10 סרטי דוקו מוזיקליים מומלצים

אם יש משהו שאני אוהב לעשות חוץ מלשמוע מוזיקה, זה לראות אותה, רצוי במעטפת דוקומנטרית עשויה היטב ומלאת חשיבות עצמית. בקיצור, קבלו 10 המלצות על סרטי דוקו מוזיקליים שהן צפיית חובה, לא משנה איזה ז'אנר או אמנים אתם אוהבים. יאללה בינג'!

הנה כמה המלצות נוספות:
Supersonic – סיפורה של אואזיס
Rolling Thunder Revue: A Bob Dylan Story by Martin Scorsese
A Hard Day's Night (בערך דוקו)
David Bowie- The Last Five Years
Woodstock
Under African Sky
סוף עונת התפוזים
האלבומים

Amy (איימי)

לפני שצפיתי בדוקו על חייה ומותה איימי ויינהאוס, לא הייתי ממעריציה הגדולים. אבל היצירה המרתקת הזאת הצליחה לצבוע את איימי בצבעים כל כך יפים שגם אם לא התחברתי למוזיקה, לא יכולתי שלא להתאהב באישיות.

"איימי" הוא מהסרטים המרגשים ביותר שנוצרו על אמן כלשהו, אולי מפני העובדה שהוא מתאר תאונת רכבת שברור לכולם שהיא הולכת להתרחש אבל אף אחד לא מסוגל לעצור אותה.

החל מילדותה, דרך התמכרותה לסמים ואלכוהול ונסיקתה המטאורית, הסרט לא מפספס אף נקודה בעלייתי ונפילתה של היהודייה הכריזמטית והכל כך המוכשרת מצפון לונדון. אם יש סרט שבוודאות יגרום לכם לבכות, זה הסרט הזה.

 

Synth Britannia

בהכללה גסה רוב סרטי הדוקו המוזיקליים ׁ(כמו גם ברשימה הזאת ממש), מבוססים על תרבות הרוק. על מתחיו הגזעיים, אמניו הגרנדיוזים, חשיבותו ההיסטורית ועוד. אבל הנה פנינה אמיתית לחובבי המוזיקה האלקטרונית והסינתיסייזרים של שנות השמונים בפרט.

"סינת' בריטניה", בהפקתו של ה- BBC Four, הוא סרט מהפנט וחשוב העוסק ברגע הקריטי בהיסטוריה בו החל הרוק לדעוך ויצר ואקום שאל תוכו נשאבו מכונות התופים, הסמפלרים והסינתיסייזרים שיצרו יחד את "צליל העתיד".

היום אולי ניתן ליצור לופים וצלילים אלקטרוניים בלחיצת כפתור, אבל בסוף שנות השבעים העיסוק באסתטיקה הזאת נתפסה כלא פחות מחלוצית. לשמוע את ברנרד סאמנר מספר איך בנה במו ידיו את הסינתיסייזר שהפיק את צלילי הפתיחה הקסומים של Atmosphere זה לא פחות מרגע טלוויזיוני נדיר וקסום.

מקרפטוורק דרך גארי ניומן, מפט שופ בויז ועד דפש מוד, הסרט מביא ראיונות עם כל האמנים החשובים של התקופה ועושה להם סוף סוף א הכבוד המגיע להם.

 

The King (המלך)

כל כך הרבה יצירות, ספרים, מאמרים וסרטים נוצרו על אלביס פרסלי, כולל סרט דוקמנטרי טרי  טרי בן 3 שעות מבית HBO. אבל איכשהו דווקא "המלך", סרטו הדוקומנטרי של הבמאי יו'ין ירקי, גרם לי גם להידבק למסך וגם לעשות זאת בכיף.

בסרט לוקח ירקי את מכונית הרולס רויס מודל 1963 המקורית של אלביס פרסלי לטיול במחוזות חייו, אך במהירות המסע שאמור לעבור בנקודות הציון המשמעותיות בחייו של המלך, הופך למסע מרתק דרך ההיסטוריה והמוזיקה של ארצות הברית כולה.

זהו סרט יחסית קליל על אמן בסדר גודל מפלצתי כמו אלביס פרסלי, אבל הוא גם מלא נשמה ומצליח להפוך את הדיוקן הכמעט אלוהי של מלך הרוקנ'רול ליותר ארצי, נגיש ופשוט מקסים.

 

Seven Ages of Rock (תולדות הרוק)

ב- 2007 יצא ה- BBC הבריטי בפרויקט שאפתני שמטרתו לסקור את ההיסטוריה של הרוקנ'ול מלידתו ועד ימינו. התוצאה היא "שבעת העידנים של הרוק" – סדרה בת 7 פרקים בה כל פרק מטיל זרקור על גל שונה ברוק ומעניק לו זווית הסתכלות חדשה.

כך למשל הפרק הראשון מתאר את התפוצצותו של הרוק באמצע שנות השישים כאשר האחרון עוסק בבריטפופ ובאינדי הבריטי. בין לבין אנו מקבלים גם פרקים על הפאנק, על המוזיקה האלטרנטיבית של סיאטל, על רוק האיצטדיונים ועוד. 

אני במיוחד אוהב את הסדרה הזאת בשל ההחלטה האמיצה של יוצריה שלא לכלול בה כלל את גל האמנים הראשון של הרוקנ'רול לרבות הביטלס, צ'אק ברי, אלביס פרסלי ועוד. עם כל הכבוד (ויש כבוד ענק) התקופה והאמנים הללו נחרשו עד דק.

הסדרה הזאת היא לא פחות מאינציקלופדיה לחובבי הרוק ועם שלל הראיונות והאמנים שמופיעים בה, היא גם לא פחות ממסך היסטורי מרתק. אם בכל זאת אתם רוצים יותר עומק היסטורי, אני ממליץ לכם על Dancing in the Street: a Rock and Roll History המעולה מ- 1995. 

 

באנר מועדון תרבות

Kurt Cobain- Montage of Heck 

רבים ניסו לפצח את סוד אישיותו המורכבת של אחד האמנים הכי מרתקים שפעלו כאן, אבל הסרט הדוקומנטרי הזה של HBO הוא בעיני הקרוב ביותר. 

הסרט מתחקה אחר חייו של קורט קוביין החל מילדותו באברדין, דרך שלל הבתים שעבר ועד להצלחה המטורפת עם "נירוונה" ומשרטט דיוקן כואב של אדם שבסך הכל רצה להרגיש שייך. במבט לאחור אפשר כמעט לראות איך סופו של קוביין היה בלתי נמנע.

לראשונה מאז ששם קץ לחייו ב- 1994,עומדים ומדברים למצלמה הוריו של קורט, אימו החורגת, אחותו, חברתו הראשונה, קורטני לאב ועוד, שמנסים להרכיב את החלקים שיצרו את נפשו המיוסרת של קוביין.

בסרט אף שזורים קטעי אנימציה מרהיבים ביופיים שמוסיפים קצת נחמה אם תרצו לסיפורו העצוב של מי שהפך, מבלי שרצה בזה, לקולו של דור.

 

The Beach Boys: Making Pet Sounds (הביץ' בויז: 'פט סאונדס') 

מעטות היצירות שהצליחו להשפיע על עולם המוזיקה כמו Pet Sounds של הביץ' בויז. למרות שדישדש במכירות ולא היה להיט היסטרי כמו שאר התוצרים של הלהקה, אלבומם ה- 11 של החברים מקליפורניה הוא לא פחות מאבן דרך בעולם המוזיקה. אלבום שהגדיר מחדש את הסטנדרט ליצירה של מוזיקה פופולרית. 

בעזרת ראיונות וקטעי ארכיון, מתעד הסרט את תהליך הפקת האלבום שבמרכזו עומד דיוקנו של בריאן וילסון שחיפש את היצירה המושלמת אך שילם על כך במחיר שפיותו.

ב- 2003 דירג מגזין ה'רולינק סטון' את Pet Sounds במקום השני ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. במקום הראשון עמד סרג'נט פפר של הביטלס שנכתב כתבוגבה לאותו אלבום מופת של הביץ' בויז.

 

Searching for Sugar Man (מחפשים את שוגרמן) 

סיקסטו דיאז רודריגז או בשם הבמה שלו, רודריגז, הקליט בתחילת שנות השבעים שני אלבומים בלייבל סאסקס (Sussex Records). שני האלבומים היו Cold Fact ב- 1970 ו- Coming from Reality ב-1971.

האלבומים קיבלו ביקורות מעורבות ולא זכו למכירות, מה שגרם לחברה (שנסגרה ב- 1975) לפלוט את רודריגז ולזמר עצמו לנטוש את עולם המוזיקה.

כמו במאות דוגמאות לפניו, גם המוזיקה של רודריגז אולי לא זכתה להצלחה בזמן אמת, אבל האדוות שהשאירה המשיכו להדהד הלאה וכך מבלי שידע את זאת, שיריו זכו להצלחה כבירה בכמה מקומות בעולם, אחד מהם הוא דרום אפריקה.

בזמן שבצד אחד של העולם רודריגז עובד כפועל בניין, בצד השני יש לו מאות אלפי מעריצים שבטוחים שהוא בכלל מת! כמו שני יקומים מקבילים שלעולם לא יפגשו מתאר הסרט חיים של כוכב רוק שבכלל לא יודע שהוא כוכב. תודו שאם זה היה סרט הוליוודי לא הייתם מאמינים לזה.

הסרט אף זכה בפרס האוסקר בקטגוריית 'הסרט התיעודי הטוב ביותר' ואין לי אלה להפציר בכם לקחת הפסקה מהחיים ולהתמסר לסיפור הפסיכי, המדהים והכל כך מרגש הזה.

 

All Things Must Past (הקול עובר: עלייתה ונפילתה של טאוור רקורדס) 

כבוגר שני תארים בתקשורת, הקשר בין מוזיקה לבין אמצעי השיווק והצריכה שלה תמיד ריתקו אותי. גם העובדה שגדלתי בניינטיז, תור הזהב של הדיסק, הפכה אות לצרכן בלתי נלאה של דיסקים, קלטות ותקליטים (עד היום!) וזה למרות שיש לי מנוי לספוטיפיי. 

אבל מעבר לרגש האישי שלי ושל רבים אחרים כלפי דיסקים, "הקול עובר: סיפור עלייתה ונפילה של טאוור רקורדס", הוא מסמך היסטורי עשוי נפלא על התהפוכות שעברה המוזיקה הפופולרית בשלושים השנים האחרונות. בנוסף לכך הוא אףמסמך אנושי מרתק על האיש שהתחיל את הכל, ראס סולומון. 

סולומון, שירש בית מרקחת מאביו, הפך אותו לחנות תקליטים קטנה ומשם לאימפריה חובקת עולם, יושב בגילו המופלג מול המצלמה ומספר את סיפורו בצורה נוגעת ושובת לב.

החל מאלטון ג'ון וברוס ספרינגטין ועד כריס קורנל ודייב גרוהל (שעבודתו הראשונה הייתה כמוכר בטאוור רקורדס), שורה של אורחים נפלאים מעטרים את הסרט הזה ועוזרים להנציח את תור הזהב של המוזיקה המוקלטת ושל טאוור רקורדס שהייתה לא פחות מבית שני לחולי מוזיקה כמוני.

 

moadon-tarbut-24

Shangri-La (שנגרי-לה) 

"שנגרי-לה" הוא הסרט הכי חדש ברשימה. מדובר בארבע פרקים מרתקים על הסטודיו המפורסם של האיש והזקן, ריק רובין, אחד האנשים שעיצבו את המוזיקה כפי שאנו מכירים אותה בשלושים השנים האחרונות. 

האמת היא ששנגרי-לה הוא פחות סרט דוקומנטרי ויותר מניפסט פילוסופי, כמעט רוחני, של ריק רובין על מהותה של המוזיקה. למרות סיפור חייו המרתק, הסרט מתרחק ממבנה קונבנציונאלי של התחלה, אמצע וסוף ומפנה את הזרקור על מהותה של היצירה המוזיקלית ואמנות בכלל.

על פניו אפשר לומר כי הסרט מפספס את דמותו האניגמטית וסיפורו המעניין של רובין, אבל בעיני, הבחירה האסתטית הזאת היא הדרך היחידה בה אפשר לנסות ולהבין בכלל איך פועל אחד המוחות המרתקים בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. 

 

Anvil! The Story of Anvil (אנוויל! סיפורה של אנוויל) 

הפוסט הזה הוא לא דירוג בשום צורה, אבל אם הייתי צריך לבחור את סרט הדוקו המוזיקלי הכי טוב שראיתי בחיי, זה ללא ספק יהיה "סיפורה של אנוויל".

אנוויל הייתה להקת להקת מטאל שבאמצע שנות השמונים החלה לטעום מטעם ההצלחה כשהופיעה על הבמות הגדולות לצידן של להקות כמו Motorhead, Bon Jovi, Whitesnake, Scorpions ועוד.

אבל אז קרה משהו לא ברור ובמקום לטרוף את העולם אנוויל שקעה אל תהומות הנשייה, או זה מה שלפחות חשבנו עד שיצא הדוקו יוצא הדופן הזה שגילה שהלהקה למעשה מעולם לא התפרקה.

הסרט עוקב אחר סטיב "ליפס" קולדואו ורוב ריינר, מייסדי הלהקה, שגם בעשור השישי לחייהם ממשיכים להניע את אנוויל ולקוות שיום תגיע הפריצה הגדולה שלהם.

הסרט מפוצץ רגש ומכיל רגעים שיקרעו אתכם מצחוק לצד כאלה שיגרמו לכם לבכות. אבל מעל הכל זהו סרט על הנשמה של המוזיקה ועל כך שלא משנה מי אתה, מה אתה, מה עברת או בן כמה אתה, את התשוקה לאמנות לעולם לא ניתן לכבות.

"הסרט הכי טוב שאי פעם נעשה על רוקנ'רול" נכתב ב- London Times ובצדק מוחלט. ועם זאת מדובר בצפיית חובה לא רק למי שאוהב רוק, או מטאל או מוזיקה בכלל, אלא לכל מי שרוצה להבין קצת יותר טוב מה זה להיות בן אדם ומה זה באמת, אבל באמת(!) לאהוב מוזיקה.

 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

KURTCOBAINMONTAGEOFHECK-KEY

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

דו"ח המבקר #27: נדב דלומי מפציץ, רות שועלי לוהטת, ג'קו אייזנברג מרדים ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

נדב דלומי- רוחות רעבות

איזה כיף לפתוח לפתוח שנה חדשה ודו"ח חדש עם סינגל טרי של אחד המוזיקאים המוכשרים שפועלים כאן- נדב דלומי. "רוחות רעבות" הוא סנונית ראשונה מפרויקט חדש ומסקרן של המוזיקאי הוותיק, ואם שאר הפרויקט נשמע כמו השיר הזה אז בהחלט יש למה לצפות. 

"רוחות רעבות" הוא אחד הקטעים הכי נגישים, שלא לומר "פופיים", של דלומי. משום מה (ואני אפילו לא יודע למה) הוא מזכיר לי מן שילוב בין קולדפליי לאביב גפן, אבל בקטע טוב. אחרי שנים של פולק וקאנטרי מקומי, דלומי מפציץ עם גיטרה, בס תופים ועיבוד ממכר שאני בתקווה שיגיע לעוד הרבה אזניים. 

ג'קו אייזנברג- בסוף

זוכרים את המיני שערורייה המביכה שגרמה לזוכה כוכב נולד 4, ג'קו אייזנברג, לצאת  לגמלאות מוקדם מן הצפוי? בטוח שכן ואם לא תשאלו את ד"ר גוגל. בכל מקרה חוזר עכשיו אייזנברג עם מופע חדש ושירים חדשים, כאשר האחרון שבהם הוא "בסוף" והוא בהחלט משרה אווירה של סוף קריירה. 

אחרי כל מה שעבר הייתי מצפה מאייזנברג לתובנות יותר מעניינות על חייו ועל העליהום הלא פרופורציונאלי שחווה. משהו בועט, משהו מעניין, משהו שונה, אבל במקום זה אנחנו מקבלים בלדה אקוסטית כל כך משעממת שהדבר היחיד שבא לי לעשות בזמן שאני מאזין לה היא להרדם על החולות (הבנתם?).

אפילו לשחק רמיקוב עם סבתא שלי בת ה- 93 יוציא ממני יותר אמוציות מאשר השיר הזה. אין ספק שלאייזנברג יש קול מעולה, כריזמה ויכולות משובחות אחרות רק חבל ששום דבר מאלה לא בא לידי ביטוי ב"בסוף". השיר הזה הוא לא פחות מגרוע וזה בהחלט לא מה שיביא לו את הקאמבק המיוחל.

Gordon- Shine

סינגל הבכורה של Gordon (אבישי גורדון), לא פורץ גבולות ולא מחדש יותר מדי אבל הוא עדיין מלא כיף, אולי בגלל הפשטות שלו. השיר נכתב על ידי אבישי כשהיה במקסיקו וחלון ההזדמנויות שלו לדבר עם חברתו שבארץ היה מצומצם בגלל הבדלי השעות. לכאורה נושא בנאלי וטחון אך עם זאת הטקסט מצליח להתעלות על השממון ולהיות מעת לעת אפילו נוגע.

ועדיין אני לא בטוח שהאנגלית של אבישי בשיר עוברת מספיק חלק וגם אם כן, אני לא חושב שיש כאן איזשהו פוטנציאל בינלאומי כי שירים כאלה אולי לא שכיחים במחוזותינו אבל בחו"ל הם קיימים כמו מים.

כמו כן, למרות שיש משהו נחמד באותנטיות ובסאונד הלא מלוטש של השיר, עדיין ההפקה חייבת (פשוט חייבת) לעלות רמה בכדי להוציא את אבישי הרבה יותר טוב. אבל פוטנציאל בהחלט יש כאן אז שווה לעקוב. 

רות שועלי- רכבת מרכז

"היי עמית. אנחנו אמיצות מספיק בשביל לשלוח את הסינגל שלנו לדו"ח". זו ההודעה שחיכתה לי ב- Inbox מהמוזיקאית רות שועלי והאמנית ליבי קנטור ׁ(שיצרה את הקליפ לשיר המדובר). אז קודם כל אני מת על אמנים אמיצים ובעיקר כאלה שהאומץ שלהם בא לידי ביטוי גם במוזיקה.

מהלכי אקורדים מעניינים, מעברים מפתיעים ומילים כמו: "התקהלות של אנשים זרים, החלפת מבטים שותפים, כן גם אני חי איזה צירוף מקרים…" מוכיחים שרות שועלי היא יוצרת שלא מפחדת לצאת מהקופסה של המוזיקה הישראלית החיוורת והיא עושה זאת בסטייל ובאינטליגנטיות מרשימה.

מה שמתחיל בעדינות נגמר בכאוס מופלא של דיסטורשן תופים ושירה עצמתית שמבשרים שיש כאן יוצרת אמיתית ששווה לעקוב אחריה.

אלקנה מרציאנו- כפרה

וככה חברים נשמעת האפוקליפסיה. שאלוהים יעזור לכולנו.

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #26
לדו"ח המבקר #25
לדו"ח המבקר #24

לדו"ח המבקר #23
לדו"ח המבקר #22

לדו"ח המבקר #21

לכל הדו"חות

288907_tumb_800Xauto

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

20 השירים הגדולים של רד הוט צ'ילי פפרס

החדשות על חזרתו של ג'ון פרושיאנטה לרד הוט צ'ילי פפרס, הכניסה אותי למצב רוח נוסטלגי במיוחד. אז לכבוד המאורע הנה דירוג יומרני וכמעט בלתי אפשרי של 20 השירים הכי טובים של הלהקה.

20. Dark Necessities

אז נכון The Gataway הוא לא מהמשובחים שבאלבומי הלהקה והעובדה שדנג'ר מאוס הפיק אותו לא בדיוק תרמה (למרות שגם נייג'ל גודריך היה באזור), ועדיין השיר הזה יוצא מהכלל. גם בגלל שהוא בולט בכמה דרגות מעל שאר השירים באלבום וגם בגלל שהוא פשוט מעולה!

פלי כרגיל בא לדפוק עבודה עם תפקיד בס מופתי וקידיס שר בכנות נוגעת על המאבק התמידי שלו בהתמכרויות על כל סוגיהן.

אין הרבה נקודות אור באלבומים האחרונים של הפפרס אבל Dark Necessities הHא אחת מהן. עכשיו אתם מוזמנים לתלות אותי.

19. Scar Tissue

לא הייתה יכולה להיות מטאפורה יותר מוצלחת למצב הלהקה בסוף שנות התשעים מאשר רקמת צלקת שמגלידה. אחרי שנים של חיפוש עצמי הן מצד פרשיאנטה והן מצד הלהקה, חזר הבן האובד הביתה והביא איתו רנסס חסר תקדים לקריירה של הפלפלים.

פרושיאנטה החזיר ללהקה את הלב שלה וגם הוסיף לה צלילים הרבה יותר נקיים, נוגים ומלודיים מבעבר, בדיוק כפי שמשתקף בשיר המדהים הזה שיצא כסינגל הראשון מתוך קליפורניקיישן והכריז על שובה הגדול של הלהקה.

18. Tear

אחת ההשפעות על פרושיאנטה בכתיבה ובהקלטות של By the Way הייתה להקה אחרת מקליפורניה. הרכב קטן וצנוע בשם הביץ' בויז.

פרושיאנטה שאף ללכוד את רוח ההרמוניות הקוליות המופלאות של הביץ' בויז אל תוך האלבום ואחת מהתוצאות הוא השיר Tear.

הרבה מעריצים ירימו גבה נוכח הבחירה ב-Tear המציג סאונד מאוד שונה מזה שהרד הוט התפרסמו בזכותו, ועדיין מדובר בבלדה מופלאה ומלאת רגש שמוכיחה שגם כשהם עדינים השירים של הצ'ילי פפרס יפים לא פחות.

17. Hard to Concentrate

בתוך 28 הקטעים שמרכיבים את Stadium Arcadium המפלצתי, יושב לו בצד שיר קטן ואינטימי שאפילו לא יצא כסינגל, אבל כמה שהוא יפה.

הטקסט נכתב על ידי קידיס כמתנת אירוסים לפלי ולאישתו הדוגמנית, פרנקי ריידר, כאשר מוזיקלית השילוב בין הבס של פלי לגיטרה של פרושיאנטה מעולם לא נשמע טוב יותר. שיר מיוחד במינו שמראה עד כמה השתנו הפלפלים, גם מוזיקלית וגם לירית.

16. The Power of Equality

ככה פותחים אלבום! השיר הראשון ב- Blood Sugar Sex Magik הוא פצצת אנרגיה מטורפת ופוליטית במיוחד שהושפעה מהשירים של Public Enemy.

בשיר יוצא קידיס נגד כל גילויי הגזענות וחוסר הצדק ומציג צד שונה, חברתי יותר ברפרטואר של הלהקה.

moadon-tarbut-24

15. The Adventures of Rain Dance Maggie

הסינגל הראשון שיצא בעידן פוסט פרושיאנטה השני הפתיע ממש לטובה. הסאונד הפאנקי והגרוב הנפלא שלו גרמו לי לחשוב ברצינות שהלהקה לא איבדה את הדנ"א שלה, מה שבדיעבד התברר כאשליה.

ובכל זאת השיר הזה מצליח להקפיץ אותי כל פעם מחדש עם עבודת בס כרגיל מעולה של פלי, הפקה מהפנטת ופזמון ממכר להחריד.

14. True Men Don't Kill Coyotes

בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, True Men Don't Kill Coyotes הוא לא הסינגל הראשון של הצ'ילי פפרס אלא השיר הראשון שלהם שצולם  לו קליפ.

בלי קשר מדובר בשיר שהציג את סאונד הFאנק-רוק של הלהקה שהלך והשתכלל עם השנים. הלכה למעשה, השיר הזה הוא נקודת ההתחלה של הקריירה של הפלפלים החריפים. אולי לא  מדובר באחד השירים הכי יפים שלהם, אבל לבטח אחד החשובים שלהם. 

13. Fortune Faded

נכתב בזמן ההקלטות של By the Way אבל לא זכה להיכנס לאלבום. עם שינויים בפזמון ועיבוד מעודכן, הוקלט השיר מחדש ויצא ב- 2003 כסינגל לקידום אוסף הלהיטים של הלהקה ששוחרר באותה שנה.

מזל גדול שהלהקה לא ויתרה על השיר הזה, כי אנחנו זכינו לאחד הקטעים היותר נפלאים שלהם. אגב, גם ל- Save the Population מאותו אוסף לגמרי יש מקום במצעד הזה.

12. I Could Have Lied

אין מוזה טובה יותר מלב שבור, ואכן קידיס כתב את השיר הזה לאחר שנזרק על ידי הזמרת שינייד אוקנר, איתה היה בקשר.

אוקונר מצידה אגב מכחישה שהיה קשר רומנטי בין השניים והוסיפה כי היא לא חובבת את המוזיקה של הלהקה וזה עוד בלשון המעטה. לפחות יצא משהו טוב מהכאב של אנתוני קידיס- השיר הנפלא הזה.

11. Around the World

כשקליפורניקיישן יצא הייתי בן 14 ואני זוכר בברור את הטירוף האדיר שהיה סביבו. לא היה לי חבר אחד שלא החזיק עותק של האלבום ואני וחברים שלי הסתגרנו בחדרים שלנו בניסיון לנגן כל תו ותו ממנו על הגיטרה.

אחרי Scar Tissue המהורהר, הגיע Around the World והרעיד את העולם עם ריפים מחשמלים ואנרגיה בלתי נגמרת. בשיר מתאר קידיס את החוויות שצבר בעת סיבובי ההופעות של הלהקה מסביב לעולם כאשר זהו למעשה מן מכתב תודה לעולם על היופי הטמון בו.

באנר מועדון תרבות

10. Give it Away

כש"וורנר בראדרס", חברת התקליטים של הלהקה, רצתה להפיץ את Give It Away, היא פנתה לאחת מתחנות הרוק הגדולות במדינה. אך נציגי התחנה הממוקמת בטקסס נפנפו את חברת התקליטים והוסיפו: "כשיהיה לכם שיר עם מלודיה תחזרו אלינו".

אז לסינגל הראשון מ- Blood Sugar Sex MagiK אולי לא הייתה מלודיה אבל היה לו את כל השארוזה הספיק בכדי להזניק את הקריירה של הלהקה לגבהים חדשים. וגם… חושבים שאתם יודעים את המשמעות מאחורי הלהיט הענק הזה? כדאי שתחשבו שוב – 10 שירים שהמשמעות שלהם שונה ממה שחשבתם>>

10 השירים הגדולים של ארקטיק מאנקיז>>
11 השירים היפים ביותר לש רדיוהד>>
15 השירים הגדולים של הנשיונל>>

9. Snow

ג'ון פרושיאנטה במיטבו עם אחד מריפי הגיטרה הכי פופיים והכי ממכרים שלו. המילים על פי קידיס הם מטאפורה לפתיחת דף חדש בחיים אחרי שחירבנת אותם- דף חדש לבן כמו שלג.

יחד עם זאת הלבן והשלג בתיבול משפטים כמו "מחלק אותם בפרטיות בעולם כל כך מבולגן" הם לחלוטין רפרנס לסמים. איזה פירוש שלא תבחרו, עדיין מדובר בשיר נהדר.

8. Suck My Kiss

אולי השיר המקפיץ ביותר ברפרטואר של הלהקה. הקטע הזה, שיצא ב- 1992 כסינגל השלישי מ- Blood Sugar Sex MagiK, מציג את הסאונד והדינמיקה הייחודית של הלהקה עם בס דומיננטי, תופים חזקים וגיטרה פאנקית שנוגעת בכל המקומות הנוכנים. קלאסיקה!

7. Knock Me Down

אחד מהשירים הרבים שנכתבו בעקבות מותו של הגיטריסט ומייסד הלהקה, הילל סלובק, ממנת יתר. בטקסט פונה קידיס לסלובק ומבקש ממנו (בתרגום חופשי ביותר): "אם אתה רואה אותי מתמסטל, תפיל אותי חזרה מטה". קידים מבטא בשיר את החשש שלו מלגמור כמו סלובק ואף מודה כי הוא "לא גדול יותר מהחיים".

השיר הזה מהווה תפנית דרמטית בכתיבה של קידיס שעד אז נהג לכתוב על סקס, סמים ואורח חיים הדוניסטי, אבל הטראומה פתחה לו את המוזה ומשם והלאה החומרים של הלהקה רק הלכו והשתפרו.

6. Aeroplane

נכון, התקופה עם דייב נבארו לא התקבלה היטב אצל המעריצים ונחשבת ל"תקופה האפלה" של הלהקה, אבל האמת היא ש- One Hot Minute, שהוקלט עם נבארו הוא אלבום, די מעולה.

אולי אני שומר לו חסד נעורים בגלל שזה האלבום הראשון של הפלפלים שאי פעם רכשתי (הייתי בן 10) אבל אי אפשר שלא להעריך אלבום רוק עם שירים כל כך טובים כמו Warped, My Friends, Shallow Be Thy Game ואחרים כאשר מעל כולם עומד כמובן Aeroplane הממכר שיצא כסינגל השלישי מהאלבום ולא יוצא לי עד היום מהראש!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

5. Californication

אם למישהו עוד היה ספק לגבי כמה קליפורניקיישן הוא אלבום ענק אז הגיע הסינגל הרביעי ממנו וטרף את הקלפים. בשיר דוחף קידיס את יכולות הכתיבה שלו לקצה ומדמה את ההתדרדרות המוסרית, התרבותית והצרכנית של הדור הנוכחי לעולם המזויף של קליפורניה שהוא כל כך מכיר וכל כך אוהב. עידן הפלסטיק על פי אנתוני קידיס.

וכאילו שאתם עדיין לא יודעםי, אבל השיר נבחר על ידי הקהל הישראלי כשיר העשור. כבוד. 

4. Otherside

הסינגל השלישי מקליפורניקיישן כובש את המקום שלישי אצלי ברשימה. צלילי הגיטרה שפותחים אותו מצליחים להעביר בי צמרמורת בכל פעם מחדש והמילים של קידיס שוב על המאבקים שלו בהתמכרויות נפלאות כרגיל.

קשה להביע במילים כמה השיר הזה יפה אז אני פשוט אציין את הקליפ הנפלא שלו שבוים על ידי ג'ונתן דייטון וואלרי פאריס שמתאר חלום או סיוט בצורה מופלאה שנראית מדהים על המסך גם אחרי 20 שנה. 

3. Dosed

By the Way הוא "האלבום של פרושיאנה". המלודיות הנוגעות, העיבודים הקסומים וכמויות הרגש הבלתי נגמרות שבו הופכת אותו לאלבום האחרון הבאמת מופלא שהוציאו רד הוט צ'ילי פפרס ולאהוב עלי ביותר באופן אישי.

כמעט על כל שיר ושיר באלבום כתוב בענק "ג'ון פרושיאנטה" כאשר מעל כולם עומד Dosed המדהים. השיר מורכב מארבע תפקידי גיטרה שונים של פרושיאנטה (מה שלא אפשר ללהקה לנגן אותו לייב).

גם בחלקים גדולים מהשירה מצטרף פרושיאנטה לקידיס ויחד הם יוצרים הרמוניה מופלאה ואת אחת הבלדות הכי מרגשות של הלהקה.

2. Under the Bridge

מה אפשר לכתוב על השיר הזה שעוד לא נכתב? ברמה האישית מדובר באחד השירים שגרמו לי להרים גיטרה לראשונה בחיי. קלאסיקה מודרנית שממשיכה להשפיע על מיליוני חובבי מוזיקה מסביב לעולם גם 30 שנה אחרי שיצאה. 

קידיס כתב את השיר על קשיי ההתמודדות שלו עם ההתמכרות לסמים כפואמה אותה הוא סרב לחלוק עם הלהקה. רק כשריק רובין (המפיק המיתולוגי של הפפרס) ראה את הטקסט הוא שיכנע את קידיס לשיר אותו והשאר היסטוריה. 

את קולות המקהלה בשיר מספקות אגב אמא של פרושיאנטה וחברות שלה למקהלת הכנסייה השכונתית כאשר את ההשראה לריף האלמותי שפותח את השיר שאב פרושיאנטה עצמו מהשיר Andy Warhol של דייויד בואי.

1. Soul to Squeeze

לא יאמן שהשיר הזה החל את דרכו כבי-סייד! הוא הוקלט בסשנים של Blood Sugar Sex MagiK ולא מצא את עצמו באלבום אבל כן כבי-סייד לסינגלים Give it Away ו- Under the Bridge.

מזל ששיר כל כך טוב לא יכול היה להעלם מדפי ההיסטוריה ובאוגוסט 1993 הוא סוף סוף זכה בכבוד הראוי לו כשיצא כסינגל רשמי מתוך פס הקול לסרט Coneheads (תופסים ראש).

השיר הפך ללהיט מפתיע עבור הלהקה והגיע למקומות מכובדים במצעדים השונים. מוזיקלית הוא הרבה יותר מופשט ממה שהרגילו אותנו הפלפלים החריפים, מה שמקנה לו הרבה יותר עומק אמוציונלי.

כמו כן, למרות אינספור תפקידי הבס האלמותיים של פלי, דווקא בשיר הקטן הזה הוא נותן מופע יחיד מדהים שסביבבו נבנה כל השיר. פשוט בית ספר לנגינת בס. והמילים? בניגוד לקלילות של הקומית Coneheads, עוסקות דווקא (שוב) בקשיי הגמילה על קידיס מסמים.

יש שירים שאין טעם לנסות לתאר אותן במילים אחרות חוץ מאחת: שלמות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

red-hot-chili-peppers.jpg

moadon-tarbut-24

40 שנה ל- London Calling של הקלאש

פוליטיקה, גזענות, תרבות הצריכה ואפילו הביטלס. אין הרבה נושאים שהקלאש לא תקפו חזיתית באלבום המופת שלהם מ- 1979. 40 שנה לאחר מכן ועדיין כל מילה ומילה בו נשמעת רלוונטית גם היום. 

ציון המועדון: ★★★★★

הרבה לפני שהתחפשנו לפאנקיסטים בפורים מבלי שיהיה לנו שמץ של מושג מה זה אומר, הרבה לפני שג'ינסים קרועים נמכרו בקסטרו ומוהוק הייתה תספורת לגיטימית, הפאנק היה תנועה מוזיקלית אמיתית ובועטת.

למעשה זו הייתה תנועה מוזיקלית, חברתית, חתרנית ששאפה לערער את יסודות הסדר הקיים ובמידה רבה אפילו הצליחה.

באנר מועדון תרבות

שלושה גורמים מרכזיים הביאו לעלייתו של הפאנק כתנועה תרבותית בבריטניה במחצית השנייה של שנות ה- 70. הראשון היה קשור לתמורות המוזיקליות של התקופה.

לקראת סוף הסבנטיז, הרוק שהחל כתנועה עממית חוצת גבולות ומגדרים שצמחה משולי החברה, כבר הייתה נטועה עמוק במיינסטרים. יודעים מה? מיינסטרים זה אנדרסטייטמנט. אמני הרוק הופיעו באצטדיוני ענק, מכרו מיליוני אלבומים והפכו לסופרסטארים ענקיים. הכי רחוק מהמשמעויות החתרניות השורשיות של הז'אנר.

שיא המגלומניות הגיע בדמותם של אמני הרוק המתקדם ששאפו לקחת את הרוק צעד אחד קדימה ושילבו בתוכו אלמנטים של מוזיקה קלאסית בכדי להקנות לו נופח אמנותי יותר. כך משירים של 2 דקות שדיברו אל צעירי העולם המרדניים, קיבלנו יצירות רוק בנות 20 ו-30 דקות שמתכתבות יותר עם בטהובן ושופן ופחות אלביס וצ'אק ברי.

הפאנקיסטים ראו את השינויים הללו והרגישו שהרוק מתנתק ממקורותיו האותנטיים. מתוך כך הם שאפו להחזיר עטרה ליושנה ולרוק את הרוח המחאתית האמיתית שלו עם שירים קצרים, בועטים, פוליטיים ומכסחים.

 

"הביטלמאניה המזויפת הוכתה עד עפר…

הגורם השני שהביא לעלייתו של הפאנק הוא הגורם הכלכלי.
שנות ה- 70 באנגליה היו עשור לא פשוט שאופיין בבעיות כלכליות חמורות. המשק הבריטי נשען על תעשיות כבדות מיושנות כמו פלדה ופחם שסבלו מבירוקרטיה חונקת וחוסר התייעלות משווע. המשק היה תקוע, האבטלה גאתה, שביתות של איגודים מקצועיים היו עניין שבשגרה ובאופן כללי הממלכה המאוחדת לא האירה פנים לצעיריה.

למאזין הרוק הממוצע שהתקשה מאוד לסגור את החודש, שירים כמו Stairway to Heaven או Echoes פשוט לא דיברו. הוא חיפש מקום לפרוק את התסכול שלו ויצירות מהסוג הזה ממש לא היו הכיוון.

הקטליזטור השלישי לעלייתו של הפאנק הוא המרכיב הפוליטי-חברתי.
באותן שנים הקונפליקט בין אנגליה לצפון אירלנד שיסע את החברה הבריטית בעוד גלי הגירה עצומים ממדינות מרכז אמריקה ואסיה הציפו את הממלכה ו
הבעירו את הרחובות בגזענות, אלימות, אבטלה ועוד. 

 

"רוק המהפכה הוא סוג חדש של רוק…"

על אף החיכוכים בין המקומיים למהגרים, אותם גולים נשאו עמם תרבות, מוזיקה ומסורות של מחאה שהקסימו חלק גדול מהנוער הבריטי הישנוני. לא סתם להקות כמו "בלונדי", "פוליס" ו"מדנס" שקיבלו על עצמן השפעות מוזיקליות "זרות" פרחו באותה התקופה. 

גם לא לחינם הסינגל הראשון ששיחררו אי פעם הקלאש היה White Riot שגרמה למי שלא התעמק במילות השיר לתייג את הלהקה כגזענית, אך האמת כמובן רחוקה מהמציאות. ג'ו סטארמר, סולן ההרכב, קורא בשיר לנוער הלבן והמנומנם ללמוד מזה השחור ולצאת למרוד כנגד המוסדות שמדכאים אותו.

לאחר מותו של סטראמר, צויר לזכרו קיר זיכרון על רקע הדגל הראסטפארי עם הכיתוב "Know You Rights". הקשר התרבותי בין הנוער הלבן הבריטי לזה השחור הגיע לשיאו עם ג'ו סטראמר והמוזיקה של הקלאש.

 

"עושה רושם שאף אחד לא שם לב אלי…"

הקלישאה הכי גדולה על אלבומי מופת היא שהם "צילמו" רגע בהיסטוריה. יצרו תיעוד מוזיקלי יחודי של אקלים חברתי שלא בטוח שישוחזר. בעוד שישנם אלבומי מופת שהטענה הזאת לא בהכרח תופסת לגביהם, במקרה של London Calling היא מדויקת.

לאורך לא פחות מ- 19 קטעים מצליחים הקלאש ללכוד את רוח התקופה. את הבלבול ששרר בחברה הבריטית, את כל הבעיות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות כמו גם את התחושה שלאנגליה אין עתיד (כפי שהיטיבו לנסח זאת הסקס פיסטולס).

האלבום שהוכתר כאלבום העשור על ידי הרולינג סטון (למרות שיצא באנגליה בדצמבר 1979) ונבחר שוב על ידי אותו מגזין לאלבום השמיני הגדול ביותר בכל הזמנים, הוא לא פחות מאבן דרך בתולדות הרוק. יצירה מפעימה וחסרת תקדים שכוללת בתוכה את כל המאפיינים שמרכיבים את התשתית של הרוק.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אם הראמונס היו הסטייל של הפאנק והסקס פיסטולס היו הגישה שלו, הקלאש ב- London Calling היו אלה שלקחו אותו צעד אחד קדימה וגיבשו אותו לכדי אמירה תרבותית וחברתית אמיתית. בלי חארטות, בלי קלישאות. הקלאש היו הדבר האמיתי. 

מתוקף זאת לא תמצאו באלבום הזה טקסטים על עולמות אחרים כמו אצל ג'נסיס או מחשבות פילוסופיות על טבע האדם סטייל פינק פלויד. הטקסטים ב- London Calling הם ארציים, קונקרטיים למה שקורה  כאן ועכשיו, על האדמה, על הארץ, בשכונות ובשיכונים. מילת המפתח היא ריאליזם.

לא תמצאו כאן גם סולואים כמו אצל לד זפלין או דיפ פרפל. למעשה חוץ מ- 2 שירים, כל הקטעים באלבום לא חוצים את רף 3 הדקות. האמירה הייתה ברורה: לא צריך להיות ג'ימי הנדריקס, רוג'ר ווטרס או ג'ימי פייג' בשביל לשיר ולנגן את האמת שלך. 

בבחירה המינימליסטית הזאת המבוססת על שירי גיטרה, בס, תופים קצרים וזועמים, מיצבו עצמם הקלאש כאלטרנטיבה ה"שפויה" לאמני הרוק הפומפוזיים והמגלומנים של התקופה.

הם ראו בעצמם לא פחות ממחיי המסורת הרוקנ'רולית הקלאסית של שנות החמישים ותחילת השישים. לא במקרה עטיפת האלבום היא מחווה לאלבום הבכורה של אלביס פרסלי, בעיניהם הם היו ממשיכי המסורת הרוקנ'רולית האמיתית. 

 

"כשהם ידפקו בדלת שלך, איך תצא? עם הידיים למעלה או אצבע על הדק האקדח…"

ועם זאת, הכוח של London Calling עדיין נעוץ במגוון הז'אנרים שהוא מצליח להכיל בתוכו. אמנם כמיטב המסורת הפאנקיסטית השירים קצרים, מינימליסטיים ומלאי מסרים פוליטיים ואנרכיסטיים (החל ממלחמת האזרחים הספרדית ועד סופה של בריטניה כפי שהכרנו אותה), אבל המוזיקה עצמה מכילה בתוכה אינספור רפרנסים וז'אנרים שונים. 

רוקבילי, רגאיי, סקא, רוק, קצת R&B, קצת בלוז, פוסט-פאנק, הכל נכנס אל תוך היצירה המפעימה הזאת ושום דבר לא מרגיש שלא במקום. חציית הסגנונות הזאת נדירה בז'אנר גם היום, אך היא הצליחה להנגיש את האלבום ואת הלהקה לקהל חדש.

מעבר לזה, על ידי הכללת ז'אנרים אחרים תחת קטגוריית "הפאנק", הצליחו הקלאש להוציא את המושג מהגטו ולהפוך אותו להרבה יותר רחב ומשפיע. לפתע, גם שיר רגאיי כמו The Guns of Brixton יכול להיות טעון במשמעות החתרנית של הפאנק. 

לפתע גישת ה- DIY -Do it Yourself הפכה לפרקטיקה בפני עצמה עד שאפילו ניל טננט, סולן להקת הסינת'פופ המיתולוגית, הפט שופ בויז, אמר כי הוא רואה בעצמו פאנקיסט משום שזה היה "הז'אנר הראשון שהגיע עם אידיאולוגיה". 

ואכן הקלאש ו- London Calling באופן ספציפי, הפכו את הפאנק מתופעה חברתית, בועטת ככל שתהיה, לאמנות של ממש. לחלק בלתי נפרד מהאבלוציה של הרוק ולאידיאולוגיה של ממש. 

 

"מוות או תהילה…?"

ב-1979, נכח סנדי פרלמן, המפיק של להקת הרוק האמריקאית, Blue Oyster Cult, בהופעה של ה"קאלש" מטעם CBS. מאוחר יותר הוא יספר: "כמו בנס אלוהי, עושה רושם שהלהקה באמת מאמינה במה שהיא עושה מתוך השפעה על תודעת הקהל שלהם, מוסיקלית ופוליטית".

הקלאש היו נטועים עמוק עמוק בשכונות ובקהילה בתוכם הם פעלו. הם היו עד כדי כך מחוברים לקהל שלהם ולהלך הרוח החברתי עד שחזו את "מהומות בריקסטון" כמעט שנתיים לפני שהתרחשו.  

הם חשו את תסכולו של האדם הפשוט ופרקו הכל החוצה בכעס, בזעם, ללא הפקות גרנדיוזיות ובמינימום אמצעים. זו האידיאולוגיה של הפאנק ולכן היא תמשיך לחיות לנצח. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

*הפוסט מבוסס על הרצאה בשם "אנרכיה בממלכה המאוחדת" שאני מעביר במסגרת הקורס "מחאה ומוזיקה פופולרית".

d202c5c4e3e8e086ebca193f388ebf5e

moadon-tarbut-24

נסיכת הגשם: פרידה ממארי פרדריקסון ורוקסט

אחרי שנים של מלחמה עיקשת במחלת הסרטן, הלכה מארי פרדריקסון, חצי מהצמד המיתולוגי רוקסט, לעולמה. זמן טוב לעשות כבוד לזמרת וללהקה שבאיזשהו שלב בחיינו כולנו האזנו להם, גם אם היום אנחנו קצת מתביישים להודות בזה.

כמה קל זה לרדת על פר גסלה ומארי פרדריקסון שהרכיבו יחד את הצמד 'רוקסט'. כמה קל לזלזל בטקסטים הקיטשיים, במלודיות הדביקות ובתספורות הנוראיות. אבל בניגוד להמון אמני פופ עכשוויים שנהנים מהצלחה בזכות גזרה חטובה, פרובוקציות בשקל או סטוריז חושפניים, רוקסט הצליחו להרטיט מילוני לבבות בזכות הדבר הזה שנקרא מוזיקה.

נכון, הם מעולם לא כתבו את הגרסה שלהם ל- Stairway to Heaven או הקליטו את "סרג'נט פפר" השוודי, אבל הם גם מעולם לא התיימרו. הם כתבו שירי פופ-רוק קטנים על אהבות גדלות שהצליחו לנגוע במיליוני אנשים וכן, גם את זה צריך לדעת לעשות.

קשה לי לחשוב על עוד הרבה להקות שהצליחו לספק כל כך הרבה להיטים שנשארו ונשמרו בתודעה הקולקטיבית של כל כך הרבה אנשים. שירים כמו Fading Like a Flower, Spending my Time, Wish I Could Fly, Listen to Your Heart, Joyride מתנגנים גם היום ללא הרף ואנשים מזמזמים אותם כל הזמן, וזו רק רשימה חלקית.

אפשר להיות ציניים מפה ועד הודעה חדשה, אבל עם הצלחה קשה להתווכח ורוקסט הצליחו בענק. עם למעלה מ- 40 שנות קריירה, מכירות של כ- 75 מיליון עותקים ותואר המדליה המלכותית והסרט הכחול ממלך שוודיה קארל גוסטף ה-16, רוקסט היו הייצוא המוזיקלי הכי מצליח של שוודיה מאז אבבא.

10 אלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה- 90>>

יודעים מה? עזבו הצלחה, כמה כישרון היה בצמד הזה. פר גסלה, ניחן ביכולת פנומנלית לכתוב המנוני פופ-רוק גדולים מהחיים תוך שהוא נוגע ברגעים הקטנים של האהבות הנכזבת. "אני מנסה לקרוא, אבל הספר קצר מדי" הוא כתב ב- Spending My Time שמתאר בדיוק את תחושת הריקנות שבלב שנשבר לראשונה. 

כמובן שהשירים של גסלה היו כלום ושום דבר ללא קולה הנפלא של פרדריקסון, שלמזלה מעולם לא נטתה לדרמטיות יתר ע"ע כריסטינה אגילרה. פרדריקסון ניחנה ביכולת מופלאה להגיש טקסטים בצורה מדויקת. בין אם זה בלחישה ובין אם כשפתחה את גרונה ושרה את ליבה החוצה, פרדריקסון ידעה לפרוט על המיתרים העדינים ביותר של הלב.

בניגוד למה שנוטים לחשוב, רוקסט גם כן ידעו להשנות ולגוון עם הזמן. אחרי הפריצה באיייטיז  הם התנסו בסאונד רוקיסטי יותר ב- !Crash! Boom! Bang! מ- 1994, הופיעו ב- MTV אנפלגד וב- 1999 חתכו לפופ דאנס קלאברי עם Have a Nice Day הלא מספיק מוערך. 

לכל מקום שהם לא הלכו, מלודיות הפופ והפזמונים המדבקים תמיד היו שם ויחד איתן קולה המרגש של פרדריקסון שתמיד נתנה למוזיקה לדבר ומעולם לא התנהגה כמו דיווה (במובן הרע של המילה).

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אני חייב להודות שלא שמעתי את רוקסט כבר שנים, אולי אפילו מאז כיתה יא' או משהו כזה, אבל היה רגע בחיים שהם היו שם בשבילי כמו שאני בטוח שהם היו שם בשביל הרבה אחרים.

בעבר העליתי כאן פוסט על 10 אמני גילטי פלז'ר שכולם אוהבים לשמוע. הרבה פעמים קשה לנו להודות במרחק הזמן שאהבנו את הדברים שאהבנו. בין אם זה מבושה או בין אם זה בשל העובדה שאנחנו פשוט לא מתחברים לזה יותר.

ועם זאת בסופו של יום, החיים שלנו הם סך כל הזיכרונות שלנו. פסיפס עצום של רגעים קטנים שמרכיבים את מי שאנחנו ובתוך הזיכרונות הללו המוזיקה של רוקסט הייתה שם לא מעט. במסיבות הכיתה, בריקודי סלואו המביכים ובפעם הראשונה שגילינו שכמו חרסינה, גם הלב יכול להישבר. זה מה שהופך אותנו לאנושיים וזה מה שהופך את המוזיקה של רוקסט כנראה לנצחית. 

אין ספק ש- Knockin' on Every Door או Almost Unreal לא נוגעים בי כמו פעם אבל כמו תמונה ישנה שלכם שפתאום מצאתם באלבום המשפחתי או כמו הקוסקוס של סבתא, הם תמיד יעלו חיוך על השפתיים ויעשו קצת חמים בבטן.

אז הנה אני אומר את זה אולי לראשונה בחיי בקול רם ובלב שלם: רוקסט היא אחלה להקה שעשתה אחלה מוזיקה. 

היי שלום מארי פרדריקסון ותודה על הזיכרונות. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

roxette marie fredriksson

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

50 אלבומי העשור של מועדון תרבות (2010-2019)

לא בטוח שבעוד 10 שנים המושג "אלבום" עוד ישאר רלוונטי. אבל עד שזה יקרה הנה סיכום העשור שלי: 50 האלבומים הגדולים של העשור. 

לפני שיוצאים לדרך, הנה כמה אלבומים ששווה להזכיר שלא נכנסו לרשימה:
(Snail Mail- Lush (2018
(2017) LCD Soundsystem- American Dream
(Sharon Van Eeten- Are We There (2014
(Courtney Barnett- Sometimes I Sit and Think, and Sometimes I Just Sit (2015
(M83- Hurry Up, We’re Dreaming (2011
(R.E.M- Collapse into Now (2011
(2013) Queens of the Stone Age – …Like Clockwork
(Beach House- Depression Cherry (2015
(St. Vincent- St. Vincent (2014
(2015) Father John Misty- I Love You, Honeybear
(FKA Twigs- LP1 (2014

(The War on Drugs- A Deeper Understanding (2017
(Lana Del Rey- Born to Die (2012

50. (Counting Crows- Somewhere Under Wonderland (2014

ב- 2008 שיחררו Counting Crows את אלבומם Saturday Nights & Sunday Mornings, אלבום מקושקש שמחולק לשני חלקים שהמשיך את מגמת ההתדרדרות של מי שהייתה אחת מלהקות  הקאלט האהובות של הניינטיז.

אבל שש שנים לאחר מכן (ואחרי שהייתי בטוח שהם לא יוציאו עוד אלבום) שיחררו "העורבים" את  Somewhere Under Wonderland ואיזה כיף היה לגלות שהקסם חזר.

נכון, האלבום לא מצליח לשחזר את האיכות החד פעמית של August and Everything After המופתי (איזה אלבום כן יצליח?!) אבל כל המאפיינים שבזכותם אהבנו את הלהקה עדיין כאן לרבות הטקסטים המופלאים של אדם דוריץ, אחד מהכותבים המוכשרים בדורנו שלא מקבל על כך מספיק קרדיט. 

רק תאזינו ל- Possibility Days ואני מבטיח שכמו בימים הטובים של ההרכב, תתקשו שוב לעצור את הדמעות. 

49. (Soccer Mommy- Clean (2018

סופי אליסון, או בשם הבמה שלה, Soccer Mommy, שיחררה ב- 2018 את אלבומה המלא הראשון והמיסה לי את הלב. Clean היא יצירה אישית המבוססת כולה על נגינת הגיטרה הנפלאה של אליסון שלעיתים נשמעת כאלו היא הקליטה אותה בחדרה.  

האינטימיות הזאת שמצליחה ליצור אליסון היא נדירה ומרגישה כל כך אותנטית, כל כך אמיתית. אולי בגלל זה היא כל כך נוגעת. אלבום פשוט נפלא.

48. (2019) Angel Olsen- All Mirrors

אלבומה הרביעי של אנג'ל אולסן המדהימה, נע בצורה מדויקת בין הארטיסטי לפופי ובין הנגיש ליומרני. זו היצירה השלמה והמדויקת ביותר של הזמרת שמצליחה כאן לעלות את הרף הגבוה מלכתחילה שהציבה לעצמה. 

47. (2018) IDLES- Joy as an Act of Resistance 

כמה עוצמה, כמה כוח, כמה תשוקה יש ביצירה האדירה של הרכב הרוק מבריסטול. אלבומם השני של IDLES נוגע בכל הנושאים שמעסיקים את בריטניה ב- 2018: הברקזיט, ההגירה, התסכול הכמעט קיומי והיום יומי, כל אלא ועוד בונים את אחד מאלבומי הרוק הבועטים של העשור. 

כשכתבתי עליו לראשונה, קראתי ל- Joy as an Act of Resistance קלסיקה בהתהוות. היום אני כבר יכול להמר עליו כקלסיקה לכל דבר.

46. (Big Thief- U.F.O.F (2019

Big Thief היא כנראה סנסצית האינדי האחרונה של העשור. אלבומם השני, U.F.O.F זכה לשבחי המבקרים ולהתלהבות השמורה לגדולים ביותר. אולי בשביל לא לאבד את המומנטום, שחררה הלהקה אלבום נוסף, לא פחות טוב בשם Two Hands בסך הכל חמישה חודשים לאחר מכן.

בכל מקרה מדובר באחד מאלבומי הפולק-רוק הנוגים והיפים של השנים האחרונות. פרט טריוויה מעניין הוא שבסיסט הלהקה הוא לא פחות ממקס אולארצ'יק, הבן של. כבוד!

45. The Roots- Undun

אלבומי קונספט או אלבומים שמכילים בתוכם סיפור, הם לא דבר שכיח בעולם המוזיקה השחורה, אבל מהצד השני אין שום דבר שכיח במוזיקה של הרוטס.

עם המון כבוד לקניה ווסט, קנדריק לאמאר ואחרים, בעיני הרוטס הם מהלהקות הבודדות שמצליחות לשמר את הסאונד האולד סקול של הראפ "האמיתי" אך עדיין נשמעים מודרניים, רלוונטיים ואקטואליים בכל אלבום.

Undun הוא תצוגת תכלית מופלאה של סאונד חי ואותנטי עם טקסטים נשכניים ומרגשים. בעיני מפסגות היצירה של הלהקה ושל הז'אנר בכלל.

44. (Robyn- Body Talk (2010

אלבומה השביעי של הזמרת השוודית הוא לא פחות ממאסטרפיס של פופ. עם 15 קטעים שנמתחים על פני למעלה משעה של מוזיקה, רובין מניחה את הסטנדרט להפקות פופ רבות שעוד יגיעו בעקבותיה. אלבום לא פחות מנפלא.   

43. (2019) ?Billie Eilish- When We All Fall Asleep, Where Do We Go

מי היה מאמין שנערה בת 17 בלבד תהיה אחראית לאחד מאלבומי הבכורה המרשימים ביותר שיצאו בשנים האחרונות.

זה אולי קלישאתי להגיד ש- When We All Fall Asleep, Where Do We Go? הוא קולו של דור אבל הוא בהחלט לא רחוק מזה. כמו הדור שהיא מייצגת כך גם בשירים שלה בילי אייליש מאוד מחוברת לעצמה אך מצד שני גם מנותקת. מודעת לעצמה ולכוח שלה אך גם מלאת חששות ופחדים (מי אמר קסנקס ולא קיבל?).

האלבום הזה הוא הוכחה שללכת עם האמת שלך שווה יותר מהכל.
סופרגירל: בילי אייליש- When We All Fall Asleep, Where Do We Go ביקורת אלבום>>

42. (Daughter- If You Leave (2013

אלבום הבכורה של הרכב האינדי פולק הלונדוני הוא יצירה חלומית ומהפנטת וזאת למרות שהמבקרים לא עפו עליה.

כתוצר בכורה אני מוצא את If You Leave אמיץ ומעניין הרבה יותר מרוב אלבומי הבכורה שיצאו העשור ולהגיד שהוא שווה את הזמן שלכם יהיה אנדרסטייטמנט. 

41. (Pixies- Indie Cindy (2014

על הזין שלי הביקורות המזעזעות שהאלבום הזה קיבל, Indie Cindy, אלבומם החמישי של הפיקסיז הוא בן זונה של אלבום!

23 שנה אחרי אלבומם האחרון, הפיקסיז חזרו לחיינו מפוייסים יותר ורחמנט ליצלן, פופיים יותר והתוצאה היא אלבום פופ-רוק מפוצץ אנרגיה וריפים ממכרים יותר משילוב של פיצה עם קולה. אני יודע שזה אוקסימורון, אבל במקרה של Indie Cindy אל תאמינו למבקרים!
למה כולם שונים את Indie Cindy של הפיקסיז>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

40. (Pet Shop Boys- Electric (2013

בספטמבר 2012 שיחררו אשפי הפופ הבריטים את Elysium, אלבומם ה- 11 שהיה שקט, עצוב ורגוע הרבה יותר משאר אלבומי הפופ שלהם.

אני אישית מצאתי את הכיוון החדש נפלא אבל המעריצים והמבקרים כאחד העדיפו את הבויז שלהם רקידים יותר.

וכך פחות מעשרה חודשים לאחר מכן שיחרר הצמד את Electric, יצירה אלקטרונית אפית בניצוחו של סטיוארט פרייס שהעיפה את הסכך למבקרים והחזירה את הצבע ללחיים של המעריצים עם סדרת המנוני פופ שהוכיחו שגם אחרי כל כך הרבה שנים, הפט שופ בויז עדיין מסוגלים להוציא יצירת מופת.

39. (The Strokes- Angels (2013

אומרים שמאז האלבום הראשון שלהם הסטרוקס איבדו את זה. אומרים שהם לא חדים, לא מגובשים וממוחזרים. אז אומרים. אותי הסטרוקס מעולם לא הפסיקו להפתיע. אלבומם הרביעי, Angels מ- 2011, מוכיח שמדובר בלהקה שמעולם לא הפסיקה לעשות מוזיקה פחות ממעולה.

אני לא מכיר הרבה להקות שהצליחו העשור להוציא פנינות פופ-רוק נוסח Under the Cover of Darkness, או Games. אז נכון זה לא ברמה של Is This It, אבל Angels הוא עדיין אחד מהאלבומים המפתיעים והטובים שיצאו העשור.

בין אם זה בקריירת הסולו שלו, עם ה- Voidz, עם דאפט פאנק או כמובן עם הסטרוקס, ג'וליאן קזבלנקס פשוט לא מסוגל לשעמם! ואגב, גם Comedown Machine מ- 2013 לא פחות טוב.

38. (New Order- Music Complete (2015

ב- 2015 חזר אחד ההרכבים האייקוניים ביותר תולדות המוזיקה עם אלבום חדש אחרי 10 שנות הפסקה. מינוס הבסיסט המייסד, פיטר הוק אבל מחוזקים ב- La Roux, ברנדון פלאוורס, איגי פופ וסטיוארט פרייס על ההפקה, הוכיחו ניו אורדר שלמרות השנים שעברו יש להם עוד הרבה מה לתת.

Music Complete הוא פנינת פופ נפלאה, מופקת היטב ואקטואלית. ככה עושים פופ. ככה עושים מוזיקה.
אחרי 10 שנים, ניו אורדר חוזרים באלבום חדש- Music Complete>>

37. (Arca- Arca (2017

ללא ספק האלבום המאתגר ביותר ברשימה. המפיק הונצואלי האוונגרדי קנה לעצמו תהילת עולם כשעבד עם קניה ווסט, פרנק אושן, FKA Twigs והפיק לביורק את Vulnicura ו- Utopia, אבל אלבומי הסולו שלו מוכיחים שגם כיוצר עצמי ארקה יכול להפציץ בגדול.

אלבומו השלישי הוא יצירת מופת אקספירמנטלית, מקריפה ומרגשת כאחד שמוכיחה ששווה להמשיך ולעקוב אחרי היוצר המופלא הזה.
בואו בראש פתוח- Arca ביקורת אלבום>>

36. (Nick Cave & The Bad Seeds- Ghosteen (2019

שניה לפני סיום העשור החליט ניק קייב לפרק לנו שוב את הלב. Ghosteen מגיע 4 שנים בלבד אחרי שקייב איבד את בנו ארתור והוא ממחיש את הניסיונות הכושלים בעיקרם של היוצר להתמודד עם הטראומה הנוראה.

אך למרות זאת, ובניגוד ל- Skeleton Tree, האלבום הזה מציע גם מעט אור בתוך החושך. ההתמודדות הכואבת מנשוא הופכת למעט אופטימיות שיום אחד עוד עלול להיות טוב יותר. שיום אחד עוד ניפגש.
קצת אור בחושך: ניק קייב Ghosteen ביקורת אלבום>>

35. (Chvrches- Love is Dead (2018

באלבומם השלישי קרעו הצ'רצ'ס את המסכות מעל מילים מכובסות כמו "אינדי פופ" או "אינדיטרוניקה" בהן כונתה הקריירה שלהם, ולוחצים על דוושת הפופ בכל הכח.

עם דייב סטיוארט (יורית'מיקס) כמנטור ויועץ מקצועי, Love is Dead הוא אלבום פופ לא מתנצל מלא בסינתיסייזרים ומכונות תופים שנשמעים רלוונטיים מאי פעם. ושום מילה על הדואט האדיר עם מאט ברנינגר מהנשיונל.
האהבה לא מתה: Chvrches- Love is Dead ביקורת אלבום>>

34. (Phoebe Bridgers– Stranger in the Alps (2017

אלבום הבכורה של היוצרת מקליפורניה הוא יצירה עדינה וקטנה שהופכת כאב ליופי בלתי נתפס.

קולה העדין של ברידג'רס מצליח לחדור לעצמות ולעורר אמוציות כמו שמעט מאוד קולות הצליחו לעשות לאורך העשור. אין לי ספק שכמו יין, אלבום הבכורה הזה רק ילך וישתבח וימצא את דרכו לעוד הרבה אזניים שטרם טעמו ממנו.

33. (Tame Impala- Currents (2015

אחרי 2 אלבומי רוק מובהקים, קווין פרקר וחבריו האוסטרלים מצאו את האיזון המושלם בין רוק, אלקטרוניקה ורחמנא ליצלן, פופ להמונים.

Currents הצליח להביא את ההרכב להמונים ולהפוך את פרקר עצמו לאחד היוצרים העסוקים של העשור.
Tame Impala- Currents ביקורת אלבום>>

32. (2013) Sky Ferreira- Night Time My Time

ב- 2013, ואחרי שנדחה מספר פעמים על ידי חברת התקליטים שלה, שיחררה סקיי פררה סוף סוף את אלבום הבכורה שלה, שהוא נכון להיום, גם את אלבומה האחרון.

כמו הרבה סיפורי סינדרלה, גם האלבום הזה לא מכר יותר מדי בצאתו אבל עם השנים זכה לסוג של מעמד קאלט. 

Night Time, My Time מציג שילוב נפלא ומענג במיוחד של אינד רוק ופופ משובח וממכר במיוחד שקשה לעמוד בפניו. חבל שיותר אנשים לא מכירים את היצירה המופלאה הזאת. מצד שני ההפסד כולו שלהם. 

31.  (2011) PJ Harvey- Let England Shake

"במקומות החשוכים ביותר, הבחורים הצעירים שלנו נורים באקדחים" שרה הארווי באלבומה הפוליטי ביותר ואחד המטלטלים שיצאו העשור הזה. אך מעבר לטקסטים הנפלאים, גם מוזיקלית האלבום הזה שונה מכל מה שהארווי עשתה כאשר מלבד הגיטרות תמצאו באלבום גם לופים, סימפולים כלי נשיפה ועוד. 

יש אלבומים שקשה לתאר אותם במילים ופשוט צריך להאזין להם. Let England Shake הוא אחד מהם.

moadon-tarbut-24

30. (The National- I Am Easy to Find (2019

כל השירים ברפרטואר המופלא של הנשיונל מעוטרים במילותיו הקסומות והעצובות של מאט ברנינגר שמתפייט על נושאים כמו אהבה, בדידות, נישואים, ילדים ואיך אנחנו מתבגרים אל תוך כל זה. 

הפעם אל ברנינגר מצטרפות לא פחות מחמש זמרות שונות ביניהן: ליסה האניגן, קייט סטייבלס וגייל אן דורסי ההורסת(!!) שהופכות את הטקסטים על מערכות היחסים של ברנינגר ממונולוגים לדיאלוגים שוברי לב.

יצירה אמיצה של אחת המניות הבטוחות בהמוזיקה בעשור האחרון.
אור בחשכה: הנשיונל: i Am easy to Find ביקורת אלבום>>

29. (Bruce Springsteen- Western Stars (2019

ללא האי סטריט בנד ודיסטורשן אך עם כלי מיתר וים של רגש, סיפק 'הבוס' את אחד האלבומים המפתיעים והיפים ביותר בקריירה שלו.

שירים "מופשטים" המבוססים בעיקר גיטרה אקוסטית ותזמורי כלי מיתר מפתיעים, מהווים באלבום הזה קרקע אמוציונלית במיוחד לסיפוריו של ספרינגסטין על מסעותיו באמריקה ובמשעולי נפשו.

גם כשהוא מגרד את גיל 70 מלמטה, מוכיח 'הבוס' למה הוא אחד האמנים הגדולים שעדיין פועלים כיום.
כל הקלישאות נכונות: ברוס ספרינגסטין Western Stars ביקורת אלבום>>

28. ׁMount Eerie- A Crow Looked at Me (2017

כמו Carrie & Lowell של סופיאן סטיבנס או Skeleton Tree של ניק קייב, גם אלבומו השמיני של פיל אלברום מתמודד עם אובדן קשה מנשוא.

4 חודשים בלבד אחרי שהפך לאבא, אישתו של פיל אובחנה כחולת סרטן לבלב קטלני. זמן קצר לאחר מכן, ביוני 2016, היא נפטרה והשאירה את אלברום להתמודד עם הכאב ועם הסטטוס החדש כאב טרי לתינוק.

את כל האובדן והצער האינסופי הוא שחרר ב- A Crow Looked at Me, יצירת מופת אישית, חד פעמית שכל חובב מוזיקה פשוט חייב לשמוע. תכינו את הממחטות.

27. (Bjork- Vulnicura (2015

מה טוב יותר למוזה מלב שבור? אחרי שנפרדה מבן זוגה, מת'יו ברני, הטביעה ביורק את יגונה בכתיבת מוזיקה חדשה שהלכה והתהוותה לכדי אלבומה השמיני, Vulnicura.

שם האלבום הוא בלטינית "תרופה לפצעים" ואכן האלבום נושא בחובו את כל הרגשות, העצב והפצעים המדממים שהותירה הפרידה. זהו ללא ספק האלבום האישי ביותר של ביורק ואחת מפסגות היצירה שלה ושל העשור כולו.

26. (David Bowie- Blackstar (2016

רגע לפני גיל 70 ובדיעבד חודשים ספורים לפני מותו, העניק לנו דייויד בואי במתנה את Blackstar, אלבומו ה- 25 והאחרון בחייו.

ממרומי גילו ואחרי כל התהפוכות המוזיקליות שחווה ועבר, מדהים היה לגלות שבואי המשיך לאתגר אותנו, הפעם עם אלבום ג'אז פיסכדלי מטורף שבדיעבד היו שזורות בו גם מילים מרסקות על מותו המתקרב.

האלבום הזה הוכיח את הכח שיש ליוצר הענק הזה לחדש, לשנות ולדחוף את גבולות המוזיקה עד לקצה. לצערי העולם בלי דייויד בואי הוא מקום קצת יותר משעמם לחיות בו.
דייויד בואי- Blackstar ביקורת אלבום>>

10 האלבומים הגדולים של 2019
10 האלבומים הגדולים של 2018
10 האלבומים הגדולים של 2017
10 האלבומים הגדולים של 2016

25. (HAIM- Days Are Gone (2013

האלבום הכי מפתיע ברשימה ואולי של העשור. מי היה מאמין ששלישיית אחיות סמי ישראליות שההופעה הראשונה שלהן התקיימה מעדנייה יהודית ששילמה להם בקניידלעך (סיפור אמיתי לגמרי), יהפכו למרעננות הרשמיות של עולם הפופ?

אלבומם הראשון של שלישיית "חיים" משלב באופן נדיר וכל כך כיפי אר נ' בי לצד אינדי פופ ונוטף כריזמה בצורה מעוררת התפעלות. מהאלבומים הכי מהנים של העשור האחרון. אם לעשות פופ, אז לעשות אותו ככה בבקשה.

24. ׁׂ(Kandrick Lammar- To Pimp a Butterfly (2015

באלבומו השני, קנדריק לאמאר מפרק לגורמים את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על מוזיקה שחורה. סול, פאנק, ג'אז פואמות על טופאק, מה אין באלבום הזה? מדובר ללא ספק ביצירת היפ הופ שטרם נוצרה כמותה.

במידה רבה לאמאר עושה כאן להיפ הופ את מה שהביטלס עשו לרוק. כמו הביטלס לאמאר מצליח להחדיר למוזיקה שלו כל כך הרבה רבדים מוזיקליים, טקסטואליים ורפרנסים תרבותיים באופן שהופך את היצירה שלו לעמוקה וכזאת שיכולה לנגוע כמעט בכל אחד. פשוט מאסטרפיס של היפ הופ.

23. (Kanye West- My Beautiful Dark Twisted Fantasy (2010

לא הרבה אלבומים זכו לשנות תפיסות כלפי ז'אנרים, אבל אלבומו החמישי של האיש והאגו, קניה ווסט הצליח לעשות זאת למוזיקה השחורה ולמוזיקת הפופ בכלל.

באלבום הזה מפרק ומתיך ווסט אלמנטים שונים של מוזיקה פופולרית לכדי יצירה אחת קוהרנטית ומפעימה בהפקה שלה. מדובר בלא פחות באחת ההפקות המהוקצעות ופורצות הגבולות אי פעם.

מבון איבר ועד קינג קרימזון, ווסט יצר מפלצת חוצת גבולות וז'אנרים שהפכה לאחת המוערכות בעשור האחרון ובצדק.

22. (Leonard Cohen- You Want it Darker (2016

"אני מוכן…" שר לאונרד כהן בשיר הפותח את אלבומו האחרון, You Want it Darker, והוא אכן היה מוכן.

You Want it Darker הוא פלרטוט מתמשך של הכהן הגדול עם המוות תוך ניסיון לסגור את הקצוות של מה שנותר בחיים.

מותו של כהן היה מהרגעים העצובים בעשור הזה אבל לפחות אפשר להתנחם במוזיקה הנצחית שהוא שאיר לנו ובאלבומו האחרון והמושלם.
רציתם את זה קודר יותר? לאונרד כהן- You Want it Darker ביקורת אלבום>>
מותו של הכהן הגדול. פרידה מלאונרד כהן>>

21. (Radiohead- A Moon Shaped Pool (2016

מאז שכתבתי את הביקורת על אלבומם התשיעי של רדיוהד, הוא הלך וגדל עלי. היום אני חושב שבזמן אמת אולי לא הערכתי מספיק את היופי הטמון בו, אבל היום אני אוכל את הכובע ומודה שזו אחת היצירות המרשימות והקסומות ביותר שהיה לעשור הזה להציע.

אלבום הושפע מאוד מהעבודה של ג'וני גרינווד ות'ום יורק על פסקולי סרטים ולכן כלי מיתר ותזמורים קלאסיים מאוד נוכחים בו, מה שמקנה ליצירה עומק נפלא וגם מרחיב את הרפרטואר המוזיקלי של רדיוהד לטריטוריות חדשות.
רדיוהד- A Moon Shaped Pool ביקורת אלבום>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

20. (Bon Iver- i,i (2019

אלבומם הרביעי של ג'סטין ורנון ובון איבר הוא האקלקטי ביותר שלהם. האלקטרוניקה פוגשת את הפולק והלב לא יכול שלא להסדק בכל שיר מחדש.

ורנון הוא אחד האמנים הכי משפיעים של העשור האחרון. אמן שמפרק ומרכיב מחדש את המוזיקה כפי שהכרנו אותה ועל הדרך מפרק לנו גם את הנשמה. שירים כמו Faith ו- Naeem הם לא רק מפסגות היצירה שלו, אלה מפסגות היצירה של העשור כולו.
Bon Iver- i,i ביקורת אלבום>>

19. (Vampire Weekend- Father of the Bride (2019

לא פחות משש שנים אחרי אלבום המופת שלהם, Modern Vampires of the City, הפציצו עזרא קניג וחבריו ביצירה אדירה נוספת בת 21 קטעים ומפעימה ביופיה.

עם אורחים כמו סטיב לייסי, דניאל חיים, מארק רונסון ואחרים Father of the Bride הוא אחד האלבומים הכי מרתקים מוזיקלית של העשור האחרון.
ומפייר וויקנד- Father of the Bride ביקורת אלבום>>

18. (Beck- Colors (2017

מי היה מאמין שאחד מאלבומי הפופ המשובחים ביותר של העשור האחרון יגיע דווקא מבק?! כן, קראתם נכון.

שלוש שנים אחרי הדיכאון הקיומי (והמופלא) של Morning Phase, החליט בק לחגוג את החיים באלבום פופ, צבעוני עם השפעות אייטיז וסבנטיז מובהקות.

סלחו לי על המטאפורה המתבקשת, אבל היצירה הזאת הצליחה לצבוע את בק בצבעים חדשים לגמרי שטרם שמענו וזה לא פחות מנפלא.
He's Back: בק- Colors ביקורת אלבום>>

17. (Lana Del Rey- Norman Fuckin Rockwell (2019

אלבומה החמישי (או השישי תלוי איך סופרים) של לנה דל ריי היה לא פחות מסנסציה. הוא תפס בהפתעה גמורה את מבקרי המוזיקה והקהל כאחד שראו בו את אחד התוצרים המשובחים ביותר של הזמרת ושל העשור כולו.

מפיצ'פורק קיבל האלבום את הציון ההיסטרי של 9.4 (!) ולנה דל ריי את הכינוי "אחת מהכותבות הגדולות של אמריקה".

Norman Fuckin Rockwell לא מציג רק את הטרנספורמציה המוזיקלית והלירית האישית שעברה, לנה דל ריי אלא גם את השינוי שהתחולל באומה האמריקאית כולה תחת משטרו של דונלד טראמפ שלידו הציורים הכמעט אוטופיים של נורמן רוקוול נראים כמו זיכרון מתוק מעידן אחר.
פאקינג מעולה! לנה דל ריי- Norman Fucking Roclwell ביקורת אלבום>>

16. (2010) The National- High Violet

אחרי ההתפוצצות של Alligator שהביאה לראשונה את הנשיונל להמונים, High Violet היה ההמשך הטבעי והראוי.

עם סאונד יותר מהודק, עיבודים יותר נגישים וטקסטים מהפנטים פרי עטו של מאט ברנינגר, כמות השירים הטובים באלבום הזה יכולה לפרנס קריירות שלמות של להקות אינדי. ואיזה שיר מושלם זה Bloodbuzz Ohio. קלאסיקה!

15. (Nick Cave & The Bad Seeds – Skeleton Tree (2016

האלבום הזה עצוב אפילו בסטנדרטים של ניק קייב וזה אומר המון. מרוסק ממותו הפתאומי של בנו ארתור, קייב סיפק את אחת היצירות הקודרות והיפות ביותר שלו. יצירה על שכול, מוות ואובדן בלתי נתפס של בן.

רגשית, אלבום הזה ישאיר אתכם פצועים בשדה הקרב, מתחננים לרחמים. ועדיין זו חוויה שאסור לכם לפספס.
Nick Cave & the Bad Seeds- Skeleton Tree ביקורת אלבום>>

14. (LCD Soundsystem- This Is Happening (2010

אלבומם השלישי של LCD Soundsystem קיבע את מעמדו של ג'יימס מרפי כאחד היוצרים הכי מעניינים ומקוריים שפעלו פה.

מדובר בתצוגת תכלית פנומנלית שמשלבת בין מסורות הרוק הקלאסיות למוזיקה האלקטרונית ברמה שאולי אפילו הקדימה את זמנה. מופת של הפקה, מופת של אלבום. 

13.ׂׂ (2014) The War on Drugs – Lost in the Dream

אחד מאלבומי האינדי רוק הטובים של העשור. איכשהו השירים באלבום הזה מצליחים להשמע גם רכים ונעממים אבל גם מלאי אנרגיה בעת ובעונה אחת.

עם סאונד עמוק ומלנכולי, Lost in the Dream מהדהד ליצירות מופתיות כמו Disintegration של הקיור או Neon Bible של ארקייד פייר ועדיין מצליח להשמע רענן וחדשני.

גם A Deeper Understanding, הפולו אפ ל- Lost in a Dream ראוי למקום ברשימה הזאת אבל מה לעשות שיצאו יותר מדי אלבומים טובים בעשור הזה.

12. (Lorde- Melodrama (2017

בזמן אמת סירבתי לקחת חלק בהילולה סביב אלבום הבכורה של לורד, Pure Heroine, שיצא ב- 2013 כשהזמרת הניו זילנדית הייתה בסך הכל בת 17. אבל 4 שנים לאחר מכן, "מלודרמה" היה כבר אופרה אחרת.

מדובר ביצירה אישית, חושפנית, אותנטית ומרתקת על סיפור התבגרותה של כוכבת תחת אור הזרקורים. באלבום הזה לורד מוכיחה שהיא לא עוד כוכבת פופ מהשורה, אלא שיש לה יושרה אמנותית, כישרון מטורף, אמביציה ופאקינג אטיטוד להכנס לרשימה של הגדולות ביותר. לחלוטין מאלבומי הפופ המשובחים שיצאו בעשור האחרון.
לורד- Melodrama ביקורת אלבום>>

11. (The 1975- A Brief Inquiry Into Inline Relationships (2019

באלבומם השלישי, ההבטחה שנקראת The 1975 סוף סוף התממשה. אחרי 2 אלבומים טובים, A Brief Inquiry העלה את הלהקה הבריטית לליגה של הגדולים.

מדובר ללא ספק באחד האלבומים הכי אקלקטיים של העשור, עם מנעד רחב מאוד של סגנונות מג'אז, דרך אלקטרוניקה, רוק, אקוסטי, פוסט פאנק, ניו וייב ועוד.

אבל למרות כל השעטנז הזה, מת'יו הילי וחבריו מצליחים לשמור על רמה גבוהה ואחידה בכל השירים שיוצרים יחד את אחת החוויות המסעירות שנשמעו העשור.

moadon-tarbut-24

10. (Bon Iver- 22, a Million (2016

אחרי אלבום ראשון אקוסטי, שני מלא בקרנות יער ותזמורים מפוצצים, חתך ג'סטין ורנון באלבומם השלישי של בון איבר חזק לאלקטרוניקה.

המהלך האמיץ הזה הוכיח לא רק את האומץ שיש ליוצר הענק הזה וללהקה שלו לשנות ולהשתנות כל הזמן, אלא גם שכל מה שהם נוגעים בו הופך לזהב. תנו לו מסרק ותסמכו על ג'סטין ורנון שהוא כבר יפיק ממנו צלילים שימיסו לכם את הלב.

אגב, 8 (Circle) מהאלבום הוא בקלות מועמד להיות שיר העשור שלי. פשוט יצירה שמימית.
Bon Iver- 22, a Million ביקורת אלבום>>

9. ׁׂ(The National- Sleep Well Beast (2017

כמו שוקולד מריר, גם את המוזיקה של הנשיונל סביר להניח שיבינו רק "מבוגרים". ב- Sleep Well Beast הדיכאון הקיומי והרומנטי של מאט ברנינגר מגיע לשיאו עם אלבום שבעיני מייצג קול של דור.

לא דור של צעירים מרדניים שמחפשים את מקומם בעולם אלא קול של אנשים כמוני, בני שלושים פלוס, דור ה -Y אם תרצו, שגדלו לתוך עולם של שפע, תעסוקה, טכנולוגיה מתקדמת ואהבה שאיכשהו לא מוצאים מרגוע לנפשם.

הכל כל כך מושלם, מוצלח וארוז יפה, אבל בפנים יש חור בלתי ניתן למילוי של עצב ומועקה תמידיים. "חיה" שלא ניתן להשביע.
היפה והחיה: הנשיונל- Sleep Well Beast ביקורת אלבום>>

8. (Arctic Monkeys- AM (2013

באופן אישי העדפתי את המאנקיז שלי צעירים, חרמנים וזועמים אבל אי אפשר שלא להודות ש- AM הוא מאסטרפיס של רוק.

נכון אלכס טרנר מעט התברגן ואפילו התתחיל להתלבש יפה, אבל עדיין הטקסטים שלו ננעצים חזק מאוד בנשמה.

בתקופה שהאלבום יצא לימדתי גיטרה ותלמידים שלי פשוט התאהבו בלהקה ובמוזיקה שלה דרך שירים שלימדתי אותם מהאלבום. הניצוץ שהיה להם בעיניים בכל פעם שניגנו ביחד את השירים מ- AM הוכיח כמה חזק הוא תפס וכמה משמעותי הוא היה עבורם. אין לי ספק שכשהדור הזה, שגדל על AM, יתבגר הוא יספר לילדים שלו על אותו אלבום מדהים ששינה את חייו.
10 השירים הגדולים של ארקטיק מאנקיז>>

7. (David Bowie- The Next Day (2013

אף אחד לא האמין שנזכה לשמוע אלבום חדש של אייויד בואי בימי חייו, אבל ב- 2013 זה קרה! עשור שלם אחרי Reality, הפתיע את העולם דייויד בואי עם יצירה חדשה ומפעימה שלא נופלת מאף קלאסיקה שלו.

עם טקסטים חותכים ואקטואליים, סאונד אדיר וקולו האלמותי של בואי שהיה פה בשיאו, הוכיח The Next Day שאת מה שהאמן המופלא הזה הספיק לשכוח אחרים לא ילמדו בתקופת חיים שלמה. 

6. (Vampire Weekend- Modern Vampires of the City (2013

אני מודה שלשני האלבומים הראשונים של עזרא קניג וחבריו פחות התחברתי, אבל אלבומם השלישי, Modern Vampires of the City, הוא גיים צ'יינג'ר רציני.

מדובר ביצירה מרשימה, שלא לומר מפעימה, שמצליחה להתיך בצורה מושלמת אינדי רוק, פופ ואלמנטים של מוזיקת עולם עם האמריקנה הניו-יורקית יהודית. זהו כנראה האלבום האלגנטי והאינטליגנטי ביותר ברשימה.

מתוך כל האלבומים האדירים שיצאו ב- 2013 (דייויד בואי, הנשיונל, HAIM, דאפט פאנק, Doughter ועוד), "הרולינג סטון" ו"פיצ'פורק" בחרו ב- Modern Vampires of the City כאלבום השנה, וזו ממש לא הייתה "בחירת רחמים".

5. (Daft Punk- Random Access Memories (2013

ללא ספק האלבום הכי אקלקטי ברשימה. יצירה שכולה מחווה של צמד הצרפתים הגאונים לאמנים ולמוזיקה שעל ברכיה התחנכו. מהדיסקו של הסבנטיז, דרך ג'ורג'יו מורודור ועד ההאוס של הניינטיז, Random Access Memories הוא תצוגת תכלית מרהיבה של יכולות מוזיקליות מטורפות.

וכאילו שהמוזיקליות של הצמד לא מספיקה, הפעם למסע הצטרפו גם פנדה בר, ג'וליאן קזבלנקס, פארל וויליאמס, נייל רוג'רס ועוד המון קולות ואמנים שהרחיבו את המנעד של דאפט פאנק למחוזות שטרם ביקרו בהם בעבר.

באלבום הזה יצרו דאפט פאנק הלכה למעשה יצירה אלקטרונית שמנוגנת כמעט כולה בכלים חיים.

אם לערך "מוזיקה" במילון הייתה תמונה, זו הייתה התמונה של Random Access Memories כי אני לא מכיר הרבה אלבומים יותר מוזיקליים ממנו.
5 שנים ל- Random Access Memories של Daft Punk>>

4. (Sufjan Stevens- Carrie & Lowell (2015

אימו של סופיאן סטיבנס הייתה אלכוהליסטית עם נטייה למחלות נפש שנטשה אותו כשהיה בן 3 בלבד. ואם זה לא מספיק אז כשכבר חודש הקשר ביניהם לאחר שנים, גססה אימו מסרטן אלים עד למותה בטרם עת.

מצולק מהטראומה, כתב סופיאן את אלבומו היפה ביותר, ואת אחד העצובים אי פעם- Carrie & Lowell מ- 2015.

האמת שעצוב זו מילה קטנה על האלבום הזה. מדובר בחוויה מטלטלת וקשה עם מעט מאוד (אם בכלל) רגעים בהם האור מצליח לחדור פנימה.

המזל הוא שהאלבום הזה יפה כמו שהוא עצוב, מה שהופך את חווית ההאזנה לו לקשה אך מתגמלת במיוחד. מדובר ביצירה שצוללת אל תוך הרבדים הנפשיים העמוקים ביותר של הרוח האנושית, הקשרים שלנו עם היקרים לנו, האהבות, האכזבות, הפרידות וההתמודדות עם הנורא מכל- המוות.
לשיר על המוות ולצאת מזה בחיים: סופיאן סטיבנס- Carrie & Lowell ביקורת אלבום>>

3. (The National- Trouble Will Find Me (2013

רוב הלהקות הולכות ומאבדות את עצמן ככל שעובר הזמן. כמו במערכות יחסים רומנטיות, ברגע שכבשת את היעד קשה לשחזר את ההצלחה הראשונית ואת התשוקה של ההתחלה.

אבל הנשיונל הם מקרה מוזר של הרכב שרק הולך ומשתבח עם השנים. במקום שהלהקה תאבד את הרלוונטיות והאדג'יות שלה, החמישייה הניו-יורקית (במקור מאוהיו), הלכה והשתפרה מאלבום לאלבום עד לשיא של Trouble Will Find Me.

הטקסטים של מאט ברנינגר על התבגרות, אבהות, אהבה ואבדן התמימות, מגיעים כאן לשיאם וכאשר הם מגובים בלחנים נדירים ביופים והפקה משובחת, התוצאה היא אלבום שיזכר לדורות.

"עוד נפילה לא תמימה ולא אלגנטית אל תוך חיי הבגרות הלא מקסימים" שר ברנינגר באלבום שהוא מניפסט לבני השלושים פלוס שהמציאות מכה בהם ללא רחמים וכמה שזה כואב, ככה זה גם יפה.
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום>>

2. (Bon Iver- Bon Iver (2011

גאוני, מופתי, מדהים, מרהיב… תנו כל סופרלטיב לאלבום הזה. אבל עבורי המילה המדויקת היא "רוחני". מעטות היצירות שמצליחות לטלטל את הרוח והנשמה כמו אלבומו השני של ג'סטין ורנון ובון איבר.

באלבום הבכורה שלו, הסתגר ג'סטין ורנון בביקתה מכוסה שלג ויצא משם עם אחת היצירות המרגשות והכואבות ביותר שאי פעם נכתבו. ב- Bon Iver, ורנון שכלל את הנוסחה ולגיטרה האקוסטית התווספו קרנות יער, כלי נשיפה, כלי מיתר והכל במינון המדויק. מהתו הראשון ברור שמדובר במשהו מיוחד. מפעים. יצירה של פעם בדור, לא פחות.

האלבום אף זכה בגראמי, מה שהפך את הדרך לקונצנזוס (ולהיות המוזה של קניה ווסט) לקצרה במיוחד. אה כן, ובעיר מולדתו של ורנון, Eau Claire שבוויסקונסין אף מציינים את "יום בון איבר".

כל השירים ב- Bon Iver נקראים על שמות ערים אמיתיות ומומצאות אשר מציינות את הקשר שלנו לעבר, להווה ולמקומות בהן אנו חיים את חיינו. אבל המקומות עליהם שר ורנון הם לא רק פיזיים אלא תודעתיים. הם מצבים נפשיים שמתחברים להוויה הקיומית שלנו.

הטקסטים של ורנון יחד עם קול הפלסצט הייחודי שלו והמוזיקה היפה בצורה חסרת תקדים כמעט, מתחברים יחד לאחת היצירות הייחודיות והיפות ביותר שיצאו לא רק בעשור הזה אלא אי פעם.
קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver>>

1. (Arcade Fire- The Suburbs (2010

אם הוא לא יעלם עוד קודם לכן, עד שנת 2030, ה"אלבום" כקונספט מוזיקלי ינשום כנראה את נשימותיו האחרונות. סביר מאוד להניח שלילדים שלנו, לשמוע אלבום שלם במקום שירים בודדים ישמע תלוש מהמציאות ולא רלוונטי.

בעידן הסטרימינג אין באמת צורך לשחרר אלבום מלא. מספיקים כמה שירים, רצוי להיטים, שיחרכו את הספוטיפיי ואתם על הגל. לכאורה, אין סיבה להתאמץ ולהקליט מספר רב של שירים רק בכי להוציא אותם ביחד. 

אבל אלבום (וזאת בניגוד לטעות הנפוצה) הוא לא המוצר פיזי, אלא היצירה השלמה ביותר שאמן יכול וצריך לשאוף אליה. האלבום הוא סך הרגשות והתלאות שעבר האמן בדרך ליצירה הנשגבת. כמו צפייה בסרט, כמו התבוננות בציור, כך גם האלבום המוזיקלי מעביר אותנו כמאזינים חווייה שלמה הפורטת על מנעד רחב של רגשות, וזה בדיוק מה שעושה The Suburbs.

אולי לא תמצאו בו את השירים הכי יפים, בטח שלא להיטים, אבל כיצירה, כקונספט, זהו האלבום השלם, המהודק והיפה ביותר שיצא בעשור האחרון.

על פניו The Suburbs עוסק בתקופה מאוד ספציפית בהיסטוריה – שנות החמישים והשישים בארה"ב אז פרחה תפיסת "החלום האמריקני" שחלק מרכזי בהתגלמותו היה מעבר לפרברים הנוחים והמוגנים. אך הלכה למעשה האלבום מהדהד כל הזמן לזמננו אנו ומראה בצורה כל כך אינטילגנטית איך אנחנו כחברה וכאינדיבידואלים השתננו.

איך מעשה פעוט כל כך כמו לכתוב מכתב השתנה בעידן הדיגיטציה. איך תרבות הצריכה הגואה שינתה את הקורפוס החברתי אך גם את העולם הפנימי שלנו. המירוץ למימוש עצמי, החלומות והתקוות שלנו שמתנפצים כמו גלים על מזבח המודרניזציה. ארקייד פייר נוגעים בכל זה ויותר תוך שהם פורטים על נימי הנפש העדינים ביותר. 

The Suburbs הוא לא עוד אלבום, הוא חוויה במלוא מובן המילה וזה הופך אותו יותר מכולם ליצירת מופת על זמנית.
5 שנים ל- The Suburbs
של ארקייד פייר>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

50 אלבומי העשור

באנר מועדון תרבות

עוד לבנה בחומה: 40 שנה ל"חומה" של פינק פלויד

40 שנה אחרי שיצאה, "החומה" של פינק פלויד ממשיכה לעמוד בגאון כיצירה מהפנטת, מרגשת, עמוקה ואמיצה שחורכת את מבחן הזמן ונשמעת אקטואלית היום לפחות כפי שנשמעה אז. אל תאמינו להייטרים.

ציון המועדון: ★★★★★

ב- 2010 או 2011, באמת שאני כבר לא זוכר, סיימתי את לימודי התואר הראשון שלי בתקשורת במכללת ספיר. במסגרת הלימודים שידרתי ברדיו של המכללה (רדיו 'קול הנגב') כאשר את התוכניות האחרונות שלי בתחנה החלטתי להקדיש לדירוג האלבומים הגדולים ביותר כל הזמנים. הדירוג נעשה על פי ההשפעה ההיסטורית של האלבומים האימפקט שלהם וכמובן על פי טעמי האישי.

עוד לפני שהתחלתי למקם את האלבומים על הסקאלה, לא היה בליבי ספק בקשר למקום הראשון, הוא שייך ל- The Wall של פינק פלויד. היום אין מצב שהייתי בוחר באלבום הזה כ"גדול ביותר בכל הזמנים" שלי, בכל זאת החיים נוזליים ודינמיים, ועם זאת, להשפעה, לעצמה וליופי האינסופי שטמון בו אין טעם לנסות להתכחש, גם כיום.

"אמא האם עלי לבנות חומה…?"

The Wall יצא ב- 1979, כשש שנים לפני שנולדתי ועדיין זה אחד האלבומים שליוו אותי אולי הכי הרבה במהלך חיי. לא אגזים אם אומר שמדובר ביצירה שפשוט לימדה אותי מה זאת מוזיקה. 

אני זוכר את עצמי כילד קטן שאחיו הגדול מסביר לו את עלילת האלבום. זוכר איך צפיתי לראשונה בסרט ותהיתי לאן לעזאזל נעלם Hey You. גם כשהתבגרתי החדר שלי היו מעוטר בפוסטרים של האלבום כשהסולו של Comfortably Numb היה זה גרם לי להרים גיטרה לראשונה בחיי. בקיצור, הבנתם שאני קשור לאלבום הזה ממש חזק.

היום אני כבר פחות מאזין לו. לא בגלל הדושיות של ווטרס, אלא אני מניח שזה פשוט בגלל שהשתניתי וחברים חדשים נכנסו לחיי. חברים כמו ג'סטין ורנון, מאט ברנינגר, ג'וליאן קזבלנקס, אלכס טרנר ואחרים. ועם זאת לעד אשמור לחומה  חסד נעורים ולא רק בגלל שגדלתי עליו, אלא בגלל שהוא פאקינג בן זונה של אלבום.

"יש לי פסנתר כנף שמוציא את שאריות האנושיות ממני…"

בשנים האחרונות יש אופנה חדשה – לטעון שפינק פלויד הם אוברייטד. אז למרות שאני רואה בעצמי לעיתים קרובות כסוג של רפורמיסט, אני לא יכול לומר על פינק פלויד שהם אוברייטד. פומפוזיים? כן. נפוחים מחשיבות עצמית? לגמרי. מגלומניים? חד משמעית, אבל לגבי אוברייטד לא הייתי ממהר לקבוע זאת.

עוד מראשית הקריירה שלהם, פינק פלויד פרצו את גבולות המוזיקה כפי שהכרנו אותה כשאימצו את הרוק הפסיכדלי, חתכו לרוק המתקדם, כתבו פואמות מופרעות באיכותן ויצרו שירים ניצחיים. אפשר לומר הרבה דברים על פינק פלויד, אבל אני לא מכיר הרבה להקות בהיסטוריה שתוך 6 שנים שיחררו אלבומים שמתקרבים לאיכות של: Dark Side of the Moon, Wish You Were Here, Animals ו- The Wall. 

לכל אלבום יש את הסאונד שלו, את הסיפור שלו ואת האיכותיות השונות שלו שמבדילות אותו מאחיו ועדיין הופכות אותו ליצירה פנומנלית שחורכת בקלות את מבחן הזמן. פשוט בלתי  נתפס.

"ביחד נעמוד, לחוד ניפול…"

כש- Wish You Were Here חגג 40 כתבתי עליו שהוא האלבום האינטימי והאישי ביותר של הלהקה. במובן הזה The Wall מצליח לייצר תחושות אינטימיות חזקה עוד יותר אבל זאת מפני שבניגוד ל- Wish You Were Here שהוא אלבום של להקה, החומה הוא מאמץ אינדבידואלי של אדם אחד- רוג'ר ווטרס.

היצירה של ווטרס היא סמי ביוגרפית וסובבת סביב ילד שאיבד את אביו במלחמה, גדל תחת אימו אובר מגוננת, סלד ממוריו הנוקשים בבית הספר שמעולם לא הבינו אותו, הפך לכוכב רוק ענק, סקס, סמים ו- BDS. 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

את כלל החוויות הללו מטיב ווטרס לתאר בטקסטים נוגעים בשלמות ויוצאי דופן בכנותם. אפשר להגיד על האיש הזה כל כך הרבה דברים אבל הוא בן זונה מוכשר. רק מלקרוא את המילים של Nobody Home אני מסוגל לבכות.

גם בניגוד לאופרות רוק אחרות (צמד מילים שמעורר רתיעה וצליל נפיחה בעת ובעונה אחת) העלילה של החומה קוהרנטית, ברורה ומעל הכל פשוט אנושית.

בניגוד למשל ליצירת המורכבות של ג'נסיס, Gong או ELP וחברותיהן לז'אנר, אין כאן עולמות אחרים מפלצות וצלחות מעופפות, אלא סיפור כל כך אנושי שגם אם לא חוויתם אותו על בשרכם אפשר להזדהות איתו בקלות. בסופו של יום ומעל הכל החומה הוא אלבום על בדידות, על ניכור ועל הנפש האנושית, כל הדברים שהופכים אלבום למאסטרפיס גם 40 שנה אחרי.

"אנחנו עוד ניפגש ביום בהיר אחד…"

אבל כל הטקסטים והחוויות הללו לא היו מגיעים לכל כך הרבה אוזניים אם הן לא היו עטופות במוזיקה מהפנטת ובהפקה כל כך מדוקדקת של בוב אזרין.

מעל כולם מצליח לזרוח כהרגלו דייויד גילמור שכל נגיעה שלו בגיטרה מהפנטת. בלעדיו ובלי שאר החברים, אני מתקשה לראות את ווטרס מצליח להשלים את המגנום אפוס שלו כפי רצה ו- The Pros and Cons of Hitch Hiking (שהביא בפני הלהקה יחד עם החומה ונתן להם לבחור בין השניים) היא הדוגמה המושלמת. 

בל נשכח שמי שאחראי על השיר הכי טוב באלבום, שלא לומר, אחד הגדולים בהיסטוריה, Comfortably Numb, הוא לא אחר מאשר דייויד גילמור שהלחין אותו (זה לא באמת היה פוסט על החומה מבלי שנזכיר את עובדת הטריווייה הזאת שכולם מכירים).

באנר מועדון תרבות

באחת ההופעות הראשונות של ארקטיק מאנקיז בטלוויזיה, אומר אלכס טרנר "אל תאמינו להייפ". אני אעוות את המשמעות המקורית של המשפט של טרנר ואפציר בכם שלא להאמין לדור המבקרים החדש שטוען כי פינק פלויד היא איננה אלא בלון מנופח והחומה הוא אינו אלא אלבום יומרני שלא לצורך. 

מעטות היצירות שגם 40 שנה לאחר שיצאו ממשיכות להישאר כל כך אקטואליות לא רק ברמת השיח והטקסטים אלא אפילו באייקוניות שלהן. מי לא מכיר את הפטישים מהסרט? את עטיפת האלבום? מי לא שמע לפחות פעם אחת בחייו את Another Break in the Wall? התשובה ברורה. 

גם 40 שנה אחרי, החומה היא יצירה אמיצה, מרגשת נדירה בעומקה וביופיה שאין כל ספק בליבי שגם הנכדים של הנכדים שלי ימשיכו ליהנות ממנה ללא כל שמץ נקיפות מצפון ולהרגיש שגם הם וחייהם היא רק עוד לבנה אחת בחומה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

TH WAL

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

קולדפליי Everyday Life ביקורת אלבום

הרצון של קולדפליי לשנות ולגוון בהחלט ראוי לציון. חבל רק שהתוצאה הסופית היא גלולת שעמום מטרחנת.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

אני אוהב לחשוב שאין לי איזשהי טינה אוטומטית לקולדפליי כמו לרוב מבקרי המוזיקה בעולם. בכל זאת הם כתבו את the Scientist, Fix You ועוד כמה פנינים משובחות למדי. אני אפילו מוכן להודות ששלושת (יש היאמרו ארבעת) אלבומיהם הראשונים לא היו רעים בכלל.

אבל למרות זאת חייבים להודות שאת הביקורות נגדם הם הרוויחו ביושר. סדרת האלבומים שהוציאו לאורך העשור האחרון היו בינוניים להחריד ונטולי כל משקל סגולי. התחושה הייתה שהלהקה העדיפה את המוכר והסולידי ואט אט התבוססה במן בינוניות מרגיזה. 

ועכשיו 4 שנים אחרי A Head Full of Dreams, אלבומם האחרון והמעצבן במיוחד אני חייב להוסיף, חוזרים קולדפליי עם Everyday Life, אלבומם השמיני במספר, שמדיף מן ארומה קלה של ניסיון לשבור שיגרה ולספק משהו שטרם שמענו מהם בעבר.

אך בעוד שאני מעריך את הניסיון סוף סוף לגוון ולשנות, התוצאה ריקנית, מעייפת ומעל הכל פשוט משעממת.

האלבום החדש הוא למעשה אלבום כפול (לא שיש לזה משמעות בעידן הדיגיטלי) שהחלק הראשון שלו מכונה Sunrise (זריחה) והשני Sunset (שקיעה) אשר יחד יוצרים את היום יום שכולנו חווים.

היום יום הזה על פי קולדפליי מלא בחרדות, אי צדק, פוליטיקה ועוד גורמים שמשפיעים עלינו (כאילו דה) בעודינו חווים את ה"אוטומטיות" של החיים.

הרוח הפוליטית שנושבת בשנים האחרונות מ"הטראמפיזם", דרך הברקזיט ועד למשברי הפליטים והאקלים, מוצאים את דרכם בצורה מאולצת כזאת או אחרת אל תוך האלבום והופכים אותו למעין יצירה חברתית (שקלתי לרגע לכתוב פוליטית אבל זו תהיה הפרזה) על החיים כיום.

כמה חבל רק שקולדפליי כמו קולדפליי משתדלים מאוד שלא להרגיז אף אחד וזה פשוט מרגיז כי זה הופך את האמירה הגם ככה קלושה שלהם, לחסרת שיניים פינת לא רלוונטית. אם כבר החלטתם לצאת מהקופסה אז תגדלו ביצים ותשירו על ואל מי שבאמת מעצבן אתכם כי אחרת אין לזה שום משמעות. 

גם המוזיקה עצמה לא מצילה את האלבום החדש. את שלל התמות שמנסים קולדפליי להעביר, עוטפים עיבודים חסרי השראה שמתיימרים להיות "שונים" או "מיוחדים" אבל בסופו של דבר נשמעים פשוט משעממים. איפה ההפקות של בריאן אינו וקן נלסון ואיפה זה?

אם קולדפליי באמת רצו לשנות משהו בסאונד שלהם, הדבר החכם מצידם היה לקחת הפסקה מהמפיק הדי קבוע שלהם, ריק סימפסון, ולנסות משהו שונה.

אז סבבה, השירים קצת יותר מופשטים, יש קצת יותר (עלק) סול וקצת כלי נשיפה וכל מני ניגונים אוריינטליים ברקע, אבל זה עדיין לא הופך את היצירה למעניינת יותר.

באנר מועדון תרבות

לצד כמה קטעים סימפטיים כמו Church, Daddy או Arabesque (ממתי כריס מרטין החל להתעניין באדריכלות מוסלמית?) אפשר למצוא באלבום גם את כמה מרגעי השפל הגדולים בהיסטוריה של הלהקה.

Guns למשל, שמכיל בתוכו את המשפט המוזר  "עוני זה טוב לעסקים, כרות את היערות כי הם כל כך טיפשים…", מנסה ללא הצלחה להישמע כמו קטע אינדי. Cry Cry Cry גרוע ברמה של "איך הדבר הזה נכנס לאלבום?" ו- Orphans הוא פשט העתק ל- Adventure of a Lifetime המעיק.

אבל מעל כולם עומד הניסיון הפתטי של כריס מרטין להוביל מקהלת גוספל ב- BrokEn. מה לעזאזל הוא חשב כשהוא הקליט את זה?! הקול של מרטין הולך שם לאיבוד כמו ילד לבנבן בדאונטאון קומפטון קליפורניה. כריס יקירי, אתה לעולם לא תוכל לסחוב שיר גוספל.

בכל מקרה, כל הבליל הזה הופך את Everyday Life לאלבום מבלבל ומבולבל עם חצאי רעיונות שלא התגבשו לכדי יצירה ממשית. בקיצור, לא אפוי.

כבר שנים שקולפליי גדולים יותר מכל ביקורת כזאת או אחרת שתיכתב עליהם. הם ימשיכו לעשות מה שהם רוצים ולמכור מיליונים בזמן שאיך טיילור סוויפט אומרת? Haters Gonna Hate. 

ובכל זאת ההמלצה שלי לגבי Everyday Life היא שאם אתם מתכוונים לתת לאלבום הזה, צ'אנס תדאגו להצטייד לפני כן בכרית או שמיכה כי האלבום הזה הולך להרדים אתכם. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

coldplay-everyday-life לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

10 האלבומים הגדולים של 2019

רגע לפני סיום העשור, 2019 סיפקה לנו ים של מוזיקה איכותית וכמה אלבומים שיזכרו לעוד הרבה שנים קדימה. אז בלי חפירות מיותרות, קבלו את עשרת האלבומים הגדולים של 2019.

10. Bat For Lashes- Lost Girls

באלבומה השלישי ממשיכה Bat For Lashes, הלוא היא נטשה קאן, להתחבר בכל הכוח לסאונד האלקטרוני של האייטיז. בין היתר סיפרה קאן כי את ההשראה לסאונד של האלבום קיבלה מאמני אייטיז כמו סינדי לאופר, בנהנהרמה ואחרים.

בתור חובב אייטיז מושבע אני מאוד אוהב את כיוון הדארק פופ הזה שלקחה קאן באלבומה האחרון ובכלל פשוט אוהב את כל מה שיש עליו חותמת של Bat For Lashes. וגם, איזה שיר מדהים זה Mountains.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Mountains, Kids in the Dark, Feel for You

9. Thom York- Anima

כל דבר חדש שת'ום יורק משחרר זו ברכה, בטח אם זה ברמה של Anima. באלבום הסולו השלישי שלו ממשיך יורק (אין עוד מלבדו) לפרק את הלב לרסיסים על מצע של מוזיקה אלקטרונית עדינה שחודרת לנשמה ולא משאירה אותך אדיש. 

לא כולם יסכימו איתי אבל אני מוצא את Anima מעט יותר (רק מעט כן?) נגיש משני האלבומים הקודמים והמעולים של יורק. בקיצור, עם רדיוהד, בלי רדיוהד, האיש יודע לעשות מוזיקה שתשרוד בקלות גם עוד 1000 שנה.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Dawn Chorus, Not the News, Runwayaway

8. Sharon Van Etten- Remind me Tomorrow

למרות שקיבלה כבר מזמן חותמת של "תו איכות", שרון ואן איטן לא הורידה את הרגל מהגז והפציצה השנה באלבום חמישי אדיר. הטקסטים חדים יותר, המוזיקה אקלקטית יותר ופאק איזה שיר אדיר זה Seventeen. 

ואן איטן ממשיכה להתפתח מאלבום לאלבום ומקבעת את מעמדה כאחת היוצרות החשובות והטובות של העשור האחרון.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Seventeen, I Told You Everything, Jupiter 4.

7. Bruce Springsteen- Western Stars

אני מודה שלא תמיד היה לי קל עם 'הבוס'. אין ספק בכלל שהוא מהאמנים הגדולים שעדיין מהלכים בינינו ושיש באמתחתו יותר קלאסיקות מלרוב האמנים שפועלים היום ביחד! ועדיין איכשהו לא תמיד התחברתי אליו. אבל Western Stars הוא גיים צ'יינג'ר מבחינתי.

"נקי" מדיסטורשנים אך מצויד בכלי מיתר וגיטרה אקוסטית, יוצא ספרינגסטין פעם נוספת למסע באמריקה, אהובתו הנצחית, ודרך סיפוריה הקטנים מהדהד את החיים של כולנו. אחד האלבומים הכי מרגשים והכי יפים ברפרטואר הענקי של היוצר הבאמת ענק הזה ואחד היפים שיצאו השנה.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Hitch Hikin, There Goes My Miracle, The Wayfarer
לחצו לביקורת המלאה על Western Stars>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

6. Billie Eilish- When We All Fall Asleep, Where Do We Go?

מי היה מאמין שבגיל 17 בלבד, בילי אייליש, תהיה אחראית לאחד מאלבומי הבכורה המרשימים ביותר שיצאו בשנים האחרונות.

זה אולי קלישאתי להגיד ש- When We All Fall Asleep, Where Do We Go? הוא קולו של דור אבל הוא בהחלט לא רחוק מזה. כמו הדור שהיא מייצגת כך גם בשירים שלה בילי אייליש מצד אחד מאוד מחוברת לעצמה אך מצד שני גם מנותקת. מודעת לעצמה ולכוח שלה אך גם מלאת חששות ופחדים (מי אמר קסנקס ולא קיבל?).

אייליש מוכיחה שלמרות הגיל והעובדה שמדובר באלבום בכורה, עדיין אפשר לחדש, להתאמץ, להיות מעניינים ואפילו לזכות באהבת הקהל. האומץ שלא ללכת על בטוח מעורר כבוד, בטח כשהיצירה כל כך מהודקת ושלמה.

לא משנה על איזה שיר תיפלו באלבום הנפלא הזה, הוא יחרט לכם עמוק בראש ובעור. ככה מרגישה קלאסיקה.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: You Should See Me in a Crown, When the Party's Over, Bad Guy.
לחצו לביקורת המלאה על When We All Fall Asleep, Where Do We Go>>

moadon-tarbut-24

5 Lana Del Rey- Norman Fucking Rockwell

מי שעקב אחרי לנה דל ריי בשנים האחרונות, לא צריך להתפלא שהיא הוציאה השנה את המאסטרפיס שלה, Norman Fucking Rockwell. אבל האיכות הכמעט בלתי נתפסת שלו הפתיעה אפילו אותי.

באלבומה השישי, לנה דל ריי לוקחת אותנו לטיול בנבכי נשמתה המיוסרת ופותחת בפנינו את הלב כפי שמעולם לא עשתה בעבר.

החיבור של האני הפנימי שלה שמהדהד החוצה למציאות בה אנו חיים בעידן טראמפ, הופך את האלבום לחוויה מסעירה ושם את דל ריי בשורה הראשונה עם היוצרות החשובות בימינו.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: The Greatest, Love Song, Hope Is a Dangerous Thing for a Woman Like Me to Have – but I Have It
לחצו לביקורת המלאה על Norman Fucking Rockwrll>>

4. Nick Cave- Ghosteen

מי האמין שאחרי קריירה של כמעט 40 שנה, ניק קייב יספק את אחד האלבומים הכי יפים שלו, אם לא את היפה ביותר.

ב- Ghosteen ממשיך נסיך האופל לנסות ולהתמודד ללא הצלחה יתרה עם מותו של בנו, ארתור, שנהרג לפני 4 שנים בלבד ב- 2015.

בניגור ל- Skeleton Tree המדהים מלפני 3 שנים, Ghosteen, על אף העצב האדיר בו, מצליח להכיל בתוכו כמה קרני אור שיחד עם העטיפה האוטופית שלו, מצליחים להפוך את היצירה למעט יותר (וזו מילה גדולה בשביל אלבום של קייב) אופטימית.

שלא יהיה ספק, זה עדיין אלבום שאסור לכם בשום פנים להאזין לו אם אתם בדאון, אבל היופי שלו הוא באמת בלתי נתפס.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Bright Horses, Sun Forest, Waiting for You
לחצו לביקורת המלאה על Ghosteen>>

3. The National- I'm Easy to Find

במשך שנים התרגלנו לשמוע את הקינות והטקסטים הכואבים של מאט ברנינגר על חיי האהבה והנישואים שלו מנקודת מבטו האישי. 

סוג של מונולוגים כואבים ועצמתיים על התבגרות ובגרות בעולם המודרני ומה בדיוק קורה לכל אותם חלומות ושאיפות שהיו לנו לפני שהתמסרנו לילדים, משכנתא ובורגנות.

אבל ב- I'm Easy to Find, אלבומה השמיני של אחת הלהקות הטובות והחשובות בעשור וחצי האחרונים, המצב משתנה.

מחוזקים בלא פחות משבע זמרות מדהימות (ביניהן גייל אן דורסי, שרון ואן איטן, ליסה האניגון ואחרות) המונולוגים של ברנינגר הפכו לדיאלוגים מופלאים על יחסים מלאי אהבה אך גם הרבה כאב.

כמו יין טוב הנשיונל הולכים ומשתבחים מאלבום לאלבום והיצירה הנוכחית שלהם ממחישה עוד יותר למה מדובר באחת הלהקות הגדולות ביותר שפועלות כיום.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Rylan, Hairpin Turns, Light Years
לחצו לביקורת המלאה על I'm Easy to Find>>

2. Vampire Weekend- Father of the Bride

כמעט בכל שנה אחרת האלבום הזה היה כובש בקלות את המקום ראשון. אחרי לא פחות משש שנים, חזרו ומפייר וויקנד עם אלבום כפול וים מוזיקה מדהימה שהוכיחה שמדובר באחד ההרכבים המשובחים שפועלים כיום.

מחוזקים בדניאל חיים, סטיב לייסי, מארק רונסון וחברים נוספים, סיפקה החבורה מניו יורק 18 קטעים לפנתיאון ולפחות שניים מהשירים הכי יפים של העשור, Jerusalem, New York, Berlin ו- Harmony Hall.

במשך למעלה מ- 60 דקות חוקר עזרא קוניג את שורשיו היהודים ואת העולם המודרני שסביבנו לרבות היסטוריה, פוליטיקה, איכות סביבה, אהבה, לידה ומוות. אם טרם עשיתם זאת, קחו נשימה ארוכה ותצללי אל תוך האלבום הכי מיוחד שיצא השנה. סיכוי טוב שתתמכרו.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Jerusalem, New York, Berlin, Harmony Hall, This Life.
לחצו לביקורת המלאה על Father of the Bride>>

1. Bon Iver- i,i

כמו דמותו של מידאס מהמיתולוגיה היוונית, כך גם כל דבר שג'סטין ורנון נוגע בו הופך לזהב טהור. היכולת של האיש הזה להמציא את עצמו מחדש בכל אלבום היא פשוט נדירה ויותר מזה, ממחישה עד כמה הוא לא רק "זמר" או "מוזיקאי", אלא אמן אמיתי במלוא המובן והמשמעות של המילה.

ב- i,i אלבומו הרביעי עם ההרכב שלו, בון איבר, ממשיך ורנון לרקום יחדיו טקסטורות, שכבות, מרקמים וסאונד לכדי מארג מוזיקלי מאתגר במידה אך מפעים ביופיו כמו שרק הוא יודע.

למי שעוד היה ספק (ולא ברור למה) i,i מוכיח שורנון הוא מהאמנים הגדולים והחשובים בדורנו וכבר עכשיו אפשר לשמוע את ההשפעות שלו על עשרות אמנים אחרים. גם הספקנים הגדולים ביותר יתקשו להודות אחרי אלבום כזה שבון איבר היא לא עוד תופעת היפסטרים חולפת אלא פה בכדי להישאר ושאין מה לעשות וג'סטין ורנון פשוט לא יכול לטעות.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Naeem, Faith, Hey Ma
לחצו לביקורת המלאה על i.i>>

10 האלבומים הגדולים של 2018
10 ה
אלבומים הגדולים של 2017
10 האלבומים הגדולים של 2016

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

2019.jpg

באנר מועדון תרבות

 

ביקורת אלבום: FKA Twigs- Magdalena

5 שנים אחרי אלבום הבכורה שלה, חוזרת היוצרת הבריטית, FKA Twigs, עם אלבום שני לא פחות ממפעמים שמעמיד אותה בשורה אחת עם כמה מהיוצרות הגדולות ביותר.

ציון המועדון: ★★★★☆

בהרבה מקרים (ובהכללה) אלבומי בכורה נוטים להיות שמרניים יחסית. האמן/הלהקה שואפים להגיע לקהל רחב ככל האפשר ולהתקבל על ידו מבלי להתסיס או לשנות יותר מדי. רק לאחר שמגיעה התהילה, באלבומים השני או השלישי, אפשר כבר להתחיל לנסות ולהתנסות.

מהבחינה הזאת LP1, אלבום הבכורה של FKA Twigs היה שונה לחלוטין. מדובר באחד מאלבומי הבכורה האמיצים והמעניינים ביותר שיצאו בעשור האחרון כאשר קדמו לו שני EP's נפלאים לא פחות. 

את האלבום הפיקו סוללת מפלצות כמו Clams Casino (לנה דל ריי,  ASAP Rocky), פול אפוורת'  (אדל, ריהאנה) כאשר מעל כולם עומד ארקה (Arca) המופלא שהוסיף את הארומה הארטיסיטית ניסיונית שתרם בעבר גם לביורק וקניה ווסט.

היצירה זכתה לשבחי המבקרים והנה, 5 שנים לאחר מכן (כשבתווך EP נוסף ששחרר ב- 2015), מגיע סוף סוף אלבומה השני והמלא של FKA Twigs שנקרא Magdalena והוא הצלחה מהדהדת.

משבר האלבום השני הוא לא אגדה אורבנית. לאמנים קשה מאוד לנסות ולשחזר, שלא לומר להתעלות, יצירת הבכורה שלהם, אבל FKA Twigs עושה זאת בענק עם שילוב מדויק בין הצליל האלקטרוני האוונגרדי שמאפיין אותה, לבין אר נ' בי מודרני ועד לקטעי פופ נפלאים. 

אני לא מחמיא סתם לשילוב המדויק שבין הז'אנרים. לא לעיתים רחוקות אנחנו מקבלים אלבומים לא מהודקים מספיק הסובלים מחוסר דיוק ואחידות בשל ניסיון לשלב יותר מדי אלמנטים. את המכשול הזה עובר Magdalena בהצלחה ענקית וזאת למרות שהפעם רשימת המפיקים של האלבום נמתחת עוד יותר מהאלבום הראשון וכוללת בין היתר את Skrillex, ג'ק אנטנוף (טיילור סוויפט, קרלי ריי ג'ספן,  St. Vincent),  בני בלנקו (קייטי פרי, קאשה, מארון 5) ועוד.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

FKA Twigs משתמש בסוללת מפיקי העל הללו ככלי קיבול ליצירה שלה. היא כופה עליהם את עצמה ואת הסאונד שלה ולא להפך. למעשה התפלאתי מאוד לראות את הקרדיטים של חלק מהמפיקים ואת התוצאה הסופית שלהם באלבום.

מעבר לעובדה ש- FKA Twigs חתומה פורמלית על כל שיר ושיר כאן, אי אפשר לשניה אחת להתבלבל ולחשוב שמדובר ביוצרת אחרת. הסאונד שלה כל כך בלוט וכל כך מזוהה כאן. כישרון אמיתי מסתבר, קשה מאוד להעלים.

עוד משהו שבולט מאוד ב- Magdalena הוא קולה של FKA Twigs שמצליח להגיע כאן לפסגות חדשות. אני לא חובב דיוות גדול. למעשה קולות "גדולים" כמו של מריה קארי או כריסטינה אגילרה ואחרות מצליח להרחיק אותי מהיצירות שלהן. מניח שאני פשוט לא אוהב להרגיש שצועקים עלי. 

אז FKA Twigs אמנם לא שרה כאן כמו דיווה (ברוך השם) אבל היא בהחלט מציגה יכולות ווקאליות מרשימות במיוחד שהצליחו להפתיע ולרסק אותי לרצפה. מהסופרן ועד הבס, הזמרת הלונדונית שולטת בקול שלה כמו שמעט זמרות מצליחות וזו ללא ספק תצוגת תכלית של זמרת שיודעת מה היא רוצה מעצמה ואיך להשיג את זה.

כשהיא עולה לגבוהים ב– Cellophane, כנראה השיר היפה באלבום, אני מבטיח לכם התצטמררו כמו שלא הצטמררתם הרבה זמן. 

היכולות הווקליות של FKA Twigs והטיפול המוזיקלי המדוקדק שמקבל כל שיר ושיר גורמים לי כל פעם להיזכר בזמרת אחרת. בכל שיר מחדש אני מוצא את עצמי אומר "היא נשמע בדיוק כמו…" וכל פעם התשובה היא אחרת. 

מהסופרן של קייט בוש, דרך ההגשה של פיונה אפל ועד לעומק של ביורק, באלבומה השני מוכיחה FKA Twigs שהיא בליגה של הגדולות באמת.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

fka-twigs-0811.jpg

באנר מועדון תרבות