15 שנה ל- Room on Fire של הסטרוקס

אלבומם השני של החבורה מניו יורק שאחראית לתחייתו של הרוק בתחילת המילניום, לא מגיע לפסגות של קודמו אך עדיין לא ראוי לחותמת "האלבום המאכזב" שדבקה בו.

ציון המועדון: ★★★★☆

באנר מועדון תרבות

אחת מהקונספציות שאני הכי שונא במוזיקה היא "תסמונת האלבום השני". אותה גישה מוטעית ומפגרת שהאלבום השני לעולם לא יצליח לשחזר את ההצלחה והאיכויות של אלבום הבכורה. בעוד שאפשר למצוא לתיאוריה הזאת כמה צידוקים, אני יכול לחשוב בכיף על רשימה מכובדת של אמנים שהאלבום השני שלהם עולה עשרות מונים על אלבום הבכורה שלהם.

'רדיוהד', 'פט שופ בויז', 'נירוונה', 'דאפט פאנק', 'ביורק', 'פיקסיז', בוב דילן, (להמשיך?), כולם הפציצו באלבומים שניים מדהימים שהמשיכו לקריירות מדהימות עוד יותר. ובכל זאת המושג הזה "תסמונת האלבום השני" עדיין קיימת ובועטת אצל מבקרי מוזיקה, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך הוא Room on Fire שכבר 15 שנה סופג ביקורות על כך שהוא הרבה פחות טוב מ- ?Is This It וממש לא בצדק. 

"החדר עולה באש בזמן שהיא מתפשטת…"

ב- 30 ביולי 2001 שחררו הסטרוקס האלמוניים את ?Is This It שיהפוך בין לילה לקלסיקה ואת הלהקה להיסטריה. בזכות האלבום זכה הרוק לתחייה מחודשת והפך שוב לדבר הכי מגניב על הפלנטה. הוא גם פתח את הדלת לאמנים כמו 'הווייט סטרייפס', 'קינגס אוף ליאון', פרנץ פרדיננד', 'יה יה יה'ז' ואחרים, שישתלטו במחצית הראשונה של העשור על המיינסטרים ויחזירו לדיסטורשיין את הכבוד שעשה רושם שאבד לו.

במצב העניינים שנוצר לא היה שום סיכוי לסטרוקס להוציא אלבום שיתעלה על ?Is This It . לא משנה מה הם היו רוקחים באולפן, כל אלבום שיצא אחר יצירה חד פעמית שכזאת נידון לחיות בצילה, ואתם יודעים מה? זה בסדר ואפילו מובן. אבל מכאן ועד לערימות הביקורת שסופג Room on Fire כבר 15 שנה המרחק הוא ארוך מאוד. 

15 שנה ל- ?Is This It של הסטרוקס

אם רוצים להיות ממש מדויקים אז בצאתו קיבל האלבום השני של הסטרוקס, שיצא באוקטובר 2003, ביקורות די חיוביות בסך הכל. אבל לאורך השנים משהו השתבש ו- Room on Fire הפך לחתול השחור של הלהקה. האח הפחות מוצלח. אבל האמת היא שמדובר שהן מבחינת הסאונד והן מבחינת הטקסטים הנעריים ומלאי החרמנות של קזבלנקס, מדובר באלבום שהוא לא אח קטן, אלא ממש תאום לקודמו. 

"הסטרוקס לא התפתו לשנות ולתקן סאונד שלא צריך שום תיקון…" נכתב על האלבום בביקורת חיובית ב'רולינג סטון', וזה לגמרי נכון. בנקודת הזמן הזאת לא הייתה שום סיבה ללהקה לשנות ולהתנסות בדברים חדשים בשביל לצאת "חדשניים" והכל. זה יגיע בשלב מאוחר יותר.

באנר מועדון תרבות

גם לי לקח לא מעט זמן להתקדם מ- ?Is This It ולשמוע מה עוד יש ללהקה להציע. אבל אני זוכר עד היום את השנייה המדויקת בה האזנתי ל- ?What Ever Happend שפותח את האלבום ואיך עפתי לאוויר. כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה נעורים יש בשיר הזה. ההתאהבות הייתה מיידית. 

Reptilia שמגיע לאחר מכן הוא חתיכת שיר אדיר שמצליח להכניס אותי לטירוף בכל פעם מחדש ועל Automatic Stop אין מה לדבר. בכלל החלק הראשון של האלבום (עד Between Love & Hate כולל), הוא יצירת רוק משובחת שלא נופלת משום אלבום רוק אחר שיצא בעשרים השנים האחרונות כאשר גם The End Has No End ו- I Can't Win מהווים סגיר נפלא לאלבום שלהגיד עליו אנדרייטד יהיה אנרדייטד.

"אני רוצה שישכחו אותי…" 

בסופו של דבר מי שיקבע אם Room On Fire יחיה לנצח הם לא המבקרים אלא הקהל ואני זוכר שכל פעם שלימדתי את אחד מתלמידי ותלמידות הגיטרה שלי שיר מתוכו הם התלהבו בטירוף והתאמנו עליו ללא הפסקה. 

אז לא, Room On Fire הוא לא ?Is This It והאמת היא שאני אוהב את Angles המושמץ ואת Comedown Machine המעולה אפילו יותר. אבל עדיין מדובר באלבום רוק אדיר שהסיבה היחידה שהוא לא זכיר יותר היא בגלל אחיו הבכור והמוצלח.

"אני רוצה שישכחו אותי" זועק קזבלנקס ממש בפתיחת האלבום כאילו מבקש מכולם להתקדם מהצל של המאסטרפיס הראשון שלו. אני בכל אופן לא אשכח אף פעם את Room on Fire, אתה יכול להיות רגוע ג'וליאן. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

StrokesPMVH010411-2

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

מכת בכורות- עשרת אלבומי הבכורה הגדולים ביותר

לכבוד חג הפסח וכשירות לציבור, המועדון גאה להציג, 10 אלבומי בכורה מופתיים שקרעו את מבחן הזמן ושמו את האמנים שיצרו אותם על המפה!

The Strokes – Is This It? – 2001

אחרי הטירוף של הגראנג' והבריט-פופ, לקראת סוף שנות ה-90, נכנס הרוק לתרדמת עמוקה שהגיעה לקיצה רק ב-2001 עם ההתפרצות המחודשת של רוק הגראז'ים בהנהגתם של הסטרוקס. עם מעילי עור, ג'ינסים צמודים וטקסטים על חרמנות נעורית, החזירו ג'וליאן קזבלנקס והסטרוקס את הרוק למרכז הבמה והשפיעו על דור חדש אל אמנים כמו ארקטיק מאנקיז, הקילרס, קינג אוף ליאון ועוד.

Elvis Presley – Elvis Presley – 1956

אלבום הבכורה של של אלביס פרסלי הוא הרבה יותר מסתם עוד אלבום משובח, זוהי נקודת ציון היסטורית של ממש בהתפתחות המוזיקה הפופולרית. זהו אלבום הרוק הראשון שהגיע לראשי המצעדים, הראשון שמכר למעלה ממיליון עותקים והוא ללא ספק אחד מהרגעים המכוננים שהביאו את הרוקנ'רול למיינסטרים.

אבל כמובן שמעבר לערך ההיסטוריה שלו, אלבומו המלא הראשון של "מלך הרוקנ'רול", פשוט מפוצץ בשירים טובים ובמוזיקה מלאת נשמה וגרוב שמוכיחה שגם אחרי כל כך הרבה זמן כשזה מגיע לרוקנ'רול, אין עוד מלבדו.

Guns N' Roses – Appetite For Destruction – 1987

בין כל להקות הרוק והמטאל המצועצעות של שנות ה-80, גאנז אנד רוזס בלטו כמי שנתנו בראש בלי התנצלויות ובלי להתקלח יותר מדי. בעידן הבון ג'ובי, פויזן, ואן היילן ואחרות, המוזיקה והבלתי מתפשרת של 'השושנים' הייתה הדבר הכי מלא חיים וטירוף שקיבלנו בעשור הזה. החיבור בין הכריזמה הבלתי נגמרת של אקסל לגיטרה של סלאש, יצרה את אלבום הבכורה הנמכר של העשור ואת אחד המשפיעים בתולדות הרוק הכבד.

Arctic Monkeys – Whatever People Say That's What I'm Not – 2006

אלבום הבכורה של ארקטיק מאנקיז הוא חתיכת תצוגת תכלית של רוק בריטי בועט, שנון, צעיר וחצוף שמוכיח שיש חיים אחרי אואזיס והליברטינז. Whatever People Say הוא לא אלבום קונספט אבל התכנים בו סובבים את הברים והרחובות הצדדיים של אנגליה על שלל טיפוסיה המפוקפקים והמגניבים כאחד. זה מן אלבום כזה שמלא רוח נעורית שעושה לך חשק עז לחזור לגיל 16, לתפוס גיטרה ולהתקרחן על החיים שלך. וגם, פשוט לא יאמן שאלכס טרנר היה פחות מבן 18 כשהוא כתב חלק מהטקסטים באלבום הזה. פשוט נהדר.

לא תפרגנו בלייק? תוצאת תמונה עבור ‪SMALL FACEBOOK ICON‬‏

The Stone Roses – The Stone Roses – 1989

בשנת 2000, מגזין המוזיקה המפורסם, ה-NME, בחר באלבום הבכורה של הסטון רוזס לאלבום הבריטי הטוב ביותר בכל הזמנים. לא הרולינג סטונס, לא אואזיס, לא הביטלס, The Stone Roses הוא האלבום הבריטי הטוב ביותר בהיסטוריה. ואם אתם חושבים ש-NME השתגעו או שהם חריגים, אין לכם מושג עד כמה אתם טועים. אלבום הבכורה של הלהקה (והיחיד שבאמת חשוב ברפרטואר שלה הכולל בסך הכל 2 אלבומים) הוא אחד האלבומים האהובים בהיסטוריה הבריטית ואחד החשובים שבהם.

The Stone Roses מציג שילוב מושלם בין מוזיקת האינדי הבריטית של שנות ה-80 וסצנת "מאדצ'סטר" יחד עם תרבות הרייבים וה-LSD שלימים תכונה "קיץ האהבה השני". למעשה כמעט כל הופעה של הלהקה הסתיימה ברייב מטורף של ריקודים וסמים אל תוך הלילה. פריצת הגבולות המוזיקליים והגישה "העצמאית" האלטרנטיבית, הניחה את הבסיס למה שיהפוך בעתיד להיות הבריט-פופ.

The Doors – The Doors- 1967

לא רק שאלבום הבכורה של 'הדלתות' מתהדר בטקסטים המורכבים והאמנותיים של ג'ים מוריסון שהוכיחו שגם רוק יכול לגלם בתוכו מסרים עמוקים, גם מוזיקלית מדובר באלבום פורץ דרך. ריי מנזרק, רובי קריגר, וג'ון דנסמור מתחו את גבולות הרוק של התקופה לקצה ואימצו (יש היאמרו אף המציאו) את הרוק הפסיכדלי.

קלידי 'הפנדר רודס' של מנזרק יחד עם קולו המיוסר והטקסטים המופלאים של מוריסון היו מפגן יכולת של להקה חד פעמית שעד היום נחשבת לאחת הגדולות בתולדות הרוק ולגמרי בצדק. רק לחשוב על השירים Light My Fire, Alabama Song, Break On Through The End בתוך אלבום אחד מספיק בשביל להגדיר אותו כאחד הבאמת גדולים בהיסטוריה.

Arcade Fire- Funeral – 2004

צריך הרבה אומץ בשביל לקרוא לאלבום הבכורה שלך "הלוויה" אבל זה בדיוק מה שעשו ארקייד פייר. רבים מקרוביהם ובני משפחתם של חברי הלהקה הלכו לעולמם בזמן עבודתם המוזיקלית המשותפת ולכן זה היה בלתי נמנע שתחושת המוות תחלחל גם לאלבום הבכורה של ההרכב הקנדי.

אווירת הנכאים הקשה אך המלטפת התחברה בצורה נפלאה לאינדי-רוק ולכלי המיתר הקלאסיים שיחד יצרו את אחד מאלבומי הבכורה המרגשים, העצובים והאמיצים שנוצרו אי פעם.

Oasis – Definitely Maybe – 1994

מי היה מאמין ששני אחים מובטלים ואלכוהוליסטים בני 20+ ממנצ'סטר יהיו חתומים על אחת המהפכות המוזיקליות הגדולות ביותר בהיסטוריה של האי הבריטי. אבל זה בדיוק מה שקרה עם ליאם ונואל גאלאגר כאשר הקימו את אואזיס.

אלבום הבכורה של הלהקה, Definitely Maybe מ-1994, הפך בין לילה את האחים גאלאגר לכוכבי על ואת ה'בריט-פופ' לז'אנר הכי חם על הפלנטה. עם שירים על סמים, מצוקה חברתית, רצון לברוח משגרת החיים האפורה אל הנחמה הנמצאת בסיגריות ובאלכוהול, ביטאו אואזיס טוב יותר מכל להקה אחרת באותה התקופה את קולו של מעמד הפועלים שכורע תחת העומס וחולם על מציאות אחרת. תוסיפו לכך את טונות הכריזמה של ליאם ואת היכולת המופלאה של נואל לכתוב שירי פופ-רוק מושלמים והרי לכם קלאסיקה שרק הולכת ומשתבחת עם השנים.

Jeff Buckley – Grace – 1994

המחשבה הראשונה שקפוצת לראש כשמסיימים לשמוע את Grace, אלבום הבכורה של ג'ף באקלי, היא כמה חבל ובלתי נתפס היא העובדה שלא נשמע עוד מהמוזיקאי הכל כך מוכשר הזה. כמו אלבומי הבכורה של The Velvet Underground או Bob Dylan, גם Grace היא יצירה חד פעמית שהשפיעה על דורות של אמנים ומבצעים החל מתום יורק ועד אסף אבידן. זהו אלבום מלא רגש ועצמות שקשה לשפוט במילים כך שכל מה שנותר הוא שוב, להצטער על כך שלא נזכה לעוד מבאקלי.

The Sex Pistols – Nevermind the Bollocks Here's the Sex Pistols – 1997

אז נכון, הראמונס היו יותר מגניבים והקלאש יותר מתוחכמים, אבל הסקס פיסטולס גילמו בצורה הטהורה ביותר את הגישה של הפאנק. ה- DIY של "עשה זאת בעצמך", לשם זין על כל מה שנחשב מגניב, הלבוש, הסטייל חוסר היכולת לנגן (נשבע לכם) וההתרסה הבוטה נגד התרבות והפוליטיקה הבריטית. כל אלה התגבשו בתוך אלבום הבכורה של הלהקה שזעזעה את הממלכה הבריטית.

פחות בגלל המוזיקה, יותר בגלל הבלאגן, Nevermind the Bollocks הוא אלבום של זעם נעורים וכעס אנטי ממסדי טהור שהפך בין לילה לסנסציה בקרב בני הנוער הבריטיים ושינה לגמרי את יחסי הגומלין בין רוק לתרבות ולחברה.

עשו לייק למועדון בפייסבוק! תוצאת תמונה עבור ‪SMALL FACEBOOK ICON‬‏

אלבומי בכורה

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה"- פיגועי ה-11.9: מהזדהות למחאה

עם פיגועי ה-11.9 העולם מיהר לעמוד לצידה של ארה"ב בהגנה על ערכי הדמוקרטיה והחופש, אבל מהר מאוד ההזדהות הזאת הפכה למחאה בלתי מתפשרת במה שנתפס ככוחניות והדורסנות האמריקאית. 15 שנים לפיגועים ששינו לנצח את העולם. זמן טוב לשאול היכן אתם הייתם כשהעולם עמד מלכת?

סוף שנות התשעים. מהפכת הגראנג' מאחורינו, הבריט-פופ נושם את נשימותיו האחרונות ולהקות כמו טראוויס, קולדפליי ולינקין פארק הופכות לתופעות הכי גדולות בעולם. ואז זה מגיע, פיצוץ של רוקנ'רול אולד-פשן שמגיע מכיוונה של ניו-וירק בהנהגתם של הסטרוקס ואלבום הבכורה המופתי שלהם Is This It?. להקות כמו The White Stripes, Yeah Yeah Yeahs, LCD Soundsystem, TV On the Radio, Iinterpol, The Rapture ואחרים החזירו את הפוקוס המוזיקלי לארה"ב ולתפוח הגדול בפרט. אבל כל זה התגמד לעומת האירוע שיטלטל את ארה"ב ואת העולם המערבי כולו לאורך העשור כולו.

"היכן היית כשהעולם עמד מלכת…?"

בבוקר ה-11 בספטמבר, 19 חוטפים השתלטו על 4 מטוסים אזרחיים ושינו את העולם לנצח. מטוס אחד רוסק בכוונה תחילה אל  תוך בניין הפנטגון, 2 נוספים אל תוך בנייני התאומים וטיסה נוספת (טיסה 93) רוסקה על ידי נוסעי המטוס לאחר מאבק עם החוטפים בשטח פתוח בפנסילבניה. סך הכל נהרגו בהתקפה חסרת התקדים על אדמת ארה"ב, 2996 אזרחים במה שיהפוך להיות הפיגוע הגדול בהיסטוריה.

ההלם והבהלה שאחזו באזרחי ארה"ב ובעולם החופשי כולו, לא פסחו כמובן גם על שדה המוזיקה שמיד לאחר הפיגועים, כאילו קפא על מקומו. מוזיקה כמעט ולא התנגנה בימים הראשונים שלאחר האירועים. אנשים פשוט לא רצו להאזין לה. הייתה מן תחושת ריקונות ומועקה באוויר, וגישה שלילית על פיה האזנה למוזיקה לא לעניין עכשיו וממילא היא לא תצליח לעודד או למלא את הריקנות. רק לאחר תקופת עיכול קצרה בת כמה ימים, עברו תחנות הרדיו והטלוויזיה לשדר שירים עצובים, נוגים וכאלה שלא יכעיסו בטעות אף אחד, או במילים אחרות צנזורה. בין 156 האלבומים והשירים שנאסרו לשידור ביותר מ-1170 תחנות רדיו בארה"ב ניתן למצוא את Rage Against the Machine ואת Imagine של ג'ון לנון.

מהר מאוד הגיעו גם מופעי ההצדעה ואיסוף התרומות לגיבורים במדים שסיכנו את חייהם בעת האירוע בכדי למצוא ניצולים בין ההריסות וכמובן מופעי ואלבומי צדקה לזכר הנופלים ובני משפחותיהם. אמנים רבים התייצבו לדגל ושרו את מיטב שיריהם, לעיתים בביצועים חדשים, על מנת להקל ולו במעט על הסבל והפניקה שאחזו בכולם.

"האמריקאי הזועם…"

כאמור, בתקופה הראשונית שלאחר הפיגוע הציפו את ארה"ב עשרות שירים שהמכנה המשותף שלהם היה הפטריוטיות. הכאב התחלף בזעם ולאומניות חסרת פשרות. מקום לדיון פתוח או פלורליסטי ממש לא היה. דוגמה לגישה הפטריוטית שמרנית הזאת ניתן לראות בשירו של טובי קית', Courtesy Of The Red, White And Blue (The Angry American) שמתהדר בליריקה "מבריקה" ו"מחבקת" נוסח: "אתם עוד תצטערו על זה שהתעסקת עם ארה"ב, כי אנחנו נדחוף לכם מגף לתחת". 

מקרה זכור נוסף הוא המקרה של הדיקסי צ'יקס, להקת הקאנטרי הנשית מטקסס, שהעזו לבקר את התנהלותו של ג'ורג' בוש ולומר בהופעה באנגליה כי הן מתביישות שהן והנשיא בוש הגיעו מאותו מקום. מיותר לציין שהציבור האמריקאי, בעיקר הטקסני והשמרני, ממש לא אהבו לשמוע את ההתבטאות הזאת והחרימו את הלהקה כולל שריפת חולצות שלה והשלכה המונית של אלבומיהן לפחים ענקיים. הסיפור, שזכה לתהודה ציבורית רחבה, אך תועד בסרט דוקמנטרי בשם Dixie Chicks: Shut Up and Sing.

רק לאחר תקופת הצטננות מסוימת, הזעם התחלף בחשבון נפש במה שמכנה קלונן במאמרו: "פטריוטיזם ליברלי". המוזיקה שאפיינה את הזרם או התקופה הזאת, הייתה הרבה יותר "רגועה". היא לא קראה לנקמה אלא להתכנסות וחשבון נפש, השלמה עם זכר הנופלים ותחייה מחודשת של האומה האמריקאית. סוג של עצב מהול בתקווה.

דוגמאות לגישה זו ניתן למצוא בין היתר בשירו של פול מקרטני, Freedom, אצל ג'קסון, Where Have You Been When The World Stop Turning, אבל יותר מכל באלבומו של ברוס ספרינגסטין, The Rising ,מ-2002. האלבום ה-12 במספר של "הבוס" נחשב לאחד האהובים שלו בעיקר בזכות הדרך העדינה ומלאת הקסם בה הוא מתמודד עם האירוע הטראומתי. מצד אחד הבוס מבכה את זכר הקרבנות אך מצד שני הוא גם מתפלל לעתיד אופטימי יותר עבור האומה האמריקאית וגיבוריה תוך שהוא מחזק את אזרחיה ומתפייט על האופן בו היא תמיד קמה לתחייה חזקה יותר ומאוחדת יותר. " שמיים של אהבה, שמיים של דמעות. שמיים של תהילה, שמיים של עצב. שמיים של חמלה, שמיים של פחד. שמיים של זיכרון, שמיים של צל כבד… שמיים של כמיהה, שמיים של ריקנות. שמיים מלאים, שמיים של חיים מבורכים" (The Rising).

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה…"

מבחינה פוליטית, בתקופה שאחרי האסון, ארה"ב הייתה בשיא תהילתה. העולם המערבי כולו התאחד מאחורי דגל ארה"ב ומה שהוא יצג. תנחומים, והצעות לעזרה התקבלו מכל עבר, ולכן כשנשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, הכריז על "המלחמה בטרור" לחיסול אל-קאעידה ושות', העולם כולו הביע הזדהות ומדינות רבות החל מבריטניה וצרפת ועד ספרד ואיטליה, אף לקחו חלק פעיל בלחימה.

אך בעוד שהמלחמה באל-קאעידה נתפסה כלגיטימית, הפלישה האמריקאית לעיראק ב-20 במרץ 2003, הסיטה את דעת הציבור מאהדה כלפי ארה"ב להתנגדות וזעם על המלחמה המיותרת שכפתה על מעצמות העולם. למרות שג'ורג' בוש ראה ברודן העיראקי, סדאם חוסיין, כחלק מציר הרשע וככזה המעוניין לפתח נשק להשמדה המונית, שאר העולם לא השתכנע והפלישה נתפסה ככזאת המתבצעת מתוך מניעים כלכליים (נפט) ואסטרטגיים שהקשר בינם לבין מלחמה אמיתית בטרור רופף. וזה עוד בלשון המעטה.

גם עולם המוזיקה הגיב לשינוי האקלים הפוליטי כלפי ארה"ב ובניגוד לגישות הפטריוטיות והפטריוטיות ליברליות שחיבקו את ארה"ב ושאפיינו את התקופה שלאחר הפיגועים, החל להנפיק שירי מחאה לא מתפשרים כלפי המדיניות הכוחנית של ארה"ב וג'ורג' בוש בפרט.

המחאה הגיעה מכל ז'אנר ומכל מקום בעולם. בין היצירות המרכזיות שביטאו את מחאת התקופה ניתן לציין את American Idiot של גרין דיי שנכתב בהשפעה ישירה של פיגועי התאומים והמלחמה בטרור. באלבומם הסופר מצליח והאופראי, מתארים גרין דיי את ארה"ב כמקום שטוף מוח, גזעני המוכן למלחמה חסרת פשרות באויבים הן מבפנים והן מבחוץ. אליהם הצטרפו עוד עשרות להקות ואמנים כגון רדיוהד עם אלבום המופת המחאתי שלהם, Hail to the Thief, כאשר מחאות ארסיות ניתן היה למצוא גם בעולם הפופ. כאן ראוי לציין את אלבומם המעולה של הפט שופ בויז, Fundumental, גם כן משנת 2006, המתאר את העולם כמקום מפחיד ופרנואידי ותוקף בצורה חסרת תקדים את ג'ורג' בוש וטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, שהיה שותף מלא למלחמה בטרור של בוש.

"התקומה"

פיגועי ה-11.9 הוא מהמאורעות הטראומתיים ביותר בתולדות ארה"ב והעולם החופשי. זו הייתה התקפה ישירה על ערכי המערב וכל מה שהוא מייצג מבחינה כלכלית, פוליטית ותרבותית. התגובות  המוזיקליות לאירועים מלמדות עד כמה המוזיקה מושפעת מהלכי הציבור ועד כמה היא משחקת תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל. מדהים לראות (ולשמוע) איך ניתן ללמוד ולהבין היסטוריה פוליטית דרך האזנה למוזיקה ועד כמה הקשר בין לבין החברה והתרבות בה היא נוצרת הוא הדוק. השירים והמוזיקה שליוו את התקופה, יבטיחו ששום דבר לא יעלם אל תהומות הנשייה של ההיסטוריה.

הפט שופ בויז שרים על מערכת היחסים בין ג'ורג' בוש וטוני בלייק ב-Top of the Pops כשרקדני הרקע שלהם חובשים מסכות של שני המנהיגים.

הצטרפו לקהילה של מועדון תרבות בפייסבוק!

*הפוסט מבוסס על הרצאה שאני מעביר במסגרת עבודתי האקדמית ועל מאמרו של מרטין קלונן, "התגובות המוזיקליות לפיגועי האחד עשר בספטמבר" משנת 2004.

לקריאה מורחבת:

Cloonan, M. (2004). Musical responses to September 11th: From conservative patriotism to radicalism. In: Helms D & Phleps T. (Ed.), 9/11 – The world's all out of tune Populäre Musik nach dem 11

september112september11

15 שנה ל-Is This it של הסטרוקס

אלבום הרוק החשוב ביותר של שנות ה-2000 חוגג 15. זה הזמן להצדיע לו וללהקה שהחזירה את הגיטרות והסקיני ג'ינס לאופנה. 

תחילת שנות ה-2000. מהפכת הגראנג' היא כבר זיכרון רחוק, הבריט-פופ נושם את נשימותיו האחרונות, הנו-מטאל משתלט על כל חלקה טובה ו'טראוויס' היא הלהקה הכי גדולה בעולם. אחרי שנים של שגשוג, הרוק נכנס למשבר וזקוק נואשות למושיע חדש.

בעידן של פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר, עיני העולם כולו היו נשואות לניו יורק החבולה ולדרך בה היא מתמודדת עם האסון. אבל במקום לגלות שם יצירות חורכות לב (היו גם כאלה) הן גילו חבורה של 5 נערים צעירים, אמביציוזיים וחרמנים, לובשי ג'ינסטים צמודים ומעילי עור שהחזירו לחובבי הרוק את הצבע ללחיים.

"אני אומר את הדברים הנכונים אבל מתנהג לגמרי הפוך …".

עוד לפני שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם, ההייפ סביב הסטרוקס מניו יורק, היה מטורף. ה-EP שלהם, The Modern Age, שיצא בינואר 2001, הצית מלחמת בין חברות התקליטים על הזכות להחתים אותם, וכל צעד שלהם סוקר בהרחבה בכל האתרים והבלוגים הנחשבים בעולם. כולם תלו בחבורה הצעירה בהנהגתו של ג'וליאן קזבלנקס האדיש והמוכשר בטירוף, תקוות שיצליחו להעיר את עולם המוזיקה. למרבה הפלא, הסטרוקס לא רק שלא נבהלו מהציפיות, אלא אף התעלו עליהן עם אלבום רוק צעיר, חי, מרענן ובועט שגם אחרי 15 שנה אחרי, מקמט את מבחן הזמן.

אומרים שאלבום מופת, כמו תמונה, תופס רגע בהיסטוריה ומזקק אותו לכדי יצירה מוזיקלית שמתעדת את רוח התקופה. ואכן ב- Is This it מצליחים הסטרוקס לכלוא את משב הרוח המוזיקלי המרענן שנדף מהרוקנ'רול האמריקאי והניו יורקי בפרט בתחילת העשור.

אבל בנוסף לזאת, עוסק Is This it בנושאים שתמיד מעסיקים בני נוער כמו אהבה, מין, אלכוהול, הצלחה וכישלון בלי מסכות ובלי להתנחמד. אין נער מתבגר אחד שלא יאזין לטקסטים הנצחיים של קזבלנקס ולא ימצא בהם חיבור או נחמה, ולכן Is This it נמצא בשורה אחת עם אלבומים מופתיים אחרים כמו Nevermind, Mellon Collie and the Infinate Sadness, The Stone Roses ועוד שהפכו לקולו של דור.

"אני רוצה לגזול את התמימות שלך…"

ההצלחה המטאורית של הסטרוקס הביאה לתחייה מחודשת של הרוק ושטפה את המיינסטרים בלהקות אלטרנטיביות כמו The White Strips, Yeah Yeah Yeahs, Franz Ferdinand, The Libertines, Kings Of Leon ואחרות שחייבות את הצלחתן לסטרוקס. מפגן הכוח של חמישייה הניו יורקית הביאה את צרכני המוזיקה של התקופה להסיט מבטם מההיפ הופ, הנו מטאל ושאר סגנונות חזרה אל רוק הגיטרות. במובן מסוים עשו הסטרוקס לרוק בשנות האלפיים את מה שנירוונה עשו רק עשור קודם לכן. פשוט עם יותר סטייל.

כאמור, Is This it נשען על מסורות רוקנ'רול קלאסיות, בעיקר משנות השבעים דוגמת Television ו-The Velvet Underground, אך בו בעת מצליח להישמע אקטואלי ואפילו לקדם את הסאונד הוינטג'י הזה צעד אחד קדימה. הדיסטורשן בקול של ג'וליאן, חספוס הגיטרות, האווירה האורבנית, הכל זועק קלאסי. אך ההפקה המלוטשת, הדיוק הכמעט בלתי אנושי של מבנה השירים, הטקסטים הלא מתפשרים והחכמים להפליא, כל אלה הופכים את העיסה המוזיקלית של Is This it ליותר קוהרנטית, עכשווית וכן, גם יותר פופית.

"החיים נראים לא מציאותיים, אולי נעלה לחדר שלך…?"

15 שנים אחרי, מקום ראשון במצעד אלבומי העשור של NME (מקום שני בזה של הרולינג סטון) ואינספור להקות שהושפעו ישירות ממנו (בלי הסטרוקס הארקטיק מאנקיז לעולם לא היו קיימים), Is This it כבר תפס לעצמו מקום של כבוד בין יצירות המופת ההיסטוריות של המוזיקה הפופולרית. הוא גם באופן אישי אחד מאלבומי הרוק האהובים עלי.

שירים כמו Last Nite, Hard to Explain, Someday, The Modern Age ואחרים, כבר הפכו לקלסיקות רוק ולשירים שכל נגן גיטרה שואף לנגן. רק על שאלה אחת מהותית אין לי עדיין תשובה חד משמעית: למה האלבום פחות תפס בישראל? אבל זו כבר שאלה לפוסט אחר.

והנה עוד אנקדוטה קטנה שאני תמיד אוהב לחלוק כשאני מדבר או כותב על הסטרוקס. אם יש מדד לכוחה של קלאסיקה, הרי זו כמות הקאברים, הפרודיות והרפרנסים התרבותיים להן היא זוכה. אז פחות משנה אחרי צאת Is This it, להקת הפאנק-פופ, Sum 41, צילמה קליפ שהוא כולו מחווה פארודית לסטרוקס ולקליפ Last Nite. תהנו.

מוזמנים לעשת לייק לעמוד הרשמי של מועדון תרבות בפייסבוק

STROKES