האלבום שבזכותו קולדפליי הצליחו- על The Man Who של טראוויס.

על אף שכיום הם נחשבים בכיינים ומאוסים, ב- 1999 סיפקו לעולם טראוויס סגיר שקט ויפה לשנות ה- 90 הסוערות עם אלבומם השני, The Man Who, שמצליח לרגש ולהעלות חיוך קטן של נוסטלגיה גם היום.  

ממש לא מזמן כתבתי כאן פוסט על 10 אמני גילטי פלז'ר שכולנו שומעים אבל מתפדחים להודות בזה. טראוויס נכללו באותה רשימה. קשה למצוא אנשים שמוכנים להודות שהם מחובבי הלהקה הסקוטית החמודה מדי הזאת. האמת היא שגם אני לא מחסידיה הגדולים, אבל לרגע אחד ב- 1999, הם העניקו לנו אלבום מקסים בפשטותו שמהווה סיום מהורהר, סתווי ואינטימי לעשור מוזיקלי שכולו צבע וטירוף.

השנה היא 1999. סערת הבריטפופ מתפיידת לאיטה והגראנג' הוא כבר מזמן זיכרון מתוק. בתקופה זו הרוק האמריקאי מקצין לכיוון הנו-מטאל ונשלט על ידי להקות כמו P.O.D, Puddle of a Mud, Korn, Limp Bizkit וכמובן, Linkin Park.

בניגוד אליו, מעבר לאוקיינוס, להקות הרוק הבריטיות שאפו להתרחק מהרעש ומתדמית הרוק הצעקני והחברתי של הבריטפופ ומאמצות גישה שקטה ואישית יותר. התוצאה: גל להקות בעלות סאונד אקוסטי חם עם טקסטים אינטרוספקטיביים ומלנכוליים שלימים יכונה "פוסט- בריטפופ".

הפוסט-בריטפופ לבש מגוון צורות. להקות כמו Radiohead ו- Muse הלכו לכיוון האקספרמינטלי בעוד ש- The Verve, Coldplay ואחרות הלכו כאמור לכיוון המופנם והאקוסטי. אחת מהלהקות שבישרו יותר מכל על הפוסט-בריטפופ היו Travis. ארבעת הסקוטים השתייכו לחלוטין לזרם הרך יותר של הז'אנר ובמאי 1999 שחררו את מה שיהפוך להיות האלבום המייצג ביותר שלו, The Man Who.

"מה זה בכלל וונדרוול?"

למרות שרבים טועים בכך, The Man Who הוא לא אלבום הבכורה של הלהקה כי אם אלבומה השני, והשילוב בין הסאונד השקט לתזמון בו הוא יצא היו מושלמים. אחרי הטירוף של האחים גאלאגר, הצבעוניות של ברט אנדרסון והאלקטרוניקה של תום יורק, האי הבריטי היה זקוק לקצת שקט ושלווה ו- The Man Who סיפק בדיוק את זה. סיכום מלנכולי, שקט ואישי לעשור חברתי, צעקני וצבעוני. אם תרצו The Man Who הוא כמו שביזות יום א' אחרי סופ"ש פרוע במיוחד. אבל בקטע טוב.

"בכל יום אני מתעורר ומרגיש שזה יום ראשון" שר הילי ב- Writing to Reach You הנפלא שפותח את האלבום ומוסיף את השאלה החשובה באמת: "מה זה בכלל וונדרוול"? בהתייחסו ללהיט הענק ההוא של אואזיס שהגדיר את העשור. The Fear שמגיע אחריו הוא קטע אינטימי ויפה בו שר הילי לאהובתו, "כל מה שרציתי הוא רק הזדמנות לומר שאני רוצה לראות אותך בבוקר לצידי כשאני מסתובב במיטה" רגע לפני שהוא מתוודה ב- As You Are  כי למרות הכל "בכל יום אני מתעורר לבדי…".

את הסאונד החם שעוטף את The Man Who חייבים טראוויס ללא אחר מאשר נייג'ל גודריך, מפיק העל האגדי של רדיוהד (הידוע בכינוי "הרדיוהד השישי"), שמוכיח שלמרות שסימן ההיכר שלו זו הניסיוניות המוזיקלית, הוא בהחלט יכול להפיק גם מוזיקה אקוסטית פשוטה ויפה. הוא יוכיח זאת שוב ב-2002 עם Sea Change המופתי של בק. שלא תעטו, מדי פעם תוכלו לשמוע הבלחות סאונד מעניינות סטייל גודריך (כמו הפתיחה של The Fear למשל) אבל בסך הכל האלבום הוא כולו על טהרת הפשטות האקוסטית וזה יותר ממספיק.

The Man Who, שזכה לשמו בזכות הספר The Man Who Mistook His Wife for a Hat של הסופר אוליבר סאקס, אוצר בתוכו פנינים נוספות של רגש מזוקק ויופי מלטף בזכות שירים קסומים כמו Driftwood המוקדש לכל אלה שיש להם פוטנציאל ענק אך הם מפחדים לממש אותו, The Last Laugh of the Laughter בעל ליין הפסנתר הקסום שמדבר על סיום פרק בחיים ומעל כולם, כנראה השיר היפה באלבום, Turn. כל אלה שירים נפלאים שתמיד כיף לחזור אליכם.

האלבום שהפך את קולדפליי למפלצת אצטדיונים

כאשר יצא The Man Who, הוא לא היה להיט גדול ונפל במהירות מהטופ 10 בבריטניה. האגדה מספרת שכאשר הלהקה הוזמנה לנגן בפסטיבל המוזיקה המפורסם, גלסטונברי, רגע לפני שהחלה לנגן את Why Does it Always Rain on Me, החלו ארובות השמיים לשטוף את באי הפסטיבל ללא רחמים. אגדה אורבנית או לא, הסיפור הזה שהפך לויראלי מפה לאוזן, הקפיץ את השיר לתודעה הקולקטיבית, הפך אותו ללהיט הגדול ביותר מתוך האלבום ובצעד חריג החזיר את האלבום לראש מצעד המכירות הבריטי.

עוד אנקדוטה פרובנציאלית קטנה כי בכל זאת חייבים. את השיר החורפי הזה כתב הילי דווקא ב… אילת! כן כן. באיזשהו שלב פראן הילי חיפש לצאת לחופשה במקום חם ושמשי בניגוד לסקוטלנד הגשומה והגיע עד אילת. העניין הוא שבדיוק כשהגיע לעיר החופש הישראלית, היא הברכה ביומיים רצופים של גשם. הילי שהבין עד כמה המחזה נדיר החליט לכתוב את השיר והשאר היסטוריה.

על אף הפופולריות של טראוויס ולהקות דומות לה, ברבות השנים רוב להקות הפוסט-בריטפופ לא זכו לפופולריות גדולה או לעדנה ביקורתית וזה עוד בלשון המעטה. המוזיקה שלהם נתפסה כמשעממת, מתבכיינת ונטולת כל עניין. האמת היא שיש משהו בביקורות הללו ובאמת תוך זמן קצר רוב הלהקות הללו התפרקו (Catatonia), נעלמו אל תהום הנשייה (Steriophonics) או שינו את עורן (Coldplay). אגב קולדפליי, ללא ההצלחה של טראוויס ו- The Man Who בפרט, אין שום סיכוי שהם היו הופכים  למפלצת האצטדיונים שהם הפכו להיות.

עדיין מצליח לרגש

טראוויס עוד זכו לטעום את טעם הצלחה עם אלבומם הבא, The Invisible Band (גם כן בהפקתו של גודריך) שהנפיק את Sing הנוראי ו- Side הנחמד שהיו להיטים גדולים. יהיו להם גם כמה הבלחות לא רעות בכלל כמו Love Will Come Through המעניין או Closer המרגש, אבל בגדול גם הם הלכו ומחזרו את עצמם לדעת עד שהתדרדרו לתהום הנשייה. כיום הם עדיין פועלים (מסתבר), אבל את ההבלחה החד פעמית שלהם, The Man Who הם כבר לא ימחזרו וזה בסדר. האלבום הזה היה במקום הנכון ובזמן הנכון וסיפק מוזיקת נחמה לעשור רווי תהפוכות מוזיקליות.

כמעט 20 שנה אחרי, עדיין כיף לחזור לאלבום הזה בבוקר סתווי או סתם כשמתחשק משהו נעים לאוזן. הוא עדיין עושה את העבודה ומצליח לרגש גם את הציניקנים הגדולים ביותר, וביניהם, גם אותי.

אהבתם? רוצים להגיב? לקרוא עוד פוסטים? תנו לנו לייק בפייסבוק>>

travis

מודעות פרסומת

10 אמני גילטי פלז'ר שכולם נהנים לשמוע

נוסטלגיה, כיף או סתם רוח שטות, יש אמנים שאנחנו תמיד אוהבים לחזור אליהם גם אם פדיחה להודות בזה. אז קבלו את עשרת האמנים שלהאזין להם, זה הכי גילטי פלז'ר שיש. ששששש אל תגלו לאף אחד

Goo Goo Dolls

אולי לא הרבה יודעים את זה, אבל להקת הבלדות המתקתקה מסוף הניינטיז החלה כלהקת פאנק רוק בועטת. פריט טריוויה שאולי ינחם את מי שמתבייש להודות שהוא נהנה מדי פעם להקשיב ל- Iris המעיק או ל- Slide הממכר. המוזיקה של הגו גו דולז תמיד נשמעה כאילו היא נלקחה מסרט נעורים הוליוודי, מה שכנראה ממלא אותנו בנוסטלגיה וגורם לנו לא לסלוד לגמרי מהדביקות של ההרכב. בכל מקרה הרוק-פופ הכל כך אמריקאי של הגו גו דולז היה איתנו עד היום, וכנראה גם ישאר בסביבה לעוד הרבה זמן.

Roxette

אני לא מכיר הרבה ישראלים שבאיזשהו שלב בחייהם לא מצאו את עצמם מאזינים לרוקסט. פשוט מדהים כמה המוזיקה המתקתקה להקיא של פר גאסל ומרי פרדריקסון אפקטיבית כשאתם בני 15 עם לב שבור. אפשר לבקר אותם על השמאלציות, הרמה המוזיקלית והטקסטים המאולצים, אבל לפעמים המוזיקה הכי פשוטה היא הכי אפקטיבית.

Linkin Park

על התפר שבין סוף שנות התשעים ותחילת המילניום החדש, ז'אנר חדש התפרץ, הנו-מטאל. להקות כמו לימפ ביזקיט, P.O.D, Papa Roach, System of a Down, ואחרות, שילבו רוק כבד עם אלמנטים של היפ הופ, אינדוסטריאל ומוזיקה אלקטרונית וכבשו את העולם. אך מה שהחל כתופעה משעשעת הפך במהרה למטרד שאין גדול ממנו (זיהיתם את הרפרנס?) ובאותה מהירות שעלה הז'אנר, ככה הוא נפל.

ובכל זאת, בתוך בליל הכלום ושום דבר התבלטה לה לינקין פארק כלהקה שהצליחה להתבגר בכבוד יחסי תוך שהיא מרחיבה את הסאונד שלה, עוסקת בנושאים מעט יותר פוליטיים ומצליחה לשכנע אפילו מפיק העל, ריק רובין, לעבוד יחד. התוצאה היא מוזיקה שלא מביישת את נעוריה של הלהקה, שהאמת? מעולם לא הייתה כזאת רעה.

Lana Del Ray

היא כל כך לא אמיתית, כל כך מזויפת, תוצר של מערכת מוזיקלית, מסחרית קפיטליסטית שנועדה לחזות את טעם הצרכנים. מוצר צריכה, פלסטיק חסר נשמה עם יכולות בימתיות מביכות ועדיין… סעמק היא טובה! אני מודה שבשלב יחסית מוקדם של הקריירה שלה נטשתי את לנה דל ריי, אבל מדי פעם אני מגניב כמה האזנות לאלבום הבכורה הבכלל לא רע שלה. אני מכיר לא מעט חובבי מוזיקה אניני טעם שנהנים להקשיב לה. האמת? אני יכול להבין מדוע.

רוצים לקרוא עוד פוסטים? להגיב? תנו לנו לייק בפייסבוק >>

The Cranberries

כשלימדתי גיטרה, השירים הראשונים שהייתי מלמד את התלמידים שלי היו של הקרנבריז. מכאן תסיקו לבד את רמתה המוזיקלית של הלהקה האירית. אולי זו הנוסטלגיה, אולי זה חסד הנעורים שאנו שומרים להם על שני אלבומים לא רעים בכלל (אני נשבע לכם שאפשר היה למצוא את No Need to Argue בכל בית בישראל בשנות ה-90), אבל איכשהו המוזיקה של "החמוציות" (כן, זה השם הכי גרוע בהיסטוריה של המוזיקה), תמיד מלווה אותנו שם ברקע, בטח בישראל כאן הם נורא אהובים ואפילו הופיעו פה. הם מסוג הלהקות הללו שתמיד תזמזמו את השיר שלהם כאשר הוא יופיע ברדיו ותמיד תגניבו איזה שיר או שניים שלהם ביו טיוב סתם כי בא לכם לשמוע אותם.

A-Ha

בין אם אתם חובבי אייטיז או לא, יש להקות שפשוט כיף להאזין להם כל פעם מחדש. א-הא היא אחת מהם. מעבר לתקופת השיא שלהם באייטיז שהייתה מלאה בשירים טובים ואלבומים מפתיעים באיכותם (נשבע לכם), שני אלבומי הקאמבק שלהם Minor Earth Major Sky מ-שנת 2000 ו- Lifelines מ- 2002, הן פשוט יצירות פופ נפלאות שתמיד כיף לחזור אליהם.

Savage Garden

מהדאנס האירופאי דרך הפופ האמריקני ועד להקות הבנים והבנות שהשתלטו על העולם, הניינטיז היו גן עדן לחובבי פופ. בין כל שירי האהבה המתקתקים התבלטה מדי פעם להקת פופ שנשמעה בכלל לא רע ו- Savage Garden האוסטרליים הייתה כזאת. אלבומם הראשון משנת 1997 הוא יציאת פופ מלאת אנרגיות עם להיטים שנחרשים עד היום ברדיו. מבחינת טקסים הלהקה אולי לא הייתה רחוקה משאר שירי הפופ שבסביבה, אבל הסאונד שלהם היה הרבה יותר רענן, מעניין וייחודי. אולי בגלל זה עד היום נחמד להיזכר בהם.

Travis

לפני שטראוויס הפכו מעיקים מנשוא תתפלאו לשמוע שהיו להם כמה יציאות לא רעות בכלל. בראשן, אלבומם השני והנפלא בהפקתו של נייג'ל גודריך (רדיוהד, בק ועוד…), The Man Who. אז קולו הבכייני של פראן היילי לחלוטין יכול לעצבן ויש להם לא מעט שירים שפשוט נשמעים אותו דבר אבל עדיין ביום חורף קר, תודו שפשוט כיף לכם לשמוע את Why Does it Always Rain On Me.

Blink 182

לא מזמן כתבתי כאן על בלינק 182 ובעיקר על אלבומם המשובח, Blink 182 מ-2003. בשל הטקסטים הרדודים שאפיינו אותם במשך רוב הקריירה וז'אנר הפאנק-פופ אליו הם משתייכים, בלינק מעולם לא זכו להערכת המבקרים ולא ממש בצדק. עשרות אמני פאנק-פופ גדלו על ברכיהם של השלישייה מקליפורניה, עשרות גיטריסטים עשו את צעדיהם הראשונים על רקע השירים הכיפיים של הלהקה והשפעות הסאונד שלה ניכרות עד היום. אז נכון, הם לא מתאימים לכל מצב רוח אבל מדי פעם תמיד נחמד לגלוש על גלי הנוסטלגיה וליהנות ממוזיקה שבבסיס שלה היא פשוט כיפית.

פיל קולינס

כנראה הגילטי פלז'ר הגדול ביותר. המוזיקאי שכולם אוהבים לשנוא עשה בחייו יותר מרוב האמנים בהיסטוריה אבל זה לא עוזר לו לקבל חסד נעורים או הכרה אמנותית. הרבה אנשים אוהבים את המוזיקה של קולינס אבל רק מעטים יודו בכך. מאז שהפך את הג'נסיס ללהקת פופ, ניגן עם כל מה שזז ומעל הכל שחרר בלדות בכייניות אחת אחרי השניה, שכולן הפכו ללהיטי ענק.

אבל האמת היא, שאם מתנתקים לרגע מהביקורות הארסיות להחריד על קולינס, אין בכלל ספק שמדובר במוזיקאי בחסד עליון שלמרות שניתב את יכולותיו למחוזות השמאלץ והבנאליות, כולנו תמיד מגניבים איזה האזנה לאחת מהקלאסיקות שלו, למרות שלא תודו בכך.

האזינו עכשיו לפלייליסט שכולו גילטי פלז'ר בערוץ היו טיוב הרשמי של המעדון>>

YT

שכחנו מישהו? רוצים להגיב או לקרוא עוד פוסטים מרתקים? לחצו ממש כאן>>

10-%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%99-%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%98%d7%99-%d7%a4%d7%9c%d7%96%d7%a8

10 שירים לסוף הקיץ ותחילת החורף

שלפו את הפך מהארון ותכינו את הצעיפים, הסתיו כבר פה! אז רגע לפני שהקיץ נגמר, קבלו את עשרה שירי מעבר, שירים לסוף קיץ ותחילת החורף שיעשו לכם קצת יותר חמים ונעים בלב.

The Doors- Summers Almost Gone .10

"איפה נהיה כשהקיץ יגמר…?"

הקטע הנהדר הזה הוא ללא ספק אחד השירים היותר נוגעים של מוריסון. העבודה שריי מנזרק עושה על הקלידים כאן פשוט שואבת אותך פנימה אל תוך עולמם הסהרורי של 'הדלתות', כשגם הסולואים העדינים והכל כך יפים של רובי קריגר מכים בבטן וגורמים לך להבין שמבלי ששמת לב שהחורף כבר כאן. לכל אלו תוסיפו את קולו המהפנט של מוריסון והרי לכם שיר שיפתח לכם העונה הקרה של השנה עם קצת חום בלב.

Placebo- Summer's Gone .9

"תשיר לאהובך כמו דם מאבן, שיר לאהובך שמחכה בבית…"

'פלסיבו' תמיד היו עוף מוזר בנוף המוזיקלי, הרבה בזכות סולנה וכותב השירים המרכזי שלה, בריאן מולוקו ואישיותו הטווסית אך גם האניגמטית. השיר הזה מגיע מתוך האלבום הכי טוב שמולוקו כתב בחייו, Without you I'm Nothing, המציג את הלהקה בשיא יצירתה. הקטע הנוכחי נפתח בפריטת גיטרה מהירה אך עדינה כשלאחריה מצטרפים התופים, קולו המתבכיין (אבל בקטע טוב) של מולוקו ובהמשך גם צלילים עמומים מרוחקים המשרים תחושה של געגוע, כמיהה ונוסטלגיה לימים חמים יותר.

The Mamas And The Papas- California Dreaming .8

"כל העלים חומים, והשמיים אפורים…."

שיר המתאר את הסתיו בסן פרנסיסקו. אתה הולך ברחוב, השמיים אפורים, העלים נושרים וקר בחוץ. אין מצב שתתבלבלו ותשכחו ללבוש סוודר. קלאסיקה חורפית שנשמעת נהדר גם אחרי כל השנים הללו.

Travis- Why Does It Always Rain On Me? .7

"ימי שמש, לאן נעלמתם…"

אם אתם חושבים ש'טראוויס' משעממים או שפרן הילי (הסולן) בכיין, אז אולי תסכימו שלשיר הזה מגיע להכנס לרשימה רק משום שהוא נכתב ב….. אילת. כן כן קראתם נכון. אילת, עיר הערסים והללא מע"מ. ע"פ הסיפור, הילי הגיע לישראל לחופשה הישר מגלזגו הגשומה ובצירוף מקרים נדיר עם הגעתו לאילת, נפתחו ענני השמיים והמטירו עליו גשמי ברכה. אחרי שהוא הבין עד כמה גשם באילת זה לא דבר מובן מאליו, קיבל הילי מוזה והחליט לכתוב את השיר משום שהרגיש כי לכל מקום שהוא הולך הגשם רודף אחריו. ביננו? מי מאיתנו אף פעם לא הרגיש ככה?

Nat King Cole- Autumn Leaves. 6

"העלים הנושרים נסחפים ליד חלוני, עלים אדומים זהובים של סתיו…"

הקלאסיקה הזאת, שהפכה ברבות השנים לסטנדרט ג'אז מפורסם, הוקלטה ע"י אינספור אמנים כאשר הגרסה שנבחרה כאן היא, כנראה המפורסמת ביותר. באמת שאין צורך להכביר במילים אודות השיר הקסום הזה. פשוט לשים אותו ברקע ולהיכנס מתחת לפוך.

באנר מועדון תרבות

Green day- Wake Me Up When September Ends .5

"הקיץ הגיע וחלף, התמימות לעולם לא תישאר…."

שיר מתגייסי ספטמבר האולטימטיבי. הקטע הזה הגיח לעולם מתוך האלבום זוכה הגראמי של 'גרין דיי', American Idiot, שהעמיד אותם לראשונה במקום זר: להקה רצינית. הקטע הזה מסמל את שיא התהליך שעברה הלהקה מנושאת דגל הפאנק-פופ הילדותי, לכזאת המסוגלת לשחרר  גם שירים ואלבומים בעלי אופי רציני הרבה יותר. בכל אופן, אם לא ידעתם, אז תחילתו הרשמית של הסתיו היא ב-23 בספטמבר. רק בגלל כך מגיע לשיר להכנס לרשימה.

R.E.M- Nightswimming. 4

"ספטמבר מגיע בקרוב…."

אחד השירים הקסומים ביותר של REM. בלדה מצוינת שהמוטיב המוזיקלי הראשי בה הוא הפסנתר המלווה בשלל כלי מיתר מרגשים. מייקל סטייפ כתב את השיר בהשראת חוויות הילדות שלו ובו הוא מתאר סופה של תקופה, הסתכלות אחורה אל התמונות, הזיכרונות והגעגועים לימי התום הצעירים של פעם. שיר שמעביר את תחושת סוף הקיץ בצורה האותנטית ביותר שאפשר. קלאסיקה.

Counting crows- A Long December .3

"דצמבר ארוך ויש סיבות להאמין, שאולי השנה הזאת תהיה טובה יותר מקודמתה…"

אל תתנו לשורה האופטימית הזאת להטעות אתכם כי מדובר כאן באחד השירים העצובים של אחת הלהקות העצבות ביותר שאי פעם עשתה מוזיקה. בכל זאת אנחנו מדברים כאן על הרכב שהסולן שלו כתב על עצמו שהוא "מלך הגשם". ועם זאת ל"עורבים" תמיד היה את הקסם להפוך את החורף לחמים ולמשהו שמתגעגעים אליו בחודשי הקיץ.

השיר הזה סוגר את האלבום Recovering The Satellites משנת 1995 שהוקלט לאחר התמוטטות העצבים של סולן הלהקה, אדם דוריץ, ומתאר את כל רגעי המשבר הכי אישיים וכמוסים שלו. חוץ מזה השיר הזה מקבל עוד נקודות על כך שקורקטני קוקס (חברתו של דוריץ באותם ימים) מופיעה בקליפ שלו. שיר סתווי של להקה שהיא כולה חורף.

The Cure- The Last Day Of Summer .2

"ביום האחרון של הקיץ מעולם לא הרגשתי כל כך קר…."

הבלדה העצובה הזאת היא פרי עטו של האיש והדיכאון רוברט סמית' ותוכלו למצוא אותה באלבום (הלגמרי אנדרייטד) Bloodflowers מ- 2000. מספיקה האזנה אחת לשיר בשביל לצלול אל תוך העצב של סמית' ולדמיין את עצמכם עומדים על צוק ומסתכלים על הנוף המעונן עת הרוח הקרירה מלטפת את הגוף ומזכירה לכם שהנה תם לו הקיץ והחורף ממש מעבר לפינה. קולו המרטיט של סמית' נשבר כאן על מצע גיטרות אקוסטיות וקצב תופים איטי וחודר המהדהד אל תוך החדרים הכי סמויים בנשמה. שיר חורף מושלם של הקיור ורוברט סמית', האיש שאם העצב היה לובש צורה הוא בטוח היה נראה כמוהו.

A-ha- Summer Moved On .1

"עונות לא יכולות להישאר לנצח…"

מה זה? שיר פופ רחמנא ליצלן? א-הא? הם עוד קיימים? אז כן, כן ו…. מסתבר שכן. איך שלא תסובבו את זה מדובר בשיר סוף הקיץ ותחילת החורף האולטימטיבי. להקת א-הא בקאמבק מפואר עם השיר הזה שיצא בשנת 2000 מתוך האלבום Minor Earth Major Sky שכבש את המצעדים בכל רחבי אירופה. השיר מתחיל בנגיעות גיטרה קלאסית עם כלי מיתר ברקע ונמשך עם קולו המיוחד (והמדהים אפילו אפשר לומר) של מורטון הרקט, סולן הלהקה שבשיר הזה אף מחזיק בשיא גינס על שירת תו יחיד לאורך הכי הרבה זמן בשיר פופ, 20.2 שניות. לא מגיע לו על זה לפחות לייק?

היו קרובים להיכנס:

Guns n' roses- November rain
Red hot chili peppers- The zephyr song
Neil Young- Harvest Moon
U2- October

40 עובדות מדהימות על מוזיקה שירעידו לכם את הזאניים
10 שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם
10 אלבומים שהיו בכל בית בישראל בשנות ה-90
10 אמני גילטי פלז'ר שכולם אוהבים לשמוע

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!
thecure
באנר מועדון תרבות