20 שירים עצובים שיגרמו לכם לבכות

עצובים, שבורי לב, או סתם לא בא לכם לצאת מהחדר? הפוסט הזה בשבילכם. מוזמנים לכבות את האור, להכין את הממחטות ולהיות עצובים בכיף שלכם. 

Alice in Chains- Nutshell

"אני נלחם את הקרב הזה לגמרי לבד, ללא אף אחד שאוכל לבכות לו וללא מקום שאוכל לקרוא לו בית…" שר ליין סטיילי בשיר שעוסק כולו בבדידות, ניכור ומוות. אין אדם שיש לו לב שלא יזדהה ולו עם קמצוץ מהמילים הכואבות הללו מפני שאין בן אדם שלא הרגיש בודד בחייו גם אם זה לרגע אחד.

למרות שמעולם לא יצא כסינגל, השיר הזה הפך לקלאסיקה בזכות הגרסה האקוסטית שלו מהופעת האנפלגד הבלתי נשכחת של הלהקה ב- MTV.  "ארגיש טוב יותר כשאמות…" שר סטיילי בסופו של Nutshell וכל שנותר לנו לקוות זה שהזמר האדיר הזה באמת מרגיש טוב יותר עכשיו כשהוא כבר לא איתנו.

Michael Andrews ft. Gary Jules- Mad World

מראש שיר עם המשפט: "החלומות בהם אני מת הם החלומות הכי טובים שלי" לא יכול אופטימי במיוחד. אבל אז הגיעה הגרסה של מייקל אנדרוס וגארי ג'ולס שלקחה את השיר עמוק עוד יותר למחוזות העצב עם עיבור פסנתר חשוף, פגיע ומהורהר הרבה יותר מהמקור.

צמד המוזיקאים הקליט את השיר כחלק מהפסקול לסרט הקאלט "דוני דארקו" שעוסק בזמן, מרחב, אובדן ועוד סוגיות שלא ממש ישאירו אתכם מחויכים בסוף הצפייה בו. ועם זאת, עדיין צפייה חובה.

Sufjan Stevens- I Should Have Know Better

אימו של סופיאן סטיבנס הייתה אלכוהליסטית עם נטייה למחלות נפש שנטשה אותו כשהיה בן 3 בלבד. ואם זה לא מספיק אז כשכבר חודש הקשר ביניהם לאחר שנים, גססה אימו מסרטן אלים עד למותה בטרם עת.

מצולק מהטראומה, כתב סופיאן את אלבומו היפה ביותר, ואת אחד העצובים אי פעם- Carrie & Lowell מ- 2015. כל שיר שתבחרו מאלבום הפרידה הזה יגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג, אבל היפה והנוגה ביותר, שבוודאות יביא אתכם לסף דמעות הוא I Should Have Know Better בו נפרד סטיבנס מאימו, לא בכעס ולא בשנאה, אלא ברוך והרבה הבנה. פשוט קסם טהור.

The Smiths- I Know It's Over

לבחור שיר עצוב של הסמית'ס זו לא משימה קשה במיוחד, אבל שיר על אדם גוסס שמהרהר בחייו הבודדים והמבוזבזים לוקח את כולם. השיר הזה נכתב על ידי מוריסי וג'וני ומאר באותו סשן בו הם כתבו גם את Frankly, Mr Shankly ואת שירם היפה ביותר, There is a Light That Never Goes Out שבחרתי בו במקום הראשון ברשימת שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80.

כאמור הטקסטים של מוריסי מעולם לא היו אופטימיים במיוחד אבל I know It's Over לוקח את כולם.

The Antlers- Two

ב- 2009 שחררו ה'אנטלרס' אלבום כל כך עצוב עד שהוא לעיתים ממש קשה להאזנה. צריך להיות במצב רוח מאוד ספציפי בשביל לצלוח את יצירת הקונספט הזאת שמתארת עובד הוספיס שמתאהב בחולה סופנית.

עם מוזיקה קודרת במיוחד וטקסטים על מוות, אובדן, חשבון נפש ושיר אחד מדהים ביופיו על הפלה, 'הוספיס' הוא אחד האלבומים העצובים אי פעם.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הוא Two, ואחרי ששומעים אותו יודעים בדיוק לאיזה עולם של יגון קודר נכנסים. בחלקו הראשון Two מתאר כיצד הרופא מספר לעובד ההוספיס שאין יותר מה לעשות וש"המקהלה הולכת לשיר והדבר הזה יהרוג אותה".

אופטימי? זה עוד כלום. בהמשך האישה צורחת מכאבים במיטתה בזמן שעובד ההוספיס מנסה לתת לה משהו נגד הכאב, ולאחר מכן אנחנו צוללים אל תוך זכרונות ילדותה בהם בין היתר אבא שלה דפק לה את החיים יחד עם עוד שלל תיאורים ורודים ואופטימיים על החיים. בקיצור, לא שיר שמומלץ לנגן בחתונות או בר מצוות אבל בהחלט כזה ששווה להיכנס בשבילו לדיכאון.

באנר מועדון תרבות

Beck- Lost Cause

השיר הזה מככב אצלי גם ברשימת 12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים ולא סתם כי באמת מה עצוב יותר מפרידה? בטח כזאת שמתרחשת אחרי שתפסת את ארוסתך וחברתך מזה 9 שנים בוגדת בך. נשמע אולי דמיוני, אבל זה בדיוק מה שקרה לבק ושהביא אותו לכתוב את השיר הזה.

"העיניים המצטערות שלך חותכות עד העצם ומקשות עלי להשאיר אותך לבד…" שר בק בקולו העדין וקורע את הלב עם אחד משירי הפרידה הכי נוגים ועצובים שנכתבו אי פעם.

Nick Cave- Into My Arms

אפילו כשניק קייב מנסה לכתוב שיר אהבה אופטימי זה יוצא לו עצוב. אין ספק שיש ברפרטואר של קייב שירים יותר קודרים מ- Into My Arms, כל שיר שתבחרו למשל מ- Skeleton Tree שנכתב לאחר מות בנו יעשה את העבודה. אבל האפלה נוכחת היטב גם ב- Into My Arms.

בשיר מתוודה קייב שאינו מאמין באלוהים, מלאכים וכוחות עליונים אבל אם יש כאלה הוא מקווה שהם ישלחו את אהובתו חזרה לזרועותיו. המתח בין הקודר לאופטימי, הופך את השיר הזה לאחד המיוחדים של קייב ולאחד המרגשים שלו.

Eric Clapton- Tears in Heaven

כמו ניק קייב, גם אריק קלפטון חווה את הנורא מכל כשבשנת 1991 נפל אל מותו בנו קונור בן ה- 4 מחלון בניין בניו יורק. בעקבות הטרגדיה כתב קלפטון את אחד מהשירי האבדן והצער הכואבים ביותר, "דמעות בגן עדן".

בשיר תוהה קלפטון מה יקרה כאשר הוא יתאחד ביום מן הימים מחדש עם בנו בגן עדן. האם הוא יזהה אותו? האם הוא יזכור את שמו? והלב לא יכול שלא להצטמרר.

Elliott Smith- Miss Misery

תכלס, זה לא באמת משנה איזה שיר של אליוט סמית' תבחרו, סביר להניח שזה יגמר בדמעות. בואו, הבן אדם דקר את עצמו בלב למוות, ואני מתכוון לזה מילולית לגמרי. ובכל זאת יש מצב ש – Miss Misery יעשה את העבודה מעט טוב יותר מאחרים.

"אני יודע שאת מעדיפה לראות אותי נעלם מאשר לראות אותי כפי שאני באמת…" שר סמית' בשיר שהיה מועמד לאוסקר כשלקח חלק בפסקול של "סיפורו של וויל האנטינג". 6 שנים לאחר מכן סמית' כבר לא יהיה איתנו.

15 האלבומים העצובים ביותר בכל הזמנים
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

The Cure- Disintegration

אם ליד המילה "דיכאון" במילון הייתה תמונה, היא ללא ספק הייתה של רוברט סמית'. האיש עם הליפסטיק והשיער שלא סורק לפחות בשני העשורים האחרונים, חתום על כמה מהיצירות היותר עצובות שנכתבו אי פעם.

ב- 1989 שבר סמית' אפילו את השיא של עצמו כששיחרר יחד עם הלהקה שלו את אלבום המופת, Disintegration, שלהגיד עליו עצוב יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. לא משנה איזה שיר תבחרו לשמוע מהאלבום הזה, זה יגמר בדמעות. כן, גם Lovesong כי אי אפשר שלא לבכות למשמע שיר כל כך מרגש.

ובכל זאת, שיר הנושא בן השמונה דקות ועשרים שניות הוא מסע ייסורים של כאב בלתי נסבל (אבל מאוד יפה) שיגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג או להתכווץ על המיטה בתנוחת עובר ופשוט לבכות.

Leonard Cohen- Show Me the Place

אחת הפנינים הכי יפות שיצר לאונרד כהן בימי חייו. לא יאומן כמה השיר, הזה שיצא ב- 2012 ונכלל באלבומו ה- 12 של כהן, Old Ideas, מפוצץ רגש. השילוב בין קולו העמוק של כהן לבין הפסנתר העדין והכינורות שברקע ימיס את הלבבות הקשוחים ביותר.

"הראי לי את המקום בו הסבל מתחיל…" מקונן הכהן הגדול עם עוד שיר אהבה שמגולל בתוכו כל כך הרבה תשוקה אך גם כל כך הרבה כאב.

The National- Fake Empire

מכירים את המשפט הזה "כשתהיה גדול תבין?" אז ככה זה עם הנשיונל. הטקסטים קורעי הלב של מאט ברנינגר פונים ישירות לאנשים בני שלושים פלוס, נשואים ונשואות עם ילדים, עבודה טובה ובית יפה, אנשים שמבחוץ הכל נראה אצלם מושלם אבל מבפנים הכל מחורר כמו מסננת.

הנשיונל שרים על המהות של מה זה להיות בוגר, מה אתה משאיר אחריך ומה קורה לכל החלומות הגדולים שאותם שאפת להגשים כשהיית צעיר. כך גם Fake Empire העוסק מערכת יחסים שיושבת על בסיס רעוע.

"אנחנו חצי ערים באימפריה מזויפת…" מתפייט ברנינגר בטקסט מופתי שבקלות ניתן להשליך אותו גם על מצבן הפוליטי של ארה"ב בעידן דונלד טראמפ או של ישראל בעידן ביבי.

Nine Inch Nails- Hurt

השיר הזה התפרסם בעיקר בזכות הקאבר המפורסם והדי מדהים שעשה לו ג'וני קאש, אבל הגרסה המקורית נפלאה ומפרקת לא פחות. טרנט רוזנר לוחש באיטיות מלחיצה את הטקסט העוסק בפגיעה עצמית, דיכאון והתייחסות די ברורה לסמים.

חלק מהמעריצים מפרשים את השיר הזה כסוג של מכתב התאבדות של גיבור השיר או כתהליך מציאת משמעות לחיים. בכל מקרה השיר הזה נוטף אווירת דיכאון ואבדון שיגרמו לכם להתייפח כמו תינוקות.

Sinead O'Connor – Nothing Compares 2 U

הקטע הזה בו שינייד אוקונור פורצת בבכי אותנטי בקליפ לשיר הזה, הוא מהרגעים היותר יפים ומרגשים שנראו על המסך. לא משנה כמה אתם ציניים או כמה אתם מתחברים לפרסונה ה"בעייתית" משהו של אוקונור, הרגע הזה פאקינג מרגש.

השיר אמנם נכתב על ידי פרינס כשיר פרידה בעל ניחוח רומנטי, אבל אוקונור בכלל חשבה על אימה שנפטרה בזמן שהיא שרה את השיר. בפועל זה לא באמת משנה מכיוון שמדובר ללא ספק באחד הביצועים הווקליים הכי מרגשים ונוגעים שהוקלטו אי פעם. ללא ספק טיר ג'רקר רציני.

Mount Eerie- Real Death

4 חודשים בלבד אחרי שהפך לאבא, אישתו של פיל אלברום, סולנה של "מאונט אירי", אובחנה כחולת סרטן לבלב קטלני. זמן קצר לאחר מכן, ביוני 2016, היא נפטרה והשאירה את אלברום להתמודד עם הכאב ועם הסטטוס כאב טרי לתינוק.

הכאב הבלתי נסבל מהסיטואציה החדשה אליה נקלע, הביאה את אלברום לכתוב את אחד האלבומים הכי קורעי לב שאי פעם נוצרו- A Crow Looked at Me.

השיר Real Death, שיצא כסינגל הראשון מתוך האלבום, כשמו כן הוא, מתאר המוות של בלי מסכות ובלי רומנטיקה. "המוות הוא אמיתי. רגע אחד מישהו נמצא כאן ורגע לאחר מכן הוא לא".

באנר מועדון תרבות

Radiohead- How to Disappear Completely

יש שירים שרק על פי הטייטל שלהם אפשר לדעת שהם מיוחדים, ואין ספק ש"איך להעלם לחלוטין", הוא אחד כזה. מדובר באחת היצירות היותר מטלטלות של רדיוהד ולאחת המרגשות ביותר ברפרטואר שלהם.

לג'וני גרינווד לקח שבועיים רק לעבד את כלי המיתר בשיר הנפלא הזה שמוצא את ת'ום יורק במצב רח מהורהר ופילוסופי. "אני לא כאן, זה לא קורה…" הוא שר בקולו את מה שכולנו מרגישים מדי פעם, רצון פשוט להעלם.

Counting Crows- Colorblind

עם ראסטות קופצניות ומראה כללי של דובון אכפת לי, אדם דוריץ, סולן ה- Counting Crows, לא עושה רושם של בן אדם עצוב במיוחד. אבל מבט אחד בטקסטים שלו והדעה שלכם תשתנה.

דוריץ הוא אחד הכותבים המחוננים ביותר בדורנו (נשבע לכם). היכולת שלו לכתוב על הדף סיפורי אהבה (בעיקר נכזבת), היא מתנה שלא רבים זכו לה. שירים כמו Round Here, Anna Begins, Goodnight Elisabeth, הם שירי אהבה מדהימים ביופיים וכל כך אנדרייטד.

אז כאמור לאדם דוריץ ול- Counting Crows לא חסרים שירים שיגרמו לכם לבכות בקלות, אבל בכל זאת ב- Colorblind יש משהו אקסטרה קודר. הבלדה הזאת, שאפשר לשמוע בסרט "משחקי פיתוי", מתבססת כולה על ריף פסנתר רפיטטיבי, מלחיץ משהו, על מצע קולו הסדוק של דוריץ ששר על כך שהוא מנסה להתמודד עם השלדים שיש לו בארון ומקווה יום אחד להוציא אותם החוצה. ככה נשמע דיכאון של זמר שחווה לא פעם ולא פעמיים התמוטטות נפשית.

Joy Division- Love Will Tear Is Apart

ככה בדיוק נשמעת מערכת יחסים בדימדויה האחרונים. השיר האלמותי הזה של איאן קרטיס הוא אחד מהשירים שמתארים בצורה הטובה ביותר את כל הרעות החולות שתוקפות מערכות יחסים ארוכות טווח, ע"ע נישואין.

השגרה, השעמום, הויכוחים והרצון למשהו חדש, כולם משתלבים בשיר יוצא דופן בכנותו שמצליח לתאר אהבה ועזה לצד סיומה.

Death Cab For Cutie- Transatlanticism

אין דבר מתסכל יותר מאהבה בלתי ניתנת למימוש ובזה בדיוק עוסק שיר הנושא של אלבומם הרביעי Death Cab For Cutie מ- 2003. אוקינוס שלם פעור בין 2 האוהבים בשיר שכנראה לעולם לא יצליחו לממש את אהבתם האחד לשני. לפעמים אהבה זה לא מספיק.

Fleetwood Mac- Landslide

את השיר הקסום הזה כתבה סטיבי ניקס כאשר הייתה באחת מנקודות השפל הגדולות בחייה. חברת התקליטים זרקה אותה ואת שותפה ליצירה ולמיטה, לינדזי באקינגהם, והיא עמדה בצומת דרכים ענקית בחייה.

ואז ערב אחד היא ישבה בביקתה באספן שבקולורדו וכתבה תוך 5 דקות את אחד השירים הקסומים והנוגעים ביותר של "פליטווד מק". "הרגשתי שכל החיים שלי הם מפולת אחת גדולה" סיפרה ניקס לימים. ואכן השיר הזה מתאר מצב נפשי של בלבול וחוסר אונים שיכניס אתכם להרבה מחשבות שכנראה יגרמו לכם לכלוכית בעין.

15 האלבומים העצובים ביותר בכל הזמנים
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

elliott-smith-1998-fea-billboard-1500

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

אור בחשכה: הנשיונל I Am Easy to Find- ביקורת אלבום

18 חודשים בלבד אחרי אלבומם המופתי, Sleep Well Beast, חוזרים הנשיונל עם פרויקט שאפתני הכולל סרט קצר ואלבום חדש עם לא פחות מ- 16 קטעים. התוצאה? ניצחון מרשים בשתי החזיתות.

ציון המועדון: ★★★★☆

כבר כמעט שני עשורים שהנשיונל היא הלהקה הכי יציבה על הפלנטה. מאז Alligator הנפלא מ- 2005, כל אלבום של החמישייה הניו-יורקית (במקור מאוהיו) מצליח להתעלות על קודמו. בדרך כלל להקות שפועלות זמן רב ביחד נשחקות ובסופו של דבר הופכות לצל חיוור של עצמן, אבל במקרה של הנשיונל, המוזיקה רק הולכת משתבחת עם השנים והופכת ליותר מעניינת, יותר מגובשת ובעיקר יותר טובה. כל זה נעשה בעקביות מעוררת השתאות והשראה והופכות את הקריירה של הנשיונל לכמעט חסרת תקדים.

על כל אלבום חדש של ההרכב מתחרים המבקרים מי ינפק יותר סופרלטיבים כאשר השיא הגיע עם Sleep Well Beast מ- 2017 שכבר כבש את המקום הראשון במצעדים משני צדי האוקיינוס וזכה בפרס גראמי עבור האלבום האלטרנטיבי של השנה. לא רע ללהקה שמעולם לא סיפקה אפילו להיט מצעדים אחד- אנטיתזה לכל מה שמייצג דור הספוטיפיי הנוכחי. אנומליה של שפיות ואמנות אמיתית בעולם שנרמס תחת גלגלי הסתמיות.

"זו חצי אשמתך אז רק חצי תסלחי לי…"

הנשיונל לא תכננו להוציא אלבום חדש כל כך מהר, אבל שיחת טלפון מהבמאי המוערך, מייק מיילס, שינתה את התוכניות. מיילס הציע להרכב לשתף פעולה והתוצאה היא סרט קצר וקסום ביופיו בשם I Am Easy to Find בכיכובה של השחקנית השוודית היפיפיה, אלישיה ויקנדר, ששיחקה בין היתר ב"אקס מכינה" הנפלא ו"הנערה הדנית" עליו אף זכתה באוסקר. הסרט מתאר ב- 25 דקות בלבד את מהלך חייה של אישה מרגע לידתה, דרך הפיכתה לאמא ומותה, כשכל זה מתרחש על רקע המוזיקה והשירים המופלאים של הנשיונל. אני לא מבקר קולנוע אבל קשה לי להאמין שהסרט הזה לא ירגש אפילו את הציניקנים הגדולים ביותר. 

וזו כאמור הייתה רק יריית הפתיחה. את תהליך יצירת הסרט מינפו הנשיונל יחד עם מיילס (שמקבל קרדיט על הפקת האלבום יחד עם הלהקה עצמה) ליצירת אלבום חדש, שמיני במספר, המכיל 16 קטעים חדשים ונושא גם הוא את השם I Am Easy to Find. 

באנר מועדון תרבות

למרות שהאלבום הוא לא הפסקול של הסרט, העבודה עליו השפיעה רבות על כתיבתו. רבים מהשירים זוכים לעיבודי כלי מיתר קלאסיים זכר לעבודה על הסרט וגם לעבודתם של האחים (היהודים) ארון וברייס דסנר בהפקות מורכבות ושיתופי פעולה שונים. האחרון שחרר ממש לאחרונה את היצירה הקלאסית החדשה שלו, Triptych, יחד עם התזמורת פילהרמונית של לוס אנג'לס.

בהאזנה הראשונה אין איזשהו שיר שמתבלט מעל כולם, ועם זאת פשוט בלתי אפשרי להפסיק להאזין ליצירה הזאת ולא לטבוע במוזיקה ובעיבודים העשירים. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא עולם ומלואו של צלילים מרגשים העוטפים את הטקסטים הנוגים, הכנים והכואבים כרגיל של ברנינגר. ככה נשמעת מוזיקה.

15 השירים הגדולים של הנשיונל
היפה והחיה: הנשיונל Sleep Well Beast ביקורת אלבום
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום

"אני לומד איך לא למות קצת בפנים בכל פעם שאני חושב עלייך…"

אחרי הרבה שנים שמאט ברנינגר, הסולן וכותב השירים הראשי של ההרכב, מעביר אותנו ואיתנו את הרגעים הקשים, המדכאים והחשוכים בחייו, I Am Easy to Find מציע סוף סוף קצת אור. מעט תקווה שיכול להיות יותר טוב בבית שלנו, במערכות היחסים שלנו ואולי בעיקר עם עצמנו.

הסיבה לכך נעוצה כנראה בעבודה שבאלבום החדש משתתפות לא פחות מחמש זמרות שמעדנות את הדיכאון הקיומי של ברנינגר. ליסה האניגן, שרון ואן אטן, מינה טינדל, קייט סטייבלס ומעל כולם גייל אן דורסי המושלמת שניגנה עם מיליון אמנים וליוותה במשך 20 שנה את דייויד בואי, עושות כולן עבודה מדהימה ומרימות את האלבום לגבהים חדשים. למשל הרגע בו קולה העמוק והמדהים של דורסי נכנס בהפתעה ב- You Had Your Soul with You, הוא מהרגעים העוצמתיים ברפרטואר של הנשיונל. פשוט צמרמורת.

כמעט בכל שיר אפשר לשמוע קול נשי שמהווה קונטרה לקול הגברי של ברנינגר והופכים את המונולוגים המוכרים שלו לדיאלוגים. לפתע, אחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו מקבלים גם את הצד השני במערכת היחסים של ברנינגר עם זוגתו. זה שינוי מרענן, אמיץ ומרתק שמוסיף המון צבע ועומק ליצירה כולה.

גם הפעם לוקחת חלק בכתיבת המילים קארין בסר, אישתו של ברנינגר ותאמינו לי, אין לי מושג איך הזוג הזה מצליח להחשף בצורה כזאת ועדיין להשאר ביחד. כל השלדים של מערכת היחסים המורכבת שלהם יוצאים החוצה באלבום הזה בלי מסננים ובלי לייפות את הדברים. לעזאזל אפילו אני מסתיר דברים מאישתי.

אולי תהליך הכתיבה הוא זה שמצליח לרפא את פגמי הזמן של מערכת היחסים בין השניים כמו סוג של טיפול זוגי ואולי זו עוד דרך לשמור על האש בוערת אחרי כל כך הרבה שנים. בכל מקרה התוצאה היא טקסטים חושפניים, אישיים, אותנטיים, כואבים, עצובים ומרגשים שפשוט אי אפשר שלא להזדהות איתם.

"יש מעט גיהנום בכל אחד…"

I Am Easy to Find היא היצירה הגדולה, המורכבת והשאפתנית ביותר של הנשיונל ולמרות שלא כל ה- 64 דקות שמרכיבות אותה מצליחות לסחוף, עדיין מדובר בנקודת אור בעולם הרוקנ'רול הדועך והמשעמם. אם עוד היה ספק, אחרי אלבום כזה שמה של הנשיונל בדברי הימים של המוזיקה מובטח.

נ.ב: כבוד לסטרוקס (האדירים!) שמוזכרים גם באלבום האחרון של ארקטיק מאנקיז וגם בנוכחי של הנשיונל. ג'וליאן קזבלנקס יכול למות בשקט.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

nationalheadernationalheader11

באנר מועדון תרבות

15 השירים הגדולים של הנשיונל

בשנים האחרונות הנשיונל הפכו לאחת הלהקות המוערכות בעולם ואחת האהובות עלי באופן אישי. עם כל אלבום הם מוכיחים שכמו יין טוב, הם רק הולכים ומשתבחים. אלבומם האחרון, Sleep Well Beast כבר הגיע למקום הראשון משני צידיו של האוקיינוס וזכה בפרס הגראמי היוקרתי.

לקראת יציאת אלבומם החדש, I Am Easy to Find, שיצא ב- 17.5, קבלו מדריך מקוצר ללהקה ואת עשרת השירים הכי גדולים שלה. 

15. Lucky You
"…I Think You Made a Big Mistake"

השיר האקוסטי הקטן והיפה הזה, שסוגר את Sad Song For Dirty Lovers – אלבומם השני של הנשיונל, מייצג נאמנה את הסאונד של הלהקה באלבומיה הראשונים. פולק רוק אמריקאי, שורשי, פשוט ומנימליסטי. עם הזמן הלהקה תשכלל את הסאונד שלה עד שהאלבומיה הראשונים ישמעו כמעט לא קשורים לשאר הרפרטואר שלה. אך למרות החולשה האמיתית של אלבומיה הראשונים, עדיין ניתן למצוא בהם פה ושם כמה פנינים קסומות שינבאו את העתיד, כמו Lucky You.

14. About Today
"…How Close am I to Losing You"

עוד שיר אקוסטי מהתקופה המוקדמת יחסית של הלהקה, אך הפעם כזה ששרד יפה את מבחן הזמן ואפילו מנוגן מדי פעם בהופעות. השיר שיצא ב- 2004 כחלק מ- Cherry Tree EP, הוא אחד הפייבוריטים של המעריצים ומהשירים המיוחדים שפתחו עבורם את הדלת לקהלים גדולים יותר. 

13. Slow Show
"…I Made a Mistake in My Life Today"

למרות שמעולם לא יצא כסינגל Slow Show הוא אחד מהשירים האהובים בותר על המעריצים האדוקים של הנשיונל. מתוך Boxer המופתי, Slow Show מתאר אדם חרדתי, ניירוטי משהו, שמרגיש ביטחון רק לצד אהובתו. "29 שנים חיכיתי לך לפני שפגשתי אותך" שר ברנינגר ברומנטיות ומציע לנו מעט נחמה בין כל הטקסטים הקודרים בדרך כלל שלו.

12. I Need My Girl
"…I’m Under the Gun Again"

כשקניתי את Trouble Will Find Me, אישתי הייתה מאושפזת בבית החולים ומצאתי את עצמי מאזין לשיר הזה ללא הפסקה. "זה פשוט שיר על געגועים לאישתך או לחברה שלך…" סיפר ברנינגר. אז אולי הוא לא מדובר בשיר ענק, אבל זה ללא ספק אחד השירים הנוגים ביותר שברנינגר אי פעם כתב.

11. This is the Last Time
"…I wish Everybody Knew What's so Great About You"

גם השיר הזה מעולם לא יצא כסינגל. למעשה הוא אפילו בקושי מנוגן בהופעות. אבל למרות זאת הוא אחד הקטעים הכי יפים שהנשיונל אי פעם הפיקו. השיר מדבר על אהבה רעה. כזאת שאתה יודע שהיא לא טובה לך אבל אתה נמשך לתוכה שוב ושוב למרות שאתה מבטיח לעצמך שהפעם זו הפעם האחרונה בהחלט. תכלס, מי מאיתנו לא חווה את זה?

הסיומת המושלמת ("Jenny I'm in Trouble") מקפיצה את השיר הזה בכמה רמות והופכת אותו לאמוציונלי במיוחד.

10. Rylan
"…There's a Little Bit of Hell in Everyone"

השיר בוצע לראשונה בסביבות 2011 בתהליך כתיבת Trouble Will Find Me אך מעולם לא מצא את דרכו לאלבום. רק עכשיו, כמעט עשור לאחר שנכתב, יכלל השיר באלבום החדש, I'm Easy to Find.

שנים שהמעריצים מחכים לשמוע גרסת סטודיו לשיר הזה ובצדק. מדובר בקסם אמיתי שמאז שגיליתי אותו בטריילר לסרט שילווה את האלבום החדש (בכיכובה של השחקנית אלישיה ויקנדר ובבימויו של מייק מילס), אני פשוט לא מפסיק לשמוע אותו (בגרסת ההופעה החיה כמובן). בקיצור יצירה אמיתית שסוף סוף מקבלת את הכבוד הראוי לה.

באנר מועדון תרבות

9. Mr. November
"…This is When I Need You"

אחרי שני אלבומים ו- EP אחד שהיו סבירים אך לא מלוטשים מספיק, שיחררו ב- 2005 הנשיונל את, Alligator, אלבומם השלישי, שנחשב על ידי רבים כאלבום המפנה שלהם. האלבום הציג לראשונה סאונד מגובש, ברור, אקלקטי ומאוזן שיהווה את הבסיס עליו תבנה הקריירה של הלהקה.

בין כל השירים הבאמת נהדרים שבו, מתבלט שיר הסיום העצמתי אך המלנכולי, Mr. November שנכתב אמנם מתוך נקודת מבט פוליטית (במקרה הזה של ג'ון קרי שהיה מועמד לנשיאות ארה"ב מטעם הדמוקרטים ב- 2004), אך כמו ברוב הטקסטים של ברנינגר פתוח לעוד אינספור אינטרפטציות.

8. I'll Still Destroy You
"…Nothing I Do Makes Me Feel Different"

ב- Sleep Well Beast החדירו הנשיונל אלמנטים אלקטרוניים אל תוך המוזיקה שלהם ו- I'll Still Destroy You הוא מהסממנים הבולטים לכך. על מצע מכונות תופים עדינות מתאר ברנינגר את הקושי בלתחזק מערכת יחסים ואת הכאב שלעיתים כרוך בכך. תוך כדי הוא גם מבקר את עצמו בצורה חושפנית ומציג את עצמו לראווה בצורה כל כך מעוררת הזדהות ואמפתיה שקשה לא להינמס בפניו. השיר אגב זכה לאחד הקליפים הנפלאים של הלהקה.

7. Day I Die
"…Let's Just Get High Enough to See Our Problems"

השיר העצמתי הזה מגיע מיד אחרי Nobody Else Will Be There השקט שפותח את Sleep Well Beast, ומטעין אותו באנרגיות מטורפות. מהשירים היותר חזקים של הנשיונל שגם הוא כמו רבים אחרים מדבר על אבדן דרך והקושי שבהתמודדות עם מערכות יחסים ארוכות כמו גם ההתבגרות בתוכן. מקצב התופים הכמעט שבטי בהתחלה כמו גם ריף הגיטרה, לעד יעבירו צמרמורת של התרגשות בגופי. 

6. Mistaken for Strangers
"Another un-innocent, elegant fall Into the un-magnificent lives of adults…"

אחד הנושאים בהם מתעסקים הכי הרבה הנשיונל הוא התבגרות. לא גיל ההתבגרות החינני והצעיר אלא הרגע הזה שחוצים את גיל השלושים, הופכים להורים ורואים את החלומות שלנו מתנפצים אל תוך מציאות של שערות לבנות ותקוות שבורות. בזה בדיוק עוסק Mistaken for Strangers.

המנון ההתבגרות המדכא הזה הוא אחד מהשירים העצמתיים והיפים ביותר שכתב מאט ברנינגר. כל מי שחצה את גיל שלושים ויש לו 2 ילדים ומשכנתא יוכל להזדהות עם הטקסט הכל כך ארצי הזה. שיר ענק שנוגע בנושאים שלא תמיד אנשים אוהבים לנגוע בהם, אבל גם אי אפשר להתעלם מהם.

5. Don't Swallow the Cup
"…And if You Want to see me Cry, Play "Let it Be" or "Nevermind"

באנר מועדון תרבות

אחרי 22 חדשים מפרכים בדרכים לקידום אלבומם, High Violet, חזר גיטריסט הלהקה, ארון דסנר לביתו ואל תינוק חדש שזה עתה נולד לו. הג'טלגים יחד עם התינוק החדש לא נתנו מנוחה לדסנר שמצא את עצמו מבלה את הלילות בסטודיו הביתי שלו. באחד הלילות הלבנים הללו הוא איחה בין כמה שברי מוזיקה שכתב ויצר את המוזיקה ל- Don't Swallow the Cup, אחד השירים העצמתיים והחזקים ביותר של הנשיונל.

הטקסט של ברנינגר עוסק בשלל נושאים שסובבים סביב מוות, אובדן, דיכאון ומה אנחנו משאירים מאחורינו למי שאנחנו אוהבים. סך הכל נושאים די טפוסיים בטקסטים של הנשיונל.

4. Carin at the Liquor Store
"…Blame it on Me, I Really Don't Care" 

באלבומם האחרון של הנשיונל, Sleep Well Beast לוקחת חלק בכתיבת המילים גם קארין בסר, אישתו של מאט ברנינגר שכותב בדרך כלל לבדו את כל הטקסטים של הלהקה. אולי בגלל זה מדובר באלבום שעוסק במערכות יחסים, בהתמודדות איתן ובהתבגרות בתוכן. 

ב- Carin at the Liquor Store, מבלדות הפסנתר היפות ביותר של הנשיונל, פותח בפנינו ברנינגר צוהר ליחסיו עם אישתו (ועם עצמו) ובכנות יוצאת דופן מספר לנו  "הייתי תולעת, הייתי ייצור… אני לא מציאה…". אם השיר הזה לא יקרע לכם את הלב אז באמת שקטונתי. 

3. Bloodbuzz Ohio
"…I Never Thought About Love When I Thought About Home"

למרות שהלהקה פועלת מניו-יורק, חבריה בכלל מאוהיו והשיר הזה הוא סוג של שיר אהבה-שנאה למקום הולדתם. על תחושת השמחה אך גם העצבות שמלווה אותם בכל פעם שהם חוזרים לשם. עם כל הכבוד לנוסטלגיה ולילדות, בית הוא מקום שאוצר בתוכו כל כך הרבה רגשות ומשמעויות וחלק מהבלבול הזה מנסה להעביר לנו מאט ברנינגר בטקסט הקצר אך המלא אמוציות שלו. אחד השירים שהביאו ללהקה את אהבת ההמונים.


2. Pink Rabbits
"…I Didn't Ask For This Pain it Just Came Over Me"

אם המצעד הזה היה נטו על פי טעמי האישי אז השיר הזה היה במקום הראשון. עם מקצב ולס מהפנט, מילים שחותכות כמו סכין ו- Outro (החלק האחרון בשיר), לא מהעולם הזה, Pink Rabbits הוא יצירת מופת שמעט מאוד להקות יכולות לכתוב. 

לקח לי זמן להתאהב בשיר הזה אני מודה. כשחברה מהעבודה אמרה לי שזה השיר האהוב עליה מתוך Trouble Will Find Me, חשבתי שהיא ירדה מהפסים. אבל היא צדקה והיום זה גם השיר האהוב עלי. לא רק באלבום אלא של הלהקה בכלל. 

1. Fake Empire
"…We're half Awake in a Fake Empire"

זה השיר הראשון שפתח אותי לעולמם המופלא של הנשיונל וגם כנראה השיר המוכר ביותר שלהם, ה- Signature Song שלהם. היצירה המופלאה הזאת, שפותחת את Boxer, מציגה את הסטנדרט של הנשיונל ואת הדברים שבזכותם הפכו לאחת הלהקות המוערכות בעולם: בין היתר קול הבריטון העמוק של ברנינגר, טקסט הנוגע בשלמות ועיבוד מוזיקלי מעניין, הפעם בדמות מקצב פוליריתמיקה מרתק (נגינה של שני קצבים או יותר במקביל כאשר כל קצב עצמאי ואינו תלוי בקצב האחר).

על הגבול שבין הפוליטי לרומנטי, השיר הזה הוא ההתייחסות של הלהקה לדור המבולבל והאדיש שיש לו הכל אבל בעצם אין לו כלום. בזכות שירים וטקסטים כאלה, מייצגים בעיני הנשיונל את קולו של דור. דור של אנשים כמוני בני שלושים פלוס, שגדלו לתוך עולם של שפע, תעסוקה, טכנולוגיה מתקדמת ואהבה ואיכשהו לא מוצאים מרגוע לנפשם. הכל כל כך מושלם, מוצלח וארוז יפה, אבל בפנים יש חור בלתי ניתן למילוי של עצב ומועקה תמידיים. "חיה" שלא ניתן להשביע. כי אחרי הכל כולנו רק "חצי ערים באימפריה מזוייפת…".

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

2010nationalemuncut1701120

באנר מועדון תרבות

ג'סטין ורנון וארון דסנר- Big Red Machine ביקורת אלבום

בפרויקט החדש של ג'סטין ורנון (Bon Iver) וארון דסנר (The National) יש כמה רגעים קסומים להפליא אך לצידם גם כאלה שנשמעים כמו סקיצות חצי אפויות. בסופו של דבר אי אפשר להתנער מההרגשה שהאלבום הזה יכול והיה צריך להיות יותר טוב.

ציון המועדון: ★★★☆☆

באנר מועדון תרבות

בון איבר (Bon Iver) והנשיונל (The National) הם מההרכבים האהובים עלי בשנים האחרונות. אתם יודעים מה, זה אפילו אנדרסטייטמנט. מדובר בשניים מההרכבים שלימדו אותי מחדש מה זאת מוזיקה. כאלה שהתרגשתי איתם, בכיתי איתם ושהמוזיקה שלהם ליוותה אותי בכל נקודות הציון החשובות בחיי לפחות בשש השנים האחרונות.

עכשיו תארו לעצמכם כמה התרגשתי ששני הכוחות המניעים של ההרכבים הללו (ג'סטין ורנון- האיש מאחורי בון איבר וארון דסנר, הכוח היצירתי המניע את הנשיונל יחד עם מאט ברנינגר) איחדו כוחות ליצרה משותפת.

זו לא הפעם הראשונה שהשניים משלבים פעולה. ורנון התארח באלבומים של הנשיונל, חברי הנשיונל התארחו בהופעות של ורנון ושתי הלהקות אפילו יצרו פסטיבל מוזיקלי משותף. חברי ההרכבים אף חברים בקולקטיב המוזיקלי PEOPLE שהוקם על ידי ג'סטין ורנון והאחים ארון וברייס דסנר במטרה לקדם עשייה מוזיקלית דיגיטלית חפה מכל תכתיבים וחברות התקליטיםהרודפות בצע. בקיצור קואופרטיב מוזיקלי ש- Big Red Machine של ארון דסנטר וג'סטין ורנון הוא פרויקט הדגל שלו.

האלבום המשותף החל כבר לפני 10 שנים כאשר דסנר וורנון החליפו כל מני רעיונות מוזיקליים אינסטרומנטליים עבורם כתב ורנון מילים אבל רק עכשיו יוצא לאוויר העולם הילד המשותף של השניים כאלבום בכורה הנושא את שם הפרויקט: Big Red Machine.

אז האם שניים מהיוצרים הגדולים בעשור האחרון עומדים בציפיות שהם הציבו לעצמם? חלקית, כי לצד רגעים קסומים להפליא Big Red Machine מכיל גם שירים שנשמעים כמו סקיצות חצי אפויות.

האלבום דווקא נפתח בצורה מבטיחה עם Deep Green האלקטרוני והמלנכולי שנשמע כמו המשך טבעי לשני האלבומים האחרונים של להקות האם של ורנון ודסנר. גם Graditue שמגיע אחריו רחוק מלהיות רע, חבל רק שהוא ארוך מדי ומונוטוני למדי. Lyla שמגיע לאחר מכן כבר נשמע כמו רעיון חצי אפוי שביום טוב (אולי) יכול היה להיות בי-סייד של בון איבר בתקופת 22 A Million ולצערי זה רחוק מלהשתפר גם עם Air Stryp שמגיע מיד אחריו.

למזלנו המצב משתפר דרמטית בחלק השני של האלבום, בעיקר עם Hymnostic הנפלא שמהדהד ל- Bon Iver, אלבומו השני והמושלם של ג'סטין ורנון ו- Forest Green שנשמע כאילו נשכח על רצפת חדר העריכה של הנשיונל בזמן הקלטות Sleep Well Beast.

למרות שהאלקטרוניקה מאוד נוכחת באלבום, דווקא ברגעים היותר קטנים, שקטים, אינטימיים ואקוסטיים הצמד מצליח להוציא את הכישרון העצום שלו החוצה ולהצדיק את כל היצירה. כך יוצא ששני השירים הטובים באלבום יחד עם Hymnostic הם בלדת הפסנתר People Lullaby ו- I Won't Run From it הפולקי שנוגע בשלמות.

כדרכם של הרבה סופרגרופס (Supergroups) או פרויקטי צד למיניהם, גם Big Red Machine לא מאוזן ומכיל בתוכו מגוון רחב מדי של צלילים שלא תמיד מתגבשים ליצירה אחת קוהרנטית. שלא תבינו אותי לא נכון, ממש לא מדובר באלבום רע, אבל הוא סוג של רכבת הרים שנעה מהר מדי בין שירים מופלאים לבין כאלה שבמקרה הטוב הם פילרים. לפחות קיבלנו משהו נחמד להעביר איתו את הזמן עד לאלבומים הבאים של הנשיונל ובון איבר.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

Big-Red-Machine
באנר מועדון תרבות

10 האלבומים הגדולים של 2017

אפשר כבר להכריז רשמית: 2017 הייתה שנה מוזיקלית נפלאה! למעשה מאז 2013 לא קיבלנו 12 חודשים רוויים בשירים ואלבומים כל כך טובים. אז רגע לפני שמורידים את השאלטר על עוד שנה, זה הזמן לסכם את עשרת האלבומים הכי טובים של 2017 (פלוס עוד כמה המלצות).

שניה לפני שיוצאים לדרך, קבלו עוד חמישה אלבומים נפלאים שיצאו השנה שלא נכנסו לעשירייה שלי אבל ללא ספק ראויים לאזכור:

Father John Misty- Pure Comedy

Lana Del Rey- Lust for Life

Bryce Dessner, James McAlister,  Nico Muhly, Sufjan Stevens- Planetarium

Haim- Somthing to Tell You

Bjork- Utopia

10. Arcade Fire- Everything Now

גם אלבום של רע של ארקייד פייר עדיין טוב יותר מרוב הדברים שיצאו השנה. אז נכון, Everything Now לא עומד בסטנדרטים המחמירים שההרכב הקנדי הרגיל אותנו אליהם, אבל מצד שני כמה להקות ואלבומים באמת מסוגלים להתחרות ביצירות כמו Funeral או The Suburbs.

למרות חוסר הקוהרנטיות ובליל הז'אנרים שלא תמיד מצליחים להתאחות, האלבום החמישי של ארקייד פייר עדיין מציג פופ-רוק מאתגר, נפלא ולעיתים קסום. זו לא גולת הכותרת שלהם אבל  עם הזמן Everything Now הולך ומתגלה כאלבום לא רע בכלל. אפילו מצוין לפרקים. גם אם אתם לא מסכימים איתי, תודו שמגיע לו להיכנס לרשימה רק בזכות We Don't Deserve Love, שהוא ללא ספק אחד מהשירים הכי יפים שהוקלטו בשנים האחרונות. לביקורת המלאה שלי על האלבום.
רוצו לחפש ביוטיוב: Creature Comfort, Put Your Money on Me, We Don't Deserve Love

9. Kendrick Lamar- Damn

באתר מטהקריטיק (Metacritic) המשקלל ציוני ביקורות מכל העולם, Damn זוכה לציון מפלצתי של 95% ביקורות חיובית ככה שלהגיד עליו שהוא קונצנזוס יהיה אנדרסטייטמנט. למרות שבעיני הוא לא היצירה המושלמת שקיבלנו עם To Pimp a Butterfly (שקיבל אגב במטהקריטיק 96% ביקורות חיוביות) הוא עדיין מניפסט אותנטי ונפלא בכנותו של אמן שחור באמריקה של שנת 2017. 

Damn משלב במיומנות אולדסקול עם ביטים ו"פיל" עכשווי ואקטואלי שהופכים את לאמר לראפר החשוב ביותר בשנים האחרונות. כבוד.
רוצו לחפש ביוטיוב: Humble, DND, XXX

8. Beck- Colors

אחרי הדיכאון הקליני עם Morning Phase ואחרי שחקר כמעט כל טריטוריה מוזיקלית אפשרית, הפתיע בק עם אלבום שהוא כולו פופ וכיף טהור, וכמה שזה נשמע מוזר ככה זה גם נפלא. Colors נשמע כמו מישהו מאוהב, כמו ילד מתלהב שקיבל 100 במבחן. הוא מופק מדהים, מלא באנרגיות חיוביות וגדוש בכיף פופי טהור שיעשה לכם טוב על הנשמה. Colors מוכיח סופית שכל מה שבק נוגע בו הופך לזהב ולקלסיקה מיידית. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביוטיוב: Up All Night, No Distraction, Colors

7. Liam Gallagher- As You Were

את תואר האלבום המפתיע של השנה קוטף ללא ספק הפה הגדול של עולם המוזיקה, ליאם גאלאגר. עושה רושם שאחרי שנים, הצלקת מפירוק אואזיס (שלאיחודה הוא מייחל בכל ראיון בגילוי לב מפתיע) מתחילה להגליד. As You Were הוא תצוגת תכלית מופלאה של אחד הפרונטמנים הטובים בתולדות הרוק. הקול של ליאם נשמע נהדר, ההפקה והעיבודים אקטואליים מתמיד והשירים פשוט מעולים!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

באלבום הסולו הראשון שלו, ליאם לא מפחד להצטייד במיטב הכותבים והתוצאה היא פופית כיפית ומרגשת מתמיד. אבל האמת היא שמעבר לאיכות המוזיקלית של האלבום, טוב שליאם גאלאגר חזר. עולם המוזיקה היה צריך בחזרה את הפה הגדול שלו ולראייה בשבוע הראשון ליציאתו מכר האלבום בבריטניה בלבד למעלה מ- 100,000 עותקים, מה שהפך אותו לאחד מעשרת האלבומים הנמכרים בממלכה המאוחדת בעשור האחרון. אין ספק, העולם התגעגע לליאם גאלאגר. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביוטיוב: Chinatown, Wall of Glass, For What it's Worth

6. Billy Willian Corgan- Ogilala

אחרי שנים של דשדוש (למרות אלבומים לא רעים בכלל) וכשהמילה רלוונטיות רחוקה ממנו שנות אור, שחרר השנה סולן הבלתי מעורער של Smashing Pumpkins אלבום חדש שכולו קסם טהור. Ogilala, בסך הכל אלבום הסולו השני של קורגן (הראשון יצא ב- 2005) מורכב מ- 11 קטעים שקטים מבוססי פסנתר וגיטרה אקוסטית שמצליחים לרגש בטירוף. כמה כיף לשמוע שאחרי שנים של דיסטורשן, קורגן מצליח ללטף את הנשמה עם אסופת השירים היפה ביותר שלו מאז Adore המעולה. אותי זה לחלוטין קנה. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביו טיוב: Zowie, The Spaniards, Archer

5. The War on Drugs- A Deeper Understanding

אלבומם הרביעי של The War on Drugs הוא מהמרגשים ביותר שיצאו השנה. חוויה מוזיקלית עשירה מאין כמוה שמצד אחד נשמעת כמו מחווה מדויקת ללהקות האינדי הגדולות של האייטיז ומצד שני מצליחה להיות כל כך ייחודית. ללא ספק מדובר בהמשך מכובד ביותר ל- Lost in the Dream המופלא מ- 2014.
רוצו לחפש ביו טיוב: Pain, Strangest Thing, Up All Night

4. Arca- Arca

Arca, אלבומו השלישי של המפיק המוערך אלחנדרו גרסי, היא אחת היצירות המסעירות ביותר שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות. היא הזויה, מלנכולית, מפחידה, מרתקת ומופקת מדהים. זה לא אלבום שיתאים לכל אחד, אבל מוזיקלית הוא ללא ספק הישג יוצא דופן. לא סתם גרסי הספיק לעבוד כבר עם קניה ווסט, FKA Twigs, ביורק ואחרים. זה לגמרי אלבום שמציב רף גבוה מאוד לאלבומים ולהפקות הבאות של גרסי. יופי שלא שומעים כל יום. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביו טיוב: Piel, Anoche, Desafío

3. LCD System- American Dream

אלבום הקמבק המפואר של ג'יימס מרפי, מהיוצרים החשובים בדורנו, הוא בדיוק מה שהיינו צריכים ב-2017. 7 שנים אחרי This is Happening המפעים, מרפי חוזר חד מתמיד עם אלבום מפוצץ רגש, אהבות נכזבות וחלום אמריקאי אחד שכבר איננו. מיד עם צלילי הפתיחה הרפטטיביים אי אפשר שלא להתמסר לחוויה הכמעט דתית שהאלבום הזה אוצר בתוכו. עם רפרנסים וצלילים שמזכירים את דייויד בואי, דפש מוד, בריאן אינו וארקייד פייר (שאלבומם Reflektor הופק על ידי מרפי) American Dream ללא ספק יהדהד עוד שנים קדימה.
רוצו לחפש ביו טיוב: Oh Baby, Tonite, Call the Police

2. Lorde- Melodrama

אני מודה כי כאשר פרצה לחיינו היוצרת הניו זילנדית בגיל 16 בלבד, לא נפלתי שדוד לרגליה כמו שאר העולם, אבל Melodrama הוא סיפור אחר לגמרי. מדובר באלבום אמיץ, מרתק לפרקים שמצליח להכיל בהצלחה וללא יומרות מיותרות, מגוון סגנונות מוזיקליים לצד הפקה מלוטשת ומרהיבה. 

Melodrama הוא אלבום ההתבגרות של לורד. אלבום בו היא מתארת, לעיתים מתקוטטת, עם  המחיר שגובה ממנה התהילה. העליות, המורדות, הבכי הצחוק, רכבת ההרים הרגשית שהופכת את הכל לטרגדיה יוונית או בפשטות, "מלודרמה". בכל אלו יוצקת לורד סיפורים נדירים בכנותם על גברים שזרקו אותה, על כאב אמיתי ורצון למישהו שפשוט יבוא ויחבק. NME בחרו באלבום הזה כאלבום השנה ואני יכול להבין מדוע. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביו טיוב: Green Light, Perfect Places, Liabillity

1. The National- Sleep Well Beast

מהרגע שיצא, לא היה בליבי שום ספק ש- Sleep Well Beast הולך להיות אלבום השנה שלי וזה לא מובן מאליו בשנה מוזיקלית כל כך מוצלחת. לומר על אלבומם השביעי של הנשיונל שהוא מרגש יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. זה אלבום שמצליח לגעת בנימי הנפש הדקים ביותר ולחדור ללבבות הקשוחים ביותר. זה אלבום על פרידות ששזורים בתוכו אינספור רגעי אהבה קטנים שמקמטים את הלב ומרסקים את הנשמה בכל האזנה מחדש.

כמו שכתבתי בביקורת שלי על האלבום: Sleep Well Beast הוא קולו של דור שלם של אנשים שיש להם הכל אבל אין להם כלום. זה כואב, זה עצוב אבל זה גם כל כך יפה ואין ספק שמדובר באלבום שיזכר לעוד הרבה זמן. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביו טיוב: Day I Die, I'll Still Destroy You, Carin at the Liquor Store

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

10 האלבומים הגדולים של 2017- אורפז

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

היפה והחיה: הנשיונל- Sleep Well Beast ביקורת אלבום

באלבומם החדש, Sleep Well Beast, הנשיונל הפכו רשמית לקולו של דור שלם של אנשים שיש להם הכל אבל אין להם כלום. זה כואב, זה עצוב אבל זה גם כל כך יפה. 

ציון המועדון: ★★★★★

ללהקות הגדולות באמת יש בדרך כלל חיי מדף מאוד ברורים. רוב הקריירות מתחילות מאלבום ראשון מדהים או מלא פוטנציאל, אלבום שני שזוכה לשבחי המבקרים, ממשיכים עם אלבום שלישי שהולך לכיוונים מסחריים יותר ואז באזור האלבום הרביעי או החמישי משהו מתחיל לחרוק. ההצלחה מתחילה לשעמם, זעם הנעורים כבה, המבקרים מתחילים לפהק והקהל הופך אדיש ועובר ללהקה הבאה. 

כמובן שיש יוצאים מן הכלל ושבקלות אפשר לחשוב על יותר מכמה דוגמאות לא רלוונטיות למחזור החיים המאוד כללי הזה שהצגתי. אבל בגדול, זה מה שקורה לרוב הלהקות. סוג של גלגל חיים שמסתיים בחוסר רלוונטיות שמחוויר לעומת ההתחלה. רק לאחרונה הרגשתי את זה עם האלבום האחרון של ארקייד פייר, Everything Now.

אבל הנשיונל מסתבר הם אנומליה. שישה אלבומים יש לניו-יורקים החביבים (במקור מאוהיו) משנת 2001, לא כולל את החדש, וכל אחד מהם יפה יותר מהקודם. בעוד 2 הראשונים, טובים ככל שיהיו, היו פחות אפויים, Aligator השלישי במספר הציג סאונד הרבה יותר מגובש שהביא את הלהקה להמונים. Boxer הבא אחריו הוא כבר אלבום מדהים, High Violet קרוב למושלם ול- Trouble Will Find Me אין לי מספיק סופרלטיבים. 

אז ארבע שנים אחרי Trouble Will Find Me החד פעמי, האם Sleep Well Beast מצליח לעמוד בציפיות ובסטנדרטים המחמירים שהנשיונל הרגילו אותנו? התשובה היא ברורה: כן.

ב- Sleep Well Beast יש את כל הדברים שלמדתי לאהוב בנשיונל. המלודיות הקליטות, העיבודים הקסומים, קול הבריטון של מאט ברנינגר ששורף את הנשמה וכמו תמיד, טקסטים מופלאים על אהבה, פחד וייאוש אשר מתובלים מדי פעם באופטימיות זהירה. בנוסף לכל אלה אנחנו מקבלים גם כמה יציאות פוליטיות (Turtleneck ו- Walk It Back) כי איך אפשר בלי בעידן טראמפ? אבל מעל הכל ולפני הכל מדובר באלבום פרידה. יותר נכון אלבום על פרידה. 

מאט ברנינגר, כמו שאר חברי הלהקה, נשוי באושר וסביר להניח גם בעושר. יש לו ילדה בת שמונה וסך הכל החיים מאירים לו פנים. ועם זאת עדיין מדובר ביצירה שעוסקת בפרידות. ברגע הזה שמפסיקים לנסות, שמפסיקים לחוות, שמפסיקים לאהוב. "אני יודע שזה לא עובד ואף אחד לא אשם בזה…" הוא שר ב- Guilty Party השקט והאלקטרוני.

באומץ רב שר ברנינגר את השדים של כולנו. את הספקות שלנו על מערכות היחסים שאנו חלק מהן. האם יכולתי למצוא מישהי טובה יותר? האם שווה לי להישאר כאן? מה מחכה לי בחוץ? "אני לא צריך אותך וחוץ מזה אני כבר בקושי רואה אותך וכשאנחנו כבר מתראים זה מרגיש כאילו את רק חצי שם. אימהות צעירות רוצות אותי, אפילו רוחות של חברות מהעבר מתקשרות מקליבלנד, הן יפגשו אותי בכל זמן שארצה" מתריס ברנינגר ב- Day I Die שבקלות עומד לצד קלסיקות ענק של הלהקה כמו Mistaken For Strangers, Bloodbuzz Ohio ו- Don't Swollow the Cup.

במקום לפרק את החבילה, ברנינגר מעדיף להתפרק על דף ועט (לעיתים יחד עם אשתו, קארן, שלקחה לראשונה חלק בכתיבה). הטקסטים האלה עוזרים לאותה "חיה" של הכותב המוכשר לישון טוב בלילה. "אמרנו שנמות רק מסודות בודדים, למה את מתחבאת ממני?" הוא פורק תסכול וחשש ב- The System Only Dreams In Total Darkness המדהים שיצא כסינגל הראשון. 

באנר מועדון תרבות

כמיטב המסורת של הנשיונל כל שיר ושיר באלבום החדש מספר סיפור ומצליח להעביר תחושות אותנטיות של סיטואציות שקל כל כך להזדהות עמן. "לכי לישון. תני לי לנהוג, תני לי לחשוב, תני לי לברר איך אני מחזיר אותנו בחזרה למקום שהיינו בו כשנפגשנו לראשונה…" הוא שר בשיר הנושא מחשבות שעברו לכל אחד ואחת מאיתנו בראש.

אבל מעל כולם עבורי עומד Carin At The Liquor Store, בלדת פסנתר מופלאה שמהדהדת ל- Pink Rabbits, כנראה השיר היפה ביותר של הלהקה, מתוך Trouble Will Find Me. לעזאזל מי היה מאמין שהם יצליחו לעשות עוד Pink Rabbits?!

למרות שהנשיונל שומרים רוב הזמן על הצלילים המזוהים עמם, Sleep Well Beast מציג אותם אלקטרוניים מתמיד אולי כזכר לשלל פרויקטים צדדיים שעסקו בהם חברי הלהקה ב-4 השנים האחרונות. רק השנה למשל שחרר ברייס דסנר (גיטרות) את "פלנטריום", אלבום שאפתני יחד עם סופיאן סטיבנס ושני מוזיקאים נוספים.

חלק מהטובקיסטים כינו את האלבום החדש "ה- Kid A של הנשיונל". זוהי הגזמה פראית גם אם היא נאמרה ביחס להתנסות המוזיקלית ולא לשינוי טוטאלי של הסאונד. מכונות התופים והסינתיסייזרים בהחלט נוכחים פה יותר מהרגיל אבל ברכות ועדינות שלרגע לא גורעות מהקסם של האלבום אלא להיפך, הופכות אותו למעניין ומאתגר יותר. 

לא אגזים אם אומר שהנשיונל הם קולו של דור. לא דור של צעירים מרדניים שמחפשים את מקומם בעולם. זהו קול של אנשים כמוני, בני שלושים פלוס, דור ה -Y אם תרצו, שגדלו לתוך עולם של שפע, תעסוקה, טכנולוגיה מתקדמת ואהבה שאיכשהו לא מוצאים מרגוע לנפשם. הכל כל כך מושלם, מוצלח וארוז יפה, אבל בפנים יש חור בלתי ניתן למילוי של עצב ומועקה תמידיים. "חיה" שלא ניתן להשביע.  "שום דבר שאני עושה לא גורם לי להרגיש שונה" מסכם ברנינגר ב- I'll Still Destroy You.

Sleep Well Beast הוא אולי לא האלבום הכי טוב של הנשיונל אבל הוא מסוג האלבומים שמזכירים לך איזה כוח עצום יש למוזיקה. מסוג האלבומים שבשבילם שווה לחיות. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Thr National

 

הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום

כשאתה הופך לאבא, אתה מגלה שכל מה שחשבת שאתה יודע על החיים הופך ללא רלוונטי. הסטטוס החדש מחייב אותך להשתנות ולהסתגל במהירות לעולם הטומן בחובו מצד אחד אושר בלתי יתואר ומצד שני ויתור עצמי, התבגרות מהירה וחרדות. הרבה חרדות.

את Trouble Will Find me של הנשיונל הכרתי ואהבתי עוד לפני שנולדו לי התאומים. לפני שהפכתי לאבא. לפני שהבנתי את המשמעות האמיתית של להתבגר. אבל החיבור האמיתי ביני ובין האלבום החמישי של החברה המופלאים מברוקלין התרחש רק לאחר מכן.

"ואם אתם רוצים לראות אותי בוכה נגנו את Let it Be או את Nevermind…".

מחשבות על התבגרות, שלא לומר, זיקנה, הם לא נושאים חדשים ברפרטואר של מאט ברנינגר וחבריו, אבל ב- Trouble Will Find Me התמות הללו מגיעות לשיאן.

אחרי סיבוב הופעות ארוך ומתיש לקידום אלבומם High Violet, חשבו חברי הלהקה לקחת הפסקה ארוכה ולהתרענן, אבל הגיטריסט, ארון דסנר, לא ממש יכול היה לנוח משום שהפך אבא טרי לביתו אינגריד. וכך במקום לישון ולצבור אנרגיות חדשות, מצא עצמו ארון ער באמצע הלילה וכותב מוזיקה. את אותן מלודיות קסומות וחצאי רעיונות מוזיקליים שכתב באישון לילה, שלח למאט ברנינגר, סולן הלהקה שהוא במקרה גם אבא טרי יחסית, אשר עיטר את המלודיות המופלאות בשלל טקסטים מרגשים וטווה אט אט את העיסה המוזיקלית המתגבשת לכדי אלבום התבגרות יוצא דופן בכנותו ובפתיחותו.

"האלבום הזה הוא על להתבגר ועל הקסם וכאבי הראש שבאים עם זה" סיפר ברנינגר ל-NME. אך פחדי ההתבגרות ב- Trouble Will Find Me הם לא עוד פחדים של התבגרות נערית, שברון לב או רצון למרוד במוסכמות. מדובר כאן לגמרי באנשים בני 30 פלוס, מבוססים ובעלי משפחות שלמרות שעל פני השטח יש להם הכל, עמוק בפנים עדיין פעור בתוכם חור שחור ובלתי ניתן למילוי של חוסר ודאות, חרדה, חרטה וסתם עצב שלעולם לא יעלם.

"אני ער כבר ימים, לא יכול להלחם בזה יותר, אני עובר תקופה מוזרה… אני נשאר עם השדים שלי".

אם אתם בעלי עבודה, משפחה ויש לכם שלל חלומות שנשארו מאחור ברבות השנים בעקבות המציאות, קשה להאמין שלא תתחברו ליצירה הזאת. ברנינגר מתאר בקולו העמוק והמרטיט את הרגע הזה בחיים שבו אתם מתפכחים מכל מני אשליות ילדות רומנטיות ומבינים שאתם כבר בעל משפחה, שיש לכם ילדים שצריך לפרנס ולדאוג להם ורחמנא ליצלן אפילו יש לכם אחריות. ושלא תטעו לרגע, מסע ההתפכחות הזה הוא לא פשוט, והוא רווי הרהורים מהעבר וחרדות מהעתיד.

"לעולם לא אהיה כל מה שאת רוצה שאהיה" מודה ברנינגר ב- Slipped ומשלים עם מי שהוא ומה שהוא כנראה כבר לעולם לא יהיה. הכנות הזאת פשוט כובשת, מרגשת וגם קצת עצובה כי ההכרה הזאת שפתאום אנחנו מבינים שלא נהיה מי שרצינו להיות, או גרוע מזה, שבני הזוג שלנו כבר לא יהפכו להיות מי שהיינו מקווים שיהיו, פשוט כואבת.

"לא ביקשתי את הכאב הזה, הוא פשוט השתלט עלי"

בחיים שלנו שזורות יצירות, שירים ואלבומים שתמיד יחזירו אותנו לתקופות נוסטלגיות שחלפו ולא יחזרו עוד. שירים שכל כך התאימו לנו ודיברו אלינו באיזושהי נקודה בחיינו עד שהרגשנו כאילו הם נכתבו עלינו. כמו אותו שיר נוסטלגי שמזכיר לנו את האהבה הנכזבת מהתיכון או דיסק שליווה אותנו בשמירות בצבא, או את זה שנחרש בטיול לדרום אמריקה.

ואז יום אחד, כשתגדלו ותביאו גם אתם ילדים לעולם, Trouble Will Find Me של הנשיונל, יצטרף לאותה רשימה מכובדת של יצירות שתרגישו כאילו נכתבו במיוחד עבורכם. האלבום הזה ילווה אתכם בלילות שטופי החרדה וההיסטריה, יתנגן עבורכם כשתרצו להתפרק קצת או להיות לבד ויזכיר לכם שזה בסדר להיות עצובים. זה בסדר להיות אנושיים. האלבום הזה ישמש תזכורת לכך שאתם עדיין חיים וכמו חבר נאמן שמבין אתכם ויודע בדיוק מה אתם עוברים, הוא פשוט יהיה שם בשבילכם מתי שתצטרכו אותו. כי אחרי הכל בשביל זה אנחנו מקשיבים למוזיקה לא?

תנו לנו לייק בפייסבוק

the_national_.jpgnational-twfm-mobile.jpg