דו"ח המבקר #11: Jigi מפציץ, Dorka סתמית, בית ספר לנבואה נפלאים ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

JIGI- Trouble

אחת הסיבות שבגללן התחלתי לכתוב את את דו"ח המבקר הייתה בכדי להעניק במה לאמנים צעירים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם המוזיקה. מקום לשפוט יצירות שעוד לא "התלכלכו" במקומות אחרים. ואכן כמו שקיוויתי אני מקבל כמעט מדי יום סינגלים של אמנים שחלקם רק החלו להקליט, חלקם כבר יותר מבוססים, חלקם עומדים בפני אלבום, חלקם רק הקליטו שיר אחד – הכל לגיטימי ולכולם יש מקום.

כשקיבלתי את הסינגל Trouble של JIGI והבנתי שהמוזיקה של הבחור עדיין בחיתוליה, אני מודה שלא ציפיתי להרבה. למעשה, בכלל לא תכננתי לכתוב עליו. אבל אז החלטתי לתת צ'אנס ו… וואו! פשוט וואו! כבר מהשנייה הראשונה התמכרתי לקטע המופלא הזה! 

Trouble הוא שיר רוק לפנים, לא מתחכם אבל גם לרגע לא משעמם. מקפיץ, מלהיב, לא מתנצל- הכל בחבילה אחת. גם הקול של גי'גי מלא בחיים ואנרגיה כאשר אפילו השירה האנגלית נשמעת מעולה. למעשה מעטים האמנים המקומיים שיכולים לשיר ככה באנגלית ולצאת מזה בחיים. לייק ענק גם למפיק הבאר שבעי המוכשר, מיקי אביעוז, שאין לי ספק שאתם תשמעו עליו עוד הרבה (שאפו על סולו ה"פנדר רודס"). אני אתמצת את זה במשפט אחד: בשביל שירים כאלה אני כותב על מוזיקה. שווה לעקוב.

DORKA- Never

אני מעריך את הניסיון של מעיין דור (להלן, "דורקה") ליצור איזשהו קטע פופ EDM שנשמע אקטואלי ביחס למה שקורה מעבר לים, אבל התוצאה הסופית חלשה להחריד. כל כך הרבה רעיונות מוזיקליים נזרקו אל תוך העריכה בזמן ההקלטות שהתוצאה הסופית נשמעת כמו בלאגן אחד שלם. אנדרלמוסיה שנוצרה כאילו על ידי ילד שלמד זה עתה הפקה ובא לו לנסות הכל מהכל. כלי נשיפה, ביט 'אר נ' בי' שהופך למזרחי, תפקידים ווקאליים מיותרים כל אלה ועוד מקשים להאזין לשיר ולהבין מה קורה בו. עם קצת יותר הידוק ופחות בלאגן זה עוד איכשהו יכול היה לעבור אבל כרגע זה סתמי. וזה הדבר הכי גרוע שאפשר לומר על מוזיקה.

באנר מועדון תרבות

בית ספר לנבואה- הנה ימים באים

איך זה נשמע כשארבע חברה דתיים מחליטים לתת ברוק? בדיוק במו בית ספר לנבואה. ההרכב שפועל מ- 2014 מורכב מלא פחות מאשר 4 בוגרי ישיבות שעושים רוק לפנים ונשמעים פשוט מעולה! "הנה ימים באים" הוא סנונית ראשונה מתוך אלבום קונספט חדש בשם "מי אתה ומה אתה עושה פה באמצע הרחוב" בהפקתו של פילוני. האלבום מורכב בסך הכל מ- 5 שירים אך כולם בעלי מטרה אחת- לספר סיפור אחד מכמה זוויות שונות.

כמה נדיר למצוא להקות רוק נפלאות בימינו (לא רק בארץ) ובית ספר לנבואה, לפחות על פי הסינגל החדש שלהם, בהחלט עונים להגדרה. כמה מוסכמות שוברים החברה הנהדרים האלה. פשוט שיר מעולה שלעיתים נשמע כמו שייגעצ ולפעמים כמו Sum 41 אבל הוא בעיקר נשמע כמו להקה רעבה ומלאת תשוקה שרוצה פשוט לתת בראש ולהראות לעולם מה הם שווים. אם כל האלבום ישמע כמו "הנה באים ימים" אז אין לי ספק שבית הספר לנבואה לגמרי בכיוון הנכון ואני רוצה עוד מזה.

ענת אסתר חיטמן- אוויר אחר

אחרי שנים של דשדוש לא ברור, (כי כישרון תמיד היה שם) עושה רושם שענת אסתר חיטמן סוף סוף מצאה את עצמה. "אוויר אחר", סינגל הבכורה מתוך ה- EP החדש שלה, הוא רוקנ'רול לא מתחנף, עשוי טוב וממכר. הריף האיטי והסקסי מרפרף קצת לארקטיק מאנקיז ואם ככה הולך להישמע האלבום החדש אז אין ספק שחיטמן סוף מצאה את הסאונד שעושה לה הכי טוב. שווה לעקוב.

טוניק קלוניק- כל העצב הזה

לפעמים הגבול בין יומרנות וגאונות הוא נורא דק, כפי שאפשר לשמוע בסינגל הבכורה של ההרכב טוניק קליניק. כאשר קיבלתי  את הסינגל עודכנתי מראש שקשה לעכל את הסגנון המוזיקלי של הלהקה ושהוא נע בין דארק קברט, רוק פסיכדלי ופוסט פאנק. "כל העצב הזה" מתקרב אולי לקברט מטורף כלשהו אבל למען האמת אני לא מוצא אותו מאתגר כמו שאני מוצא אותו מעיק. הקטע לעיתים מזכיר לי (מעט) את הג'ירפות או את נושאי המגבעת, אבל הוא חסר את החן והסטייל של שני ההרכבים. לפחות הקליפ מגניב.

לדו"ח המבקר #10

לדו"ח המבקר #9

לדו"ח המבקר #8

לדו"ח המבקר #7

לדו"ח המבקר #6

לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

22540193_10155066367012081_4788791475294805568_n

באנר מועדון תרבות

 

מודעות פרסומת

He's Back: בק- Colors ביקורת אלבום

סגוליםציון המועדון: ★★★★☆

לפני 3 שנים ב-2014, החליט בק לשבור לנו (שוב) את הלב. זה קרה עם Morning Phase, אלבום אקוסטי, מינימליסטי ובעיקר מלנכולי שנגע בקצוות העצב החשופים ביותר. האלבום הנפלא היה המשכו המוזיקלי והתמתי של Sea Change המופתי מ- 2002, שגם כן הציג לנו את הצד האקוסטי והרגיש של בק. מי שידוע בזכות הניסיונות המוזיקליות שלו הוכיח שהוא יודע גם לרגש. בענק. 

ועכשיו, 3 שנים אחרי Morning Phase, עם למעלה מ- 20 שנות קריירה ו-12 אלבומים באמתחתו, חוזר בק עם האלבום הפופי והשמח ביותר שלו, Colors. עד כמה פופי האלבום החדש? דמיינו הכלאה בין Happy של פראל וויליאמס לבין כל שיר של ג'סטין טימברלייק וזו תהיה נקודת התחלה טובה.

הסנונית הראשונה מתוך Colors יצאה כבר ב- 2015, בדמותו של השיר Dreams שהיה ניסיון של בק לכתוב שיר שיהיה כיף לנגן לייב. הגישה הזאת המשיכה עם בק גם אל תוך הקלטות האלבום החדש כאשר הוא מנסה לתפוס את האנרגיה של הנגינה בלייב ולהעביר אותה מהבמה אל הסטודיו ואל תוך האלבום. התוצאה היא אסופת שירים אנרגטית, מקפיצה, כיפית ופופית מאין כמוה. אני נשבע לכם שאם קייטי פרי הייתה שרה חלק מהשירים האלה, זה לא היה נשמע מוזר. 

כבר משיר הפתיחה המעולה, Colors, לא תטעו בכיוון אליו הולך האלבום. מדובר בקטע חד, מלא אנרגיה שרק יעשה לכם חשק לקפוץ (וכמה שזה מוזר לכתוב את זה בהקשר לאלבום של בק אבל נשבע לכם שזאת האמת). Seventh Heaven שמגיע לאחר מכן כבר נשמע כמו שיר אייטיז נפלא מאזור 1985 ולא מוריד את הקצב לשניה.

באנר מועדון תרבות

עוד שירים ששווה לחפש ביו טיוב הם No Distraction האנרגטי, Wow שהיה נשמע מעולה בכל אלבום של ביונסה, Fix Me שנשמע כמו בלדת אייטיז (כן, שוב) סטייל 'אולטרווקס' או משהו כזה, כאשר מעל כולם עומד Up All Night שהוא ללא כל ספק אחד משירי הפופ המושלמים ביותר שיצאו בשנים האחרונות. שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים ואני עדיין מתקשה להאמין שזה שיר של בק. פשוט גלולת כיף מרוכזת!

ועדיין, למרות השירים הנפלאים שבו Colors לא תמיד אחיד ברמתו. Dear Life למשל חלש, Squre One נשמע כמו משהו לא אפוי והאמת היא שעל Dreams אף פעם לא עפתי. בסך הכל למרות ש- Colors הוא כיף גדול והוא מופק (כרגיל) מושלם, אני עדיין לא בטוח לגבי המשקל הסגולי שלו. האלבום הוא ללא ספק אתנחתא נחמדה ומעניינת בקריירה של בק, משהו חדש שהוא טרם ניסה, אבל אני לא בטוח איזה מטען ישאר ממנו בעוד שנה או שנתיים מהיום. 

"אני כל כך חופשי" שר בק ב- I'm So Free וזה בהחלט נשמע ככה. Colors הוא קודם כל אלבום של בק עבור בק. אלבום בו הוא נותן לחיית הפופ שלו לפרוץ החוצה. האלבום החדש לא נשמע כמו אילוץ או כמו ניסיון להישמע רלוונטי ופופי, זה נשמע כמו משהו שאחרי כל כך הרבה שנים בק באמת ובתמים רצה לעשות. זה נשמע אמיתי, כנה ואותנטי. Colors אולי לא יעמוד בין יצירותיו הגדולות ביותר של בק, אבל לפעמים גם אלבום שהוא כיף טהור זה מספיק. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BECK COLORS

באנר מועדון תרבות

העצב האינסופי: בילי קורגן- Ogilala ביקורת אלבום

בזמן שכריס קורנל הפך לאגדה, אדי ודר נכנס עם פרל ג'אם להיכל התהילה של הרוקנ'רול וקורט קוביין קיבל כבר מזמן מעמד של אל, בילי קורגן נותר מאחור. מאיזושהי סיבה מאוד לא ברורה מנהיגה הבלתי מעורער של ה'סמאשינג פאמפקינס' וממבשרי הגראנג', מעולם לא קיבל את ההערכה וההכרה להם הוא ראוי.

גם ה'פאמפקינס', פרויקט חייו של קורגן ומי שכונתה בעבר "נירוונה הבאה" ושאחראית לאלבום הכפול הנמכר ביותר בניינטיז (Mellon Collie and the Infinite Sadness) כמעט ולא מוזכרת בנשימה אחת עם הלהקות והאמנים הנ"ל וגם לא עם אחרות כמו Alice in Chains, Mother Love Bone, Temple of the Dog ועוד. 

בנוף הגראנג' המכסח של תחילת הניינטיז, ה'סמאשינג פאמפקינס' ובילי קורגן תמיד היו מעט חריגים. הם אמנם נתנו בראש עם הרבה דיסטורשן כמו חברותיהם לז'אנר (בעיקר באלבומיהם הראשונים) אבל הם גם דאגו להוסיף מימד טקסטואלי עמוק ומאתגר יותר למוזיקה שלהם. מבחינה לירית פנה קורגן לבני הנוער בגובה העיניים וחלק איתם את סודותיו הכמוסים ביותר תוך שהוא מעטר את חוויות ילדותיו בדימויים, לעיתים מפחידים, אך ברוב המקרים קורעי לב. הטקסטים שלו לעיתים גבלו בשירה של ממש.

שיא הקריירה של הלהקה הגיע ב- 1995 כאשר שחררו את אלבום המופת הכפול Mellon Collie and the Infinite Sadness. "החומה של דור ה-X" כינה קורגן את היצירה וכמה שהוא צדק. מלבד טקסטים קורעי לב והימנוני רוק נצחיים, הכיל האלבום שלל אלמנטים מוזיקליים חריגים בז'אנר החל מבלדות פסנתר ועד נגיעות של מכונות תופים. 

ההמשך היה פחות טוב עבור ההרכב שאיבד את המתופף ג'ימי צ'מברלין, מה שהכריח את שאר החברים לחקור טריטוריות אלקטרוניות יותר. ההמשך כאמור ידע עליות (Adore) ומורדות (Zeitgeist) כאשר החבר המקורי היחיד שנשאר בלהקה כל הזמן הוא בילי קורגן עצמו. בין לבין הוא שחרר אלבום סולו אלקטרוני רע במיוחד בשם The Future Embrace בשנת 2005 ונתפס עם השנים כלא רלוונטי גם כאשר האלבומים האחרונים שלו במסגרת הדלעות הוכיחו שיש לו עוד הרבה מה לתת.

ועכשיו, אחרי כל התהפוכות, האלבומים ופרויקטי הצד, משחרר קורגן את Ogilala, אלבום האולפן האישי השני שלו. האלבום, שיוצא תחת שמו המקורי של הזמר, וויליאם פטריק קורגן, הוא חיפוש אישי אחר שקט ומזור לנשמה תוך שאיפה לסגירת מעגל עם ימי הילדות, העבר וההצלחה. 

את האלבום הפיק ריק רובין, מהמפיקים הגדולים בהיסטוריה של הרוק (רק הוט צ'ילי פפרס, איירוסמית', AC/DC, ג'וני קאש ועוד) שבהחלטה מודעת הפשיט מקורגן את סאונד הגיטרות המחוספס שכל כך מזוהה איתו והשאיר אותו להתמודד עם הפחדים חמוש בפסנתר וגיטרה בלבד. התוצאה של ההחלטה הזאת מצליחה להפתיע, לרגש ולהישמע אנושית כל כך בכל שיר ושיר. התהליך אגב מזכיר את העבודה המשותפת של רובין עם ג'וני קאש על סדרת ה- American Recordings המופלאה שלו. 

באנר מועדון תרבות

אבל לא רק מבחינה מוזיקלית קורגן חושף את עצמו אלא גם ובעיקר מבחינה לירית. מי שמכיר את הקריירה של קורגן יודע שסגור הוא אף פעם לא היה. הוא תמיד דימם עבור המאזינים שלו ולא פחד לפתוח את הפצעים העמוקים ביותר שלו אל מול כל העולם. אבל הפעם התסכול והכעס מתחלפים בהבנה והשלמה ובתהליך הזה אנחנו מקבלים בילי קורגן חשוף ומצולק שרק תרצו לחבק ולבכות איתו ביחד. 

באמת שכל השירים באלבום טובים ויורדים חלק בגרון אך מעל כולם בולטים Zowie, השיר הפותח, The Spaniards המרגש בטירוף, Aeronaut הנפלא שיצא גם כסינגל הראשון ו- Archer החותם את אסופת השירים הנפלאה הזאת. 

במובן מסוים אפשר להיות ציניים ולשאול: בשביל מה היה צריך בילי קורגן לשחרר אלבום אם גם ככה הוא הכותב הבלעדי בסמאשינג פאמפקינס? האמת היא שאין לי תשובה טובה, אבל בתחושה שלי אלבום תחת שמו הבלעדי אפשר לו להיות יותר הוא עצמו, ללא מחויבות למעריצים של הסמאשינג פאמפקינס. כמו בן אדם שנועל את עצמו לבד בחדר, יכול היה קורגן לשיר ולכתוב את אשר על ליבו ולהוציא את זה החוצה בדיוק בצורה שהוא רצה. גם The Future Embrace מ- 2005 היה שונה לחלוטין מחומרי להקת האם, רק הפעם מדובר גם באלבום טוב.

ובכל זאת, לא מדובר באלבום מושלם. לא כל השירים אחידים ברמתם כאשר בנוסף אני יכול להבין מבקרים שכתבו שאחרי 5-6 שירים האלבום התחיל להימאס עליהם כי בסך הכל כל השירים נשמעים פחות או יותר אותו דבר ומובלים על ידי פסנתר וגיטרה אקוסטית. בחלק מהקטעים (Processional או Half-Life of an Autodidact למשל) אני לא יכול שלא לדמיין את התופים ואת הדיסטורשן נכנסים ומרימים את העניינים לגבהים אחרים. 

Ogilala אולי לא יזכר לדורות אבל הוא בהחלט צעד בכיוון הנכון לשיקום הקריירה של קורגן (אם היא בכלל זקוקה לשיקום). זה אלבום שמוכיח, למי שעוד היה ספק, שקורגן הוא ממשוררי הרוק הכי פחות מוערכים בשלושים השנים האחרונות והוא עדין יכול לרגש ולקרוע את הלב. החורף אוטוטו כאן, הנה לכם אחלה פסקול שיחמם אתכם בלילה. 

ציון המועדון: ★★★★☆

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Billy Corgan

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #10: זהר מאירי גימיקית, תמי בן הדר הזויה, יובל אלמלם בשיר הגרוע בהיסטוריה ומזל שיובל מנדלסון חזר

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

זהר מאירי- קורות חיים

כשהאזנתי בפעם הראשונה לסינגל החדש של הזמרת והיוצרת, זהר מאירי, הרגשתי מעט מרומה. הרגשתי שנפלתי קרבן לגימיק זול. "קורות חיים" הוא שיר המתאר את החווייה המייגעת של כתיבת קורות החיים כמו גם את העובדה שהם לעולם יצליחו לגולל בתוכם את החיים שלנו עצמם. בסדר. נחמד. לא נפלתי. אני יכול לדמיין את השיר מתנגן בגלגל"צ, אבל מהמוזיקה שלי אני מחפש הרבה יותר עומק טקסטואלי ונפח לצלול לתוכו. 

גם כשגיליתי שהטקסט נכתב בהשראת "כתיבת קורות חיים", שירה של המשוררת הפולניה, ויסלבה שימבורסקה, תחושת "הגימיקיות" לא עזבה אותי. עכשיו תראו, אני לא מבקר ספרות או שירה, אבל כשיר פופ, "קורות חיים", לא מפליא ולא מעניין יותר מדי. הוא פרווה כמו בפלה ותפל כמו פירה בלי מלח. אותי זה לא הרשים. אולי בפעם הבאה.

אריק פלדמר- מלכודת דבש

סינגל הבכורה של אריק פלדמר נשמע סביר, נעים, נחמד ועדיין לא מצליח לעשות לי כלום. גם במקרה הזה אני לגמרי יכול לדמיין את השיר הזה מתנגן ביום שבת בצהריים בגלגל"צ יחד עם עוד שירי אמצע הדרך שעלולים לעשות נעים באוזן אבל לא הרבה מעבר לכך. זה נשמע יותר כמו ניסוי כלים לפני הדבר האמיתי. אגב, הייתי ממליץ מאוד לפלדמר לקחת כמה שיעורי קול שישפרו את אותו פלאים. הוא עדיין לא מסוגל להחזיק שיר לבדו.

באנר מועדון תרבות

תמי בן הדר- יש בעולם

תשמעו… כמו כל אחד גם לי באיזושהי נקודה בחיים היה פלרטוט עם מוזיקת עולם. יותר ניו אייג' אלקטרוני סטייל Enigma וכאלה, ועדיין אין לי מושג איך לאכול את תמי בן הדר. "יש בעולם" הוא שעטנז של מוזיקה אפריקאית, ספרדית עם קורטוב להקת "שבע" בתקופת מוש בן ארי לא עלינו, שהוא הכל חוץ מסוחף. במוזיקת עולם (ואני מניח שזו המטרה כאן) המאזין צריך לחוש רומנטיקה למקומות מרוחקים, לדמיין ארצות אחרות ונופים שונים, לברוח מחיי היום יום למיסתורין שאוצרת בחובה המוזיקה. לצערי "יש בעולם" לא מספק אף אחד מאלה. למעשה הוא לפעמים כל כך הזוי שהוא נשמע כמו פארודיה על מוזיקת עולם וזה עוד מבלי לדבר על הקליפ שלו שיגרום לכם להתכווץ בחוסר נוחות.

אני מניח שיש שוק למוזיקה הזאת והאותנטיות של תמי בן הדר יכולה לתפוס אצל מאזינים מערביים שאין להם מושג איפה ישראל ממוקמת על המפה, אבל אני מודה שזה לא כוס התה שלי ואם כבר מוזיקת עולם, יש (גם בארץ) מוזיקאים שעושים אותה הרבה יותר טוב.

יובל אלמלם- חתיך מאירופה

ובפינתנו "לא תאמינו עד כמה זה גרוע עד שתאזינו" מתארח השבוע סינגל הבכורה של הזמרת (ויש מצב שהגזמתי בתיאור) יובל אלמלם. אלמלם (מסתבר) הופיעה בתוכניות הריאליטי "אייל גולן קורא לך" ו"הכוכב הבא" – מה ששוב מעלה את התהיה האם מדובר בזמרת או פליטת ריאליטי. בכל אופן, מראש לא היו לי ציפיות לגבי השיר הזה, בטח לא לאור השם הנוראי שלו, אבל לזוועה בסדר גודל אפי כזה אפילו אני לא ציפיתי.

תראו, אין דבר רע מדי פעם במוזיקה שטותית בשביל הכיף וזה, אבל "חתיך מאירופה" הוא אשפה מוזיקלית שלוקחת את המוזיקה הישראלית 50 שנה אחורה. זאת בכלל לא מוזיקה. לא ברור איך בן אדם תבוני יכול בכלל ליהנות, שלא לומר לשיר, שורות כמו "הופה הופה חתיך מאירופה " או  "הוא אחלה בחור עם לב של ברבור". זה פשוט מביך בכל קנה מידה. זה פתטי. גם ההפקה למקרה שתהיתם נשמעת במקרה הטוב כמו פלייבק של צוות בידור באילת. יש מצב שככה מתחיל הסוף?

יובל מנדלסון- סיפור פשוט

ובהעדר אמנים חדשים שמספקים את הסחורה, כמה טוב שיובל מנדלסון שב לחיינו. אחרי שהעיר את המיינסטרים הישראלי מתרדמת ארוכה עם "שייגעצ", שיחק בקולנוע ובטלוויזיה, שחרר אלבום סולו ואלבום לילדים (מבוגרים?) בשם "יובל המנוול- שירים לבלה", חוזר מנדלסון עם סינגל חדש מתוך אלבום חדש שבדרך.

כרגיל אצל מנדלסון, גם "סיפור פשוט" הוא שעטנז מעניין של רפרנסים תרבותיים ("סיפור פשוט של דייויד לינץ', סיפור פשוט של ש"י עגנון), מחאה פוליטית ("כשהחמור בטלוויזיה הוא גם ראש הממשלה") ואמירה חברתית ("אני אקנה מעיל חדש, אולי גם אגדל מוסטש"). טוב לחיות בתחושה שעדיין יש כאן אמנים בעלי אמירה שעצם היצירה היא פסגת השאיפה שלהם. 

גם הקליפ שמלווה את "סיפור פשוט", בבימויו של רענן פוגל,  נפלא וראוי לציון. בקליפ שכולל מסע בזמן ותחרות שתיה, מתמודד מנדלסון עם עברו כשהכל מצולם בבית הספר בו הוא כיום מלמד אזרחות ובהשתתפות תלמידיו. כי תרבות זה טוב ויפה, אבל חייבים להתפרנס ממשהו.

לדו"ח המבקר #9

לדו"ח המבקר #8

לדו"ח המבקר #7

לדו"ח המבקר #6

לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

יובל מנדלסון

באנר מועדון תרבות

פה גדול מכה שוב: ליאם גאלאגר- As You Were ביקורת אלבום

אלבום הסולו הראשון של ליאם גאלאגר אולי לא ישנה את העולם אבל הוא בהחלט אלבום ראוי, מקסים ומלא כיף שלא מבייש את אחד מאמני הרוק האחרונים בדורנו.

ציון המועדון: ★★★☆☆

אואזיס הייתה הלהקה הראשונה שבאמת הערצתי. הלהקה הראשונה שרכשתי אלבום שלה (What's The Story בגיל 11), הלהקה הראשונה שחיכיתי בכמיהה לכל שיר חדש שלה ולכל קליפ. זו גם הלהקה הראשונה שגרמה לי לאחוז בגיטרה. אי של שפיות בעולם שנשלט על ידי להקות בנים/בנות של סוף הניינטיז. 

באותה תקופה אואזיס הייתה הלהקה הכי גדולה על הפלנטה וכיאה למעמדה, לא עבר יום בו היא זכתה להתעלמות תקשורתית. על הטירוף היו אמונים האחים גאלאגר שסיפקו לתקשורת ים של טינופת אחד על השני עם קורטוב סיפורים פרועים על מעלליהם הביזאריים. כל מבזק MTV הוקדש למה הרסו הפעם האחים גאלאגר וכל עיתון נוער היה מלא בסיפורים על הלכלוכים ההדדיים שלהם האחד על השני. הם היו בכל מקום.

באותו זמן, ואני אומר את זה כמעריץ, ההתעסקות הפנטית הזאת באחים גאלאגר ובמוצא פיהם, הייתה לעיתים מביכה. אבל היום אני לא מסתכל אחורה בכעס (נו, הייתי חייב) אלא מבין שאואזיס, וליאם בראשה, הייתה להקת הרוק הגדולה האחרונה. היום בראייה לאחור אני מתגעגע לסיקור הזה שהיה באיזשהו מקום אולי פתטי אבל גם תשוקה אמיתית לתקופת זוהר מוזיקלית שלא תחזור עוד.

מעבר למוזיקה ולמילים שדיברו על ואל בני הנוער ומעמד הפועלים הבריטי (כיאה לטקסטים ברוק) אואזיס הייתה הלהקה האחרונה שחיה על בשרה את כל קלישאות הרוקנ'רול הכי חבוטות. והם עשו זאת בסטייל. אנשים ללא עתיד שהתגלו במקרה וכבשו בסערה את בריטניה, השתכרויות, תגרות אלימות, פיצוצי הופעות, הריסת חדרי מלון וכמובן סקס סמים ורוקנ'רול. כל אלה היו בתפריט של אואזיס והתקשורת ליקקה את האצבעות. 

שיא הפופולריות של להקה היה בשתי הופעות שקיימה בנבוורת' באוגוסט 1996 בהם צפו לפי הערכות, 400,000 איש כאשר הביקוש עמד על 10,000,000 כרטיסים, מה שהופך את ההופעה לבעלת הדרישה הגדולה בכל הזמנים. היום בעידן האינטרנט, הסמארטפונים והאינסטנט דברים כאלה כבר לא יכולים לקרות. נכון יש את גלסטנברי ושות', אבל עוצמה כזאת של להקה אחת כבר לא קיימת. בטח לא ברוק ולכן מעל הכל, החזרה של ליאם גאלאגר היא קודם כל מרגשת.

9 שנים אחרי אואזיס ו- 4 שנים אחרי Beady Eye, חוזר ליאם גאלאגר לראשונה למרכז הבמה. חצי מהצמד שאחראי לתשעים אחוז מכותרות הצהובונים בבריטניה ובראש 1 בניינטיז וכנראה גם סמל הרוקנ'רול האחרון של דור שנעלם בעידן היו טיוב, הספוטיפיי והקאזה (השם יקום דמו) משחרר את אלבום הבכורה שלו As You Were והתוצאה? מפתיעה לטובה!

כשאמן ששיאו היה לפני יותר מעשור משחרר אלבום חדש, ועוד במקרה זה אלבום בכורה, אתה יודע שהסיכוי שיהיה בו משהו אכיל הוא קלוש. אבל ליאם לא נותן להיסטוריה להפחיד אותו ומספק את הסחורה עם אלבום רוק מעולה שנשמע אקטואלי, כיפי ומספק.

באנר מועדון תרבות

What's The Story Morning Glory בן 29
מה שלא הולך עם גיטרות ילך עם יותר גיטרות: 20 שנה ל- Be Here Now

מי שעוזרים לליאם להישמע טוב ואפילו יותר פופי מתמיד (רחמנא ליצלן) הם המפיקים והכותבים גרג קארסטין (אדל, פינק, לילי אלן, פו פייטרס), אנדו וויט (ברונו מארס, לורד) ודן גרץ'-מרגורט (לנה דל ריי, Keane). יחד, נבחרת העל הזאת מוציאה מליאם את הצד היפה שבו וגורמים לו להישמע משוחרר וחופשי כאילו חובת ההוכחה מעולם לא רבצה מעל האלבום הזה. גם שרידי הבריט-פופ נוכחים וזה ממש בסדר כי הם הם חלק מה-DNA של ליאם. שירים כמו Greedy Soul ו- I've All I Need הנפלאים (השני במיוחד) יכולים היו להשתלב בטבעיות בכל אלבום של אואזיס.

חוץ מאלה בולטים באלבום הסינגלים המעולים Wall of Glass הסיקסטיזי, Chinatown המיוחד  והמהפנט (השיר האהוב עלי באלבום) ו- For What it's Worth שנואל היה מת לכתוב.

אגב נואל, לעומת חומרי הסולו שלו שתמיד סבלו ממעט מיומרנות, ליאם נשאר במקום הבטוח שלו וזה עושה טוב גם לו וגם למאזינים. יהיו אולי מי שיגידו שליאם היה צריך לנסות או לגוון אבל מבחינתי אין שום סיבה, בטח לא באלבום בכורה. זו לא פחדנות, זה המקום הטבעי שלו: רוקנ'רול פשוט, זורם, כיפי, פופי ולעיתים אף מרגש. הכל במינון ובמקום הנכון.

בסופו של יום החשיבות של As You Were היא לא במוזיקה שלו. אין בו שיר שישנה את חייכם, אין בו דברים שלא שמעתם. אבל עצם העובדה שמשהו שחשבתם שנעלם עדיין כאן היא לעיתים נחמה מספקת. ליאם הוא הדינוזאור האחרון בשבט כוכבי הרוק הגדולים ששמים זין על הכל חוץ מהאגו שלהם. הכוכב האחרון של טרום עידן האינטרנט שהדבר היחיד שמעניין אותו יותר מעצמו הוא עצמו. האיש שהספיק לריב עם כל מה שזז, שמצליח לנפק 5 קללות במשפט של 4 מילים, הפה הגדול של עולם המוזיקה חזר ואין ספק שעכשיו הולך להיות יותר מעניין. טוב שחזרת ליאם, ועוד עם אלבום לא רע בכלל!

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Liam-Gallagher-lolla-aftershow-2017-billboard-1548

באנר מועדון תרבות

40 עובדות מדהימות על מוזיקה שירעידו לכם את האוזניים

כל מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שאני בדרך כלל כותב פוסטים חופרים על מהות המוזיקה והקשרים החברתיים שלה וביקורות אלבומים ובלה בלה בלה. אבל יש לי גם פטיש ענק לעובדות ופרטי טריוויה מוזיקליים שמעניינים רק אנשים שהם באמת חולי מוזיקה. קבלו 40 עובדות מדהימות ומעניינות במיוחד שצברתי לאורך הדרך.  

1. Bohemian Rhapsody של קווין הוא ללא ספק אחד השירים האהובים בהיסטוריה. אולי בגלל זה הוא הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי ב-4 שנים שונות. איך הדבר המוזר הזה קרה אתם שואלים? ובכן, השיר כבש את ראש המצעד לראשונה ב-8 נובמבר 1974 ונשאר שם 9 שבועות, כלומר עד ינואר 1975. לאחר מותו של פרדי מרקורי, שוחרר השיר שוב כסינגל ׁ(יחד עם השיר These Are the Days of Our Lives) ב- 5 בדצמבר 1991 ושהה במקום הראשון 5 שבועות ארוכים עד ינואר 1992. 

2. לפני שהתפרסמו: אלביס פרסלי היה נהג משאית, סטינג מורה לאנגלית, מדונה מלצרית ב'דאנקן דונאטס' וג'וני קאש מפענח קודים מוצפנים בצבא.

3. ואם כבר עבודות הזויות, הסיבה שבגללה בקליפ לשיר Smells Like Teen Spirit של נירוונה מופיע שרת עם מגב ודלי (ובכלל אווירה בית ספרית עם שחקני כדורסל, מעודדות וכו') היא בגלל שקורט קוביין נאלץ לעבוד כשרת בבית הספר בו למד. תקופה שצילקה אותו קשות ועיצבה את אישיותו המרדנית. 

4. הקליפ הראשון שאי פעם שודר ב-MTV הוא Video Killed the Radio Star של 'הבאגלס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם ב- MTV אירופה הוא Money For Nothing של 'דייר סטרייטס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם בערוץ 24 הוא "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" של רמי פורטיס.

5. Blue Monday הקלאסי של ניו אורדר הוא סינגל ה- 12 אינצ' הנמכר בהיסטוריה. כמה חבל  שעל כל עותק שנמכר הלהקה הפסידה כסף מכיוון שעלות יצור עטיפת הדיסקט המיוחדת שלו הייתה גבוהה מעלות המכירה. אאוץ'.

6. ואם כבר ניו אורדר, אז כשחמישה מוזיקאים מלאס וגאס חיפשו שם ללהקה המתגבשת שלהם, הם החליטו להיעזר בלהקה פיקטיבית מתוך הקליפ לשיר Crystal של ניו אורדר. שם הלהקה: The Killers.

7. שמו של הנגן היחד שלא מתהדר בזקן בלהקת ZZ Top הוא פרנק בירד (Beard).

8. ארגון זכויות בעלי החיים הבינלאומי, PETA, ביקש מצמד ה- Pet Shop Boys (או כפי שכינתה אותם תקשורת המוזיקה בארץ בשנות השמונים: "נערי חנות חיות המחמד"), לשנות את שמם ל-Rescue Shelter Boys. מיותר לציין שהצמד סרב בנימוס בריטי אופייני לבקשה ההזויה.

9. לריק אלן, המתופף של דף לפרד, יש רק יד אחת. 

10. כשוויליאם ביילי הגיע לקליפורניה, היה לו ברור שהוא זקוק לשם במה יותר סקסי. אז הוא שיכל את האותיות בצמד המילים Oral Sex והיגע לשם Axel Rose. עובדת בונוס: לפני שהוא הפך לכוכב ענק, קיבל רוז 8 דולר לשעה כדי לעשן סיגריות, במסגרת ניסוי באוניברסיטת UCLA.

באנר מועדון תרבות

11. פול סיימון זכה באיזשהו פרס גראמי לפחות פעם אחת במהלך 5 עשורים רצופים. משנות ה-60 ועד ה-2000. כבוד.

12. ללהקת הדאת' מטאל Hatebeak יש סולן ממש מיוחד מאוד בשם וולדו. מה מיוחד בו? ובכן וולדו הוא… תוכי. קונגו אפריקאי אפור ליתר דיוק ואני נשבע לכם שלא המצאתי את זה.

13. מורטון הרקט, סולנה של A-Ha, מחזיק בשיא האירופאי עבור שירת התו היחיד הארוכה ביותר בשיר פופ. זה קורה בלהיט הענק של הלהקה, Summer Moved On, מ- 2001 בו שר הרקט תו אחד יחיד מבלי לעצור במשך 20.2 שניות.

14. אלביס פרסלי הוא במקור בלונדיני. הוא החל לצבוע את שיערו בשחור רק בגיל 15. ולחשוב שהיום כולם רוצים להיות בלונדיניים.

15. את העובדה ש- Thriller של מייקל ג'קסון הוא האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים כולם יודעים. אבל האם אתם יודעים מהו האלבום הנשי (של זמרת) הכי נמכר בכל הזמנים? ובכן התשובה הזאת הולכת להפתיע אתכם: Come on Over של שאניה טווין משנת 1997.

16. זוכרים את להקת ה- One Hit Wonder מהניינטיז: Chumbawumba? נו אלה ששרים את Tubthimping. עדיין לא? נו טוב זה לא שהפסדתם יותר מדי. בכל אופן אז רק שתדעו שהם מחזיקים בשיא גינס לאלבום בעל השם הארוך ביותר בהיסטוריה (קחו אוויר):
The Boy Bands Have Won, and All the Copyists and the Tribute Bands and the TV Talent Show Producers Have Won, If We Allow Our Culture to Be Shaped by Mimicry, Whether From Lack of Ideas or From Exaggerated Respect. You Should Never Try to Freeze Culture. What You Can Do Is Recycle That Culture. Take Your Older Brother's Hand-Me-Down Jacket and Re-Style It, Re-Fashion It to the Point Where It Becomes Your Own. But Don't Just Regurgitate Creative History, or Hold Art and Music and Literature as Fixed, Untouchable and Kept Under Glass. The People Who Try to 'Guard' Any Particular Form of Music Are, Like the Copyists and Manufactured Bands, Doing It the Worst Disservice, Because the Only Thing That You Can Do to Music That Will Damage It Is Not Change It, Not Make It Your Own. Because Then It Dies, Then It's Over, Then It's Done, and the Boy Bands Have Won. לא נגעתי.

17. מטאליקה היא הלהקה הראשונה והיחידה שהופיעה בכל 7 היבשות בעולם אחרי שהופיעה באנטרטיקה ב- 2013.

18. לפני שקראו להם הביטלס, ארבעת המופלאים מליברפול קראו לעצמם Johnny and the Moondogs או בעברית צחה, "ג'וני וכלבי הירח".

19. שלוש חברות מוזיקה בלבד אחראיות ללמעלה מ-80% מהמוזיקה לה אתם מאזינים: Sony BMG, Warner Music Group ו- Universal Music Group.

20. השיר לו בוצעו הכי הרבה גרסאות כיסוי בהיסטוריה הוא  Yesterday של הביטלס. למעלה מ- 3000 כאלה כבר קיימים.

באנר מועדון תרבות

21. הקול מאחורי ה- I'm Loving it, הג'ינגל המפורסם של מקדונלדס, הוא לא אחר מאשר קולו של ג'סטין טימברלייק. הזמר האמריקאי קיבל סכום צנוע של 6 מיליון דולר עבור העניין.

22. מחקר אוסטרלי גילה שכוכבי רוק חיים בממוצע 25 שנה פחות מאנשים רגילים. מועדון ה- 27 מישהו?

23. שלושת חברי נירוונה סולקו ממסיבת ההשקה של אלבומם Nevermind אחרי שפתחו במלחמת אוכל ספונטנית.

24. שמו האמיתי של אלטון ג'ון הוא רג'ינלד קנת' דווייט, של מרלין מנסון הוא בריאן יו וורנר, של  ליידי גאגא הוא סטפני ג'ואן אנג'לינה גרמנוטה ושל לורד הניו-זילנדית הוא (קחו אוויר מספר 2) אלה מריז'ה יאני יליח אוקונור.

25. דקסטר הולנד, סולנה של 'אופספרינג (Offspring), הוא דוקטור לביולוגיה מולקולרית בעוד שבריאן מיי, גיטריסט להקת Queen האגדית, מתהדר בתואר דוקטור באסטרונומיה.

26. ליאו פנדר, ממציא גיטרות הפנדר המפורסמות עליהם ניגנו במהלך ההיסטוריה אמנים כמו דייויד גילמור, ג'ימי הנדריקס, ג'ון פרושיאנטה, אריק קלפטון ואחרים, מעולם לא ידע לנגן בגיטרה.

27. Baby One More Time הוצע תחילה ללהקת הבנות TLC, השיר Toxic הוצע לקיילי מינו ו- I'm a Slave 4U הוצע לג'נט ג'קסון. מה שמעלה את השאלה: בריטני ספירס, אמנית בעלת חוש ריח ללהיטים או פח אשפה מוזיקלי?

28. השיר All Around the World של אואזיס מחזיק בתואר: השיר הארוך ביותר (09:38) שהגיע אי פעם למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי.

29. האלבום Born in the USA של ברוס ספרינגסטין משנת 1984, היה הראשון שהופץ בצורה מסחרית בארה"ב על גבי CD.

30. Sledgehammer של פיטר גבריאל, הוא הקליפ המשודר ביותר בהיסטוריה של MTV.

באנר מועדון תרבות

31. אדי ואן הלן מנגן גיטרה ב- Beat it של מייקל ג'קסון, ג'וני דפ (כן כן, השחקן) מנגן את גיטרת הסלייד ב- Fade in-Out של אואזיס, דייב גרוהל פינק בגיטרה את דייויד בואי בקאבר לניל יאנג I’ve Been Waiting For You ו- While My Guitar Gently Weeps לא היה יפה כל כך לולא היה זה אריק קלפטון שסיפק את צלילי הגיטרה המפורסמת.

32. ג'וש הום שר קולות רקע בשיר Knee Socks של ארקטיק מאנקיז (Arctic Monkeys), מייקל ג'קסון תרם את קולו ל- Girls, Girls, Girls של ג'יי זי ואם תקשיבו היטב, תוכלו לשמוע את קולו של דייויד בואי מעטר את Reflektor של ארקייד פייר (Arcade Fire).

33. מעבר להיותה סדרה מוערכת שנצפית על ידי מיליונים ברחבי העולם, מסתבר שלמשחקי הכס יש לא מעט מעריצים מוזיקאים. בין הלהקות והמוזיקאים שהתארחו בסדרה כניצבים ובתפקידי אורח תוכלו למצוא את: אד שירן, וויל צ'מפיון מ'קולדפליי', גארי לייטבאדי מ'סנואו פטרול', חברי להקת 'סיגור רוס',  חברי להקת המטאל 'מאסטודן', להקת Of Monsters and Men ועוד…

34. הג'זיסט המפורסם בהיסטוריה, לואי ארמסטרונג, ענד כל חייו שרשרת עם מגן דוד למרות שלא היה יהודי. הסיבה? ארמסטרונג שגדל בעוני מחפיר (אביו נטש אותו בילדותו ואימו הייתה זונה) מצא בית חם אצל משפחת קרנופסקי היהודית שאימצה אותו לחיקה כאילו היה משלהם ואף העסיקה אותו בעסק המשפחתי. לאות כבוד לחברי המשפחה החליט ארמסטרונג לענוד למשך כל חייו מגן דוד.

35. השיר Like a Virgin של מדונה נכתב למעשה על ידי גבר המנסה להתגבר על פרידה. אין שום קשר ממשי לאיבוד בתולים. שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם תוכלו למצוא כאן.

36. להיט הניינטיז הענק של שינייד אוקונור, Nothing Compares 2 U, נכתב בכלל על ידי… פרינס והוקלט על ידי פרויקט הצד שלו, The Family. עוד כמה שירים שלא תאמינו שהם קאברים תוכלו למצוא בפוסט קאברים שלא ידעתם שהם קאברים ממש כאן.

37. והנה סיפור שכל ישראלי אוהב להתגאות בו. המדינה הראשונה בה זכו 'רדיוהד' (Radiohead) להצלחה היא לא פחות מאשר ישראל. לפני שהפכה להיות מפלצת אצטדיונים ואחת הלהקות המוערכות בדורה, Creep תפס בארץ ברמות מטורפות (ותודה לפרסומת של ליאור מילר ויעל אבקסיס) והפך את הלהקה לסנסציה מקומית. כך שבאזור 1993, ניתן היה לתפוס את חברי הלהקה בין היתר חותמים על דיסקים בדיסק סנטר ומופיעים ברוקסן ובקיסריה. לא פחות ממדהים. 

38. פעם תהיתם מי זאת "אנני" שמייקל ג'קסון שואל אותה אם היא בסדר בלהיט הענק שלו מ- 1987, Smooth Criminal? אז למי שלא יודע בובת אנני (Annie Doll) זו שמה הבובה עליה מתאמנים בהגשת עזרה ראשונה, והדבר הראשון שעושים בעת הגשת עזרה ראשונה היא לשאול את המטופל "האם אתה בסדר". מכאן כל מי שעבר סדנת עזרה ראשונה יודע שהדבר הראשון שעושים הוא לשאול: ?Annie Are You OK. בום.

39. להקת הרוק הכבד, Rockbitch, שהורכבה בעיקרה מנשים ופעלה בין השנים 1984-2002, נהגה להופיע בעירום מלא, לבצע אקטים מיניים מפורשים על הבמה ובשיא הערב לזרוק קונדומים לקהל ולבחור מתוכו צופים שיצטרפו להרכב מאחורי הקלעים לאורגיה ענקית. ללא ספק מעניק משמעות נוספת לסקס, סמים ורוקנ'רול.

40. לפי שרוברט צימרמן הלך על שם הבמה, בוב דילן, הוא כינה את עצמו אלסטון גאן.

רוצה פוסטים חדשים לפני כולם?>> פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד ולהגיב?>> כנס לפייסבוק!

40 עובדות.png

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #9: יהונתן שלמה מנפץ סטיגמות, מורן מייזלס מלאת פוטנציאל, "ג'ואי" מזעזע ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

יהונתן שלמה- טיפה

כשקיבלתי לידי לראשונה את סינגל הבכורה של יהונתן שלמה, ראיתי את התמונה שלו והבנתי מהר מאוד שמדובר בבעל תשובה. כיאה לכך הכנתי את עצמי לעוד אחד מעשרות השירים שאני מקבל בשבוע הנעים על הציר שבין קודש לחול בדרך כלל בליווי גיטרה אקוסטית או פסנתר. בקיצור הכנתי את עצמי למשהו צפוי בואכה משעמם מוות. 

אבל אז הפעלתי את השיר ופתאום… פלא. משהו חדש, אחר מפתיע! למרות שיהונתן באמת חזר בתשובה, הוא לא הופך את האמונה למרכז היצירה שלו (תודה לאל, יש כבר מספיק כאלה) אלא מפציץ ברוק אלטרנטיבי בועט עם טקסטים יומיומיים על אהבה, אכזבה ועוד. כי הרי כמה "מפתיע" לגלות שגם למאמינים האדוקים ביותר יש רגשות ושהם מסוגלים לקחת הפסקה מבורא עולם בשביל לתת בראש עם מוזיקה מעולה. זה אמיץ וזה כיף ששוברים לך סטיגמות ישר בפרצוף. ממליץ בחום להמשיך ולעקוב.

Joey Bar- WOW

ומכיוון שלא יכולתי לחכות לסוף הדו"ח נרוץ מהר לפינתנו "לא יאמן שזה אמיתי מרוב שזה גרוע". והפעם קבלו את ג'ואי. או שעלי לכתוב באנגלית, Joey? בכל מקרה השיר הזה (וכשאני מכנה את הדבר הזה שיר אני מותח לקצה את גבולות המוזיקה פופולרית) הוא סוג של שעטנז מזעזע בין LAMFO שהיו חמים אי שם ב- 2012 לחומרים שנזרקו מרצפת חדר העריכה של דאפט פאנק (ויסלח לי הצמד פורץ הגבולות על שהזכרתי אותו בנשימה אחת עם דבר הזה).

אין מישהו שמעריך ניסיונות מוזיקליים יותר ממני. אבל WOW הוא ניסיון פתאטי לכוון לשוק הבינלאומי. אין שום גוף או היגיון פנימי בקטע הזה, ההפקה גרועה ולא משנה בכמה Auto Tune ישתמש ג'ואי, הוא פשוט לא יודע לשיר.  

באנר מועדון תרבות

מורן מייזלס- כשהדלת תפתח

מורן מייזלס הוציאה ממש לאחרונה את אלבום הבכורה שלה הנושא את שמה. "כשהדלת תפתח" הוא הסינגל האחרון מתוך האלבום ולמרות שהוא רחוק מלהיות השיר הכי טוב בו (התואר הזה שמור ל"שזיפים" וכן אני יודע זה שם ממש מוזר לשיר) הוא בהחלט מעביר את הסאונד שלו. צלילי גיטרה רכים, קצת פסנתר, עיבודי מיתר יפים ומעל כולם קולה העדין של מורן. 

כששמעתי לראשונה את "כשהדלת תפתח" האינסטינקט הראשוני שלי אמר לי שהשיר משעמם בטירוף, שהמיקס לא משהו ושזה עוד ניסיון לחקות את יובל דיין. אבל אני מודה שלאט לאט (כן, אפילו אני הופתעתי) התמסרתי לקולה המלטף של מורן ונהנתי יותר עם כל פעם ששמעתי אותו.  

כאמור האזנתי לכל אלבום הבכורה של מורן והוא לא רע בכלל. מעט בוסרי לטעמי אבל מלא פוטנציאל. בכל מקרה שווה בהחלט לעקוב. 

עדי לוי- Soil and Dust

לקראת אלבום הבכורה שלו, משחרר עדי לוי סינגל נוסף בשם Soil and Dust. השיר נכתב בעקבות השתתפותו של עדי במבצע "צוק איתן" ב- 2014 ובעיקר בתקרית בו נהרגו כמה מחבריו לפלוגה בשטחי הכינוס של קיבוץ בארי.  

תראו אין שום ספק שעדי לוי הוא אחד המוזיקאים המרעננים שיצא לי לשמוע לאחרונה. הנגינה שלו מהפנטת, הקצב נהדר וההפקה של רן שם טוב (איזבו) פשוט מעולה. ובכל זאת במקרה הזה הרושם הוא שהשלם קטן מסך חלקיו. הכל נשמע באמת טוב ומיוחד ומעניין אבל ביחד אין שום 'הוק' או משהו שיתפוס אותך בגרון. אין שום דבר שיתן לך מכה בבטן שיגרום לך לרצות להאזין לשיר הזה שוב ושוב. הוא בסדר. נחמד. לא מספיק. לפעמים צריך לזכור שהחדשנות והעניין הם לא המטרה אלא האמצעי. 

דולב פרנקל- לאן אני הולך

אין ספק שהסינגל החדש של דולב פרנקל הוא בעל הפוטנציאל המסחרי הגדול ביותר מבין השירים בדו"ח הנוכחי, אבל הוא גם המשעמם שבהם. שומעים ורואים שדולב באמת עשה הכל בשביל להוציא תחת ידיו את המוצר הטוב ביותר שיכול היה (בכל זאת הוא הפיק את האלבום בעזרת פרויקט הדסטארט מצליח) אבל לצערי מסתובבים היום לא מעט אמנים בז'אנר שעושים את מה שדולב מנסה לעשות הרבה יותר טוב. ג'ימבו ג'יי הוא רק אחד השמות שעולים לי לראש כרגע.

הכל מאוד מתקתק ב"לאן אני הולך". הכל בסדר, נחמד, חמוד ולא מתריס וחלילה גם לא מתחכם יתר מדי. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל וזה משעמם פחד! כשאני שומע שיר אני מקווה לקבל בעיטה לבטן. משהו שיהפוך לי את הקרביים. "לאן אני הולך" רחוק שנות אור מלעשות את זה ואם ככה נשמע כל האלבום של דולב אז חבל על הזמן שלכם. 

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #8

לדו"ח המבקר #7

לדו"ח המבקר #6

לדו"ח המבקר #5

לכל הדו"חות

באנר מועדון תרבות

היפה והחיה: הנשיונל- Sleep Well Beast ביקורת אלבום

באלבומם החדש, Sleep Well Beast, הנשיונל הפכו רשמית לקולו של דור שלם של אנשים שיש להם הכל אבל אין להם כלום. זה כואב, זה עצוב אבל זה גם כל כך יפה. 

ציון המועדון: ★★★★★

ללהקות הגדולות באמת יש בדרך כלל חיי מדף מאוד ברורים. רוב הקריירות מתחילות מאלבום ראשון מדהים או מלא פוטנציאל, אלבום שני שזוכה לשבחי המבקרים, ממשיכים עם אלבום שלישי שהולך לכיוונים מסחריים יותר ואז באזור האלבום הרביעי או החמישי משהו מתחיל לחרוק. ההצלחה מתחילה לשעמם, זעם הנעורים כבה, המבקרים מתחילים לפהק והקהל הופך אדיש ועובר ללהקה הבאה. 

כמובן שיש יוצאים מן הכלל ושבקלות אפשר לחשוב על יותר מכמה דוגמאות לא רלוונטיות למחזור החיים המאוד כללי הזה שהצגתי. אבל בגדול, זה מה שקורה לרוב הלהקות. סוג של גלגל חיים שמסתיים בחוסר רלוונטיות שמחוויר לעומת ההתחלה. רק לאחרונה הרגשתי את זה עם האלבום האחרון של ארקייד פייר, Everything Now.

אבל הנשיונל מסתבר הם אנומליה. שישה אלבומים יש לניו-יורקים החביבים (במקור מאוהיו) משנת 2001, לא כולל את החדש, וכל אחד מהם יפה יותר מהקודם. בעוד 2 הראשונים, טובים ככל שיהיו, היו פחות אפויים, Aligator השלישי במספר הציג סאונד הרבה יותר מגובש שהביא את הלהקה להמונים. Boxer הבא אחריו הוא כבר אלבום מדהים, High Violet קרוב למושלם ול- Trouble Will Find Me אין לי מספיק סופרלטיבים. 

אז ארבע שנים אחרי Trouble Will Find Me החד פעמי, האם Sleep Well Beast מצליח לעמוד בציפיות ובסטנדרטים המחמירים שהנשיונל הרגילו אותנו? התשובה היא ברורה: כן.

ב- Sleep Well Beast יש את כל הדברים שלמדתי לאהוב בנשיונל. המלודיות הקליטות, העיבודים הקסומים, קול הבריטון של מאט ברנינגר ששורף את הנשמה וכמו תמיד, טקסטים מופלאים על אהבה, פחד וייאוש אשר מתובלים מדי פעם באופטימיות זהירה. בנוסף לכל אלה אנחנו מקבלים גם כמה יציאות פוליטיות (Turtleneck ו- Walk It Back) כי איך אפשר בלי בעידן טראמפ? אבל מעל הכל ולפני הכל מדובר באלבום פרידה. יותר נכון אלבום על פרידה. 

מאט ברנינגר, כמו שאר חברי הלהקה, נשוי באושר וסביר להניח גם בעושר. יש לו ילדה בת שמונה וסך הכל החיים מאירים לו פנים. ועם זאת עדיין מדובר ביצירה שעוסקת בפרידות. ברגע הזה שמפסיקים לנסות, שמפסיקים לחוות, שמפסיקים לאהוב. "אני יודע שזה לא עובד ואף אחד לא אשם בזה…" הוא שר ב- Guilty Party השקט והאלקטרוני.

באומץ רב שר ברנינגר את השדים של כולנו. את הספקות שלנו על מערכות היחסים שאנו חלק מהן. האם יכולתי למצוא מישהי טובה יותר? האם שווה לי להישאר כאן? מה מחכה לי בחוץ? "אני לא צריך אותך וחוץ מזה אני כבר בקושי רואה אותך וכשאנחנו כבר מתראים זה מרגיש כאילו את רק חצי שם. אימהות צעירות רוצות אותי, אפילו רוחות של חברות מהעבר מתקשרות מקליבלנד, הן יפגשו אותי בכל זמן שארצה" מתריס ברנינגר ב- Day I Die שבקלות עומד לצד קלסיקות ענק של הלהקה כמו Mistaken For Strangers, Bloodbuzz Ohio ו- Don't Swollow the Cup.

במקום לפרק את החבילה, ברנינגר מעדיף להתפרק על דף ועט (לעיתים יחד עם אשתו, קארן, שלקחה לראשונה חלק בכתיבה). הטקסטים האלה עוזרים לאותה "חיה" של הכותב המוכשר לישון טוב בלילה. "אמרנו שנמות רק מסודות בודדים, למה את מתחבאת ממני?" הוא פורק תסכול וחשש ב- The System Only Dreams In Total Darkness המדהים שיצא כסינגל הראשון. 

באנר מועדון תרבות

כמיטב המסורת של הנשיונל כל שיר ושיר באלבום החדש מספר סיפור ומצליח להעביר תחושות אותנטיות של סיטואציות שקל כל כך להזדהות עמן. "לכי לישון. תני לי לנהוג, תני לי לחשוב, תני לי לברר איך אני מחזיר אותנו בחזרה למקום שהיינו בו כשנפגשנו לראשונה…" הוא שר בשיר הנושא מחשבות שעברו לכל אחד ואחת מאיתנו בראש.

אבל מעל כולם עבורי עומד Carin At The Liquor Store, בלדת פסנתר מופלאה שמהדהדת ל- Pink Rabbits, כנראה השיר היפה ביותר של הלהקה, מתוך Trouble Will Find Me. לעזאזל מי היה מאמין שהם יצליחו לעשות עוד Pink Rabbits?!

למרות שהנשיונל שומרים רוב הזמן על הצלילים המזוהים עמם, Sleep Well Beast מציג אותם אלקטרוניים מתמיד אולי כזכר לשלל פרויקטים צדדיים שעסקו בהם חברי הלהקה ב-4 השנים האחרונות. רק השנה למשל שחרר ברייס דסנר (גיטרות) את "פלנטריום", אלבום שאפתני יחד עם סופיאן סטיבנס ושני מוזיקאים נוספים.

חלק מהטובקיסטים כינו את האלבום החדש "ה- Kid A של הנשיונל". זוהי הגזמה פראית גם אם היא נאמרה ביחס להתנסות המוזיקלית ולא לשינוי טוטאלי של הסאונד. מכונות התופים והסינתיסייזרים בהחלט נוכחים פה יותר מהרגיל אבל ברכות ועדינות שלרגע לא גורעות מהקסם של האלבום אלא להיפך, הופכות אותו למעניין ומאתגר יותר. 

לא אגזים אם אומר שהנשיונל הם קולו של דור. לא דור של צעירים מרדניים שמחפשים את מקומם בעולם. זהו קול של אנשים כמוני, בני שלושים פלוס, דור ה -Y אם תרצו, שגדלו לתוך עולם של שפע, תעסוקה, טכנולוגיה מתקדמת ואהבה שאיכשהו לא מוצאים מרגוע לנפשם. הכל כל כך מושלם, מוצלח וארוז יפה, אבל בפנים יש חור בלתי ניתן למילוי של עצב ומועקה תמידיים. "חיה" שלא ניתן להשביע.  "שום דבר שאני עושה לא גורם לי להרגיש שונה" מסכם ברנינגר ב- I'll Still Destroy You.

Sleep Well Beast הוא אולי לא האלבום הכי טוב של הנשיונל אבל הוא מסוג האלבומים שמזכירים לך איזה כוח עצום יש למוזיקה. מסוג האלבומים שבשבילם שווה לחיות. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Thr National

 

פט שופ פופ: 30 שנה ל- Actually של פט שופ בויז

אחרי להיט ענק אחד ואלבום בכורה מצליח, חזרו הפט שופ בויז לסיבוב שני עם Actually, אלבום שהגדיר מחדש את היחסים בין פופ לאמנות גבוהה.

ציון המועדון: ★★★★★

ב-1985 הפופ האלקטרוני החדש, שהיה פורץ דרך רק כמה שנים לפני כן, כבר היה הארד קור במיינסטרים. הניאו רומנטיים וילדי הבליץ כבשו את ארה"ב עם 'פלישה הבריטית השנייה' והשליטו על העולם סדר יום אלקטרוני חדש. להקות כמו דוראן דוראן, Human League, Culture Club, יורמית'מיקס ואחרות כבשו את העולם עם צלילי הסינת'פופ והציבו סטנדרט חדש של פופ אלקטרוני משובח. על הדרך הם גם הפכו את אנגליה למרכז המוזיקלי של העולם במקומה של ארה"ב שנתפסה כמיושנת ו"זקנה".

זו הייתה תקופה מרגשת בממלכה המאוחדת. בחסות הפוסט מודרניזם, האופנה הצעקנית הפכה לדבר מקובל ולגיטימי, האנדרוגיניות הפכה למיינסטרים החדש וצלילים חדשים בקעו מהשוליים, מהטלוויזיה או מהרדיו בכל יום נתון. זוהי הייתה עת של שחרור מהנורמות החברתיות המרובעות ויצירתה של תרבות פופולרית חדשה. 

אבל הייתה גם אנגליה של מטה. אנגליה בה מעמד הביניים התקשה לשרוד תחת עול התמורות הכלכליות שהשתיתה אשת הברזל, מרגרט תאצ'ר. מדינה עם בעיות חברתיות וגזעניות שאיימו לקרוע לגזרים את המרקם החברתי העדין שנוצר בשכונות מעורבות של בריטים ומהגרים. השביתות התכופות של כורי הפחם ומגזרים נוספים הפכו את החיים בממלכה המאוחדת לבלתי נסבלים כאשר מעל הכל ריחפה תמיד ה"בעיה האירית". 

כך קרה שבתוך ההדוניזם המוזיקלי של שנות ה- 80, התפתחו הרכבים ששאפו לקחת את הסגנון החדש ולהוסיף לו טוויסט של רצינות. לנגוע בנושאים האקטואליים של בריטניה ולהראות לעולם שגם פופ יכול לעסוק בנושאים פוליטיים וחברתיים בוערים. דפש מוד היו כאלה כמו גם OMD, Tears For Fears ואחרות. אבל מעל כולם עמדו 2 גברים אנגלים ואפורים למדי בשם ניל טננט (עורך ראשי במגזין המוזיקה Smash Hits) וכריס לאו (סטודנט לארכיטקטורה) שהקימו בתחילת העשור את פט שופ בויז. מטרתם המוצהרת של השניים מההתחלה הייתה להוכיח לעולם שמוזיקה אלקטרונית ופופ בפרט, יכולים להוות קרקע פורייה לדיון בנושאים עמוקים ומלאי משמעות כמו הרוק ממנו הם כל כך סלדו.

הוכחה לכך קיבל העולם כבר עם סינגל הבכורה הסופר מצליח של הצמד, West End Girls. השיר ששאב השראה מ- The Message החלוצי של גרנדמאסטר פלאש, עסק בהבדלי המעמדות בלונדון השסועה, בתרבות הצריכה ובחיים האורבניים תחת התאצ'ריזם הדורסני. השיר הקאנוני הזה היה הלכה למעשה שיר ההיפ הופ הראשון שכבש את המצעד הבריטי ופתח את דלת הממלכה המאוחדת לראפרים אפרו-אמריקאים.

באנר מועדון תרבות

אלבום הבכורה של הצמד, Please (כמה בריטי מצידם), שיצא במרץ 1986 הציג על העטיפה שלו תמונה ממוזערת של הצמד כאנטיתזה מובהקת לצבעוניות, יש היאמרו מוגזמת, שאפיינה את המוזיקה הפופולרית באותה תקופה. האלבום זכה להצלחה מסחרית וביקורתית כאחד. אבל את התותחים הכבדים הם שמרו כנראה ל- Actually, אלבומם השני.

בהרבה מובנים Actually הוא המשכו הישיר של Please וביותר ממקרה אחד הודה ניל טננט כי שירים שנכתבו ל- Actually יכלו להכנס ל- Please ולהיפך. ועם זאת, ולמרות שיצא רק 18 חודשים לאחר מכן, Actually עדיין מציג התפתחות מוזיקלית וסאונד מעניין ומגובש יותר. One More Chance שפותח את האלבום משתנה ומפתיע בלי הפסקה, It Couldn't Happen Here זוכה לתזמור כלי מיתר מפעים והדואט המשובח עם דסטי ספרינגפילד, ?What Have I Done To Deserve This, בעל העיבוד המדהים הוא אחד השירים הכי יפים של האייטיז. אין ספק שזה האלבום שעיצב את הסאונד של הבויז.

אבל בנוסף לעיבודים הנפלאים והשירים הבאמת על זמניים, Actually מציג את החומר ממנו עשויים הפט שופ בויז. את הדנא שלהם בשיאו: היכולת לשלב בין מלודיות פופ קסומות לליריקה מאתגרת. או כמו שרוברט כריסטגאו, "סנדק הרוק", מבקר המוזיקה החשוב בהיסטוריה ומעריץ גדול של הצמד כתב: "Actually הוא אלבום פופ אמיתי, עם משהו אמיתי לומר".

כך למשל Shopping עוסק בתהליכי ההפרטה הפראיים של מרגרט תאצ'ר, It Couldn't Happen Here מביע את החשש ממחלת האיידס ושובל המוות שהיא מותירה אחריה ו- King's Cross המופלא בתחנת הרכבת המיתולוגית והמוזנחת של לונדון כאנלוגיה לאנגליה המתפוררת. אבל מעל כולם ניצבים It's a Sin היוצא נגד הכנסייה ונאסר להשמעה בחלק מתחנות הרדיו בממלכה ו- Rent שמעבר להיותו שיר מופלא ביופיו המתאר אהבה נצלנית בעלת אופי קפיטליסטי מובהק, הוא גם מציג את המשפט היפה ביותר בתולדות הפופ: "אני אוהב אותך, את משלמת לי את שכר הדירה".

פט שופ בויז כאמור זכו להצלחה החל מהסינגל הראשון שלהם, אבל Actually הדגיש ביתר שאת את הייחוד של הבויז, את ייחודם בנוף המוזיקה ואת העובדה שהם כאן בשביל להשאר. ברבות השנים מכר הצמד למעלה מ-50, זכה באינספור פרסים והשפיע על אמנים כמו מדונה, הקילרס, ליידי גאגא ואחרים. הם הפכו שם נרדף לפופ איכותי ולעובדה שמוזיקה יכולה לפנות סימולטנית גם לראש, גם לרגליים וגם ללב. והכל התחיל Actually. רוצו לשמוע.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PSBACTUALLY

באנר מועדון תרבות

מה שלא הולך עם גיטרות ילך עם יותר גיטרות: 20 שנה ל- Be Here Now של אואזיס

ציון המועדון: ★★★☆☆

אלבומם השלישי של Oasis הוא האחרון בתור הזהב שלהם. עם צאתו הוא נתפס ככישלון מהדהד אבל בשנים האחרונות הוא הולך וזוכה לעדנה ביקורתית. אז איפה האמת? כמו תמיד אי שם באמצע.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את הקליפ לשיר D'you Know What I Mean. הייתי בן 12 עם פז"מ של שנתיים חרישה על Defenetly Maybe ו- What's The Story Morning Glory וחיכיתי בכיליון עיניים לשיר חדש של הלהקה האהובה עלי.

ואז יום אחד זה הגיע. ככה Out of The Blue עבורי. הדלקתי את הטלוויזיה כהרגלי על MTV וקלטתי בזווית העין את חברי הלהקה יורדים אט אט ממסוק צבאי ומתחילים לג'מג'ם. זר לא יבין את ההתרגשות שעלתה בי. על רקע חורבות מלחמה ואל מול עשרות צעירים מרדנים המדליקים נורים ורימוני עשן, הפציצו אואזיס ב- 7 דקות ו- 23 שניות אפיות ומגלומניות להחריד שב- MTV דאגו לשדר במלואם בתקופה שלערוץ עוד היה אכפת ממוזיקה. רעש מופלא של גיטרות ופידבקים יחד עם קולו המוכר של ליאם גאלאגר הפכו בין רגע לגל של סאונד גדול מהחיים שהציף את האזניים שלי בכל טוב. אין ספק, הלהקה הגדולה בעולם חזרה ובענק. 

כמובן שמיד רכשתי את הסינגל (כן, היו כאלה פעם) וחרשתי אותו לעייפה במשך חודש שלם עד שסוף סוף שמתי את ידי על האלבום המיוחל. אבל אז קרה דבר מוזר. מהר מאוד אחרי שלחצתי על כפתור ה'פליי' כל ההתרגשות התפיידה כלא הייתה. חיפשתי את הנשמה של אואזיס, את קולו של מעמד הפועלים הבריטי, את הטקסטים הלא גאוניים אך המאוד ארציים של נואל, אבל כל אלה התחבאו תחת הררי גיטרות. מה רבה הייתה אכזבתו של אותו ילד שכמעט וחגג בר מצווה.

עכשיו תראו, אואזיס מעולם לא הייתה להקה שהתקמצנה על גיטרות (ע"ע: Colombia, Morning Glory, Rock 'n' Roll Star ועוד…) אבל Be Here Now נשמע כאילו המבוגר האחראי השאיר את הילדים לבד והם ניצלו את הרגע בשביל להגביר את הווליום במגברים עד הסוף בשביל לחרפן את השכנים. בחלק מהשירים יש כל כך הרבה תפקידי גיטרה וכל כך הרבה דיסטורשן שהתוצאה היא מן עיסה מוזיקלית לא ברורה כשאפילו המילים נאבקות לצאת החוצה. 

לפעמים זה נשמע כאילו ממרום מושבם כלהקה הגדולה בעולם (ושלא תטעו, ב-1997 אואזיס הייתה הלהקה הכי גדולה בעולם) כל המגלומניה פרצה החוצה ללא פיקוח וללא מעצורים. לעיתים עוד ניתן להכיל את זה (Fade In-Out או  I Hope, I Think, I Know) אבל לפעמים פחות (My Big Mouth או It's Getting Better Man).

כל זה לא בא לומר ש- Be Here Now הוא אלבום גרוע. ממש לא. הוא אלבום לא מספיק מהודק, חסר פרופורציות באורך שלו ומעל הכל מפוספס, אבל גרוע הוא לא. חוץ מ- D'you Know What I Mean שלדעתי לא מקבל את הקרדיט הראוי לו, גם Stand By Me המושמץ הוא אחלה שיר (שוב, עם יותר מדי תפקידי גיטרות אבל עדיין), All Around The World הוא יצירת מופת בעיני ומעל כולם עומד השיר שתמיד גורם לי לבכות, Don't Go Away שכתב נואל בזמן שאימו היה מאושפזת בבית החולים והוא היה בטוח שהוא מאבד אותה. כל אלבום, לא אכפת לי איזה, שמכיל שיר כמו Don't Go Away לא יכול להיות כזה גרוע. 

Be Here Now הוא האלבום שנמכר בקצב הכי מהיר בהיסטוריה הבריטית. 424,000 עותקים ממנו נמכרו רק ב-24 השעות הראשונות לצאתו. פסיכוטי לגמרי. המספרים האלה מראים כמה הייפ היה סביב אואזיס. כמה חשובה היא הייתה לקהל הבריטי ובאיזה נאמנות הוא גמל לה חזרה. אבל מעבר לכך, ממחישים המספרים את הציפיות העצומות שהיו מהלהקה לשחרר עוד יצירת מופת ולכן ל- Be Here Now מלכתחילה לא היה שום סיכוי לעמוד ברף הציפיות שהוצב לו.

לא באמת משנה איזה אלבום הגאלאגרים היו משחררים הוא לא היה עומד בקריטריונים המחמירים של אלבומיהם הראשונים והעל זמניים וזאת הסיבה לכך שהביקורות שקטלו את האלבום בזמן הווה היו קצת לא פייריות כי Be Here Now, על כל מגרעותיו, ויש כאלה, לא אלבום כזה רע. הוא פשוט לא טוב כמו אחיו הבוגרים.

באנר מועדון תרבות

ככל שהביקורות הלכו והחריפו גם המכירות הואטו ועד 1999 האלבום הפך האלבום לנמכר ביותר בחנויות יד שנייה (כלומר, הכי הרבה אנשים נפטרו ממנו לחנויות יד שנייה). הכישלון (היחסי) של Be Here Now בביקורות ובמכירות מסמל את סוף עידן הבריט-פופ ואת סופה של אואזיס כלהקה הגדולה על הפלנטה. זמן לא רב לאחר מכן אף נטשו אותה ה"פולים" פול "בונהד" ארתורס ופול "גיגסי" מקאגן מדור המייסדים. 

בניגוד לאחרים אני שמרתי לאחים גאלאגר חסד נעורים והמשכתי לעקוב אחריהם עד בערך אמצע העשור החדש של המילניום, ולמרות שהוציאו עוד אלבומים מושמצים לצד כאלה שהוכתרו כקאמבקים מהוללים, Be Here Now היה ונשאר האלבום הכי שנוי במחלוקת שלהם. היצירה השאפתנית ביותר שלהם שבסופו של דבר הביאה לנפילתם. אבל כמו שליאם אומר I Don't Give a Fuck, אני עדיין אוהב אותו. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Image result for oasis be here now

באנר מועדון תרבות