מלנכוליה אהובתי- Mellon Collie and the Infinite Sadness של סמשינג פאמפקינס

אלבומם השלישי של הסמשינג פאמפקינס היה סיום מפואר לאחת התקופה המרגשות שידעה המוזיקה. אלבום רוק אמיתי שתיעד את רוח התקופה וישאר חקוק לעד בליבם של מיליוני אנשים שגדלו לצליליו.

ציון המועדון: ★★★★★

"אני מפחד שאני רגיל בדיוק כמו כולם…"

למרות שהיו חלק אינטגרלי מהתפרצות הרוק האלטרנטיבי בתחילת שנות ה- 90 (ואפילו כונו "נירוונה" הבאים) הסמשינג פאמפקינס תמיד היו חריגים מעט בז'אנר שהם עצמם סייעו בהפצתו.

נכון, היו שם דיסטורשנים מכסחים וחולצות פלנל כמיטב המסורת, אבל היה בפאמפקינס גם משהו שונה. משהו מעט יותר "ארטיסטי" מחבריהם לז'אנר ובאיזשהו מקום גם יותר יומרני.

אני לא אומר את זה בקטע רע, זה פשוט שבילי קורגן מעולם לא הסתפק בשיר טוב או אפילו באלבום טוב. הוא תמיד שאף לעשות את הכל הכי גדול, הכי מרשים, והכי מפוצץ שאפשר. זה לא נבע משיגעון גדלות אלא משאפתנות ורצון כנה להיות הכי טוב מבלי להתפשר על כלום.

הגישה הזאת בסופו דבר תפרק את הפאמפקינס אבל לפני כן תאפשר לה לשחרר את Mellon Collie and the Infinite Sadness (להלן "מלנכולי"), אחד מאלבומי הרוק הגדולים אי פעם שחוגג 25. פאק אני זקן.

"אתה לא יכול לעזוב מבלי להותיר פיסת נעורים מאחוריך…"

אחרי Siamese Dream האולטרה מצליח ולא פחות מ- 13 חודשים של סיבוב הופעות, אפשר היה לחשוב שבילי קורגן יקח הפסקה קצרה מהדלעות, אבל זה ממש לא מה שקרה. כבר בתחילת 1994 הוא החל לכתוב את מה שיהפוך להיות אלבומם הבא של הסמשינג פאמפקינס. 

כבר עם תחילת העבודה היה ברור ללהקה שהאלבום החדש הולך להיות בומבסטי. "עוד ב- Siamese Dream היו לנו מספיק שירים לאלבום כפול והפעם ממש רצינו להציג את כל המגוון המוזיקלי שלנו" סיפר קורגן.

באנר מועדון תרבות

הצורך של קורגן לפלוש לטריטוריות מוזיקליות חדשות, להרחיב את מנעד הסאונד של הלהקה ולפרוץ את גבולותיה המוכרים, הביאו אותו לקחת החלטה גורלית נוספת והיא להחליף את בוצ' ויג, מפיק 2 אלבומיה הקודמים של הלהקה והאיש שעל הדרך הפיק גם את Nevermind של נירוונה

"הפכנו להיות כל כך קרובים לבוצ' שזה כבר הפך לחיסרון. רצינו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולא לעשות דברים שכבר עשינו". את מקומו של ויג על כיסא המפיק תפסו Flood (מארק אליס) שעבד בערך עם כל האמנים הכי גדולים בעולם ואלן מולדר. 

צמד המפיקים החדש שאף לשמר את האנרגיות של הלהקה כפי שהן באות לידי ביטוי בהופעות החיות שלה ולכן דאג שההרכב ינגן יחד את כל החומרים לפני ההקלטות, דבר שלא קרה באלבומים הקודמים. כמו כן נדרש מחברי הלהקה למצוא זמן לכתיבה, עיבוד ועבודה משותפת.

זה קצת מצחיק להגיד את זה אבל התהליך החדש שנכפה על הפאמפקינס הפך אותם לראשונה להרכב של ממש. קורגן כמובן נשאר עדיין בעמדת הכוח אבל לפתע גם לג'יימס איהא ולדרסי רצקי היה גם מה לתרום.

 "הפעם בילי לא אמר אני ואני ואני אלא עבדנו כלהקה" סיפר איהא והוסיף כי "תהליך כתיבת השירים היה הרבה יותר ארגני". בסופו של אותו "תהליך אורגני" היו ללהקה 57 שירים שמתוכם 28 נכנסו לאלבום מחולקים לשני חלקים אמורפיים בשם: "זריחה עד שקיעה" ו"דמדומים עד כוכבים".

"אלוהים ריק בדיוק כמוני…"

אמנם מלנכולי הוא אלבום כפול שאורכו מעט יותר משעתיים אבל מעבר לאלמנט ה- 24 שעות (זריחה, שקיעה וכו'), אין בו "עלילה" קוהרנטית או נרטיב סיפורי, זו לא אופרת רוק וכנראה שטוב שכך. אבל יחד עם זאת בין כל השירים עובר חוט מקשר הסובב סביב התבגרות.

כמו רוב אמני הגראנג' גם בילי קורגן ראה בעצמו שופר אותנטי למצוקותיהם של בני הנוער על שלל בעיותיהם ומלנכולי לא היה יוצא מן הכלל. ברובם המכריע עוסקים הטקסטים באלבום בנושאים שמעניינים ונוגעים בבני נוער, בעיקר מהשוליים, החשים ניכור, זעם ו"זרות". מתבגרים שנאבקים בשדים של עצמם ולא מוצאים מזור לנפשם ב"עולם המבוגרים" המנוון והמיוסר. 

איזה מתבגר לא חש שהוא "עכברוש בכלוב" או שהוא פשוט "אפס"? זה הקהל של מלנכולי, זו עדת המעריצים המתבגרים של הפאמפקינס ובילי קורגן הוא החלילן שלהם. לא סתם הוא עצמו כינה את האלבום "החומה של דור ה- X".

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אבל מה שמדהים יותר מהכל זו העובדה שהיצירה הזאת עדיין עובדת היום. גם ממרחק השנים ולמרות שאני בורגני בן פאקינג 35 עם הרבה פחות זעם נעורים, מלנכולי עדיין מצליח לרגש ולנגוע בי ולא רק בגלל הנוסטלגיה. 

כשאני שומע אותו אני מרגיש שאני צולל אל מעמקי הנפש האנושית ברגעים הכי שבירים שלה. אני לא יכול שלא להתמלא בתחושה ש- 28 הקטעים הללו הגיעו מתוך הקרביים של קורגן, מהמקום הכי אותנטי שיש וקשה שלא להצטמרר מזה.

לא משנה כמה פעמים אאזין ל- 33, Tonight Tonight או Galapagos אני תמיד אצטמרר. לא משנה כמה פעמים אקשיב ל- Bullet with Butterfly Wings, Jellybelly או Where Boys Fear to Tread אני תמיד אתמלא באנרגיה עצומה. השנים אולי חלפו אך הרעננות ומנעד הרגשות של מלנכולי עדיין נשאר.   

"לילה טוב ולהתראות…"

באיזשהו מקום מלנכולי מסמל את שירת הברבור של הגראנג' ואת תקופת שלטון האלטרנטיב על המיינסטרים. הוא היה קלוז'ר מפואר להצגה שמעולם לא הייתה אמורה להצליח.

עם פתיח אינסטרומנטלי מבוסס על נבל, עיבודי כלי מיתר ונגיעות סינתיסייזרים, בילי קורגן והסמשינג פאמפקינס לקחו את הז'אנר מתוכו הם יצאו צעד קדימה ונתנו בראש עם הדרן לא פחות ממדהים לאחת התקופות המרגשות שידעה המוזיקה. 

להתפרק בחיוך: Disarm של סמשינג פאמפקינס>>
מי היה צריך עוד קאמבק של סמשינג פאמפקינס>>
העצב האינסופי: בילי קורגן Ogilala ביקורת אלבום>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

פצעים שלא יגלידו- Hybrid Theory של לינקין פארק

קל מדי להמעיט בחשיבותו של Hybrid Theory, אבל האמת היא שלמרות מגרעותיו מדובר באלבום מכונן שהשפיע על דורות של בני נוער אאוטסיידרים חובבי רוק שראו בלינקין פארק קול אותנטי למצוקות הקיומיות שלהם.

ציון המועדון: ★★★★☆

סוף שנות התשעים. הגראנג' הוא זיכרון מתוק, הבריטפופ התפייד והסטרוקס עדיין לא הוציאו את אלבום הבכורה שלהם. אל הוואקום הזה נכנס ה"נו מטאל" (Nu Metal) – גל להקות רוק ששילבו במוזיקה שלהם אלמנטים של רוק כבד, מטאל, היפ הופ ורחמנא ליצלן גם פופ.

האמת היא ש"גל" זו מילה עדינה יחסית. מדובר היה יותר בצונאמי של הרכבים שניסו לנגוס בעוגה העולה והמצליחה של הנו מטאל שבמידה רבה הגדיר את הסאונד של תחילת המילניום.

בין הלהקות המובילות בז'אנר אפשר היה למצוא שמות כמו 'לימפ ביזקיט', 'פאפא רואצ', P.O.D, 'קורן' ו'סטיינד' אבל מעל כולם עמדו לינקין פארק.

קשה לשם את האצבע על למה דווקא ההרכב מלוס אנג'לס הצליח לבלוט ואף לשרוד בהצלחה מעוררת כבוד אבל התשובה בוודאות נעוצה כבר באלבום הבכורה שלהם, Hybrid Theory, שיצא באוקטובר 2000 וחוגג ממש עכשיו 20.

לינקין פארק החלה את חייה ב- 1996 בחדר השינה מייק שינודה. שינודה, יחד עם הגיטריסט בראד דלסון, כתבו החלו לכתוב ולהקליט חומרים מקוריים. עם הזמן נגנים נוספים הצטרפו לשניים, ביניהם הזמר מארק וואייקפילד.

הלהקה המתגבשת הקליטה יחד ואף שחררה אלבום מלא, אך ללא חברת תקליטים או הצלחה מיוחדת ההתפוררות הייתה בלתי נמנעת עד לעזיבתו של ואייקפילד את הלהקה. אל המשבצת המיותמת והקריטית נכנס בטבעיות כמעט צ'סטר בנינגטון.

עכשיו אפשר וצריך לזקוף את הצלחתה של לינקין פארק למייק שינודה ושאר החברים אך ללא הכריזמה והקול המטורף של בנינגטון שהפך לסימן ההיכר שלה, זה פשוט לא היה קורה.

באנר מועדון תרבות

כחלק מהשינויים ותהליך הגדילה שעבר על הלהקה החליטו חבריה גם לשנות את שמם, תחילה ל- Hybrid Theory אך לאחר מכן בעצת חברת התקליטים, ללינקין פארק על שם "פארק לינקולן" הציבורי בסנטה מוניקה בו נהגו להסתובב דרי רחוב וג'אנקיז.

ועדיין לינקין פארק לא ויתרו על השם Hybrid Theory (תאוריית כלאיים) והעניקו אותו לאלבום הבכורה שלהם. החברים לא יכולים היו לחשוב על שם יותר מדויק לאלבום שאכן נשמע כמו יציר כלאיים המכיל בתוכו מינון מדויק של כל האלמנטים של הז'אנר (רוק, מטאל, היפ הופ, סקראצ'ינג) יחד עם מלודיות פופיות ממכרות שקשה עד היום להוציא מהראש.

כן, בשירים של Hybrid Theory יש משהו קצת יותר "נגיש" ו"פופי" אם תרצו וזה לגמרי בסדר כי המלודיות הללו תודלקו בידי הטקסטים האישיים ומלאי הזעם של צ'סטר בנינגטון שכנער נהג למצוא נחמה בסמים ובאלכוהול לאחריו שהוריו נפרדו כשהיה בן 11. לימים הוא אף יספר שבילדותו נהג חבר של אביו לנצל אותו מינית.

בצורה כזו או אחרת כל חוויות ההתבגרות הקשות של בנינגטון יהדהדו ב- Hybrid Theory אל מיליוני אוזניים של בני נוער שהזדהו עם הכאב. "יש משהו בתוכי שמושך אותי למטה" הוא שר ב- Crawling העצמתי ואלוהים יודע שהדבר הזה ימשיך להוריד אותו עד להתאבדותו הטראגית ב- 2017.

הרוקנ'רול היה הז'אנר הראשון שנוצר עבור בני נוער. ה'אנר הראשון שהיווה אסקפיזם עבורם. מקום של מפלט, התרגשות, שמחה ועצב שהוא רק שלהם. עולם של צלילים שלראשונה באמת מכיל ומבין אותם. 

מ- The Who ועד AC/DC, מג'ו סטראמר ועד קורט קוביין, Hybrid Theory המשיך את המסורת כשהפך לפס הקול של אינספור נערות ונערים זועמים ומרדניים בכל העולם בתחילת המילניום החדש.

הייתי בן 15 כש- Hybrid Theory יצא, שיא תקופת ההתבגרות הכל כך מבלבלת ואני לא יכול לשכוח  בברור עד היום איך הוא הפך בין לילה לקונצנזוס בשבטים השונים שהרכיבו את שכבת הגיל שלי.

לא משנה אם אהבת רוק, אלטרנטיב, היפ הופ או פופ, כולם שמעו את Hybrid Theory, אפילו המטאליסטים הקשוחים ביותר שחשבו ש'סליפנוט' היא מתנת האל לאנושות. אני לא זוכר הרבה אלבומים שהצליחו לנגוע בכל כך הרבה אנשים בצורה כזאת. לעזאזל אפילו במועדון "הפורום" בבאר שבע ניגנו את In the End שזה בערך השיא.

לעיתים קרובות מדי אמנים שמנסים לחבר כל כך הרבה אלמנטים מוזיקליים ביחד מתרסקים תחת כובד השאיפות אבל לינקין פארק עשו את זה מושלם יותר מכל להקה אחרת בז'אנר ולכן עד היום Hybrid Theory נשמע רענן, אקטואלי ואפילו ייחודי.

 

20 שנה מאז שיצא, Hybrid Theory הוא עדיין אחד מאלבומי הרוק המצליחים והנמכרים בהיסטוריה וממש לא במקרה. תראו לי עוד אלבומי בכורה עם כל כך הרבה אנרגיה, יופי ושירים מעולים כמו One Step Closer, Crawling, In the End, Runaway, Papercut והאהוב עלי ביותר- Pushing Me Away.  

קל מדי לבטל את לינקין פארק או לקטלג אותה נטו כ"גיטלי פלז'ר", לעזאזל אפילו אני עשיתי את זה, אבל נסו לדמיין את הסאונד של תחילת המילניום בלעדיה ובלי Hybrid Theory בפרט. בלתי אפשרי אה?

גם אם האלבום הזה לא שינה את ההיסטוריה, לרגע קטן הוא היה חשוב. חשוב למיליוני צעירים בכל רחבי עולם שראו בו מקום מפלט אותנטי למצב הרגשי שלהם. אסקפיזם מצרות היום יום או אם תרצו, תחבושת סטרילית לפצעים שלהם שבזמנו הם היו בטוחים שלא יגלידו לעולם וזה כוחו האמיתי של Hybrid Theory.  

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

דו"ח המבקר #32: רונן כוכבי נותן בראש, טליה ישי מפציצה, בילגו 'שמנמן' ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל? 

רונן כוכבי- א' האזרח

איזה כיף לפתוח את דו"ח המבקר עם קצת רוקנ'רול לפנים. רונן כוכבי, מפיק, יוצר והגיטריסט הנפלא של מרסדס בנד משחרר סינגל שני בעברית (יש לו 2 אלבומים מלאים באנגלית) וכמה שהוא פשוט ככה הוא מעולה.

כוכבי ממשיך את קו המוכר של להקת האם (וחומרי הסולו שלו) עם הפקה מופשטת יחסית המבוססת על בס, גיטרה, תופים וזה לגמרי עובד. 

גם הטקסט שכל כך קל להזדהות איתו מצליח להעביר את הבאסה של החיים המודרניים בצורה שנשמעת באופן פרדוקסלי כמעט אופטימית.  "אתמול בעבודה רציתי שוב לחתוך, אם רק היה נשאר בי שמץ של כבוד, אחרי הכל נשארתי…" אני לא מכיר הרבה אנשים שלא יזדהו עם המשפט הזה. מעניין לעקוב איך ישמע האלבום המלא.

בילגו- שמנמן

אני לא יודע איך לאכול את השיר החדש של בילגו (יובל בילגוראי). בילגוראי הוא ללא ספק אחד האנשים היותר מוכשרים בסצנת ההיפ הופ המקומית. הוא זמר, שחקן, מוזיקאי אמיתי, מלמד ברימון ויוצא הווקה פיפל, אבל להשתמש בכל הכישורים האלה בשביל להוציא קטע כל כך בינוני כמו "שמנמן" זה פשוט מבאס?

OK סבבה אז בילגו שמנמן והוא עושה מזה צחוקים אבל באמת שלא מצאתי בקטע הזה שום חן. על פי הקומוניקט, שמנמן אמור לעסוק בין היתר בדימוי גוף אצל גברים אבל סורי אם משפטים כמו: "לא הבנתי איך יש לי כזה תחת מאסיבי" או  "בראש של אדם שמן כל צעד הוא רעידת אדמה" לא גרמו לי להתחבר לנושא וזה לא שאני שחיף. בקיצור, אפשר לדלג.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

טליה ישי- פשוט

הניינטיז חזרו ואף אחד לא סיפר לי? הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של טליה ישי , "יום רביעי", הוא ללא ספק הטוב ביותר בדו"ח. איזה אנרגיות, איזה גרוב, איזה כיף.

המילים הנפלא יושב בול על העיבוד המרענן שמתיך בהצלחה את הדיסטורשן של ישי עם אלמנטים אלקטורניים, שילוב שמזכיר לי להקות סוף ניינטיז סטייל Catatonia או Republica. פשוט להתמוגג מכל רגע.

על שיר כל כך טוב אין הרבה מה לכתוב, פשוט להאזין ולעקוב.

דיאנה גולבי- אין כלום

נכון, דיאנה גולבי בסך הכל מצליחה. פליטת כוכב נולד 8 משחקת בהצגות בבית לסין, כיכבה במחזמר המצליח "אפס ביחסי אנוש", הופיעה בשנה האחרונה בכל הארץ עם רוני פיטרסון ועשתה עוד שלל פרויקטים מעניינים יותר ופחות. רק חבל שמוזיקלית היא לא מיצתה את הפוטנציאל הטמון בה ועל פי הסינגל החדש שלה אפשר בהחלט להבין מדוע.

"אין כלום" הופק על ידי מפיק העל, עופר מאירי (מטרופולין, אביב גפן, עברי לידר ועוד) אבל במקום לנתב את הכישרון של הזמרת למקומות המחוספסים, בואכה שוליים עם קריצה למיינסטרים, הוא הופך אותה לעוד זמרת קרן פלס סטייל ללא שום ייחוד.

גם העיבוד מפתיע לרעה ונשמע כמו שאריות מחוממות מאחת ההפקות האחרות של מאירי. בקיצור, שיר בינוני להחריד וגרוע מזה, נשכח. סלחו לי על משחק המילים אבל זה מתבקש, בשיר הזה פשוט אין כלום. 

טום קשתי- קצת לשכב

לכוכב הריאליטי, טום קשתי, יש שיר חדש. אל תשמעו אותו.
גם אם יצמידו לכם אקדח לרקה,
גם אם יגידו לכם שבזכות זה תגלו חיסון לקורונה,
גם אם זה יחזיר את הכלב האהוב שלכם שנדרס למוות כשהייתם בני 7 לחיים,
גם אם זה יהפוך את העונה האחרונה של משחקי הכס למעולה,
גם אם זה אומר שלעולם לא תהיו במינוס בבנק,
אל תעשו  את זה.
מי שבכל זאת רוצה…

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #31
לדו"ח המבקר #30
לדו"ח המבקר #29
לדו"ח המבקר #28
לדו"ח המבקר #27

לכל הדו"חות

באנר מועדון תרבות

לרקוד עם דמעות בעיניים- Kid A של רדיוהד

באלבומם הרביעי פירקו לגורמים רדיוהד את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על מוזיקה והרכיבו מחדש. החלוציות הזאת הופכת את Kid A מ"עוד" אלבום קלאסי לציון דרך של ממש בדברי הימים של המוזיקה. 

ציון המועדון: ★★★★★

אחד הזיכרונות הכי חזקים מהשירות הצבאי שלי הוא דווקא ממש לא צבאי במהותו. זה היה עוד יום א' של שביזות, אני מגיע לבסיס עם רצון עז לנפקדות כי למי יש זין עכשיו לפקד על עוד קבוצת טירונים מושתנים שעושים עלק טירונות 02.

עם תחושת הבאסה התהומית הזאת נכנסתי לחדר שלי במגורים כאשר הדבר הראשון שעשיתי היה לחבר את הסטריאו (זוכרים?), להכניס לתוכו את Kid A ולנגן את Idioteque בפול פאקינג ווליום. מה זה פול ווליום, הקול של ת'ום יורק עבר את זה של "ראובן המלאך" שבקע מהחדר של נגדי המטבח הסמוך. זוכרים את הקטע ב"חומות של תקווה" בו אנדי משמיע מוזיקה לחצר בית הסוהר ונועל את הדלת מבפנים? אז כזה.

חיילים בכל אזור המגורים חשבו שהשתגעתי ובמידה מסוימת הם צדקו כי בתוך הסיטואציה הביזארית הזאת אני זוכר את עצמי מפזז לצלילי השיר תוך ערבול תחושות שכללו עצב, אופוריה והתפרקות בעת ובעונה אחת. אני מאמין שזה מה שת'ום יורק התכוון לעשות כי בכל זאת רק הוא יכול לקרוא לשיר שמתרחש בבונקר בזמן אפוקליפסה "השיר השמח ביותר שכתבתי בחיי". סוג של לרקוד עם דמעות בעיניים.

איך להעלם לחלוטין?

אף אחד, כולל רדיוהד עצמם, לא האמינו שבקיץ 1997 הם יהיו הלהקה הגדולה בעולם. אלבומם השלישי, OK Computer, זכה מיד בצאתו למעמד של קלאסיקה מודרנית והפך את ההרכב מאוקספורד לדבר הכי חם על הפלנטה כמעט בין לילה.

באלבום הזה הצליחו רדיוהד לפצח את הלך הרוח של החיים המודרניים בסוף המאה שעברה תוך שהם מזקקים את כל הפחדים, החרדות, הטכנולוגיה המפלצתית והדקדנטיות העירונית לכדי יצירה אחת שלמה ומושלמת. לא פלא שת'ום יורק חטף התמוטטות עצבים. לאן לעזאזל הולכים מכאן?

"מצאתי את עצמי במקום שלא רציתי להיות בו" סיפר יורק בעקבות ההצלחה הפנומנלית של OK Computer. אבל זה לא נגמר שם. מסע ההופעות של הלהקה הביא את חבריה לקצה והסשנים שלאחריו גרמו ליורק להכריז כי הוא שונא מוזיקת רוק ונמאס לו ממנה.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אז מה עושים כשנמצאים על פסגת האולימפוס? סביר להניח שרוב ההרכבים היו מנסים לשמר את ההצלחה או לפחות לנסות לשחזר אותה, אבל אמן אמיתי ממש לא. אמן אמיתי תמיד מנסה להמציא את עצמו מחדש, לדחוף את הגבולות שלו לקצה וזה בדיוק שת'ום יורק ורדיוהד שאפו לעשות והצליחו.

במקום אלבום חדש עם אותה מוזיקה פחות או יותר, החליטו רדיוהד לפרק את כל מה שהם חשבו שהם יודעים על מוזיקה ולהרכיב מחדש. עם ההכרזה כי  "אני לא מתעניין יותר במלודיות" לקח יורק את ההרכב 180 מעלות מהמקום בו הם היו עמוק אל תוך מחוזות האלקטרוניקה והאוונגרד.

"אני חושב שאני משוגע…"

מעטות הטרנספורמציות הכל כך קיצוניות שעשו הרכבים בסדר גודל של רדיוהד ועוד בשיא הצלחתם מעטות הלהקות והאמנים שהיה להם את האומץ לעשות משהו כל כך שונה בצורה קיצונית ממה שציפו מהם.

כמו בוב דילן כנטש את הפולק לטובת הרוק, כמו הביטלס שזנחו את שירי הנעורים הקלילים עבור הרוק האמנותי, כך חתכו רדיוהד בקיצוניות אל העולם האלקטרוני תוך שהם ממציאים את המוזיקה מחדש ושלא יהיה ספק, Kid A הוא מפץ ענק בעולם המוזיקה. לא היו אלבומים שלמים עם סאונד כזה לפניו. הוא יחיד במינו, פורץ דרך וכל כך אמיץ.

ואכן כש- Kid A יצא בשני באוקטובר 2000, הגבות הורמו והלסתות נשמטו. דבר ראשון מהסאונד החדש והפסיכי ומיד לאחר מכן גם מהיופי האדיר שהוא אצר בתוכו. להוציא 2 אלבומים קלאסיים ששינו את העולם אחד אחרי השני? נשמע אולי דמיוני אבל רדיוהד עשו את זה בענק.

לפרק ולהרכיב מחדש

כבר עם צלילי ה'פנדר רודס' (Fender Rhodes) הראשונים של Everything in Its Right Place אפשר להבין שרדיוהד הצליחו לטרוף את הקלפים. שוב. הפעם עם סאונד אלקטרוני רענן, מדהים ומטריד שנשמע גם היום פרשי ואקטואלי בדיוק כמו לפני שני עשורים.

עם השפעות של Aphex Twin, Neu והרכבים אלקטרוניים נוספים מהתקופה, המציאו את עצמם רדיוהד מחדש עם מינימום גיטרות ומקסימום סינתיסייזרים, לופים ותכנותים שפירוק את המוזיקה של רדיוהד לגורמים והמציאו אותה מחדש.

באנר מועדון תרבות

באופן אירוני הצליל האלקטרוני הוא התפתחות של התמות שהחלו ב- OK Computer ומגיעות לשיאן ב- Kid A: החשש מהטכנולוגיה המתקדמת ומה זה אומר להיות אנושי בעולם דיגיטלי. אימוץ האסתטיקה האלקטרונית, על אף הפחד ממנה, הטעינה את היצירה במתח מובנה של חשש אל מול יצר ההתנסות.

מאותה סיבה כל השירים באלבום מצליחים להיות עוכרי שלווה אך עם זאת מלאי מסתורין, מרופדים בצלילי שקט קוסמי המלווים בתחושת חרדה קיומית. מעטות היצירות שמצליחות להיות כל כך דואליות בעת ובעונה אחת.

הכל במקום הנכון

אבל מעבר לפן המוזיקלי החלוצי, Kid A הוא אלבום שעולה על גדותיו מרוב רגש. כבר הפסקתי לספור את כמות הפעמים שבכיתי עם How To Disappear Completely, הצטמררתי ב- Kid A,  השתוללתי ב- The National Anthem וזה עוד בלי לדבר על Motion Picture Soundtrack, אחד משירי הסיום הכי יפים אי פעם וקורעי לב ששמעתי בחיי.

Kid A הוא לא עוד אלבום קלאסי שכיף להתפייט עליו בדיעבד, הוא ציון דרך בעולם המוזיקה הפופולרית. אלבום ייחודי ומיוחד שמוכיח שלאמנות אין גבולות מלבד אלה שאנו עצמנו מציבים לה וכשאתה באמת הולך אחרי הלב שלך אז היקום כבר יסתדר כך שהכל יהיה במקום הנכון.

עוד קצת רדיוהד
A Moon Shaped Pool ביקורת אלבום>>
20 שנה ל- OK Computer>>
15 שנה ל- Hail to the Thief>>
11 השירים היפים ביותר של רדיוהד>>
רדיוהד בישראל- ביקורת הופעה>>
10 אלבומים שניים מדהימים>>
15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

 

סופיאן סטיבנס- The Ascension ביקורת אלבום

למרות שהוא מכיל את אחד השירים הכי טובים שיצאו השנה כמו גם את אחד השירים הכי יפים שאי פעם כתב, The Ascension, אלבומו השמיני של סופיאן סטיבנס, לא מגיע לפסגות האמוציונליות של יצירותיו הקודמות.

ציון המועדון: ★★★☆☆

כבר שני עשורים שסופיאן סטיבנס פועל בשוליים של המוזיקה האלטרנטיבית. שני עשורים בהם הוא משחרר בעקביות יצירות נפלאות שזיכו אותו בהכרה אמנותית ובתואר אחד היוצרים המעניינים והמרגשים שפועלים כיום.

לפני כחמש הוא שנים הוא הגיע לשיאו האמנותי בזכות אלבום המופת הביוגרפי שלו, Carrie & Lowell, שתיאר יחסיו המורכבים עם אימו שנטשה אותו בילדותו ואת תהליך הפרידה ממנה לאחר שנכנעה למחלת הסרטן.

באנר מועדון תרבות

Carrie & Lowell זכה בצדק רב לכל סופרלטיב אפשרי ואישרר את סטיבנס כאחד האמנים הכי מרגשים ומיוחדים בגזרת האלטרנטיב. את האלבום אגב דירגתי במקום הרביעי במצעד 50 אלבומי העשור של מועדון תרבות.

ועכשיו 5 שנים אחרי חוזר סטיבנס עם The Ascension אלבום שמיני במספר ושאפתני במיוחד הכולל בתוכו לא פחות מ- 15 שירים.

סופיאן סטיבנס- Carrie & Lowell ביקורת אלבום>>
15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם>>

בעוד ש- Carrie & Lowell (כמו רוב יצירותיו של סטיבנס) היה אלבום מאוד אינטרוספקטיבי ופרסונלי, The Ascension הוא אלבום שפונה החוצה ועוסק במרקם החברתי והפוליטי בו אנחנו חיים. ההתפוררות הערכית של ארצות הברית של אמריקה, הרשתות החברתיות, אובדן דרך ואמונה, הכל בפנים.

נושאים אלה הופכים את היצירה של סטיבנס לאקטואלית וחשובה במיוחד אך גם לפחות אישית ואמוציונלית ממה שאנחנו בדרך כלל רגילים לקבל מהיוצר הייחודי.

שינוי נוסף שאפשר לשמוע כבר מהשניה הראשונה הוא בסאונד. סטיבנס סיפר שלקראת מעבר דירה הוא אפסן את כלי הנגנינה המסורתיים שלו וכל מה שנשאר לו היה המחשב. הסיטואציה הזאת הביאה אותו לכתוב את האלבום כולו עם מכונת תופים וסינתיסייזרים.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

סטיבנס כבר ביקר במחוזות האלקטרוניקה לא מעט (בעיקר ב- The Age of Adz מ- 2010), אבל הפעם הצליל הרבה יותר מלוטש, נעים ואסתטי כאשר חלק מהשירים נשמעים כאילו נלקחו היישר מ- 1984 ואני לגמרי כותב את זה בקטע טוב.

אז סך הכל The Ascension נוגע בנושאים סופר אקטואליים, הוא נשמע מדהים ועל זה מגיע לסטיבנס כל הקרדיט אבל איכשהו כשפורטים את זה לשירים אז השלם קטן מסך חלקיו.

סטיבנס ידוע ביכולותיו לפרק את הלבבות של האנשים הקשוחים ביותר ופה זה פשוט לא קורה. אולי אלה הטקסטים המופשטים יחסית (Run Away With Me, Tell Me You Love Me), אולי בגלל היומרנות (America, Die Happy) קשה לשם על זה את האצבע אבל אחרי 5-6 האזנות נותרתי עם תחושת החמצה בפה והרגשה שזה היה צריך להיות אלבום הרבה יותר טוב.

שלא תבינו לא נכון, יש ב- The Ascension לא מעט שירים נפלאים כמו Make Me an Offer I Cannot Refuse, Tell Me You Love Me, Suger, Lamentations ו- Video Game שהוא בקלות מהשירים הכי טובים שיצאו השנה ועם זאת השיר הכי יפה בו זה דווקא האחד שלא נכלל בו כלל. אני מדבר על My Rajneesh שיצא כבי-סייד לסינגל America שאין לי מושג איך הוא לא נכנס לאלבום.

דווקא רגע לפני הסוף מגיעה לפתע תחושת התגלות של איך היה צריך להשמע האלבום הזה באמת. זה קורה בזכות שיר הנושא בו סטיבנס מנמיך את הווליום למינימום ושר מהקרביים את אחד הטקסטים הכי יפים שכתב אי פעם. טקסט על חיים, מוות, אבדן ומה שביניהם.

"חשבתי שאני יכול לשנות את העולם סביבי" נשבר סטיבנס ומוכיח כמה עצמה ורגש יש בו. אם שאר האלבום היה נשמע חצי כמו השיר הזה היינו מקבלים יצירת מופת נוספת מסטיבנס.

בניגוד ל- Carrie & Lowell שהכיל 11 קטעים מהודקים, אינטימיים בעלי נושא משותף, The Ascension מפוזר מדי, ארוך מדי וקצת מבאס. 

למרות שכבר זכה לסופרלטיבים מקיר לקיר, The Ascension הוא יצירה יחסית חלשה ברפרטואר של סטיבנס וכל כך קשה לכתוב את זה על אחד האמנים שאני הכי אוהב ומעריך. אני רק מקווה שלא אצטרך לחכות עוד 5 שנים עד לאלבום הבא.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

הקילרס- Imploding the Mirage ביקורת אלבום

לא סתם כולם עפים על החדש של הקילרס. אחרי שנים של בינוניות מזכירים ברנדון פלאוורס וחבריו את ההבטחה הגדולה שטמונה בהם. לא בטוח שזה יספיק עבור הספקנים אבל מי שאהב את הלהקה ישמח לחזור הביתה באלבום הזה.

ציון המועדון: ★★★★☆

זה למעלה מעשור שמבקרי המוזיקה מתחרים ביניהם מי יחבוט חזק יותר בקילרס. הלהקה שחרכה את המצעדים באמצע העשור הקודם והייתה לרגע תקוות הרוקנ'רול של שנות האלפיים הפכה לכזאת שמעלה פיהוק ובעיקר תהיות אודות חוסר המסוגלת שלה לחזור ולממש את הפוטנציאל הטמון בה.

שלא יהיה ספק, הקילרס ספגו את חצי הביקורת הללו די בצדק. אחרי שני אלבומים מעולים ברנדון פלאוורס וחבריו מעיר החטאים לא השכילו לפנות למחוזות מעניינים יותר כשמן העבר השני הם גם לא הצליחו לשחזר את הנוסחה שעבדה להם כל כך טוב מלכתחילה. מכאן הדרך לבינוניות וחוסר רלוונטיות הייתה קצרה.

באנר מועדון תרבות

גם אני איבדתי את הקילרס איפשהו בדרך. נכון היו יציאות נחמדות פה ושם והתרגשתי כשפלאורס אירח את ניל טננט באלבום הסולו שלו או כשהתארח בעצמו ב- Music Complete הנהדר של ניו אורדר, אבל כמו זוג אוהבים היחסים בינינו הלכו והתקררו. עד עכשיו.

לא היה לי פשוט לתת הזדמנות נוספת ל"רוצחים", אבל עם כל המחמאות שקיבל Imploding the Mirage, אלבומם השישי, הייתי חייב להבין על מה המהומה ואכן מה רבה הייתה הפתעתי כשגיליתי שמדובר בבן זונה של אלבום שמחדש את ימיה של הלהקה כקדם.

במוזיקה של הקילרס תמיד היה מתח מובנה בין הרוק לפופ, בין הדיסטורשן לסינתיסייזר. לטוב ולרע זה גם היה סוד הקסם שלה, אבל מהאלבום השלישי האיזון העדין הזה הופר והלהקה לא הצליחה להבין מה היא רוצה מעצמה. הסיטואציה הזאת גרמה למתחים לצוף ובסופו של דברו לעזיבתו של הגיטריסט המייסד, דייב קונינג.

אולי דווקא הנטישה של קונינג פתחה משהו בצ'אקרות של פלאוורס כי בתחושה שלי Imploding the Mirage היא היצירה שאליה הוא תמיד שאף להגיע. אלבום החלומות שלו שמשלב מצד אחד את המסורות הטקסטואליות האינטרוספקטיביות של ברוס ספרינגסטין וג'וליאן קזבלנקס ומצד שני את הסאונד הפומפוזי והגדול מהחיים של ניו אורדר ופט שופ בויז.

אולי לא סתם המילים הראשונות ששר פלאוורס באלבום הם: "ניסיתי ללכת נגד האזהרה שהנשמה שלי הציבה בפני אבל בסוף משהו פשוט לא הרגיש לי נכון…". 

בהקשר הזה חבר טוב כתב לי שהוא מרגיש שהאלבום הוא לא יותר מאלבום קאברים לברוס ספרינגסטין ולעוד אמנים מהאייטיז אבל האמת היא שאין לי שום בעיה עם זה.

אין לי שום בעיה עם זה ש- Dying Breed מסמפל את Hallogallo של !Neu, אין לי בעיה שצלילי הסינתיסייזר של My Own Soul's Warning מהדהדים את Dancing in the Dark ואין לי בעיה עם כל שאר המחוות שהלהקה עושה לכל אורך האלבום הזה לענקים שעל כתפיהם הם יושבים. כל עוד השירים טובים, וב- Imploding the Mirage יש שפע מהם, אז למי אכפת?

Imploding the Mirage הוא אלבום מפוצץ אנרגיה. מהשניות הראשונות של My Own Soul's Warning הנפלא ועד שיר הנושא שחותם את היצירה, תתקשו למצוא בו רגע אחד דל. הכל גדול, פומפוזי, מופק נהדר ובעיקר מצליח להעביר את המאזין חווייה מוזיקלית חזקה, לפרקים אפילו ממש אופורית. הרושם הוא שהלהקה באמת נהנתה להקליט את האלבום הזה. 

גם קולו של פלאוורס נמצא כאן בשיאו. חד, ברור, מלטף כשצריך ובעיקר תיאטרלי עד כדי רפרוף למחוזות פרדי מרקורי. כן, עד כדי כך.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

עוד דבר שעזר לשדרג פלאים את האלבום הוא שיתופי הפעולה הרבים בו. בין היתר מתארחים באלבום לינדזי בקניגהאם מפליטווד מק ב- Caution הנפלא, אדם גרנדוסיאל מ- The War on Drugs ב- Blowback, קיי די לאנג ב- Lightning Fields, וייס בלאד (Weyes Blood) ב- My God ועוד רבים וטובים.

מעניין אגב ששני האחרונים בהם משתתפות זמרות (אדירות!) הם השירים הטובים ביותר באלבום, בעיקר My God שפשוט אי אפשר להשאר אדיש לפאתוס שלו. קטע באמת אדיר.  

כלל האמנים הללו הוסיפו לאלבום שפע של צבעים, צלילים וטקסטורות שגורמים לקילרס להשמע רעננים יותר מאי פעם. 

אני לא מאמין ש- Imploding the Mirage יביא לקילרס מאזינים חדשים. אבל מי שכמוני נטש אותם איפשהו באמצע המסע ישמח להאזין לו וכנראה שהוא גם יהנה מכל רגע.

זה לא אלבום משנה חיים, לא אלבום יוצא מן הכלל, לא אלבום גדול אלא פשוט אלבום מפוצץ כישרון ומוזיקה טובה ובתכלס, מה צריך יותר מזה?

תסמונת האלבום השני? עשור ל- Sam's Town>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

דו"ח המבקר #31: אמרי כהן מרגש, שירה ויזל פוליטית, קובארי ממש לא שבלונה ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

אמרי כהן- חופשייה לעזוב

המוזיקאי אמרי כהן אובחן לפני חמש שנים כחולה במחלת ניוון שרירים נדירה המובילה להתדרדרות הדגרתית בתפקוד המוטורי. במקום לשקוע ביגון אסף את עצמו אמרי ותיעד את התמודדותו עם המחלה דרך המוזיקה. התוצאה של המסע הזה הולידה את האלבום "הייאוש תמיד שם (כשאתה זקוק לו)" שהאזנתי לו במלואו והוא פנינה מיוחדת שלא שומעים כל יום.

מתוכו יצאו כמה סינגלים ואני בחרתי לכתוב דווקא על "חופשייה לעזוב" לא מפני שהוא השיר הכי יפה או טוב באלבום אלא מפני שהוא אחד המרגשים והרגישים בו.

אף אחד מאיתנו לא רוצה לעמוד בסיטואציה בה עלינו לבחור האם להישאר עם מי שאנחנו אוהבים למרות שהוא הולך ומתפייד מול עינינו. האם לצפות שישאר? האם לשחרר?

"אני מקרה אבוד" שר אמרי לאהובתו ומרפרף ל- Lost Cause של בק. בכלל אם יש משהו שאני אוהב באמנים זה אומץ וכנות ובשיר הזה יש משניהם בשפע. "אני כל מה שההורים שלך הזהירו אותך ממנו. חולה, עייף, זקן, עצלן בלי עתיד נראה לעין". אמרי לא מרחם על עצמו, אלא על אהובתו וזה נוגע ושובר בעת ובעונה אחת.

בהרבה מובנים מזכיר לי השיר את Two של "האנטלרס", מתוך האלבום האולטרה עצוב שלהם, Hospice המספר של סיפורו של עובד הוספיס המתאהבה במטופלת שלו.

כל שנותר לי הוא לאחל לאמרי בריאות ושימשיך ליצור כי טקסטים כאלה חשפניים ואמיצים נדיר למצוא במוזיקה המקומית. רוצו לשמוע.

שירה מרגלית- מגיע לי יותר

גם לנו מגיע יותר שירה! מגיע לנו יותר מעוד שיר פרידה בואכה לב שבור עם טקסט בנאלי, הפקה שמנסה להשמע אקטואלית אבל קורסת תחת עצמה ולחן משעמם וחסר מעוף. מגיע לנו יותר מערימת הקלישאות הבינונית עד כעס הזאת.
איפה התעוזה, הרצון לנפק משהו שונה, חדש ורענן? איפה הניסיון לא להיות עוד אחת מאלף זמרות שכבר עושות את זה יותר טוב? אם יש משהו יותר מעצבן משיר גרוע זה שיר סתמי וזה בדיוק המקרה.

שירה ויזל- מלחמה

משירה לשירה אבל איזה הבדל.
נישאת על כנפיהן של אייקוניות רוק מקומיות כמו קורין אלאל וענבל פרלמוטר, מוציאה שירה ויזל סינגל חדש על טהרת הרוק הנשי העצמתי והלא מתנצל.

ההפקה הפשוטה והמפושטת מהווה את הבסיס עליו יושב הטקסט הפוליטי והממש לא מתנצל של ויזל שכולל שורות כמו: "שהמצפון ילך להזדיין ו- "לא הורגים אנשים מכוונים לצלעות".

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

טועה מי שחושב שצריך להפריד מוזיקה מפוליטיקה, מוזיקה, ובעיקר הרוק, תמיד היו מקור ליצירות פוליטיות כך אפשר שלא להסכים עם עמדותיה של ויזל אבל במדינה בה אמנים מפחדים לכתוב כל דבר שיתפס כפוליטי, האומץ של ויזל הוא משהו שחשוב להעריך וזו המהות של הרוקנ'רול.

מאוד מויאל- מעז לחלום

"מעז לחלום", הסינגל השני של מאור מויאל מתוך אלבומו השני, שייך לסוגת שירי ה- Feel Good החצי שאנטיים פינת מוש בן ארי שהדבר הראשון שבא לך לעשות אחרי שאתה שומע אותם זה לדפוק את הראש בקיר. כמה חוסר מעוף וניתוק יש בשיר הכל כך מעצבן הזה!

חשבתי שהז'אנר העלק שנטי הזה מת עם שוטי הנבואה אבל מסתבר שלא ממש. מילא היה בשיר הזה איזשהו קסם נחמד, משהו שיהיה ניתן להתחבר אליו אבל עם משפטים כמו "אם רק תעז לחלום תגשים את החלום" אין מצב שזה יקרה.

וזה עוד כלום לעומת המשפט הגאוני: "למה צבי ים וצבי יבשה נראים אותו דבר?" את מי זה פאקינג מעניין! ללא ספק אחד השירים הכי הזויים ששמעתי לאחרונה.

קובארי- שבלונה

וזה ללא ספק השיר הטוב בדו"ח. איזה פרשיות, איזה סאונד, איזה הפקה, פשוט נפלא! אפשר לומר הרבה דברים על "שבלונה" אבל (וסליחה על משחק המילים המחריד) הוא ממש לא שבלונה של שום דבר ששמעתי לאחרונה במוזיקה הישראלית.

"שבלונה" הוא הסינגל שלישי מתוך האלבום ״אחת מתוך אחת״ של ההרכב "קובארי" בהובלתה של אביגיל קובארי ( ׳מתיר עגונות׳, ׳פרה אדומה׳ֿ) שייצא בסוף הקיץ.למרות שאני מודה שאני לא מכיר את אביגיל כשחקנית, כמה אני שמח שהכרתי אותה בתור זמרת.

עם טקסט חד ושנון, לחן מרים והפקה באמת יוצאת דופן, להגיד לכם שאני ממליץ לעקוב אחרי קובארי יהיה אנדרסטייטמנט.

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>
לדו"ח המבקר #30
לדו"ח המבקר #29

לדו"ח המבקר #28
לדו"ח המבקר #27

לדו"ח המבקר #26
לדו"ח המבקר #25
לכל הדו"חות

באנר מועדון תרבות

10 שירים נוספים עם משמעות שונה לגמרי מזו שחשבתם

לאור הביקוש (וגם בגלל שזה סתם כיף), קבלו עוד עשרה שירים שאתם בטוחים שאתם יודעים על מה הם אבל בעצם אתם ממש לא.

לחלק א' של שירים עם משמעות שונה מזאת שחשבתם>>

Kate Bush- Running up the Hill 
על מה אנשים חושבים שזה: יחסים עם אלוהים.
על מה השיר באמת: קשר רומנטי.

למרות השלמות של השיר הנדיר הזה של קייט בוש, הוא עדיין סובל ממיסאינטרפטציה אחת רצינית.

בשיר קייט בוש לא מבקשת מאלוהים להתחלף איתו בתפקידים, אלא הטקסט עוסק בקשר בין בני זוג בו האישה מבקשת מאלוהים לגרום לגבר בו היא מאוהבת ולה להחליף תפקידים בכדי שהאחד ירגיש איך זה להיות בנעליים של האחר.

הפרשנות הראשונה אולי מיסטית יותר אבל היא בהחלט לא הייתה כוונת המשוררת אבל בכל זאת מדובר בפאקינג שיר מדהים.

Los Del Rio- Macarena
על מה אנשים חושבים שזה: סתם שיר קיץ לא מזיק.
על מה השיר באמת: אורגיה ובגידה.

ילדי שנות התשעים, אם אתם לא רוצים שהילדות שלכם תהרס תפסיקו לקרוא עכשיו! זוכרים את השיר התמים לכאורה הזה שרקדנו את הריקוד האידיוטי שלו בכל מסיבת כיתה כשהיינו בני 12? אז מסתבר שהוא לא כזה תמים.

להיט הענק הזה שיצא ב- 1994 מדבר על בחורה שמנצלת את העובדה שחבר שלה מחוץ לעיר בשביל לבגוד בו עם לא אחד, אלא שניים מחבריו הטובים ביותר! לא מאמינים? קבלו את המילים שמסתתרות שם: "אל תדאג לגבי חבר שלי, הוא ילד שקורים לו ויקטורינו, אני לא רוצה אותו, לא יכולה לסבול אותו, הוא לא היה טוב אז מה הייתי אמורה לעשות? הוא היה מחוץ לעיר ושני החברים שלו היו כל כך חמודים".

ליד השיר הזה הספייס גירלז נראות פתאום כמו נזירות. איך אני מתגעגע לניינטיז.

Semisonic- Closing Time
על מה אנשים חושבים שזה: סיום ערב בפאב.
על מה השיר באמת: לידה וגלגל החיים.

על פניו ללהיט הזה יש משמעות מאוד ליטרלית, בטח בשל העובדה שהלהקה נהגה בתחילת דרכה להופיע הרבה בפאבים וחיפשה שיר שיסגור את הערב. אבל מתחת לפני השטח מסתבר שהמשמעות שלו שונה לחלוטין.

בזמן שדן וילסון, סולן הלהקה, כתב את השיר, הייתה אישתו בהריון ובערך במחצית הדרך הוא החליט להעניק לטקסט משמעות עמוקה יותר של לידה אל תוך עולם חדש שכולו אורות בוהקים ובני אדם. "השתעשעתי ברעיון של יציאה מהרחם אל תוך עולם חדש" סיפר וילסון לימים.

ההריון גם לא היה פשוט לבני הזוג כאשר העובר של השניים נולד שלושה חדשים (!) לפני הזמן- מה שגרם לדן להוסיף את השורה I know who I want to take me home.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

Green Day- Wake Me Up When September Ends 
על מה אנשים חושבים שזה: שיר אנטי מלחמתי.
על מה השיר באמת: אבדן של אב.

עם הקליפ שמלווה את השיר והנושאים בהם עוסק "אמריקן אידיוט", די ברור למה אנשים בטוחים שהשיר הזה הוא מניפסט אנטי מלחמתי, אבל האמת די שונה.

את השיר כתב בילי ג'ו ארמסטרומג לזכר אביו שנפטר מסרטן ב- 1982 כשארמסטרונג היה רק בן 10. בזמן ההלוויה ברח ארמסטרונג לביתו ונעל את עצמו בחדרו. כשאימו חזרה הביתה ארמסטרונג סרב לפתוח את דלת החדר שלו וצעק אל עבר אימו: "תעירי אותי כשספטמר יגיע". האמת? שובר לב.

The Boomtown Rats- I Don't Like Mondays
על מה אנשים חושבים שזה: שביזות יום א' (או ב' אצל שאר העולם).
על מה השיר באמת: רצח.

כששומעים את השיר הזה ישר חושבים על המובן מאליו, מי לעזאזל אוהב את ימי שני בהם חוזרים בארצות המערב לעבודה אחרי סוף שבוע ארוך. אבל אם זה נשמע לכם מבאס אז חכו עד שתבינו על מה השיר הזה באמת.

בוב גלדוף, מנהיג הלהקה, כתב אותו בעקבות סיפורה של ברנדה אן ספנסר שירתה בחבריה מבית הספר דרך חלון ביתה שבסן דייגו קליפורניה.

ספנסר רצחה 2 מבוגרים, פצעה 8 ילדים ושוטר ומעולם לא הביעה חרטה. הדבר היחיד שהיא הסכימה לומר כששאלו אותה למה עשתה את זה זה: "אני לא אוהבת את ימי שני".

Phil Collins- In the Air Tonight
על מה אנשים חושבים שזה: אדם שמסתכל על אדם אחר טובע.
על מה השיר באמת: גירושים.

אין הרבה שירים בהיסטוריה שזכו לכל כך הרבה פרשנויות כמו להיט הענק של פיל קולינס מ- 1981, הרווחת מכולן (ותשאלו את אמינם) היא שבאיזשהו שלב בחייו קולינס ראה אדם טובע בזמן שאדם אחר עומד בחוף מבטחים ומביט בו במקום להושיט עזרה.

האגדה האורבנית הזאת, שהיא אולי נשמעת מגניבה, הוכחשה של ידי קולינס לא אחת. אז על מה באמת השיר באמת? גירושים.

קולינס כתב את השיר בתקופה בה נפרד מאשתו הראשונה, אנדראה ברטורלי, וכשהזעם מהסיטואציה מילא אותו הוא קיבל השראה לכתוב משפט כמו: "גם אם תטבעי לא אושיט יד בכדי לעזור לך" שאותו הוא פירש כמטאפורה לזעם הגירושים.

James Blunt- You're Beautiful
על מה אנשים חושבים שזה: שיר אהבה.
על מה השיר באמת: סטוקר פסיכופט.

עוד מקרה קלאסי של שיר שעל פניו נשמע קיטשי להחריד אבל למעשה הוא די קריפי (טוב נו וגם קיטשי).

למרות שהוא ליווה אלפי כלות בדרך החופה, המילים מתארות גבר מסומם שרואה אישה עם גבר אחר ברכבת התחתית והוא מתאהב בה ועוקב אחריה.

"צריך לשם את הבחור הזה בכלא" סיפר בלאנט לימים והוסיף: "אם אתם חושבים שהסיטואציה בשיר רומנטית אז משהו בכם לא בסדר". לא כי אתה!

Bonnie Tyler- Total Eclipse of the Heart
על מה אנשים חושבים שזה: שיר אהבה/פרידה.
על מה השיר באמת: ערפדים.

אחרי שהתרשמה מהאלבום Bat out of Hell של מיטלוף, פנתה בוני טיילור למי שכתב והלחין אותו, ג'ים סטיינמן, והציעה לו לשתף פעולה.

התוצאה היא Total Eclipse of the Heart, אחת הבלדות המפורסמות ביותר שיצאו משנות השמונים ואחת כזאת ששום מסיבת כיתה לא הייתה שלמה בלעדיה. העניין הפעוט הוא שהבלדה הזאת היא למעשה על… אממ… ערפדים!

באנר מועדון תרבות

בזמן שטיילור פנתה אליו, סטיינמן עבד על מוזיקה למחזה "נוספרטו" (אותו סיפור ערפדי מפורסם המבוסס על דמותו של דרקולה) והחליט שאחד השירים שכבר זכה לשם "ערפדים מאוהבים" יכול לעבוד מעולה עבור טיילור.

עכשיו המשפט: "בעבר היה בחיי אור ועכשיו רק אהבה בחשכה" נשמע הרבה יותר הגיוני.

Goo Goo Dolls- Slide
על מה אנשים חושבים שזה: אהבת נעורים.
על מה השיר באמת: הפלה.

גו גו דולז אחראים ללא מעט שירי קיטש ככה שזה לא מפתיע שכולם חושבים שגם Slide הוא כזה, אבל האמת מעט שונה.

השיר, שיצא מתוך האלבום הסופר מצליח של הלהקה, Dizzy Up the Girl, מספר את סיפורם של זוג בני נוער מאוהב שמתלבט מה לעשות עם העובדה שהנערה נכנסה להריון. האם לשמור את התינוק או להפיל.

"את לא אוהבת את החיים שהרגת"? שואל באיזשהו שלב הבחור את חברתו ומוכיח שגם שירים על אהבת קיץ יכולים לבוא עם צביטה קטנה בלב.

!Outkast- Hey Ya 
על מה אנשים חושבים שזה: סתם שיר שכיף לנענע איתו.
על מה השיר באמת: הקושי בלתחזק מערכת יחסים.

למרות שמדובר בשיר סופר מקפיץ עם השורה האלמותית: "נענעי כאילו זו תמונת פולורואיד", המשמעות מאחורי !Hey ya מקפיצה הרבה פחות.

מדובר בשיר המתאר את הקושי שבתחזוק מערכת יחסים ארוכת טווח בה המספר שר על חוסר החשק, הכיף ותחושת הקיבעון של הקשר אבל איכשהו הוא תמיד מחליט להשאר. בין אם זו שגרה או דעיכה, האהבה נעלמת והאש דועכת וזה די מדכא כשחושבים על זה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

לחלק א' של שירים עם משמעות שונה מזאת שחשבתם>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

פיבי ברידג'רס- Punisher ביקורת אלבום

הרבה זמן שלא שמעתי יצירה כל כך מרגשת, כנה, אותנטית ומפעימה ביופייה כמו האלבום החדש של פיבי ברידג'רס. מהרגעים האלה שאתה שמח להיות בחיים בשביל להאזין להם.

ציון המועדון: ★★★★★

אם אתם חובבי אינדי, אין מצב שהצלחתם להתחמק מהשם פיבי ברידג'רס. מאז ששיחררה את אלבום הבכורה הלא פחות ממדהים שלה, Stranger in the Alps ב- 2017 (שאף בחרתי בו כאחד מ- 50 אלבומי העשור של מועדון תרבות), היא נמצאת בכל מקום.

שיתופי פעולה עם הנשיונל, The 1975, פיונה אפל ואחרים, סופרגרופ עם לוסי דקוס וג'וליאן בייקר בשם Boygenius, שיר בפס הקול של  Thirteen Reasons Why (בין היתר) ומחמאות מקיר לקיר הפכו אותה לאחת היוצרות החמות של התקופה.

ועכשיו היא סוף סוף חוזרת עם אלבום אולפן חדש בשם Punisher, שלא רק עומד בציפיות, אלא מרסק אותן.

Punisher מורכב מ- 11 קטעים עדינים, חמים ובעיקר נפלאים בכנותם. ברידג'רס לא מהססת לחשוף את כל הקלפים שלה תוך שהיא מדממת את הלב על השולחן מול כולנו וזה שובה בצורה יוצאת דופן. "אני שונאת להיות לבד ורק רוצה להיות שייכת…" היא שרה באומץ ב- Chinese Satellite הנפלא. 

"פעם הדלקתי אותך, היום אני בקושי מצליחה לגרום לך לנגן בתופים…" היא מתבסאת ב- ICU על מערכת היחסים שניהלה במשך שנים עם המתופף שלה, מרשל וור, רגע לפני שהיא מתוודה: "אני מרגישה משהו כשאני רואה אותך". 

באנר מועדון תרבות

בכלל הכתיבה של ברידג'רס התחדדה בטירוף והאופן בו היא מצליחה לקחת רגעי חיים קטנים ולהפוך אותם למרגשים פשוט נפלאה.

"התקשרת מטלפון ציבורי, עדיין יש להם טלפונים ציבוריים שעולים דולר לדקה כאן. סיפרת לי שאתה בגמילה ושכתבת לי מכתב אבל אני לא חייבת לקרוא אותו…"היא מתפייטת ב- Kyoto, בקלות אחד השירים היפים של השנה על היחסים המורכבים שלה עם אביה.

גם מוזיקלית Punisher מציג טרנספורמציה מרשימה. שאריות הפולק העדין מ- Stranger in the Alps עדיין נוכחות כאן אבל בצורה הרבה יותר מתוחכמת הכוללת רבדים וטקסטורות של גיטרות חשמליות עדינות וצלילים אלקטרוניים רכים שמשרים אווירה מלנכולית, לרגעים פסיכדלית, של אוקיינוס שאפשר לטבוע בו.

כל השירים באלבום הזה נפלאים בעיני אבל שיאו מגיע דווקא בסוף עם שני השירים שסוגרים אותו.

הראשון הוא Graceland Too שנכתב בנאשוויל בהשראת אספן ממרוביליה של אלביס פרסלי וכיאה לכך הוא מעוטר בנגינת בנג'ו קסומה ושירה רכה, על גבול הלחישה, שמפרקת את הנשמה לגורמים (הרגע שג'וליאן בייקר מצטרפת בפזמון השני פשוט חותך את הלב). 

לאחר מכן מגיע I Know the End שמתחיל רגוע, ממשיך בהתפרצות געשית ומסתיים בכאוס, ממש כמו התקופה בה אנו חיים.

"שלט חוצות אומר שהסוף קרוב" מספרת ברידג'רס בשיר ואם נגזר עלינו שזה סופנו אז לפחות זכינו  רגע לפני לשמוע אלבום נפלא ולהעריך קצת יותר את הדבר הקסום הזה שנקרא מוזיקה.

רוצה פוסטים חדשים לפני כולם?>> פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד ולהגיב?>> כנס לפייסבוק!

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אינדי סוויפט: טיילור סוויפט- Folklore ביקורת

עם ארון דסנר מהנשיונל כמפיק ראשי, דואט מדהים עם בון איבר ואווירת מלנכוליה בחסות הקורונה, טיילור סוויפט שיחררה את האלבום הכי טוב בקריירה שלה.

ציון המועדון: ★★★★☆

"חבל שלמרות הכישרון הלא מבוטל שלה ומעמדה התרבותי, טיילור סוויפט מעדיפה לתת לנו עוד מאותו הדבר במקום לשנות ולהעז". את המשפט הזה כתבתי לפני פחות משנה על אלבומה הקודם של טיילור סוויפט, Lover.

למרות שזכה לתשבוחות, Lover היה עמידה במקום עבור סוויפט. עוד שירי לב שבור על מצע של פופ מתקתק- לא מועיל לא מזיק. אבל עכשיו, 11 חודשים לאחריו, טיילור סוויפט דפקה לי סנוקרת מהפנטת לפרצוף עם אלבום חדש שלא האמנתי בחיים שאשמע ממנה.

פצצת הפופ הכל כך אהובה בארץ מולדתה יכולה הייתה להמשיך ולשחזר את נוסחת ההצלחה שלה פעם אחר פעם והעסק היה דופק כמו שעון שוייצרי אבל הנה היא מוכיחה שיש משהו אחר בתוך הדנ"א שלה. משהו אמיתי וכנה שלא מפחד לשנות, לנסות ולהתנסות ורק על זה ראוי להעריך את "פולקלור", אלבומה החדש והשמיני במספר שיצא במפתיע ביום חמישי בלילה ונשמע כמו שום דבר שאי פעם שמענו ממנה. 

פולקלור הוא כל מה שלא חשבתם או ציפיתם לקבל מטיילור סוויפט. אלבום עדין, מינימליסטי ומרתק שמרפרף בין בלדות פסנתר לבין אינדיטרוניקה עדינה ושירי פולק אפקטיביים שמתאימים בול לתקופה ההזויה הזאת שעוברת על כולנו.

על הסאונד החם, האקטואלי והמלנכולי שעוטף את היצירה הזאת חתום ארון דסנר, איש הנשיונל, שמלבד העובדה שהוא אחראי לרוב הלחנים של הלהקה הוא גם חבר בצמד Big Red Machine עם ג'סטין ורנון מבון איבר.

רק בחודש הקודם אגב שחרר דסנר את אחד השירים הכי יפים שיצאו השנה, No Time For Love Like Now, שהפיק ויצר יחד עם מייקל סטייפ מאר.אי.אם. כבוד גדול לסוויפט שהימרה על מפיק אלטרנטיבי שרחוק מאוד מההפקות הגרנדיוזיות הרגילות שלה וכמה כיף לומר שההימור השתלם בענק.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

דסנר, שכתב עם סוויפט 8 מתוך 16 השירים שבאלבום, מצליח להפשיט מהזמרת את כל הזיקוקים והמניירות המיותרות לכדי רגעים מזוקקים של רגש. שירים פשוטים ששמים את הטקסט ואת המבצע במרכז. כמה פשוט, ככה יפה.

קשה להזכר בכוכבת כל כך גדולה סטיייל סוויפט שחתכה בצורה כל כך קיצונית מהפופ הרגיל שלה הישר אל חיק האינדי.

לא מאמינים? תאזינו ל- Mirrorball שמזכיר את מאזי סטאר, Cardigan שנשמע כמו שיר גנוז מ- Norman Fucking Rockwell של לנה דל ריי, Epiphany שמרפרף את ביץ' האוס ומעל כולם Exile, הדואט הבאמת מרשים עם בון איבר שכל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב. בקלות השיר היפה באלבום.

גם הטקסטים הבדרך כלל מאוד "ארציים" של סוויפט מקבלים תפנית והופכים ליותר מעניינים ועמוקים. שירים על אבדן, זיכרון וקשר אנושי הופכים את "פולקלור" לאחד מפסי הקול הכי מתאימים לתקופת הבידוד שנכפתה עלינו.

היה מקום לקצץ מעט מ- 16 השירים שמכיל האלבום ואולי ליצור משהו מעט מהודק יותר ועדיין בלי סינגל מוביל, בלי חסויות מחברות מסחריות ובלי קליפים מפוצצים, "פולקלור" הוא עוד הוכחה שמוזיקה היא האמנות המושלמת בצורתה הטהורה והפשוטה. ניצחון הרוח על החומר, הניסיוניות על השבלוניות, התעוזה על פני הבינוניות.

זה האלבום הראשון של סוויפט אחרי גיל 30 והנה היא סוף סוף התבגרה. כבוד!

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות