סיי ומעל הכל הריקוד שהפך להיסטריה, השיר הזה היה מצליח.

בכל מקרה סיי הוא שיאו של תהליך כיבוש ז'אנר ה- K-Pop הקוריאני את השוק הגלובלי והאמריקאי בפרט שממנו אנחנו סובלים עד היום (מי אמר BTS ולא קיבל?).
 

 

28. (Khia- My Neck, My Back (Lick It 

ללא ספק השיר הכי… איך נקרא לזה? מפורט ברשימה הזאת. בחוגים מסוימים מביטים על השיר הזה כפמיניזם מודרני ואמירה נשית אמיצה, אבל בלי לזלזל באף אחת אני לא בטוח שלזה התנועה הפמיניסטית התכוונה כששרפה חזיות בשנות השישים.

אפילו Khia, שטענה כי השיר הזה מאוד שונה משאר החומרים שלה, הייתה בהלם מהאימפקט שלו ואמרה: "כנראה שהעולם הוא מקום מוזר ומלוכלך". כנראה.
 

27. Ricky Martin- Maria 

איך אפשר לשכוח את הזוועה הזאת של ריקי מרטין שהשחירה לנו את הניינטיז. לא פחות מ- 5 מיליון עותקים מכר הסינגל הזה תוך כדי שהוא פותח את השער לעוד עשרות להיטים לטיניים נוראיים שיכבשו את המצעדים ברחבי העולם במחצית השנייה של שנות התשעים ועל כך נשנא אותו לנצח.

26. Des'ree– Life

דזרה עוד עשתה קולות אל אמנית רצינית עם You Gotta Be הלא רע בכלל שלה אבל אז הגיע Life שמציג את אחד הטקסטים המביכים בהיסטוריה של המוזיקה.

"אני לא רוצה לראות רפאים, זה מראה שאני מפחדת ממנו, אני מעדיפה לאכול טוסט ולצפות בחדשות…" ואכן לאכול טוסט נשמע הרבה יותר נעים מלפגוש ברוח רפאים ואיכשהו עדיין השיר הזה לא נכנס לפנתיאון השירים המבריקים ביותר בהיסטוריה ומעניין למה?

גם האופטימיות ההזויה שלו עם הפזמון "חיים, או חיים, או חיים" לא מוסיפים לו יותר מדי נקודות. כתם על הניינטיז.

25. Los Del Rio- Macarena

לצד מותם הטראגי של האוגרים שלי, השיר הזה הוא טראומת ילדות קשה. טיולים שנתיים, מסיבות כיתה, לאן השיר הזה לא ליווה אותנו בילדות וצילק את נפשותינו העדינות.

גם כשהתבגרתי והתחלתי להסתכל על דברים ממקום של הכלה, נוסטלגיה או סתם פאן, מעולם לא הצלחתי להבין איך פיסת הצואה הזאת הפכה ללהיט, ובכל זאת עדיין מדובר באחד השירים הכי מצליחים בהיסטוריה אז מה אני מבין?

אגב, ידעתם ששיר הקיץ התמים לכאורה הזה בכלל מדבר על אורגיות ובגידות? קבלו עוד שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם>>

 

24. Robin Thicke (ft. T.I. & Pharrell Williams)– Blurred Lines

השיר הזה עשה הרבה רעש בשל היותו אחד השירים המזוגניים בהיסטוריה ואף נאסר להשמעה במקומות מסוימים- מה שבאופן פרדוקסלי הפך אותו ללהיט גדול (כלל ראשון בלימודי תרבות: אם רוצים שמשהו יעלם לא מחרימים אותו כי אז הוא הופך ל"דיבור") .

"בדיחה רעה" אמר על השיר הזה רובין ת'יק בעצמו אבל מילא הבדיחה הייתה מצחיקה. השיר המזעזע הזה כולל בתוכו שורות כמו: "את הזונה הכי חמה פה" ו"מה מתחרז עם חבקי אותי?" שהן סתם דוחות בכל קנה מידה.

אבל זה בסדר כי ת'יק קיבל בסוף את מה שמגיע לו כשבית המשפט קבע שעליו לשלם 7.3 מיליון דולר למשפחה של מרווין גיי על שימוש בשיר שלו, Got to Give It Up. 

23. Baauer- Harlem Shake

כמו מחלה ממארת, גם הקטע הזה של הדי ג'יי והמפיק המוזיקלי האמריקאי, באואר, הצליח להדביק אוכלוסיות שלמות.

מה שהפך את השיר הזה, שנשמע כמו קטע מפסקול של סרט פורנו גרמני משנות ה- 80, ללהיט הייתה העובדה שהוא הפך להיות להיט יוטיוב בעזרת מיליוני האנשים ברחבי העולם שנעו לצליליו. המוזיקה לא הייתה האישיו אלא האתגר וכשהמוזיקה היא לא המרכז, אתה יודע שאתה בבעיה. קל אחד הקטעים הכי נוראיים שיצאו אי פעם.
 


22. Ludacris- Area Codes

כמה רומנטיקה ורוך יש בשיר הזה בעל הפזמון האלמותי: "יש לי זונות באזורי חיוג שונים".

אם אתם תוהים לעצמכם אז לודקריס מזכיר 43 אזורי חיוג בשיר ועליהם הוא יכול היה להוסיף יותר אבל רצה להישאר נאמן לאזורי החיוג האמיתיים בהם יש לו… ובכן נשים לשכב עמן. קסם.
 

21. Jet- Are You Gonna Be My Girl

השיר הזה, לא במתכוון, הוא פרודיה מושלמת על רוקנ'רול. הפאתוס, האגו, החשיבות העצמית, מה חשבו לעצמם חברי ההרכב כשהוציאו את השיר הכי לא מגניב שאמור להיות מגניב הזה. הוא נשמע כמו בדיחה.

אה כן ואיגי פופ התקשר, הוא רוצה את הריף שלו בחזרה!
 

באנר מועדון תרבות
20. Ja Rule feat Ashanti— Mesmerize

עם קול של מתקין פרגולות ממושב יכיני, איך ג'ה רול (או איך שלא כותבים את השם שלו בעברית) התגלגל לעולם המוזיקה וההיפ הופ זו תעלומה.

וגם, אם כבר אתה ראפר אז תדבוק בזה עד הסוף, למה אתה מנסה לשיר לעזאזל? זה ביי פאר השיר עם הכי הרבה זיופים ברשימה הזאת ותאמינו לי שזה חתיכת הישג.
 

19. Baha Men- Who Let the Dogs Out

הדבר הכי טוב שיצא מהשיר המעיק הזה הוא הסרט הדוקומנטרי עליו שנקרא בפשטות ?Who Let the Dogs Out וחוקר מי לעזאזל כתב אותו כמו גם את מלחמת התמלוגים סביבו.

אבל מעבר לכך כיצירה מוזיקלית (ונסחפתי כשכתבתי "יצירה") אין לקטע הזה שום ערך מלבד אולי באיצטדיוני ספורט שם הוא זכה להצלחה גדולה. חוץ מזה הוא בעיקר מגרה את בלוטות העצבים.

18. Tacabro- Tacata

יש מקום מיוחד בגיהנום לכל להיטי הקיץ ה"אקזוטיים" שתוקפים אותנו באזור יולי-אוגוסט אבל מעל כולם עומדת הזוועה הזאת שיצאה ב- 2012 ומאיזושהי סיבה לא נשמעת לאוזן הפכה ללהיט בינלאומי ענק.

על החתום ההרכב האיטלקי, Tacabro יחד עם הזמר הקובני, מרטינז רודריגז (נשבע לכם שזו לא דמות משובר שורות). מזל גדול שלא שמענו משניהם שוב.

17. ?Michael Bolton- Can I Touch You… There
 
יש סוכרזית, יש סוכר ויש מייקל בולטון. קצת שמאלץ' מדי פעם זה לגמרי מובן אבל הרפרטואר של מייקל בולטון דביק יותר מסיליקון לאריחים של האמבטיה. 
 
השירים של בולטון מככבים בקביעות ברשימות שירים ואלבומים גרועים ולגמרי בצדק, אבל בעוד שכולם מצביעים על הלהיטים היותר מוכרים שלו, מתחת לפני השטח יש שירים גרועים עוד יותר כמו למשל הקטע המלחיץ הזה מ- 1995.
 
 "האם אני יכול לגעת לך שם? לגעת לך בפנים? לגעת לך בלב כמו שאת נוגעת בשלי?" לא מייקל, תעשה לכולנו טובה ואל תיגע לאף אחת בשום מקום. 
 

16. Insane Clown Posse – Miracles

גבירותי ורבותי, קלבו את שיר הראפ הגרוע בהיסטוריה. הפלואו, הסאונד, הכל נשמע כמו חלטורה הזויה מההתחלה ועד הסוף. עשרות פארודיות נעשו על השיר הזה ועל צמד הראפרים שחושבים שלצבוע את הפנים שלהם KISS סטייל זה עדיין מגניב.  

אבל מעל הכל כנראה עומדות המילים המופרכות של השיר הזה שאמורות לגרום לנו "להעריך את מה שיש לחיים להציע לנו". "קשתות בענן מזויינות אחרי הגשם, יש מספיק ניסים בעולם הזה שיעיפו לך את המוח" הם שרים באחד מהרגעים המביכים בתולדות ההיפ הופ.

15. Jordy- It's Hard to Be a Baby

כל מי שנולד בניינטיז או בסוף אייטיז זוכר את הקטע הצרפתי ההזוי הזה ולו בשל העובדה הפשוטה שמי ששר אותו הוא ילד 4.5 בלבד.

כן, ג'ורדי היה סוג של ילד פלא עם הורים גרידיים במיוחד (שאף נטען נגדם כי הם מנצלים את בנם למטרות מסחריות) שראו בילד שלהם פוטנציאל מעבר לפרסומת לחיתולים בהן הוא כיכב והחליטו לנסות להפוך אותו לכוכב מוזיקה- מי האמין שזה אשכרה יצליח.

על רקע צלילי האוס אופייניים לתקופה, שר (סוג של) ג'ורדי על כמה זה קשה להיות תינוק והעולם יצא מגדרו.

לא משנה אם אתם מוצאים את הקטע המוזר הזה מתוק או נחמד הוא מסריח מאופורטוניזם ותאוות בצע והאמת שגם מוזיקלית הוא לא יותר מפרסומת אפקטיבית לאמצעי הגנה.

14. Rick Dees and his Cast of Idiots – Disco Duck

זה מה שקורה שכשבדיחה מאבדת פרופורציות. את קטע הדיסקו ההזוי הזה הגהה ה- DJ, ריק דיס שאף סיפר שלקח לו יום אחד לכתוב אותו ושלושה חודשים למצוא מישהו שיהיה מוכן לבצע אותו. מעניין למה. 

כל המהות של הדיסקו היא פאן אבל ברגע שהקול של הכאילו דונלדק דאק נכנס זה בר יותר מדי עבור האוזן האנושית.

13. Nicki Minaj- Stupid Hoe

"את זונה טיפשה, את זונה טיפשה
את זונה טיפשה, את זונה טיפשה
את זונה טיפשה, את זונה טיפשה
את זונה טיפשה, את זונה טיפשה"

אין מה להוסיף כשהמילים מדברות בעד עצמן.
 

12. The Cheeky Girls- The Cheeky Song
 
The Cheeky Girls הן גבריאלה ומוניקה אירימה, צמד תאומות זהות מרומניה שהשתתפו בתוכנית הריאליטי הבריטית  Popstars: The Rivals ויצאו ממנו עם להיט ענק בשם (Cheeky Song (Touch My Bum.
בשיר מבקשות התאומות העדינות מהגברים שלא להיות ביישנים ולגעת להן בישבן, מה שכנראה עזר להם למכור למעלה ממיליון עותקים מהצואה המוזיקלית הזאת.  
 
אפשר לפחות להתנחם בעובדה שבסקר שנערך על ידי ערוץ 4 הבריטי בשנת 2004, השיר הזה נבחר כשיר הפופ הגרוע בהיסטוריה. 
 

11. Las Ketchup- The Ketchup Song

השיר עם הריקוד הכי מעצבן מאז מקרנה הגיע בשנת 2002 למקום הראשון ב- 27 מדינות ומכר למעלה מ- 7 מיליון עותקים, עובדה שהפכה אותו לאחד הסינגלים הנמכרים ביותר בהיסטוריה(!!!). מרשים מאוד ביחס לשיר שלשם המקורי שלו (Aserejé) אין כל משמעות. 

אגב, יש לא מעט תיאוריות הטוענות שהשיר הוא בעצם שיר הלל לשטן (נשבע לכם) בגלל פזמון הג'יבריש שלו, אבל גם אם הוא לא שיר הלל לשטן הוא בהחלט שייך לגיהנום. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

10. Gunther- Ding Dong Song

קבלו את השיר הסוטה בהיסטוריה. למרות שיצא כחצי פרודיה על להיטי הסינת'פופ הגרמניים של האייטיז, קטע הדאנס ההזוי הזה של הזמר השוודי, גנת'ר, הגיע למקום הראשון במולדתו והפך ללהיט בכל רחבי אירופה בינואר 2004 ככה שאפשר להתייחס אליו כאל שיר אמיתי לכל דבר, נדמה לי לפחות.

בכל מקרה הקטע המטריד הזה בו גנת'ר מבקש מבנות המין השני לגעת לו ב"טרלהלה" הפך לתופעת יוטיוב כשאלפי אנשים ברחבי העולם עשו ליפ סינק לצליליו והפכו אותו לעוד יותר מגוחך ממה שהוא באמת (וזה בהחלט הישג מרשים).

 

9. Rebecca Black- Friday

זה מה שקורה כשכסף פוגש חוסר מודעות. רבקה בלאק הייתה ילדה שאהבה לרקוד ולשיר ואפילו הופיעה בקליפ לשיר Baby של ג'סטין ביבר. מפה לשם ההורים שלה חשבו שזה יהיה רעיון טוב להפוך אותה לזמרת אז הם שילמו 4000 ש"ח לחברת התקליטים ARK Music Factory שיפיקו עבורה שיר וקליפ. 

התוצאה הייתה Friday, אחד השירים הנלעגים בתולדות המוזיקה. השיר הפך להיות כל כך ויראלי מהסיבות הלא נכונות (פשוט תצפו בקליפ שלו) עד שבלאק הפכה בזכותו לאושיה בפני עצמה בגיל 13 בלבד. השיר זכה בתואר "השיר הגרוע בהיסטוריה" באינספור דירוגים ולפעמים אין לי אלה להסכים. 

8. The Village People- Sex Over the Phone

לא אכפת לי אם השיר הזה אמור היה לקדם סקס בטוח ועוד בתקופה בה מגפת האיידס השתוללה, כשאני מאזין לו אני פשוט מרגיש מחולל. 

הוילג' פיפל תרמו רבות לעלייתה של התרבות הקווירית אבל השיר הזה מוגזם אפילו עבורם. קטע הזוי שלוקח את עצמו ברצינות תהומית וגולש בקלות למחוזות האבסורד.

ואיך אפשר בלי מילה על הקליפ? אוי הקליפ. אם הויליג' פיפל היו מצלמים פרודיה על הויליג' פיפל זה לא היה יוצא ככה.  

7. Ohio Express- Yummy Yummy Yummy

יש מצב טוב שזה השיר הכי גרוע של הסיקסטיז וזה חתיכת הישג ללא ספק. הקטע הזה, שיצא ב- 1968, הוא מהשירים שהכי מזוהים עם גל להקות ה"באבל-גאם פופ" (Bubblegum Pop) שבאופן פרדוקסלי, היוו אלטרנטיבה לשירי המחאה והפוליטיקה של התקופה.

עכשיו זה לא שיש לי בעיה עם שירי פופ שכל תכליתם היא כיף, אבל כמו שם הז'אנר אליו הוא משתייך, השיר הזה דביק ברמות בלתי נסבלות. זה בדיוק מה שאנשים היו מדמיינים כשהם היו לוקחים LSD בסיקסטיז. שיר גרוע שלוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

6. Black Eyed Peas- My Hump

שיר הלל לגופן החטוב של בנות המין היפה או במילים אחרות זבל סקסיסטי, מעליב ומביך בכל קנה מידה. אבל רוצים לשמוע מה עצוב עוד יותר מהשיר הזה? העובדה שהוא זכה בפאקינג גראמי! אין ספק שלמין האנושי אין זכות קיום.

5. Paul Anka- (You're) Having My Baby

עזבו הכל, זה באמת אחד השירים הכי הזויים בהיסטוריה. גם השיר הזה כיכב ואף הגיע למקום הראשון באינספור דירוגים שסקרו את השירים הגרועים בהיסטוריה.

"את נושאת ברחמך את התינוק שלי, איזה דרך נפלאה להראות לי כמה את אוהבת אותי" WTF?! מה קרה ללקנות מתנה או סתם חיבוק? אלה המילים הכי קרינג'יות ומצ'ואיסטיות שנכתבו אי פעם. באמת שלכתוב שיר כל כך גרוע זה הישג.

 4. Billy Ray Cyrus- Achy Breaky Heart

נשבע לכם שפעם חשבתי שהשיר הזה בדיחה אבל מסתבר שלא, זה ממש שיר שאנשים אמורים לשמוע אותו להנאתם ובנוסף להכל הוא בכלל גם (סוג של) קאבר. 

בתחילת שנות ה- 90 הייתה תחייה מטורפת של מוזיקת קאנטרי שחדרה למיינסטרים עם כל מני אלמנטים יותר "עכשוויים" ו- Achy Breaky Heart רכב על הגל הזה בהצלחה. אין ספק שלמיילי סיירוס היה מאיפה ללמוד ליצור מוזיקה כל כך גרועה.

3. Britney Spears- I'm Not a Girl, Not Yet a Woman

לבריטני (ביץ') יש מספיק שירים שהיו יכולים בקלות למלא רשימה כזאת, אבל נדמה לי שבלדת העלק התבגרות הזאת היא הדובדבן שבקצפת. שניה לפני שהיא ירדה מהפסים לחלוטין, סיפקה בריטני לעולם מופע מביך של קיטשיות אמרקנית חוצת גילאים. 

"פעם חשבתי שיש לי את התשובות להכל, אבל עכשיו אני יודעת שהחיים לא תמיד הולכים בדרך שלי…" היא שרה באופן שיגרום אפילו לילדים בני 5 להרגיש מובכים. אחד משיאי הפתטיות של אחת מסמלי הניינטיז והטראש המובהקים ביותר.

2. Black Lace- Agadoo

אנחנו זוכרים אותו כשיר ההרקדות המעיק בבית הספר או בקלאבים באילת, אבל מדהים לגלות ש"אגדו" טיפס עד למקום השני במצעד הלהיטים הבריטי ואף שהה בטופ 75 לא פחות מ- 30 שבועות תמימים- ללא ספק אות קין על הממלכה המאוחדת. 

לצערו של ההרכב זה לא מנע מפאנל מומחי המגזין Q לבחור בו כשיר הגרוע בהיסטוריה בטענה ש"הוא נשמע כמו מסיבת דיסקו בבית הספר שמכריחים אותך להשתתף בה". אגב, אני מוכן לתת הרבה כסף למי שבאמת יודע שאחרי ה"אגדו דו דו" מגיע המשפט Push pineapple shake the tree. השיר הזה הוא כמו טריפ מקולקל.

1. Sisqo- The Thong Song

והנה גבירותי ורבותיי הזוועה האולטימטיבית, פסגת הפחד של המוזיקה, השיר הכי גרוע שנוצר ידי המין האנושי, "שיר החוטיני".

הטינופת הזאת יצאה בפברואר 2000 ומאז החיים של כולנו מתחלקים לשניים. השיר הזו הוא באמת ההוכחה שלא צריך שום כישרון או יכולת בשביל לייצר להיט. "מותק אני יודע שאת רוצה להראות את החוטיני החוטיני החוטיני הזה" אכן קסם.

אבל מילא שהמילים לא עמוקות כמו טקסט של ת'ום יורק או בוב דילן למשל, גם המוזיקה עצמה נשמעת כמו שאריות של משחק מגה דרייב מ- 1993. לא סקסי, לא מגניב, לא מעניין, לא זכיר זוועה מהשנייה הראשונה ועד האחרונה.

כאילו העולם לא סבל מספיק, ה- 2017 השיר הזה יצא שוב כאילו כדי להזכיר לנו עד כמה גרוע הוא, אבל האמת שממש לא היינו צריכים תזכורת. 

90 השירים הגדולים של שנות התשעים>>
80 השירים הגדולים של שנות השמונים>>
50 אלבומי העשור (2010-2019)>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>>יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

moadon-tarbut-24

 

 

10 האלבומים הגדולים של 2020

השנה הראשונה של העשור החדש תזכר כאחת השנים השחורות בהיסטוריה האנושית אבל כזאת שהביאה איתה מלא מוזות ומוזיקה טובה. הנה עשרת האלבומים הטובים ביותר של 2020.

ראויים לציון
HAIM- Women in Music Pt. III
Soccer Mommy- Color Theory
Perfume Genius- Set My Heart on Fire Immediately
Charli XCX- How I'm Feeling Now
Bob Dylan- Rough and Rowdy Ways
Grimes- Miss Anthropocene
Fleet Foxes- Shore
IDLES: Ultra Mono
Adrianne Lenker- Songs and Instrumentals
Bruce Springsteen- Letter to you

10. Sufjan Stevens- The Ascension

למרות שהוא לא מגיע לתהומות הרגשיות של אלבומו האחרון, Carrie & Lowell, (איזה אלבום כן?) The Ascension, אלבומו השמיני של סופיאן סטיבנס הוא מהמיוחדים שיצאו השנה. בניגוד לרוב הרפרטואר שלו ב- The Ascension מביט סטיבנס מנשמתו החוצה אל התרבות, הפוליטיקה והעולם בו אנו חיים והתוצאה גם אם לא מושלמת, מרתקת להאזנה ובעיקר אקטואלית.

את הבנג'ו, הפסנתר והגיטרה האקוסטית אפסן הפעם סטיבנס לטובת מכונות התופים והסינתיסייזרים החושפים עוד פן באישיותו המרתקת של אחד האמנים הכי גדולים שפועלים כיום.
חפשו ביו טיוב או בספוטיפיי: Video Game, Sugar, The Ascension
Sufjan Stevens- The Ascension ביקורת אלבום>> 

9. Waxahatchee – Saint Cloud

היוצרת והזמרת קייטי קרייצ’פילד או בשם הבמה המוכר יותר שלה, Waxahatchee, הולכת ומשתבחת מאלבום לאלבום ולא מקבלת מספיק קרדיט על כך, אז הנה אני מתקן את המעוות. 

אלבומה החמישי, Saint Cloud, הוא היצירה היפה ביותר שלה עד היום. העיבודים הנטועים עמוק באינדי פולק המוכר של קרייצ’פילד ממשיכים להיות מלאי יופי כשקולה העדין משרה עליהם אווירה של קסם טהור לצד רגש אינסופי. אין מה לומר יותר מדי, פשוט אלבום נפלא של יוצרת מופלאה. 
חפשו ביו טיוב או בספוטיפיי: Oxbow, Fire, Lilacs

8. Future Islands- As Long as You Are

זה כבר נהיה עניין שבשגרה עבור Future Islands להכנס לאולפן ולצאת ממנו עם מאסטרפיס. דופקים כרטיס ורוצחים לכולנו את הלב. אלבומם השישי של החבורה מבולטימור אולי לא מגיע לפסגות היצירה שלהם, אבל הוא בהחלט ממשיך את הסטנדרט הגבוה שהם הציבו לעצמם ולנו. 

אם להיות הוגן אז מבחינתי גם אם האלבום הזה היה מלא בחרא עדיין מגיע לו להכלל ברשימה הזאת רק בגלל Thrill המושלם שהוא בקלות מהשירים הכי יפים שיצאו השנה, אם לא היפה ביותר.
חפשו ביו טיוב או בספוטיפיי: Thrill, For Sure, Plastic Beach

moadon-tarbut-24

7. Taylor Swift- Folklore

אם הייתם אומרים לי לפני שנה (או בכלל!) שאכלול אלבום של טיילור סוויפט באיזשהו דירוג של אלבומי השנה שלי, הייתי חושב שלקחתם טריפ מקולקל. אבל החיים מסתבר הזויים יותר מכל טריפ.

ספונה בביתה בעקבות הקורונה, החליטה נסיכת הפופ האמריקאית לדלל את צלילי הפופ המתקתקים שלה לטובת שירים אקוסטיים יותר, מהרהרים ומהורהרים המתאימים למצב אליו נקלעה האנושות. באופן מפתיע למשימה המיוחדת נקרא לא אחר מאשר ארון דנסר המדהים "הנשיונל" שהפך את פולקלור ללא פחות מאחד מאלבומי האינדי הטובים של השנה וזה עוד מבלי להזכיר את הדואט המרשים עם בון איבר.
חפשו ביו טיוב או בספוטיפיי: Exile, Mirrorable, Cardigan
Taylor Swift- Folklore ביקורת אלבום>> 

6. Pet Shop Boys- Hotspot

האלבום שחותם את טרילוגיית סטיוארט פרייס (מדונה, הקילרס, ניו אורדר, גוון סטפני, דואה ליפה ואחרים…), הוא מן היצירות המשובחות ביותר בתקופה המאוחרת של הרכב הפופ האלמותי.

בניגוד לצמד האלבומים הקודמים עם פרייס, הפעם לצד המנוני דאנס-פופ אלקטרוניים וממכרים במיוחד, לא מוותרים ניל טננט וכריס לאו על הרגש ומסדרים לנו בלדות מופלאות ביופיין שנשמעות כאילו נלקחו מ- Behavior המיתולוגי, אלבומם הטוב ביותר של הצמד.

מדהים שממרומי גיל שישים ואחרי למעלה מארבעים שנות קריירה מסוגלים הפט שופ בויז לשחרר יצירה רעננה, אקטואלית וכל כך יפה. ריספקט ענק.
חפשו ביו טיוב או בספוטיפיי: Will-o-the-Wisp, Only the Dark, Burning the Heather
Pet Shop Boys- Hotspot ביקורת אלבום>>

5. Fiona Apple- Fetch the Bolt Cutters
 
עד כמה אלבומה החמישי של פיונה אפל מוערך? בואו רק נגיד שהוא נמצא במקום השני ברשימת האלבומים שקיבלו את הביקורות הכי טובות בהיסטוריה של אתרי הביקורות Metacritic ו- AnyDecentMusic? לעזאזל אפילו פיצ'פורק הפלצנים להחריד העניקו לו ציון מושלם ונדיר.
 
אבל עזבו ביקורות, Fetch the Bolt Cutters הוא יצירה מטורפת שחותרת תחת יסודות הפופ בזכות מוזיקה שמשנה מהיסוד את איך שחשבנו שאנחנו רגילים וצריכים לשמוע מוזיקה. לא מדובר ב"עוד אלבום טוב", זו פאקינג יצירת אמנות שמפרקת לגורמים את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים של שיר פופ. למרות שהאלבום הזה לא תמיד נגיש, הוא שווה כל רגע שלכם.
רוצו לחפש ביו טיוב או ספוטיפיי: Fetch the Bolt Cutters, I Want You to Love Me, Shamekia
 

4. The Killers- Imploding the Mirage

כמעט עשור וחצי חלפו מאז האלבום הבאמת טוב האחרון של הקילרז, אבל השנה הם סוף סוף חזרו לקדמת הבמה, הפעם כשלישייה, עם אלבום שכולו תצוגת תכלית שממצה סוף סוף את הפוטנציאל האדיר שתמיד היה טמון בהם.

המנוני רוק שלא יביישו את ברוס ספרינגסטין, צלילי סינתיסייזר שמהדהדים אל "ניו אורדר" וסוללת אורחים נפלאה, הופכים את Imploding the Mirage לאחד האלבומים הכי כיפיים של השנה וכנראה גם ליצירה שברנדון פלאוורס תמיד חלם ליצור. כבוד. 
חפשו ביו טיוב או בספוטיפיי: My God, Caution, My Own Soul's Warning
The Killers- Imploding the Mirage ביקורת אלבום>>

באנר מועדון תרבות

3. The Strokes- The New Abnormal

שנים חשבו שהסטרוקס מתו, אז חשבו. שבע שנים תמימות לקח ללהקה שהחייתה במו ידיה את הרוק בתחילת המילניום לחזור עם אלבום חדש אבל כמה שההמתנה הייץה שווה! The New Abnormal הוא אלבום נפלא, בוגר שנשמע מעולה ומחזיר את הסטרוקס לימיהם הגדולים.

עושה רושם שהחמישייה הניו יורקית סוף סוף חזרה ליהנות מליצור מוזיקה ביחד וזה לגמרי מדבק. בעידן טראמפ והקורונה "האנורמליות החדשה" הוא לא רק שם מושלם לאלבום חדש של הסטרוקס אלא הוא בדיוק מה שהיינו צריכים השנה.
חפשו ביו טיוב או בספוטיפיי: At the Door, Brooklyn Bridge to Chorus, Ode ton the Metz
The Strokes- The New Abnormal ביקורת אלבום>>

2. Matt Berninger- Serpentine Prison

אני מודה, היה לי קשה לתת צ'אנס לאלבום הסולו הראשון של מאט ברנינגר, אחד האנשים שהכי השפיעו עלי מוזיקלית בעשור האחרון. כל עבודה שלו ללא החברים מהנשיונל נראתה לי מיותרת ומועדת לפורענות אבל כמה אני שמח שהתבדתי.

למרות שניגשתי ליצירה הזאת בזהירות המתבקשת ולקח לי כמה האזנות לעכל אותה, ברגע שנתתי לקולו של ברנינגר לעטוף אותי לא לקח הרבה זמן עד שהתמסרתי לחלוטין.

קול הברטון העמוק והטקסטים ששורפים את הנשמה נמצאים כאן במלוא הדרם בכדי להוכיח פעם נוספת למי שעוד מפקפק שברנינגר הוא אחד היוצרים המרגשים והחשובים הדורנו.
חפשו ביו טיוב או בספוטיפיי: Oh Dearie, Take me Out of Town, All For Nothing
Matt Berninger- Serpentine Prison ביקורת אלבום>>

1. Phoebe Bridgers- Punisher

כבר מאלבום הבכורה הנפלא שלה, Stranger in the Alps, אפשר היה להבין את הייחוד של פיבי ברידג'רס כיוצרת, אבל אלבומה השני, Punisher, הוא כבר בליגה משל עצמו.

באלבום משלבת ברידג'רס בצורה מושלמת את האינדי פולק שבזכותו התפרסמה עם אלקטרוניקה עדינה שפורטת על נימי הנפש העדינים ביותר וזה כל כך יפה עד שקשה למצוא סופרלטיבים מתאימים ליצירה הזאת. כל אלה מתובלים בטקסטים נפלאים העוסקים בקשר המורכב של ברידג'רס עם אביה, עם האקס שלה (שהוא גם המתופף שלה) ועם העולם בכלל.

ב- I Know the End שסוגר את האלבום שרה ברידג'רס על שלטי חוצות שמהדהדים כי "הסוף קרב" ואם זה באמת המצב עם כל מה שעברנו בשנה האחרונה אז Punisher הוא אחלה יצירה לסגור איתה את הבסטה.
חפשו ביו טיוב או בספוטיפיי: I Know the End, Kyoto, Graceland Too
Phoebe Bridgers- Punisher ביקורת אלבום>>

10 האלבומים הגדולים של 2019
10 האלבומים הגדולים של 2018

10 ה
אלבומים הגדולים של 2017
10 האלבומים הגדולים של 2016
50 אלבומי העשור של מועדון תרבות

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

 

חי ובועט: ארקטיק מאנקיז- Live At The Royal Albert Hall ביקורת אלבום

אלבום ההופעה החדש של ארקטיק מאנקיז הוא תזכורת מענגת לגדולתה של הלהקה אך לא פחות מזה גם לחסך בהופעות בעידן הקורונה.

ציון המועדון: ★★★

כבר כמעט שנה שעולם התרבות משותק כמעט לחלוטין. הקורונה שממשיכה לגבות קורבנות אדם בכל מקום על הכדור לקחה איתה כבנות ערובה גם את ההופעות, הפסטיבלים, המסיבות, התיאטראות ואת כל אירועי המוזיקה שהיינו רגילים לצרוך ולצפות להם בכליון עיניים.

ברגע אחד כמעט המשימה על שמירת השפיות שלנו הפכה לקצת יותר מאתגרת. הרי בשביל מה אנחנו חיים אם לא בשביל לצאת, ליהנות, לבלות ולהתפרק עם המוזיקה האהובה עלינו ברקע?

כמה חסרה ההתרגשות שבציפייה לראות את הלהקה האהובה עליך עולה לבמה, לפרפרים בבטן כשהאורות כבים ולדפיקות הלב כשהמוזיקה מתחילה להתנגן. ואם לנו כל זה חסר אז מה נאמר על האמנים עצמם שזה האוויר לנשימה שלהם?

דווקא בתקופה הזאת Live At The Royal Albert Hall, אלבום ההופעה החדש של ארקטיק מאנקיז, הוא מצרך חשוב. הוא לא בא לעשות לנו נע בעין או לזרות מלח על הפצעים אלא להזכיר לנו את החשיבות של הדבר הכל כך טריוויאלי הזה הזה שנקרא הופעה. את החשיבות של המוזיקה בחיים שלנו.

האלבום הוא תיעוד מהופעת הלהקה ברויאל אלברט הול האגדי בלונדון מיוני 2018 וכמה כיף לגלות שהוא מצליח לשמר את האנרגיות, היופי והעצמות של הלהקה כפי שהיא באה לידי ביטוי בהופעות  החיות שלה.

הגיטרות, הבס וכמובן התופים של מאט הלדרס הנפלא כהרגלו, נשמעים בשיאם כאשר על כולם מנצח קולו של אלכס טרנר שמצליח להשמע פלרטטני לעיתים, מסתורי כשצריך, סקסי כשאפשר ומהפנט כרגיל. רק תקשיבו לביצוע של Cornerstone ולא תצליחו שלא להתמסר לאחד הסולנים הגדולים בתולדות הרוק המודרני. מדהים איך הכריזמה שלו מצליחה לפרוץ החוצה אפילו דרך אלבום הופעה.

באנר מועדון תרבות

עשרים שירים מרכיבים את Live At The Royal Albert Hall. עשרים קטעים שמרגישים כמו מסע בזמן אל תוך הרפרטואר המרשים של המאנקיז החל מאלבום הבכורה המופתי שלהם, Whatever People Say I Am, That's What I'm Not ועד ל- Tranquility Base Hotel & Casino שיצא לפני שכשנתיים.

כמו קורות חיים נוצצים, כל שיר ושיר באלבום מוכיח בדיוק מה הפך את המאנקיז לאחד ההרכבים החשובים והמשפיעים ביותר בשני העשורים האחרונים. Brainstorm, R U Mine, Do I Wanna Know?, The View from the Afternoon, I Bet You Look Good on the Dancefloor ומעל כולם הביצוע הטוב ביותר- Knee Socks, הם שירים שכל להקה אחרת הייתה מתה לכתוב.

הדבר היחיד שמפריע לי באופן אישי זה שהם לא מצאו לנכון לנגן את השיר האהוב עלי באופן אישי ושבחרתי בו כשיר הטוב ביותר של הלהקה- Mardy Bum, כמה פרובנציאלי מצידי.

למי שהספיק לשכוח או לפקפק, התיעוד של ארקטיק מאנקיז ברויאל אלברט הול הוא תזכורת נהדרת לכך שמדובר באחת הלהקות הגדולות בדורנו והעובדה שכל ההכנסות מהאלבום יעברו לארגון War Child התומך בילדים החיים באזורי מלחמה, הופכים אותם גם לגדולים מהחיים. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

רוק מפלסטיק: מיילי סיירוס- Plastic Hearts ביקורת אלבום

כל העולם עף על החדש של מיילי סיירוס שאמור להציב אותה בשורה אחת עם זמרות הרוק הגדולות וה"רציניות" של ימינו. אבל Plastic Heart הוא לא יותר מתוצר פלסטיקי חסר נשמה.

ציון המועדון: ★☆☆

זהו זה, הטרנספורמציה של מיילי סיירוס הושלמה והילדה המתוקה מ"האנה מונטנה" הפכה רשמית לגיבורת רוק נשי בועטת. זה לא היה קל. המסע הזה עבר דרך ים פרובוקציות, כדורי הריסה, שיתוף פעולה עם פליימינג ליפס (נשבע לכם), קאברים למטאליקה, ניין אינצ' ניילז, קרנבריז ובעיקר המון אטיטוד של סקס, סמים ורוקנ'רול.

אבל הנה, רק לאחרונה כינה אותה מגזין המוזיקה הבריטי המוערך, NME, "הרוקרית שהעולם צריך", ואם ככה נשמע הרוק אז כנראה שהוא צריך להחזיר את נשמתו לבורא, או לשטן, תלוי איך מסתכלים על זה.

התהליך שעברה סיירוס מממתק לילדים ועד ל"אמנית רצינית" שמחבקת את הרוק וההמוזיקה אלטרנטיבית, הגיע השבוע לשיאו עם אלבומה החדש Plastic Heart שכבש את לבבות המבקרים והמעריצים בכל העולם ומסמן את סיירוס כתקווה החדשה של האינדי. לא, זו לא בדיחה. 

עכשיו בואו, לא חסרות דוגמאות לאמנים שעשו את המעבר מפופ לרוק ולהפך (היי נינט), אבל במקרה של גברת סיירוס אני לא לא יכול להתעלם מחוסר האותנטיות המשווע שלה שזועק לשמיים.

נכון, אותנטיות זה מושג חמקמק ומעצבן (כתבתי עליו את התזה שלי בתואר השני) ובכל זאת, התחושה היא שסיירוס מנסה לדחוף לנו בכוח לגרון שהיא הדבר האמיתי. גואלת הרוק, מנתצת המוסכמות, מלכת האינדי שחיכנו שנים שתבוא לגאול אותנו מיסורינו.

זה עוד עלול היה להיות אמין אם ב- Plastic Heart לא היה את Prisoner, הדואט המזעזע של סיירוס עם מלכת הפופ העכשווית דואה ליפה, בו קיבלו קרדיט לא פחות מעשרה כותבים שונים(!).

באנר מועדון תרבות

בכלל לקרוא ל- Plastic Heart "אלבום רוק" זה למתוח (מאוד) את גבולות הז'אנר. נכון שההגדרה של רוק, כמו כל הגדרה אחרת במוזיקה אגב, היא מאוד פלואידית ועדיין Plastic Heart חסר את האלמנטים הקלאסיים שכולנו מדמיינים עליהם כשאנחנו חושבים רוק. לצורך העניין האלבום מכיל הרבה יותר ביטים אלקטרוניים מגיטרות. 

אז תגידו שרוקנ'ול זה אטיטוד, שזו גישה, הגשה, מרד, תפיסת עולם, הכל נכון, אבל גם זה לא בא לידי ביטוי בשום צורה באלבום, ולא גם אם סיירוס תצעק עוד 200 פעמים את המילה פאק בשיר אחד זה עדיין לא יהפוך אותו לרוק, זה סתם נשמע מביך. 

אולי בכדי לגשר על הפער שלה ממאזיני הרוק הקלאסיים, פנתה סיירוס לכמה מן הדמויות היותר מוכרות שידע הז'אנר כמו סטיבי ניקס, ג'ואן ג'ט ובילי איידול שמשתתפים ב- Plastic Hearts בדרך כזו או אחרת (אם מחשבים את המהודרה המורחבת).

ואיכשהו גם זה לא עוזר לאלבום להמריא ומהסיבה הפשוטה שהשירים עצמם משעממים, חסרי מעוף ולא מביאים שום בשורה אמיתית. להראות כמו רוק סטארית זה סבבה, אבל מה עם הפאקינג מוזיקה?!

יוצא מן הכלל הוא השיר, Midnight Sky, שנכתב בעקבות גירושיה של הזמרת מליאם המרסוות' שמצליח לבלוט מתוך השממה המוזיקלית עם סאונד אייטיז אקטואלי שמרפרף בין היתר למחוזות הדאפט פאנק. 

אל תקשיבו להייפ. Plastic Hearts כשמו כן הוא, הוא תוצר פלסטיק חסר נשמה של זמרת שמזיעה ממאמץ בכדי להשמע כמו משהו שהיא בחיים לא תהיה.

גם אם סיירוס תמשיך לעשות סמים, ללבוש בגדים קרועים, להסתפר קצר ולהעלות ליו טיוב קאברים של קרנבריז ובלונדי, היא בחיים לא תבין את המהות האמיתית של הרוק. פאק, אבריל לאבין עשתה את זה יותר טוב ממנה. שיווק היא אולי עושה מעולה, מוזיקה הרבה פחות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

 

דו"ח המבקר #33: לאור נפלא, בן גולן משעמם, הקולקטיב של הרינגמן נותנים בראש ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

לאור- פנים

כמה תמימות יש בשיר הבכורה הזה של לאור. הוא אמנם רק בן 20 אבל לא מפחד לנסות ולעשות פופ קצת יותר מתוחכם ממה ששומעים בדרך כלל במיינסטרים הישראלי.

"פנים" לא ישנה את העולם, הוא שיר קטן וחמוד על ואל מתבגרים שמצד אחד מסתכלים על הכוכבים ומצד שני חולמים על עור פנים מושלם ללא פצעים. ועם זאת מדובר בקטע מאוד אינטליגנטי ומאוד מודע לעצמו או כפי שלאור עצמו מכנה אותו: "אשליות שילדים נוטים להאמין להן".

כבוד גם להפקה ה"עברי לידרית" של נעם עקרבי, שלוקח את לאור לכיוון האלקטרוני הרך שעושה חסד עם קולו העדין. מקסים ומעניין מאוד יהיה לדעת איך לאור יתפתח כאמן.

בן גולן- אז מה נלמד

אם יש משהו שאפשר להגיד על הקורונה זה שהיא פשוט משעממת. סגר זה משעמם, לא לצאת לשום מקום זה משעמם, לא לראות אנשים זה משעמם אז שיר על השגרה של הקורונה? זה אולטרה משעמם.

"עם מסכה על הפנים אני יוצא לקנות חלב, זה השיא של היום שלי שתיתי קפה ומה עכשיו…" שר בן גולן בסינגל החדש שלו, "אז מה נלמד", ולמרבה ההפתעה אכן מדובר בטקסט משעמם במיוחד. אבל כמובן שלא רק הוא משעמם, כל השיר הזה משעמם, כל ההוויה שלו משמימה ומיותרת בדיוק כמו הקורונה עצמה.

אבל מה שהכי גרוע בשיר זו ההגשה של גולן שסובלת מרצינות יתר מביכה ,לעיתים על גבול הפרודיה. קטע שהיה ראוי שישאר במגירה. איפה אמרנו שמקבלים חיסון נגד שירים רעים?

נועם ברמן- אתה חייב למות עלי

מה שכיף בקאברים זה לשמוע לאיזה כיוונים מוזיקליים אפשר לקחת את הגרסה המקורית. עד כמה ניתן לשנות אותה, לשחק אותה ולעצב אותה לכדי משהו חדש לגמרי. זה לא מעניין לשמוע עוד ביצוע לאותו שיר אלא להפיח בו חיים חדשים וזה בדיוק מה שעושה נועם ברמן במיומנות מרשימה.

באנר מועדון תרבות

ברמן לוקח את הלהיט החד פעמי (תודה לאל) של להקת "חמסה" ומעניק לו טיפול אלקטרוני, מינימליסטי מהורהר ולא פחות מקסום שגורם לגרסה המקורית להחוויר בבושת פנים. למעשה יקח לכם זמן להבין שבכלל מדובר בקאבר שזה די מדהים לכשעצמו.

גם העובדה שברמן שר את הטקסט כפי שהוא בגרסה המקורית, לגבר, מטעינה אותו (במכוון או שלא) במשמעות נוספת שרק מעניקה נופח ארטיסטי אינטליגנטי ומעניין יותר לשיר. פשוט נפלא!

אליה גבאי- אושר כזה

איזה בלאגן של שיר. הסינגל השלישי של אליה גבאי מנסה לפנות לכל הקהלים יחד ומפספס את כולם. מזרחית, פופ, רוק קל, הכל דחוס יחד בעיסה אחת לא מוצלחת בהפקת גיא ויהל שמרגישה כאילו חתול הלך על הקונסולה, לחץ על מלא כפתורים וחירב את הכל. 

אבל בלי קשר צריך להיות אמיתיים ולהודות שגם אם ההפקה הייתה טובה יותר, עדיין מדובר בשיר פשוט גרוע עם טקסטים מביכים עוד יותר כמו: "הגורל הוא לא תמיד שחור או לבן, המטבע לא תמיד מביא איתו את המזל". סיירסלי? מי כתב את זה? מחולל קלישאות לילדים בני 12? קיצר, אפשר ורצוי לדפדף, אושר לא יצא מכאן.  

Haringman Collective- C.R.A.C.K

כידוע אני לא חובב היפ הופ מושבע ככה שאם עפתי על השיר הזה תבינו לבד עד כמה הוא פאקינג אדיר!

"הקולקטיב של הרינגמן" (Haringman Collective) הוא קולקטיב היפ הופ וג'אז פסיכדלי מירושלים בניצוחו של יונתן הרינגמן שאיגד סביבו חבורת מוזיקאים מוכשרת בצורה בלתי סבירה בעליל במחוזותנו.

הקטע החדש שלהם, Clever Rants And Chlorophyll Knowledge או בקיצור, C.R.A.C.K הוא היפ הופ משובח עם כלים חיים שלוקח אותי למחוזות האולד סקול פינת הרוטס (The Roots) האגדיים, אבל הוא כל כך הרבה יותר מזה. 

מומלץ לתת אוזן גם לסט שהם נתנו בפסטיבל "ברנינג מן" הוירטואלי שהתקיים השנה. לא יודע, הם כאלה מגניבים שבא לי פשוט להיות חבר שלהם. תעקבו זה מומלץ.

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #32
לדו"ח המבקר #31
לדו"ח המבקר #30

לדו"ח המבקר #29

לדו"ח המבקר #28
לכל הדו"חות

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

מאט ברנינגר- Serpentine Prison ביקורת אלבום

למרות שהוא אחד האלבומים הכי מדכאים שיצאו השנה, איכשהו Serpentine Prison דווקא מצליח לרומם את הנפש ולמלא אותה באופטימיות זהירה שהמוזיקה יכולה לנצח את הכל.

ציון המועדון: ★★★★☆

אפשר היה לצפות שב- 2020, אחת השנים המקוללות שידע האדם, מאט ברנינגר יוותר לנו קצת. מה ביקשנו? קצת חמלה, קצת אור בקצה המנהרה?  אבל לא, באלבום הבכורה שלו מתעקש ברנינגר להזכיר לנו שהתקופה הנוכחית לא מעלימה את הבדידות או את השדים הפנימיים שאנחנו נאלצים להתמודד איתם יום יום, אם כבר היא מעצימה אותם.

"אני עומד בתוך חול טובעני עם חיוך על פני". הוא שר ב- All for Nothing, מבלדות הפסנתר היפות שיצא לי לשמוע בעת האחרונה, ומבלי שהתכוון לכך מצליח לזקק למשפט אחד את הלך הרוח של 2020. כולנו טובעים אבל מנסים לשדר בחיוך מזויף שהכל בסדר.

מאט ברנינגר הוא אחד האנשים שהכי השפיעו על חיי בעשור האחרון. זה מצחיק להגיד את זה על מישהו שמעולם לא החלפת איתו מילה אבל דרך השירים והמוזיקה שלו אני מרגיש שהוא מכיר אותי טוב יותר מרוב האנשים בחיי שמתיימרים לעשות זאת.

הנשיונל, הלהקה אותה הוא מנהיג כבר שני עשורים, מצליחה לספק ללא הפסקה אלבומים נצחיים ושירים שננעצים לי בלב ומפרקים אותו לחתיכות כפי שמעטים הצליחו בעבר. והנה אחרי קריירה שלמה ומוערכת עם הנשיונל ובמרחק נגיעה מגיל חמישים, הוא סוף סוף מרגיש בשל לאלבום סולו ראשון.

האמת היא ש- Serpentine Prison כלל לא אמור היה להיות אלבום. הפרויקט נולד משיתוף פעולה של ברנינגר עם אגדת האר נ' בי, בוקר טי ג'ונס, על מספר קאברים לשירים ששניהם אוהבים. משם הדרך לאלבום שכולו חומרים מקוריים היה קצר ותודה לאל על כך כי האלבום הזה הוא כל מה שהיינו צריכים עכשיו.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

מוזיקלית ברנינגר רצה לאמץ את סאונד האמריקנה שבוקר יודע כל כך טוב להפיק. אבל האמת היא שחוץ מ- Loves so Little ו- Silver Springs, הדואט עם גייל אן דורסי ההורסת ששיתפה פעולה עם הנשיונל באלבומם האחרון והנפלא I Am Easy to Find, שאר השירים לא מרגישים ככה וזה ממש לטובה.

ברנינגר נשמע בשיאו כשקולו הברטוני והעמוק נשבר על מצע פסנתר או גיטרה אקוסטית. לשמוע אותו שר קאנטרי או בלוגרס סטייל זה פחות הקטע שלי ואני בטוח שזה היה פחות מחמיא לו.

בתוצאה הסופית Serpentine Prison לא נשמע רחוק מהחומרים של הנשיונל וזה מעולה כי לפעמים לא צריך לשנות את מה שעובד (את זה ברנינגר כבר ניסה בפרויקט הצד שלו EL VY מ- 2015).

15 השירים הגדולים של הנשיונל
היפה והחיה: הנשיונל Sleep Well Beast ביקורת אלבום
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום

כל השירים ב- Serpentine Prison מינימליסטיים, חמים, שוברים ואין מילה אחרת, מלבד מרגשים בצורה בלתי רגילה. קשה להישאר אדיש לדרך בה ברנינגר מגיש את הטקסטים שלו, לדרך בה הוא עושה אהבה עם המוזיקה שעוטפת אותו. הקול שלו באלבום מהפנט מתמיד ואי אפשר שלא להתמסר לו.

"העיניים שלי הן כמו חולצת טי שירט, קל לקרוא אותן, אני "לובש" אותן עבורך אבל הן לגמרי עלי" הוא שר בפתיחת האלבום ולא משאיר ספק בנוגע לכנות ולאותנטיות אותן הוא משרה כמו תמיד בשיריו. העומק, האומץ והמנימליזם ששם את הטקסט במרכז מרפרף לאמנים כמו ניק קייב ולאונרד כהן שלדעתי ברנינגר מצליח לעמוד בשורה אחת איתם ואפילו בגאון.

אבל במקרה ואתם צריכים עוד הוכחה לגדולתו רק תאזינו לשני השירים הטובים באלבום שבמקרה גם מגיעים אחד אחרי השני ותבינו למה הוא בעיני שייך לטופ של היוצרים בדורנו. הראשון הוא Oh Dearie, שנשמע קצת כמו שיר ערס קסום בו ברנינגר פורק את כל הדיכאון שלו החוצה.  "אני ליד התחתית, לא רואה את האור ואני מתחיל לאהוב את זה…" הוא שר תוך שהוא מתכרבל בעצב האינסופי של עצמו. מיד אחריו מגיע Take Me Out Of Town הנוגע בשלמות שיצליח לפרק לחתתיכות את מי ששרד את Oh Dearie מבלי שיסדק לו הלב.

10 שירים יש סך הכל ב- Serpentine Prison וכולם טובים. כיצירה מלאה היא אולי לא נוגעת בפסגות של הנשיונל, בטח באלבומיהם האחרונים, ובכל זאת אלבום חדש של אחד היוצרים המוכשרים בעשרים השנים האחרונות זה לא משהו שיש לנו פרבילגיה להתלונן עליו. בתקופה כזאת זו נחמה לא מובנת מאליה.

בעידן של מגפה עולמית, אבטלה גואה, חוסר ודאות קיצוני ודיכאון עמוק, העובדה שמאט ברנינגר מצליח לרגש אותי עד דמעות משרה עלי מעין אופטימיות שכל עוד יש מוזיקה הכל יהיה בסדר. שכל עוד יש מוזיקה הכל חייב להיות בסדר. למרות הטקסטים הכואבים, היופי הנשגב שטמון במוזיקה של ברנינגר פורץ החוצה ושולח קרן אור חמימה שמפלחת את החשכה בדרך לעתיד (בתקווה) טוב יותר. "אני אהיה בסדר" הוא שר ב- One More Second ויש לי תחושה שבסוף גם כולנו נהיה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

חיים רק פעם אחת- עמוק באדמה

מעולם לא נראתה על המסך הקטן סדרה כל כך מטלטלת, מרגשת ואנושית כמו עמוק באדמה. גם 20 שנה לאחר ששודרה לראשונה מדובר ביצירה מושלמת הפורטת על נימי הנפש העדינים ביותר שלנו כבני אדם.

"אנשים מתים בכדי שלחיים תהיה משמעות…"

"עמוק באדמה" (Six Feet Under) היא סדרת הטלוויזיה הכי לא טלוויזיונית שנוצרה אי פעם. חושבים לשם את המוח על מיוט ולדפוק בינג' עם פופקורן וקולה? זו לא הסדרה בשבילכם. רוצים אקשן, ריגוש, מתח, אסקפיזם? לא, עמוק באדמה לא שם.

אבל אם אתם בקטע של סדרה שלא תיקח אתכם כמובן מאליו אלא תתייחס אליכם במלוא הכבוד והרצינות (ותדרוש מכם מחויבות דומה בחזרה) אז יש סיכוי יותר מסביר שתתאהבו בעמוק באדמה. כן, גם 20 שנה לאחר ששודרה לראשונה. 

למרות שאני עצמי חוטא בכך, לקרוא לעמוק באדמה פשוט "סדרה" זה כמעט לעשות לה עוול. קצת כמו לקרוא ליצירה של ג'קסון פולוק קשקוש או גרוע מכך, "ציור". עמוק באדמה היא יצירה אינטליגנטית, ריאליסטית, אלגורית ומפוצצת רגש ששמה במרכז את הנושא הכי מדובר אך באופן פרדוקסלי גם הכי טאבו שלנו כבני אדם: המוות.

לכל אורך 5 עונותיה אנו עוקבים אחר קורותיה משפחת פישר, המנהלת בית לוויות, ואת ההשפעה של המוות האופף אותם יום יום על חייהם, על חיי קרוביהם ועל הדרך גם על החיים שלנו.

אם לאורך החיים למדנו שהמוות הוא התוצאה הסופית. משהו טראגי, פתאומי שכאילו לא שייך לעולם הזה, אז עמוק באדמה מתייחסת אליו כחלק אינטגרלי מהחיים עצמם. לא עוד איזשהו משהו אמורפי שיגיע מתישהו, אלא דמות ראשית הנוכחת לכל אורך חמש עונותיה של הסדרה, וכשמחלחלת ההבנה שלא ניתן להתעלם מהמוות אז צריך להתמודד איתו.

ואכן ההתמודדות עם המוות היא מגוונת. חלק מהדמויות מתמודדות איתו באבל וקינה, חלק בהקלה ואפילו בשמחה וחלק בצורה אגבית לחלוטין. באיזה עוד סדרה תמצאו דיאלוג רציני על גילוח אשכים מעל לגופה נרקבת או עובד קרמטוריום שמסביר מה הדרך היעילה ביותר לשרוף גופה.

שלא תבינו בטעות לא נכון, זה לא דוחה או מבחיל וזה בטח לא חסר כבוד כלפי המתים. הסיטואציות האבסורדיות הללו פשוט מציגות בפנינו את המוות בפרספקטיבה יום יומית, אנושית וכן, גם הומוריסטית ולא חסרים רגעים בעמוק באדמה שיגרמו לכם לצחוק בקול.

באנר מועדון תרבות

 "לא משנה כמה אנרגיה תשקיע בלעלות על הרכבת הנכונה, אין שום ערובה שמישהו יהיה שם ויחכה לך כשתגיע…" 

רוב תוצרי התרבות הרגילו אותנו לראות במוות כמשהו כמעט רומנטי, גשר לעולם של אמת אבסולוטית שלא באמת שייך לכאן, אבל בעמוק האדמה הוא נתפס כחלק בלתי נפרד ממארג החיים כאשר המוות של האחד הוא העסק של האחר וברוך השם בעמוק באדמה מוות זה לא משהו שחסר.

כל פרק בעמוק אדמה מתחיל במוות שמהדהד הלאה תוך שהוא חושף ומחטט בפצעים של אלה שנותרו בחיים. כל אובדן מעמת את הדמויות עם החיים שלהם עצמם, עם הדברים שהם הספיקו לעשות ואת אלה שהם כבר לעולם לא יגשימו. כל מוות הוא חשבון נפש מחודש שנשאר לחיים לעשות.

האם חייתי את החיים שרציתי? האם מיציתי את הפוטנציאל שלי? האם הגשמתי את עצמי או האם הלכתי בתלם ובדרך פספסתי את הדבר החד פעמי והחמקמק הזה שנקרא "לחיות", אבל על אמת!

"הדרך היחידה לא להיות לכוד היא לא להקשר לשום דבר ולאף אחד…"

וכאילו לא מספיק שהנושא המרכזי של הסדרה- מוות, לא נמצא מספיק בקונצנזוס, דואגת עמוק באדמה גם לשבור ייצוגים, להפריך מיתוסים ולנתץ סטריאוטיפים בצורה אלגנטית, אמיצה ומעוררת כבוד.

היספאניים, שחורים, הומוסקסואליים, יהודים, הינדים ועוד לא מוצגים בצורה סטריאוטיפית אלא הפלא ופלא כבני אדם רגילים עם רגשות, אמונות, רצונות ושאיפות. איזה קטע שיש הומואים שמתלבשים בחליפה ועניבה ולא בחולצות צעקניות עם עגיל באוזן ימין? איזה נחמד זה לראות בחור שחור גדול במדי שוטר ולא במדי אסיר.

וכמו הייצוג הלא סטראוטיפי, כך גם נושאים רבים שזכו להתעלמות מצד הטלוויזיה המסחרית המסורתית זוכים לטיפול מיומן בעמוק באדמה ומובאים אולי לראשונה במלוא הדרם למיינסטרים.

הפרעות נפשיות, התמכרויות שונות ומשונות, זנות, בגידות, גירושים, פירוק התא המשפחתי המסורתי, כל אלה ועוד ועוד מקבלים טיפול יפיפה, עדין, ריאליסטי ושובר טבואים כמעט בכל פרק מחדש.

בניגוד לשמה, עמוק באדמה לא פחדה להוציא את כל הנושאים האלה שהיו קבורים עמוק בארון של החברה המערבית של סוף הניינטיז ותחילת האלפיים החוצה אל האור בלי פילטרים ובלי עיגולי פינות. מהבחינה הזאת מדובר ביצירה חלוצית והאמת היא שגם 20 שנה אחרי מעטות הסדרות שמעזות לגעת רק בחלק קטן מהנושאים הללו. 

"אם אתה חושב שהחיים הם מכונה אוטומטית שלתוכה אתה מכניס מוסר ומידות ומקבל אושר בתמורה, אתה עתיד להתאכזב…"

בנוסף לכל אלה עמוק באדמה היא סדרה חשובה משום שהיא מצליחה לתעד את רוח התקופה בה היא נוצרה כאשר היא מהדהדת את הלך הרוח האמריקאי פוסט האחד עשר בספטמבר.

באומץ רב כותבי הסדרה לא מתביישים לרגע להציג את נטייתם הפוליטית הדמוקרטית והליברלית בעידן "המלחמה בטרור" בו כל קריאת תיגר על הממשל הרפובליקני של ג'ורג' בוש הבן נתפס כאקט אנטי פטריוטי מובהק.

עצם העיסוק במוות בתקופה כזאת היא סוג של הצבת מראה בפני החברה האמריקנית של תחילת המילניום. אומה שבעה, קיצונית ומבולבלת שעדיין שבויה בחלום על פיו כל אחד יכול להגשים הכל אם רק ישתדל מספיק. 

כמו בסרטו הנפלא וזוכה האוסקר, "אמריקן ביוטי", דואג אלן בול, הכותב הראשי של עמוק באדמה, לנעוץ סיכה בחלום האמריקאי הנוצץ מבחוץ אך הרקוב מבפנים כי הרי מה ההפך מתקווה וחלומות אם לא מוות ואבדן?  

"חיים רק פעם אחת. אין אלוהים, אין חוקים ואתה היחיד ששופט את עצמך וברגע שזה נגמר- זה נגמר…"

ואיך אפשר בלי הסוף? אלפי מילים ומאמרים נכתבו על סוף הסדרה הנחשב בעיני רבים לאחד הטובים אי פעם וכן הוא לגמרי כזה. אבל לא רק הפרק האחרון הוא מאסטרפיס, אלא כל ארבעת האחרונים מצליחים ליצור סיום מטלטל, קסום ומרגש כמוהו לא נראה שוב על המסך.

אחרי חמש עונות במחיצתם של בני משפחת פישר הלב לא יכול היה שלא להישבר נוכח סצנת הסיום המופתית והקרב נגד הדמעות שלא יזלגו היה אבוד מראש. זו הסצנה היפה ביותר שאי פעם נראתה על המסך הקטן שמזכירה לנו שוב מה מחכה לכולנו בסוף הדרך.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

יצירות גדולות הן כאלה שמהדהדות את החיים שלך וגורמות לך לחשוב, להרהר ואפילו לפקפק בכל הדברים שחשבת שאתה יודע, גם במהות של החיים עצמם. אין פרק שלא תצאו ממנו עם מחשבות סטייל מה הספקתי? מה אני משאיר אחרי? מה טביעת האצבע שלי בעולם? והאם הכל היה שווה את זה? זוהי יצירה על זמנית שכל עוד המוות הוא מנת חלקנו תמיד תצליח לרגש ולהישאר רלוונטית.

"כשאנשים נכנסים לך ללב הם נשארים שם לנצח" אומר ריקו לאישה שזה עתה איבדה את בעלה בפרק הסיום של עונה 4. מסתבר שככה זה גם עם סדרות מושלמות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

 

 

מלנכוליה אהובתי- Mellon Collie and the Infinite Sadness של סמשינג פאמפקינס

אלבומם השלישי של הסמשינג פאמפקינס היה סיום מפואר לאחת התקופה המרגשות שידעה המוזיקה. אלבום רוק אמיתי שתיעד את רוח התקופה וישאר חקוק לעד בליבם של מיליוני אנשים שגדלו לצליליו.

ציון המועדון: ★★★★★

"אני מפחד שאני רגיל בדיוק כמו כולם…"

למרות שהיו חלק אינטגרלי מהתפרצות הרוק האלטרנטיבי בתחילת שנות ה- 90 (ואפילו כונו "נירוונה" הבאים) הסמשינג פאמפקינס תמיד היו חריגים מעט בז'אנר שהם עצמם סייעו בהפצתו.

נכון, היו שם דיסטורשנים מכסחים וחולצות פלנל כמיטב המסורת, אבל היה בפאמפקינס גם משהו שונה. משהו מעט יותר "ארטיסטי" מחבריהם לז'אנר ובאיזשהו מקום גם יותר יומרני.

אני לא אומר את זה בקטע רע, זה פשוט שבילי קורגן מעולם לא הסתפק בשיר טוב או אפילו באלבום טוב. הוא תמיד שאף לעשות את הכל הכי גדול, הכי מרשים, והכי מפוצץ שאפשר. זה לא נבע משיגעון גדלות אלא משאפתנות ורצון כנה להיות הכי טוב מבלי להתפשר על כלום.

הגישה הזאת בסופו דבר תפרק את הפאמפקינס אבל לפני כן תאפשר לה לשחרר את Mellon Collie and the Infinite Sadness (להלן "מלנכולי"), אחד מאלבומי הרוק הגדולים אי פעם שחוגג 25. פאק אני זקן.

"אתה לא יכול לעזוב מבלי להותיר פיסת נעורים מאחוריך…"

אחרי Siamese Dream האולטרה מצליח ולא פחות מ- 13 חודשים של סיבוב הופעות, אפשר היה לחשוב שבילי קורגן יקח הפסקה קצרה מהדלעות, אבל זה ממש לא מה שקרה. כבר בתחילת 1994 הוא החל לכתוב את מה שיהפוך להיות אלבומם הבא של הסמשינג פאמפקינס. 

כבר עם תחילת העבודה היה ברור ללהקה שהאלבום החדש הולך להיות בומבסטי. "עוד ב- Siamese Dream היו לנו מספיק שירים לאלבום כפול והפעם ממש רצינו להציג את כל המגוון המוזיקלי שלנו" סיפר קורגן.

באנר מועדון תרבות

הצורך של קורגן לפלוש לטריטוריות מוזיקליות חדשות, להרחיב את מנעד הסאונד של הלהקה ולפרוץ את גבולותיה המוכרים, הביאו אותו לקחת החלטה גורלית נוספת והיא להחליף את בוצ' ויג, מפיק 2 אלבומיה הקודמים של הלהקה והאיש שעל הדרך הפיק גם את Nevermind של נירוונה

"הפכנו להיות כל כך קרובים לבוצ' שזה כבר הפך לחיסרון. רצינו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולא לעשות דברים שכבר עשינו". את מקומו של ויג על כיסא המפיק תפסו Flood (מארק אליס) שעבד בערך עם כל האמנים הכי גדולים בעולם ואלן מולדר. 

צמד המפיקים החדש שאף לשמר את האנרגיות של הלהקה כפי שהן באות לידי ביטוי בהופעות החיות שלה ולכן דאג שההרכב ינגן יחד את כל החומרים לפני ההקלטות, דבר שלא קרה באלבומים הקודמים. כמו כן נדרש מחברי הלהקה למצוא זמן לכתיבה, עיבוד ועבודה משותפת.

זה קצת מצחיק להגיד את זה אבל התהליך החדש שנכפה על הפאמפקינס הפך אותם לראשונה להרכב של ממש. קורגן כמובן נשאר עדיין בעמדת הכוח אבל לפתע גם לג'יימס איהא ולדרסי רצקי היה גם מה לתרום.

 "הפעם בילי לא אמר אני ואני ואני אלא עבדנו כלהקה" סיפר איהא והוסיף כי "תהליך כתיבת השירים היה הרבה יותר ארגני". בסופו של אותו "תהליך אורגני" היו ללהקה 57 שירים שמתוכם 28 נכנסו לאלבום מחולקים לשני חלקים אמורפיים בשם: "זריחה עד שקיעה" ו"דמדומים עד כוכבים".

"אלוהים ריק בדיוק כמוני…"

אמנם מלנכולי הוא אלבום כפול שאורכו מעט יותר משעתיים אבל מעבר לאלמנט ה- 24 שעות (זריחה, שקיעה וכו'), אין בו "עלילה" קוהרנטית או נרטיב סיפורי, זו לא אופרת רוק וכנראה שטוב שכך. אבל יחד עם זאת בין כל השירים עובר חוט מקשר הסובב סביב התבגרות.

כמו רוב אמני הגראנג' גם בילי קורגן ראה בעצמו שופר אותנטי למצוקותיהם של בני הנוער על שלל בעיותיהם ומלנכולי לא היה יוצא מן הכלל. ברובם המכריע עוסקים הטקסטים באלבום בנושאים שמעניינים ונוגעים בבני נוער, בעיקר מהשוליים, החשים ניכור, זעם ו"זרות". מתבגרים שנאבקים בשדים של עצמם ולא מוצאים מזור לנפשם ב"עולם המבוגרים" המנוון והמיוסר. 

איזה מתבגר לא חש שהוא "עכברוש בכלוב" או שהוא פשוט "אפס"? זה הקהל של מלנכולי, זו עדת המעריצים המתבגרים של הפאמפקינס ובילי קורגן הוא החלילן שלהם. לא סתם הוא עצמו כינה את האלבום "החומה של דור ה- X".

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אבל מה שמדהים יותר מהכל זו העובדה שהיצירה הזאת עדיין עובדת היום. גם ממרחק השנים ולמרות שאני בורגני בן פאקינג 35 עם הרבה פחות זעם נעורים, מלנכולי עדיין מצליח לרגש ולנגוע בי ולא רק בגלל הנוסטלגיה. 

כשאני שומע אותו אני מרגיש שאני צולל אל מעמקי הנפש האנושית ברגעים הכי שבירים שלה. אני לא יכול שלא להתמלא בתחושה ש- 28 הקטעים הללו הגיעו מתוך הקרביים של קורגן, מהמקום הכי אותנטי שיש וקשה שלא להצטמרר מזה.

לא משנה כמה פעמים אאזין ל- 33, Tonight Tonight או Galapagos אני תמיד אצטמרר. לא משנה כמה פעמים אקשיב ל- Bullet with Butterfly Wings, Jellybelly או Where Boys Fear to Tread אני תמיד אתמלא באנרגיה עצומה. השנים אולי חלפו אך הרעננות ומנעד הרגשות של מלנכולי עדיין נשאר.   

"לילה טוב ולהתראות…"

באיזשהו מקום מלנכולי מסמל את שירת הברבור של הגראנג' ואת תקופת שלטון האלטרנטיב על המיינסטרים. הוא היה קלוז'ר מפואר להצגה שמעולם לא הייתה אמורה להצליח.

עם פתיח אינסטרומנטלי מבוסס על נבל, עיבודי כלי מיתר ונגיעות סינתיסייזרים, בילי קורגן והסמשינג פאמפקינס לקחו את הז'אנר מתוכו הם יצאו צעד קדימה ונתנו בראש עם הדרן לא פחות ממדהים לאחת התקופות המרגשות שידעה המוזיקה. 

להתפרק בחיוך: Disarm של סמשינג פאמפקינס>>
מי היה צריך עוד קאמבק של סמשינג פאמפקינס>>
העצב האינסופי: בילי קורגן Ogilala ביקורת אלבום>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

פצעים שלא יגלידו- Hybrid Theory של לינקין פארק

קל מדי להמעיט בחשיבותו של Hybrid Theory, אבל האמת היא שלמרות מגרעותיו מדובר באלבום מכונן שהשפיע על דורות של בני נוער אאוטסיידרים חובבי רוק שראו בלינקין פארק קול אותנטי למצוקות הקיומיות שלהם.

ציון המועדון: ★★★★☆

סוף שנות התשעים. הגראנג' הוא זיכרון מתוק, הבריטפופ התפייד והסטרוקס עדיין לא הוציאו את אלבום הבכורה שלהם. אל הוואקום הזה נכנס ה"נו מטאל" (Nu Metal) – גל להקות רוק ששילבו במוזיקה שלהם אלמנטים של רוק כבד, מטאל, היפ הופ ורחמנא ליצלן גם פופ.

האמת היא ש"גל" זו מילה עדינה יחסית. מדובר היה יותר בצונאמי של הרכבים שניסו לנגוס בעוגה העולה והמצליחה של הנו מטאל שבמידה רבה הגדיר את הסאונד של תחילת המילניום.

בין הלהקות המובילות בז'אנר אפשר היה למצוא שמות כמו 'לימפ ביזקיט', 'פאפא רואצ', P.O.D, 'קורן' ו'סטיינד' אבל מעל כולם עמדו לינקין פארק.

קשה לשם את האצבע על למה דווקא ההרכב מלוס אנג'לס הצליח לבלוט ואף לשרוד בהצלחה מעוררת כבוד אבל התשובה בוודאות נעוצה כבר באלבום הבכורה שלהם, Hybrid Theory, שיצא באוקטובר 2000 וחוגג ממש עכשיו 20.

לינקין פארק החלה את חייה ב- 1996 בחדר השינה מייק שינודה. שינודה, יחד עם הגיטריסט בראד דלסון, כתבו החלו לכתוב ולהקליט חומרים מקוריים. עם הזמן נגנים נוספים הצטרפו לשניים, ביניהם הזמר מארק וואייקפילד.

הלהקה המתגבשת הקליטה יחד ואף שחררה אלבום מלא, אך ללא חברת תקליטים או הצלחה מיוחדת ההתפוררות הייתה בלתי נמנעת עד לעזיבתו של ואייקפילד את הלהקה. אל המשבצת המיותמת והקריטית נכנס בטבעיות כמעט צ'סטר בנינגטון.

עכשיו אפשר וצריך לזקוף את הצלחתה של לינקין פארק למייק שינודה ושאר החברים אך ללא הכריזמה והקול המטורף של בנינגטון שהפך לסימן ההיכר שלה, זה פשוט לא היה קורה.

באנר מועדון תרבות

כחלק מהשינויים ותהליך הגדילה שעבר על הלהקה החליטו חבריה גם לשנות את שמם, תחילה ל- Hybrid Theory אך לאחר מכן בעצת חברת התקליטים, ללינקין פארק על שם "פארק לינקולן" הציבורי בסנטה מוניקה בו נהגו להסתובב דרי רחוב וג'אנקיז.

ועדיין לינקין פארק לא ויתרו על השם Hybrid Theory (תאוריית כלאיים) והעניקו אותו לאלבום הבכורה שלהם. החברים לא יכולים היו לחשוב על שם יותר מדויק לאלבום שאכן נשמע כמו יציר כלאיים המכיל בתוכו מינון מדויק של כל האלמנטים של הז'אנר (רוק, מטאל, היפ הופ, סקראצ'ינג) יחד עם מלודיות פופיות ממכרות שקשה עד היום להוציא מהראש.

כן, בשירים של Hybrid Theory יש משהו קצת יותר "נגיש" ו"פופי" אם תרצו וזה לגמרי בסדר כי המלודיות הללו תודלקו בידי הטקסטים האישיים ומלאי הזעם של צ'סטר בנינגטון שכנער נהג למצוא נחמה בסמים ובאלכוהול לאחריו שהוריו נפרדו כשהיה בן 11. לימים הוא אף יספר שבילדותו נהג חבר של אביו לנצל אותו מינית.

בצורה כזו או אחרת כל חוויות ההתבגרות הקשות של בנינגטון יהדהדו ב- Hybrid Theory אל מיליוני אוזניים של בני נוער שהזדהו עם הכאב. "יש משהו בתוכי שמושך אותי למטה" הוא שר ב- Crawling העצמתי ואלוהים יודע שהדבר הזה ימשיך להוריד אותו עד להתאבדותו הטראגית ב- 2017.

הרוקנ'רול היה הז'אנר הראשון שנוצר עבור בני נוער. ה'אנר הראשון שהיווה אסקפיזם עבורם. מקום של מפלט, התרגשות, שמחה ועצב שהוא רק שלהם. עולם של צלילים שלראשונה באמת מכיל ומבין אותם. 

מ- The Who ועד AC/DC, מג'ו סטראמר ועד קורט קוביין, Hybrid Theory המשיך את המסורת כשהפך לפס הקול של אינספור נערות ונערים זועמים ומרדניים בכל העולם בתחילת המילניום החדש.

הייתי בן 15 כש- Hybrid Theory יצא, שיא תקופת ההתבגרות הכל כך מבלבלת ואני לא יכול לשכוח  בברור עד היום איך הוא הפך בין לילה לקונצנזוס בשבטים השונים שהרכיבו את שכבת הגיל שלי.

לא משנה אם אהבת רוק, אלטרנטיב, היפ הופ או פופ, כולם שמעו את Hybrid Theory, אפילו המטאליסטים הקשוחים ביותר שחשבו ש'סליפנוט' היא מתנת האל לאנושות. אני לא זוכר הרבה אלבומים שהצליחו לנגוע בכל כך הרבה אנשים בצורה כזאת. לעזאזל אפילו במועדון "הפורום" בבאר שבע ניגנו את In the End שזה בערך השיא.

לעיתים קרובות מדי אמנים שמנסים לחבר כל כך הרבה אלמנטים מוזיקליים ביחד מתרסקים תחת כובד השאיפות אבל לינקין פארק עשו את זה מושלם יותר מכל להקה אחרת בז'אנר ולכן עד היום Hybrid Theory נשמע רענן, אקטואלי ואפילו ייחודי.

 

20 שנה מאז שיצא, Hybrid Theory הוא עדיין אחד מאלבומי הרוק המצליחים והנמכרים בהיסטוריה וממש לא במקרה. תראו לי עוד אלבומי בכורה עם כל כך הרבה אנרגיה, יופי ושירים מעולים כמו One Step Closer, Crawling, In the End, Runaway, Papercut והאהוב עלי ביותר- Pushing Me Away.  

קל מדי לבטל את לינקין פארק או לקטלג אותה נטו כ"גיטלי פלז'ר", לעזאזל אפילו אני עשיתי את זה, אבל נסו לדמיין את הסאונד של תחילת המילניום בלעדיה ובלי Hybrid Theory בפרט. בלתי אפשרי אה?

גם אם האלבום הזה לא שינה את ההיסטוריה, לרגע קטן הוא היה חשוב. חשוב למיליוני צעירים בכל רחבי עולם שראו בו מקום מפלט אותנטי למצב הרגשי שלהם. אסקפיזם מצרות היום יום או אם תרצו, תחבושת סטרילית לפצעים שלהם שבזמנו הם היו בטוחים שלא יגלידו לעולם וזה כוחו האמיתי של Hybrid Theory.  

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני