להתבגר בכבוד: הסטרוקס- The New Abnormal ביקורת אלבום

עשרים שנה אחרי, חמשת הנערים החרמנים, החצופים והבועטים מימי ?Is This It כבר נשואים עם ילדים, אבל הם עדיין עושים מוזיקה מעולה. 

ציון המועדון: ★★★★☆

לפני כמה שבועות התראיין מאט הלדרס, מתופף הארקטיק מאנקיז ל- Viral TED Talks והטיל מיני פצצה כשהצהיר ש"לנגן שירים ישנים של הלהקה מרגיש לו כמו קריוקי".

הלדרס המשיך והוסיף שזה מרגיש לו "לא כנה" לנגן את השירים האלה כיום וראוי ש"ישאירו אותם כפי שהם".

האמירה המאוד מעניינת הזאת של הלדרס מעלה לדיון את המתח הבלתי נגמר בין תחילת קריירה של להקה והצליל הראשוני שלה לבין הצורך הבלתי נמנע שלה להשתנות ולהתפתח. את האופן בו אנחנו רוצים שהלהקות שלנו ישמעו אל מול האמת האומנותית שלהם שממשיכה להשתנות ולהתפתח.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

כשהסטרוקס שחררו ב- 2001 את אלבום הבכורה שלהם, Is This It, הם הרעידו את אמות הסיפים של עולם המוזיקה עם יצירת רוקנ'רול חד פעמית שתעמיד את כל מה שהלהקה תוציא אחריה בצילה של אותה יצירה מונומנטלית.

בהרבה מובנים, Is This it הוא הברכה של הסטרוקס אבל גם הקללה שלהם משום שכל אלבום שהם הוציאו מאז הושווה בעל כורחו אוטומטית לאותה יצירה תוך הטחת ביקורת מעצבנת בסגנון של: "למה הוא לא Is this it?".

הבעיה היא שאת אותו אלבום אדיר שיצא כבר לפני 20 שנה (פאק איך הזמן עובר) אי אפשר לכתוב שוב. את אותו צליל נערי, חרמני, חצוף ובועט שיצרו חמישה נערים בתחילת שנות העשרים לחייהם בלתי ניתן לשחזור כשאותם נערים הם כבר נשואים/גרושים/אבות ובעיקר כשהם מבוססים.

בנוסף לכך לכל יוצר אמיתי יש את הדחף לגוון, לנסות, להתנסות ולא להישאר סטטי ולכן כל השוואה של אלבומי הסטרוקס ל- Is this it, לא רק שאינה פיירית, היא אינה נכונה בבסיסה.

15 שנה ל- Room on Fire של הסטרוקס

"לאן נעלמו הלהקות משנות השמונים?"

כאמור הרבה מים זרמו בנהר מאז אלבומם הראשון והמופתי של הסטרוקס. חברי הלהקה הספיקו להסתכסך, להשלים, לשחרר אלבומי סולו, להשתתף באינספור פרויקטים צדדיים, להתקמבק ועכשיו, הם חוזרים עם האלבום השישי שלהם והראשון אחרי לא פחות משבע שנים תמימות: The New Abnormal.

לצורך ה"קאמבק" (איזה מילה נוראית) הצטיידו החמישה בלא אחר מאשר מפיק העל, ריק רובין,(קזבלנקס אפילו נצפה באולפן שלו בסרט הדוקומנטרי "שנגרלי-לה" מהשנה שעברה).

כמו שעשה עבור רבים וטובים אחרים, רובין הצליח בגדול להפיק מחמשת החברים את המיטב האלבום החדש נשמע מעניין, לא מתנצל ומגובש מאי פעם.

רובין הצליח לשלב בצורה מיטבית את הסאונד המוכר של הלהקה (Bad Decisions לדוגמה) יחד עם ההתנסויות האלקטרוניות והמאוד אייטיזיות של קזבלנקס (Brooklyn Bridge to Chorus לדוגמה) וליצור יחד תמהיל נפלא של מוזיקה שהיא מצד אחד נוסטלגית ומצד שני מתקדמת.

"המבוגרים מדברים"

מעבר לעובדה שהשיר שפותח את האלבום, The Adults Are Talking, הוא שיר מעולה בפני עצמו שנכנס בקלות לפנתיאון של הלהקה, הוא גם הצהרה על כך שימי ההדוניזם והשובבות הנערית של חברי ההרכב כבר חלפו.

"אותו חרא, חיים אחרים" שר קזבלנקס בשיר האהבה המורכב הזה שמקבל משמעות כפולה גם לאור הגירושים שלו מאישתו, ג'ולייט ג'וזלין.

אבל The Adults Are Talking רחוק מלהיות הקטע המרשים היחידי באלבום. מיד אחריו מגיעים Selfless הנוגע, Brooklyn Bridge to Chorus האייטיזי בטירוף ו- Bad Decisions הנפלא שמזכיר בכוונה או שלא את בילי איידול שאפילו קיבל קרדיט על כך.

בכלל הרושם הוא שאחרי המריבות והאיבה הסטרוקס פשוט חזרו ליהנות. חזרו ליהנות ממוזיקה כמו גם האחד מהשני.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אין באמת שירים חלשים באלבום הזה (Eternal Summer היה צריך להיות הרבה יותר טוב אבל מילא) ובכל זאת הקטעים הטובים ביותר בעיני הם At the Door האניגמטי משהו שיצא כסינגל הראשון. מדובר בקטע אלקטרוני, מרהיב ביופיו שמזכיר קצת את המוזיקה של קזבלנקס עם The Voidz.

גם הקליפ עוכר השלווה (בקטע טוב) שמלווה אותו הוא חובת צפייה. הקליפ מציג ילד ש"בורח" מביתו וממציאות חייו הקשה דרך פנטזיות ודימיונות שונים. הקליפ שבוים על ידי מייק בורקוף, מלא רפרנסים ומחוות לסדרות המצוירות של שנות ה- 80 כך שמי שגדל על "אולטרון" או "ניצי הכסף" כמוני, יתרגש אפילו עוד יותר.

את האלבום סוגר, Ode to the Mets, מהקטעים הנפלאים והמרגשים ביותר אי פעם של הסטרוקס. "השקט שאת שומעת הופך לשאגה מבישה, כואבת ומחרישת אוזניים" זועק קזבלנקס בסופו של השיר והלב לא יכול שלא להתפרק לחתיכות. השיר הזה, שמגיע לאורך של כמעט 6 דקות הוא מהיפים והקסומים ביותר ברפרטואר של הלהקה. 

הסטרוקס לא יכלו לחשוב על טייטל מדויק יותר מאשר "הא-נורמליות החדשה". בימים בהם כולנו ספונים בבית בגלל מגפה, מטורלל יושב בבית הלבן ומירי רגב עדיין שרת התרבות, הטירוף הפך למיינסטרים ואלבום חדש של הסטרוקס הוא בדיוק מה שהיינו צריכים.

The New Abnormal הוא לא האלבום הטוב ביותר של הסטרוקס, יש לו את החולשות שלו, אבל מבחינתי עצם העובדה שהלהקה הזאת ממשיכה לפעול וליצור מוזיקה נפלאה גם 20 שנה אחרי אלבום הבכורה שלה היא מנחמת. לפעמים זה כל מה שצריך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

STROKESבאנר מועדון תרבות

15 שנה ל- Room on Fire של הסטרוקס

אלבומם השני של החבורה מניו יורק שאחראית לתחייתו של הרוק בתחילת המילניום, לא מגיע לפסגות של קודמו אך עדיין לא ראוי לחותמת "האלבום המאכזב" שדבקה בו.

ציון המועדון: ★★★★☆

אחת מהקונספציות שאני הכי שונא במוזיקה היא "תסמונת האלבום השני". אותה גישה מוטעית שלפיה האלבום השני לעולם לא יצליח לשחזר את ההצלחה והאיכויות של אלבום הבכורה.

בעוד שאפשר למצוא לתיאוריה הזאת כמה צידוקים, אני יכול לחשוב בכיף על רשימה מכובדת של אמנים שהאלבום השני שלהם עולה עשרות מונים על אלבום הבכורה שלהם. 'רדיוהד', 'פט שופ בויז', 'נירוונה', 'דאפט פאנק', 'ביורק', 'פיקסיז', בוב דילן, (להמשיך?), כולם הפציצו באלבומים שניים מדהימים שהמשיכו לקריירות מדהימות עוד יותר.

ובכל זאת המושג הזה "תסמונת האלבום השני" עדיין קיים ובועטת אצל מבקרי מוזיקה, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך הוא Room on Fire שכבר 15 שנה סופג ביקורות על כך שהוא הרבה פחות טוב מ- ?Is This It וממש לא בצדק. 

"החדר עולה באש בזמן שהיא מתפשטת…"

ב- 30 ביולי 2001 שחררו הסטרוקס האלמוניים את ?Is This It שיהפוך בין לילה לקלסיקה ואת הלהקה להיסטריה. בזכות האלבום זכה הרוק לתחייה מחודשת והפך שוב לדבר הכי מגניב על הפלנטה.

הצלחת האלבום אף פתחה את הדלת עבור אמנים כמו 'הווייט סטרייפס', 'קינגס אוף ליאון', פרנץ פרדיננד', 'יה יה יה'ז' ואחרים, שישתלטו במחצית הראשונה של העשור על המיינסטרים ויחזירו לדיסטורשיין את הכבוד שעשה רושם שאבד לו.

במצב העניינים שנוצר לא היה שום סיכוי לסטרוקס להוציא אלבום שיתעלה על ?Is This It. לא משנה מה הם היו רוקחים באולפן, כל אלבום שיצא אחר יצירה חד פעמית שכזאת נידון לחיות בצילה, ואתם יודעים מה? זה בסדר ואפילו מובן. אבל מכאן ועד לערימות הביקורת שסופג Room on Fire כבר 15 שנה המרחק הוא ארוך מאוד. 

15 שנה ל- ?Is This It של הסטרוקס

אם רוצים להיות ממש מדויקים אז בצאתו קיבל האלבום השני של הסטרוקס, שיצא באוקטובר 2003, ביקורות די חיוביות בסך הכל. לאורך השנים משהו השתבש ו- Room on Fire הפך לחתול השחור של הלהקה. האח הפחות מוצלח.

אבל האמת היא שמבחינת הסאונד וגם מבחינת הטקסטים הנעריים ומלאי החרמנות של קזבלנקס, מדובר באלבום שהוא לא אח קטן, אלא ממש תאום לקודמו. 

"הסטרוקס לא התפתו לשנות ולתקן סאונד שלא צריך שום תיקון…" נכתב על האלבום בביקורת חיובית ב'רולינג סטון', וזה לגמרי נכון. בנקודת הזמן הזאת לא הייתה שום סיבה ללהקה לשנות ולהתנסות בדברים חדשים בשביל לצאת "חדשניים" והכל. זה יגיע בשלב מאוחר יותר.

באנר מועדון תרבות

גם לי לקח לא מעט זמן להתקדם מ- ?Is This It ולשמוע מה עוד יש ללהקה להציע. אבל אני זוכר עד היום את השנייה המדויקת בה האזנתי ל- ?What Ever Happend שפותח את האלבום ואיך עפתי לאוויר. כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה נעורים יש בשיר הזה. ההתאהבות הייתה מיידית. 

Reptilia שמגיע לאחר מכן הוא חתיכת שיר אדיר שמצליח להכניס אותי לטירוף בכל פעם מחדש ועל Automatic Stop אין מה לדבר.

בכלל החלק הראשון של האלבום (עד Between Love & Hate כולל), הוא יצירת רוק משובחת שלא נופלת משום אלבום רוק אחר שיצא בעשרים השנים האחרונות כאשר גם The End Has No End ו- I Can't Win מהווים סגיר נפלא לאלבום שלהגיד עליו אנדרייטד יהיה אנרדייטד.

"אני רוצה שישכחו אותי…" 

בסופו של דבר מי שיקבע אם Room On Fire יחיה לנצח הם לא המבקרים אלא הקהל ואני זוכר שכל פעם שלימדתי את אחד מתלמידי ותלמידות הגיטרה שלי שיר מתוכו הם התלהבו בטירוף והתאמנו עליו ללא הפסקה. 

אז לא, Room On Fire הוא לא ?Is This It והאמת היא שאני אוהב את Angles המושמץ ואת Comedown Machine המעולה אפילו יותר. אבל עדיין מדובר באלבום רוק אדיר שהסיבה היחידה שהוא לא זכיר יותר היא בגלל אחיו הבכור והמוצלח.

"אני רוצה שישכחו אותי" זועק קזבלנקס ממש בפתיחת האלבום כאילו מבקש מכולם להתקדם מהצל של המאסטרפיס הראשון שלו. אני בכל אופן לא אשכח אף פעם את Room on Fire, אתה יכול להיות רגוע ג'וליאן. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

StrokesPMVH010411-2

באנר מועדון תרבות

מכת בכורות- עשרת אלבומי הבכורה הגדולים ביותר

לכבוד חג הפסח וכשירות לציבור, המועדון גאה להציג, 10 אלבומי בכורה מופתיים שקרעו את מבחן הזמן ושמו את האמנים שיצרו אותם על המפה!

The Strokes – Is This It? – 2001

אחרי הטירוף של הגראנג' והבריט-פופ, לקראת סוף שנות ה-90, נכנס הרוק לתרדמת עמוקה שהגיעה לקיצה רק ב-2001 עם ההתפרצות המחודשת של רוק הגראז'ים בהנהגתם של הסטרוקס. עם מעילי עור, ג'ינסים צמודים וטקסטים על חרמנות נעורית, החזירו ג'וליאן קזבלנקס והסטרוקס את הרוק למרכז הבמה והשפיעו על דור חדש אל אמנים כמו ארקטיק מאנקיז, הקילרס, קינג אוף ליאון ועוד.

Elvis Presley – Elvis Presley – 1956

אלבום הבכורה של של אלביס פרסלי הוא הרבה יותר מסתם עוד אלבום משובח, זוהי נקודת ציון היסטורית של ממש בהתפתחות המוזיקה הפופולרית. זהו אלבום הרוק הראשון שהגיע לראשי המצעדים, הראשון שמכר למעלה ממיליון עותקים והוא ללא ספק אחד מהרגעים המכוננים שהביאו את הרוקנ'רול למיינסטרים.

אבל כמובן שמעבר לערך ההיסטוריה שלו, אלבומו המלא הראשון של "מלך הרוקנ'רול", פשוט מפוצץ בשירים טובים ובמוזיקה מלאת נשמה וגרוב שמוכיחה שגם אחרי כל כך הרבה זמן כשזה מגיע לרוקנ'רול, אין עוד מלבדו.

Guns N' Roses – Appetite For Destruction – 1987

בין כל להקות הרוק והמטאל המצועצעות של שנות ה-80, גאנז אנד רוזס בלטו כמי שנתנו בראש בלי התנצלויות ובלי להתקלח יותר מדי. בעידן הבון ג'ובי, פויזן, ואן היילן ואחרות, המוזיקה והבלתי מתפשרת של 'השושנים' הייתה הדבר הכי מלא חיים וטירוף שקיבלנו בעשור הזה.

החיבור בין הכריזמה הבלתי נגמרת של אקסל לגיטרה של סלאש, יצרה את אלבום הבכורה הנמכר של העשור ואת אחד המשפיעים בתולדות הרוק הכבד.

Arctic Monkeys – Whatever People Say That's What I'm Not – 2006

אלבום הבכורה של ארקטיק מאנקיז הוא חתיכת תצוגת תכלית של רוק בריטי בועט, שנון, צעיר וחצוף שמוכיח שיש חיים אחרי אואזיס והליברטינז. Whatever People Say הוא לא אלבום קונספט אבל התכנים בו סובבים את הברים והרחובות הצדדיים של אנגליה על שלל טיפוסיה המפוקפקים והמגניבים כאחד.

זה מן אלבום כזה שמלא רוח נעורית שעושה לך חשק עז לחזור לגיל 16, לתפוס גיטרה ולהתקרחן על החיים שלך. וגם, פשוט לא יאמן שאלכס טרנר היה פחות מבן 18 כשהוא כתב חלק מהטקסטים באלבום הזה. פשוט נהדר.

The Stone Roses – The Stone Roses – 1989

בשנת 2000, מגזין המוזיקה המפורסם, ה-NME, בחר באלבום הבכורה של הסטון רוזס לאלבום הבריטי הטוב ביותר בכל הזמנים. לא הרולינג סטונס, לא אואזיס, לא הביטלס, The Stone Roses הוא האלבום הבריטי הטוב ביותר בהיסטוריה. ואם אתם חושבים ש-NME השתגעו או שהם חריגים, אין לכם מושג עד כמה אתם טועים.

אלבום הבכורה של הלהקה (והיחיד שבאמת חשוב ברפרטואר שלה הכולל בסך הכל 2 אלבומים) הוא אחד האלבומים האהובים בהיסטוריה הבריטית ואחד החשובים שבהם.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

The Stone Roses מציג שילוב מושלם בין מוזיקת האינדי הבריטית של שנות ה-80 וסצנת "מאדצ'סטר" יחד עם תרבות הרייבים וה-LSD שלימים תכונה "קיץ האהבה השני". למעשה כמעט כל הופעה של הלהקה הסתיימה ברייב מטורף של ריקודים וסמים אל תוך הלילה. פריצת הגבולות המוזיקליים והגישה "העצמאית" האלטרנטיבית, הניחה את הבסיס למה שיהפוך בעתיד להיות הבריט-פופ.

The Doors – The Doors- 1967

לא רק שאלבום הבכורה של 'הדלתות' מתהדר בטקסטים המורכבים והאמנותיים של ג'ים מוריסון שהוכיחו שגם רוק יכול לגלם בתוכו מסרים עמוקים, גם מוזיקלית מדובר באלבום פורץ דרך. ריי מנזרק, רובי קריגר, וג'ון דנסמור מתחו את גבולות הרוק של התקופה לקצה ואימצו (יש היאמרו אף המציאו) את הרוק הפסיכדלי.

קלידי 'הפנדר רודס' של מנזרק יחד עם קולו המיוסר והטקסטים המופלאים של מוריסון היו מפגן יכולת של להקה חד פעמית שעד היום נחשבת לאחת הגדולות בתולדות הרוק ולגמרי בצדק. רק לחשוב על השירים Light My Fire, Alabama Song, Break On Through The End בתוך אלבום אחד מספיק בשביל להגדיר אותו כאחד הבאמת גדולים בהיסטוריה.

Arcade Fire- Funeral – 2004

צריך הרבה אומץ בשביל לקרוא לאלבום הבכורה שלך "הלוויה" אבל זה בדיוק מה שעשו ארקייד פייר. רבים מקרוביהם ובני משפחתם של חברי הלהקה הלכו לעולמם בזמן עבודתם המוזיקלית המשותפת ולכן זה היה בלתי נמנע שתחושת המוות תחלחל גם לאלבום הבכורה של ההרכב הקנדי.

אווירת הנכאים הקשה אך המלטפת התחברה בצורה נפלאה לאינדי-רוק ולכלי המיתר הקלאסיים שיחד יצרו את אחד מאלבומי הבכורה המרגשים, העצובים והאמיצים שנוצרו אי פעם.

Oasis – Definitely Maybe – 1994

מי היה מאמין ששני אחים מובטלים ואלכוהוליסטים בני 20+ ממנצ'סטר יהיו חתומים על אחת המהפכות המוזיקליות הגדולות ביותר בהיסטוריה של האי הבריטי. אבל זה בדיוק מה שקרה עם ליאם ונואל גאלאגר כאשר הקימו את אואזיס.

אלבום הבכורה של הלהקה, Definitely Maybe מ-1994, הפך בין לילה את האחים גאלאגר לכוכבי על ואת ה'בריט-פופ' לז'אנר הכי חם על הפלנטה. עם שירים על סמים, מצוקה חברתית, רצון לברוח משגרת החיים האפורה אל הנחמה הנמצאת בסיגריות ובאלכוהול, ביטאו אואזיס טוב יותר מכל להקה אחרת באותה התקופה את קולו של מעמד הפועלים שכורע תחת העומס וחולם על מציאות אחרת.

תוסיפו לכך את טונות הכריזמה של ליאם ואת היכולת המופלאה של נואל לכתוב שירי פופ-רוק מושלמים והרי לכם קלאסיקה שרק הולכת ומשתבחת עם השנים.

Jeff Buckley – Grace – 1994

המחשבה הראשונה שקפוצת לראש כשמסיימים לשמוע את Grace, אלבום הבכורה של ג'ף באקלי, היא כמה חבל ובלתי נתפס היא העובדה שלא נשמע עוד מהמוזיקאי הכל כך מוכשר הזה. כמו אלבומי הבכורה של The Velvet Underground או Bob Dylan, גם Grace היא יצירה חד פעמית שהשפיעה על דורות של אמנים ומבצעים החל מתום יורק ועד אסף אבידן. זהו אלבום מלא רגש ועצמות שקשה לשפוט במילים כך שכל מה שנותר הוא שוב, להצטער על כך שלא נזכה לעוד מבאקלי.

The Sex Pistols – Nevermind the Bollocks Here's the Sex Pistols – 1997

אז נכון, הראמונס היו יותר מגניבים והקלאש יותר מתוחכמים, אבל הסקס פיסטולס גילמו בצורה הטהורה ביותר את הגישה של הפאנק. ה- DIY של "עשה זאת בעצמך", לשם זין על כל מה שנחשב מגניב, הלבוש, הסטייל חוסר היכולת לנגן (נשבע לכם) וההתרסה הבוטה נגד התרבות והפוליטיקה הבריטית. כל אלה התגבשו בתוך אלבום הבכורה של הלהקה שזעזעה את הממלכה הבריטית.

פחות בגלל המוזיקה, יותר בגלל הבלאגן, Nevermind the Bollocks הוא אלבום של זעם נעורים וכעס אנטי ממסדי טהור שהפך בין לילה לסנסציה בקרב בני הנוער הבריטיים ושינה לגמרי את יחסי הגומלין בין רוק לתרבות ולחברה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

אלבומי בכורהבאנר מועדון תרבות

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה"- פיגועי ה-11 בספטמבר: מהזדהות למחאה

עם פיגועי ה- 11.9 עמד העולם החופשי לצידה של ארה"ב בהגנה על ערכי הדמוקרטיה והחופש. אבל מהר מאוד ההזדהות הפכה למחאה קולנית כלפי מה שנתפס כדורסנות האמריקאית.
15 שנים לפיגועים ששינו לנצח את העולם. זמן טוב לשאול היכן אתם הייתם כשהעולם עמד מלכת?

סוף שנות התשעים. מהפכת הגראנג' מאחורינו, הבריט-פופ נושם את נשימותיו האחרונות ולהקות כמו טראוויס, קולדפליי ולינקין פארק הופכות לתופעות הכי גדולות בעולם.

ואז זה מגיע, פיצוץ של רוקנ'רול אולד-פשן שמגיע מכיוונה של ניו-וירק בהנהגתם של הסטרוקס ואלבום הבכורה המופתי שלהם Is This It?.

להקות כמו The White Stripes, Yeah Yeah Yeahs, LCD Soundsystem, TV On the Radio, Iinterpol, The Rapture ואחרים החזירו את הפוקוס המוזיקלי לארה"ב ולתפוח הגדול בפרט. אבל כל זה התגמד לעומת האירוע שיטלטל את ארה"ב ואת העולם המערבי לאורך העשור כולו.

"היכן היית כשהעולם עמד מלכת…?"

בבוקר ה-11 בספטמבר, 19 חוטפים השתלטו על 4 מטוסים אזרחיים על אדמת אמריקה ושינו את העולם לנצח. מטוס אחד רוסק בכוונה תחילה אל  תוך בניין הפנטגון, 2 נוספים אל תוך בנייני התאומים וטיסה נוספת (טיסה 93) רוסקה על ידי נוסעי המטוס לאחר מאבק עם החוטפים בשטח פתוח בפנסילבניה.

סך הכל נהרגו בהתקפה חסרת התקדים על אדמת ארה"ב, 2996 אזרחים במה שיהפוך להיות הפיגוע הגדול בהיסטוריה.

מעבר לטראומה האישית שנגעה כמעט בכל אדם אשר לב פועם בחזהו, לאסון הייתה השפעה מיידית גם על עולם המוזיקה. מיד לאחר הפיגועים הזמן כאילו עמד מלכת ומוזיקה כמעט ולא נשמעה בימים הראשונים שלאחר הפיגועים. באופן טבעי לאנשים לא הייתה פניות רגשית להאזין למוזיקה והאווירה הכללית הייתה של ריקנות שמוזיקה בין כה וכה לא תצליח למלא.

moadon-tarbut-24

רק לאחר תקופת עיכול קצרה, החלו תחנות הרדיו והטלוויזיה לשדר שירים עדינים ונוגים שלא יכעיסו בטעות אף אחד. למעשה הונהגה באותה תקופה מעין צנזורה שכללה 156 אלבומים  ידועים שנאסרו לשידור ביותר מ- 1170 תחנות רדיו בארה"ב. בין השירים והלהקות שנאסרו להשמעה אפשר למצוא את Rage Against the Machine ואת Imagine של ג'ון לנון.

זמן לא רב אחרי שמוזיקה חזרה להתנגן הגיעו גם מופעי ההצדעה ואלבומי הצדקה לזכר הנופלים ובני משפחותיהם. אמנים רבים התייצבו לדגל ושרו את מיטב שיריהם, לעיתים בביצועים חדשים, על מנת להקל ולו במעט על הסבל והפניקה שאחזו בכולם.

"האמריקאי הזועם…"

במרחק של עוד כמה שבועות מהאירועים, החלו לצוף אל פני השטח עשרות שירים שהמכנה המשותף שלהם היה הפטריוטיות הכוחנית. הכאב התחלף בזעם ולאומניות חסרת פשרות.

מקום לדיון פתוח או פלורליסטי ממש לא היה בשירים הללו שדרשו נקמה. דוגמה לגישה הפטריוטית השמרנית הזאת ניתן לראות בשירו של טובי קית', Courtesy Of The Red, White And Blue (The Angry American) שמתהדר בליריקה הקסומה: "אתם עוד תצטערו על זה שהתעסקתם עם ארה"ב, כי אנחנו נדחוף לכם מגף לתחת". 

מקרה זכור נוסף הוא המקרה של הדיקסי צ'יקס, להקת הקאנטרי הנשית מטקסס, שהעזו לבקר בפומבי את נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, ולומר בהופעה באנגליה כי הן מתביישות שהן והנשיא הגיעו מאותו מקום.

מיותר לציין שהציבור האמריקאי השמרני ממש לא אהב לשמוע את ההתבטאות הזאת וכתוצאה מכך מיליונים החרימו את הלהקה, שרפו בפומבי מרצ'נדייס וקיימו השלכות פומביות של האלבומים שלהם לפחי זבל ענקיים. הסיפור זכה לתהודה ציבורית רחבה ואף תועד בסרט דוקמנטרי בשם Dixie Chicks: Shut Up and Sing.

"שמיים של כמיהה…"

רק לאחר תקופת צינון מסוימת הזעם הלך והתחלף בגישה המכונה "פטריוטיזם ליברלי". המוזיקה שאפיינה את הזרם או התקופה הזאת, הייתה הרבה יותר רגועה ומכילה. היא לא קראה לנקמה אלא להתכנסות, חשבון נפש, השלמה עם זכר הנופלים ותחייה מחודשת של האומה האמריקאית. סוג של עצב מהול בתקווה לשימור הערכים הליברליים של ארצות הברית של אמריקה.

דוגמאות לגישה זו ניתן למצוא בין היתר בשירו של פול מקרטני, Freedom, אצל אלן ג'קסון, Where Have You Been When The World Stop Turning, אבל יותר מכל באלבומו של ברוס ספרינגסטין, The Rising ,מ-2002.

האלבום ה-12 במספר של "הבוס" נחשב לאחד האהובים שלו בעיקר בזכות הדרך העדינה ומלאת הקסם בה הוא מתמודד עם האירוע הטראומתי.

מצד אחד מבכה ספרינגסטין את זכר הקרבנות אך מצד שני הוא גם מתפלל לעתיד אופטימי יותר עבור האומה האמריקאית וגיבוריה. הוא מחזק את אזרחיה ומתפייט באופן מעורר השתאות על האופן בו הם תמיד קמים מהקרשים חזקים יותר ומאוחדים יותר: "שמיים של אהבה, שמיים של דמעות. שמיים של תהילה, שמיים של עצב. שמיים של חמלה, שמיים של פחד. שמיים של זיכרון, שמיים של צל כבד… שמיים של כמיהה, שמיים של ריקנות. שמיים מלאים, שמיים של חיים מבורכים" (The Rising).

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה…"

מבחינה פוליטית, בתקופה שאחרי האסון, ארה"ב הייתה בשיא תהילתה. העולם המערבי כולו התאחד מאחורי דגל ארה"ב ומה שהוא מייצג. תנחומים, והצעות לעזרה התקבלו מכל עבר, ולכן כשנשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, הכריז על "המלחמה בטרור" לחיסולה של אל-קאעידה ושות', העולם כולו הביע הזדהות ומדינות רבות החל מבריטניה וצרפת ועד ספרד ואיטליה לקחו חלק פעיל בלחימה.

אך בעוד שהמלחמה באל-קאעידה נתפסה כלגיטימית, הפלישה האמריקאית לעיראק ב-20 במרץ 2003, הסיטה את דעת הציבור מאהדה כלפי ארה"ב להתנגדות וזעם על המלחמה המיותרת.

למרות שג'ורג' בוש ראה ברודן העיראקי, סדאם חוסיין, כחלק מ"ציר הרשע" שמעודד טרור עולמי, שאר מדינות העולם לא השתכנעו והפלישה נתפסה ככזאת המתבצעת מתוך מניעים כלכליים (נפט), אישיים (מלמת המפרץ) ואסטרטגיים שהקשר בינם לבין מלחמה אמיתית בטרור רופף, וזה עוד בלשון המעטה.

באנר מועדון תרבות

גם עולם המוזיקה הגיב לשינוי האקלים הפוליטי כלפי ארה"ב ובניגוד לגישות הפטריוטיות והליברליות שחיבקו את ארה"ב, החלו לצאת יותר ויותר יצירות ושירי מחאה כלפי המדיניות הכוחנית של ארה"ב וג'ורג' בוש בפרט.

המחאה הגיעה מכל ז'אנר ומכל מקום בעולם. בין היצירות המרכזיות שביטאו את מחאת התקופה ניתן לציין את American Idiot של גרין דיי שנכתב בהשפעה ישירה של פיגועי התאומים והמלחמה בטרור. האלבום הסופר מצליח מתאר את ארה"ב כמקום שטוף מוח, גזעני המוכן למלחמה חסרת פשרות באויבים הן מבפנים והן מבחוץ.

אל גרין דיי הצטרפו עוד עשרות להקות ואמנים כאשר יצירה נוספת שווה להזכיר בהקשר המחאתי שלה היא Hail to the Thief של רדיוהד.

אך מחאות ארסיות ניתן היה למצוא גם מחוץ לעולם הרוק. כך למשל אלבומם המעולה של הפט שופ בויז, Fundumental מ- 2006, מתאר את העולם כמקום מפחיד ופרנואידי ותוקף בצורה חסרת תקדים את ג'ורג' בוש וטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, שהיה שותף מלא למלחמה בטרור של בוש.

"התקומה"

פיגועי ה- 11.9 הם מהמאורעות הטראומתיים ביותר בתולדות ארה"ב והעולם החופשי. זו הייתה התקפה ישירה על ערכי המערב וכל מה שהוא מייצג מבחינה כלכלית, פוליטית ותרבותית.

התגובות  המוזיקליות לאירועים מלמדות עד כמה המוזיקה מושפעת מהלכי הציבור ועד כמה היא משחקת תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל. 

מדהים לראות (ולשמוע) איך ניתן ללמוד ולהבין היסטוריה פוליטית דרך האזנה למוזיקה ועד כמה הקשר בין לבין החברה והתרבות בה היא נוצרת הוא הדוק. השירים והמוזיקה שליוו את התקופה, יבטיחו בוודאות שהאירועים הנוראיים האלה ישארו חקוקים בהיסטוריה לעד.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

*הפוסט מבוסס על הרצאה שאני מעביר בנושא ועל מאמרו של מרטין קלונן, "התגובות המוזיקליות לפיגועי האחד עשר בספטמבר" משנת 2004.

לקריאה מורחבת:

Cloonan, M. (2004). Musical responses to September 11th: From conservative patriotism to radicalism. In: Helms D & Phleps T. (Ed.), 9/11 – The world's all out of tune Populäre Musik nach dem 11

september112september11רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

15 שנה ל-Is This it של הסטרוקס

אלבום הרוק החשוב ביותר של שנות ה-2000 חוגג 15. זה הזמן להצדיע לו וללהקה שהחזירה את הגיטרות והסקיני ג'ינס לאופנה. 

ציון המועדון: ★★★★★

תחילת שנות ה-2000. מהפכת הגראנג' היא כבר זיכרון רחוק, הבריט-פופ נושם את נשימותיו האחרונות, הנו-מטאל משתלט על כל חלקה טובה ו'טראוויס' היא הלהקה הכי גדולה בעולם. אחרי שנים של שגשוג, הרוק נכנס למשבר וזקוק נואשות למושיע חדש.

בעידן פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר, עיני העולם כולו היו נשואות לניו יורק החבולה ולדרך בה היא מתמודדת עם האסון. אבל במקום לגלות שם יצירות חורכות לב (היו גם כאלה) הן גילו חבורה של 5 נערים צעירים, אמביציוזיים וחרמנים, לובשי ג'ינסטים צמודים ומעילי עור שהחזירו לחובבי הרוק את הצבע ללחיים.

"אני אומר את הדברים הנכונים אבל מתנהג לגמרי הפוך …".

עוד לפני שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם, ההייפ סביב הסטרוקס מניו יורק, היה מטורף. ה-EP שלהם, The Modern Age, שיצא בינואר 2001, הצית מלחמת בין חברות התקליטים על הזכות להחתים אותם, וכל צעד שלהם סוקר בהרחבה בכל האתרים והבלוגים הנחשבים בעולם.

כולם תלו בחבורה הצעירה בהנהגתו של ג'וליאן קזבלנקס האדיש והמוכשר בטירוף, תקוות שיצליחו להעיר את עולם המוזיקה. למרבה הפלא, הסטרוקס לא רק שלא נבהלו מהציפיות, אלא אף התעלו עליהן עם אלבום רוק צעיר, חי, מרענן ובועט שגם אחרי 15 שנה אחרי, מקמט את מבחן הזמן.

אומרים שאלבום מופת, כמו תמונה, תופס רגע בהיסטוריה ומזקק אותו לכדי יצירה מוזיקלית שמתעדת את רוח התקופה. ואכן ב- Is This it מצליחים הסטרוקס לכלוא את משב הרוח המוזיקלי המרענן שנדף מהרוקנ'רול האמריקאי והניו יורקי בפרט בתחילת העשור.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

Is This it עוסק בכל הנושאים שמעסיקים בני נוער כמו אהבה, מין, אלכוהול, הצלחה וכישלון בלי מסכות ובלי להתנחמד.

אין נער מתבגר אחד שיאזין לטקסטים הנצחיים של קזבלנקס ולא ימצא בהם חיבור או נחמה, ולכן Is This it נמצא בשורה אחת עם אלבומים מופתיים אחרים כמו Nevermind, Mellon Collie and the Infinate Sadness, The Stone Roses ועוד שהפכו לקולו של דור.

"אני רוצה לגזול את התמימות שלך…"

מפגן הכוח של חמישייה הניו יורקית הביאה את צרכני המוזיקה של התקופה להסיט מבטם מההיפ הופ, הנו מטאל ושאר סגנונות חזרה אל רוק הגיטרות כך שבמובן מסוים עשו הסטרוקס לרוק בשנות האלפיים את מה שנירוונה עשו רק עשור קודם לכן. פשוט עם יותר סטייל.

ההצלחה המטאורית של הסטרוקס הביאה לתחייה מחודשת של הרוק ושטפה את המיינסטרים בלהקות אלטרנטיביות כמו The White Strips, Yeah Yeah Yeahs, Franz Ferdinand, The Libertines, Kings Of Leon ואחרות שחייבות את הצלחתן לסטרוקס.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

כאמור, Is This it נשען על מסורות רוקנ'רול קלאסיות, בעיקר משנות השבעים דוגמת Television ו-The Velvet Underground, אך בו בעת מצליח להישמע אקטואלי ואפילו לקדם את הסאונד הוינטג'י הזה צעד אחד קדימה.

הדיסטורשן בקול של ג'וליאן, חספוס הגיטרות, האווירה האורבנית, הכל זועק קלאסי. אך ההפקה המלוטשת, הדיוק הכמעט בלתי אנושי של מבנה השירים, הטקסטים המדויקים, כל אלה הופכים את העיסה המוזיקלית של Is This it ליותר קוהרנטית, עכשווית וכן, גם ליותר פופית.

"החיים נראים לא מציאותיים, אולי נעלה לחדר שלך…?"

15 שנים אחרי, מקום ראשון במצעד אלבומי העשור של NME (מקום שני בזה של הרולינג סטון) ואינספור להקות שהושפעו ישירות ממנו (בלי הסטרוקס הארקטיק מאנקיז לעולם לא היו קיימים), Is This it כבר תפס לעצמו מקום של כבוד בין יצירות המופת ההיסטוריות של המוזיקה הפופולרית. הוא גם באופן אישי אחד מאלבומי הרוק האהובים עלי.

שירים כמו Last Nite, Hard to Explain, Someday, The Modern Age ואחרים, כבר הפכו לקלסיקות רוק ולשירים שכל נגן גיטרה שואף לנגן. 

והנה עוד אנקדוטה קטנה שאני תמיד אוהב לחלוק כשאני מדבר או כותב על הסטרוקס. אם יש מדד לכוחה של קלאסיקה, הרי זו כמות הקאברים, הפרודיות והרפרנסים התרבותיים להן היא זוכה. אז פחות משנה אחרי צאת Is This it, להקת הפאנק-פופ, Sum 41, צילמה קליפ שהוא כולו מחווה פארודית לסטרוקס ולקליפ Last Nite. תהנו.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

STROKESבאנר מועדון תרבות