10 שנים ל- Merriweather Post Pavilion של אנימל קולקטיב

יש כל כך מעט אלבומים שמצליחים לשנות את הצורה בה אנחנו שומעים מוזיקה אבל Merriweather Post Pavillion הוא כזה ואפילו יותר.

ציון המועדון: ★★★★★

לאחר ששיחררו את אלבומם השביעי, Strawberry Jamהחליט ג'וש דיב, גיטריסט אנימל קולקטיב- הרכב האינדי, אקספרימנטלי, אלקטרוני, פסיכדלי ומה שתרצו, מבולטימור, לקחת פסק זמן מעשייה מוזיקלית. כתוצאה מכך החליטו חברי הלהקה הנותרים לכתוב שירים ללא התייחסות לגיטרה בכלל. העניין הזה לא היה חדש ברפרטואר של אנימל קולקטיב שתמיד התהדרו במוזיקה ניסיונית, אבל הפעם הם החליטו ללכת עם זה עד הסוף.

בהשפעת אלבום הסולו השלישי של מייסד הלהקה, פנדה בר (הגאון!), שכללה הלהקה את השימוש שלה בכלים אלקטרוניים ובעיקר בסמפלרים. התוצאה היא שכבות על גבי שכבות של סאונד שיוצרים את Merriweather Post Pavillion, אלבומם השמיני שהתקבל בהתלהבות ששמורה לאלבומים יחידי סגולה. "אחד מציוני הדרך האמריקאיים של המאה הנוכחית" הוא כונה במגזין Uncut והם לא הגזימו, זה באמת אלבום יחיד במינו.

אחד עשר שירים מרכיבים את Merriweather Post Pavillion, אחת מפסגות היצירה האלקטרונית, הפסיכדלית והאוונגרדית שידענו. אחד עשר שירים שיוצרים חוויה מרגשת, נוגה, הזויה ומטורפת של צלילים שנכנסים לך לנשמה ולא מרפים. זוהי יצירה מטלטלת שכמו רכבת הרים לא תשאיר אתכם משועממים לרגע.

"האם אני באמת כל הדברים שסובבים אותי?"

לא פשוט להתחבר ל- Merriweather Post Pavillion. זה לא אלבום נגיש ולא מיידי, אבל הוא כן מסוג האלבומים שגם אם לא מתחברים אליהם מאיזושהי סיבה, אי אפשר שלא להעריך אותם. את הרצון לדחוף את גבולות המוזיקה לקצה, את יצר ההרפתקנות ואת הניסיון לחדש ולא להישאר סטטיים. במובן הזה אנימל קולקטיב תמיד היו חלוצים והפעם יותר מתמיד.

שתיים וחצי הדקות הראשונות של In the Flowers שפותח את האלבום עוד יכולות להישמע "תמימות" משהו, אבל זה רק השקט שלפני הסערה כי לפתע ובלי הכנה מוקדמת כמעט הוא הופך למפץ מוזיקלי אדיר לפרצוף. פרץ חסר מעצורים של יופי שמיימי שיביא כל בן אדם לסף דמעות. 

My Girls, השיר הכי מפורסם מהאלבום שמגיע ישר לאחר מכן, הוא כבר אחד משירי הפופ הגדולים שנכתבו אי פעם וכן, זה מצחיק לכתוב "פופ" בהקשר של אנימל קולקטיב. אפשר אולי להתפשר על "פופ מתקדם" אבל התוצאה לא תשנה. מדובר בשיר מושלם(!) שאוצר בתוכו תקווה כל כך קטנה לפשטות ואהבה. "לא אכפת לי מדברים חומריים או מסטטוס חברתי, אני רק רוצה 4 קירות לבנות שלי" שר פנדה בר ומאוד קשה שלא להאמין לו.

"האם גם אתה מפחד?"

Also Frightened שמגיע לאחר מכן הוא אחד השירים המבריקים והנוגים ביותר העוסק בחוויית ההורות הטרייה אבל לא מהזווית הרומנטית, אלא מזאת החרדתית. כיצד הילדים שלנו תופסים את העולם? האם החלומות שלהם יתגשמו? האם המציאות תענה על הציפיות שלהם? 

הדוגמה של Also Frightened ממחישה כי למרות הסאונד העשיר כל כך, השירים מכילים בתוכם גם טקסטים אמיתיים וארציים על ילדות, הורות, צמיחה ומוות. ועם זאת שלא תטעו, זה לא אלבום "כבד" מדי. רוב אלבומי המופת מתיימרים להכיל בתוכם מסרים משמעותיים, אבל Merriweather Post Pavillion מוצא את האיזון המופלא בין הראש לבין סתם כיף טהור, כמו שמוכיח Summertime Clothes הקיצי והמדבק בטירוף.

Daily Routine גם הוא חתיכת קסם, Bluish שבא אחריו הוא פסגת מופת נוספת ו- Taste נוגע בשלמות. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא מקור נפלא לחפירה מוזיקולוגית שלא לומר אקדמאית ולכן אחסוך אותה מכם. מה שמדהים הוא שאיכשהו כל הבלילה המוזיקלית הזאת, שמורכבת מכל כך הרבה טקסטורות וקולות מצליחה להתחבר בסינרגיה מופלאה לכדי יצירה אחת קוהרנטית יוצאת דופן.

"לא יעזור לשמור את זה בפנים"

ועם כל השירים המופלאים שיש בו, Brother Sport שסוגר את האלבום, הוא השיר שמצליח לעורר בי הכי הרבה אמוציות. לא משנה כמו עצוב אהיה, כמה בדאון, השיר הזה, שנשמע בהרבה חלקים כמו 'גרייסלנד' של פול סיימון על טריפ, תמיד יצליח לגרום לי לחייך. הוא תמיד ישים הכל בפרופורציה כי האנרגיה שבוקעת ממנו היא משהו שקשה להסביר במילים. הוא עושה לי כל כל טוב עד שהוא יכול פשוט לגרום לי לבכות. 

את השיר כתב פנדה בר בשביל לעודד את אחיו מאט שזמן תקופה לא פשוטה ואיזה כיף לקבל מתנה כזאת מאחיך. כשהתאומים הבנים שלי חגגו את יום הולדתם השלישי, ציטטתי להם בברכה שלי חלק ממילות השיר ואיחלתי להם: "עד שלגמרי תגדלו, יש לכם הזדמנות ממש טובה, להיות אמיתיים ולצעוק הכל חזק החוצה…". השיר הזה מסמל שחרור, את הצורך שלנו לצעוק, לפרוק, לרוץ, להשתולל, להיות אנחנו ולא לשמור שום דבר בפנים, ממש כמו המוזיקה של Merriweather Post Pavillion.

באנר מועדון תרבות

בעידן המוזיקה המודרנית בו האלבום כקונספט מת לטובת הסטרימינג, Merriweather Post Pavillion שייך לזן אחר של אלבומים שמכבדים את עצמם. זוהי יצירה, על כך המשתמע מכך, עם קשר הדוק בסאונד, בליריקה ובתמות שעוטפות את הכל יחד. כמו שהמונה ליזה לא תהיה שלמה ללא המבט החודר בעיניה, כך אם נעלים נדבח אחד מהאלבום הזה, התחושה היא שהוא לא באמת יהיה שלם. 

הגישה הזאת, שרואה באלבום יצירה אחת שלמה ולא אוסף שירים מקריים, מציבה מסגרת קונספטואלית שמאפשרת לנו כמאזינים לחוות את מלוא המשמעות המוזיקלית אליה התכוון המשורר. זה מה שהופך יצירות כמו OK Computer, Dark Side of the Moon, The Suburbs ואחרים לאלמותיים.

כמו יצירות של ג'קסון פולק, כמו סרטים של טרנטינו, Merriweather Post Pavillion הוא אלבום חסר מעצורים, מלא יצירתיות, אמיץ, נועז, מסעיר ופורץ דרך. זה מה שאני דורש שהמוזיקה שלי תהיה וזה מה שהפוך את האלבום הזה ליצירה כל כך מיוחדת. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

האזינו עכשיו לפרק הפודקאסט המלא שלי על Merriweather Post Pavillion!

animal-collective

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s