כתבתי כאן בעבר על אמנים ענקיים ששחררו אך ורק אלבום אחד. עכשיו קבלו רשימה של להקות וזמרים ששחררו רפרטואר שלם של אלבומים אבל מתוכם רק אחד היה באמת טוב. כאילו, טוב ברמה שכל השאר מחווירים לידו. אם תרצו, פרץ יצירתיות שלעולם לא שוחזר יותר.
Interpol- Turn On the Bright Lights
למרות שהשתייכה באופן מובהק לגל הלהקות של תחיית רוק הגראז'ים שכבש את העולם בתחילת שנות ה- 2000, אינטרפול תמיד הייתה חריגה בנוף.
בעוד הסטרוקס, היה יה יה'ז, TV on the Radio ואחרות הושפעו מהרוק האמריקאי של הסבנטיז, מקורות ההשראה של אינטרפול הגיעו מעבר לים מאמני הפוסט-פאנק הבריטיים דוגמת ג'וי דיוויז'ן והקיור. כפועל יוצא מכך גם הסאונד של ההרכב נטה לעגמומיות אפלה בניגוד לפרץ החיות שאימצו אחיותיה לז'אנר.
בדיעבד ה"זרות" הזאת היא זאת אשר נתנה ל- Turn On the Bright Lights, אלבום הבכורה של ההרכב, את הבידול לו הוא היה זקוק בשביל לפרוץ בענק.
זאת לא תהיה הגזמה לומר שיצירת הביכורים המופלאה של ההרכב הייתה מן הגדולות שיצאו באותו עשור והיא השפיעה על דורות של אמנים ביניהם: The Killers, The xx, Editors ועוד רבים אחרים.
אלבומם השני של אינטרפול, Antics, עשה קולות של מתחרה אבל במבחן הזמן Turn On the Bright Lights נשאר עד היום המגנום אופוס של ההרכב ללא מתחרים ולגמרי בצדק.
Travis- The Man Who
אחרי שגעון הבריטפופ שסחף את בריטניה ואת העולם, לקראת סוף שנות התשעים חזרו הבריטים לנמנם וחיבקו את תנועת הפוסט-בריטפופ, גל להקות שהמירו את הדיסטורשן בכלים אקוסטיים ואת הטירוף בשירים אישיים ושקטים.
ממובילות הגל הזה הייתה להקת טראוויס הסקוטית שעם כל הציניות שהיא בדרך כלל סופגת, סיפקה במאי 1999 סגירה הולמת, מלנכולית ומופלאה לעשור הזה בדמות אלבומה השני, The Man Who.
תחילה קיבל האלבום ביקורות לא מחמיאות על היותו שקט ומינימליסטי יותר מקודמו אך זה מסתבר בדיוק מה שהממלכה הבריטית הייתה צריכה בעידן הזה: קצת שקט וחשבון נפש ו- The Man Who סיפק בדיוק את זה.
האלבום הנפלא הזה העיף את טראוויס עד לגג העולם ופתח את הדלת לעוד המון להקות שיגיעו אחריה, בדיוק כמו הבאה ברשימה.
לאורך השנים טראוויס שיחררו עוד לא מעט שירים יפים ואלבומים לא רעים בכלל, אבל אף אחד מהם לא הגיע לקרסוליים של ההצלחה או האיכות שהציג The Man Who.
Coldplay- A Rush of Blood to the Head
כתבתי כאן בעבר באריכות על איך בזכות ההצלחה של The Man Who קיבלה קולדפליי כרטיס כניסה לעולם המוזיקה הבריטי, ובאמת Parachutes המשיך את הקו האקוסטי מלנכולי של הפוסט-בריטפופ ו- The Man Who בפרט.
אך בעוד שאלבום הבכורה של קולדפליי העניק לה הצלחה רבה בארץ מולדתה, A Rush of Blood to the Head כבר היה סיפור אחר לגמרי. גם שונאיהם הגדולים ביותר של כריס מרטין וחבריו לא יוכלו להכחיש שמדובר באלבום מעולה שראוי לכל סופרלטיב.
הייתי בארצות הברית בזמן שהאלבום הזה יצא ואני זוכר עד היום איך שהיו שלטים שלו בכל מקום ואנשים עפו עליו, לא דבר שבשגרה כאשר מדובר על להקה בריטית באמריקה.
מאז קולדפליי התעצמו לכדי מפלצת ענקית נטולת נשמה אבל אלבומה השני תמיד יזכר כזה שהתחיל הכל וככזה אשר מוכיח שפעם להרכב הזה היה גם לא מעט כישרון ובעיקר נשמה.
Death Cab For Cutie- Transatlanticism
בן גיברד הוא האדם היחיד שזכה להכלל גם ברשימה הזאת וגם ברשימה הקודמת שלי על אמנים ענקיים שבאופן מפתיע שחררו רק אלבום אחד. אז כתבתי עליו בהקשר של האלבום החד פעמי והמופלא שהוציא יחד עם המפיק, ג'ימי טמבורלו, Give Up תחת השם The Postal Service, אבל גם בלהקת האם שלו הוא יכול היה לעשות הרבה יותר מאשר לשחרר יצירת מופת אחת בלבד.
בן גיברד זכה לאחד הקולות הכי יפים ששמעתי בחיי (באמת אני לא מגזים) וגם לכישרון לא מבוטל אבל זה לא הספיק לו וללהקה בהנהגתו לשחרר יותר מאלבום בודד שהפך קלאסיקה.
אלבומם הרביעי של Death Cab For Cutie הוא אלבום בוגר, כתוב היטב, מופק היטב ומלא בצלילים שרק מחכים להטביע אותך לתוכם. זו יצירה שיצאה בנקודה בהיסטוריה בה המון קהלים יכלו להתחבר אליה כמו לדוגמה מי שמאסו בנו-מטאל הכבד, אלה שגילו את ה"אימו" או מי שחיפשו את התשובה האמריקאית לפוסט-בריטפופ.
עד היום Transatlanticism נחשב לאחד האלבומים הכי משפיעים בעשור הראשון של המילניום וזה לא פחות מטרגדיה לחשוב איך הרכב עם כל כך הרבה כישרון ופוטנציאל לא הצליח לשחזר אפילו במעט את פרץ היצירתיות של אותו יצירה מופלאה.
Television- Marquee Moon
בניגוד לרוב הלהקות כאן, Television שחררו שחררו רק שלושה אלבומים שכולם זכו אמנם לאהדת הביקורת אבל רק אחד העפיל על כולם בצורה משמעותית. אני מדבר כמובן על Marquee Moon.
עם יציאתו, והאמת גם היום, אף אחד לא כל כך יודע איך להגדיר את האלבום הזה. זה פאנק? זה Lo-Fi? זה Garage Rock? אבל האמת היא שזה לא משנה שמדובר ביצירה שהיא לא פחות מפורצת דרך.
מצד אחד ב- Marquee Moon אין את ה"לכלוך" הפאנקיסטי אך מן העבר השני אין לי את היומרנות של אמני הרוק של התקופה, לכן הוא מצליח לבלוט ולזרוח גם היום.
על אלבומם השני של ההרכב, Adventure, כבר נכתב ב'רולינג סטון' כי הוא "מאכזב וחסר את המתח והמיסתוריות של אלבום הבכורה". תכלס הם צודקים ובדיוק בגלל זה עד היום Marquee Moon נשאר המגנים אפוס היחיד של Television.
Alanis Morissette- Jagged Little Pill
אחרי שמאסה בלהיות זמרת Teen Pop במולדתה קנדה, נדדה אלאניס מוריסט כל הדרך ללוס אנג'לס והצטרפה לגל הרוק האלטרנטיבי שכבש בתחילת הניינטיז את העולם.
לא יאמן שאותה זמרת שאחראית על Jagged Little Pill, אחד מאלבומי הרוק הנשי הגדולים והמשפיעים בכל הזמנים, היא גם אותה זמרת שאחראית על שירי הטראש שממלאים את שני אלבומיה הראשונים. אבל השינוי הזה כאמור עשה לה רק טוב ואלבומה השלישי הוא קלאסיקה שנשמעת מדהים ורלוונטי גם היום. אממה, כמו הרבה אמנים אחרים לפניה גם מוריסט לא ידעה לתעל את ההצלחה והמוזה ליצירות חזקות נוספות.
לאחר שהגיעה לפסגת האולימפוס החליטה מוריסט ללמוד יוגה ולטוס למזרח כאילו סיימה 3 שנים בגבעתי. את תוצאות החיפוש העצמי הזה ניתן לשמוע באלבומה הבא, Supposed Former Infatuation Junkie והמפוהק. משם הדרך לאבדון הייתה קצרה.
מוריסט עדיין משחררת אלבומים ואת מה ששלה אף אחד לא יוכל לקחת ממנה, אבל Ja1gged Little Pill תמיד תשאר היצירה הבאמת גדולה היחידה שלה.
Animal Collective- Merriweather Post Pavilion
אני באמת אוהב את אנימל קולקטיב. לאורך השנים הם שחררו יצירות מרתקות שדחפו את גבולות הפופ והאלקטרוניקה לקצה, אבל חייבים להודות באמת, שום אלבום שלהם לא באמת מגיע לקרסוליים של Merriweather Post Pavilion המופלא שלהם. מדובר ביצירה רדיקלית, מונומנטלית וחד פעמית עד שפשוט בלתי אפשרי להתחרות בה.
הבעיה היא שכמו שחקן שהפך להיות כל כך מזוהה עם דמות אחת עד שלא מלהקים אותו לסרטים אחרים, כך Merriweather Post Pavilion עומד בגאון מעל כל הדיסקוגרפיה הענפה של אנימל קולקטיב ומטיל עליה צל כבד שבלתי אפשרי, וגם לא בטוח שצריך, להשתחרר ממנו.
MGMT- Oracular Spectacular
כמו פתיל שנדלק וזוחל לו לאיטו אל עבר הפצצה, כך גם לאלבום הבכורה של MGMT לקח זמן להתלקח, אבל כשזה קרה הפיצוץ היה גרעיני. מדובר באלבום של צמד יוצרים צעירים ורעבים שהתפוצצו עם יצירה לא פחות ממפעימה שמשלבת רוק, פסיכדליה, פופ ועוד מגוון ז'אנרים בצורה שהיא לא פחות ממושלמת.
יש אמנים שחיים שלמים ינסו ולא יצליחו לכתוב קלאסיקות כמו Kids, Electric Feel או Time to Pretend שהוא בקלות אחד השירים האהובים עלי אי פעם.
הבעיה של MGMT הייתה שאחרי אלבום כל כך טוב, כנראה שנגמרו להם הרעיונות כי מלבד כמה יציאות פה ושם, אף אלבום שלהם לא הצליח לגרד את היופי והקסם של Oracular Spectacular.
Nirvana- Nevermind
אל תהרגו אותי אבל עם כמה ש- Bleach ו- In Utero טובים, בואו, הם לא באמת ברמה של Nevermind. אהיה קיצוני עוד יותר ואומר ש- Bleach קיבל יחס רק אחרי שנירוונה הפכה להיסטריה ולגבי In Utero פשוט אצטט את NME שכתבו בביקורת שלהם על האלבום: "כממשיך דרכו של אחד מהאלבומים הטובים ביותר בעשור האחרון, In Utero לא בדיוק שם".
האמת היא שבאמת קשה להתעלות על פרץ יצירה חסר תקדים כמו Nevermind. מדובר באלבום שהגדיר דור אבל גם אם מתעלמים מזה (עד כמה שהדבר אפשרי) אז מגלים שהוא פשוט הרבה יותר טוב מאחים שלו. כאילו, הרבה הרבה הרבה יותר טוב.
Sinéad O'Connor- The Lion and the Cobra
עם כל המיתולוגיה והכותרות שיצרה, בסוך היום שינייד אוקונור שחררה רק אלבום אחד באמת, אבל באמת טוב וזה לא האלבום שכולל את Nothing Compares 2 U.
בעידן בו "בנות רק רצו לכייף", אלבום הבכורה של שינייד אוקונור היה אמיץ, חד ומאתגר. השירים נכתבו כולם ככלי לרפא את נפשה הפצועה של הזמרת ואת האותנטיות הזאת אי אפשר לזייף וכנראה גם לא לשחזר.
העליות, המורדות, הנפש המיוסרת לצד החלטות מקצועיות גרועות גרמו לקריירה של אוקונור לדעוך ובפועל להפוך לאחת המבוזבזות בהיסטוריה. נו, לפחות תמיד יהיה לנו את The Lion and the Cobra ואת הקאבר ההוא לפרינס.
The Strokes- Is this it
תקשיבו הסטרוקס היא אחת הלהקות האהובות עלי. אני מכיר את כל הדיסקוגרפיה שלהם מלפנים ומאחור ובעוד שאני נהנה מכל האלבומים שלהם, אין מה לעשות, כיצירה שלמה ומושלמת, אף אלבום לא מגיע לרמה של Is this It.
כתבתי בעבר בהרחבה של כך ש- Room on Fire, אלבומם השני לא מקבל את הכבוד הראוי לו ואני עדיין סבור כך, אבל את החד פעמיות של Is This it ואת מה שהוא עשה לקריירה של ההרכב אי אפשר לשחזר.
מעבר לכך, האלבום הזה לא רק מדהים ביופיו אלא בעל השפעה חסרת תקדים. זוהי יצירה שהגדירה תקופה, דור, ז'אנר ואת הדברים האלה מסתבר לא ניתן לשחזר בקלות.
Tracy Chapman- Tracy Chapman
אלבום הבכורה של טרייסי צ'פמן הוא לא רק אלבום מדהים הוא גם אלבום חשוב. זהו מסמך היסטורי, חברתי ופוליטי ראשון במעלה שמוכיח את העצמה של המוזיקה הפופולארית להעביר מסרים בעלי ערך בצורה שתהדהד שנים קדימה.
אין מספיק מילים שיוכלו לתאר עד כמה האלבום הזה יפה או עד כמה הוא נוגע, מרגש וכנה ולכן אני יכול להבין מדוע צ'פמן מעולם לא הצליחה להתעלות עליו.
מי שהמשיך הלאה עם צ'פמן יודע שלא נגמרו לה הדברים לומר ולכן קשה בדיוק לשם את האצבע על הסיבה המדויקת שבגללה היא לא המשיכה לשמור על אותה איכות אבל היי, מאסטרפיס אחד עדיף על כלום.
Bloc Party- Silent Alarm
ב- 2005, בדיוק באמצע העשור הראשון של המילניום החדש, התפוצצו Bloc Party עם אלבום בכורה מלא אנרגיה ומפוצץ להיטים. האלבום היה שונה בנוף של אותה תקופה והשירים בו זכו לכינוי "דאנס-רוק" בגלל המקצב המהיר שלהם והחשק שעושים עושים פשוט לקום ולרקוד. דמיינו לעצמכם אלבום שהוא קצת ניו אורד, קצת The Chemical Brothers, קצת ליברטינס ותקבלו את Silent Alarm.
אולי כל האנרגיה הזאת גרמה ללהקה להתעייף כי מאז, למעט כמה יציאות פה ושם, הם לא ממש הצליחו לשחזר את פרץ הטירוף החד פעמי של אותו אלבום אלא רק הלכו ודעכו עד שהפכו לסיוט של כל יוצר: לא רלוונטיים.
Keane- Hope and Fears
אני מודה שאלבום הבכורה של הלהקה הבריטית הוא לא בדיוק כוס התה שלי אבל לאימפקט ולהצלחה שזכה לו בצאתו אי אפשר להתכחש. מעבר לעובדה שמדובר באלבום הנמכר ביותר בממלכה המאוחדת ב- 2004 שהגיע עד עכשיו למכירות של פלטינה כפול 9(!), זוהי יצירה שהשפיעה רבות על המוזיקה של העשור הראשון של שנות האלפיים ודחפה להקות כמו Snow Patrol, Razorlight, Kaiser Chiefs להצלחה כבירה.
לא אגזים אם אומר שמדובר באחד האלבומים הכי אהובים בהיסטוריה הבריטית, חבל רק מבחינת Keane שהם לא ידעו כיצד למנף את ההיסטריה.
בעוד Hopes and Fears הושווה לקלאסיקות כמו Definitely Maybe ואחרות, אלבומיהם הבאים של הלהקה לא זכו לטעום את אותו טעם ההצלחה החד פעמי וההרכב רק הלך ודעך עד עצם היום הזה למעשה.
הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.