עד פופ: מיוז- Simulation Theory ביקורת אלבום

Simulation Theory הוא האלבום הכי "פופי" ברפרטואר של מיוז, אבל למרות (או בגלל) זה, הוא לא מצליח לסחוף. התוצאה היא אלבום בינוני להחריד ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

באנר מועדון תרבות

מיוז תמיד הייתה להקה שלקחה את המוזיקה שלה ברצינות. יש שיאמרו אפילו ברצינות מדי. עם אלמנטים של רוק המתקדם, סאונד אפי, סינפונייטות שלמות וטקסטים שנעים על הציר שבין התנגדות פוליטית, התקוממות, וטכנולוגיה מתקדמת, האזנה לכל אלבום של מיוז הייתה חתיכת חוויה. לטוב ולרע. 

אבל לקראת האלבום החדש החליטו מת'יו בלאמי, כריס וולסטנהולם ודומיניק האוורד לשנות לרגע את החשיבה וללכת למקומות פחות "כבדים" ו"רציניים". לראשונה החליטו השלושה שלא לעבוד על קונספט לאלבום מלא אלא להקליט כל שיר בנפרד ללא רעיון מרכזי שיאחד את כולם. בנוסף החליטו חברי ההרכב גם להצטייד במגוון מפיקי פופ שיעבדו בנפרד על שירים שונים בכדי "להקליל" את הסאונד של הלהקה ולהרחיב את המנעד המוזיקלי שלה למחוזות חדשים.

בין המפיקים שלקחו על עצמם את המשימה הלא פשוטה הזאת אפשר למצוא את Shellback (ג'והן שוסטר) שעבד בין היתר עם אריאנה גרנדה, בריטני ספירס וטיילור סוויפט. מפיק ההיפ הופ, 'טימברלנד', שעבד עם ג'סטין טימברלייק, מיסי אליוט וביונסה ומייק אליזנדו שעבד בין היתר עם אמינם, מארון 5 וסנופ דוג.

מיוז כבר פלירטטו בעבר עם הפופ בשלל שירים כמו לדוגמה Supermassive Black Hole, Madness והקטע האהוב עלי ביותר ברפרטואר של הלהקה, Undisclosed Desire (כן נו, תסקלו אותי אחר כך), אבל באלבום החדש הם הולכים עם העניין עד הסוף. הגיטרות התמתנו לטובת הסינתיסייזרים בעוד שהדיסטורשן מונן למינימום על חשבון מכונות התופים. התוצאה היא האלבום הפופי ביותר ברפרטואר של מיוז.

אך עם כל שינוי הסאונד עם זה שאני תמיד בעד לנסות ולחדש, במקרה הנוכחי, זה לא ממש עובד.

באנר מועדון תרבות

כשהמוזות בועטות: 15 שנה ל- Absolution של מיוז

אחרי 3 האזנות רצופות התקשיתי לזכור שיר אחד שרצח לי את הנשמה. משהו שאוכל לאחוז בו בשביל לחזור ולהקשיב לאלבום הזה עוד ועוד. אין כאן המנוני ענק כמו Hysteria, Knights of Cydonia, Citizen Erased, New Born ואחרים שהפכו את מיוז לאחת הלהקות האהובות על הפלנטה. עם כל הכבוד לסאונד החדש, צריך גם שירים טובים שיסחפו וב- Simulation Theory אין מספיק כאלה. 

אפשר לומר שהאלבום הזה הוא סוג של מסע מתעתע בזמן שמנסה למזג את ההפקות הגרנדיוזיות והסופר מודרניות של מיוז עם צלילי הרטרו של האייטיז. זה עובד לפרקים, אבל גם כשזה קורה, לאורך אלבום שלם הנוסחה ממצה את עצמה די מהר.

כאמור אני מכבד להקות שרוצות לחדש, לרענן ולשנות אבל במקרה הזה גם מהות הקשר בין מיוז לבין הסאונד של האייטיז הוא די תמוה. כשדאפט פאנק הוציאו את Random Access Memories שכולו היה שיר הלל למוזיקה של הסבנטיז ותחילת האייטיז, היה שם קו מחבר מאוד ברור בין המוזיקה של הצמד הצרפתי לבין הגיבורים עליהם גדלו (Giorgio by Moroder הוא מתחרה רציני על תואר שיר העשור מבחינתי). אפשר היה להתרגש מכל תו ותו ולהרגיש בעצמות את האהבה של ההרכב למוזיקה שעיצבה את דרכו המוזיקלית. 

במקרה הנוכחי, מיוז דואגים להחדיר לנו את הרטרו בכוח לגרון עד לרמה שזה לא אמין. אפילו הקליפים מפוצצים רפרנסים לסרטים, טכנולוגיה ותופעות תרבותיות מהאייטיז כאילו היו סרט של סטיבן שפילברג. "טרון", "מסע הכזבים של ביל וטד", משחקי ארקייד, אנשי זאב ועוד סמלים שידאגו שלא תשכחו לרגע שמיוז עושים "כבוד" לשנות השמונים. לעזאזל אפילו את עטיפת האלבום עיצב האמן קייל למברט שאחראי בין היתר לכרזות הרשמיות של 'פארק היורה' ו- Strange Things. 

אני לא רוצה לומר שהחיבור של מיוז עם האייטיז הוא אופורטוניסטי, אבל הוא בהחלט לא מספיק קוהרנטי ולצערי גם לא ממש מחזיק אלבום שלם. 

הפתיחה דווקא אופטימית עם Algorithm הטוב ו- The Dark Side המעניין אבל משם העסק הופך לעיסה לא אחידה של שירים ביטים אלקטרוניים, גיטרות וערוצים על גבי ערוצים של צלילים  שלא מתחברים לעצמם. 

בולטים בנוראיותם Propaganda שנשמע כמו ניסיון הזוי לעשות פרינס ו- Break it to me המזעזע שמרגיש כמו שאריות אייטיז על סטרואידים. 

דווקא כשמיוז משילים מעצמם מעט מהמניירות המוזיקליות ונשמעים "אנושיים" יותר, הם מספקים את השיר הטוב באלבום, Somthing Human הנפלא. זה למרות קולות ה"אה אה אה" מזכירים בטירוף את Genie in a Bottle של כריסטינה אגילרה).

אי אפשר להגיד על Simulation Theory שהוא אלבום רע, אבל הוא גם לא כזה טוב, ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז. 

אחרי קריירה בת כמעט שני עשורים שנים ועם 8 אלבומים מאחוריהם, מיוז נחשבים כבר דינוזאורים במושגים של ימינו. מי שאוהב ימשיך לאהוב ומי שעדיין לא מבין על מה המהומה כנראה שכבר לא יבין לעולם, בטח לא בזכות האלבום החדש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

MUSE.jpg

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

כשהמוזות בועטות: 15 שנה ל- Absolution של מיוז

אלבומם השלישי של מיוז הוא השילוב המושלם בין האלטרנטיבי לפופ ובין האוונגרדי לנגיש. התוצאה: אלבום ממכר שנשמע רענן ומעולה גם אחרי 15 שנים.

ציון המועדון: ★★★★☆

בסוף 2002 עמדו מת'יו בלאמי, כריס וולסטנהולם ודומיניק האוורד בפני המבחן הגדול בקריירה שלהם. אחרי אלבום בכורה מפתיע באיכותו (Showbiz מ- 1999) ואלבום שני די מדהים (Origin of Symmetry מ- 2001), ההשוואות לרדיוהד, ג'ף באקלי ולשמות גדולים אחרים עפו לכל עבר. כל העיניים היו נשואות למה תעשה הפעם השלישייה הבריטית.

האם הם יעמדו בציפיות? האם הם יעמדו בסטנדרט הגבוה שהציבו לעצמם? ומה עוד הם יכולים לחדש? התשובות הגיעו בספטמבר 2003 עם Absolution שהוכיח אחת ולתמיד שמיוז כאן בכדי להישאר.

אחרי סיבוב הופעות ארוך ומתיש לקידום Origin of Symmetry, החליטו בלאמי, וולסטנהולם והאוורד לקחת את הזמן בהקלטת אלבומם הבא. "הרגשנו שהחזרות, כמו גם הקלטות האלבומים הקודמים שלנו היו לעיתים מהירות וחפוזות מדי" סיפר בלאמי. כך יצא שאת מרבית שנת 2002 בילו השלושה בהקלטות האלבום החדש. 

הזמן אפשר למיוז ולבלאמי בפרט, לחקור טריטוריות מוזיקליות חדשות ולהרחיב את הסאונד של הלהקה למחוזות חדשים. גם העובדה שלראשונה הקליטה השלישייה בלוס אנג'לס לצד לונדון, סייעה להם להיפתח לצלילים ואלמנטים חדשים במוזיקה המורכבת ממילא שלהם.

כך למשל חברי הלהקה דרכו על חצץ עבור הקלטות האינטרו, התופים של Apocalypse Please הוקלטו בתוך מבנה של בריכה, גלגל של כרכרה הוקלט כחלק מסשן התופים עבור Time is Running Out שבו אפשר אפילו לשמוע צליל של מכונה לחליצת פקקים.

כל אלה ועוד הופכים את Absolution לאלבום יותר אקלקטי מקודמיו המכיל מנעד ז'אנרים רחב כמו רוק כבד, אלמנטים של רוק מתקדם (שיגיעו לשיאם ב- The Resistance), בלדות, אלקטרוניקה ועוד, שהותכו במיומנות לכדי יצירה אחת קוהרנטית ונפלאה לאוזן. אי אפשר לומר שכל הקטעים זהים באיכותם אבל ללא ספק מדובר בהישג לא מבוטל. 

שינוי נוסף שאפשר לשמוע ב- Absolution, בעיקר ביחס ל- Origin of Symmetry החד פעמי, הוא שמדובר באלבום מעט יותר קומוניקטיבי שמכיל כמה מהרגעים הכי "פופיים" של מיוז, ואני אומר את זה בקטע הכי טוב שיש.

שירים כמו Time is Running out או Sing for Absolution ו- Falling Away With You, הם מהרגעים היותר נגישים וקלים לעיכול ברפרטואר של מיוז. אין ספק שהעניין סייע להרכב לראשונה בתולדותיו לכבוש את המקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי. זה גם היה האלבום הראשון של הלהקה שצעד במצעד האלבומים האמריקאי, צעד שעזר לה לבסס ולהגדיל את קהל המעריצים שלה מעבר לים. 

ההצלחה של האלבום הביאה את מיוז לראשונה בקריירה, לקבל את משבצת ההדליינרים בפסטיבל גלסטונברי של 2004, הופעה אותה תיאור בזמנו בלאמי כ"הופעה הטובה ביותר בחיינו". ההופעה בגלסטונברי הייתה החותמת הסופית לכך שמיוז היא לא עוד תופעת שוליים המוערכת בחוגי האלטרנטיב בלבד. הם כאן בכדי לכבוש את העולם.

אם כמות הפעמים בהם התבקשתי על ידי התלמידים שלי לגיטרה ללמד אותם שיר מתוך Absolution זה איזשהו מדד למבחן הזמן, אז האלבום הזה עובר אותו בקלות. וחוץ מזה, בכמה אלבומים תמצאו שיר כמו פאקינג Hysteria, מהטובים שהוקלטו בעשרים השנה האחרונות. 

השבוע פרסם מגזין המוזיקה המוערך, NME, דירוג של כל האלבומים של מיוז. את המקום הראשון קטף Absolutio למרות שאני עדיין הייתי הולך עם Origin of Symmetry, אני בהחלט יכול להבין את הבחירה הזאת. אלבום מעולה שעיצב את הסאונד של מיוז ומיצב אותה כאחת הלהקות המשפיעות והטובות בדורנו.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Muse-Absolution-1poster9

 

באנר מועדון תרבות

10 שירי סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים

בדיוק היום לפני לכבוד תחילתה של 2017, פינקתי ברשימה של 7 שירי פתיחה אדירים לאלבומים קלאסיים. עכשיו, שנייה לפני שהשנה מסתיימת ונכנסת לה שנה אזרחית חדשה קבלו 10 שירים אדירים שמסיימים אלבומים נפלאים עוד יותר! שתהיה לנו שנה נפלאה לפחות כמו השירים האלה.

לפני שנתחיל, הנה עוד קטעים ראויים לציון:
The Doors- The End
Led Zeppelin- When the Levee Breaks
Nine Inch Nails- Hurt
Animal Collective- Brother Sport
Radiohead- Street Spirit
The Who- Won't Get Fooled Again

Rolling Stones- You Can't Always Get What You Want

האלבום הקלאסי הזה מ- 1969 נפתח בצורה עוינת משהו עם Gimme Shelter אך מסתיים הכי רחוק משם, עם הרוך והרגש של You Can't Always Get What You Want. קטע הסיום הזה הוא השיר הארוך ביותר ברפרטואר של האבנים ועם המקהלה הנפלאה והשירה המהפנטת של מיק ג'אגר, הוא שווה כל שנייה. שיר סיום מתוק מריר שנשאר איתך הרבה אחרי שסיימת להאזין לו.

REM- Falls to Climb

הבחירה בשיר הלא ממש מוכר הזה היא מוזרה אני יודע. תאמינו לי היה פה קרב איתנים עם Find The River אבל בסופו של דבר אני כנראה תמיד מעדיף את האנדרדוגים ו- Falls to Climb הוא לגמרי כזה.

השיר המופלא הזה סוגר את UP, האלבום הראשון של REM שהוקלט ללא המתופף ביל בארי שבהעדרו נאלצו שלושת חברי הלהקה הנותרים לפנות לכיוון ניסיוני יותר שכלל שלל צלילים אלקטרונים ומכונות תופים. התוצאה היא אלבום נהדר ולא מספיק מוערך בקרב המעריצים והמבקרים כאחד. בעיני UP הוא אלבום אמיץ, מרגש ונפלא שנסגר בצורה האופטימלית ביותר: בלדה עדינה וקורעת לב עליה מנצח קולו הסדוק והעל זמני של סטייפ. כל פעם שאני שומע אותו, השיר הזה שובר אותי מחדש.   

Prince- Purple Rain

אני מודה ומתוודה, אף פעם לא עפתי על פרינס. כאילו, אין לי ספק לגבי הגאונות המוזיקלית שלו זה פשוט שבאופן אישי מעולם לא התחברתי אליו. ולמרות זאת, Purple Rain הוא חתיכת יצירה מדהימה. אחד מאותם שירים שפשוט אי אפשר להתעלם מהם. לא יאמן שהוא יושב לו בסבלנות לאורך כל האלבום (הנהדר אגב) ופשוט מחכה לתת בראש בענק. כל ההוויה של פרינס, הכישרון, העצמה והרגש מתנקזים לרגע אחד סגול במיוחד שתמיד ידאג להשאיר אתכם פעורי פה לא משנה כמה פעמים תאזינו לו.

Beatles- A Day in A Life

יש מצב שמתוך כל הרפרטואר המטורף של הביטלס, A Day in A Life שנועל את סרג'נט פפר הוא ההישג האמנותי הכי גדול של הלהקה. מתחיל כמו שיר אקוסטי רך על גיטרה ופסנתר עם טקסט מלנכולי, ממשיך עם תזמורת שלמה שלנגניה נאמר לנגן מה שהם רוצים עד שיגיע לתו אחד ספציפי וממשיך בצורה פסיכדלית ומרתקת כמו שרק הביטלס יודעים. אההה והוא גם זה שעורר את תיאורית הקונספירציה המגוחכת על מותו של פול מקרטני בתאונת דרכים.

סרג'נט פפר היה ההוכחה הניצחת לעולם שמוזיקה פופ יכולה להיות אמנותית ו- A Day in A Life ממחיש זאת יותר מכל גם חמישים שנה אחרי.

Muse- Knights of Cydonia

אם כבר לסיים אלבום, אז ככה! יש מצב ש- Black Holes and Revelations היה האלבום החלש ביותר של מיוז שיצא עד אז אבל ברגע שמגיעים ל- Knights of Cydonia הכל מתגמד. הסאונד הגדול מהחיים, המגלומניה (בקטע טוב) הריפים העצבניים והצרחות של בלאמי, כל הסיבות לאהוב את מיוז מתנקזות אל תוך שיר אחד אפי שיותיר אתכם לעד עם טעם של עוד. קלאסיקה!

באנר מועדון תרבות

Arctic Monkeys- I Wanna Be Yours

למרות שיצא "רק" לפני 4 שנים, AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז, כבר נחשב לקלסיקת רוק מודרנית. אני באופן אישי לא בטוח שזה האלבום הכי טוב שלהם או ש- I Wanna Be Yours הוא השיר הכי יפה שסוגר איזשהו אלבום שלהם (הייתה התלבטות קשה עם A Certain Romance מ- Whatever People Say I Am, That's What I'm Not) אבל אין ספק שהוא המיוחד ביותר.

זהו השיר הראשון בו השתמשו אי פעם הקופים במכונת תופים, מה שמקנה לו סאונד מינימליסטי מכני, שמתאים בצורה מושלמת לטקסט המבוסס על שירו של משורר הרוק, ג'ון קופר קלארק. עם כל שנייה שעוברת השיר הזה חודר עמוק ועמוד יותר אל תוך הלב תוך שהוא שורט ומשאיר סימני מאבק וכאב. סיום הולם לאלבום נהדר.

Oasis- Champagne Supernova

אם ב- Definetly Maybe נואל גאלאגר הוכתר כקולם של מעמד הפועלים, ב- What's the Story הוא כבר לקח את התפקיד הזה ברצינות תהומית. השאיפה הזאת לקחת את המוזיקה של אואזיס צעד אחד קדימה, הביאה אותו לכתוב לאלבומה השני של הלהקה כמה מהימנוני הרוק הגדולים של זמננו כמו Wonderwall, Don't Look Back in Anger ו- Some Might Say.

אבל מעל כולם עומד Champagne Supernova, השיר המסיים את What's the Story שהוא לגמרי האפוס של אואזיס. עם פול וולר על הגיטרה, האחים גאלאגר וחבריהם עפים בפרץ יצירתיות מפעים של שבע וחצי דקות שלא נשמע כמו שום דבר שהם עשו לפני כן. אז נכון, לא מדובר בטקסט הכי מבריק אי פעם ("הולך לי באיטיות במסדרון, מהר יותר מכדור של תותח…") אבל מוזיקלית מדובר בסיום אדיר שמזכיר גם אחרי כל השנים הללו למה הלהקה הזאת תחיה לנצח.

Counting Crows- A Long December

זו אולי לא קלסיקה על זמנית כמו חלק מהשירים שמככבים כאן אבל אין שיר מתאים יותר לפתיחתה שנה חדשה. עם השנים Counting Crows הפכה להיות סוג של להקת קאלט מאוד אהובה בישראל ובכלל, ולמרות שהרוב זוכרים ממנה בעיקר את אלבום הבכורה האדיר, August and Everything After, Recovering the Satellites שיצא 3 שנים מאוחר יותר אולי קצת פחות מהודק, אבל לא פחות טוב.

האלבום הזה, שנכתב בעיצומה של התמוטטות עצבים ודיכאון קשה של הסולן אדם דוריץ, מלא בשירי כאב וכמיהה לאהבה. בתוך כל החושך הזה, A Long December הוא נקודה אור של תקווה בסוף מנהרה חשוכה מלאת יגון. אולי "השנה הבאה תהיה טובה יותר מהקודמת" מקונן דוריץ. ברגע האופטימי הכמעט יחיד באלבום הזה.
נ.ב אני בטוח שתסלחו לי על ה- 01:12 של Walkaways.

David Bowie- Rock N' roll Suicide 

לא היה לדייויד בואי שום סיכוי לכתוב שיר מושלם יותר לסיים איתו את Ziggy Stardust and the Spiders From Mars הקלאסי מ- 1972. Rock N' roll Suicide הוא תיאור נפילתו של זיגי סטארדסט המוגש על מצע מוזיקלי אקלקטי של סגנונות כמו שנסונים צרפתיים, מוזיקת פיפטיז וכמובן רוקנ'רול בועט בואי סטייל. שיר שמוכיח בפעם השני מילוין וחצי למה לא היה ולא יהיה כמו בואי. 

Pink Floyd- High Hopes

The Division Bell הוא ההוכחה הנצחית לכך שפינק פלויד הם הרבה יותר מרוג'ר ווטרס. עיבודי הפסנתר המהפנטים של ריצ'ארד רייט, הגיטרה האלמותית של גילמור והתיפוף המאופק של מייסון מצליחים להפוך את האלבום הזה לפנינה קסומה ומיוחדת ובאופן אישי לאחד האלבומים האהובים עלי ביותר.

11 שירים יש באלבום הזה ומעל כולם עומד High Hops המהווה סיום מפואר לאלבום מושלם. כיאה לאלבום האחרון ברפרטואר של הלהקה (ותסלחו לי שאני לא מחשיב את השאריות המחוממות של The Endless River), שיר הסיום הזה הוא רטרוספקטיבי ונוסטלגי ונכתב מנקודת מבטו של איש המסתכל אחורה על עברו ואל חלומותיו הגדולים ביותר. נקודת השיא: סולו גיטרת הסלייד של גילמור שגורמת לי לבכות כל פעם מחדש. וגם… יש לשיר הזה את הקליפ הכי יפה אי פעם. קלסיקה. שווה להזכיר גם את Eclipse שנועל את Dark Side of the Moon, שנתן פייט ל- High Hopes אבל בסוף חייב היה להיות רק מנצח אחד.

 Arctic-Monkeys-608x405

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

האלבום שבזכותו קולדפליי הצליחו- על The Man Who של טראוויס.

על אף שכיום הם נחשבים בכיינים ומאוסים, ב- 1999 סיפקו לעולם טראוויס סגיר שקט ויפה לשנות ה- 90 הסוערות עם אלבומם השני, The Man Who, שמצליח לרגש ולהעלות חיוך קטן של נוסטלגיה גם היום.  

ממש לא מזמן כתבתי כאן פוסט על 10 אמני גילטי פלז'ר שכולנו שומעים אבל מתפדחים להודות בזה. טראוויס נכללו באותה רשימה. קשה למצוא אנשים שמוכנים להודות שהם מחובבי הלהקה הסקוטית החמודה מדי הזאת. האמת היא שגם אני לא מחסידיה הגדולים, אבל לרגע אחד ב- 1999, הם העניקו לנו אלבום מקסים בפשטותו שמהווה סיום מהורהר, סתווי ואינטימי לעשור מוזיקלי שכולו צבע וטירוף.

השנה היא 1999. סערת הבריטפופ מתפיידת לאיטה והגראנג' הוא כבר מזמן זיכרון מתוק. בתקופה זו הרוק האמריקאי מקצין לכיוון הנו-מטאל ונשלט על ידי להקות כמו P.O.D, Puddle of a Mud, Korn, Limp Bizkit וכמובן, Linkin Park.

בניגוד אליו, מעבר לאוקיינוס, להקות הרוק הבריטיות שאפו להתרחק מהרעש ומתדמית הרוק הצעקני והחברתי של הבריטפופ ומאמצות גישה שקטה ואישית יותר. התוצאה: גל להקות בעלות סאונד אקוסטי חם עם טקסטים אינטרוספקטיביים ומלנכוליים שלימים יכונה "פוסט- בריטפופ".

הפוסט-בריטפופ לבש מגוון צורות. להקות כמו Radiohead ו- Muse הלכו לכיוון האקספרמינטלי בעוד ש- The Verve, Coldplay ואחרות הלכו כאמור לכיוון המופנם והאקוסטי. אחת מהלהקות שבישרו יותר מכל על הפוסט-בריטפופ היו Travis. ארבעת הסקוטים השתייכו לחלוטין לזרם הרך יותר של הז'אנר ובמאי 1999 שחררו את מה שיהפוך להיות האלבום המייצג ביותר שלו, The Man Who.

"מה זה בכלל וונדרוול?"

למרות שרבים טועים בכך, The Man Who הוא לא אלבום הבכורה של הלהקה כי אם אלבומה השני, והשילוב בין הסאונד השקט לתזמון בו הוא יצא היו מושלמים. אחרי הטירוף של האחים גאלאגר, הצבעוניות של ברט אנדרסון והאלקטרוניקה של תום יורק, האי הבריטי היה זקוק לקצת שקט ושלווה ו- The Man Who סיפק בדיוק את זה. סיכום מלנכולי, שקט ואישי לעשור חברתי, צעקני וצבעוני. אם תרצו The Man Who הוא כמו שביזות יום א' אחרי סופ"ש פרוע במיוחד. אבל בקטע טוב.

"בכל יום אני מתעורר ומרגיש שזה יום ראשון" שר הילי ב- Writing to Reach You הנפלא שפותח את האלבום ומוסיף את השאלה החשובה באמת: "מה זה בכלל וונדרוול"? בהתייחסו ללהיט הענק ההוא של אואזיס שהגדיר את העשור. The Fear שמגיע אחריו הוא קטע אינטימי ויפה בו שר הילי לאהובתו, "כל מה שרציתי הוא רק הזדמנות לומר שאני רוצה לראות אותך בבוקר לצידי כשאני מסתובב במיטה" רגע לפני שהוא מתוודה ב- As You Are  כי למרות הכל "בכל יום אני מתעורר לבדי…".

את הסאונד החם שעוטף את The Man Who חייבים טראוויס ללא אחר מאשר נייג'ל גודריך, מפיק העל האגדי של רדיוהד (הידוע בכינוי "הרדיוהד השישי"), שמוכיח שלמרות שסימן ההיכר שלו זו הניסיוניות המוזיקלית, הוא בהחלט יכול להפיק גם מוזיקה אקוסטית פשוטה ויפה. הוא יוכיח זאת שוב ב-2002 עם Sea Change המופתי של בק. שלא תעטו, מדי פעם תוכלו לשמוע הבלחות סאונד מעניינות סטייל גודריך (כמו הפתיחה של The Fear למשל) אבל בסך הכל האלבום הוא כולו על טהרת הפשטות האקוסטית וזה יותר ממספיק.

The Man Who, שזכה לשמו בזכות הספר The Man Who Mistook His Wife for a Hat של הסופר אוליבר סאקס, אוצר בתוכו פנינים נוספות של רגש מזוקק ויופי מלטף בזכות שירים קסומים כמו Driftwood המוקדש לכל אלה שיש להם פוטנציאל ענק אך הם מפחדים לממש אותו, The Last Laugh of the Laughter בעל ליין הפסנתר הקסום שמדבר על סיום פרק בחיים ומעל כולם, כנראה השיר היפה באלבום, Turn. כל אלה שירים נפלאים שתמיד כיף לחזור אליכם.

האלבום שהפך את קולדפליי למפלצת אצטדיונים

כאשר יצא The Man Who, הוא לא היה להיט גדול ונפל במהירות מהטופ 10 בבריטניה. האגדה מספרת שכאשר הלהקה הוזמנה לנגן בפסטיבל המוזיקה המפורסם, גלסטונברי, רגע לפני שהחלה לנגן את Why Does it Always Rain on Me, החלו ארובות השמיים לשטוף את באי הפסטיבל ללא רחמים. אגדה אורבנית או לא, הסיפור הזה שהפך לויראלי מפה לאוזן, הקפיץ את השיר לתודעה הקולקטיבית, הפך אותו ללהיט הגדול ביותר מתוך האלבום ובצעד חריג החזיר את האלבום לראש מצעד המכירות הבריטי.

עוד אנקדוטה פרובנציאלית קטנה כי בכל זאת חייבים. את השיר החורפי הזה כתב הילי דווקא ב… אילת! כן כן. באיזשהו שלב פראן הילי חיפש לצאת לחופשה במקום חם ושמשי בניגוד לסקוטלנד הגשומה והגיע עד אילת. העניין הוא שבדיוק כשהגיע לעיר החופש הישראלית, היא הברכה ביומיים רצופים של גשם. הילי שהבין עד כמה המחזה נדיר החליט לכתוב את השיר והשאר היסטוריה.

על אף הפופולריות של טראוויס ולהקות דומות לה, ברבות השנים רוב להקות הפוסט-בריטפופ לא זכו לפופולריות גדולה או לעדנה ביקורתית וזה עוד בלשון המעטה. המוזיקה שלהם נתפסה כמשעממת, מתבכיינת ונטולת כל עניין. האמת היא שיש משהו בביקורות הללו ובאמת תוך זמן קצר רוב הלהקות הללו התפרקו (Catatonia), נעלמו אל תהום הנשייה (Steriophonics) או שינו את עורן (Coldplay). אגב קולדפליי, ללא ההצלחה של טראוויס ו- The Man Who בפרט, אין שום סיכוי שהם היו הופכים  למפלצת האצטדיונים שהם הפכו להיות.

עדיין מצליח לרגש

טראוויס עוד זכו לטעום את טעם הצלחה עם אלבומם הבא, The Invisible Band (גם כן בהפקתו של גודריך) שהנפיק את Sing הנוראי ו- Side הנחמד שהיו להיטים גדולים. יהיו להם גם כמה הבלחות לא רעות בכלל כמו Love Will Come Through המעניין או Closer המרגש, אבל בגדול גם הם הלכו ומחזרו את עצמם לדעת עד שהתדרדרו לתהום הנשייה. כיום הם עדיין פועלים (מסתבר), אבל את ההבלחה החד פעמית שלהם, The Man Who הם כבר לא ימחזרו וזה בסדר. האלבום הזה היה במקום הנכון ובזמן הנכון וסיפק מוזיקת נחמה לעשור רווי תהפוכות מוזיקליות.

כמעט 20 שנה אחרי, עדיין כיף לחזור לאלבום הזה בבוקר סתווי או סתם כשמתחשק משהו נעים לאוזן. הוא עדיין עושה את העבודה ומצליח לרגש גם את הציניקנים הגדולים ביותר, וביניהם, גם אותי.

אהבתם? רוצים להגיב? לקרוא עוד פוסטים? תנו לנו לייק בפייסבוק>>

travis