25 שנה ל-Behaviour של פט שופ בויז

ציון המועדון: ★★★★★ 

אחרי ששלטו במצעדים במחצית השנייה של שנות ה-80 במה שלעתיד יכונה "התקופה האימפריאליסטית" שלהם, שנות התשעים היוו אתגר עצום לפט שופ בויז. הטכנולוגיה המשתנה, המיאוס מסאונד הסינתיסייזר, עלייתן של תתי תרבויות כמו זו של הרייבים באנגליה והאינדי באמריקה, העמידו בספק את היכולת של הצמד המרתק ביותר בתולדות הפופ להישאר רלוונטיים.

באנר מועדון תרבות

אבל למזלם הרב, הבויז מעולם לא שאפו להיות "רלוונטיים". מבחינתם זו אפילו מילת גנאי. הם מעולם לא רדפו אחר ההצלחה ורחמנא ליצלן הם אף פעם לא שאפו להיות חלק מהזרם המרכזי. ניל טננט וכריס לאו, תמיד חיו בעולם משלהם.

וכך אחרי שורת אלבומים שזכו בצדק לכל סופרלטיב אפשרי, יצא ב-22 באוקטובר "התנהגות", אלבום האולפן הרביעי של הצמד שהיווה התנתקות גדולה ממה שעשו עד כה. ה-BPM ירד, הגיטרה של ג'וני מאר מהסמית'ס נכנסה לפעולה והמילים של טננט מעולם לא היו נוגות יותר. לא פלא אם כך שלא המבקרים ולא המעריצים האדוקים ביותר, ידעו איך לאכול את האלבום החדש. הביקורות היו ממוצעות והסינגלים היו רחוקים מלחרוך את המצעדים.

אבל יתכן וכל זה היה רמז למעמד הקאנוני שיצבור האלבום ברבות השנים. הרי ברטרוספקטיבה היסטורית, רוב אלבומי המופת לא זכו לעדנה ביקורתית או הצלחה מסחרית בצאתם (תשאלו את לו ריד ז"ל). בקיצור, מכאן הדרך לספר "1001 האלבומים שאתם חייבים לשמוע לפני המוות" הייתה קצרה.

"מעולם לא חשבתי שאהפוך להיות המפלצת שתמיד חלמתי להיות…"

Behaviour מציג בפנינו פט שפו בויז שונים. בוגרים יותר, מפוכחים יותר ומוזיקליים הרבה יותר. זה מתחיל עם Being Boring, שיר שאני מצטער מראש, אבל אין לי מילה אחרת לתארו חוץ מ"מושלם", המתאר מסע התבגרות מפוכח מלא חוויות, אהבה ואיך אם לא, סוף טראגי. העיקר ש"אף פעם לא השתעממנו". השיר אגב, נבחר על ידי המגזין TIME כאחד מ-100 השירים הגדולים ביותר בכל הזמנים ואין בחירה מוצדקת מזו.

ב- This Must Be the Place I Waited Years to Leave מספר לנו טננט את חוויותיו הטראומתיות מבית הספר הקתולי בו למד בצעירותו, כאשר To Face the Truth מקונן על אהבה מפורקת. הבויז גם לרגע לא נוטשים את הסרקסטיות שכל כך מזוהה עמם ומפגיזים ב- ?How Can You Expect to Be Taken Seriously שמלגלג על הצביעות של כוכבי הרוק שנמצאים כל היום מול עדשת המצלמה בפוזה מיוסרת ומטיפים מוסר לעולם בעודם עומדים על במות ענק ומרוויחים מליונים. אגב, השיר יצא כסינגל כפול יחד עם גרסת כיסוי "דיסקואית" משהו ל-"Where the Streets Have No Name של U2 במאש-אפ (לפני שמישהו בכלל חשב על המילה הזאת יחד עם I Can't Take My Eyes off You) של פרנקי ואלי. שככה בטעות לא תפספסו למי באמת מתכוונים הבויז. העקיצה הקטנה הזאת, מתמצתת אולי את כל הקריירה של הפט שופ בויז כאמני פופ אינטליגנטיים וחריפים במיוחד.

"ערימה של טוסטים והבטחות מנופצות…"

Behaviour מכיל בתוכו בסך הכל 10 שירים, אבל 10 שירים שכל אחד ואחד מהם פוגע בלב כמו חץ בחלק האדום של המטרה. It's Only The Wind החורפי מצליח לצמרמר גם אחרי 25 שנים, The End of the World יביא אתכם לסף דמעות, Nervously ילטף אתכם ברכות ו- Jealousy יגרום לכם להצטער שהשיר, ואיתו גם האלבום, מסתיימים.

אבל מעבר לערכו האמנותי והמוזיקלי, ב- Behaviour מצליחים הפט שופ בויז להוכיח (למי שעדיין לא השתכנע), שמוזיקת הפופ אותה הם יוצרים היא מוזיקה שלא ניתן להתעלם מערכה האמנותי, או במילים פשוטות יותר, שגם מוזיקת פופ יכולה להיות אמנותית. זהו הניצחון הקטן שלהם וההוכחה לעולם הרוק הספקני, כי לא רק מי שאוחז בגיטרה או במקלות תופים יכול לעשות מוזיקה "רצינית", "אמיתית", "אותנטית" וכל סופרלטיב אחר שאתם יכולים לחשוב עליו. גם אמנים שבמהותם הם אמני פופ המקדשים את המקלדת והמחשב יכולים ליצור מוזיקה על זמנית, מרגשת ומהדהדת גם במרחק של 25 שנה.

אז אם גם אתם ספקנים ולא מאמינים שלהקה שמכילה את השם "בויז" יכולה ליצור מוזיקה מרתקת, מרגשת ואלמותית, כותב שורות אלה ממליץ לכם בחום לפתוח את הראש, להתנתק מכל מה שחשבתם שאתם יודעים על הפט שופ בויז, ופשוט ללחוץ פליי על Behaviour. אני מבטיח שלא תצטערו.

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

BEAH

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “25 שנה ל-Behaviour של פט שופ בויז

  1. ממצה אבל נכון.. תשאלו את רובי ווילאמס לדוגמא..שזה האלבום האהוב עליו.. את אקסל רוז.. שכתב את NOVEMBER RAIN בהשפעת ה OCTOBER SYMPHONY באלבום ואפילו את דפש ששמעו את SO HARD וכתבו את כן ,כן.. ENJOY…

    אהבתי

    • היי אריאל. תודה על התגובה.
      אכן האלבום השפיע על המון אמנים ביניהם למרבה ההפתעה גם אקסל רוז.
      רק תיקון בנוגע לדפש מוד. Violator שלהם יצא חצי שנה לפני Beahaviour ולמעשה סאונד הגיטרות ב- The End of the World הוא ניסיון לחקות את אותו סאונד מ-Enjoy The Silence. שני אלבומים גדולים בכל אופן.

      אהבתי

  2. פינגבק: פופ מתקדם: 30 שנה ל- Introspective של פט שופ בויז | מועדון תרבות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s