להתבגר ולהתגבר: Boxer של הנשיונל ביקורת אלבום

אלבומם הרביעי של הנשיונל הוא מניפסט אמיץ ומעורר מחשבה על התבגרות, מלנכוליה, הגשמה עצמית, אהבה ומה שביניהם. 15 שנה לאחד האלבומים המרגשים והקסומים של שנות האלפיים.

ציון המועדון: ★★★★★

את Boxer הכרתי במהלך טיפולי ההפריה שעברנו אני ואישתי. בתהליך הארוך והכל כך מורכב הזה הרגשתי כמו מתאגרף שחוטף אגרופים, נופל על המזרן אבל תמיד חייב לחזור ולעמוד על הרגליים. סנוקרת ועין כחולה אל מול שביבי תקווה רגעיים.

גירדתי אז מלמטה את גיל 30 המאיים. שטח הפקר בו מצד אחד אתה מנסה להאחז בשאריות הנעורים בכל כוחך ומצד שני מצפה להתבגרות שתביא איתה שקט, הבנה, הכלה, מעט יותר שכל וכמובן גם צאצאים שתוכל להקריא להם סיפורים לפני השינה ולהשמיע להם את דייויד בואי. 

הרגע הזה בו אתה כפסע מסוף תקופת הנעורים שלך, צועד בבטחה עם שיער מאפיר אל עבר טריטוריות חדשות מהן אין דרך חזרה, הוא המקום בו נולד Boxer.

על הדרך, בין אם תרצה זאת או לא, זה גם הזמן לחשבון נפש על מה שקיווית להיות, מה המציאות כפתה עליך להיות ומה שבפועל יצא מהתמהיל הזה.

"נפילה אלגנטית אל תוך חיי הבגרות…"

"אל תאמין לאף אחד מעל גיל 30" הייתה הסיסמה של תרבות הנגד בסיקסטיז, ובעוד שיש בהתבגרות משהו מאוד משחרר, היא גם מביאה איתה תובנות לא פשוטות שכאשר הן מתגלות אתה מתחיל להבין שמה שהיה כבר לא יחזור ושיש חלומות שמאוחר מדי להגשים.

לפעמים זה מרגיש כמו לשוט על רפסודה שמתרחקת מאי בודד אחד ויחיד בתוך אוקיינוס מלא בחוסר ודאות. התרחקות מהמקום המוכר והבטוח אל עבר הלא נודע.

בזמן שחוף המבטחים מתרחק ומתמזג עם קו האופק אתה מתחיל להרגיש "קצת יותר טיפש, קצת יותר מפוחד" כי מעכשיו אתה זה שאוחז במשוטים, אתה זה שבוחר את הקצב, את הדרך ואת היעד אליו תגיע.

"אלוהים אני מפחד…"

ואז הם הגיעו, תאומים. רגעי קסם של אהבה והשלמה מלווים בחרדות אינסופיות והגשמה? מה שבטוח זה שאני רשמית מבוגר. איך אמר ת'ום יורק? עכשיו "הכל במקום הנכון" אבל האמנם?

מבחוץ הכל מושלם ממש כמו סטורי באינסטגרם. משכנתא, עבודה, אהבה, ילדים אבל איכשהו בפנים יש מחילה, חור, בור, מערה שקשה למלא בשמיכת פיקה חדשה או טיול לקמדן שבלונדון. כמה שאני מתגעגע ללונדון.

"אנחנו חצי ערים באימפריה מזויפת" דייק את הסיטואציה כהרגלו מאט ברנינגר בקולו המופתי, הברטוני והאבהי כמעט. 

באנר מועדון תרבות

כשיש לך ילדים האושר הוא באמת אינסופי והלב מתפוץ מגאווה אבל כשאתה מביט בעיניהם אתה גם מביט בבבואה שלך ואז משחזר ומנתח מה עשית נכון במהלך חייך ומה פחות וזה לא פשוט העסק הזה.

אתה כבר לא מספר אחד, אתה לא בראש הרשימה ודברים שהיית בטוח שיקרו כנראה כבר לא יקרו לעולם. למרות ההתחלה ההחדשה והמרגשת יש בזה גם משהו טראגי. כולם מצפים שחייך ישתנו לטובה בשנייה וכשזה לא קורה אתה חושב שאולי משהו דפוק בך. אולי באמת משהו דפוק בי.

 

"שוב הייתי ער כל הלילה…"

הנשיונל הם כמו שוקולד מריר, סרטים של וודי אלן או וויסקי משובח – אם אתה לא מעל גיל 30 אתה לא תבין את זה.

כמו פסיכולוג, Boxer שם בשביל להקשיב ולנחם את כל מי שמרגיש שמשהו קצת דפוק בו למרות שעל פניו הכל אמור להיות מעולה.

"תלי את נורות החג הצבעוניות בגינה" מפציר ברנינגר ב- Gospel העדין שסוגר את האלבום ומבטיח שגם זה יעבור כי בכל חושך תמיד יהיה גם קצת אור.

אז לא, Boxer הוא לא אלבום מדכא או דיכאוני הוא פשוט אלבום כנה ואמיתי וזה הקסם הכל כך פשוט והכל כך נוגע שלו. 

עוד קצת נשיונל:
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום>>
היפה והחיה: הנשיונל- Sleep Well Beast ביקורת אלבום>>
אור בחשכה: הנשיונל I Am Easy to Find- ביקורת אלבום>>
מאט ברנינגר- Serpentine Prison ביקורת אלבום>>
50 אלבומי העשור של מועדון תרבות>>
15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם>>
100 השירים הגדולים של שנות ה- 2000>>

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

מבידוד לחירות: ארקייד פייר- WE ביקורת אלבום

ארקייד פייר זנחו את הזיקוקים, הפירוטכניקה והשטיקים לטובת הדבר שהם יודעים לעשות הכי טוב: לרגש.

ציון המועדון: ★★★★☆

על רקע מותם של כמה מבני משפחותיהם, שיחררו בספטמבר 2004, ארקייד פייר את אחד מאלבומי הבכורה המדהימים בהיסטוריה, Funeral.

היצירה האמיצה תהדהד שנים הלאה כאחת המשפיעות והחשובות בתולדות האינדי, אבל ממש לא האחרונה של הלהקה הקנדית שהמשיכה לשחרר יצירות מופת אחת אחרי השנייה.

השיא הגיע עם The Suburbs, אלבומם השלישי מ- 2010 שזכה בגראמי בתואר אלבום השנה ואף חשוב יותר, נבחר על ידי כאלבום העשור של מועדון תרבות

 

"הכדורים לא עוזרים לי בעידן החרדה…"

כשאתה מגיע לשיאים כאלה בזמן יחסית קצר נשאלת השאלה לאן הולכים מכאן, ולמרות שהלהקה מעולם לא הוציאה אלבום רע באמת, התחושה הייתה שהמוזיקה הפכה להיות משנית להצגה המרכזית שהיא עצם קיומה של ארקייד פייר. משהו בלהקה נעשה, איך נאמר זאת בעדינות, קצת נפוח מחשיבות עצמית.

הלכה למעשה התמכרו חברי ההרכב, ובראשם צמד המנהיגים ובני הזוג, רז'ין שסיין ווין באטלר, לכל מני גימיקים יח"צניים, קמפיינים דיגיטליים ומהלכי "גרילה" שחלקם אולי היו מבריקים אבל גם מתישים להחריד.

מה הם לא עשו? קליפים אינטרקטיביים, טיזרים סטייל "מצא את המטמון" בעולם האמיתי והמקוון, סמלים שמפוזרים בכל מני נקודות על הגלובוס שמרמזים על שירים חדשים ועוד. לקראת צאת אלבומם הרביעי, Reflektor, הם הגדילו לעשות והופיעו תחת השם הפיקטיבי The Reflektors בשביל לייצור באז ואייטמים. 

השיא הגיע עם אלבומם Everything Now מ- 2017 כאשר עבור קמפיין ההשקה שלו יצר ההרכב מותג גלובלי פיקטיבי בעל אןתו שם שכלל ליין מוצרים מומצא, פרסומות מפוברקות, עמוד טוויטר, אתר אינטרנט ועוד.

מטרת המהלך הייתה ליצור מעין סאטירה צינית על ההשתעבדות שלנו לתרבות הצריכה במאה ה- 21 (נושא חרוש לכשעצמו) אך התוצאה הייתה מעייפת.

אובר המסחריות שעטף את הפרויקט, לרבות הקליפים הנוצצים שהופקו במיליוני דולרים, לא רק שלא העבירו את המסר האמיתי של היצירה, אלא גרמו ללהקה להראות מנותקת ואובר יומרנית (ויומרנות מעולם לא הייתה חסרה במוזיקה של ארקייד פייר).

באנר מועדון תרבות

אפשר היה לשתוק על קמפיינים פלצניים כאלה או אחרים אילו המוזיקה שליוותה אותם הייתה טובה, אבל האמת הפשוטה היא שהמוזיקה של Everything Now לא הייתה מספיק טובה.

למען האמת גם Reflektor שזכה להמון מחמאות שרובם בצדק, היה לא אחיד ברמתו ולצד יצירות מופת כמו שיר הנושא ו- Afterlife השמיימי יש נפילות לא ברורות כמו Flashbulb Eyes או Joan of Arc החלשים.

וכך, למרות שמדובר באחת הלהקות המוערכות בעולם והאהובות עלי באופן אישי, קשה היה להתחמק מהשאלה האם ארקייד פייר איבדו את זה? מזל שהתשובה על פי WE, אלבומם החדש והשישי במספר, היא חדה ופשוטה: לא, וזה כל כך משמח. 

"תתעוררי ישנונית אקרופוליס נשרפת"

במידה רבה וין באטלר הוא סוציולוג מוזיקלי ואלבומיה של ארקייד פייר הם תיעוד מהימן של תקופות שונות בהיסטוריה האנושית.

כך למשל Neon Bible הוא מראה של אמריקה פוסט תקופת המלחמה בטרור ו"חוק הפטריוט", The Suburbs עוסק בניכור האישי בעידן הדיגיטל, Everything Now בתרבות הצריכה משולחת הרסן בעידן התאגידי ועוד.

באטלר והלהקה שלו מעולם לא חששו לנגוע בנושאים חברתיים, פוליטיים ואוניברסליים מלאי משמעות, מה שעזר להפוך אותם לאחד מהרכבי האינדי האמיצים והחשובים בהיסטוריה.

המורשת הזאת ממשיכה גם ב- WE שכמו אחיו הגדולים מהווה צילום פולרואיד (או אם תרצו צילום מסך) של התקופה בה נוצר.

הפעם באטלר וחבריו מתעדים את תקופת התפר שבין הבידוד שנכפה עלינו בשל מגפת הקורונה לבין היציאה החוצה חזרה אל העולם כאשר בין לבין אי אפשר שלא להתייחס לימי לדונלד טראמפ ועליית הימין הקיצוני באמריקה.

עידן הקורונה העצים את המתח שבין הפרט לאינדיבידואל כמו גם את החיכוך התמידי בין החברתי לאישי.

מצד אחד בעידן המודרני אין אדם שלא היה זקוק לעצירה, לזמן לנשום, להיות קצת בבית ולחשוב על מה שטוב לו ועל מה הוא באמת רוצה מהחיים. מן העבר השני הבידוד העצים בכולנו את תחושות הפראנויה, הניכור ומעל הכל את הבדידות.

כפועל יוצא של שני ההפכים הללו האלבום החדש מחולק לשתי תמות כאשר חציו הראשון נכתב תחת הכותרת: "I" (אני) בעוד החצי השני הוא "WE" (אנחנו). המסע שמתחיל באישי ובחרדתי עם Age of Anxiety הלא פחות ממושלם, מסתיים עם הביחד הקטן והאינטימי של WE הכנה והמרגש.

אווירת ה"תקומה" או היציאה מהחושך אל האור אם תרצו, הופכת את האלבום ליצירה סופר אקטואלית וחשובה אך גם מאוד אופטימית וזה לא מובן מאליו אצל להקה עם חיבה עזה לאפוקליפסה ודיסוטופיה.

"האלבום הוא על הכוחות המושכים אותנו הרחק מהאנשים אותם אנחנו אוהבים והצורך להתגבר עליהם" סיפר באטלר על מהות היצירה ואכן כשהוא שר "נעבור את זה אם לא תוותרי עלי, אני לא אוותר עליך" ב- The Lightning I צריך ממש להתאמץ כדי לא להתרגש.

"חיים ללא כאב היו משעממים…"

הטקסטים של וין באטלר ממשיכים כרגיל להיות מרתקים, אקטואליים ומעל הכל אנושיים, אבל הם לא היו כל כך אפקטיביים ללא המרבד המוזיקלי הנפלא עליו הן נשענות.

אחרי שעבדו עם מרקוס דראבס, תומאס באנגלטר (דאפט פאנק), ג'יימס מרפי (LCD Soundsystem) ועוד רבים וטובים אחרים, הפעם את עמדת המפיק הנוסף מאייש לא אחר מאשר נייג'ל גודריך המוכר בזכות היותו "הרדיוהד השישי" אך גם בזכות אלבומי מופת שהפיק כמו Sea Change של בק, The Man Who של טראוויס Terror Twilight של פייבמנט ועוד.

גודריך משלב בצורה אינטליגנטית ומופלאה בין הסאונד החם והמוכר של ההרכב על שלל הגיטרות האקוסטיות, האקורדיונים והכינורות המוכרים שלהם לבין שטיחי הסינת'פופ ומכונות תופים שלא היו מביישות אמנים כמו דפש מוד או פט שופ בויז. התוצאה של עירוב התבשלין הזה היא לא פחות מנשגבת והאלבום נשמע פשוט מדהים.

"כשהכל יגמר נוכל  לעשות זאת שוב?…"

הפעם תודה לאל האלבום החדש לא לווה בקמפיינים יומרניים ומיותרים אך למרות זאת העיסוק בנושאים "כבדים" כמו בדידות, פחד, פוליטיקה ותהיות קיומיות עלולים להרתיע את מי שאינו נמנה על מעריציה האדוקים של הלהקה.

אבל האמת היא שזה הדנ"א של ארקייד פייר, להקה גדולה מהחיים שלא מפחדת לנגוע בכל נושא כשברקע חיים יחד בהרמוניה מושלמת אקורדיון וסינתיסייזר, תופי דג'מבה וגיטרה חשמלית ואם אתם לא מפחדים ממוזיקה שתגרום לכם גם לחשוב (רחמנא ליצלן) אז אין לכם מה לפחד גם מהאלבום הזה.

אפשר לגלגל עיניים אבל אין עוד להקה בעולם שלוקחת את האמנות שלה עד הסוף וברצינות תהומית כמו ארקייד פייר וזה בדיוק החומר ממנו עשויות אגדות.

סיפור הפרברים: The Suburbs של ארקייד פייר
האש כבר לא שורפת: ארקייד פייר- Everything Now ביקורת אלבום
15 שנים ל- Funeral של ארקייד פייר
20 השירים הגדולים של ארקייד פייר
מעט מן האור- Neighborhood #3 (Power Out) של ארקייד פייר
50 אלבומי העשור של מועדון תרבות (2010-2019)

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

7 מוזיקאים מיותרים בלהקות ענק

כמו פטמות על השריון של באטמן, עלי בייבי על סלט או הקריירה של קרן פלס, יש דברים שהם פשוט מיותרים, ממש כמו המוזיקאים האלה שהיו חברים בלהקות ענק.

מארק "בז" בארי (Happy Mondays)

בסוף שנות השמונים העיר מנצ'סטר הייתה מרכז העולם המוזיקלי החדש. סצנת "מדצ'סטר" התפוצצה וקיץ האהבה השני היה בשיאו.

על כל הטירוף הזה ניצחו ה'האפי מאנדייז' אחת הלהקות הצבעוניות, ההזויות, המסוממות והכיפיות בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. בשיאם כינה אותם פול מקרטני "הביטלס בשלב של Strawberry Fields Forever".

הלהקה ששילבה בשיריה רוק אלטרנטיבי, דאנס ופסיכדליה, ריתקה אלפים להופעותיה שהפכו לרייבים ענקיים של סקס, סמים ורוקנ'רול כמיטב המסורת.

בין המוזיקאים (אם כי לקרוא לאנשים מאחורי ההאפי מאנדייז מוזיקאים זו מחמאה גדולה) שעמדו על הבמה, היה אחד, שלא כל כך ברור מה הוא עושה. הבחור היה ידוע בסצנה כ"בז" (Bez) ולמרות שהתפקיד הרשמי שלו בהרכב היה נגן כלי הקשה, בפועל מה שהוא עשה היה לקפוץ על הבמה בצורה מאוד מוזרה עם מרקס. אמיתי אני לא צוחק.

הריקוד ההזוי והאישיות האקצנטרית של "בז" לא הועילה יותר מדי מוזיקלית, אבל תדמיתית היא הפכה את המאנדייז לאחד הסמלים של סצנת "מדצ'סטר" ושל התרבות האלטרנטיבת של שנות השמונים.

רינגו סטאר (Beatles)

כשנשאל ג'ון לנון האם רינגו סטאר הוא המתופף הטוב בעולם, הוא ענה: "בעולם? הוא אפילו לא המתופף הכי טוב בביטלס". בין אם המשפט הזה באמת נאמר או שהוא מיתוס, האווירה ברורה למדי, רינגו לא היה הכח המניע של היצירה של הביטלס, וזה עוד בלשן המעטה.

ואכן למרות כמה רגעי קסם כמו With a Little Help from My Friends או Octopus's Garden אי אפשר לומר שמתופף אחר היה בהכרח משנה את הסאונד של הביטלס מקצה לקצה. גם אם נסתכל על זה הפוך, קשה לומר שסטאר השפיע רבות על הסאונד של ארבעת המופלאים.

אין ספק שכבודו של המתופף המיתולוגי במקומות מונח אבל בואו רק נגיד שהוא צריך להגיד כל בוקר תודה ענקית לקארמה ובעיקר לפיט בסט.

ג'ו האן (לינקין פארק)

אמנם נפלתי על ג'ו האן אבל העניין הזה רלוונטי לכל להקת נו מטאל שהתהדרה בעמדת Dj על הבמה. כי הרי מה אומר רוקנ'רול יותר מאשר די ג'יי שעושה סקרצ'ינג על הבמה. גם התירוץ הזה של לנסות ולשלב את עולמות ההיפ הופ בתוך הז'אנר הוא לא מספיק.

כיאה למישהו שלא עשה יותר מכמה צלילי "ויקי ויקי" פה ושם בשירי הלהקה, התרומה של האן ללינקין פארק הייתה הרבה פחות מוזיקלית והרבה יותר חזותית כאשר בין היתר הוא ביים חלק מהקליפים של הלהקה ועיצב את עטיפות אלבומיה.

לינדה מקרטני (Wings)

"כנפיים" הייתה הלהקה הראשונה של פול מקרטני פוסט הביטלס והיא ללא ספק הייתה רשומה על שמו. מקרטני כתב את כל השירים, ניגן על כל הכלים וחוץ מלעשות ספונג'ה עשה פחות או יותר את הכל.

העובדה שאשתו דאז, לינדה מקרטני, קיבלה קרדיט על השירים בדיוק כמוהו היא לכל הפחות תמוהה, בטח כאשר לא היה לה כל עבר מוזיקלי וכי פול היה זה שהתעקש שתהיה חלק מהמוזיקה שלו. הדברים שאתה עושה עבור האהבה.

אנדרו רידגלי (!Wham)

בכל צמד מוזיקלי תמיד יש את זה שעושה יותר ואת זה שעושה פחות, אבל במקרה של וואם יש את זה שלא עשה כלום וקוראים לו אנדרו רידגלי.

בשלב מאוד מוקדם בקריירה שלהם הבינו ג'ורג' מייקל ואנדרו רידגלי שמייקל הוא החצי המוכשר יותר בלהקה ונתנו לו להוביל גם בפרונט וגם בכל מה שקשור לכתיבה ולמוזיקה עצמה.

כך יצא שלרידגלי, שגם ככה כמעט ולא נוכח מוזיקלית בשירים של וואם, אין כמעט קרדיטים על היצירות של ההרכב. המצב היה אבסורדי עד שלעיתים שירים של הלהקה נתפסו כשירי סולו של מייקל בלבד. אחד מהם הוא דווקא קטע בו רידגלי כן היה שותף בכתיבתו, שיר קטנטן שהפך ללהיט ענק בשם Careless Whisper. יחי האירוניה.

אנדרו פלטשר (דפש מוד)

מרטין גור הוא הנשמה של דפש מיד, דייב גאהן הוא הפנים שלה ואנדרו פלטשר הוא… לא יודע, סוג של הדוד הנחמד שנקלע לסיטואציה אני מניח.

אני לא רוצה להמעיט בערכו של פלטשר אבל בואו, דפש מוד לא קמה בזכותו ולא תיפול בגללו. לעזאזל אפילו אלן ויילדר השפיע יותר על הסאונד של של ההרכב מפלטשר שבקושי קרדיטים על שירי ההרכב אם בכלל.

ויקטוריה בקהאם (ספייס גירלז)

אני יודע, לבחור איזה חברה בספייס גירלז הייתה הכי מיותרת זה כמו לבחור בין ברוקולי או תרד, שניהם חסרי טעם או משמעות. ובכל זאת, ויקטוריה בקהאם הייתה חסרת תועלת ממש כמו טופו במנגל של יום העצמאות.

היא לא ידעה לזוז, בטח שלא לשיר והובאה לשם על תקן פנים יפות נטו (וגם על זה אפשר להתווכח). בין כל ה"תפקידים" שקיבלו הבנות (בייבי, ספורטי ומה שלא יהיה שם) היא קיבלה את הכי פחות ברור "פוש ספייס", שזה סוג של סנובית – תפקיד שהיא עושה בהצלחה עד היום.

אם מישהו בכל זאת תוהה לגבי היכולות המוזיקליות של גברת בקהאם הוא מוזמן להתרשם מאלבום הסולו היחיד שלה שיצא ב- 2001. השמועה אומרת שמי שהאזין לו לא נשאר אותו דבר. אהה והיא הכניסה שיר גם לרשימת 100 השירים הגרועים ביותר בהיסטוריה של מועדון תרבות.

כל החברים לאורך השנים חוץ מבילי קורגן (Smashing Pumpkins)

סמאשינג פאמפקינס היא מלהקות הרוק האהובות עלי ולא בגלל סאונד הגיטרה של ג'יימס איהא או הפנים היפות של דרסי ורצקי (ושלא יהיה ספק, הן מהממות) אלא בגלל השירים האלמותיים שכתב, הלחין וניגן בהם את כל הכלים, בילי קורגן.

עוד ב- 2018 בביקורת שלי על אלבומם העשירי והמיותר של הדלעות Shiny and Oh So Bright, כתבתי (וסליחה מראש שאני מצטט את עצמי) כי: "שנים שאני לא מצליח להבין מדוע מתעקש קורגן, בקנאות דתית כמעט, לשמר את המותג סמאשינג פאמפקינס בחיים. גם ככה הוא כותב לבדו את כל המילים, הלחנים ובהרבה מקרים אף מנגן בעצמו על כל הכלים, אז מה הקטע?".

בכל מקרה, קורגן כנראה לא קורא את מועדון תרבות (הפסד שלו) ואין ספק שההרכב שלו הוא אחד מאלה שהגדירו את הניינטיז אבל זה לא בגלל חבריה, אלא בגלל מי שעמד כל השנים בפרונט, לטוב ולרע.

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #39: ביקורת סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

נדב בונדר- תמימות

נדב בונדר ידוע בהופעות המחווה שהוא עורך לאמני רוק מהניינטיז כמו פרל ג'אם, סאונדגארדן וכו'. עכשיו הוא משחרר סינגל סולו משלו בשם "תמימות" וכמה תמים מצידו לחשוב שלעשות מחוות ולבצע שירים מקוריים זה אותו הדבר.

בעוד מושאי ההערצה שלו שינו את העולם עם רוק חתרני, בועט ובלתי מתפשר, "תמימות" הוא צל חיוור של כל אלה. למעשה הוא נשמע כאילו לקחו את כל קלישאות הרוק שקיימות, דחסו אותם למחולל שירי רוק וזו התוצאה.

השיר נכתב עבור הילד בן ה- 15 שנדב היה, רעיון ילדותי וחרוש בפני עצמו, אבל מילא, הבעיה היא שהביצוע פה פשוט נוראי. המיקס מבולגן, הכלים עולים אחד על השני, הקול האובר רציני של נדב נשמע לא קשור למוזיקה שברקע, בקיצור הפקה שנשמעת כמו מסיבת סיום כיתה יב' יותר מאשר סינגל "רציני".

אה וגם הרגע בו נדב לוחש בצורה סמי אירוטית בשיר לעצמו בגיל 15 הוא אחד הרגעים הכי קרינג'יים שיצא לי לשמוע במוזיקה. השיר הזה הוא בעיני על גבול ההזוי.

חשש אמיתי- ווקי טוקי

טוב תקשיבו, זה פשוט מעולה! הסינגל החדש של הרכב הפוסט פאנק הישראלי מפציץ בסינגל ראשון מתוך אלבום שני שנשמע כאילו השנה היא 1981 ואני כותב את זה בקטע הכי טוב שאפשר. לא רק שההרכב חורט על דגלו את הפוסט פאנק הוא גם משחזר את הצליל הלא מספיק מוערך הזה בצורה פשוט מושלמת! שאפו!

מהקיור ועד MGMT אני מרגיש שהשיר הזה עושה כל כך הרבה מחוות לכל כך הרבה אמנים שזה פשוט מפתיע אותי שדבר כזה בכלל קיים בארץ רק אפשר היה להתאמץ יותר על טקסט פעם הבאה. הנונסנס והנוסטלגיה לגמרי מובנים לי אבל אני מעדיף את המוזיקה שלי עם קצת יותר משקל סגולי, בכל מקרה שיר באמת אדיר.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

יובל רז- אני כאן

הסינגל הראשון מאלבום הבכורה של יובל רז הוא שיר ערש במובן הכי רע של המילה. למעשה הבן אדם היחיד שנשמע יותר משועמם ממני זה יובל עצמו כי אחרת אין לי איך להסביר למה הוא מנמנם את עצמו לדעת לאורך כל השיר.

מדובר בשלוש דקות וחמישים ואחת שניות של מונוטוניות מרגיזה שלא משתנה או נעה לשום מקום. פשוט שעמום טוטאלי מההתחלה ועד הסוף. באמת שלכתוב שיר כל כך משעמם זה הישג. קשה להאמין שיובל באמת חושב שמישהו ימצא הנאה בקטע הזה.

הילה הויזמן- כל מה שעבר

קל להיות ציני כלפי הזמרת הילה הויזמן. מבחוץ אפשר להתבלבל ולחשוב שהיא חיקוי של זמרות אחרות או עוד תוצר פלסטיקי של עידן הדיגיטל. גם רשימת הקרדיטים של השיר החדש שלה, "כל מה שעבר", שלא יביישו עבודת דוקטורט באנתרופולוגיה, עלולים להצביע על תוצר מלאכותי, אבל האמת היא שמדובר בשיר פשוט טוב. למעשה אפילו בשיר מעולה.

הקול של הילה מפתיע לטובה. הוא מאוד גבוה אך עם זאת רך ומלטף. למעשה היא לא נשמעת כמו שום זמרת פופ שפועלת כיום בארץ. גם הטקסט, למרות שהוא רחוק מהפסגות של אלתרמן או דילן, משתדל לצאת מהשטץ הקבוע של "אני אוהבת אותך", "אתה אוהב אותי" ומנסה להוציא משהו  אמיתי מהחוויות האישיות שעברו על הילה.

מעל הכל עומדת ההפקה המפתיעה שהיא סוג של דריפ פופ מאוד נעים לאוזן שיושב מושלם על קול הנוצה המלטף של הילה. אין שום דבר רע בפופ, בטח לא כשהוא פופ טוב וזה פופ מעולה.

רועי לבס- והלב גם

יתכן שרועי לבס מוכר לכם מהפיה ההומוריסטית שהעביר בערוץ הספורט או מסדרת הרשת "אני אמחוק אותך" בה התארחו פיגורות כמו קובי אוז, קוואמי, עילי בוטנר ואחרים. בשני המקרים הללו לבס הוא התבלט כבחור שנון, מוכשר ומאוד מודע לעצמו. עכשיו הוא חוזר עם אלבום חדש בהפקתו של אריאל קשת (עילי בוטנר, פול טראנק) וממנו הוא משחרר את הסינגל "והלב גם".

השורה התחתונה שלי לגבי השיר היא שאני פחות מתחבר אליו אבל זה רק בגלל שאני אוהב את המוזיקה שלי כבדה, חופרת, מלאת משמעויות ומטרחנת. עכשיו כששמנו את זה בצד, אין לי ספק שמדובר בלהיט פוטנציאלי מטורף והעובדה שאני לא אוהב את השיר היא לגמרי בעיה שלי.

ההפקה ה"דיסקואית" לגמרי מגניבה ונשמעת מעולה, הטקסט ההומוריסטי והמריר מתוק הוא פשוט ומקסים והקליפ הנפלא עוטף את הכל בצבע והמון הומור. לפעמים מוזיקה במובן הכי טהור ובסיסי שלה צריכה לעשות טוב על הלב ונעים בבטן וזה בדיוק מה ש"והלב גם" עושה.

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #38
לדו"ח המבקר #37

לדו"ח המבקר #36

לדו"ח המבקר #35

לדו"ח המבקר #33
לכל הדו"חות

באנר מועדון תרבות

בלי חריף: רד הוט צ'ילי פפרס- Unlimited Love

בלי חריף: רד הוט צ'ילי פפרס- Unlimited Love ביקורת אלבום הבן האובד חזר הביתה, המפיק המיתולוגי התייצב מאחורי הקונסולה והכל היה מוכן לקאמבק המפואר של רד הוט צ'ילי פפרס, חבל רק שהמוזיקה נשכחה מאחור.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

אין בן אדם שרצה שהאלבום החדש של רד הוט צ'ילי פפרס יהיה טוב יותר ממני. ממרומי גילי, הפלפלים החריפים היוו חלק נכבד מפסקול חיי ובמידה רבה הם עדיין.

את One Hot Minute קניתי כשהייתי רק בן עשר, Californication כבר הכיל את השירים שלצלילם התבגרתי ועד היום By the Way הוא אחד האלבומים האהובים עלי. כל זה מבלי להזכיר את Blood Suger Sex Magic האדיר ואת Soul to Squeeze השיר היפה ביותר שאי פעם כתבו ואחד האוהבים עלי באופן אישי (אפילו בחרתי בו כשיר הטוב ביותר בקריירה של רד הוט צ'ילי  פפרס).

בקיצור, הבנתם את העניין ניגשתי לביקורת הזאת בחרדת קודש של מעריץ ומעבר לזה, כאדם שמעריך את הלהקה ומאזין לה כבר בערך 25 שנה.

אחרי 2 אלבומים פושרים עם ג'וש קליפהאנגר, הרפתקה עם Danger Mouse ותחושה כללית של עייפות החומר, החזרה של פרושיאנטה החדירה בי התלהבות מחודשת ללהקה ותקווה ליהנות מהרביעייה המיתולוגית מקליפורניה כמו בתקופה הקלאסית שלה.

אבל איך אומר המשפט הידוע, "תזהר ממה שאתה מבקש"? אז ככה זה עם Unlimited Love, אלבומם ה- 12 של הפלפלים החריפים.

אין דבר שאני שונא יותר לכתוב על אלבום מאשר שהוא מהווה "חזרה לשורשים" אבל במקרה של Unlimited Love זה די מתבקש.

כבר עם שניות הפתיחה של Black Summer שפותח את האלבום ויצא כסינגל המוביל ממנו, אתה מרגיש בבית. הגיטרה הכל כך מוכרת של פרושיאנטה משתלבת נפלא עם הבס של פלי שכאילו נולדו לנגן ביחד וכשהתופים של צ'אד סמית' נכנסים אין ספק לאיזה להקה אתם מאזינים.

לא מובן מאליו שלהקה שקיימת כבר פאקינג 40 שנה תשמע כל כך טוב. החזרה של פרושיאנטה עשתה טוב לסאונד של ההרכב וברור מאוד עד כמה הוא היה חסר. כשחושבים על זה במידה רבה הסאונד שלו הוא שהביא מלכתחילה את הלהקה להמונים וכשהוא נעדר אז משהו מהלב של הלהקה נעדר איתו.

אל הסינרגיה המופלא של הנגנים שמכירים אחד את השני כל כך טוב, מצטרף ריק רובין שדואג להוציא את הכל בצורה הכי טובה שאפשר כך שהאלבום נשמע מצוין, כרגיל בהפקות של רובין.

 

עד כאן הכל טוב ויפה אבל הבעיה היא שנוסטלגיה וסאונד טוב לא מספיקים בשביל להפוך יצירה לטובה או משמעותית, בטח כשהשירים בה לא מספיק טובים ושירים זה משהו שבהחלט לא חסר ב- Unlimited Love.

לא פחות מ- 17 קטעים המתפרשים על פני למעלה מ- 70 דקות יש באלבום החדש ובקלות אפשר היה לצמצם אותם לאסופה מהודקת יותר וטובה יותר.

האורך העצום של האלבום גורם לו להרגיש מפוזר, לא ממוקד וככזה שמתפרש על פני יותר מדי טריטוריות.

אולי זו ההתלהבות מחזרתו של ג'ון, אולי זה המפגש המחודש שהצית את כל המוזות, אבל הרושם הוא שהחבורה התאהבה יותר מדי בחומרים של עצמה וויתרה על בקרת האיכות הקפדנית שלה, מה שגורם בסופו של דבר לכל העסק הזה לא להתרומם.

לכל אורך האלבום התחושה היא שהיצירה מעט עייפה, שלא לומר מעייפת ולא מספיק אנרגטית, בטח לא ביחס למה שאנחנו רגילים לקבל מהפלפלים החריפים.

שירים כמו Here Ever After או These Are the Days ואחרים מלאיי פוטנציאל אבל משהו בהם לא מתפוצץ עד הסוף וזה פשוט מבאס.

באנר מועדון תרבות

גם כשפורטים שיר שיר חייבים להודות באמת הפשוטה והיא שאין באלבום הזה שירים מספיק איכותיים שיחרטו לכם בלב.

קחו למשל את הסינגל השני שיצא מהאלבום, Poster Child, עזבו שהוא לעולם לא היה נכנס לקלאסיקות של הלהקה כמו Blood Suger Sex Magic או Californication, הוא אפילו לא ברמה של בי סייד לאלבומים הפחות מוצלחים שלהם. פשוט קטע מיותר וכמוהו יש לא מעט לאורך 17 השירים.

גם Not the One שמנסה לרגש רחוק מהפסגות האמוציונליות של By the Way המופתי, It's Only Natural יגרום לכם לפהק ו-Watchu Thinkin הוא על גבול המביך. 

כשפרושיאנטה עשה את הקאמבק הראשון שלו לצ'ילי פפרס בשנת 1999, הלהקה שחררה את Californication שהפך ללהיט היסטרי ולא רק בגלל השירים האלמותיים שבו אלא בגלל שהוא נשמע רענן, חדשני והכי חשוב אקטואלי.

על התפר שבין סוף הניינטיז ותחילת המילניום החדש, בעידן של בלבול, טכנולוגיה גואה ותחושת אוטופיה לצד חרדה מבעבעת, Californication היה המדריך של מיליוני בני נוער ברחבי העולם לחיפוש עצמי. זו יצירה על "נשמותיהם של אלה שהלכו לאיבוד בחיפוש אחר החלום האמריקני בקליפורניה" סיפר קידיס לימים.

ב- Unlimited Love, חוץ מהגיטרה, הקאמבק של פרושיאנטה לא מביא איתו שום ערך מוסף. התחושה היא שלאלבום הזה אין מטרה מוגדרת או אמירה ומתוך כך הוא נכשל בלהכיל בתוכו איזושהי משמעות שמותר לצפות מלהקה בקליבר של רד הוט צ'ילי פפרס. זה לא אלבום רע, בטח לא גרוע אלא לא מספיק טוב.

ובכל זאת יש ב- Unlimited Love כמה נקודות אור יפות כמו Black Summer שיצא כסינגל הראשון, Here Ever After, Let 'Em Cry ה"רגאיי", ו- Tangelo שהמעריצים הולכים לשנוא אבל אני מצאתי הזוי ומקסים כאחד. כיף לשמוע את קידיס יוצא מאזור הנוחות שלו, זה מראה איזה זמר ורסטילי ונפלא הוא.

השירים האלה בהחלט מראים שלרד הוט צ'ילי פפרס יש עוד כמה טריקים בשרוול אבל בגדול, לא בשביל זה פרושיאנטה חזר. לא לקאמבק הזה חיכינו.

אפשר להתנחם בעובדה שעם צאת האלבום סיפר אנתוני קידיס ל- NME שהלהקה הקליטה כ- 50 שירים עם רובין ושיש להם תכניות להוציא אותם בעתיד הקרוב. כל שנותר לקוות זה רק שהאלבום הבא יהיה קצת יותר טוב מ- Unlimited Love.

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

פלסיבו- Never Let Me Go ביקורת אלבום

אלבומם החדש של פלסיבו אחרי כמעט עשור הוא עוד מאותו דבר וזה לגמרי בסדר.

ציון המועדון: ★★★☆☆

בשנות התשעים העליזות, כשהבריטפופ היה הייצוא הגדול ביותר של הרוק הבריטי ורדיוהד רק החלו להפשיל שרוולים, פלסיבו לא ממש היו ניתנים להגדרה.

הרוק שלהם היה פומפוזי אך עם זאת אפל, מיני, נעורי ומתובל בנגיעות אינדסטריאל. סוג של שילוב בין הקיור, דפש מוד ומאניק סטריט פריצ'רס עם המנוני פופ ממכרים וים של מסקרה.

הקוקטייל המיוחד הזה, עליו ניצח בריאן מולוקו עם אישיותו הטווסית, הפך את פלסיבו לאחת מלהקות האלטרנטיב הייחודיות שפעלו. ההרכב נתן מענה לאאוטסיידרים שלא מצאו את עצמם חברתית או אפילו מגדרית וניחם אותם עם צלילי גיטרות מנסרות שהפכו למצע נפלא של כאוס לקולו הייחודי של מולוקו.

באנר מועדון תרבות

כבר באלבומה השני והמעולה, Without You I'm Nothing, שיתפה הלהקה פעולה עם המעריץ דייויד בואי ובשנת 2003 כבשה סופית את העולם עם Sleeping with Ghosts אלבומה הרביעי ותודה ל- Special Needs.

גם כשהלכה והתקרבה יותר ויותר לפופ עם Meds ו- Battle for the Sun ידעו מולוקו וחבריו לשמור על הסאונד ה"מלוכלך" והאלטרנטיבי שאפיין אותם. אבל כמו שקורה לכל להקות האלטרנטיב, גם הקהל של פלסיבו התבגר והבלבול המיני והזעם הנערי התחלפו בחיתולים ומשכנתא.

ועכשיו, אחרי למעלה משמונה שנים של שקט תעשייתי, חוזרת הלהקה עם אלבום חדש ומסקרן במיוחד אחרי הגלות שכפתה על עצמה.

עוד לפני ההקלטות, חוותה פלסיבו טלטלה עם עזיבתו של המתופף סטיב פורסט, המתופף השלישי שעוזב את ההרכב מאז נוסד. כתוצאה מכך, Never Let Me Go, הוא האלבום הראשון של פלסיבו כצמד: בריאן מולוקו וסטפן אולסדל.

דבר נוסף שמולוקו דיבר עליו לקראת האלבום הוא המיאוס שלו מהסאונד המוכר של הלהקה. אחרי שניגן אינספור פעמים בהופעות את כל הלהיטים שלו שוב ושוב, מולוקו רצה לנסות משהו חדש ושונה.

ובכן, אני לא כל כך יודע על איזה דבר "שונה" מולוקו דיבר כי Never Let Me Go הוא בדיוק עוד מאותו דבר של ההרכב ואני לחלוטין מבסוט מכך.

החל מהפתיחה האינדוסטריאלית של Forever Chemicals שנשמע כמו מאשאפ בין דפש מוד לניין אינצ' ניילס, ועד ל- Fix Yourself שמרגיש כמו מפגש פסגה בין הקיור ל- ביצ' האוס, על היצירה הזאת כתוב בגדול פלסיבו וזה מעולה.

בין שני השירים הללו שכורכים את האלבום תמצאו אסופת קטעים נפלאה שתדגדג היטב את בלוטות הנוסטלגיה של כל מי שגדל על ההרכב.

למשל Beautiful James הנפלא שמזכיר את Bright Lights מ- Battle for the Sun יעשה לכם נעים בבטן, Surrounded by Spice ירפרף לכם ל- Pure Morning המוכר והאהוב, Birthday in the Sky ירגש אתכם כאשר מעל כולם עומדת בעיני הבלדה המופלאה The Prodigal עם עיבוד כלי מיתר לא פחות ממופלא. בשביל שירים כאלה היה שווה לחכות שמונה שנים לאלבום חדש של פלסיבו.

עם כמה ש- Never Let Me Go באמת טוב ומרשים, אני במצב בחיי בו אלבום חדש של פלסיבו יתקשה לרגש אותי ברמות ש- Without You I'm Nothing או Meds הצליחו. פחדי ההתבגרות והמחשבות על ורידים חתוכים באמבטיה הוחלפו בשלושה ילדים, משכנתא והרבה Sad Dad Bands.

ועדיין הסאונד הצליח לסחוף אותי כמו גל של נוסטלגיה מתוקה והעלה חיוך על שפתיי במחשבה על ימים אחרים (אם כי אני לא בטוח שלזה התכוון מולוקו) וזה לא מובן מאליו. זה בדיוק מה שהייתי מצפה מאלבום חדש של פלסיבו ואני לגמרי בסדר עם זה.

לפעמים לשמור על הקיים והטוב זה מספיק בשביל שאלבום יהיה מוצלח ובמובן הזה Never Let Me Go בהחלט עושה את העבודה.

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

מי מפחד מגברת לאבין: אבריל לאבין- Luv Sux ביקורת

זוכרים את אבריל לאבין? אז מסתבר שבשנה האחרונה היא חווה רנסס בזכות שורת זמרות צעירות, אולטרה מצליחות שסימנו אותה כהשראה. מלווה בבאז מחודש ומחוזקת בטראוויס בארקר מבלינק 182, עכשיו היא חוזרת באלבום חדש, Love Sux.? 

ציון המועדון: ★★★☆☆

בסוף שנות התשעים, בואכה האלפיים, התפוצץ ז'אנר שבראייה לאחור נראה קצת מוזר: הפאנק-פופ או אם תרצו ה"טין פאנק".

להקות ואמנים אלו לקחו את הפאנק המחאתי והפוליטי למחוזות הפופ והנונסנס עם בדיחות קקי-פפי, עירום ושאר שטיקים שהתאימו בול ל- MTV ולבני ובנות נוער חרמנים שהתחברו יותר לסאונד של הדיסטורשן מאשר לפופ השוודי של הבקסטריט בויז.

את שורשי הז'אנר אפשר לזהות עוד מסוף הסבנטיז אבל הוא התפוצץ רק 25 שנה מאוחר יותר עם גרין דיי ואז עם בלינק 182, Sum-41, אופספרינג, Good Charlotte, New Found Glory ועוד רבים אחרים. אין ספק שסיד וישס התהפך בקברו כשהוא ראה את שלישיית בלינק 182 רצים ערומים בקליפ ל- What's My Age Again.

אבל שלא יהיה ספק, עם כל הביקורת עליו, הפאנק פופ היה גל של כיף והומור שגרם למיליוני נערים ונערות, כולל אני, להרים גיטרה, לשם אייליינר, לצבוע את הציפורניים וללבוש מכנסי Xboy.

אחרי הגראנג' הרציני, היה משהו משחרר וכיפי להתפלש במוזיקה של הלהקות האלה ולא בטוח שצריך להתנצל על כך.

בין כל הלהקות הללו בלטה דמות נשית אחת, הזמרת הקנדית אבריל לאבין שחצי שנה לפני מותו של ג'ו סטראמר האגדי, שחררה את אלבום הבכורה שלה Let Go.

האלבום הפך להצלחה מסחררת עם מכירות למעלה מ- 7 מיליון עותקים ומועמדות לגראמי. שירים כמו Complicated, Sk8er Boi, I'm With You נטחנו עד דק בכל מקום והפכו את לאבין לקול של הרוק הנשי החדש.

עכשיו אפשר לצקצק כמה שרוצים אבל שירים כמו Happy Ending, Hot, Smile, Keep Holding On, Smile ואחרים הם אפקטיביים להחריד ונשמעים מעולה גם כיום, אך למרות זאת אף אחד לא ציפה שאבריל לאבין תשפיע באיזושהי צורה על עולם המוזיקה. בטח לא אחרי שהגיעה לתהומות הנשייה עם Hello Kitty שהוא בקלות אחד ממאה השירים הגרועים בהיסטוריה.

ועם זאת בשנה האחרונה ואחרי שחשבנו שנעלמה לגמרי מהראדר זה בדיוק מה שקורה ואבריל לאבין חווה רנסס מחודש ומפתיע במיוחד. זמרות גדולות ומצליחות כמו בילי אייליש, צ'ארלי XCX, ואוליביה רודריגו שאחראית ל- Good 4U, שיר פאנק-פופ שהפך לאחד הלהיטים הגדולים של 2021, העלו את השם שלה שוב ושוב כמקור השראה.

גם דמויות מהאינדי הצביעו על לאבין כהשראה בין היתר, פיבי ברידג'רס, Soccer Mommy, סנייל מייל ואחרות.

בדיעבד זה לא אמור להפתיע, כשאבריל לאבין נוגנה בכל חור אפשרי לימדתי גיטרה ולא הייתה תלמידה אחת שלא רצתה לנגן את השירים שלה או פשוט להיות היא. מדהים איך מה שאנחנו תופסים כ"נחות" בזמן אמת יכול להדהד קדימה ולהפוך להשראה של המחר.

אז הפאנק פופ עושה קולות של קאמבק ומי תהיה שם אם לא אבריל לאבין בכדי לקצור את הפירות. זה התחיל בשת"פ עם Yungblood, המשיך עם Mod Sun שאירח אותה ואז הפך לבן זוגה והגיע לשיא בשת"פ עם וילו סמית' בשיר G R O W שהחזיר רשמית את לאבין לתודעה.

כשנשאלה על תחיית הז'אנר אמרה לאבין: "נראה שהפאנק פופ פופולארי יותר מאי פעם במובן מסוים, וזה ממש מגניב". 

באנר מועדון תרבות

עם כל הבאז הזה סביבה לאבין החלה לעבוד על אלבום חדש מבלי שבכלל תהיה מאחוריה חברת תקליטים (מי האמין שזה יקרה לאחת הזמרות המצליחות של תחילת המילניום?). אבל אז הרים את הכפפה לא אחר מאשר טראוויס ברקר, המתופף המיתולוגי של בלינק 182 שהחתים את לאבין בלייבל שלו, DTA.

ועכשיו אחרי כל המשחק המקדים, חוזרת לאבין עם Luv Sux, אלבומה השביעי, שינסה להחזיר אותה לתודעה כאמא המייסדת של הרוק הנשי של עשרים השנה האחרונות.

השורה התחתונה היא שאחרי שורת כישלונות מביכים ואלבומים די נשכחים, Luv Sux נשמע כמו אבריל של פעם ואלה חדשות טובות עבור כל מי שאוהב את המוזיקה שלה.

הדיסטורשן פה, התופים פה וההוקים הפופיים מאיימים להיתקע לכם בראש גם שעות אחרי ההאזנה. שירים כמו Bite Me, Love It When You Hate Me, Bois ואחרים נשמעים רעננים כמו שלאבין לא נשמעה כבר שנים וזה עובד וזה אפקטיבי.

כמו כן בשביל לחזור לקדמת הבמה ולשחזר את הצליל שהביא אותה להמונים, אבריל עושה בחכמה ומצטיידת בסוללת שת"פים שעוזרים לאלבום הזה להמריא.

בין היתר משתתפים באלבום מלבד טראוויס בארקר גם מארק הופוס, חברו של בארקר לבלינק 182, Machine Gun Kelly, Mod Sun ו- Blackbear שנופחים באלבום הזה אקטואליות פרשית שמסייעת לכל הדבר הזה לצמוח.

ועדיין לא הכל מושלם כמובן. אבריל אמנם "חוזרת לשורשים" וזה סבבה והכל, אבל השאלה שחייבת להישאל היא היא מי קהל היעד של האלבום החדש?

מצד אחד קשה לי להאמין שמי שחצה את גיל 15 ימצא את עצמו מאזין לאלבום הזה בלופים כאשר מן הצד השני, הנוער של היום יצטרך להכיר את לאבין מחדש בכדי להיחשף לאלבום הזה.

אבל מילא הקהל, בשנים האחרונות עברה לאבין גירושים (נוספים), פרידות מתוקשרות, התמודדות עם מחלת הליים ועוד. אפשר היה לצפות ממנה שבגיל 37 תתן לנו קצת עומק או תובנות על מה שעברה.

העניין הזה נורא מתסכל כי אפשר וראוי לצפות מיוצרת בז'אנר שנשלט על ידי גברים ושנמצאת בסביבה כבר שני עשורים לתת לנו אקסטרה, לפתוח את הלב ולהוציא החוצה דברים קצת יותר עמוקים מטקסטים כמו: "כשאני חושבת עליך אני רוצה להקיא" (Luve Sux) או "אני אקנה לנד רובר רק בשביל לדרוס אותך" (Déjà Vu).

בשורה התחתונה Luve Sux, עושה את העבודה שלשמה הוא נוצר. מי שאהב את אבריל לאבין בעבר או שעדיין יש לו קרייב לפאנק פופ כיף ולא מחייב יהנה מהאלבום הזה. אבל אם התבגרתם והפעם האחרונה שהאזנתם לפאנק פופ הייתה אי שם לפני שני עשורים, כנראה שתתחברו אליו פחות.

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

20 השירים הגדולים של ארקייד פייר

ארקייד פייר שיחררו השבוע שיר חדש לקראת אלבום חדש בשם WE שיצא במאי. זמן מצוין להסתכל אחורה ולבחור את 20 השירים היפים ביותר של אחת הלהקות הגדולות והחשובות ביותר בשני העשורים האחרונים. 

20. In the Backseat

אם יש משהו שלא חסר בשירים של ארקייד פייר זו התייחסות למוות, בטח לא באלבום הבכורה שלהם, Funeral. אבל גם למוות צריך לדעת איך לגשת וארקייד פייר יודעים את זה מצוין כמו שמוכיח השיר היפיפה הזה.

בקטע הזה שסוגר את Funeral, מספרת רזין שסיין כמה היה כיף לה בילדותה לנסוע במושב האחורי וליהנות מהנוף אך עכשיו כשהעלים מעץ השורשים שלה נושרים, היא זו שצריכה כעת לאחוז בהגה. אנלוגיה פשוטה ואינטליגנטית לגלגל החיים והמוות שלעולם לא יפסיק להתקיים.   

19. Windowsill

אחד השירים הכי מצמררים בקטלוג של ארקייד פייר. נגד מה השיר הזה לא יוצא? תרבות הצריכה, התרבות הפופולרית, החרדה שמזריקים לנו בטלוויזיה וכמובן ארצות הברית והאופן בו היא מצדיקה את "המלחמה הקדושה" שלה בטרור.

השיר הזה תמיד גורם לי למן תחושת קלסטרופוביה ולחץ אבל מתחת לשכבות והליריקה יש המון אור שמצליח בסוף לנחם אותי.  

18. My Body is a Cage

אם יש משהו שארקייד פייר יודעים לעשות זה לסגור אלבומים ו- My Body is a Cage הוא הדוגמה המובהקת לכך.

השיר הזה מסיים בצורה מופלאה את כלל התמות המובאות ב- Neon Bible לרבות החרדה הקיומית, האנטי דת והחשש מקטסטרופה גלובלית. ממליץ לשם אוזן גם על הקאבר הנפלא של פיטר גבריאל לשיר – קאבר שהביא את הלהקה לשתף איתו פעולה ב- WE.

17. Morning talk/Supersymmetry

אחרי שהפיק סרט קצר על פי The Suburbs, ב- 2013 חברה הלהקה שוב לספייק ג'ונז הפעם כשכתבו את פס הקול לסרטו עטור השבחים Her.

היצירה מורכבת רובה ככולה מעיבודי פסנתר נוגים שמוכיחים שגם כשארקייד פייר מנמיכים את הדרמה למינימום הם עדיין מצליחים לרגש בטירוף. זו גם הדרך שלי להכניס את supersymmetry היפיפה שסוגר את Reflektor לרשימה.

16. Put Your Money On Me

אחד מהשירים שהופכים את Everything Now ליצירה בעלת משקל סגולי גם אם היא לא מגיעה לפסגות של אחיותיה הגדולות.

הקצב הנהדר בשיר הזה ועבודת הבס שלו יאתגרו אתכם לא לזוז. לא סאונד קלאסי של ארקייד פייר אבל כזה שמוכיח שגם כשהם מנסים דברים אחרים זה פשוט עובד להם. חובה אגב לצפות בסרטון הקצר שהופק לו שמתמזג עם We Don't Deserve Love שעוד תפגשו בהמשך הרשימה. 

15. Suburban War

"המוזיקה מחלקת אותנו לשבטים" שר באטלר בעוד אחד מהקטעים שהופכים את The Suburbs לאלבום על זמני.

השיר הזה שופך אור נוסף על ילדותו של באטלר בפרברים ומצליח לגעת בדבר החמקמק זה שנקרא "נוסטלגיה" בצורה הכי אלגנטית ומרגשת שיש.

14 Intervention

ארקייד פייר מעולם לא חששו להיות ביקורתיים או פוליטיים, גם לא כלפי הדת ומסחורה. מצד שני הם גם מעולם לא חסכו בעיבודים גרנדיוזיים וכששני הדברים הללו נפגשים נוצרים המנונים על זמניים ואקטואליים כמו Intervention.

עם מקהלה ברקע, עוגב כנסייתי ופאתוס פסיכי אבל מדויק, אי אפשר לטעות, אלה ארקייד פייר בשיאם.

13. Neighborhood #3 (Power Out)

הפסקת חשמל זה תמיד דבר מלחיץ. זה מחזיר אותנו כמעט אינסטינקטיבית לפחד האבולוציוני שלנו מהחושך.

גם Neighborhood #3 (Power Out) נכתב בעקבות הפסקת חשמל אבל לא כזאת של חצי שעה, אלא הפסקת חשמל של שבוע מה שהביא את וין באטלר לכתוב את אחד הטקסטים הכי מלחיצים שלו ("ילדים מתים בשלג") והכי חברתיים שלו ("האש כבתה בליבו של האדם").

שיר נוסף מתוך Funeral שנכתב בתוך האקלים הפוליטי של עידן פוסט האחד עשר בספטמבר והמלחמה בטרור.

12. Ready to Start

עם כל הדרמה והפומפוזיות מסביב קל לפעמים לשכוח שבבסיסה ארקייד פייר היא להקת רוק, מזל שיש את Ready to Start שיזכיר לנו.

האופן בו השיר הזה מתחבר ל- The Suburbs כקטע השני מהאלבום הוא בית ספר למוזיקה וכשהתופים נכנסים בלתי אפשר שלא לצאת משליטה. 

11. The Lightning 1,2

הסינגל הראשון מתוך WE הוא קלאסיקה מיידית. אחרי Reflektor ו- Everything Now אפסנו ארקייד פייר את הסינתיסייזרים ומכונות התופים וחזרו לפשטות של הגיטרה האקוסטית, הבס, התופים, הפסנתר וכמובן הכינור והתוצאה? מדהימה.

"אל תוותרי עלי, אני לא אוותר עליך" שר באטלר לאשתו רזין שסיין או למעריצים שנחלו אכזבה מ- האלבום האחרון, בכל מקרה הלב לא יכול שלא להתפוצץ מהתרגשות.

10. We Used to Wait

ההתמסרות שלנו כבני אדם לטכנולוגיה המתקדמת תוך איבוד התמימות ועצמנו הן תמות בהם עוסקים רבות ארקייד פייר ובשיר הזה הן מובאות במלוא הדרן.

הטקסט, שהוא אחד האהובים עלי ביותר, עוסק באופן בו נהגנו לחכות למכתבים כשהיינו קטנים ואיך עצם הציפייה ריגשה אותנו לעיתים יותר מהמכתב עצמו. התמימות הזאת לא תחזור יותר בעידן הדיגיטל אבל זה לא אומר שאי אפשר להתגעגע אליה.

9. Keep the Car Running

במשך שנים טענתי שהדבר הכי טוב ב'פו פייטרס' הוא הקאבר שעשו לשיר הזה אבל גם עליו המקור מתעלה עשרות מונים.

בעידן פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר והמערכה הבינלאומית נגד הטרור בה הפחד הפך לגלובלי, הסינגל השני מתוך Neon Bible היוו את פס הקול המושלם בזכות טקסט העוסק בפרנויה, רדיפה ולחץ תמידי מפני העתיד. 

10. The Suburbs

שיר הנושא מתוך היצירה המוזיקלית היפה ביותר של המאה ה- 21 עד כה. למרות שהוא נטול את הפומפוזיות והיומרנות שמאפיינים רבים מהקטעים של הלהקה, השיר הזה מלא רגש, כנות ונשמה.

כמו האלבום כולו, השיר הזה מתאר את זיכרונות ילדותו של וין באטלר בפרברי אוסטין שבמדינת טקסס על החלומות הגדולים, הקלסטרופוביה, השעמום וגם המיסתורין שאפף אותם.

8. Arcade Fire- No Cars Go

השיר הזה הופיע לראשונה ב- EP של ההרכב משנת 2003 אבל בעיבוד אנמי משהו. רק ב- Neon Bible הוא קיבל זריקת אנרגיה שהפכה אותו לאחד השירים המסעירים והאנרגטיים ביותר של ההרכב. החיפוש אחר גן עדן גם במקומות החשוכים ביותר מעולם לא נשמע מושלם כל כך.

7. Neighborhood #1 (Tunnels)

כששמעתי את השיר הזה לראשונה, לקח לי בדיוק 20 שניות להתאהב בו ובשאר הדיסקוגרפיה של הלהקה.

כבר מהצלילים הראשונים של השיר המדהים הזה בלתי אפשר שלא להתרגש ולהתאהב. העיבוד המסורתי לצד העכשווי, האנרגיה, הטקסט המושלם המתאר שני ילדים לבדם בעולם פוסט אפוקליפטי, כל אלה ועוד מרכיבים את הקוקטייל המיוחד ממנו נוצרה ארקייד פייר והפכה למי שהיא. לא פלא שהשיר הזה והאלבום מתוכו יצא הפכו לקלאסיקות מיידיות.

6. Arcade Fire- Wake Up

כנראה ההמנון הגדול ביותר של הלהקה. זו לא הפעם הראשונה והאחרונה שארקייד פייר ישירו על ואל ילדים וידחקו בהם להשתחרר מכבלי ההורים, המסורות, השקרים ו"להתעורר".

עם אינספור איזכורים באמצעי המדיה השונים, במגרשי הספורט ובטריילר לסרט הבלתי נשכח ל"ארץ יצורי הפרא", של ספייק ג'ונז, Wake Up הוא אחד השירים שהכי השפיעו על העשור הראשון של שנות האלפיים וזה שהביא את הלהקה להמונים.

5. Reflektor

אם השילוב בין ארקייד פייר לג'יימס מרפי היה נשמע למישהו מעט תמוה, הגיע Reflektor, שיר הנושא מאלבומם הרביעי של הלהקה והוכיח שהשילוב ביניהם הוא לא פחות משיחוק.

מרפי נותן פה הפקה גדולה של דארק דיסקו שכל כך מזוהה עם LCD Soundsystem אבל באופן שמצליח להוציא את כל מה שטוב בארקייד פייר: הקולות, הטקסט והאנרגיה.

כמובן שאי אפשר שלא לציין את הקליפ הנפלא שביים לא אחר מאשר אנטון קורביין הגדול שעבד בין היתר עם דפש מוד, יו 2, פט שופ בויז ואחרים. עובדת בונוס: אם תאזינו טוב טוב תוכלו לשמוע גם את דייויד בואי איפשהו שם באמצע.

4. We Don't Deserve Love

נכון, Everything Now הוא האלבום החלש ביותר של ארקייד פייר אבל אם תשרדו את בליל הסגנונות והשירים הטובים יותר והפחות ותצלחו עד סופו, תגלו שהמסע השתלם.

We Don't Deserve Love הוא בקלות מפתיעה אחד השירים היפים של ההרכב אי פעם. הוא רומנטי, נוגע, מהפנט בעל פזמון שמיימי וסיום שקשה לי להאמין שלא יגרום לכם לבכות. אחד השירים הכי מרגשים שוין באטלר כתב בחייו. פנינה חבויה על גבול המושלמת.

3. Rebellion (Lies)

"אני מרגיש כמו החלילן מהמלין כשאני שר את השיר הזה" יספר לימים וין באטלר שלכל אורך הקריירה שלו יפציר בילדים למרוד נגד המסורות הישנות, השחוקות והמרובעות שהורסות את העולם ומצלקות אותנו.

בשיר האדיר הזה מבקש באטלר מהילדים להפסיק להאמין לשקרים ולהתעורר כשהכל מוגש על מצע פולק, רוק מדהים עם כינור שנכנס לקראת הסוף וימיס גם את הלבבות הקשוחים ביותר. מהשירים שהפכו את ארקייד פייר לאחת הלהקות החשובות והאהובות בעולם. 

2. Afterlife

המשפט "לרקוד עם דמעות בעיניים" מעולם לא התאים יותר כמו במקרה הזה. הסינגל השני מתוך Reflektor בהפקתו של ג'יימס מרפי הוא אחד המקפיצים של ההרכב אבל גם אחד העצובים שלהם.

כסטודנט לפילוסופיה בקולג', ויין באטלר תמיד עסק בשאלות על מוות והעולם הבא. במקרה הזה הוא מקביל את המוות לסיומה של מערכת יחסים ושואל: "כאשר האהבה מתה, לאן היא הולכת".

ואם זה לא מספיק בשביל לשבור לכם את הלב תנסו את הקליפ המתאר ניסיונותיה של משפחה לטינית להתמודד עם אובדנה של האם.

1. The Sprawl II

זה רק ראוי שאבחר בשיר הכי טוב מהאלבום הכי טוב של ארקייד פייר כשיר הכי טוב שלהם לא? כמי שנולד וגדל בבאר שבע עם עין אחת צופיה לכיוון תל אביב והמרכז, אין שיר אחר של הלהקה שמדבר אלי יותר מהשיר הזה.

"קניוני רפאים מתרוממים כמו הרים מעבר להרים" שרה שסיין את זיכרונות הילדות של באטלר מהפרברים הכל כך אמריקאים של יוסטון טקסס.

למרות שאין תופעה דומה לפרברים האמריקאים בישראל או בכל מקום אחר, לא מדובר בשיר "אמריקאי" כיוון שהוא נוגע בנושאים גלובליים ונצחיים כמו חלומות, התבגרות ופריצת גבולות כאשר כל זה מתובל עם קמצוץ מחאה צרכנית (כי בכל זאת ארקייד פייר). שיר שהוא פשוט משנה חיים. 

סיפור הפרברים: The Suburbs של ארקייד פייר
15 שנים ל- Funeral של ארקייד פייר
האש כבר לא שורפת: ארקייד פייר- Everything Now ביקורת אלבום
מעט מן האור- Neighborhood #3 (Power Out) של ארקייד פייר
50 אלבומי העשור של מועדון תרבות (2010-2019)

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם!>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק

באנר מועדון תרבות

דמעות של מלאכים: טירז פור פירס- The Tipping Point ביקורת אלבום

אלבומם החדש של טירז פור פירס, והראשון שלהם מזה 18 שנה, הוא הרבה מעבר לנוסטלגיה מתוקה. מדובר ביצירה אקטואלית, יפיפייה, מלאת קסם ומפתיעה ביופייה. 

ציון המועדון: ★★★★☆

קחו נשימה ו…. Mad World, Pale Shelter, Shout, Everybody Wants to Rule the World, Change, Sowing the Seeds of Love, Woman in Chains ועוד הם רק חלק מרפרטואר הלהיטים הנצחיים של טירז פור פירס.

אין הרכב שלא היה חולם על כל כך הרבה שירים שנחרטו עמוק בזיכרון הקולקטיבי של כל חובב מוזיקה פופולרית. לאור זאת, זה רק הגיוני לתהות מה בער לרולנד אורזבל וקורט סמית', להלן טירס פור פירס, להקליט אלבום חדש ועוד 18 שנים מהאחרון שלהם?

עם עבר מפואר והווה מתוחזק, מדוע לא להמשיך ולהופיע כאילו אין מחר עם קהל שיודע את מילות השירים תוך כדי שהתמלוגים ממשיכים לתקתק כמו שעון? ובכלל אלבום חדש אחרי כל כך הרבה זמן הוא תמיד סכנה שהזקנה תבייש את הנעורים.  

אבל העניין הוא שאצל אמנים יצר היצירה חזק יותר מכל דבר אחר. אמנים אמיתיים חייבים להמשיך וליצור בין אם תאהבו את החומרים החדשים שלהם ובין אם לא. "יש לי עוד שיר אחד לשיר, עוד סיפור אחד לספר" שר אורזבל ב- No Small Thing הנפלא שפותח את The Tipping Point, אלבומם השביעי בסך הכל של ההרכב והחמישי של סמית' ואורזבל ביחד. אם תאזינו לסיפור זו כבר החלטה שלכם אבל הוא פשוט חייב להיכתב.

מעבר לצורך האמנותי של צמד היוצרים, האלבום החדש נולד מתוך טרגדיה נוראית. בקיץ 2017 הלכה לעולמה קרוליין, אישתו של אורזבל וזוגתו מזה 35 שנים. הטראומה האישית מילאה את הדלק הארטיסטי במצברים של אורזבל שרתם את סמית' ליצירה חדשה שתנקז החוצה את כל הרגשות והשדים שהתחוללו בקרבו.

למרות שהדרך לא הייתה קלה (באיזשהו שלב סמית' נטש את הפרויקט ואלבום שהיה כמעט מוכן נגנז) אפשר לומר שמן הטראומה נולד אור בצורה של יצירה מוזיקלית מופלאה באיכותה שמתעלת את השכול והאובדן ליופי נשגב של חשבון נפש, כאב אך גם המון תקווה ויופי.

באנר מועדון תרבות

אני לא יודע אם זה התהליך הסיזיפי והפרפקציוניסטי שעבר הצמד אבל ברמה הבסיסית ביותר כל עשרת השירים באלבום נשמעים פשוט מעולה. ההפקה עוטפת ומהודקת, העיבודים עשירים ומלאי טקסטורות נסתרות שהולכות ומתגלות עם כל האזנה והשילוב בין הגיטרות, התופים והסינתיסייזרים הכל כך מוכרים של השניים נשמע נשגב. זוהי הפקה ברמה הגבוהה ביותר שקיימת.

מרתק אף יותר לגלות שכחלק מתהליך ההפקה טירז פור פירס לא משחזרים את הצליל שלהם, הם לא "חוזרים לשורשים" או כל קלישאה אחרת אלא הם פשוט יוצרים כאן סאונד חדש עבורם. הם ליטרלי נשמעים כמו להקה חדשה מרעננת, אקטואלית ופשוט טובה ב- 2022.

השדרוג הזה הזה הופך את The Tipping Point גם למגוון מאוד מוזיקלית. כך למשל No Small Things מזכיר את האמריקנה הפול סיימונית ומהדהד ל- Lost for Words של פינק פלויד, My Demons הוא מיוז ב- Simulation Theory בעוד End of Night הוא קצת קילרס ו- Stay הנוגע בשלמות הוא בליל מופלא של צלילים שקשה להסביר במילים ולא דומה לשום דבר שהצמד עשה בעבר וזה למרות שיצא במקור כבר ב- 2017.

גם אם לעיתים עלול להיווצר מעט דיסוננס בין הז'אנרים השונים, עדיין התחושה הכללית היא שהאלבום החדש הוא סך כל התקופות של ההרכב החל מימי הגל החדש של The Hurting דרך ימי הרוק הביטלסי של The Seed of Love ועד הרוק של Elmental.

אלמנט נוסף שהשתמר בצורה על אנושית הוא קולותיהם של הצמד. בסדר יש מניפולציות שאפשר לעשות באולפן ועדיין סמית' ואורזבל נשמעים בשיאם וההרמוניות הקוליות שהם מפיקים עושות כל כך נעים באוזן. אגב, יצא לי לשמוע אותם לייב כשהם היו בארץ לפני כמה שנים אז אני כותב זאת גם מעדות שמיעה, החברה יודעים לשמור על הקול שלהם.

"נקודת ההכרעה" על פי אורזבל זו הנקודה בה האדם חוצה את הגבול מעולם החיים לעולם המתים (אנלוגיה עליה חשב כשישב לצידה של אישתו בבית החולים עת גססה), אך בנוסף לכך זו ההתייחסות שלו למספר רחב של "הכרעות" ורגעים קריטיים שהתרחשו בעולם בין אלבומם הקודם של ההרכב שיצא ב- 2004 והנוכחי.

וכך בעוד The Tipping Point נוצר מתוך שכול אישי, בימים טרופים אלה של מלחמה ראשונה על אדמת אירופה מזה עשורים, קשה לנתק אותו מההקשרים הפוליטיים לתוכם נולד.

עוד מימיהם הראשונים כצמד, לא חששו סמית' ואורזבל לתבל את השירים שלהם ברפרנסים חברתיים ופוליטיים והם ממשיכים לעשות זאת גם כיום. קטעים כמו No Small Thing ("חירות היא אינה דבר קטן") או River of Mercy ("הרחובות החלו לבעור, יש בעיות בערים"), הופכים את האלבום גם לפוליטי ואקטואלי. למעשה הוא פסקול די מושלם לימים הטרופים שעוברים על העולם בחסותו של הרודן המשוגע ולדימיר פוטין.

הקו הדק שמחבר בין אהבה ואובדן, פוליטיקה וחברה, אישי וציבורי, על מצע שירי פופ מושלמים שזור לכל אורכו של האלבום ומהדהד ללהקות גדולות אחרות שמצליחות ללהטט בדיוק מופתי על הטריטוריות האלה כמו "הנשיונל", "פט שופ בויז", "ארקייד פייר" ואחרות.

קצת עצוב שטירז פור פירס לא יקבלו את הריספקט המגיע להם על היצירה הזאת, בכל זאת הגיל המשותף שלהם הוא 120 ולא 20 והם נטולי חשבונות אינסטגרם מפוצצי עוקבים. אבל גם אם The Tipping Point לא יכבוש את העולם (הבנתם?) עצם קיומו הוא כיף, מנחם, מלא נוסטלגיה ואפילו חשוב. 

הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

 

עשרת השירים הגדולים של גאנז אנד רוזס

הם אחד מהרכבי הרוק הגדולים בהיסטוריה, אחת הלהקות שהגדירו את הניינטיז ומההרכבים שאני הכי אוהב, מספיק סיבות בשביל להציג לכם כאן את עשרת השירים הגדולים של גאנז אנד רוזס.

10. Madagascar

תנו לי לגלות לכם סוד ממש לא פופולרי, Chinese Democracy הוא ממש לא אלבום כזה רע. למעשה לא מעט שירים ממנו יכולים היו להכנס לרשימה הזאת מבחינתי. קטעים כמו Better, Street of Dreams, This I Love ואחרים מוכיחים שאקסל הוא מעיין בלתי נדלה של כישרון. 

אני לא בטוח ש- Madagascar הוא השיר הכי יפה באלבום הזה כי אני באמת אוהב אותו אבל הוא כנראה הכי מוכר והכי מיוחד מתוכו.

אני זוכר איך כילד התרגשתי כמעט עד דמעות לראות את אקסל מבצע אותו בהפתעה גמורה בטקס פרסי MTV בשנת 2002. תנו צ'אנס נוסף ואמיתי לדמוקרטיה הסינית וקשה לי להאמין שתצטערו.

9. Ain't it Fun

אני בדרך כל לא מתחבר לאלבומי קאברים והמקרה של The Spaghetti Incident הוא לא שונה. אפשר היה לשמוע מקילומטרים את חרחורי הנשימה האחרונים של ההרכב כשחייבים לומר את האמת, גם הביצועים עצמם לא תמיד עולים על המקור.

אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל ובמקרה הזה הוא Ain't it Fun, במקור של ה- Dead Boys. האיטיות בה השיר נבנה עד לסוף הקליימטי שלו מהפנטת בכל פעם מחדש כאשר אקסל עצמו מספק כאן את אחת התצוגות הווקאליות היותר גדולות שלו. ככה עושים קאבר.

8. You Could Be Mine

אולי בגלל שאני שומר לו חסד נעורים כי הוא השיר הראשון של גאנז אנד רוזס שאי פעם אהבתי ואולי זה בגלל שפשוט מדובר בבן זונה של שיר, בכל מקרה אין ספק ש הוא בטופ טן של ההרכב.

האנרגיה, העוצמה, הכל מתחבר כאן לתצוגת תכלית אדירה וסוחפת כמו שמעט מאוד להקות הצליחו לייצר בחייהן. בכל פעם שאני שומע את השיר הזה אני מתמלא אדרנלין מחדש ועף עליו כאילו זו הפעם הראשונה שאני שומע אותו.

העובדה שהוא חלק מפס הקול של "שליחות קטלנית" (איזה שם נורא בעברית) רק מחזקת את תחושת הנוסטלגיה והכיף.

7. Civil War

השיר שפותח את האלבום הטוב ביותר של הלהקה, Use Your Illusion II, הוא מהמוכרים ביותר ברפרטואר שלה ולגמרי בצדק.

הטקסט האנטי מלחמתי של אקסל הוא מהחזקים שכתב בקריירה שלו ובכלל כל חברי הלהקה נמצאים כאן בשיאם, אפילו סטיבן אדלר שזה השיר היחיד שהקליט מכל השירים שמרכיבים Use Your Illusion אחד ושתיים.

עד היום אין מעריץ שלא מצטמרר כשהוא שומע את מונולוג הפתיחה שסומפל מהסרט Cool Hand Luke משנת 1967 בכיכובם של פול ניומן וג'ורג' קנדי שמבשר על תחילתו של אחד השירים הכי יפים של גאנז אנד רוזס.

Patience .6

אלבומה השני של הלהקה, G N' R Lies, הוא סוג של פילר שבא למלא את החלל שהשאיר אחריו Appetite for Destruction וגם לוודא שהלהקה לא תאבד את המומנטום שלה.

כתוצאה מכך האלבום מורכב מקאברים, שירים שכבר שוחררו בעבר וכמה חדשים שיצרו בליל לא ממש קוהרנטי של שירים טובים לצד כמה די מיותרים. מתוך הבליל הזה בולט ביופיו, Patience, אולי הקטע הרומנטי והקסום ביותר של ההרכב שנכתב על הקשר הבעייתי משהו בין אקסל לגרושתו לעתיד ארין אברלי.

השיר הזה מוכיח שגם כשגאנז אנד רוזס מורידים את הדיסטורשן למינימום הם עדיין נשמעים קרוב למושלם.

5. Welcome to the Jungle

השיר שהתחיל את הכל. בגיל 15 עזב אקסל יחד עם חברו הטוב, איזי סטראדלין, את עיר הולדתו לפאייט שבאינדיאנה אחרי שסבל התעללות מצד אביו החורג. השניים ברחו ללוס אנג'לס בתקווה להגשים את חלומם להיות מוזיקאים ופתחו דף חדש בחייהם.

האגדה מספרת כי כאשר הגיע רוז לראשונה לעיר פנה אליו אדם זר ואמר לו "אתה יודע איפה אתה? אתה בג'ונגל מותק". המשפט הזה נחרט במוחו של רוז והפך השראה לאחד משירי הרוק הגדולים אי פעם.

4. November Rain

כשמאט סורום הצטרף לגאנז אנד רוזס על חשבונו של סטיבן אדלר, הוא סיפר שהוא ציפה לתת בראש ולכסח אבל מהר מאוד הוא הופתע לגלות שלאקסל רוז היו תוכניות אחרות והן כללו בלדות אפיות עם עיבודי כלי מיתר. הפנינה של הכיוון החדש הזה הייתה הבלדה המפלצתית, November Rain.

השיר הענק הזה הוא מהמזוהים ביותר עם הלהקה ואחד הקטעים שהגדירו את שנות ה- 90. הרגע בקליפ האייקוני שלו בו סלאש עולה על הפסנתר של אקסל לנגינת סולו הסיום האפי גרם למיליוני צעירים ברחבי העולם להרים לראשונה בחייהם גיטרה.

ואם כבר הקליפ, אי אפשר שלא להתייחס לאחת השאלות הבוערות בהיסטוריה של המוזיקה: ממה מתה אישתו של אקסל בחתונה? ובכן התשובה נעוצה בסיפור הקצר עליו מבוסס הקליפ בשם "בלעדייך" בו בסופו הכלה מתאבדת. אז הרי לכם התשובה גם אם היא לא ממש ברורה בקליפ עצמו.

הקליפ הזה יחד עם הקליפים של Don't Cry ו- Estranged משלימים טרילוגיה שמעבירה את הרעיון מאחורי הסיפור "בלעדייך".

אבל עזבו מוות וכאלה, השאלה היותר בוערת היא למה הגשם גרם לאחד האורחים בחתונה לקפוץ מעל עוגת החתונה הענקית.

3. Sweet Child O Mine

מי היה מאמין שריף הגיטרה בשיר הזה, שהפך לאחד המפורסמים בהיסטוריה, החל מבדיחה של סלאש שניסה לנגן מנגינת קרקס.

על הלחן המופלא הוסיף אקסל את אחד הטקסטים הכי רומנטיים שכתב בהשראת הזוגיות שלו חברתו דאז וגרושתו לעתיד ארין בברלי. עוד שיר שגם למיליוני ילדים לתפוס גיטרה ולנסות לנגן לפחות כמו סלאש.

2. Don't Cry

קצת לפני שהוקמה גאנז אנד רוזס יצא איזי סטראדלין עם בחורה שאקסל מצא את עצמו נמשך אליה יותר ויותר. אחרי שהשניים נפרדו אותה בחורה אמרה לאקסל ששום דבר לא יקרה ביניהם, מה שגרם לו לבכות ולה להגיב לו "אל תבכה מותק".

המקרה הזה היווה את ההשראה לשיר הראשון שאקסל כתב עבור הלהקה ולאחד הקטעים המרגשים והיפים ביותר שכתב אקסל בחייו.

מי שתרם קולות לשיר הוא לא אחר מאשר שאנון הון, חברו הטוב של אקסל וסולנה של Blind Melon שהלך לעולמו ב- 1995. הון שר באוקטבה גבוהה יותר מאקסל מה שעל פי סלאש הקנה לו הרבה יותר "נשמה".

1. Estranged 

את הקרדיט על כתיבת השיר הזה לקח אקסל לעצמו כאשר בחוברת האלבום הוא מודה לסלאש על "מלודיות הגיטרה הרצחניות" ואכן כשהיומרנות של אקסל פוגשת את יכולות הביצוע הפנומנליות של שאר חברי הלהקה התוצאה היא מושלמת.

השיר הזה יצא כסינגל האחרון משני אלבומי Use Your Illusion ומסיבה בלתי ברורה חוסה עד היום בצילם של להיטי הענק האחרים שיצאו מהם. אבל האמת היא שלא רק שמדובר בשיר הכי טוב מתוך צמד האלבומים, אלא גם בשיר הכי יפה שהקליטו גאנז אנד רוזס בקריירה שלהם.

הטקסט, הביצוע, הרגש, העיבוד המטורף, זה השיר הארוך ביותר של הלהקה ושום שניה ממנו לא מיותרת.

גם הקליפ, שעלותו עמדה על כ- 4 מיליון דולר ושמשלים את "טרילוגיית בלעדייך" יחד עם Don't Cry ו- November Rain כאמור הוא יצירת מופת בפני עצמה שמציגה רק חלק קטן ממה שמתחולל במוחו הקודח של אקסל. מאסטרפיס.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!