קצת אור בחושך: ניק קייב- Ghosteen ביקורת אלבום

אחרי 35 שנות קריירה ו- 16 אלבומים, יש מצב שניק קייב וה- Bad Seeds שלו, הוציאו את אלבומם היפה ביותר.

ציון המועדון: ★★★★★

לכל אורכו של יום חמישי האחרון, פיד הפייסבוק שלי התמלא בשלל פוסטים מלאי התרגשות וציפייה שלא הייתה מביישת את גמר ליגת האלופות. זה התחיל עם העמודים של מגזיני המוזיקה הגדולים והחשובים ביותר והמשיך עם שלל חברי הפייסבוק שלי. כולם הודיעו כי בשעה 22:00 בדיוק יתחברו ליו טיוב ויאזינו לייב לאלבומו החדש של ניק קייב.

כמיזנטרופ שפחות אוהב הייפ, לא הצטרפתי לחגיגה. חיכיתי כמו ילד טוב לבוקר שאחרי שאוכל להאזין לאלבום לתומי ו"לבדי". ועדיין, עצם העובדה שאירוע מוזיקלי נוגע ומאחד כל כך הרבה אנשים מסביב לגלובוס (ולא כזה שחוגג סינגל חדש של סטטיק ובן אבל), זה עניין די מרשים. בטח בעידן הסטרימינג שהלויאליות שלנו כמאזינים לאמנים ואלבומים הולכת ונשחקת.

באנר מועדון תרבות

אין הרבה אמנים שצפייה לאלבום חדש שלהם היא בגדר אירוע, אבל לניק קייב עדיין יש את ההילה הזאת שמייחדת אותו והופכת כל דבר חדש שהוא מוציא למיוחד, לכן ההתרגשות סביב אלבומו החדש וה- 17 במספר, Ghosteen, הייתה כזאת גדולה. 

מה שעוד יותר חיזק את הבאז וההתרגשות היא העובדה הפשוטה שמדובר באלבום לא פחות ממפעים. אגדיל ואומר שיש מצב שזהו אלבומו הטוב ביותר בקריירה של ניק קייב.

15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם
20 שירים עצובים שיגרמו לכם לבכות

Ghosteen הוא חווייה מטלטלת של עצב אינסופי המכיל בתוכי יופי בלתי נגמר. כמו שקיעה ארוכה המגלמת בתוכה גם יופי עצום אך גם חשש מפני הלילה הקרב, ניק קייב מצליח לדקור את הלב ולגרום לנו לבקש ממנו להמשיך. 

התופים וכלי ההקשה נעדרים כמעט לחלוטין מהאלבום ומי שלקח את המושכות אליו הוא וורן אליס הבלתי נלאה עם הפסנתר, התכנותים והאלקטרוניקה הרכה. יחד עם שימוש חכם בסינתיסייזרים אנלוגים מצליח אליס ליצור אווירה חלומית, כמעט כמו של מוזיקת אמביאנט ולהעניק לטקסטים השוברים של קייב את הבמה הראויה להן.

ואכן קייב מצידו מנצל כל רגע מהקנבס שמעניק לו וויליס. כמו אמן מיוסר קייב מורח את מילותיו לכל עבר ושר על אהבה, אבדן וניסיונות להשלמה שלא צולחים. קייב טווה סיטואציות אמיתיות ומטאפוריות בצורה מעוררת השתאות באופן שקשה לא להישאב לתוכם ולשכח לרגע את העולם האמיתי.

כזכור ב- 2015 בנו של קייב, ארתוב, נהרג. בעוד שנוטים לסמן את אלבומו הקודם, Skeleton Tree, כאלבום ההתמודדות של קייב עם המוות של בנו ארתור, האמת היא שרוב השירים נכתבו לפני הטרגדיה.

זאת בניגוד לשירים ב- Ghosteen שמהדהדים אל אותו אובדן ועוסקים בניסיונות הכושלים של קייב להתמודד איתו. לכל אורך האלבום קייב מחפש השלמה, שלווה אך לא מצליח למצוא היגיון בבלאגן. רק לפעמים, כמו ניצנוצי כוכבים רחוקים ובמילים בודדות, מצליח קייב לשפוך מעט, ואני אומר זאת בזהירות, אופטימיות. "גחליליות שפועמות במעומעם בחשכה" כפי שקייב עצמו אומר ב- Fireflies.

"העתיד מתנפץ כמו גל והעבר משחרר מאחיזתו הפראית…" הוא שר ב- Sun Forest המדהים ושולח לפתע ובלי התראה ניצוץ קטנטן של אור בתוך החושך. מי יודע, אולי יום אחד גם נשמתו של המשורר המיוסר תזכה לקצת שקט ומזור והעולם יראה כמו עטיפת התקליט האוטופית. אבל עד שזה יקרה אנחנו נמשיך להאזין ולבכות יחד עם Ghosteen.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

nick-cave-ghosteen-1570030661-828x536באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

15 שנים ל- Funeral של ארקייד פייר

אלבום הבכורה של ארקייד פייר מצליח לתפוס את תחושת הבלבול, הטראומה והפחד שהשתלטו על העולם אחרי פיגועי ה- 11 בספטמבר. למרות שמו המורבידי, Funeral מצליח להישמע אופטימי ומלא חיים גם היום.

ציון המועדון: ★★★★★

תשע שניות לוקח לקלידים ולגיטרה להכנס בשיר Neighborhood #1 שפותח את Funeral. תשע שניות זה גם בדיוק הזמן שלקח לי להתאהב ביצירה הזאת של ארקייד פייר ולהבין שלא מדובר כאן בעוד אלבום.

איזה עוד יצירה פופולרית שאתם מכירים נפתחת בשיר על זוג ילדים שמנסים למצוא את מקומם בעולם פוסט אפוקליפטי מושלג? בעודם נלחמים לשרוד, הם נאחזים בשביבי זכרונות מהעולם הישן כשאפילו את שמות האנשים שהכירו הם מתקשים לזכור.

כמובן שהשיר הוא אנלוגיה לזוג אוהבים צעירים שחולמים לחפור מנהרות מתחת לחדרי השינה שלהם בכדי להתאחד ולברוח יחד מהשכונה, מההורים והמסורות המרובעות שמחזיקות אותם כנועים וצייתניים לכל מה שהם לא מאמינים בו.

השיר הזה מהווה למעשה את תמציתו של Funeral, אחד האלבומים היפים, המשפיעים והחשובים של 15 השנים האחרונות. ניסיון לברוח לאמת פשוטה לפני שהעולם יתפוצץ בפנים של כולנו. 

"מכיוון שאין איש בסביבה נוכל להאריך את השיער שלנו ולשכוח את כל מה שידענו" שר באטלר בשיר. המוטיב הזה של ילדים הכבולים בפרברים לשלשלאות המודרניזציה, הציפיות של הוריהם והדרישה החברתית להפוך למבוגרים מפרנסים ומשעממים הוא מוטיב שחוזר על עצמו לא רק בטרילוגיית שירי Neighborhood שפותחת את היצירה אלא לכל האלבום ולמעשה לכל אורך הקריירה של ארקייד פייר.

5 שנים ל- THE SUBURBS של ארקייד פייר
האש כבר לא שורפת: ארקייד פייר- Everything Now ביקורת אלבום

ארקייד פייר הוקמה בתחילת שנות ה- 2000. אבל בניגוד לסיפורי סינדרלה אחרים על להקות שהגיעו משום מקום וכבשו את העולם, הקמתה של הלהקה הזכירה יותר את הכלה מאיסטנבול מרוב התנגשויות אגו, ויכוחים, פיצוצים והתפטרות על הבמה.

למזלם של חברי ההרכב, הלב הפועם של היה ונשאר ויין באטלר, הסולן וכותב המילים הראשי, ואישתו המוזיקאית והזמרת, רז'ין שסיין. השניים ידעו לגבש סביבם מוזיקאים מוכשרים ומגוונים (כולל אחיו של ויין, ויל) שהפיחו חיים בטקסטים מלאי המשמעות של באטלר.

ההופעות המפוצצות, ההייפ והסאונד הייחודי שהציגה הלהקה (מן פולק צועני מחושמל), הביאה לה בסופו של דבר חוזה הקלטות בחברה העצמית Merge Records שהכירה לעולם אמנים כמו Buzzcocks, Caribou ו- Neutral Milk Hotel, שהרבה בזכותם החליטו ארקייד פייר להסכים להצעת הלייבל.

בסופו של דבר, Funeral, אלבום הבכורה של הלהקה יצא ב- 14 בספטמבר 2004 והפך מהר מאוד ליקיר המבקרים. פיצ'פורק, שהפך באותה תקופה לשופר הקול האיכותי של מבקרי המוזיקה, אימץ את האלבום ובחר בו כאלבום השנה ובמקום השני ברשימת אלבומי העשור.

למעשה Funeral הוא האלבום השני שנבחר בהכי הרבה רשימות סיכום של העשור כולו אחרי Kid A של רדיוהד. עד כדי כך האלבום הזה מוערך.

באנר מועדון תרבות

"עץ המשפחה שלי מאבד את כל העלים שלו…"

Funeral הוא אחד מאלבומי הבכורה האמיצים ביותר שיצאו אי פעם. שם האלבום הגיע לאחר שמספר מחברי הלהקה איבדו את יקיריהם והאווירה המלנכולית מצאה את עצמה נכנסת אל מתחת לעורם של השירים.

אבל למרות האווירה המלנכולית והמוות שנכח בעת ההקלטות, האלבום הוא לא אלבום דיכאון. בצורה מפתיעה ואף מעוררת התפעלות, האלבום מצליח להכיל בתוכו גם תחושה אופורית של התרוממות רוח מלאת השראה. אחרי הכל מוות הוא חלק מהחיים.

דוגמה לאמביוולנטיות המופלאה הזאת אפשר למצוא בשיר הסוגר, In the Backseat, בו מתארת רז'ין שסיין כמה היא אוהבת לנסוע במושב האחורי של המכונית ולצפות בעלים הנושרים מן העצים, אך עכשיו היא זו שצריכה לתפוס בהגה. אנלוגיה מופלאה בפשטותה על גלגל החיים וליחסי השכנות האינסופיים בין החיים והמוות.

ומוות לצערי לא היה חסר בעולם בעת הקלטות האלבום. מעבר לאובדן האישי שחוו חברי הלהקה, בעידן של פוסט פיגועי ה- 11 בספטמבר והמלחמה בטרור, המוות היה נוכח כמעט בכל מהדורת חדשות בכל מקום בעולם ושאלות חדשות עלו על סדר היום. שאלות הנוגעות למשמעותן של מילים כמו: אויב, חבר, פחד, עתיד ועוד.

"יצאתי למצוא קצת אור…"

החשש מפני העולם החדש שהתעצב כמו גם הבלבול שנבע מהרצון לשמור את רוח הליברליזם מצד אחד ולמנוע מלחמות מיותרות מהצד השני, בא לידי ביטוי ברוח האלבום. גם אם ארקייד פייר לא התכוונו ליצור אלבום פוליטי, התחושות הדיסוטופיות שנושבות בשירים כמו Neighborhood #1 או Power's Out הופכות אותו לכזה.

זהו פס הקול המושלם לאווירת החושך והפוסט טראומה של פיגועי התאומים, פיגועי ה- 11 במרץ במדריד, עריפות ראשים מצולמות, "חוק הפטריוט" ועוד. 

באנר מועדון תרבות

כלל האסונות הגלובליים הללו שנוצרו על ידי ה"מבוגרים", משפיעים בהכרח גם על דור הילדים שגדל אל תוך מציאות מורכבת ומאיימת. הפחדים שחווים הילדים כמו גם ריבוי המסרים של תרבות הצריכה שנועדה להקהות את חושם, הביאו את באטלר לכתוב כמה מן ההמנונים הגדולים שלו. 

הלכה למעשה, באטלר מבקש להפוך את הדור הבא לביקורתי יותר ומפוכח יותר. הוא קורא לילדים להתנגד לכל מה שנתפס כאמת המוחלטת של עולם המבוגרים שבסופו של דבר הורס כל חלקה טובה ולהבין שלפעמים פשוט משקרים להם.

"אני מרגיש כמו החלילן מהמלין כשאני שר את השיר הזה" סיפר באטלר על Rebellion, שמעודד את הילדים ובני הנוער שלא להיכנע לתכתיבים, למסרים ולשקרים שכופים עליהם המבוגרים.

מדובר בלא פחות מאחד הקטעים המשפיעים ביותר שכתבה הלהקה. השניה המדויקת בה הכינור נכנס ב- 03:50 היא מהרגעים היפים והחשובים ביותר ב- 15 השנים האחרונות. נקודה אחת במרחב שמתמצתת את כל הפחדים והתקוות שלנו לכדי רגע אחד קסום ששינה את מוזיקת האינדי לנצח.

גם ב- Wake Up, "ההמנון" של האלבום והשיר הכי מפורסם מתוכו שב וקורא באטלר "ילדים התעוררו". עם השנים זכה השיר האדיר הזה לאינספור גרסאות כיסוי, הפך להמנון במגרשי ספורט וקידם יצירה נוספת המתארת בריחה של ילדים מהמציאות היום יומית הקודרת אל תוך עולם של פנטזיה ("ארץ יצורי הפרא").

Funeral אמיץ ומעניין לא רק בשל הטקסטים המופלאים שלו אלא גם בשל הבחירות המוזיקליות והאסתטיות שבו. זהו לא עוד אלבום אינדי "רגיל". לכל אורכו תוכלו לשמוע צלילי קסילופון, אקורדיון, כינורות, ויולה, צ'לו ועוד.

מגוון הכלים הללו לא נמצאים שם כקישוטים אלא כחלק אינטגרלי מהעיבודים ומ"העלילה" עצמה והם מעניקים ייחוד למוזיקה של ארקייד פייר.

באנר מועדון תרבות

"כל המבוגרים היו פעם ילדים אך רק מעטים זוכרים זאת…" כתב אנטואן דה סנט־אכזופרי ב"נסיך הקטן" וזו ההרגשה שאני מקבל מ- Funeral. ספקטרום של רגשות שנע על סקאלה של פחד מהול בבלבול שמהול בזעם נעורים.

Funeral הוא באמת אלבום של פעם ב- 15 שנה. יצירת מופת שהגדירה דור. למרות שהיא נקראת "הלוויה", בשביל מוזיקה כזאת שוה לחיות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

funeral-arcade-fire

arcadefire-608x450

 

פאקינג מעולה! לנה דל ריי Norman Fucking Rockwell ביקורת אלבום

אלבומה החדש של לנה דל ריי גורם לכל השיח המאוס סביב האותנטיות שלה להישמע מגוחך מאי פעם. מדובר ביצירה כנה, אמיצה, מרגשת ולעיתים מפעימה, שהיא לא פחות מ"גיים צ'יינג'ר" עבור הקריירה של הזמרת וגם עבור מי שהטיל בה ספק. 

ציון המועדון: ★★★★☆

בינואר 2012 עסק עולם המוזיקה כולו בשאלה אחת הרת גורל: האם הזמרת לנה דל ריי ששחררה זה עתה את אלבום הבכורה שלה, Born to Die, היא זיוף עשוי היטב או הדבר האמיתי? האם הפרסונה, ננסי סינטרה סטייל שלה, היא מקורית או דמות שנועדה ליצור רומנטיזציה משקרת בשביל למכור תקליטים?

השאלה הזאת סביב האותנטיות של לנה דל ריי, או בשמה המלא אליזבת' וולרידג' גרנט, היא מהשאלות העתיקות ביותר שעולות כמעט בכל דיון מוזיקלי. זאת מכיוון שגם היום אמנים שנתפסים כ"אותנטיים" נחשבים לרוב כבעלי אמירה רצינית ו"חשובה" יותר. כפועל יוצא, גם המוזיקה שהם יוצרים נתפסת כמעט אוטומטית כבעלת ערך נשגב יותר ביחס לאמנים אחרים שלא נתפסים כמספיק "אותנטיים".

באנר מועדון תרבות

כמובן שאין תשובה לשאלת האותנטיות של זמרים ולהקות, אלא רק עוד שאלות. לדוגמה: האם כשבוב דילן נטש את הפולק לטובת הרוק החשמלי הוא איבד את האותנטיות שלו? האם כשהסטונס נברו בפח הזבל התרבותי של ארה"ב ודלו ממנו את הבלוז השחור והמופלא זה הפך את המוזיקה שלהם ללא אותנטית? האם כשנינט אימצה את הרוק האלטרנטיבי זה הפך אותה לאותנטית?

בסופו של דבר מה שחשוב זו המוזיקה, ואם היא טובה אז כלל לא בטוח ששאלת האותנטיות מעניינת מישהו חוץ ממבקרי מוזיקה נרגנים כמוני. במקרה של אלבום הבכורה של דל ריי, אני עפתי עליו במיידית למרות הביקורות המעורבות שקיבל בזמנו ולכן כל השיח הזה שהיה סביבה לא עניין אותי. אפילו לא אותה הופעה חסרת חן ב- SNL.

במרחק הזמן, השיח הזה שהיה סביב לנה דל ריי נשמע כל כך לא רלוונטי. עם מלאי מעורר קנאה של שירים מעולים לצד אלבומים חזקים לא פחות, הוכיחה לנה דל ריי במשך השנים שהיא אמנית נפלאה וייחודית בנוף המוזיקלי העכשווי. אבל לשיא כזה אפילו אני לא ציפיתי.

Norman Fucking Rockwell, אלבומה החדש והשישי במספר של הזמרת, הוא לא פחות מגיים ציינג'ר עבור הקריירה שלה. מדובר ביצירה המעניינת, השלמה והבוגרת ביותר של הזמרת עד היום. לא סתם המבקרים בכל העולם עפים עליו בטירוף (ציון פסיכי של 9.4 בפיצ'פורק) ומתחרים ביניהם מי יעניק לו יותר סופרלטיבים.

הסאונד הייחודי של דל ריי הכולל שירה כמעט מאופקת על גבול הלחישה, ועיבודים עדינים ומלטפים על מצע כלי מיתר, כבר הספיקו להפוך לסימן ההיכר שלה. אבל באלבום החדש העיבודים הופכים להיות מינימליסטים ומאופקים עוד יותר.

כמעט בכל השירים הכלי המוביל הוא הפסנתר כאשר בחלק מהמקרים מתלווה אליו גיטרה אקוסטית או כלי מיתר. הבחירה האסתטית הזאת הופכת את האלבום החדש מבחינת סאונד להכי עדין ואינטימי ברפרטואר של הזמרת.

גם הכתיבה של דל ריי השתפרה בטירוף ו- Norman Fucking Rockwell מציג כמה מהטקסטים היותר מושחזים, יפים וכנים שלה אי פעם.

"לעזאזל ילד-גבר, אתה מזיין אותי כל כך טוב שכמעט גרמת לי להגיד: "אני אוהבת אותך" היא שרה בכנות חסרת מעצורים כבר בשיר הנושא שפותח את האלבום. אבל זו לא סתם שורה מלוכלכת וחסרת חן קארדי בי סטייל, זו מצוקה אמיתית וכנה של אישה שפעם אחר פעם נמשכת לטייפקאסטים הלא נכונים, שמצד אחד מסבים לה המון רגעים של אושר צרוף אך בסופו של יום משאירים אותה מדממת על הרצפה.

ואכן לכל אורך האלבום דל ריי מדממת את כל הכאבים שלה החוצה ללא פילטרים, ללא מסכות ועם הרבה אומץ. "אני גמורה, אל תעזוב, אני מתמודדת עם האובדן הכי גדול בחיי" היא שרה ב- The Greatest וללב קשה שלא להשבר.

ב- Love Song, מהשירים היפים באלבום ובכלל בקריירה של דל ריי שלא ברור איך לא יצא כסינגל, היא כבר תוהה "האם זה בטוח להיות פשוט מי שאנחנו?"

Venic Bitch (איך לא חשבו על הטייטל הזה קודם?!) בן התשע דקות ושלושים ושבע שניות, הוא ציור כתוב בצורה מופלאה של סיפור אהבה מושלם, אפילו אוטופי על פניו בין דל ריי למושא אהבתה. אך נבירה עמוקה יותר בטקסט תגלה שגם הסיפור הזה אינו נטול חששות: "כיף מפחיד, אהבה מפחידה…".

השיר אף מציג סולו סינתיסייזר שנשמע כאילו נלקח ישירות מהסבנטיז וזה פשוט מדהים (אנחנו מדברים על אלבום של לנה דל ריי כן?).

למרות שעלולה לעלות מהאלבום תחושה מעט רפיטטיבית בשל העיבודים המינימליסטיים, בסופו של דבר כלל השירים יוצרים יחד פסיפס מרתק של אישיותה של לנה דל ריי כאישה חזקה, יוזמת, אסרטיבית ומוכשרת כמו שד שכמו כל בן אדם אחר, זקוקה לעיתים לכתף להניח עליה את הראש.

עוד שירים בולטים במיוחד הם Fuck it I Love You בו מציגה דל ריי את אחד הביצועים הווקאליים המרשימים בקריירה שלה, Mariners Apartment Complex שיצא כסינגל הראשון מהאלבום, Doin' Time (קאבר ל- Sublime), ו- Bartender, אבל באמת שכמעט ואין שיר חלש לגמרי באלבום.

את הטוב ביותר שמרה לנה דל ריי לסוף עם, Hope Is a Dangerous Thing for a Woman Like Me to Have – But I Have It, שמעבר לעובדה שהוא אחד השירים הכי יפים ברפרטואר של הזמרת, הוא גם אחד השירים הכי יפים שיצאו השנה.

באנר מועדון תרבות

נורמן רוקוול היה צייר אמריקאי שנודע בעיקר בזכות ציורי השער שאייר עבור העיתון "סאטרדיי איבנינג פוסט" בשנות ה-20 וה- 30 של המאה העשרים. יצירותיו הציגו את האידיאל האמריקאי במלוא תפארתו ואת הצדדים היפים של החברה והתרבות האמריקאית. 

בניגוד לאמנות של רוקוול, החיים שמשתקפים מהיצירה החדשה של לנה דל ריי רחוקים מלהיות אוטופיים. נכון יש לה כסף, פרסום וכנראה גם אחלה סקס, אבל מבפנים יש בור שהיא עדיין לא הצליחה למלא. 

כמו בעידן הדיגיטל והאינסטנט, כמו בעידן טראמפ וביבי, לנה דל ריי מציגה את החיים המודרניים כרכבת הרים מהירה שלפעמים אנחנו לא יודעים איך לרדת ממנה. מרוץ של "ציוצים", "פייק ניוז" וחיפוש אחר אמת פשוטה וחמקמקה שנקראת אהבה. 

בביקורת שלהם, פיצ'פורק כינו את לנה דל ריי "אחת מהכותבות הגדולות של אמריקה". מדהים איך מזמרת שהטילו בה כל כך הרבה ספקות, הפכה דל לריי למושא כל כך גדול להערכה ולהשפעה (בילי אייליש ולורד הן רק חלק מהזמרות שהודו כי הושפעו ממנה). כנראה שהיא עשתה משהו נכון וכדאי לכם לבדוק אותו. אם עד עכשיו טרם עשיתם זאת, Norman Fucking Rockwell הוא אחלה מקום להתחיל. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

p05905l3

באנר מועדון תרבות

חכמת ההמונים או פלצנות המבקרים? על מצעדי העשור של גלגל"צ

פרויקט מצעדי העשור של גלגל"צ הדגיש שוב את הפער העצום שבין המוזיקה שהקהל אוהב לבין המוזיקה שהמבקרים רוצים שהקהל יאהב.  

בשבועות האחרונים מדינה שלמה התכנסה למשימה קריטית שהטילה עליה תחנת גלגל"צ: לדרג מחדש את שירי העשור של שנות השבעים, השמונים, התשעים והאלפיים. כל זה כטיזר לקראת מצעד העשור הנוכחי שיתקיים בסוף השנה.

האמת? סחטיין עליהם. הבאז סביב ההצבעות והתוצאות היה אדיר, עם סביבות חצי מיליון מצביעים! המון זמן שלא היה שיח ער כל כך סביב מוזיקה במדינה שבה רוב האייטמים בנושא מסתכמים בשאלה הרת גורל אחת: עומר אדם סולד אאוט בפארק הירקון או לא.

באנר מועדון תרבות

מוזיקה "טובה" VS מוזיקה "רעה"

בתוך כל הדיונים, הויכוחים, המאמרים והניתוחים, אפשר היה להבחין בהתגבשותן של שתי קבוצות עיקריות: בפינה הימנית עמדו "המצדדים"- אלה שהיו מרוצים מהתוצאות ולא תהו לרגע איך זה ש- Baby One More Time הגיע למקום השני בדירוג העשור של שנות ה- 90. 

מולם עמדו "המבקרים" (או "הפלצנים" אם תרצו), שגלגלו עיניים כלפי התוצאות ודפקו את הראש בקיר כשפייבמנט אפילו לא היו מועמדים במצעד הניינטיז.

מה שהדהד מהשיח בין שתי הקבוצות הללו, הוא המתח הבלתי נגמר בין מה ש"רע" ומה ש"טוב", מה ש"כיף" לבין מה ש"חשוב" (שימו לב כמה מרכאות יש בפוסט הזה ולא בכדי).

סיימון פרית', סוציולוג המוזיקה המפורסם בעולם, קבע כבר מזמן שהכרה אומנותית אינה עולה בקנה אחד עם הצלחה מסחרית (בריטני ספירס מוכרת מיליונים אבל לא מוערכת אומנותית בזמן שפייבמנט מוערכים אומנותית אבל סביר להניח שרובכם לא שמעתם עליהם בכלל) וזה בדיוק מה שהצית את שלל ויכוחי הרשת סביב המצעדים. אותו סטטוס לא פתור שבין פופולארי למוערך, חשוב לזניח, טוב אל מול רע.

מצד אחד המבקרים תמיד "מלמדים" אותנו לאיזה אמנים, אלבומים ושירים חשוב שנאזין. הם כותבים עבורינו בצורה מנומקת ומפולפלת למה אנחנו חייבים לאהוב את ה"פיקסיז" ולסלוד מקייטי פרי או למה חשוב שנקשיב ל"וולווט אנדרגראונד וניקו" ולאו דווקא לספייס גירלז.

מצד שני מוזיקה בצורתה הטהורה ביותר נועדה לגרום לנו גם להתרגש, להרגיש, לשכוח מצרות היום יום ולהתנתק. היא מקום מפלט בין אם אתם מתחברים לביטלס או לטייק דאת. אז מה נכון? 

המזל הוא שאין "נכון" או "לא נכון" במוזיקה. למרות כל המצעדים, התוכניות, הספרים, המחקרים, המאמרים, הקורסים והיומרות השונות, בסופו של דבר מדובר בטעם אישי נטו וכל אחד זכאי ליהנות מהמוזיקה שעושה לו טוב.

מה בכל זאת אפשר לקחת מתוצאות המצעדים?

אז בואו נצלול רגע יותר לעומק אל תוך מצעדי העשור של גלגל"צ. קודם כל חשוב לקחת כל מצעד כזה או אחר בערבון מוגבל הרי כל דושבאג יכול לפרסם מצעדים כאלה, הנה, אפילו אני עשיתי את זה כשדירגתי את שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80 (בקרוב יעלו 90 השירים הגדולים של הניינטיז אז סטיי טיונד).

כל מצעד כזה גם בהכרח ישתנה על פי המקום בו הוא מתקיים, הקהל, הזמן, האווירה התרבותית ועוד מיליון פרמטרים כך שברור שמצעדים כאלה בישראל, בולגריה או אנגליה יניבו תוצאות שונות.

בישראל למשל, I Want it That Way של בקסטריט בויז נבחר במקום ה- 5 (!) בין 100 שירי העשור של שנות התשעים. הישג חסר תקדים ללהקת בנים שמעולם לא חוותה עדנה ממבקרי מוזיקה וזה עוד בלשון המעטה. אבל ביחס להיסטריה המקומית שיש סביבה בארץ זה די מובן. בשנת 2014 הלהקה שילשה(!!!) את כמות ההופעות שלה בארץ בעקבות הביקוש ולאחר מכן הגיעה שוב וסגרה סך הכל 5 הופעות סולד אאוט. מטורף.

במצעד שנות ה- 80 הגיע למקום השני "הללויה" הנפלא של לאונרד כהן, רק שאני בספק אם מישהו מהמצביעים מכיר בכלל את הגרסה של כהן לעומת זאת של ג'ף באקלי שנטחנת (בצדק יש לומר) כבר 20 שנה בגלגל"צ עד שהפכה לחלק מהפסקול המקומי.

גם להקות שהגיעו לארץ ההולכת ומוחרמת שלנו זכו לנשום אוויר פסגות בכל המצעדים (א-הא, גאנז אנד רוזס, בון ג'ובי, קווין, אלטון ג'ון, בקסטריט בויז ועוד). סך הכל תוצאות הדירוגים לא מאוד מפתיעות ואפילו די משקפות את הטעם המקומי: מסורתי, שמרני ופופולארי.

חשוב שוב לסייג ולזכור גם שסביר מאוד להניח שמצביעי המצעד משתייכים פחות או יותר לאותו חתך אוכלוסייה שגם נוטה להאזין לתחנה והטעם המוזיקלי של רוב המצביעים, איך נאמר זאת, דומה. אם רוצים נתונים מדויקים יותר על הרגלי הצריכה וההאזנה של המוזיקה בישראל יהיה נבון יותר להעיף מבט ברשימת ההזרמות של ספוטיפיי או יו טיוב. 

אה כן, וצריך לזכור שהתחנה הגבילה אותנו מראש לבחור מתוך רשימה מצומצמת למדי של 500 שירים שאף אחד לא יודע איך וכיצד הם נבחרו ושמסודרים על פי A-B-C. כך שלא ברור כמה כוח היה לאנשים לגלול עד לאותיות T,U או V (אולי זו הסיבה שקיבלנו 2 שירים של אלפאוויל אחד אחרי השני בעשירייה של שנות השמונים). 

באנר מועדון תרבות

עוד צריך לקחת בחשבון כי המצעדים של גלגל"צ מתקיימים שנים אחרי ולכן התוצאות שלהם שונות מאלה שהיו בזמן אמת. רק לצורך המחשה, שיר העשור "העדכני" של שנות ה- 80, Take on Me של א-הא, כלל לא נכנס ל- 100 השירים הגדולים של אותו עשור בזמן אמת. מטורף!

ולבסוף, כולנו אוהבים להתפרק על רגש הנוסטלגיה ולהיזכר בתקופה שהיינו יפים וצעירים ובשירים שנהגנו לרקוד לצליליהם במסיבות כיתה וגם זה נכנס לשיקולים האישיים שלנו כשאנחנו מדרגים.

האם עוד צריכים מבקרי מוזיקה?

אז OK, הבנו, הדירוגים הללו פופולאריים ולא בהכרח מייצגים ובלה בלה בלה… אבל מה זה אומר על מבקרי מוזיקה? כתבי מוזיקה? חוקרי מוזיקה ועכברי מעבדה שמשוכנעים שהביטלס זו התגלמות האלוהות ושלא יתכן ששני שירים של אבבא נכנסו לעשרת הגדולים במצעד שנות ה- 70.

רק בשביל לסבר את האוזן, במצעד 200 השירים הגדולים של עורכי וכתבי פיצ'פורק (אתר המוזיקה מהנפלאים והפלצניים ביותר שקיימים ושקובע טרנדים בכל עולמות האלטרנטיב והאינדי) Let it Be דורג רק במקום ה- 61 בעוד שבמצעד גלגל"צ הוא כבש את המקום הראשון. את הפסגה בפיצ'פורק כבש Life on Mars של דייויד בואי. כמובן שלא רק רק המקום הראשון היה שונה מהותית, אלא כל העשירייה הראשונה של אתר המוזיקה המפורסם הייץה שונה בתכלית מזו של גלגל"צ.

ההבדל בין הבחירות של הקהל הרחב, קרי גלגל"צ, לבין בחירות המבקרים הולכים ונעשים קיצוניים אף יותר אם מסתכלים על מצעדי העשור של שנות השמונים והתשעים של פיצ'פורק מול גלגל"צ.

בדירוג שנות השמונים של פיצ'פורק מככבים ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, גרנדמאסטר פלאש, Talking Heads, הסמית'ס- כולם אמני ענק אולטרה מוערכים שהקהל הישראלי זנח ולא הכניס אפילו ל- 100 הגדולים!

שיא הביזאר הוא בשנות ה- 90. בעוד שמאזיני גלגל"צ בחרו בבלדה הלעוסקה והדביקה, I Dont Wanna Miss a Thing, בפיצ'פורק הלכו על הקיצון ובחרו בלא פחות מאשר Gold Soundz של פאקינג פייבמנט כשיר העשור. סביר להניח שעשרה מתוך עשרה ישראלים בכלל לא שמעו על פייבמנט בחייהם.

גם עורכי המגזין הנחשב NME חשבו שונה מאוד מהקהל הרחב ובחרו כשיר העשור של הסבנטיז את God Save the Queen של הסקס פיסטולס, כשיר העשור של האייטיז את Blue Monday של ניו אורדר וכשיר העשור של הניינטיז את Common People המושלם של פאלפ ש… ניחשתם נכון, לא זכה להכנס למצעד גלגל"צ.

אז רגע אחד, אם הסמית'ס (איך הפאקינג סמית'ס לא נכנסו למצעד העשור של גלגל"צ?!) פייבמנט, פאלפ, ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, Human League ועוד רבים וטובים אחרים, כל כך טובים ו"חשובים"? למה הקהל הרחב, לפחות זה הישראלי, לא מצביע עבורם? ומעבר לזה? האם יש טעם בכלל במבקרי מוזיקה? האם הם משקפים לקהל הרחב משהו שהוא פשוט לא מעוניין לראות? והשאלה המעניינת ביותר: מה נזכור בעוד 50 או מאה שנה? את מה שפופולארי או מה שמוגדר כאיכותי?

האם נזכור לעד את (Blue (Da Ba Dee שאיכשהו מצא את עצמו במצעד שנות התשעים של מצביעי גלגל"צ ולא את Neutral Milk Hotel שאחראיים לאחד מאלבומי האינדי החשובים של הניינטיז ובכלל?!

כמובן שהשאלה עצמה מעט בעייתית ומתחכמת, אבל כנראה שהתשובה תהיה גם וגם. אנחנו תמיד נשמור מקום חם בלב ללהיטים שגדלנו עליהם, בין אם הם מטופשים או סתם כיפיים, אבל מצד שני נמשיך להאזין גם למוזיקה שיוצרת עבורינו ערך קצת יותר "מעמיק".

הרי אם היינו מסתמכים רק על מצעדי מכירות או דירוגים כאלה ואחרים אז להקות שאינן משחררות כלל סינגלים או "להיטים" כמו ארקייד פייר, Beach House, הסטרוקס (שאלבום הבכורה שלהם נבחר על ידי NME כאלבום העשור), הנשיונל, בון איבר ואפילו ארקטיק מאנקיז היו נעלמות לחלוטין מהמפה. אבל המציאות מראה אחרת משום שבפועל מדובר באמנים ענקיים ענקיים, הדליינרים בפסטיבלים הגדולים בעולם שנהנים מביקורות נלהבות ופופולאריות לא רעה בכלל (בלשון המעטה).

העובדה שטרילוגיית ברלין של דייויד בואי לא ממש סיפקה "להיט" לא מנעה ממנה להיות מהמשפיעות והאהובות בהיסטוריה של המוזיקה.

אנחנו נוטים לקחת קשה את העובדה שאנשים לא מתחברים לסגנון המוזיקלי שלנו. במידה רבה, המוזיקה שאנחנו מאזינים לה מגדירה מי אנחנו וזה הופך אותנו לרגישים, זו הסיבה גם שבגללה המצעדים הללו של גלגל"צ, כמו המון אחרים תמיד יוציאו מאיתנו כל כך הרבה אמוציות. 

בקיצור, זה לא משנה לאיזה מוזיקה אתם מאזינים, כל עוד אתם מאזינים למוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

maxresdefault (1)

באנר מועדון תרבות

טיילור סוויפט- Lover ביקורת אלבום

ילדות בנות 14 יעופו על החדש של טיילור סוויפט, כל השאר קצת פחות. חבל שלמרות הכישרון הלא מבוטל שלה ומעמדה התרבותי, סוויפט מעדיפה לתת לנו עוד מאותו הדבר במקום לשנות ולהעז.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

שלא תחשבו לרגע שיש לי דבר או חצי דבר נגד טיילור סוויפט. להפך, הבחורה שמחזיקה את תעשיית המוזיקה האמריקאית מהביצים בעשור האחרון היא פצצת כישרון מהלכת, מלאת כריזמה שבאמתחתה לא מעט שירי פופ מעולים שהגדירו תקופה עבור מיליוני מתבגרים ומתבגרות ברחבי העולם.

רק אנשים בעלי לב מקרח לא ימצאו את עצמם מנענים לצלילי Shake It Off או נהנים מ- Blank Space. לעזאזל, בכל פעם שלימדתי תלמידה שלי לגיטרה את We Are Never Ever Getting Back Together עפתי באוויר.

עכשיו ממרומי מעמדה וכשכל אלבום חדש שלה הוא אירוע (רק בשביל לסבר את האוזן, האלבום החדש שבר את שיא ההזמנות מראש בשירותי "אפל" מיוזיק), נשאלת השאלה האם לא הגיע הזמן לגוון קצת? להעז קצת? לצאת מהמסגרת? על פי Lover, אלבומה השביעי של הזמרת האמריקאית, עושה רושם שהתשובה היא לא.

לא פחות מ- 18 קטעים שנמתחים על פני למעלה משעה יש באלבום החדש. התחושה היא שסוויפט ירתה לכל הכיוונים בשביל חלילה לא לאכזב אף אחד. הבעיה היא שהכל נשמע מוכר, שלא לומר לעוס. מן תחושת דה ז'ה וו שכבר שמענו את זה בעבר.

שוב אותם שירים על שברון לב, שוב אותם לחנים מוכרים ושוב אותה הפקה מלוטשת אך חרושה להפליא. להגנתה יאמר שסוויפט נשמעת הפעם יותר משוחררת וחופשייה מבכל אלבום אחר שלה. זה מקסים, זה נחמד אבל רצינו יותר.

באנר מועדון תרבות

"שכחתי שאתה קיים ופחדתי שזה יהרוג אותי אבל זה לא" שרה סוויפט בשיר הפותח, I Forgot That You Existed ומתווה את הטון להמשך האלבום. הרבה אהבה, הרבה שברון לב או בקיצור, כל הדברים שסוויפט שרה עליהם כבר 6 אלבומים ברציפות.

זה ממשיך גם בשיר הבא, Cruel Summer, בו שרה סוויפט: "אני שיכורה במושב האחורי של הרכב, בוכה כמו תינוקת, אני לא רוצה לשמור ממך סודות, רק רוצה לשמור עליך" ומצליחה להישמע כמו כל שיר התבגרות אמריקאי גנרי אחר.

מדי פעם סוויפט כן מנסה להוכיח שהיא קורצת לטריטוריות "בוגרות" יותר עם קטעים על העצמה נשית בעידן ה"מי טו" (The Man), מחווה לקהילת הלהט"ב (!Me ו- You Need to Calm Down) או שיר על המאבק של אימה במחלת הסרטן (Soon You'll Get Better), אבל זה לא מספיק ואי אפשר להשתחרר מהתחושה שסוויפט שוב ממחזרת שירי אהבה לבנות 14 במקום לחדש, להוביל ולגוון.

נכון, אפשר לטעון שנוסחה מנצחת לא מחליפים, אבל רגע לפני שהיא משנה קידומת לגיל שלושים, רצוי גם לצפות מאמנית בסדר גודל של טיילור סוויפט לתת לנו יותר דברים מעניינים ומאתגרים.

לראייה, דווקא השירים בהם סוויפט כן מנסה לגוון ולצאת מהקופסה, הם השירים החזקים באלבום. כך למשל The Archer שמזכיר את לנה דל ריי ומהדהד ל- Beach House, הוא מהקטעים היפים באלבום. כמוהו גם שיר הנושא הרגיש, כשלקראת הסוף מתחבא לו It's Nice to Have a Friend הנפלא שנשמע כמעט "ניסיוני" ביחס לשאר השירים ומצליח להוציא מסוויפט את המיטב. בכל שירים הללו ובעוד כמה רגעים נשמעת לפתע טיילור סוויפט כמו זמרת הרבה יותר בוגרת והרבה יותר מעניינת.

לורד, לנה דל ריי, אפילו אריאנה גרנדה, הציגו כולן אבולוציה מוזיקלית וטקסטואלית שהפכה אותן להרבה יותר מסנסציות פופ. אבל סוויפט, עושה רושם, שמחה פשוט להישאר איפה שהיא נמצאת. כרגע זה אולי מספיק. אך בעוד שבארה"ב השם טיילור סוויפט הוא מותג על, התחושה היא שבשאר העולם המותג הזה מתחיל להישחק.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

taylor-swift-ultimate-album-sheff.jpg

באנר מועדון תרבות

בון איבר- i,i ביקורת אלבום

למרות שהוא לא מגיע לשיאים האמוציונליים של קודמיו, האלבום הרביעי של Bon Iver ממשיך להוכיח למה ג'סטין ורנון הוא מהמוזיקאים המשפיעים והחשובים בדורנו.

ציון המועדון: ★★★★☆

כמעט עשור עבר מאז שג'סטין ורנון הפך לחבר הכי קרוב שלי. המוזיקה שהוא יוצר עם ההרכב שלו, בון איבר, ליוותה אותי בכל זמן ובכל מקום החל מלימודי באקדמיה, דרך טיפולי ההפריה עם אישתי, לידת הבנים שלי וההתמודדות עם הטייטל החדש והקשוח- אבא.

בכל הדרכים הלא פשוטות הללו, המוזיקה של ורנון ובון איבר שם בכדי לנחם, לחבק, ללוות ובעיקר להזכיר לי את היופי שטומן בחובו העולם הזה למרות האתגרים בהם אנו עומדים כמעט מדי יום.

לכן מעבר לעובדה שאלבום חדש של בון איבר הוא אירוע מוזיקלי ברמה בינלאומית, הוא אירוע אישי בשבילי. ציון דרך נוסף שאני עובר עם מי שהמוזיקה שלו הפכה לחלק ניכר מפסקול חיי בעשר השנים האחרונות.

קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver
22, A Million – ביקורת אלבום

הקריירה של ג'סטין ורנון החלה כמעט במקרה. אחרי פרידה כואבת מחברתו, הסתגר המוזיקאי בבקתה המושלגת של אביו ויצר באמצעים דלים במיוחד, את אלבום הפרידה האולטימטיבי, For Emma Forever Ago, תחת ההרכב "בון איבר". כשיצא מחדש ב- 2008 הפך האלבום למעדן אינדי שזכה להצלחה בקרב המבקרים והקהל כאחד.

אלבומו השני של ורנון תחת "בון איבר", שנשא בפשטות את השם Bon Iver, כבר הציג הפקה הרבה יותר מלוטשת ועיבודים הרבה יותר מתוחכמים שהצליחו לנגוע ברבדים הכי עמוקים של הנפש האנושית. לא ניתן לכנות את האלבום הזה פחות מאשר "אלבום מושלם". וכן, הוא פשוט מושלם.

באנר מועדון תרבות

ב- 2016 יצא 22, A Million בו חתך ורנון וההרכב שלו עמוק אל תוך מחוזות האלקטרוניקה. בהאזנה ראשונה האלבום החדש, i.i, ממשיך את הקו המוזיקלי של 22, A Million (ואף הטקסטואלי הכולל משחקי אותיות מעיקים בתוך שמות השירים), אבל נבירה עמוקה יותר ביצירה החדשה מגלה שהיא שוזרת בתוכה שלל אלמנטים מעבודות קודמות של Bon Iver.

הצליל הדומיננטי הוא אמנם של הסינתיסייזרים, הלופרים ומכונות התופים, אבל בין לבין ורנון מביא לידי ביטוי גם את גם את הגיטרות, קרנות היער, כלי המיתר והפסנתר שכל כך מזוהים עמו. במידה רבה האלבום החדש הוא סך הדרך שעברו Bon Iver עד כאן. סיכום של תקופה.

בסרטון טיזר שיצא לקראת האלבום החדש, השווה ורנון את אלבומיו לעונות השנה. For Emma Forever Ago הוא החורף, Bon Iver האביב, 22, A Million מייצג את הקיץ ועכשיו מגיע הסתיו.

אבל למרות שב- i,i יש כמה שירים שבהחלט יגרמו לכם לרצות להתכרבל מתחת לשמיכה חמה, אני מוצא אותו אלבום אקלקטי ומורכב מדי בכדי לכנותו בפשטות "אלבום סתיו". למעשה זה כנראה האלבום הכי מורכב שהקליטו בון איבר.

כמו ג'קסון פולוק, ורנון משפריץ לכל עבר סימפולים, קולות, צלילים ותכנותים מכל הבא ליד ויוצר מארג חסר תקדים של מרקמים וטקסטורות מוזיקליות שפשוט לא קיימים בשום מקום אחר. מדובר בהפקה ברמה הגבוהה והכי מתוחכמת (אולי מתוחכמת מדי) שקיימת.

הירידה הזאת לכל פרט ופרט, כמו גם חוסר היכולת של ורנון לדרוך במקום, רק מראה עד כמה חלוצי הוא. עד כמה הוא לא מזלזל במעריציו ובדבר הזה שנקרא "מוזיקה". ורנון מזיע עבור היצירה שלו, הוא חי ונושם אותה ואפשר לשמוע את זה בכל תו ב- i,i. אלה בדיוק הדברים שהופכים מוזיקאים או "סתם" זמרים לאמנים.

ומעל הכל יש כאן מוזיקה ובשפע. הפתיחה עם iMi היא תצוגת תכלית מרהיבה של הפקה, We שנכנס לאחר מכן עם מקצב שבטי לא נשמע כמו שום דבר שבון איבר עשו מעולם ו- Hey, Ma הוא אחד השירים היפים שיצאו בשנים האחרונות.

בבלדה הנפלאה, U, Man Like מתארח הפסנתרן ברוס הורנסבי שמחזיר אותנו לימי האלבום השני כאשר Naeem שמגיע מיד לאחר מכן הוא אחד השירים הכי יפים ברפרטואר של בון איבר. בולטים גם Salem הנפלא, Marion האקוסטי ו- Sh'Diah הסקסי. אבל מעל כולם עומד Faith בו ממשיך ורנון את הדיונים הבלתי פוסקים שלו עם אלוהים (באוניברסיטה הוא למד, תאמינו או לא, לימודי דתות!).

לכל אורך האלבום אף שזורים אמנים וחברים שבאו לתת יד ביצירה החדשה של ורנון. כך למשל מלבד ברוס הורנסבי, תוכלו למצוא את ג'יימס בלייק, ג'ן וסנר ׁ(Wye Oakׂׂ), ארון דסנר (הנשיונל), צ'ני ליאנג (Poliça), מוזס סאמני ועוד, שמוסיפים לאלבום עוד נפח צלילים ייחודי.

i,i הוא אולי האלבום הכי פחות מיידי של בון איבר, אבל זה לא אמור לגרום לכם לוותר עליו. מדובר אמנם ביצירה מאתגרת אבל כזאת שתשאב אתכם פנימה אם רק תפתחו בפניה את הראש והלב.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

https___hypebeast.com_image_2019_06_bon-iver-new-songs-debut-teases-project-icommai-01

באנר מועדון תרבות

20 שירים עצובים שיגרמו לכם לבכות

עצובים, שבורי לב, או סתם לא בא לכם לצאת מהחדר? הפוסט הזה בשבילכם. מוזמנים לכבות את האור, להכין את הממחטות ולהיות עצובים בכיף שלכם. 

Alice in Chains- Nutshell

"אני נלחם את הקרב הזה לגמרי לבד, ללא אף אחד שאוכל לבכות לו וללא מקום שאוכל לקרוא לו בית…" שר ליין סטיילי בשיר שעוסק כולו בבדידות, ניכור ומוות. אין אדם שיש לו לב שלא יזדהה ולו עם קמצוץ מהמילים הכואבות הללו מפני שאין בן אדם שלא הרגיש בודד בחייו גם אם זה לרגע אחד.

למרות שמעולם לא יצא כסינגל, השיר הזה הפך לקלאסיקה בזכות הגרסה האקוסטית שלו מהופעת האנפלגד הבלתי נשכחת של הלהקה ב- MTV.  "ארגיש טוב יותר כשאמות…" שר סטיילי בסופו של Nutshell וכל שנותר לנו לקוות זה שהזמר האדיר הזה באמת מרגיש טוב יותר עכשיו כשהוא כבר לא איתנו.

Michael Andrews ft. Gary Jules- Mad World

מראש שיר עם המשפט: "החלומות בהם אני מת הם החלומות הכי טובים שלי" לא יכול אופטימי במיוחד. אבל אז הגיעה הגרסה של מייקל אנדרוס וגארי ג'ולס שלקחה את השיר עמוק עוד יותר למחוזות העצב עם עיבור פסנתר חשוף, פגיע ומהורהר הרבה יותר מהמקור.

צמד המוזיקאים הקליט את השיר כחלק מהפסקול לסרט הקאלט "דוני דארקו" שעוסק בזמן, מרחב, אובדן ועוד סוגיות שלא ממש ישאירו אתכם מחויכים בסוף הצפייה בו. ועם זאת, עדיין צפייה חובה.

Sufjan Stevens- I Should Have Know Better

אימו של סופיאן סטיבנס הייתה אלכוהליסטית עם נטייה למחלות נפש שנטשה אותו כשהיה בן 3 בלבד. ואם זה לא מספיק אז כשכבר חודש הקשר ביניהם לאחר שנים, גססה אימו מסרטן אלים עד למותה בטרם עת.

מצולק מהטראומה, כתב סופיאן את אלבומו היפה ביותר, ואת אחד העצובים אי פעם- Carrie & Lowell מ- 2015. כל שיר שתבחרו מאלבום הפרידה הזה יגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג, אבל היפה והנוגה ביותר, שבוודאות יביא אתכם לסף דמעות הוא I Should Have Know Better בו נפרד סטיבנס מאימו, לא בכעס ולא בשנאה, אלא ברוך והרבה הבנה. פשוט קסם טהור.

The Smiths- I Know It's Over

לבחור שיר עצוב של הסמית'ס זו לא משימה קשה במיוחד, אבל שיר על אדם גוסס שמהרהר בחייו הבודדים והמבוזבזים לוקח את כולם. השיר הזה נכתב על ידי מוריסי וג'וני ומאר באותו סשן בו הם כתבו גם את Frankly, Mr Shankly ואת שירם היפה ביותר, There is a Light That Never Goes Out שבחרתי בו במקום הראשון ברשימת שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80.

כאמור הטקסטים של מוריסי מעולם לא היו אופטימיים במיוחד אבל I know It's Over לוקח את כולם.

The Antlers- Two

ב- 2009 שחררו ה'אנטלרס' אלבום כל כך עצוב עד שהוא לעיתים ממש קשה להאזנה. צריך להיות במצב רוח מאוד ספציפי בשביל לצלוח את יצירת הקונספט הזאת שמתארת עובד הוספיס שמתאהב בחולה סופנית.

עם מוזיקה קודרת במיוחד וטקסטים על מוות, אובדן, חשבון נפש ושיר אחד מדהים ביופיו על הפלה, 'הוספיס' הוא אחד האלבומים העצובים אי פעם.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הוא Two, ואחרי ששומעים אותו יודעים בדיוק לאיזה עולם של יגון קודר נכנסים. בחלקו הראשון Two מתאר כיצד הרופא מספר לעובד ההוספיס שאין יותר מה לעשות וש"המקהלה הולכת לשיר והדבר הזה יהרוג אותה".

אופטימי? זה עוד כלום. בהמשך האישה צורחת מכאבים במיטתה בזמן שעובד ההוספיס מנסה לתת לה משהו נגד הכאב, ולאחר מכן אנחנו צוללים אל תוך זכרונות ילדותה בהם בין היתר אבא שלה דפק לה את החיים יחד עם עוד שלל תיאורים ורודים ואופטימיים על החיים. בקיצור, לא שיר שמומלץ לנגן בחתונות או בר מצוות אבל בהחלט כזה ששווה להיכנס בשבילו לדיכאון.

באנר מועדון תרבות

Beck- Lost Cause

השיר הזה מככב אצלי גם ברשימת 12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים ולא סתם כי באמת מה עצוב יותר מפרידה? בטח כזאת שמתרחשת אחרי שתפסת את ארוסתך וחברתך מזה 9 שנים בוגדת בך. נשמע אולי דמיוני, אבל זה בדיוק מה שקרה לבק ושהביא אותו לכתוב את השיר הזה.

"העיניים המצטערות שלך חותכות עד העצם ומקשות עלי להשאיר אותך לבד…" שר בק בקולו העדין וקורע את הלב עם אחד משירי הפרידה הכי נוגים ועצובים שנכתבו אי פעם.

Nick Cave- Into My Arms

אפילו כשניק קייב מנסה לכתוב שיר אהבה אופטימי זה יוצא לו עצוב. אין ספק שיש ברפרטואר של קייב שירים יותר קודרים מ- Into My Arms, כל שיר שתבחרו למשל מ- Skeleton Tree שנכתב לאחר מות בנו יעשה את העבודה. אבל האפלה נוכחת היטב גם ב- Into My Arms.

בשיר מתוודה קייב שאינו מאמין באלוהים, מלאכים וכוחות עליונים אבל אם יש כאלה הוא מקווה שהם ישלחו את אהובתו חזרה לזרועותיו. המתח בין הקודר לאופטימי, הופך את השיר הזה לאחד המיוחדים של קייב ולאחד המרגשים שלו.

Eric Clapton- Tears in Heaven

כמו ניק קייב, גם אריק קלפטון חווה את הנורא מכל כשבשנת 1991 נפל אל מותו בנו קונור בן ה- 4 מחלון בניין בניו יורק. בעקבות הטרגדיה כתב קלפטון את אחד מהשירי האבדן והצער הכואבים ביותר, "דמעות בגן עדן".

בשיר תוהה קלפטון מה יקרה כאשר הוא יתאחד ביום מן הימים מחדש עם בנו בגן עדן. האם הוא יזהה אותו? האם הוא יזכור את שמו? והלב לא יכול שלא להצטמרר.

Elliott Smith- Miss Misery

תכלס, זה לא באמת משנה איזה שיר של אליוט סמית' תבחרו, סביר להניח שזה יגמר בדמעות. בואו, הבן אדם דקר את עצמו בלב למוות, ואני מתכוון לזה מילולית לגמרי. ובכל זאת יש מצב ש – Miss Misery יעשה את העבודה מעט טוב יותר מאחרים.

"אני יודע שאת מעדיפה לראות אותי נעלם מאשר לראות אותי כפי שאני באמת…" שר סמית' בשיר שהיה מועמד לאוסקר כשלקח חלק בפסקול של "סיפורו של וויל האנטינג". 6 שנים לאחר מכן סמית' כבר לא יהיה איתנו.

15 האלבומים העצובים ביותר בכל הזמנים
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

The Cure- Disintegration

אם ליד המילה "דיכאון" במילון הייתה תמונה, היא ללא ספק הייתה של רוברט סמית'. האיש עם הליפסטיק והשיער שלא סורק לפחות בשני העשורים האחרונים, חתום על כמה מהיצירות היותר עצובות שנכתבו אי פעם.

ב- 1989 שבר סמית' אפילו את השיא של עצמו כששיחרר יחד עם הלהקה שלו את אלבום המופת, Disintegration, שלהגיד עליו עצוב יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. לא משנה איזה שיר תבחרו לשמוע מהאלבום הזה, זה יגמר בדמעות. כן, גם Lovesong כי אי אפשר שלא לבכות למשמע שיר כל כך מרגש.

ובכל זאת, שיר הנושא בן השמונה דקות ועשרים שניות הוא מסע ייסורים של כאב בלתי נסבל (אבל מאוד יפה) שיגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג או להתכווץ על המיטה בתנוחת עובר ופשוט לבכות.

Leonard Cohen- Show Me the Place

אחת הפנינים הכי יפות שיצר לאונרד כהן בימי חייו. לא יאומן כמה השיר, הזה שיצא ב- 2012 ונכלל באלבומו ה- 12 של כהן, Old Ideas, מפוצץ רגש. השילוב בין קולו העמוק של כהן לבין הפסנתר העדין והכינורות שברקע ימיס את הלבבות הקשוחים ביותר.

"הראי לי את המקום בו הסבל מתחיל…" מקונן הכהן הגדול עם עוד שיר אהבה שמגולל בתוכו כל כך הרבה תשוקה אך גם כל כך הרבה כאב.

The National- Fake Empire

מכירים את המשפט הזה "כשתהיה גדול תבין?" אז ככה זה עם הנשיונל. הטקסטים קורעי הלב של מאט ברנינגר פונים ישירות לאנשים בני שלושים פלוס, נשואים ונשואות עם ילדים, עבודה טובה ובית יפה, אנשים שמבחוץ הכל נראה אצלם מושלם אבל מבפנים הכל מחורר כמו מסננת.

הנשיונל שרים על המהות של מה זה להיות בוגר, מה אתה משאיר אחריך ומה קורה לכל החלומות הגדולים שאותם שאפת להגשים כשהיית צעיר. כך גם Fake Empire העוסק מערכת יחסים שיושבת על בסיס רעוע.

"אנחנו חצי ערים באימפריה מזויפת…" מתפייט ברנינגר בטקסט מופתי שבקלות ניתן להשליך אותו גם על מצבן הפוליטי של ארה"ב בעידן דונלד טראמפ או של ישראל בעידן ביבי.

Nine Inch Nails- Hurt

השיר הזה התפרסם בעיקר בזכות הקאבר המפורסם והדי מדהים שעשה לו ג'וני קאש, אבל הגרסה המקורית נפלאה ומפרקת לא פחות. טרנט רוזנר לוחש באיטיות מלחיצה את הטקסט העוסק בפגיעה עצמית, דיכאון והתייחסות די ברורה לסמים.

חלק מהמעריצים מפרשים את השיר הזה כסוג של מכתב התאבדות של גיבור השיר או כתהליך מציאת משמעות לחיים. בכל מקרה השיר הזה נוטף אווירת דיכאון ואבדון שיגרמו לכם להתייפח כמו תינוקות.

Sinead O'Connor – Nothing Compares 2 U

הקטע הזה בו שינייד אוקונור פורצת בבכי אותנטי בקליפ לשיר הזה, הוא מהרגעים היותר יפים ומרגשים שנראו על המסך. לא משנה כמה אתם ציניים או כמה אתם מתחברים לפרסונה ה"בעייתית" משהו של אוקונור, הרגע הזה פאקינג מרגש.

השיר אמנם נכתב על ידי פרינס כשיר פרידה בעל ניחוח רומנטי, אבל אוקונור בכלל חשבה על אימה שנפטרה בזמן שהיא שרה את השיר. בפועל זה לא באמת משנה מכיוון שמדובר ללא ספק באחד הביצועים הווקליים הכי מרגשים ונוגעים שהוקלטו אי פעם. ללא ספק טיר ג'רקר רציני.

Mount Eerie- Real Death

4 חודשים בלבד אחרי שהפך לאבא, אישתו של פיל אלברום, סולנה של "מאונט אירי", אובחנה כחולת סרטן לבלב קטלני. זמן קצר לאחר מכן, ביוני 2016, היא נפטרה והשאירה את אלברום להתמודד עם הכאב ועם הסטטוס כאב טרי לתינוק.

הכאב הבלתי נסבל מהסיטואציה החדשה אליה נקלע, הביאה את אלברום לכתוב את אחד האלבומים הכי קורעי לב שאי פעם נוצרו- A Crow Looked at Me.

השיר Real Death, שיצא כסינגל הראשון מתוך האלבום, כשמו כן הוא, מתאר המוות של בלי מסכות ובלי רומנטיקה. "המוות הוא אמיתי. רגע אחד מישהו נמצא כאן ורגע לאחר מכן הוא לא".

באנר מועדון תרבות

Radiohead- How to Disappear Completely

יש שירים שרק על פי הטייטל שלהם אפשר לדעת שהם מיוחדים, ואין ספק ש"איך להעלם לחלוטין", הוא אחד כזה. מדובר באחת היצירות היותר מטלטלות של רדיוהד ולאחת המרגשות ביותר ברפרטואר שלהם.

לג'וני גרינווד לקח שבועיים רק לעבד את כלי המיתר בשיר הנפלא הזה שמוצא את ת'ום יורק במצב רח מהורהר ופילוסופי. "אני לא כאן, זה לא קורה…" הוא שר בקולו את מה שכולנו מרגישים מדי פעם, רצון פשוט להעלם.

Counting Crows- Colorblind

עם ראסטות קופצניות ומראה כללי של דובון אכפת לי, אדם דוריץ, סולן ה- Counting Crows, לא עושה רושם של בן אדם עצוב במיוחד. אבל מבט אחד בטקסטים שלו והדעה שלכם תשתנה.

דוריץ הוא אחד הכותבים המחוננים ביותר בדורנו (נשבע לכם). היכולת שלו לכתוב על הדף סיפורי אהבה (בעיקר נכזבת), היא מתנה שלא רבים זכו לה. שירים כמו Round Here, Anna Begins, Goodnight Elisabeth, הם שירי אהבה מדהימים ביופיים וכל כך אנדרייטד.

אז כאמור לאדם דוריץ ול- Counting Crows לא חסרים שירים שיגרמו לכם לבכות בקלות, אבל בכל זאת ב- Colorblind יש משהו אקסטרה קודר. הבלדה הזאת, שאפשר לשמוע בסרט "משחקי פיתוי", מתבססת כולה על ריף פסנתר רפיטטיבי, מלחיץ משהו, על מצע קולו הסדוק של דוריץ ששר על כך שהוא מנסה להתמודד עם השלדים שיש לו בארון ומקווה יום אחד להוציא אותם החוצה. ככה נשמע דיכאון של זמר שחווה לא פעם ולא פעמיים התמוטטות נפשית.

Joy Division- Love Will Tear Is Apart

ככה בדיוק נשמעת מערכת יחסים בדימדויה האחרונים. השיר האלמותי הזה של איאן קרטיס הוא אחד מהשירים שמתארים בצורה הטובה ביותר את כל הרעות החולות שתוקפות מערכות יחסים ארוכות טווח, ע"ע נישואין.

השגרה, השעמום, הויכוחים והרצון למשהו חדש, כולם משתלבים בשיר יוצא דופן בכנותו שמצליח לתאר אהבה ועזה לצד סיומה.

Death Cab For Cutie- Transatlanticism

אין דבר מתסכל יותר מאהבה בלתי ניתנת למימוש ובזה בדיוק עוסק שיר הנושא של אלבומם הרביעי Death Cab For Cutie מ- 2003. אוקינוס שלם פעור בין 2 האוהבים בשיר שכנראה לעולם לא יצליחו לממש את אהבתם האחד לשני. לפעמים אהבה זה לא מספיק.

Fleetwood Mac- Landslide

את השיר הקסום הזה כתבה סטיבי ניקס כאשר הייתה באחת מנקודות השפל הגדולות בחייה. חברת התקליטים זרקה אותה ואת שותפה ליצירה ולמיטה, לינדזי באקינגהם, והיא עמדה בצומת דרכים ענקית בחייה.

ואז ערב אחד היא ישבה בביקתה באספן שבקולורדו וכתבה תוך 5 דקות את אחד השירים הקסומים והנוגעים ביותר של "פליטווד מק". "הרגשתי שכל החיים שלי הם מפולת אחת גדולה" סיפרה ניקס לימים. ואכן השיר הזה מתאר מצב נפשי של בלבול וחוסר אונים שיכניס אתכם להרבה מחשבות שכנראה יגרמו לכם לכלוכית בעין.

15 האלבומים העצובים ביותר בכל הזמנים
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

elliott-smith-1998-fea-billboard-1500

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #25: רפאל יצירה לא מצחיק, מומנט מעולה, טל פליישר מפציץ ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

יש דבר אחד שיחלתי לו לכל אורך השיר של ליאת אליהו שלו, וזה שהוא יגמר כבר! כמה אירוני זה לקרוא לשיר "די" כשכל מה שהיה לי בראש זה "די כבר!". השיר הזה מזיע, שלא לומר מתייסר, ממאמץ להישמע מגניב ואקטואלי בעוד שהוא ממש לא. 

בכלל הקטע הזה נשמע פחות כמו שיר ויותר כמו תאונה. כל כך הרבה בלאגן  וכל כך מעט מעוף יש בעיבוד עד שהתוצאה שלו לא ראויה לאוזניים אנושיות. אבל מילא המוזיקה, מי לעזאזל כתב את המשפט: "מכרו לך שקרים כי לאמת אין תקציב"?!

רותם לביב- מערבולת

בניגוד לרוב הקומוניקטים שאני מקבל על "דיוות שחיות ונושמות מוזיקה" או כאלו ש"כותבות מגיל 12", על רותם לביב היה כתוב שהיא בכל לא התכוונה להיות מוזיקאית אלא שאפה להתברג בעולם ההיי טק. תכלס צודקת. אבל אז ביום בהיר אחד קרה לה מה שלא קרה לאף אחד אף פעם: היא חוותה שברון לב, חישבה מסלול מחדש וחתכה לחיק המוזיקה.

תאמינו שבעודי קורא את השורות הללו יצר הציניות שלי בער בשיא הכוח. אבל להפתעתי הרבה במקום שהסיפור ילך למקומות מביכים או שמאלצים מדי, רותם מצליחה להפתיע. נכון, זו לא יצירת מופת, אבל יש ב"מערבולת" משהו מאוד אותנטי וכנה ואני מוצא את זה שובה לב. אפשר ממש להרגיש את שברון הלב של רותם, אפשר לשמוע אותה מתפרקת ולכן למרות שהשיר לא תמיד מלוטש, לא תמיד מדויק ולפעמים גובל בבנאליות, עדיין, יש בו חן מסוים ובעיקר המון אמת.

"מערבולת" הוא לא ממש כוס התה שלי, אבל עם קצת יותר תעוזה ושפשוף, רותם עוד יכולה להפתיע.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

טל פליישר- אני והים

טל פליישר עובד ומלמד מוזיקה בגני ילדים ופנימייה לנוער בסיכון וזה מקסים בעיני. אבל לא זו הסיבה היחידה שהשיר החדש שלו, "אני והים" ראוי לכל סופרלטיב אפשרי. מדובר בקטע פופ אקטואלי, רלוונטי שלא מפסיק לעניין לשניה. יצירת פופ שמשלבת בין החדש והקלאסי בצורה מעוררת כבוד.

כשמו כן הוא, "אני הים", הוא יצירה שאפשר בקלות לשקוע בתוכה ואני ממליץ לכל מי שאוהב את המוזיקה שלו מעט מאתגרת אבל גם נגישה, לעקוב אחרי טל.

רפאל יצירה- מה לה בי

כמדי קיץ אני מקבל ים (הבנתם?) של שירים שמתיימרים להעביר את העונה החמה של השנה בצורה קלילה ונחמדה. אבל לא רפאל, "מה לה בי" הוא לא שיר קליל ונחמד, הוא נשמע כמו שיר שכתב ילד בן 8 או במקרה הטוב חבורת תיכוניסטים עבור טקס הסיום המביך שלהם.

מכירים את החבר הזה שמנסה להצחיק בכוח אבל זה לא הולך לו? אז זו התחושה ב"מה לה בה". מן תחושה של חוסר נוחות כאילו אתה מוכרח לצחוק או לגחך אבל בעצם בא לך לתקוע לעצמך כדור בראש.

רפאל מתפרנס ביום יום ממכירת מלבי וטוען כי הלקוחות שלו נדנדו לו המון זמן שיכתוב שיר בנושא, אז הוא כתב והתוצאה היא מקרה קלאסי בו הלקוח לא תמיד צודק. בניגוד לשם המשפחה של רפאל, "יצירה" זה הדבר האחרון שיש בשיר המביך הזה (סליחה, הייתי חייב).

מונומנט- להט

"להט" הוא הסינגל השלישי של "מונומנט" (זיו הנקין) מתוך אלבומו השני שיצא בקרוב ויקרא "גבולות". לא מדובר בלהיט ענק, משהו שטרם שמעתי או איזה קטע פורץ גבולות, אבל עצם הקיום שלו ושל אמן כמו זיו הוא ברכה למוזיקה הישראלית.

בשוק כל כך קטן שמנוהל על ידי כל כך מעט כוחות, הנוכחות של "מומנט" היא חשובה כי היא מצביעה על קיומה סצנה אלטרנטיבית, אינדית שכמעט ונכחדה. המחויבות של זיו (ואפשר ממש לשמוע את זה במוזיקה שלו) כלפי הדרך שלו, הסטייל שלו והז'אנר בו הוא דבק, זה דבר מדהים במדינה בה אפילו האמנים הגדולים ביותר מתקשים לסגור את החודש.

אבל שלא יהיה ספק, "להט" הוא שיר מעולה. הוא בנוי מטקסט אלגנטי וסקסי שנכתב מנקודת מבטה של אישה, גיטרות כמו שכמעט ולא שומעים היום ואפיל אלטרנטיבי שעוטף את הכל. השיר והסאונד של מומנט מהדהד לכל כך הרבהאגדות אינדי מג'וי דוויז'ן ועד הפיקסיז שהשפיעו על דורות שלאמנים. איזה כיף לשמוע שיש עוד בארצנו הקטנטנה אמנים כמו "מומנט" שלא רק שהיצירה שלהם מעולה, היא גם חשובה.

לדו"ח המבקר #24
לדו"ח המבקר #23
לדו"ח המבקר #22

לדו"ח המבקר #21
לדו"ח המבקר #20

לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

דוח המבקר כחול

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

פוסט אורח של אייל דסקל: 20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore של פט שופ בויז

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, פוסט אורח של העורך המוזיקלי, ה- DJ והמרצה, אייל דסקל: 20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore של פט שופ בויז

השבוע בדיוק לפני 20 שנה שוחרר הסינגל Don't Know What You Want, But I Can't Give It Anymore – יריית הפתיחה של הפט שופ בויז מאלבום האולפן השביעי שלהם – Nightlife.

בין קיץ 1997 לאביב של 1998, לאחר סיום סיבוב ההופעות Somewhere, לקחו הפט שופ בויז הפסקה ארוכה יחסית. כמעט שנה של חופשה זה משהו שהם לא הכירו מאז תחילת דרכם אי שם ב- 1984. ההפסקה נתנה לניל וכריס זמן לחשוב מה לעשות הלאה.

לאורך שנות ה-90 שיחרר הצמד את Behaviour ה"בוגר", Very הפופי והסופר מצליח, Bilingual שנע למחוזות המוזיקה הלטינית, כאשר עכשיו, רגע לפני סיום העשור, הגיע הזמן למשהו חדש. בסופו של דבר החליטו הפט שופ בויז ללכת הכי רחוק שאפשר והתוצאה היא "נייטלייף" (חיי לילה) האלבום הכי אלקטרוני של הפט שופ בויז עד לאותו רגע.

'נייטלייף', כשמו כן הוא, ניהל דיאלוג עם תרבות חיי הלילה ומכאן גם עם מוזיקת המועדונים. אחרי שבריאן אינו כמפיק מוסיקלי ירד מהפרק, שמות חמים מהסצנה נקראו לסייע והתוצאה היא שיתופי פעולה נפלאים עם אמנים כמו דיוויד מוראלס, קרייג ארמסטרונג ורולו (פיית'לס). האווירה הכללית הייתה של מסיבה אפלה.

האלבום נכתב על ידי הצמד כשהם כבר בשנות ה40 לחייהם (כריס 40, ניל 45 אם לדייק). כמעט שני עשורים וחצי עברו מאז West End Girls. התלתלים נשרו, כבר יותר קשה לקבל שערים במגזיני מוסיקה או לכבוש שוב את פסגת המצעד הבריטי. וכך, גם מהזוית הזו, הם ניגשים לכתוב על חיי הלילה, שהם עדיין רואים עצמם חלק אינטגרלי מהם.

Don't Know What You Want, But I Can't Give It Anymore הוא משפט שהיה לניל טננט בראש עוד לפני שהוא נכתב כשיר שלם ושוחרר כסינגל הראשון מהאלבום. למעשה ניל חשב לוותר עליו ואפילו מחק אותו מהמחשב, אבל אז כשהם נכנסו לאולפן ההקלטות הוא קפץ לראשו מחדש.

השיר הזה הוא מאוד "פט שופ בויזי" משלל סיבות כמו למשל שמו הארוך במכוון, המילים והחרוזים המוכרים של ניל, ביט הדיסקו לצד עיבודי כלי המיתר הקלאסיים (כריס אמר שהשפעתו של המפיק האיטלקי ג'ורג'יו מורדור ניכרת כאן), האסתטיקה בקליפ, הפנים החתומות וכמובן העיצוב והסטייל שעוטפים את הכל.

באנר מועדון תרבות

בקליפ לשיר ניל וכריס לבושים במכנסי סמוראים, מעילים ארוכים, שלייקס ובשיער מחומצן, גבות צבועות ופנים מפוצצי מייק-אפ לבן. ההשראה הגיעה מהסרטים הקלאסיים "התפוז המכני" ו"אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, כמו גם הסטייל והאופנה שעיטרה מגזינים יפנים.

הצמד שאף להציג מראה עתידני, 'סנייס פיקשני' שיהיה הכי רחוק מהאופנה העכשווית ומהפופ העכשווי. משהו שיתן אלמנט פולחני ולא טבעי. הלוק החדש הפתיע את המעריצים (למרות שהסרבלים הכתומים והכובעים המחודדים של תקופת Very היו לא פחות מפתיעים), אבל בשביל ניל וכריס זה היה בדיוק מה שהם רצו בכדי להציג את הקונספט החדש של האלבום.

מבחינת הליריקה, למרות שהוא מהטקסטים הכי מתוחכמים של ניל, עדיין ניתן לפרש אותו בכמה מובנים. מצד אחד זהו שיר קנאה/פרידה/בגידה קלאסי עם מילים כמו:"? "Is he better than me / Was it your place or his / Who was there…, כאשר גם שם השיר עצמו מעיד על סיומה של מערכת יחסים, לא משנה בין מי למי היא מתרחשת.

מן הצד שני, יש כאן שני גברים שהגיעו לעשור החמישי של חייהם כך שניתן לפרש את השיר כמי שחיי הלילה כבר לא מחכים להם, כתחושה של איך זה להיות חלק מחיי הלילה למרות שלא בטוח שאתה עדיין רצוי בהם, שאתה כבר לא מסמר הערב ויש שחקנים חדשים בזירה, במצעדים, באולמי ההופעות.

"המבוגרים" באופן טבעי רוצים להישאר רלוונטים, צעירים, להמשיך לקטוף את פירות ההצלחה ושהקהל לא יבגוד ויעזוב. אבל הם כבר לא יכולים לתת את זה, הם שרים על זה, כי שניהם סופר-מודעים ובגאוניות שלהם הם מצליחים להסתכל על עצמם מהצד ולספר על החוויה. את הנושאים האלה, של איך זה להתבגר ולהזדקן בעולם הפופ ששייך לצעירים, יחקרו הפט שופ בויז עצמם באלבומם Elysium מ- 2012.

לאלה עם הזיכרון הטוב במיוחד מביניכם, השיר אף פתח את צמד ההופעות של הלהקה בארץ בשנת 2000 בבריכהת הסולטן בירושלים ובאמפי רעננה. מאז הם הופיעו בארץ עוד 3 פעמים בהצלחה רבה.

אירונית עוד יותר העובדה שהסינגל באמת לא זכה להצלחה גדולה (למרות ש- New York City Boy שיגיע אחריו, כן יהפוך להיט גדול). בקליפ הרופאים, שגם נראים כמו אנשי סאונד מאחורי זכוכית באולפן, מתפעלים את הקונסולה ושלל המכשירים והמכונות ומשדרגים את המראה של ניל וכריס. עוד כדור, עוד זריקה והשיער המלבין יחומצן, הפנים יוחלקו, הגבות יצבעו. התחושה היא כי הבויז היו חייבים חייבים להמציא אבל כבר לא כל כך בטוחים שעדיין יש להם את זה.

תצפו שוב בקליפ עד הסוף. הילדים שמצטרפים אליהם בסיום לשבת איתם בספסל, נראים בדיוק כמוהם, והשאלה שעולה היא מי הוא מוביל הדעה עכשיו – מי מחקה את מי. אותם ילדים אגב היום כבר בני 29 או 30 בהערכה גסה ומעניין אם גם הם מרגישים כבר מבוגרים.

אייל דסקל הוא DJ, עורך מוזיקלי ברדיוס 100FM ומרצה בנושא מוזיקה פופולרית. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PET_SHOP_BOYS_I+DONT+KNOW+WHAT+YOU+WANT+BUT+I+CANT...-164516.jpgבאנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #24: שרי מפוזרת, שחר צדיק כובש, "חלם" נותנים בראש ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

Sary- Lonely

שרי נחמיאס, או Sary בשבילכם, השתתפה בגיל 17 בלבד ב"כוכב הבא" ואפילו הגיעה לגמר (מסתבר), אבל כן האזנתי לחומרי הסולו שלה והם לא רעים בכלל. שרי עשתה רוק כבד מהסוג שקשה כבר למצוא בארץ אבל משום מה בסינגל החדש שלה, Lonely, היא החליטה לחתוך לפולק. 

זה כמובן לגיטימי ואפילו חשוב שאמן ישאב השראה משלל מקומות וז'אנרים ויתפתח כל הזמן, אבל אני מודה שלשיר החדש לא הצלחתי להתחבר. בביקורת מוזיקה יש מונח חמקמק ובעייתי מאוד שנקרא "אותנטיות". זו התחושה הזאת שגורמת לך להתחבר לשיר כי הוא מרגיש לך "נכון" ו"אמיתי". אז זה לא שאמן ישראלי לא יכול לעשות פולק זה פשוט שצלילי גיטרת הסלייד והפולק האמריקאי הדרומי של שרי, נשמעים לי כל כך לא קשורים שאני פשוט לא מצליח להתחבר לזה בשום צורה ובספק אם יהיו כאלה שכן. 

מעבר לזה אני גם מוצא את Lonely מעט מבולבל ומפוזר. אין ספק ששרי מוכשרת, אבל באופן אישי הייתי שמח לשמוע אותה מגבירה שוב את הדיסטורשן.

נוה גדג'- אומרים

"אומרים", סינגל הבכורה בעברית של הזמרת נוה גדג', נכתב בעקבות חוויה אישית וכואבת שהיא עברה ואכן נשמע שהמילים חותכות עמוק בפנים וההתרגשות נכרת גם בהקלטה. ועם זאת, לצערי מדובר בשיר כל כך בנאלי שאין שום סיכוי שמישהו ישרוד אותו יותר מחצי דקה (ואני יוצא מגדרי כאן).

"אומרים" סובל מטקסט בנאלי להחריד ("אומרים שזה נרגע, שהזמן רופא לכל, ששום כאב עלי לא יגבור…") לחן ועיבוד כל כך משעממים והפקה מרדימה וכל כך חסרת מעוף שזה גובל בפשע. 

בקומוניקט המצורף לסינגל הובטח לנו כי נוה גדג' היא (ואני מצטט): "דיווה עם קול ייחודי קול R&B ו- Soul…". אז יכול להיות שזה נכון רק חבל ששום דבר מזה לא נשמע בשיר. מה שכן נשמע זה שנוה עברה בבית הספר "רימון" ואולי זו הסיבה שהשיר שלה נשמע בדיוק אותו דבר כמו מיליון אחרים.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

שחר צדיק- ברבורים לבנים

על פניו ל"ברבורים לבנים", יש את כל הנתונים בשביל שאשנא אותו. שוב אותה גיטרה אקוסטית משעממת, קול גנרי ובגדול פיהוק. אבל איכשהו לאט לאט השיר הזה הולך ומתפתח ומאוד קשה ללחוץ על הסטופ. 

"ברבורים לבנים" הוא שיר הנושא מתוך אלבומו החדש של שחר צדיק. השיר הוקלט באירלנד והוא מדבר על יציאה לעולם ועל קבלה עצמית. "צא מהבית, כמו שאתה, בלי הודעה, קל כמו נוצה…". למרות שהשיר הזה הוא לא כוס התה שלי, לפעמים הפשטות כובשת, וזה בדיוק המקרה. 

חשש אמיתי- לא מכאן

"לא מכאן", הסינגל השני של "חשש אמיתי", באמת לא נשמע מכאן. הוא נשמע כמו קטע שיצא מהנטפלין של 1986 רק שאני לא כותב את זה בקטע רע אלה להפך. הסינת'פופ של "חשש אמיתי" מגניב אותי לגמרי ועושה לי נעים באוזן ובגוף. 

"חשש אמיתי" היא להקת אינדי שמנגנת ומופיעה בכל הארץ ב- 2015. הלהקה הוציאה EP בשם "הודעה מוקלטת", אשר הופק ע"י המוסיקאים עדי רותם (Choke) ונתנאל לנדאו, ושיר הנושא מתוכו נכלל באלבום האוסף הראשון של הלייבל "נוער אבוד", בשיתוף עם הלייבל האמריקאי "בורגר רקורדס".

במאי האחרון הוציאו החברים  סינגל ראשון בשם "ההמנון" אותו השיקו במופע חגיגי ברדיו EPGB. השיר "לא מכאן" הוא הסינגל השני שיוצא, כאשר אלבום מלא צפוי ממש החודש. בכל מקרה, כיף סוף סוף לשמוע משהו מעט שונה ואני בהחלט אמשיך לעקוב. 

חלם- אופיום

אין ספק ש"אופיום", כמו שאר השירים ב- EP הבכורה של "חלם", "הבגידה הגדולה", פונה לקהל מצומצם במיוחד בשוק הישראלי. אין ספק גם שיש להרכב הצעיר הזה עוד הרבה דרך לעבור מבחינת כתיבה, הקלטה ועבודת אולפן, ועדיין, אני לא יכול שלא לפרגן להם. 

לעשות פאנק רוק ישרלאי, בועט, רועש עם טקסטים אולטרה מחאתיים, זה משהו שכמעט ולא רואים פה. "חלם" יודעים שלא ינגנו אותם ברדיו, הם יודעים שביום טוב יגיעו להופעה שלהם כמה עשרות בודדות, ועדיין הם לא מוותרים על מי שהם ומנגנים רק מה שבזין שלהם. הלוואי והיו לנו עוד להקות ואמנים שהולכים רק עם מה שבוער בהם. 

תראו לי עוד להקה שמסוגלת לכתוב טקסט כל כך אנטי דתי כמו: "כשזה לא מסתדר – דרכי האל נסתרות וכשהילד מת – ככה זה אמור לקרות". לי באופן אישי אין שום בעיה עם הדת אבל שוב אין לי אלא להעריך את היכולת של "חלם" ללכת אחרי הלב שלהם.

צריך לשפר את הטקסטים, צריך לשפר את ההקלטה, צריך לשפר את התזמון, המיקס ולעיתים גם את הקול של הסולן, אבל ל"חלם" יש את מה שאין להרבה להקות אחרות וזו אמת.

לבנדקמפ>>

לדו"ח המבקר #23
לדו"ח המבקר #22

לדו"ח המבקר #21
לדו"ח המבקר #20
לדו"ח המבקר #19

לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

SARY

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני