לכלוכית ובינונית: קארדי בי- Invasion of Privacy ביקורת אלבום

Cardi B עשתה את כל הדרך ממוכרת בסופרמרקט דרך מועדון חשפנות עד לפסגת המוזיקה האמריקאית. אבל האם אלבום הבכורה שלה מצדיק את ההייפ?

ציון המועדון: ★★☆☆☆

אם לא שמעתם את השם קארדי בי עד היום כנראה שאתם לא ממש מחוברים למה שקורה בעולם. הראפרית עם הפה המלוכלך מהברונקס היא השם הכי לוהט בתעשיית המוזיקה האמריקאית בשנה החולפת. רק חבל שהרושם שמותיר אלבום בכורה שלה הוא שהבאז הוא נטו בגלל הבוטות והרבה פחות בגלל המוזיקה.

אבל לפני שנגיע לאלבום עצמו, הנה לפניכם תקציר הפרקים הקודמים של הסינדרלה הכי מפתיעה בשנים האחרונות.

סינדרלה לכלוכית

בלאקליס אלמאנזר, נולדה בשכונת הברונקס הקשוחה של ניו יורק ב- 1992. כיאה לכל הסטיגמות המצערות גם בלאקליס גדלה לתוך עוני ואלימות (טענה בעבר כי אף הייתה חברה בכנופיה) וכילתה את זמנה בין בית, הספר לבין עבודה בסופרמקט הייחודי לבני האמיש, "האמיש מרקט".

לאחר שבלאקליס פוטרה, המליץ לה מנהלה לשעבר בסופרמרקט לעבוד כחשפנית במועדון מעבר לרחוב וכך עשתה. "לצורכי עבודה" עברה החשפנית הצעירה, שהייתה אז רק בת 19 בלבד, מספר ניתוחים פלסטיים כמו הגדלת חזה וישבן ובנוסף שינתה את שמה לקארדי בי (Cardi B) על שם המשקה האהוב עליה במועדון.

במקביל החלה קארדי בי לנהל חשבון אינסטגרם נטול מעצורים שמהר מאוד הפך לאש בשדה קוצים והפך את החשפנית האנונימית לתופעה של ממש. נכון להיום מתחזקת קארדי חשבון אינסטגרם עם למעלה מ- 20 מיליון עוקבים.

ההצלחה הדיגיטלית הביאה את קארדי בי להקליט מספר מיקסטייפים ולהתארח בשירים של אמנים אחרים – קארדי הפכה ל-VIP מקומית. אבל הבוסט הענק לקריירה שלה החל כאשר הצטרפה לתוכנית הריאליטי טראש של VH1, "אהבה והיפ הופ: ניו יורק". משם הדרך לחוזה בענקית המוזיקה 'אטלנטיק' כבר הייתה קצרה.

באנר מועדון תרבות

אז איך המוזיקה?

כאמור קארדי בי שחררה לאורך הקריירה שלה 3 מיקסטייפים, טובים יותר ופחות, אבל אף אחד מהם לא הכין את הקרקע להצלחה המטאורית של סינגל הבכורה שלה תחת 'אטלנטיק', Bodak Yellow. השיר שהה 3 שבועות רצופים בראש מצעד הסינגלים האמריקאי, מה שהפך את קארדי בי לראפרית ה- 5 בהיסטוריה שמגיעה להישג כזה. אם תשאלו אותי, הרבה יותר מרשימה העובדה שהשיר נבחר על ידי פיצ'פורק לשיר השנה של 2017. פסיכי לחלוטין.

ועכשיו הגיעה המנה העיקרית בדמות אלבום בכורה ראשון: Invasion of Privacy. האמת היא שכבר בשם האלבום הזה לא בא לי טוב. סוג של בדיחת הפוך על הפוך על מישהי שכל החיים שלה פתוחים בפני כולם. זה לא חכם או משהו, זה סתם אידיוטי.

בכל מקרה העניין הפעוט הזה לא מפריע ל- Invasion of Privacy לקטוף מחמאות מקצה לקצה ולהחזיק בציון Critical Acclaim באתר הביקורות Metacritic. אבל האמת הפשוטה היא שחוץ מכמה שירים נחמדים, Invasion of Privacy לא מהווה שום בשורה לז'אנר.

ציפיתי שהחתרנות המילולית של קארדי בי תגובה בביטים אולד סקול "מהשכונה" או במשהו מעניין אחר, אבל זה ממש לא המצב. Invasion of Privacy מתהדר בהפקה מצוחצחת ומלוטשת של חברת תקליטים גדולה עם מיליון ואחד מפיקים ושמות מרשימים שקוברים כל סממן אותנטי שיכול היה להיות כאן.

"הדבר היחיד שמזויף אצלי זה השדיים"

גם מהליריקה ה"חתרנית" אני מסרב להתרגש. "פסקיי את פלחי הישבן שלך כך שחור הכוס שלך יחייך… " (Bickenhead) זה לא בדיוק מעצים או מרתק זה פשוט סתמי. ולא, אין לי שמץ של בעיה עם קללות ודיבור מלוכלך, אני פשוט מסרב להתרגש מכך. Kelis כבר הייתה שם לפני עם ה'מילקשייק' שלה, Khia עשתה את זה עם My Neck, My Back הידוע יותר כ- Lick My Pussy and My Crack, לעזאזל אפילו ניקי מינאז' השתמשה בכל הטריקים האלה וזה עוד לפני שהזכרתי את מדונה בתקופה "אירוטיקה", את דבי הארי בתקופת פלייבוי וה'ספייס גירלז' שיצגו בצורה מסוימת את הפמיניזם המיני החדש.

ואם אתם כבר בקטע של ממש טינופת, קחו את Cupcakke. הפה שלה כל כך מלוכלך עד שהוא גורם לקארדי בי להישמע כמו אלתרמן. את הקליפים הפורנוגרפיים שלה אפילו יו-טיוב נאלצה להסיר.

הבינוניות של אלבום הבכורה של קארדי בי, כמו גם העובדה שהיא לא ממש המציאה את הגלגל מחדש מוכיחים שההייפ גדול מסך חלקיו. אנשים התאהבו בדימוי של קארדי בי כמישהי שבאה משום מקום ו"כבשה את העולם" בזמן שהיא אומרת את כל מה שהיא חושבת ולא שמה זין על אף אחד. אגב, הכל נכון, רק חבל שהמוזיקה לא ממש משקפת את זה או גורמת לי כמאזין לחוות את זה.

בשיאה של תנועת ה- MeToo# ועידן הפוליטיקלי קורקט, אני לא יכול שלא לחוש סלידה, שלא לומר צביעות, נוכח ההצלחה האדירה של קארדי בי. שוב, אין לי בעיה ספציפית נגדה, היא עושה את הכל בשביל להצליח וזה עובד בענק. זה פשוט שיש כאן דיסוננס מאוד גדול בין היכולת לכתוב האשטג באינסטגרם נגד החפצה ותקיפה של נשים ורגע אחרי ללחוץ פליי על שיר של קארדי בי.

אני מניח שזה חלק מהתרבות המערבית הצבועה לעיתים קרובות מדי. נצפה בתוכניות ריאליטי אבל נשנא את טראמפ. נבוז ל"אח הגדול" אבל נעקוב אחרי הסטוריז של אביבית בר זהר. נצא נגד החפצת נשים אבל נבוא בהמונינו להופעה של אייל גולן להופיע ביום העצמאות.

ובהקשר הפמיניסטי, המצקצקים יגידו שהעובדה שקארדי בי הגיעה לאן שהגיעה בכוחות עצמה תוך שהיא משתמשת במיניות שלה כראות עיניה, זה פמיניזם אמיתי בשנת 2018. יכול להיות. אני לא מספיק בקיא בתיאוריה הפמיניסטית. אבל בעיני להגיד 7000 פעם את המילה Pussy לאורך 45 דקות ו-32 שניות, זה לא בדיוק העצמה נשית וגם לא כזה מעניין.

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

cardi-b-invasion-of-privacy

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

10 השירים הגדולים של ארקטיק מאנקיז

שנייה לפני האלבום החדש, Tranquility Base Hotel & Casino שישוחרר ב- 11 במאי, זה הזמן להתחמם עם  עשרת השירים הגדולים ביותר (נכון להיום) של ארקטיק מאנקיז.

10. Crying Lightning
Humbug, אלבומם השלישי של המאנקיז, הופק על ידי איש Queens of the Stone Age, ג'וש הום, עובדה שהופכת אותו לסוג של אנומליה בדיסקוגרפיה של ארקטיק מאנקיז. כש- Crying Lightning יצא כסינגל הראשון מהאלבום הוא הציג סאונד חדש כבד ואפלולי יותר שאולי היה קשה להתחבר אליו בהתחלה אבל מהר מאוד הוכיח את עצמו. עד היום Crying Lightning הוא מהשירים האהובים של הלהקה וזוכה לביצועי לייב מלאי אנרגיה. בקלות נכנס לטופ 10 של הלהקה.

9. Black Treacle
תאמינו או לא אבל מכל השירים של המאנקיז, דווקא השיר הזה גרם לי להתעמק בהם ברצינות. למרות שהכרתי את האלבומים והסינגלים הקודמים משהו ב- Black Treacle משך אותי (אולי הקליפ הנהד), פיתה אותי לקנות את Suck it and See ומשם את שאר הדיסקוגרפיה. אחרי כל הזמן הזה אני עדיין משוכנע שמדובר באחד השירים הפחות מוערכים של הלהקה ולא בצדק. 

8. I Bet You Look Good on the Dancefloor
"אל תאמינו להייפ" אומר טרנר בתחילת הקליפ לסינגל הראשון אי פעם של ארקטיק מאנקיז. אבל את ההייפ אי אפשר היה לעצור. הסינגל הראשון של הלהקה מכר בשבוע הראשון לצאתו 365,765 עותקים, יותר מכל 20 הסינגלים הגדולים באותו השבוע ביחד(!) אחרי שנים של טראוויס וקולדפליי הממלכה הבריטית התגעגעה לרוקנ'רול אמיתי.

7. Yellow Old Bricks
אחד השירים הנפלאים של הלהקה נכתב על ידי אלכס טרנר וג'ון מקלור, סולן להקת Reverend and the Makers בהווה ושותף לדירה של טרנר בעבר. כל כך הרבה אנרגיה יש בשיר הזה שבכל פעם שאני שומע אותו אני נשבע לכם שהרגליים שלי מתחילות לזוז מעצמן. באופן טבעי השיר מכיל שלל רפרנסים לקוסם מארץ עוץ אבל השורה האחרונה היא עדיין הכי טובה: Dorothy was right though…

6. Fluorescent Adolescent
הסינגל השני מתוך Favourite Worst Nightmare התחיל כבדיחה שכתב טרנר יחד עם חברתו דאז, ג'ואנה בנט. הטקסט עוסק בנערה צעירה ודי משועממת שנזכרת בעברה בנוסטלגיה וגעגוע, סוג של רקוויאם לילדות אם תרצו. מאז זה אחד השירים הכי אהובים על המעריצים והאמת? לגמרי בצדק.

5. The View From the Afternoon
"לציפייה יש את נטייה לאכזב אותך…" שר טרנר בפתיחת השיר. אבל איזה אכזבה ואיזה נעליים? The View From the Afternoon הוא שיר מושלם לפתוח איתו אלבום. לפתוח איתו קריירה. כבר בשניה הראשונה אין מצב שלא להתמכר.

באנר מועדון תרבות
אם תקשיבו ממש טוב אני נשבע לכם שגם תוכלו לשמוע את כל ההיסטוריה המפוארת של הרוק הבריטי בשיר הזה. החל מהכסאח של The Who, דרך הסקסיות של הרולינג סטונס ועד לאטיטוד של אואזיס והליברטינז. ארקטיק מאנקיז מוכיחים בשיר הזה שהם עומדים על כתפי ענקים וגם לא נופלים מהם.

4. Fake Tales of San Francisco
היכולת של טרנר "לצלם" רגעים בעזרת טקסט בלבד היא פשוט מפעימה ו- Fake tells of San Francisco היא הדוגמה המושלמת לכך. ביי פאר השיר עם המילים הכי טובות ברפרטואר של המאנקיז. 

הטקסט מתאר את סצנת ההופעות במועדונים באנגליה ובעיקר להקה אחת שנשמעת "אמריקאית" ושחבריה מתנהגים כמו רוקסטארים מסן פרנסיסקו למרות שהם לגמרי פרובנציאלייםאבל למרות הזיוף והמוזיקה הגרועה, מה שהכי מחרפן את טרנר זו העובדה שאנשים אשכרה אוהבים את המוזיקה של הלהקה, בעיקר מעריצה אחת שמוכיחה ש"האהבה לא רק עיוורת אלא גם חירשת".

3. I Wanna Be Yours
בסוף השנה האחרונה פרסמתי כאן פוסט עם 10 שירי סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים ו- I Wanna Be Yours היה אחד מהם. כמו שכתבתי אז, I Wanna Be Yours הוא השיר הראשון בו השתמשו אי פעם הקופים במכונת תופים, מה שמקנה לו סאונד מינימליסטי ומכני, שמתאים בצורה מושלמת לטקסט המבוסס על שירו של משורר הרוק, ג'ון קופר קלארק. אחד השירים הכי נוגעים ומרגשים של הלהקה ומבחינתי לגמרי בטופ 3 שלה.

 

2. R U Mine?
השיר הזה יצא שנה וחצי לפני AM ולפי טרנר הוא במידה רבה גם הכתיב את הסאונד שלו. הטקסט מושפע רבות מהראפרים ליל ויין ודרייק להם האזין טרנר באותה תקופה והוא עוסק במערכת יחסים חדשה אליה הוא נכנס.

ריף הגיטרה המרכזי של השיר הוא בעיני אחד הגדולים בעשור האחרון והוא נכתב בכלל על ידי הבסיסט ניק אומאלי. אילו היה לי שקל על כל פעם שלימדתי אותו תלמיד לגיטרה…

1. Mardy Bum
מעטים השירים שמצליחים לתאר את העליות והמורדות של מערכת יחסים כמו השיר הזה. אלכס טרנר מתעלה על עצמו עם טקסט חד וקולע על רכבת הרים רגשית שעובר גבר במערכת יחסים עם חברתו הקפריזית שכשהיא מתחממת זה מרגיש כמו "להביט אל תוך לוע של אקדח".

אבל למרות הקושי והריבים תמיד כיף לזוג להיזכר ב"כירבולים" הלוהטים על רצפת המטבח ובבדיחות המשותפות שמוכיחות כמה אהבה יש שם למרות הכל. שילוב מושלם בין לחן קליט וממכר לבין הטקסט החד והכל כך בריטי של טרנר. ממליץ גם לבדוק את הגרסה השקטה יותר מההופעה בגלסטונברי ב-2013.

10 שנים ל- Whatever People Say I am That's What I'm Not לפוסט המלא>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Arctic-Monkeys

באנר מועדון תרבות

10 המכות של המוזיקה הישראלית

חג הפסח הוא אמנם הזמן בו יצאנו מעבדות לחירות אבל הוא גם זמן טוב לחשבון נפש על מכות שקיבלנו בדרך. אז לכבוד החג קבלו את 10 המכות של המוזיקה הישראלית. נ.ב: יש הרבה דברים מדהימים במוזיקה המקומית אבל בא לי להיות קצת נרגן! אולי אלה המצות.

שוק מצומצם
אף אחד לא אשם שבישראל חיים רק 7 מיליון בני אדם, שוק פצפון במונחים גלובליים, ועם זאת עדיין מדובר ביי פאר בבעיה הכי קשה של המוזיקאי הישראלי הממוצע. בסופו של דבר אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי ואת הכל, כולל את המוזיקה שאנחנו מאזינים, מניעים כוחות השוק וכשהשוק קטן מי ירצה לחדש, לנסות, להתנסות או לאתגר?

מעטים האמנים הישראליים שמעזים לפנות לכיוונים שונים מהמקובל והמוכר. מעטים עוד יותר האמנים שמסוגלים לאמץ ז'אנרים ניסיוניים או לפנות לשוליים והכל מחשש לאבד קצת מהשוק הגם ככה קטנטן הזה. בארה"ב למשל חיים 312,000,000 בני אדם. מספיק שאחוז אחד מכל אלה יצרוך את המוזיקה שלך ואתה מסודר. בישראל אחוז אחד יספיק לך במקרה הטוב לכוס בירה צוננת, אז בשביל מה לנסות?

באנר מועדון תרבות

חוסר תעוזה ושבלוניות
כאמור כתוצאה של הסעיף הקודם, קשה מאוד למצוא כאן מוזיקה "שונה" ומרעננת, בטח במיינסטרים. הכל נשמע יותר מדי דומה, יותר מדי "חמוד", חסר שיניים ודי משעמם.

אבל מעבר למוזיקה, גם אמירות נחרצות, חריפות שלא לומר פוליטיות, נדיר למצוא כאן. כל זמר מתחיל יודע שמספיקה התבטאות אחת מעוררת מחלוקת ואתה מחוץ בקונצנזוס (תשאלו את ג'קו אייזנברג), מכת מוות לאמנות שלך במדינה כל כך קטנה.

ובכל זאת, אמן צריך לפעול על פי צו ליבו ולא רק על פי מה יכנס לפלייליסט או לא ולכן עדיין מאכזב לגלות שרוב השירים שמתנגנים ברדיו חסרי כל אמירה מעניינת, לאו דווקא פוליטית, אלא סתם אמירה שונה.

אותם נגנים
אם אתם לא מודעים לזה בטח תופתעו לגלות שאת המוזיקה במרבית האלבומים הישראלים מבצעים מספר מאוד מצומצם של נגנים. לא מאמינים? תעשו ניסוי, פתחו 4-5 אלבומים ישראלים מהשנים האחרונות, תעיפו מבט ברשימת הקרדיטים ותראו מי מנגן בהם. על הגיטרות סביר להניח שתמצאו את אבי סינגולדה או עמרי אגמון, על התופים בטח תגלו את אשר פדי או שי פסטרנק וכן הלאה…

שלא יהיה ספק, כל נגני האולפן הללו מוכשרים בטירוף ועדיין זו לא תהיה הגזמה לומר שכל המוזיקה הישראלית מנוגנת על ידי עשרות מוזיקאים בודדים שמביאים לכך שבסופו של דבר הכל נשמע מוכר במקרה הטוב וזהה במקרה הרע.

אני מודע לעלות היקרה של שעת אולפן ולכן אין ספק שאמן ירצה לסגור הקלטות של גיטרה, תופים או כלים אחרים במינימום זמן וכסף, אבל ברמת המקרו זה פשוט חבל.

עטיפות האלבומים
עטיפות האלבומים והסינגלים תמיד היו דלת הכניסה לעולמו הייחודי של האמן. הזמנה לקראת החוויה המוזיקלית שממתינה לך בפנים. אבל כזה חוסר יצירתיות וכזה חוסר מעוף כמו שיש בעטיפות האלבומים הישראליים באמת שקשה למצוא.

אלבומים גדולים זכורים בזכות הפן הויזואלי שלהם לא פחות מאשר מזה המוזיקלי. החומה של פינק פלויד, Abby Road של הביטלס, מחכים למשיח של שלום חנוך הן רק דוגמאות ספורות לכך.
הנה פוסט שכתבתי בנושא עבור בלוג העיצוב EMBED.

נשבע לכם שעל 90% מהאלבומים הישראלים תמצאו את פרצופו של האמן בוהה במבט מהורהר אל עבר האופק. בלי חזון, בלי ליצור איזושהי סקרנות, כלום ושום דבר. הצד הויזואלי של האמן תמיד שיקף והשלים את סך היצירה שלו, וכשהויז'ואל כל כך משעמם, מה נגיד על המוזיקה?

12509670_10207924313966283_2334062270414667363_n

תמיד מפגרים אחרי שאר העולם
מכירים את ההנחה הזאת שכל מה שחם בעולם מגיע באיחור של 5 שנים לישראל? אז כמובן שקשה להשליך את זה על כל תחומי החיים, אבל תרבותית יש בטענה הזאת המון.

קשה עד בלתי אפשרי למצוא אמנים שעושים בארץ מוזיקה שכרגע היא הדבר החם מעבר לים. מתלהבים מהלופר של נטע ברזילי? Chvrches קניה ווסט, בון איבר ואחרים עושים זאת כבר שנים (אגב, כל הכבוד לנטע שאימצה את האסתטיקה הנפלאה הזאת, זה השוק שתמיד מתעכב).

הדבר רלוונטי גם לטקסטים הבנאליים שממשיכים לשעמם אותנו בעברית, להפקות המיושנות המבוססות שכבות על גבי שכבות של גיטרות אקוסטיות לקליפים המרדימים ועוד. אני חייב לציין שבשנים האחרונות כן יש רוחות של שינוי עם אמנים כמו רותם אור, נטע ברזילי, Flora ואפילו סטטיק ובן אל (לפחות בסטייל) אבל זה עדיין לא מספיק.

אינטונציה גרועה באנגלית
אין לי שמץ של בעיה עם אמנים ששרים באנגלית, רוסית, ערבית, איטלקית, צ'רקסית ואלוהים יודע מה. הרצון לפרוץ לשווקים גדולים יותר ברור לי. אבל אם החלטתם לשיר שלא בשפת האם, שלכם תדאגו לעשות את זה כמו שצריך!

אין שבוע שאני לא מקבל לפחות סינגל אחד של אמן ישראלי ששר באנגלית רצוצה על גבול המביכה. לפעמים השיר לא רע בכלל אבל האנגלית הופכת אותו למביך וזה פשוט חבל.

באנר מועדון תרבות

פליטי ריאליטי
נכון זו לא תופעה חדשה ופליטי ריאליטי כובשים מצעדים בכל רחבי העולם כבר כמעט 2 עשורים, אבל התחושה היא שבישראל זה בהגזמה.

בהעדר אלטרנטיבה ולייבלים שתומכים באמנים חדשים, המיינסטרים מעדיף ללכת על המוכר והבטוח ועל אמן שרבבות ישראלים כבר ראו בפריים טיים. זה כמובן לגיטימי אבל הבעיה היא שהאמנים הללו מגיעים בדרך כלל כמוצר סינטטי, בנאלי "לעוס" ועשוי עם ים של יח"צ ושירים משעממים למות.

ברור שיש יוצאים מן הכלל אבל בואו נשתחרר מהדבר הזה ונבין שגם אמנים שלא הרימו להם את המסך יכולים לעשות מוזיקה טובה.

קיסריה
פסגת שאיפתו של כמעט כל אמן ישראלי היא להופיע בקיסריה. לסמן וי על מעוז האליטה המוזיקלית המקומית וכמובן לעשות גם כמה ג'ובות (עוד משתמשים במילה הזאת?) על הדרך. אבל האמת היא שמדובר באחד המקומות הגרועים ביותר להופעות בעולם!

המבנה המיושן (ולא רק בקטע היסטורי), תחושת הניתוק מהאמן והסאונד המזעזע, הופכים את חווית ההופעות בקיסריה לברירת מחדל בהעדר אלטרנטיבה ראויה. משום מה אנשים נורא נהנים שם. באמת שאין לי ממש מושג למה.

שמרנות ונוסטלגיה
להוציא כמה סצנות שוליים פה ושם, ה- DNA הישראלי הוא עדיין שמרן ומסורתי ואפשר להרגיש את זה בכמעט כל תחום בחיים. החל מאי הפרדת הדת מהמדינה דרך המיליטריזם שאופף אותנו ועד לעובדה שבביטוח לאומי עדיין משתמשים בפקס.

אין כאן הרבה קהל שפוקד לעיתים קרובות הופעות של להקות חדשות רגע לפני הפריצה. אין סיקור אמיתי של הסצנה האלטרנטיבית, אין חתירה אחר החדש והמרענן. מדינת ישראל מקדשת את העבר בשירת קריוקי לאומית והופעות מפוצצות של שלמה ארצי בקיסריה, ועם כל הכבוד לשלמה ארצי או שלום חנוך, אייל גולן ואחרים הגיע הזמן להתקדם.

מירי רגב
חסרת התרבות והספורט מתגאה בעובדה שהיא באה "לעשות סדר" בתרבות הישראלית, למחות אליטות ישנות ולהמליך חדשות. רק חבל שעל הדרך היא גם מטילה מורא על יוצרים, מייבשת תקציבים, נוטלת כבוד מיוצרי עבר (למה שרית חדד צריכה לשיר באירועי יום העצמאות ה- 70 את "נתתי לה חיי" ולא דני סנדרסון או אלון אולארצי'ק בעצמם?) ומתנהגת באגרסיביות משוועת.

המטרה של המוזיקה היא לחבר ולא לפלג, להפיץ אהבה ולא לסכסך, לעורר מחשבה ולא להגביל אותה. חבל שזה הפרצוף של מי שאמונה על התרבות הנשגבת בעולם.

ובכל זאת בשביל לסיים בנימה חיובית הנה כמה המלצות ישראליות משלי שאתם מוזמנים לבדוק:

Totemo (רותם אור) מלכת האינדי הישראלית. מהיוצרות המקומיות האיכותיות והקסומות ביותר שצמחו פה. אנומליה בשוק המקומי שאתם פשוט חייבים להכיר.
Flora – עוד זמרת ויוצרת אלקטרונית נוגעת, לשעבר הקלידנית של אסף אבידן. שחררה בשנה שעברה את אלבומה השלישי (הראשון בעברית) והנפלא "מקום".
נטע ברזילי – לימדה את הישראלים מה זה לופר. קשה עדיין להתייחס אליה כי היא שחררה רק שיר אחד, אבל אותי היא מסקרנת. שיהיה בהצלחה באירוויזיון.
כלבי פבלוב – להקה מוכשרת בטירוף שפועלת כבר זמן רב ולא מפחדת מהמילה רוק. ממליץ לעקוב!
עדי אולמינסקי – אמנית פופ אלקטרוני מעולה שעושה הרבה כבוד לז'אנר וגם לישראל אי שם בחו"ל.
נדב דלומי – מיוצרי האינדי החושבים והאיכותיים של השנים האחרונות. הוציא בשנה שעברה את המיני אלבום המשובח Happiness.
ג'ימבו ג'ייבחור מוכשר כמו שד. כותב בחסד, מצחיק, שנון שלא מפסיק להפתיע. אם ארץ נהדרת גילתה אותו אז גם אתם צריכים. תבדקו את אלבום הבכורה המעולה שלו, "בואו לפני" שיצא בשנה שעברה.
Garden City Movment – הרכב הצ'ילווייב האלקטרוני (אני אזרום עם כל הגדרה שתבחרו למוזיקה שלהם) שחרר ממש עכשיו את Apollonia, האלבום האולפן המלא הראשון שלו, והוא קסום כמו כל הדברים שהם עשו עד עכשיו.

וכמובן שטוב שיש איתנו עם אמנים והרכבים כמו 'טיפקס', 'מוניקה סקס', דודו טסה ואחרים שאף פעם לא מאכזבים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

10 המכות של המוזיקה הישראלית

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #17: Hadar מרדימה, INYU נכשלים, רמי פיינשטיין לא מצחיק ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

The Odds- INYU

The Odds (סיכויים/הסתברויות) הוא הסינגל הראשון שמשחרר לרדיו הרכב הפופ האלקטרוני, INYU. ומה הסיכויים שלו להצליח אתם בטח שואלים את עצמכם? ובכן, אפסיים. The Odds מנסה להישמע כל כך מתקדם, כל כך מתחכם, כלכך מעניין עד שהוא קורס אל תוך הכלום של עצמו.

INYU מנסים לשלב בתוך סינגל הבכורה שלהם שלל ז'אנרים והשפעות ממגוון עולמות, אבל התוצאה לא מתחברת לכדי שיר, בטח לא אחד בעל משקל סגולי או עניין. כל הסיפור הזה מזיע ממאמץ ועל הספקטרום שבין יומרני למופתי The Odds הוא כישלון מהדהד.

מסע- עיני אהובי

היזהרו, מתקפת שאנטי לפניכם! אני מניח שיש קהל מצומצם שיהנה מ"עיני אהובי", הסינגל החדש והמקושקש של להקת "מסע", אבל זה לא כוס התה שלי (בלשון מעטה). תמיד היה קשה לי לקנות את אווירת העלק רוחניות הזאת ואת כל ה"בואו נפתח את הלב" והחרא זה. לכן גם מעולם לא מצאתי את עצמי מתחבר למוש בן ארי, "שבע", "שלנה עליך" ואחרים. במאמר מוסגר, דווקא אצל שוטי הנבואה, שהשכילו לשלב פאן בתוך הרצינות התהומית של החוזרים מהודו, זה עבד.

בכל מקרה, מילא השריטות שלי, אבל גם במישור המוזיקלי "עיני אהובי" לא מחדש כלום. יש כל כך הרבה להקות והרכבים מקומיים ובינלאומיים שאימצו את הסאונד ההודים שעושים את זה כל כך הרבה יותר טוב (ג'וני גרינווד ושי בן צור עם אלבומם Junjun זו רק דוגמה אחת). "עיני אהובי" לא יתנגן יותר ואני מניח שגם לא אצל יותר מדי אנשים כי מעל הכל, הקטע הזה פשוט מעפן.

רמי פיינשטיין- רק אנחנו

"רק אנחנו" הוא הסינגל החדש מתוך אלבומו השלישי של רמי פיינשטיין. ואם אתם תוהים איך זה שלא שמעתם עליו עד עכשיו, ובכן… פשוט תקשיבו לקטע הזה ותבינו לבד.

הסינגל החדש מנסה להוביל איזשהו מסר חתרני של אנטי חתונה, או תתחתנו איך שבא לכם עם מי שבא לכם (איזה נושא מוזר לשיר), אבל הוא פשוט נשמע, איך לומר זאת בעדינות… מביך.

באנר מועדון תרבות

כיאה למסר מוזר מלכתחילה, השיר מתהדר בקליפ מוזר לא פחות שנפתח במשפט "השנה היא שנת 2018 ומדינת ישראל עדיין אינה מכירה בנישואין בין אדם לבובה". מצחיק? לא. חתרני? לא. והשיר? דל ומשעמם כמו פירכית דלת קלוריות. אהה ואם תהיתם אז אז בסוף הקליפ פיינשטיין אכן מתחתן עם בובה וכן, זה חתיכת WTF רציני.

בכל מקרה לא ברור את מי פיינשטיין, שמתפקד כסוג של אתנחתא מוזיקלית קומית בתוכנית של סלוצקי ודומינגז בערוץ הספורט, מנסה לתקוף? את הרבנות? את "תעשיית החתונות"? את מי שלא דואג לחמם את הסטייק שאיכשהו תמיד מגיע קר לשולחן? לא ברור אם זו בכלל בדיחה.

בכל מקרה עם מילים כמו: "בואי נציית לחוקים שלנו ולא לחוקים של כולם, אם נסתכל מסביב זה ממש לא מרהיב ורחוק מלהיות מושלם…" אני לא בטוח כמה רחוק הוא יכול להגיע.

קייט ואור מארחות את נתן בן ארי- מברזיל עד אורוגוואי

העובדה שהעונה החמה של השנה עוד לא התחילה לא תיתן לקייט ואור (התשובה הנשית לסטטיק ובן אל?) לעצור אותן בדרך ללהיט של קיץ. אתם כבר מכירים את זה. יחד עם היתושים, חום האימים והערסים באילת, הקיץ מביא איתו גם את תופעת שירי הקיץ מעיקים וברי החלוף שחוץ מלעצבן לא באמת עושים משהו למישהו.

אז הנה, מרץ עוד לא הסתיים ושתי הפקאצות מהיו טיוב, קייט ואור, מחוזקות (או מוחלשות במקרה הזה) על ידי נתן בן ארי, הבן של מוש (שנראה בדיוק כמוהו), מזיעות ממאמץ (כי בכל זאת קיץ) בניסיון לייצר להיט מסיבות לקיץ.

עכשיו ברור שלהיטי קיץ לא נועדו לגרות את האינטלקטואל של מאזין. המטרה שלהם היא פשוטה, להרקיד ולעשות נחמד בבטן. סך הכל לגיטימי אבל "מברזיל ועד אורוגוואי" נטול כל חן, אפילו הבסיסי ביותר, שעלול להעלות חיוך או להעניק הרגשה טובה.

באנר מועדון תרבות

זה שיר מעיק ומתאמץ שמנסה בכוח להישמע מגניב למרות שרוב הזמן הוא נשמע יותר כמו בדיחה מאשר ניסיון ליצור משהו אמיתי. קחו למשל את המשפט: "משלב לי את הים עם שמש ואננס טרי בצד מאמש…". בחיאת? איך אננס כול להיות טרי אם הוא מאמש? זה סתם מביך, גם אם הכוונה הייתה ליצור אוקסימורון טקסטואלי רווי משמעויות תרבותיות שיאתגרו את המאזין. בהנחה שזה לא המקרה, אתם יכולים לדלג.

Hadar Opp- Yours

אז חיפשתי ונברתי והפכתי כל לינקטון וכל מייל שקיבלתי בניסיון לחתום את הדו"ח הזה ברוח חיובית. לצערי לא הצלחתי לכן אתם מוזמנים להשתעמם איתי למוות עם Yours, הסינגל החדש של הדר אופ (Hadar Opp) שנשמע כמו 1000 שירים אחרים שקיבלתי לאינבוקס שלי. מתסכלת היא עבודתו של מבקר המוזיקה 😔

מתסכלת היא עבודתו של מבקר המוזיקה 😔

לדו"ח המבקר #16
לדו"ח המבקר #15
לדו"ח המבקר #14
לדו"ח המבקר #13
לדו"ח המבקר #12
לכל הדו"חות
אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

הדר הפ

באנר מועדון תרבות

מותו של האלבום

בשבוע בו הלך לעולמו ראס סולומון, מייסד רשת Tower Records תנצב"ה, התבשרנו על כניסתה הרשמית של Spotify לישראל. מעבר לעובדה שהאירוניה תלתה את עצמה, זה גם הרגע הרשמי בו האלבום כקונספט תרבותי פינה את מקומו לשיר הבודד.

"תחילה הייתה המילה. לאחר מכן הגיע מעבד התמלילים המחורבן. אחר כך הגיע מעבד המחשבות. אחר כך מות הספרות וכך זה ממשיך… (דן סימונס, 'היפריון').

כמו כל דבר טוב גם ספוטיפיי מגיעה לארץ באיחור אופנתי של כמה שנים אחרי שהשתלטה על עולם המוזיקה. Apple Music, Google Music, Deezer ואפילו Tidel של ג'יי זי ניסו לעשות רוח של מתחרות, אבל כשזה מגיע לסטרימינג, ספוטיפיי היא הפלטפורמה השלטת.

ואכן שם המשחק בשנים האחרונות הוא הסטרימינג. לא עוד קבצי MP3, לא עוד טורנטים ובטח לא עוד מוצר פיזי. אם פעם היינו משלמים על 12 שירים 80₪, היום על 35 מיליון שירים נשלם 20₪ בחודש. מדהים. אבל זה לא מגיע בלי מחיר…

music-on-your-smartphone-1796117_1280

לכל אורך ההיסטוריה, כל חידוש טכנולוגי גרר איתו הפחדות בלתי פוסקות מצד חברות התקליטים. על הקסטה אמרו שהיא "תהרוג את תעשיית המוזיקה" (ציטוט מדויק מפי מודעה בעיתון שפרסם ארגון תעשיית התקליטים הבריטי ב- 1981), על MTV אמרו שהוא הורג את התוכן, על קבצי ה-MP3 אמרו שהם פוגעים בהכנסות של האמנים (ותשאלו את לארס אולריך ממטאליקה שגרר את הלהקה למלחמה חסרת סיכוי ואף מגוחכת בשיתוף הקבצים).

שלא תבינו אותי לא נכון, יש אמת בחלק מהטענות האלה, אבל את הטכנולוגיה אי אפשר לעצור. וטוב שכך. אף פעם לא תשמעו אותי אומר "פעם היה יותר טוב". אני בז לאנשים האלה שבטוחים שהמוזיקה של "פעם" הייתה טובה יותר והיום הכל חרא. בכל דור ובכל עשור הייתה מוזיקה מצוינת לצד מזעזעת. גם כשזה מגיע להתפתחויות הטכנולוגיות.

אז סלח לי אבי כי חטאתי. אני נהנה מספוטיפיי. מאוד. זה לא מונע ממני לרגע לקנות דיסקים ותקליטים כאילו אין מחר, לזה אני עדיין מכור, אבל הפשטות של הסטרימינג ממכרת ומתאימה לעולם בו אנו חיים ב- 2018.

ובכל זאת אם יש משהו שמפריע לי בעידן הדיגיטלי ובמה שמייצגות ספוטיפיי וחברותיה זה את מותו של האלבום. אל תתבלבלו עם מותו של התקליט או הדיסק, אלה רק התוצרים הפיזיים. האלבום הוא מכלול היצירה המורכבת ממספר שירים המוטבעים על גבי הדיסק או התקליט. הסיפור שהאמן רוצה שנקשיב לו, התוצר האמנותי שמשליך על התרבות בו הוא נוצר.

באנר מועדון תרבות

בעבר השאיפה של כל אמן או הרכב הייתה לשחרר אלבום. זה היה הייצוג המוזיקלי אופטימלי. אסופת השירים הטובה ביותר שניתן היה להקליט. כמכלול הוא מייצג את היכולת להעביר תמות, עמדות ורעיונות גדולים הרבה יותר מאשר שיר בודד. הוא מפתח הכניסה לעולם אחר של מוזיקה ומשמעויות.

גם מוזיקלית האלבומים מתאפיינים בסאונד מסוים, ייחודי רק להם שמובל בדרך כלל על ידי מפיק ספציפי, מה ששוב הופך אותו ליצירה הנשגבת ביותר של האמן. לאמנות עצמה. מבחינתי להקשיב לשיר אחד ולא לאלבום כולו זה כמו להסתכל רק על כתף של מונה ליזה ולא על הדיוקן כולו.

העידן הטכנולוגי החדש ביטל את הצורך באלבום המלא. מספיק להפציץ בלהיט אחד בשביל למלא אולמות, לגרוף תמלוגים ולהביא השמעות בספוטיפיי. כמובן שהרדיפה אחרי הלהיט תמיד הייתה נחלתה של המוזיקה הפופולרית, אבל העידן החדש מייתר את הצורך בלהכניס אותו למסגרת של אלבום ומתוך כך גם להשקיע במוצר התרבותי הזה שנקרא אלבום.

מספיק רק להסתכל על סטטיק ובן אל תבורי שזוכים להצלחה עצומה מבלי ששחררו אפילו אלבום אחד. גם הלהיט הכי גדול של שנה האחרונה, 'דספסיטו', של הזמר הפורטוריקני, לואיס פונסי, יצא בלי להיכלל בשום אלבום דבר שלא יכול היה לקרות פעם.

turntable-1337986_1280

כשאני מאזין למוזיקה אני מחפש חוויה. לכן אני מוצא את עצמי מתחבר לאמנים שלוקחים את המוזיקה שלהם ברצינות ושעדיין מתייחסים לאלבום כתוצר הסופי והמלא של עבודתם. אמנים שמקליטים אלבום כיצירה חד פעמית, אותנטית, מלאת רגש ומשמעות.

כשאני לוחץ פליי על אלבום של ארקייד פייר, בון איבר, פינק פלויד ואחרים, אני יודע שאני יוצא למסע. אני יודע שכל שיר ושיר יתחברו יחד לכדי חוויה שתהיה משמעותית עבורי.

אם אדלג על אחד משירי האלבום החוויה לא תהיה מלאה ואם אאזין לשיר בודד הוא ירגיש לי יתום. זו כמובן גישה רומנטית אבל זה בדיוק מה שאני מחפש במוזיקה.

זו גם החוויה שמכרה לנו טאוואר רקורדס. היא אולי לא המציאה את האלבום כקונספט אמנותי אבל היא כן היוותה את הייצוג הבולט ביותר שלו.

בהעדר ביקוש למוצר פיזי נסגרו החנויות, וללא חנויות פיזיות קיבלנו את ספוטיפיי. מוזיקה יותר זולה ונגישה אבל עם קצת (ואני אשתדל לא להיות אנכרוניסטי מדי) פחות נשמה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

חלק ב': 10 קאברים (נוספים) שלא ידעתם שהם קאברים

לפני קצת יותר משנתיים פרסמתי כאן רשימה של 10 קלאסיקות מפורסמות שאף אחד לא ממש ידע שהם למעשה קאברים. מאז ועד היום מדובר באחד מהפוסטים הכי פופולריים וקיבלתי אינספור פניות לרשימה נוספת. אז לאור בקשת הקהל והעובדה שפורים עוד שניה איתנו, קבלו 10 קאברים נוספים שלא ידעתם שהם קאברים. לחלק א' של הקאברים שלא ידעתם שהם קאברים

לעוד קאברים מעולים ששווים האזנה
Ugly Kid Joe- Cats in the Cradle (במקור של Harry Chapin)

בתחילת שנות ה-90 הרוק האלטרנטיבי היה בשיאו ובין פרל ג'אם, נירוונה וגאנז אנד רוזס היו גם Ugly Kid Joe ששיחררו ב- 1993 את אלבום הבכורה הלא רע שלהם, America's Least Wanted. הסינגל הראשון מתוכו, Everything About You, הפך ללהיט ענק לאחר שנכלל בסרט הקאלט "עולמו של ויין" אבל זה כלום לעומת הסינגל החמישי(!) של הלהקה מתוך האלבום, Cats in a Cradle שמכר למעלה מחצי מיליון עותקים באר"ב לבד. לא רע ללהקת רוק אלטרנטיבי.

עד היום מדובר באחד הסינגלים האייקונים ביותר מהניינטיז, רק שאף אחד לא יודע שהוא נכתב בכלל בסבנטיז על ידי זמר הפולק, הארי צ'אפין, שאפילו היה מועמד עליו לגראמי. או כמו שסיכם זאת מצוין אחד המגיבים על השיר ביוטיוב: "מתוך 17,000,000 הצפיות שיש לשיר הזה, מעניין כמה יודעים שזה קאבר?". ניחוש שלי, לא הרבה.


Led Zeppelin- Dazed and Comfused (במקור של ג'ק הולמס)
ב-25 באוגוסט, 1967, זכה הסינגר סונגרייטר, ג'ק הולמס, לחמם את ה- Yardbirds בהופעתם בניו יורק. גיטריסט הלהקה, בחור צנוע שהולך לשנות לנצח את עולם הרוק, בשם ג'ימי פייג' שמע את אחד משיריו של הולמס והחליט לאמץ אותו יחד עם ציפורי החצר.
לאחר שציפורי החצר התפרקו, אימץ פייג' מחדש את השיר, הפעם עם ההרכב החדש שלו, The New Yardbirds. אחרי שהוסיף מילים חדשות לשיר ושינה את שם הלהקה ל- Led Zeppelin…. נו, השאר היסטוריה.

באנר מועדון תרבות
Pet Shop Boys- Go West (במקור של ה- Village People)

אחרי ההצלחה האדירה לה זכו בשנות השמונים, הפט שופ בויז הוכיחו שיש להם מה למכור גם בניינטיז עם אלבומם החמישי והמעולה Very. אם עד אז היינו רגילים לראות את הצמד הבריטי עוטה בעיקר טוקסיד וארשת פנים רצינית, הרי ש- Very נתן דרור לאקצנטריות של הצמד הן מוזיקלית והן ויז'ואלית עם שלל קליפים זכירים ביותר ומלהיבים הכוללים עבודות מחשב פורצת דרך, כובעים מחודדים, קסדות צבעוניות ועוד.

ההצלחה של האלבום לא פסחה על ישראל בה זכו הצמד בתואר להקת השנה ושיר השנה עם Go West. השיר הזה היה כל כך מצליח בישראל עד שחברת אסם אימצה אותו ואת הקליפ ליצירת פרסומת לקטשופ שלה (תודו שעד היום אתם מזמזמים "קטשופ עומד לו על הראש…"). רק גם כאן לא הרבה אנשים יודעים שמדובר בכלל בקאבר לשיר של ה- Village People מ- 1979. בעוד הויליג' פיפל שרו על אוטופויה הומוסקסואלית הפט שופ בויז הקנו לשיר נופח אירוני (כיאה לכל השירים שלהם) שכן אוטופיה כזאת לא באמת יכולה או אפילו צריכה להתקיים. למרות שלדעתי מדובר באחד השירים הכי פחות טובים של הצמד, אין ספק שמדובר בקלסיקת פופ.

Frank Sinatra- My Way (במקור של Claude François)

טוב זה כבר ממש על גבול המאכזב. כששידרתי ברדיו במהלך לימודי התקשורת שלי במכלת ספיר, נהגתי לחתום כמעט כל שידור בשיר האדיר הזה של פרנק סינטרה (ידעתי שסבתא שלי מאזינה ורציתי לשמח אותה. גם לי יש נשמה מסתבר). אבל נשבע לכם שאפילו אני לא ידעתי באותם זמנים שמדובר בקאבר.

את המילים לשיר כתב פול אנקה לסינטרה, שניה לפני שהאחרון רצה לפרוש מעולם המוזיקה ללחן של שנסון צרפתי ששר קלוד פרנסיס. התוצאה אולי לא ממש מקורית אבל מדהימה.

Aritha Franklin- Respect (במקור של אוטיס רדינג)

זה באמת אחד המדהימים. אחד משירי ההעצמה הנשית הכי גדולים בהיסטוריה, כל כך מזוהה עם קולה העצום של המאמא, ארית'ה פרנקלין, עד שהוא מחק לגמרי את העובדה שמי שכתב ושר אותו במקור הוא בכלל אוטיס רדינג. זהו, באמת שאין לי מה לומר יותר. אתם חייבים להודות שלא ידעתם את זה.

Bjork- It's oh so Quiet

ביורק היא בלי שום ספק מהיוצרות המרתקות בדורה. הרפרטואר שלה נוגע במגוון עצום של ז'אנרים לרבות אוונגרד ודברים שלא המציאו להם עדיין שם. מתוך כל זה אחד הלהיטים המוכרים ביותר שלה הוא דווקא פיסת המיוזיקל המעיקה הזאת שיצאה ב- 1995 והפכה ללהיט ענק, בעיקר בגלל הקליפ שבוים של ידי ספייק ג'ונס.

באנר מועדון תרבות

אלוהים יודע מה עבר לביורק בראש כשהחליטה מכל השירים בעולם לעשות קאבר דווקא לשיר של הזמרת האמריקאית, בטי האטון, משנת 1951, שהוא בעצמו קאבר לשיר גרמני משנת 1948 בשם Und jetzt ist es still של הורסט וינטר. התבלבלתם? גם אני. בכל מקרה למרות שאני מת על ביורק ולא סובל את השיר הזה, כנראה שהבחירה בו הייתה נכונה כי הוא הפך לאחד מלהיטי הניינטיז הגדולים ביותר, היה מועמד לשישה פרסי MTV, בילה למעלה משלושה חודשים במצעד הבריטי ומכר בסביבות חצי מיליון עותקים. לא רע, אפילו אם הוא לא נבחר על ידי המעריצים שלה להכלל באוסף פרי בחירתם ב-2002.

No Doubt- It's My Life (במקור של Talk Talk)
לפני שפצחה בקריירת סולו מזעזעת, עמדה גוון סטפני יחד עם אנוק, דולורס או'ריורדן, שירלי מנסון ואחרות בחזית הרוקנ'רול הנשי של הניינטיז.

אני מודה שלא הייתי מחובבי גוון סטפני וחבריה ל- No Doubt, אבל עם ההצלחה שלהם קשה היה להתווכח. אחרי שורת להיטים כמו Just a Girl, Spiderwebs, Sunday Morning וכמובן Don't Speak החרוש, שחררה הלהקה בשנת 2003 אוסף להיטים ראשון. בכדי לקדם אותו הייתה זקוקה הלהקה לסינגל חדש, אבל סטפני לא הייתה במוד לכתוב חומר חדש עם ההרכב מפני שהייתה עסוקה בהקלטות אלבום הסולו הראשון שלה.

לאור המצב החליטו חברי ההרכב לנסות ולהקליט קאבר. לימים סיפרו כי העבודה הייתה סיזיפית והם ניגנו והתאמנו על עשרות קאברים, אחד מהם היה Don't Change של INXS. בסופו של דבר הם היו מרוצים מהגרסה שהגו ללהיט של Talk Talk מ- 1984 והחליטו ללכת עליו. בחירה טובה שהביאה להם להיט ענק נוסף ומועמדות לגראמי.

Joan Jett and the Blackhearts- I Love Rock 'N' Roll (במקור של The Arrows)

בשנת 2015 נכנסה, "סנדקית הפאנק" האמריקאית, ג'ואן ג'ט, להיכל התהילה של הרוקנ'ול. נכון, היא אחת מהנשים הראשונות שנתנו בראש בסבנטיז אבל אין ספק שאת הבחירה בה היא צריכה לזקוף לטובת הקאבר שעשתה לשיר I Love Rock 'N' Roll. למרות שבוצע על ידי אינספור אמנים כולל בריטני ספירס (WTF) השיר הזה הפך להיות מזוהה עם ג'ואן ג'ט ואף הפך לאחד מהמנוני הרוקנ'רול הגדולים בהיסטוריה. רק חבל שאף אחד לא ממש יודע שמי שהצהירו ראשונים על אהבתם לרוקנ'רול היו ה- Arrows הבריטים עוד ב- 1975.

Madonna- Ray of Light

4 שנים לקח למדונה לשחרר אלבום חדש אחרי Bedtome Stories מ- 1994. 4 שנים בהם הפכה לאמא, שיחקה בתפקיד הראשי בסרט אוויטה, התעמקה בקבלה והעלתה חשש שימי התהילה שלה מאחוריה. אבל חמושה במפיק העל, ויליאם אורביט, חזרה מדונה בענק עם Ray of Light שנחשב לאחד האלבומים הטובים ברפרטואר של הזמרת ובניינטיז בכלל.

בין שלל הלהיטים שיצאו מתוך האלבום בלט שיר הנושא האלקטרוני במיוחד, בואכה טראנס, שחרך את המצעדים והביא לזמרת זכייה יוקרתית בגראמי. אבל מה שבאמת מעניין זה שהשיר הוא קאבר לשיר Sepheryn- Ray of Light של צמד הפולק Curtiss Maldoon. קראתם נכון. שיר פולק לא פחות ולא יותר. תודו שזה די מדהים.

זוהר ארגוב- בדד (במקור של הברנשים של פיאמנטה)

תכלס זה לא אמור להפתיע שלהיט מזרחי הוא קאבר. רוב השירים המזרחיים מבוססים על "לחנים טורקים/יווניים עממיים" ודומיהם. ובכל זאת מעטים ידעו שהשיר שכי מזוהה עם מלך הזמר מזרחי בכל הזמנים, השיר שהגדיר מחדש את הז'אנר הים תיכוני הוא למעשה קאבר.

השיר המלנכולי הזה פורסם לראשונה באלבום הבכורה של "הברנשים של פיאמנטה" בהנהגתו של המוזיקאי ומחלוצי הג'אז הישראלי, אלברט פיאמנטה אך לא זכה לתהודה משמעותית. 12 שנים אחר כך הקליט את השיר זוהר ארגוב והשאר כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

בונוס:
Lou Bega- Mambo No. 5

מדהים איך אפשר לקחת שיר גרוע ולהפוך אותו לעוד יותר גרוע. ותודה ללו בג הגרמני שהחליט לשלוף מהאוב קטע ממבו משנת 1949 שהפך בקלות לאחד משירי הפופ המעצבנים בהיסטוריה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

ray-of-light-madonna

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #16: רוית בטאשוילי מרדימה, אלון סגל מתרסק, דניאל מקסים ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

רוית בטאשוילי- אל תדאג

לפני שתאזינו לסינגל הבכורה של רוית בטאשוילי, מן המשתתפות הבולטות בעונה האחרונה של הכוכב הבא לאירוויזיון, רצוי שתצטיידו במזרק אינסולין או לפחות שקית הקאה כי שיר כל כך גרוע לא שמעתם כבר הרבה זמן.

לקח לי בדיוק מאית שניה לנחש (ובדיעבד הסתבר לי שצדקתי) שבאיזשהו שלב בחייה למדה רוית ב'רימון'. מדהים איך אפשר לשמוע את כל המחלות של המקום הזה בשיר אחד. הטקסט הבנאלי, השירה הדרמטית, הלחן הממוחזר ואם זה לא מספיק אז על ההפקה אמון אורי זך, בעלה של מירי מסיקה. יותר משעמם מזה זה כבר מוות.

אלון סגל- כשאנחנו בתוך הבוץ

אם יש משהו שאני שונא זה אנשים שכששואלים אותם איזה מוזיקה הם אוהבים אז הם עונים לכם "הכל". אף בן אם לא אוהב הכל נכון?! מעטים האנשים שאני מכיר שמסוגלים לשמוע עומר אדם לצד Pantera.

עכשיו תכירו את אלון סגל שהוא גם זמר, גם כותב, גם מלחין וגם מנגן גיטרה בשלל הרכבים. רק חבל שהסינגל החדש שלו, "כשאנחנו בתוך הבוץ" מוכיח שהוא לא כל הדברים. זה בסדר לירות כמה כדורים למטרה בתקווה שאחד מהם יפגע, אבל למה לא להתמקד במה שאתה באמת טוב בו. "כשאנחנו בתוך הבוץ" מוכיח שאלון הוא גיטריסט מעולה וזה צריך להיות הכיוון שלו כי מעבר לכך מדובר בשיר חלש, מבולבל ולא סוחף וזה עוד בלשון המעטה.

אפילו הטקסט שמנסה לעסוק בנושא אקטואלי ומעניין כמו טכנולוגיה אל מול הרגש מתרסק עם משפטים כמו: "שני אנשים במסדרון זה כמו גן עדן בהילוך מהיר תופסים קצת שמש באשנב, שותים כוס תה עם נענע…" שיכולים להתחרות רק בטקסטים של שלמה ארצי.

האדם האחרון- אין לאן ללכת

תקשיבו טוב חברי "האדם האחרון". אתם לא יכולים לשחרר כסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלכם שיר שנשמע כל כך גרוע! אתם פשוט לא יכולים לשחרר דבר כזה החוצה. זה לא רציני על גבול המעליב. עוד יותר מעצבן לגלות שמדובר במוזיקאים בני 40 פלוס שחוו משהו בעולם המוזיקה. WTF?! אין בקרת איכות? משהו?

"אין לאן ללכת" סובל מההפקה הכי גרועה ששמעתי בשנים האחרונות. נשבע לכם שזה נשמע כמו השירים שהייתי מקליט בבית של ההורים שלי בגיל 14. לקח לי פחות משלושים שניות לכבות את השיר ולהצטער על הרגע שלחצתי פליי ולא לרצות לחזור לזה בחיים. אם אתם מחליטים להמשיך אחרי שלושים השניות הללו, האחריות היא בלעדית שלכם. בהצלחה.

Daniel- Caroline

קשה שלא להתאהב בסינגל הבכורה של דניאל כבר מהשמיעה הראשונה. הוא פשוט, לא יומרני, מופק נפלא ומרגיש כמו קסם שמחלחל אט אט אל תוך האוזן. סוג של בון איבר כזה רק פחות מתוחכם.

הרבה פעמים אני מבקר כאן זמרים שמחליטים לשיר באנגלית אבל במקרה של דניאל זה לגמרי מובן. דניאל הוא יליד חיפה, בן לזוג הורים שעלו מאורוגוואי. כשהיה בן 3 המשפחה נסעה לארבע שנים נוספות והתגוררה במונטוידאו לכן מלבד עברית הוא דובר גם אנגלית וספרדית כשפת אם. לא בטוח שהאנגלית עוברת מספיק אם הוא מכוון מעבר לים אבל בשביל אוזן ישראלית זה יספיק וזה מקסים. שימו לב גם לקליפ הסופר מושקע. ככה נראה ונשמע מישהו שעושה אמנות אמיתית. אני כבר מחכה לאלבום הבכורה שיקרא אגב Half Way There.

באנר מועדון תרבות
Orpheus Blade- On Madness

אני אהיה אתכם כנה לרגע. יש רגעים שאני מרגיש שהם מעבר לגבול הביקורת שלי. שירים שהם כל כך איזוטריים או אמנותיים (תלוי במאזין) שאני מרגיש שהביקורת שלי פשוט לא רלוונטית. זה לא קורה לעיתים תכופות אבל 'אורפיוס בלייד' בהחלט גרמו לי להרגיש ככה.

לא משנה מה אכתוב על On Madness, הוא כל כך שונה, כל כך מקורי ופונה לקהל כל כך מצומצם עד שזה לא ממש משנה מה אומר, האוהבים יאהבו והשונאים ישנאו. ובכל זאת, אני מוצא משהו מאוד מרגש בשיר זה. תחושה של הרכב אמנותי ששם זין על כל מוסכמה. בא לכם רוק? יאללה שיהיה. נתבל עם קצת אופרה? יאללה. הכל הולך ואיכשהו זה לא נשמע רע בכלל.

Orpheus Blade שחררו את אלבום הבכורה שלהם כבר ב- 2015 ובימים אלה הם עובדים על אלבום חדש. בארץ אם יאזינו להם יותר מעשרים איש זו תהיה הפתעה (ולא חלילה באשמת הלהקה) כך שאין ספק שהם מכוונים לחו"ל. האם זה יתפוס? אולי בשוליים של הרוק הגותי פינת Evanescence אבל בכל מקרה זה מגניב וזה טוב וזה מה שחשוב.
נ.ב: אני חולה על המסכה של הזאב מהקליפ. הזכיר לי קצת את דוני דארקו.

לדו"ח המבקר #15
לדו"ח המבקר #14
לדו"ח המבקר #13
לדו"ח המבקר #12
לדו"ח המבקר #11
לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

achtungbabyvinyl_cover_640

באנר מועדון תרבות

אלבום האינדי הגדול בהיסטוריה? 20 שנה ל- In the Aeroplane Over the Sea של Neutral Milk Hotel

מלחמת העולם השנייה, אנה פרנק, ישו, העלמות מסתורית ודורות של מוזיקאים שגדלו עליו. 20 שנה ל- In the Aeroplane Over the Sea, מאלבומי האינדי הגדולים אי פעם.

הקלישאה הכי מפורסמת על The Velvet Undergroung & Nico שחגג לאחרונה 50, היא שבזמן אמת לא הרבה אנשים קנו אותו, אבל מי שכן קנה אותו הקים להקה. המשפט הזה, שנטבע אגב על ידי בריאן אינו, מדגיש את החשיבות ההיסטורית של היצירה ואת ההשפעה שלה על עולם המוזיקה, זאת למרות שלא רבים רכשו אותה בזמן אמת.

הגישה הזאת ממחישה את העובדה שיצירה מוזיקלית לא חייבת להיות פופולרית בשביל לזכות לאהדת הביקורת. למעשה הרבה פעמים ההיפך הוא הנכון ויצירות פופולריות שמוכרות מיליונים נתפסות כשעשוע בלבד וככאלה שלא מסוגלות לגלם בתוכן משמעותיות עמוקות מדי. אמנות טובה מסתבר חיה לנצח גם אם היא לא מוצר צריכה מצליח.

דוגמה מופלאה לכך אפשר לראות ב- In the Aeroplane Oer the Sea, אלבומם השני של הרכב האינדי, Neutral Milk Hotel, בהנהגתו של ג'ף מנגום. בצאתו האלבום זכה להתעלמות מוחלטת אבל אט אט עם השנים, כמו טיפה החוצבת בסלע, האוצר הלך והתגלה עד שהפך לאחד האלבומים המשפיעים ביותר בתולדות המוזיקה העצמאית האלטרנטיבית. לא פחות.

ניוטרל מילק הוטל הוא סוג של שם במה עבור ג'ף מנגום משום שמדובר בפרויקט שהוא נטו עצמאי שלו. למעשה מנגום עונה כמעט על כל קלישאה מוזיקלית של המוזיקאי המיוסר שיעשה הכל בשביל האמנות שלו. הוא סוג של נווד שנע ממקום למקום, ישן אצל חברים, עובד בעבודות מזדמנות והכל בשביל להגשים את עצמו ואת המוזיקה שלו. המקום היחיד שמנגום נטע בו שורשים היה בקולקטיב המוזיקלי המקומי, The Elephent 6, שהקים יחד עם חברי ילדותו בדנבר קולורדו.

הקולקטיב הזה תפקד כמעין חממה בתוכה פעלו מוזיקאים והרכבים שונים שהמשותף להם הייתה יצירה עצמאית לצד ההערכה עזה לביץ' בויז ולבריאן וילסון. עם הזמן חלק מהלהקות הללו זכו להצלחה גדולה (Of Montreal), חלק להצלחה מסוימת (The Apples in Stereo) בעוד אחרות התפיידו לחלוטין לאוויר האולם. אך מתוך כל אלה רק מנגום הצליח לשחרר אלבום שיהפוך למיתוס ואת The Elephent 6 לשם נרדף לאיכות ואותנטיות. 

באנר מועדון תרבות

את יצירת הביכורים שלו, On Avery Island מ- 1996, הקליט מנגום על טייפ סלילים פשוט כמעט לבדו, כאשר את רוב התפקידים הנוספים מנגן מפיק האלבום וחבר להקת The Apples in Stereo, רוברט שניידר. לאחר שחרור האלבום (שזכה למעט מאוד התעניינות תקשורתית) ולצורך הופעותיו, הצטרפו למנגום המוזיקאים ג'וליאן קוסטר, סקוט ספילנס וג'רמי באנרס שהפכו לראשונה את ניוטרל מילק הוטל ללהקה של ממש.

בכדי להקליט את אלבומה השני של הלהקה, החליטו מנגום והחבורה לחזור לדנבר ולהתאחד עם רוברט שניידר באולפני Pet Sounds (אמרנו כבר שם אוהבים את הביץ' בויז?). הפעם החליט מנגום להקליט חומרים שעבד עליהם עוד לפני אלבום הבכורה שלו, חומרים שהושפעו מאוד מיומנה של אנה פרנק.

סיפורה הטראומטי של הילד היהודי היה אחד הכוחות המניעים והמטלטלים ביותר שחווה מנגום. לימים סיפר כי לאחר שסיים בפעם הראשונה את קריאת היומן הוא בכה במשך שלושה ימים ברציפות וחלם שוב ושוב כיצד הוא שב לאותה תקופה ומציל את אנה. "אני יודע שהם קברו אותה יחד עם רבים אחרים, אחותה, אמה ועוד 500 משפחות. הלוואי ויכולתי להציל אותה עם איזושהי מכונת זמן…" הוא שר ב- Oh Comely, שמונה דקות ושמונה עשר שניות של כאב בלתי נסבל שהוקלטו בטייק אחד ובניסיון הראשון.

גם השיר Holland, 1945 לא משאיר הרבה מקום לדמיון עם מילים קורעות לב כמו  "הילדה היחידה שאי פעם אהבתי נולדה עם שושנים בעיניה אבל הם קברו אותה בחיים ערב אחד ב- 1945…".  

כל האלבום הזה מכיל בתוכו את עננת מלחמת העולם השניה עם שירים שמצד אחד מציגים נוסטלגיה מתוקה ומצד שני עוסקים באבדן הילדות וחשש תמידי. אפילו העטיפה שלו היא רפרודוקציה מלחיצה במקצת לגלויה הולנדית מימי המלחמה שעוצבה מחדש על ידי כריס ביהימר שאחראי לרוב עטיפות האלבומים של R.E.M. בעיני אחת מעטיפות התקליטים הגדולות אי פעם. 

הטקסטים העצובים והמאוד מסתוריים לעיתים של מנגום לצד תחושת המועקה הכללית, מצליחים לעבור עם סאונד ה- Lo-Fi הכמעט ביתי של האלבום. העדר המימון של חברת תקליטים גדולה, טכניקות ההקלטה הפשוטות והעובדה שהאלבום כולו מנוגן כמעט באופן אבסולוטי על גיטרה אקוסטית (אפילו הדיסטורשיין מופק כולו מהגיטרה אקוסטית של מנגום), הופכים את In the Aeroplane Oer the Sea לאלבום בעל סאונד ייחודי שלא תשמעו בשום מקום אחר.

כל פריטה ופריטה על הגיטרה נשמעת כאילו זו הפעם האחרונה שמנגום ינגן בחייו. אפשר לשמוע כל חריקה, כל צרימה, כל חצי זיוף בשירה ואלה בדיוק הדברים שהופכים את האלבום הזה לכל כך חם, אישי, צורם ומנוכר בעת ובעונה אחת. זה אחד האלבומים היחידים שאני מכיר שיכולים להעביר למאזין סערת רגשות מטלטלת.

כל אלה הופכים את the Aeroplane Oer the Sea ליצירה אותנטית, אמיתית שפורצת מליבו של מנגום כמו לבה מלוע הר געש. זה לא עוד אלבום ממותג "אינדי" בשביל דעת הקהל. זו לא להקה שמתהדרת בטייטל "עצמאית" בזמן שמאחוריה עומדת חברת תקליטים גדולה שדואגת לסטיילינג, קליפים במיליוני דולרים והפקות נוצצות ש"ינגישו" את הסאונד שלה להמונים (מישהו אמר גראנג'?). זהו אלבום עצמאי לחלוטין שנברא מתוך מוחו הקודח של אחד המוזיקאים המרתקים של הניינטיז ובכלל, ללא כל התערבות חיצונית וללא כל התחשבות באילוצי מכירות ופופולריות. אין גבול ליצירתיות, לחופש האמנותי ולאותנטיות של מנגום באלבום הזה, מה שהופך אותו ליצירת אמנות אמיתית, כמעט נדירה.

לאחר צאתו של האלבום, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות כאשר בשיא הצלחתה היא קיבלה הצעה מ- R.E.M להיות להקה החימום שלה. חברי הלהקה התלהבו וכבר חשבו לנתב את ההצלחה היחסית לאלבום חדש, אבל למנגום היו תוכניות אחרות. בבת אחת וללא כל התרעה מוקדמת הוא הוריד את השאלטר על ניוטרל מילק הוטל ונעלם מעיני הציבור. 

באנר מועדון תרבות

עד היום לא כל כך ברור מה גרם למנגום לנקוט בצעד הקיצוני שנקט. הוא רק זרק כמה פעמים שנמאס לו להופיע ולהסביר את מילות השירים שלו. הלהקה חזרה בהרכבה המקורי לסיבוב הופעות מפתיע בין השנים 2013-2014 כאשר בתחילת 2015 חבריה שחררו הודעה כי ההרכב יצא לסיבוב הופעות נוסף בקיץ 2015 שיהיה האחרון שלה לעתיד הנראה לעין: "חברים יקרים אנחנו אוהבים אתכם אבל זה הזמן לומר שלום…" הם כתבו בהודעה לפני שחתמו את הגולל והכריזו כי הם לא מתכוונים להופיע יותר בעתיד הנראה לעין.

ניוטרל מילק הוטל וג'ף מנגום לא פעלו זמן רב ולא שיחררו יותר מדי חומרים רשמיים (למרות הקלטות ביתיות רבות שדלפו לרשת וכמה אלבומי EP קצרים), אבל המורשת שלהם חיה ובועטת. אינספור אמנים ולהקות הצהירו כי עבודתם המוזיקלית ובעיקר In the Aeroplane Over the Sea השפיעו עליהם: קשה,  Bright Eyes, The Decemberists, The Mountain Goats, Brand New הם רק חלק מהדוגמאות. ויין באטלר, סולנה של ארקייד פייר אף הצהיר כי In the Aeroplane Over the Sea הוא מהסיבות העיקריות שהלהקה החליטה לחתום בחברת התקליטים Mirage ששחררה את כל החומרים של ניוטרל מילק הוטל.

20 שנה עברו ו- In the Aeroplane Over the Sea ממשיך לצבור אוזניים חדשות מדי יום. 20 שנה והאגדה ממשיכה לצמוח למיתוס על הגאון שהפציץ ביצירת מופת ואז עזב את הכל. הצליל האחרון שאפשר לשמוע באלבום זה את מנגום מוריד את הגיטרה שלו ומתרחק מהמיקרופון, וזה בדיוק כפי שקרה גם במציאות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

neutral-milk-hotel-wallpaper-1neutral-milk-hotel-wallpaper-1111

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #15: אוזי זולטק עוד כאן, "דור המבול" נחמדים, רועי גליק מרתק ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

אוזי זולטק- אפילו לא את

בדו"ח הקודם כתבתי על להקת הרוק האלטרנטיבית, "פרקט", בהנהגת נועה שץ שנותנת בראש למרות שזה רחוק מלהיות הז'אנר המועדף על הישראלים בשנים האחרונות. למעשה הרושם הוא שצריך להיות אמן ממש אמיץ בכדי ליצור מוזיקת רוק אמיתית במקום שסובל משוק כל כך מצומצם. לכן אני כל כך שמח שאוזי זולטק עדין בסביבה.

זולטק, זמרת רוק גותי, כבד, מטאל, איך שתרצו לקרוא לזה, די מוכרת בסצנה המקומית. חדי הזיכרון מביניכם אולי יזכרו אותה מהריאליטי של ערוץ 24, "מה שקורה באילת", או מהדואט המיותר עם הצל, "מה שאת התחלת". אבל מה שחשוב זה שהיא עדיין איתנו כי רוקיסטיות אמיתיות זה מצרך נדיר, בטח ובטח בביצה המקומית ו"אפילו לא את" מוכיח את זה.

לאוזי יש את כל החבילה. מהסטייל, דרך הקול המעולה ועד הטקסטים המעט בוסריים אבל עדיין חשופים, שמראים שמדובר ביוצרת אמיתית. מלבד העובדה שהמוזיקה שלה פונה לקהל יעד מצומצם יחסית, לא כל כך ברור לי למה זולטק לא הצליחה לסחוף אחריה יותר. יכול להיות שעם קצת יותר מזל והפקה יותר מהודקת ואקטואלית אוזי עוד תזכה להוביל אחריה ים של נערות מרדניות לבושות שחורים שילכו אחריה כמו אחרי איימי לי מ- Evanescence בימיה הטובים או ארית שחף מהיהודים. למי שרוצה להכיר, "אפילו לא את" מאלבומה האחרון, "אקדח טעון", הוא אחלה מקום להתחיל.

גילת שטיינר דור- ימי סערה

ובניגוד לזולטק שם What You See is What You Get, גילת שטיינר דור מנסה לעשות הרבה דברים בסינגל הבכורה שלה ואיכשהו מצליחה לחרב את הכל. השניות הראשונות של "ימי סערה" עוד נסבלות אבל ברגע שהקול של נכנס לתמונה אתה מבין שטוב כבר לא יצא מכאן.

גלית למדה ב'רימון', ושרה בשלל פרויקטים מוזיקליים רק שלא מממש ברור לי איך? לא רק שהיא מזייפת לאורך כל השיר, היא גם תוקפת אותו באגרסיביות מחרידה שרק עושה חשק שהדבר הזה יסתיים כבר. אגב, מסתבר שמעבר להיות זמרת ("זמרת") גלית היא גם דוגמנית, שחקנית, יוצרת ומה לא? אם הייתי צריך לתת לה עצה הייתי ממליץ לה בחום להתמקד בדבר אחד שהיא טובה בו, ולשיר זה לא אחד מהם.

באנר מועדון תרבות

דור המבול- חופשי…

יש מצב שהקומוניקט (ההודעה לעיתונות) שקיבלתי על "חופשי", סינגל הבכורה של להקת דור המבול, הוא הגרוע ביותר בהיסטוריה. והרי הוא לפניכם: "הם צעירים, הם חמודים, הם אוהבים רוק בדם והם רוצים להחזירו ללב המיינסטרים". מי כתב את זה? ילד בן 13? איזה עורך מוזיקלי יקרא את ההודעה הזאת ויגיד לעצמו: "הנה להקה ששווה לשדר!". ולמה אני חופר על זה? כי חופשי הוא אחלה שיר.

למרות שהטקסט נע על הגבול שבין בוסרי לילדותי ולמרות ההפקה אובר גרנדיוזית, לדור המבול יש פוטנציאל לא רע לרשת את סינרגיה כלהקת רוק המחמד שגלגל"צ תרצה לחבק (ואני לא אומר את זה בקטע רע). איפשהו בין Green Day ל- Three Days Grace וקצת Kings of Leon, אני חושב שלדור המבול לגמרי יש מקום כאן. הם לא יהפכו עולמות אבל אני יכול לראות אותם מקבלים ים של אהבה מנערים ובעיקר נערות שהגיטרה עושה להם את זה. שימו לב גם להופעת האורח של גדי וילצ'רסקי בקליפ.

רועי גליק- את ואני בזמן

אמנים רבים וגדולים יצרו מוזיקה שמימית כשהם נעולים בביתם הרחק מהאולפנים גדולים וטירוף היום יום. ג'סטין ורנון מבון איבר המושלמים ופיטר סילברמן והאנטלרס עליהם כתבתי ממש לאחרונה הם רק דוגמה. והנה מגיע לאוזני יוצר חדש בשם רועי גליק שגם הוא טוען שנכון לעכשיו הוא "מקליט ופועל לבד בבית" ושומעים את זה.

שומעים את זה בעדינות של שיר הביכורים שלו, "את ואני זמן". שומעים את זה באותנטיות, ובאווירה הכמעט אינטימית שהשיר משרה ואני אוהב את זה.

המוזיקה של רועי ללא ספק אינה מתאימה לכולם (בלשון המעטה) אבל כל כך כיף לשמוע סוף סוף קצת מוזיקה ניסיונית, קצת אוונגרדיות בין כל השעמום הזה שנקרא המוזיקה הישראלית. סוף סוף יצירה אמיתית לשם היצירה. ובכל מקרה שיר שנפתח עם משפט מקסים:  "את ואני עומדים על החול עונדים חלקי חילוף…" לא באמת יכול להיות רע. אני כבר מחכה לשמוע מה עוד יש לרועי לתת לנו.

דרור לביא- חסד

"חסד", הסינגל האחרון מתוך אלבום בכורה של דרור לביא, "כח המשיכה", ללא ספק מוכיח שהמוזיקה של היוצר מגיעה ממקום אמיתי וכנה אבל לצערי הוא לא תפס אותי. לא הרגשתי שום התפתחות או עניין וגם לא את הניצוץ הזה שיבעט לך בבטן ושתרצה ממנו עוד. לא מדובר בשיר רע, אלה פשוט בוסר. משעמם.

אגב, מכיוון שהאלבום השלם כבר בחוץ, אני מודה שתוך כדי כתיבת שורות אלה גם הגנבתי כמה האזנות לחלק משירי האלבום, מה שעוד יותר חיזק את דעתי שמדובר בתוצר ראשוני, סוג של ניסוי כלים לפני הדבר האמיתי שאולי יקרה באלבום הבא.

לדו"ח המקר #14
לדו"ח המבקר #13
לדו"ח המבקר #12
לדו"ח המבקר #11
לדו"ח המבקר #10
לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

 

זואי זולטק

באנר מועדון תרבות

האהבה מתה- על Hospice של The Antlers

Hospice, אלבומם השלישי של The Antlers, מספר את סיפורו של עובד הוספיס שמתאהב במטופלת גוססת. אל תצפו לסוף טוב.

לפני קצת יותר משנה העליתי כאן פוסט על 15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם שמאז הפך לאחד הפוסטים הנקראים ביותר של מועדון תרבות (מסתבר שיש הרבה אנשים עצובים בעולם).

אבל כשכתבתי את הפוסט המדובר לא הכרתי את 'הוספיס' ובדיעבד אני מרגיש כמו אידיוט מושלם כי לידו אלבומים כמו Sea Change של בק או Disintegration של הקיור נשמעים כמו מסיבות כיתה. פאק קוראים לאלבום הוספיס שזה המקום אליו אנשים הולכים בשביל למות כן?

ובכל זאת כמאמר הקלישאה, עדיף מאוחר מאשר אף פעם, ולמרות שאין בו שום דבר שמח, אני יותר משמח שגיליתי את האלבום הזה כי כמה שהוא קורע את הלב ככה הוא גם מלא ביופי.

"אין שום דבר שאוכל לעשות בשביל להציל אותך, המקהלה תשיר והדבר הזה יהרוג אותך…"

כמו ג'סטין ורנון עם בון איבר, גם הסיפור של 'הוספיס' מתחיל במוזיקאי בשם פיטר סילברמן שהחליט להתבודד בדירה בניו יורק תוך שהוא מדיר את עצמו מכל פעילות חברתית בשביל להתרכז במוזיקה. הפעם, בניגוד לשני אלבומיו הקודמים, צירף אליו סילברמן גם שני נגני אולפן שהפכו את האנטלרס מפרויקט סולו ללהקה של שלושה.

התוצאה היא אלבום שמוזיקלית נשמע טוב יותר ולירית מגובש יותר. ה- Lo-Fi (היי Neutral Milk Hotel), הניסיוניות והאינטימיות לחלוטין כאן, אך האלבום נשמע קוהרנטי ומהודק מאי פעם, עניין קריטי כאשר מדובר באלבום קונספט.

"רגע, אלבום קונספט אמרת?" כן. אבל אל תרתעו לא מדובר באיזה אופרת רוק פומפוזית סטייל Tommy, מגלומנית כמו The Wall (כבודן הענק במקומן מונח) או אפילו יצור כלאיים מהסוג של American Idiot. 'הוספיס' הוא אלבום קטן ואינטימי להחריד המגולל את סיפורו של מטפל בהוספיס המתאהב במטופלת שגוססת וחיה על זמן שאול. לא מסופר לנו מפורשות ממה סובלת מושא האהבה של המטפל אך יש די הרבה רמיזות לכך שמדובר בסרטן. לא שזה ממש משנה, סיפור האהבה הזה גם ככה לא נועד להתממש וזה לא ספוילר. זו מהות האלבום.

באנר מועדון תרבות

גם באלבומים העצובים והקודרים ביותר שאתם יכולים לחשוב עליהם יש נקודות אור דרכן ניתן לראות ניצוץ של תקווה. אפילו אלבומים שעוסקים באופן ישיר במוות ואבדן "חוטאים" באופטימיות זהירה. כך למשל ב- Funeral של ארקייד פייר נוכל למצוא סגירת מעגל מרגשת, ב- Carrie & Lowell של סופיאן סטיבנס נמצא מחילה וכפרה ואפילו Skeleton Tree של ניק קייב מסתיים ב" זה בסדר עכשיו…".

אבל כאן לא תמצאו את ה- Lovesong של Disintegration. 'הוספיס' הוא יצירה היא קשה להאזנה, לעיתים קשה מדי, שמציגה את הצדדים הכי שחורים של האובדן. החל מהכעס, הדיכאון והסיוטים דרך תיאורי בתי החולים, הרופאים והצינורות ועד לבכי, התסכול והגעגועים. סילברמן לא משאיר אפילו חרך אחד דרכו יוכל להיכנס מעט אור ולאזן במשהו את החושך. על הכל שורה אווירה קלסטרופובית ולא מרחמת שפשוט תשרוף לכם את הנשמה.

מחפשים סוף טוב? זה לא האלבום בשבילכם. לעזאזל סוף טוב, מחפשים מעט אופטימיות? תשכחו מזה. 'הוספיס' ידחוף לכם את האמת המרה לפנים כבר מהשיר הראשון. האהבה לא תמיד מנצחת, אנשים מתים, אלה החיים, עכשיו תתגברו על זה.

"לפתע כל המכונות הפסיקו לעבוד בבת אחת והמוניטורים צפצפו בפעם האחרונה.
מאות אלפי מיטות ריקות יש בכל בתי החולים, רק שלי תפוסה…"

כאמור, בניגוד ליצירות אחרות שנגעו בסרטן, אבדן וכו', בסיפור של 'הוספיס' אין שום רומנטיזציה. אפילו לא זכר למשפטים נוסח: "אני מודה על הזמן שהיה לנו ביחד", "אני מאושר עכשיו שהיא מצאה שלווה". אלה משפטים שמתאימים לסרטים הוליוודיים ופחות לחיים עצמם.

מערכת היחסים שמתוארת לנו ב'הוספיס' היא סופר מורכבת ולצד אהבה גדולה היא היא מציגה לנו גם סצנות אותנטיות ויום יומיות של עצבים, האשמות הדדיות, זריקת חפצים, סיוטים נוראיים, הפלה, אבא דפוק ועוד שלל תיאורים מדויקים מדי שכולנו מכירים מהחיים. המוות מסתבר לא הופך את הכל לקל יותר. להיפך.

באנר מועדון תרבות

ואם בכל זאת תרצו ליהנות מ'הוספיס' אתם תצטרכו להשקיע בו ולשקוע איתו. חוץ מ- Bear הקרוב לשלמות ו-Two שמצליח לפרק אותי בכל פעם מחדש, אין בו שיר שיתפוס אתכם ישירות ולכן צריך ממש לרצות להתמסר לסיפור וליופי החבוי בו. אפילו השירה של סילברמן תאלץ אתכם להגביר את הווליום משום שהוא שר כל כך חלש עד שלעיתים קשה לבין מה הוא אומר. בהתחלה זה עצבן אותי אבל עם הזמן קיבלתי את העובדה שהקול שלו הוא עוד חלק בסיפור העצוב הזה שאף אחד לא ממש רוצה לצעוק אותו החוצה.

יום לפני שדודה שלי נפטרה מאותה מחלה מחורבנת, כתבתי את הטקסט הבא:

"החיים מלאי ניגודים…
היום הגעתי שוב לאחד המקומות שהיו הכי קרובים לליבי. מקום בו הרגשתי תמיד בבית במשך כל כך הרבה זמן. מקום עם כל כך הרבה זיכרונות טובים וחוויות. בית, במלוא מובן המילה, שתמיד קיבל אותי לא משנה איך ומתי.
וגם היום כמו בכל יום אחר לא התאכזבתי. הממטרות עבדו במלוא המרץ בכדי להשקות את הדשא הירוק כל כך. השמיים היו כחולים ויפים מתמיד, הציפורים צייצו, הפרחים פרחו, והאוויר… אוי האוויר הנפלא של הקיבוץ. הפסטורליות בשיאה.
ואז בתוך הבית… הניגוד המושלם. עצב אינסופי שמפלח את הלב ונבלע רק בתוך דמעות של עצב ופרידה. לתמיד….
הטוב תמיד ישכון לצד הרע, היפה תמיד יסבול מצילו של המכוער והשמחה לעד תלווה בצער. תגידו לאהובים שלכם כל יום שאתם אוהבים אותם ותנצלו כל רגע בחיים…"

למרות העצב האינסופי של 'הוספיס', חשוב שיצירות כאלה קיימות. הן מזכירות לנו שלא יכול להיות טוב ללא רע. הן מזכירות לנו שאף פעם לא נעריך עד שלא נפגע, שאחרי הכל אנחנו אנושיים. הן מזכירות לנו שעצב הוא חלק אינטגרלי מהחיים ולהיות עצוב זה הכי אנושי שיש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

THE ANTLERS

באנר מועדון תרבות