פוסט אורח של אייל דסקל: 20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore של פט שופ בויז

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, פוסט אורח של העורך המוזיקלי, ה- DJ והמרצה, אייל דסקל: 20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore של פט שופ בויז

השבוע בדיוק לפני 20 שנה שוחרר הסינגל Don't Know What You Want, But I Can't Give It Anymore – יריית הפתיחה של הפט שופ בויז מאלבום האולפן השביעי שלהם – Nightlife.

בין קיץ 1997 לאביב של 1998, לאחר סיום סיבוב ההופעות Somewhere, לקחו הפט שופ בויז הפסקה ארוכה יחסית. כמעט שנה של חופשה זה משהו שהם לא הכירו מאז תחילת דרכם אי שם ב- 1984. ההפסקה נתנה לניל וכריס זמן לחשוב מה לעשות הלאה.

לאורך שנות ה-90 שיחרר הצמד את Behaviour ה"בוגר", Very הפופי והסופר מצליח, Bilingual שנע למחוזות המוזיקה הלטינית, כאשר עכשיו, רגע לפני סיום העשור, הגיע הזמן למשהו חדש. בסופו של דבר החליטו הפט שופ בויז ללכת הכי רחוק שאפשר והתוצאה היא "נייטלייף" (חיי לילה) האלבום הכי אלקטרוני של הפט שופ בויז עד לאותו רגע.

'נייטלייף', כשמו כן הוא, ניהל דיאלוג עם תרבות חיי הלילה ומכאן גם עם מוזיקת המועדונים. אחרי שבריאן אינו כמפיק מוסיקלי ירד מהפרק, שמות חמים מהסצנה נקראו לסייע והתוצאה היא שיתופי פעולה נפלאים עם אמנים כמו דיוויד מוראלס, קרייג ארמסטרונג ורולו (פיית'לס). האווירה הכללית הייתה של מסיבה אפלה.

האלבום נכתב על ידי הצמד כשהם כבר בשנות ה40 לחייהם (כריס 40, ניל 45 אם לדייק). כמעט שני עשורים וחצי עברו מאז West End Girls. התלתלים נשרו, כבר יותר קשה לקבל שערים במגזיני מוסיקה או לכבוש שוב את פסגת המצעד הבריטי. וכך, גם מהזוית הזו, הם ניגשים לכתוב על חיי הלילה, שהם עדיין רואים עצמם חלק אינטגרלי מהם.

Don't Know What You Want, But I Can't Give It Anymore הוא משפט שהיה לניל טננט בראש עוד לפני שהוא נכתב כשיר שלם ושוחרר כסינגל הראשון מהאלבום. למעשה ניל חשב לוותר עליו ואפילו מחק אותו מהמחשב, אבל אז כשהם נכנסו לאולפן ההקלטות הוא קפץ לראשו מחדש.

השיר הזה הוא מאוד "פט שופ בויזי" משלל סיבות כמו למשל שמו הארוך במכוון, המילים והחרוזים המוכרים של ניל, ביט הדיסקו לצד עיבודי כלי המיתר הקלאסיים (כריס אמר שהשפעתו של המפיק האיטלקי ג'ורג'יו מורדור ניכרת כאן), האסתטיקה בקליפ, הפנים החתומות וכמובן העיצוב והסטייל שעוטפים את הכל.

באנר מועדון תרבות

בקליפ לשיר ניל וכריס לבושים במכנסי סמוראים, מעילים ארוכים, שלייקס ובשיער מחומצן, גבות צבועות ופנים מפוצצי מייק-אפ לבן. ההשראה הגיעה מהסרטים הקלאסיים "התפוז המכני" ו"אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, כמו גם הסטייל והאופנה שעיטרה מגזינים יפנים.

הצמד שאף להציג מראה עתידני, 'סנייס פיקשני' שיהיה הכי רחוק מהאופנה העכשווית ומהפופ העכשווי. משהו שיתן אלמנט פולחני ולא טבעי. הלוק החדש הפתיע את המעריצים (למרות שהסרבלים הכתומים והכובעים המחודדים של תקופת Very היו לא פחות מפתיעים), אבל בשביל ניל וכריס זה היה בדיוק מה שהם רצו בכדי להציג את הקונספט החדש של האלבום.

מבחינת הליריקה, למרות שהוא מהטקסטים הכי מתוחכמים של ניל, עדיין ניתן לפרש אותו בכמה מובנים. מצד אחד זהו שיר קנאה/פרידה/בגידה קלאסי עם מילים כמו:"? "Is he better than me / Was it your place or his / Who was there…, כאשר גם שם השיר עצמו מעיד על סיומה של מערכת יחסים, לא משנה בין מי למי היא מתרחשת.

מן הצד שני, יש כאן שני גברים שהגיעו לעשור החמישי של חייהם כך שניתן לפרש את השיר כמי שחיי הלילה כבר לא מחכים להם, כתחושה של איך זה להיות חלק מחיי הלילה למרות שלא בטוח שאתה עדיין רצוי בהם, שאתה כבר לא מסמר הערב ויש שחקנים חדשים בזירה, במצעדים, באולמי ההופעות.

"המבוגרים" באופן טבעי רוצים להישאר רלוונטים, צעירים, להמשיך לקטוף את פירות ההצלחה ושהקהל לא יבגוד ויעזוב. אבל הם כבר לא יכולים לתת את זה, הם שרים על זה, כי שניהם סופר-מודעים ובגאוניות שלהם הם מצליחים להסתכל על עצמם מהצד ולספר על החוויה. את הנושאים האלה, של איך זה להתבגר ולהזדקן בעולם הפופ ששייך לצעירים, יחקרו הפט שופ בויז עצמם באלבומם Elysium מ- 2012.

לאלה עם הזיכרון הטוב במיוחד מביניכם, השיר אף פתח את צמד ההופעות של הלהקה בארץ בשנת 2000 בבריכהת הסולטן בירושלים ובאמפי רעננה. מאז הם הופיעו בארץ עוד 3 פעמים בהצלחה רבה.

אירונית עוד יותר העובדה שהסינגל באמת לא זכה להצלחה גדולה (למרות ש- New York City Boy שיגיע אחריו, כן יהפוך להיט גדול). בקליפ הרופאים, שגם נראים כמו אנשי סאונד מאחורי זכוכית באולפן, מתפעלים את הקונסולה ושלל המכשירים והמכונות ומשדרגים את המראה של ניל וכריס. עוד כדור, עוד זריקה והשיער המלבין יחומצן, הפנים יוחלקו, הגבות יצבעו. התחושה היא כי הבויז היו חייבים חייבים להמציא אבל כבר לא כל כך בטוחים שעדיין יש להם את זה.

תצפו שוב בקליפ עד הסוף. הילדים שמצטרפים אליהם בסיום לשבת איתם בספסל, נראים בדיוק כמוהם, והשאלה שעולה היא מי הוא מוביל הדעה עכשיו – מי מחקה את מי. אותם ילדים אגב היום כבר בני 29 או 30 בהערכה גסה ומעניין אם גם הם מרגישים כבר מבוגרים.

אייל דסקל הוא DJ, עורך מוזיקלי ברדיוס 100FM ומרצה בנושא מוזיקה פופולרית. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PET_SHOP_BOYS_I+DONT+KNOW+WHAT+YOU+WANT+BUT+I+CANT...-164516.jpgבאנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

לפעמים תקווה היא כל מה שצריך: פט שופ בויז- Go West

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, הפט שופ בויז לקחו שיר זניח מהסבנטיז והפכו אותו לאחד ההמנונים המפורסמים של שנות ה- 90 ושל המאבק נגד ההומופוביה בכלל.

כל מי שמכיר אותי או עוקב אחרי הבלוג שלי יודע שאני מעריץ גדול של אשפי הפופ הבריטים, הפט שופ בויז. בין 600 או 700 התקליטים והדיסקים שלי (כבר הפסקתי לספור) תוכלו למצוא את רדיוהד, אואזיס, פינק פלויד, ארקייד פייר, הסטרוקס, ארקטיק מאנקיז, הביטלס ובין כולם גם בערך 150 פריטים של הפט שופ בויז (על מי אני עובד, זה כנראה כבר הרבה יותר מ- 150).

אני מכיר את כל הדיסקוגרפיה של ניל טננט וכריס לאו ואוהב את רובה המוחלט, אבל יש שיר אחד שאף פעם לא ממש הצלחתי לאהוב, אחד הלהיטים הגדולים שלהם, Go West. אולי זו העובדה שהוא חרוש ברמת המיאוס, אולי בגלל שהוא בכלל קאבר או אם להיות כנה אז אולי זה בגלל שאני סטרייט. בכל מקרה מעולם לא אהבתי את השיר הזה.

תמיד כשהגעתי אליו באחד האלבומים של הלהקה, קפצתי שיר. תמיד כשניגנו אותו ברדיו העברתי תחנה. למרות שהיה להיט ענק ואף זכה בארץ בתואר שיר השנה (באותה שנה נבחרו הפט שופ בויז בארץ גם כלהקה השנה ואלבומה Very לאלבום השנה), הוא מעולם לא עשה לי כלום ותמיד נשארתי אדיש אליו.

אבל בשנים האחרונות חלה תפנית. כלומר, אני עדיין חושב שהשיר מחוויר לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה, אבל אחרי שנים אני מרגיש שאני יכול לומר שאני סוף סוף מבין אותו. מבין למה הוא הפך להיות כזה המנון.

"זה הגורל שלנו…"

בשנות השבעים והשמונים, ימי התבגרותם של ניל וכריס, להיות הומוסקסואל לא היה דבר פשוט. סטריאוטיפים, הומופוביה ואפליה היו מנת חלק של הומואים ולסביות בארון ומחוצה לו. החלום היה להיות שווים ואם לא זה, אז לפחות לברוח למקום בו לא ישפטו אותם ויקבלו אותם כמו שהם.

הטקסט שנכתב בשנות ה- 70 על ידי סולן להקת הוילג' פיפל, ויקטור ויליס, עוסק בכל החלומות הללו ועוד. הוא מתאר את המערב (כנראה לסאן פרנסיסקו שנחשבת למקום מאוד ידידותי עבור הקהילה הגאה) כמקום מפלט עבור הומוקסואלים בכל העולם. מקום בו הם יוכלו לחיות את חייהם בשלווה כפי שיחפצו ללא כל דעות קדומות וסימני הומופוביה. 

באנר מועדון תרבות

לכל אורך ההיסטוריה המערב נתפס כמקום חופשי בו אפשר לפתוח דף חלק. בין אם זה בנהירה מערבה בתקופת הבהלה לזהב תחת הסיסמה: "Go west, young man", הנדידה של ההיפים לסן פרנסיסקו או בין אם זה החלום להגיע מערבה בתקופת המלחמה הקרה בעידן הדו גושי. המערב הוא תמיד סמל לקידמה וליברליזם. 

תחת ויליג' פיפל, Go West לא זכה להצלחה גדולה, אבל בידיהם המיומנות של הפט שופ בויז השיר זכה להצלחה עולמית מטורפת והפך להמנון הקהילה הגאה. את השיר ביצעו לראשונה הפט שופ בויז ב- 1992 במופע צדקה מיוחד שארגן הבמאי המפורסם, דרק ג'רמן, במועדון ה"האסינדה" האגדי. למרות שניל טעה בכמעט חצי מהמילים והעיבוד לא היה נשמע משהו (וזה עוד בלשון המעטה), הצמד החליט מאיזשהי סיבה להקליט אותו עבור אלבומם Very.

הפט שופ בויז לקחו את קטע הדיסקו Fאנק של הויליג' פיפל והפכו אותו לשיר מגה פופ עם מקהלה, זמרת סול שחורה וצלילי סינתיסייזר עכשוויים שהפכו אותו לגדול מהחיים ולהמנון של ממש.

השיר היה הצלחה מסחררת כאמור וכבש את העולם, גם הרבה בזכות הקליפ המפורסם שלו בו מופיעים ניל וכריס בסרבלים כחול וצהוב וקסדות תואמות. הקליפ צולם בחלקו גם ברוסיה, בערך כשנה לאחר התפרקותה של ברית המועצות, מה שהעצים את המסר הליברלי של השיר ואת עצם הקריאה "ללכת מערבה" לפוליטית.

"יום אחד אנחנו נעזוב…"

בעולם מתוקן שיר כמו Go West לא אמור היה להיכתב. אך ב- 2019 כשאנחנו עדיין עדים להומופוביה ואפליה כמו גם לגזירות שלטוניות המערימות קשיים בלתי נסבלים על זוגות חד מיניים לאמץ ילדים או להתחתן, Go West הופך לרלוונטי מאין כמוהו. לקח לי אמנם זמן להבין את זה, אבל מי שלא מקבלים אותו בביתו ובמדינתו תמיד יחלום על מקום אחר שכן יעשה זאת.  ה"מערב" בשיר הוא רק התירוץ, הרצון האמיתי הוא קבלה.

לגרסה שלהם הוסיפו פט שופ בויז Middle Eight (קטע נוסף באמצע השיר) עם מילים חדשות: "שם היכן שהאוויר נקי, נהיה מה שאנחנו רוצים להיות. עכשיו אם רק ננקוט עמדה, נגיע לארץ המובטחת". מצד אחד אפשר להסתכל על המילים הללו באירוניה (כפי שהפט שופ בויז עצמם עושים אגב), אך בעיני המילים הללו מתארות לא מקום פיזי אלא יותר כמיהה לקבלה עבור כל מי שמרגיש שונה. כמיהה שיום אחד, ואולי גם במקום אחר, יהיה טוב יותר. הכי קלישאתי שלי, אבל הרי ידוע שכל הקלישאות נכונות. 

בניגוד ל- Smalltown Boy של ברונסקי ביט שמציג לראווה את הקושי בלהיות הומוסקסואל, הפט שופ בויז תופרים חלום אוטופי של מקום בו כל אדם, מעצם היותו אדם, יכול להתקבל אליו בשוויון ואהבה. האם האוטופיה הזאת עלולה להתגשם? כנראה שלא בקרוב, אבל לפעמים תקווה היא כל מה שצריך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PSB.png

BBPSB

באנר מועדון תרבות

25 שנה ל- Very של פט שופ בויז

כובעים מחודדים, קסדות צבעוניות, עטיפת "לגו" אייקונית והמנוני פופ נצחיים. 25 שנה לאלבום שכבש את ישראל והעולם ויצר סטנדרט חדש למוזיקת פופ.

ציון המועדון: ★★★★★

בסוף שנות השמונים הפט שופ בויז כבר כבשו כמעט כל פסגה אפשרית. שלושת האלבומים ששחררו עד כה הגיעו לטופ 3 וזכו לאהדת ההמונים ולשבחי המבקרים כאחד. הפרסים זרמו וכמוהם גם שיתופי הפעולה. 

תוך 3 שנים בלבד, הפכו ניל טננט וכריס לאו, לאחד ההרכבים שעיצבו את האייטיז תוך שהם מגדירים מחדש את הקשר שבין פופ לאמנות גבוהה עם להיטים אלמותיים שדיברו לרגליים ולראש בעת ובעונה אחת.

באנר מועדון תרבות

ואז, כיאה לצמד שתמיד שאף לדחוף את גבולות המוזיקה שלו לקצה, החליטו פט שופ בויז לשנות כיוון לחלוטין ולעשות באלבום הבא את ההפך הגמור ממה שציפו מהם. התוצאה היא Behaviour, יצירה שקטה, מלנכולית, אישית ואינטימית שהפתיעה את מעריצי הלהקה והמבקרים כאחד. היום נחשב Behaviour בעיני רבים (ואני בתוכם) ליצירה המושלמת ביותר של הצמד, אך בזמן אמת היא לא זכתה לאהדה גדולה מדי. ואז הגיע Very…

אני זוכר בברור את היום בו אחי הגדול הביא את Very לראשונה הביתה. עטיפת ה"לגו" הכתומה, שלימים תמצא את מקומה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ריתקה אותי. לא אשכח גם איך הגיטרות של נירוונה וגאנז אנד רוזס אט אט התפיידו ופינו את מקומן לסינתיסייזרים של Very.

וזה לא היה רק אחי. בעבר כללתי את האלבום בפוסט על 10 אלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה-90. הרושם היה שאי אפשר היה להתחמק ממנו. ביום שיצא  Can You Forgive Her, הסינגל הראשון מהאלבום, ניגן אותו עופר נחשון ברשת ג' 3 פעמים ברציפות.

נחשון, אבי גולדברגר ואושיות רדיו נוספות הקפידו לנגן את Very ללא הפסקה עד שלמצעדי סוף השנה נכנסו כל הסינגלים מהאלבום, Go West זכה בתואר "שיר השנה" והפט שופ בויז בתואר "להקת השנה". לעזאזל אפילו Shameless, הבי-סייד המופתי של Go West ושעולה עליו עשרות מונים, צעד באופן חסר תקדים במצעדים. זו ללא ספק הייתה השנה של פט שופ בויז בישראל, ועם מקום ראשון במצעד האלבומים הבריטי, מועמדויות ל'בריטס' ול'גראמי' וקליפים שנטחנו עד דק ב- MTV, גם בעולם.

"אם אנשים יגידו שאני משוגע אומר להם שהם צודקים…"

Very הוא האלבום הראשון בו לקחו על עצמם ניל וכריס את תפקיד המפיקים הראשיים. זו הייתה ההזדמנות שלהם להשתחרר ממסורות העבר ולעשות את כל מה שבראש שלהם, וזה בדיוק מה שקרה.

"קראנו לאלבום Very כי הוא מאוד פט שופ בויז" סיפר טננט. ואכן Very הוא "מאוד" מהכל ובשפע. הוא מאוד אלקטרוני, מאוד אנרגטי, מפוצץ סינתיסייזרים, מכונות תופים ושכבות על גבי שכבות של סאונד שהופכים את כל היצירה לחוויה מטורפת שהציבה סטנדרט חדש לעשיית פופ.

אך לא רק מבחינת הצליל Very הלך עד הקצה. אחרי שנים שהקפידו לחנוט את עצמם בחליפות ועניבות, הכי שונה מכוכבי הפופ של התקופה, שינו הבויז את הסטייל שלהם ב- 180 והתפרעו עם תחפושות שליידי גאגא הייתה חולמת עליהן. 

כך לדוגמה, את כל הסינגלים ליוו קליפים דיגיטליים יוצאי דופן שהקדימו את זמנם בהם נראים ניל וכריס עוטים פאות צבעוניות, כובעי קונוס מחודדים ומעל הכל את הקסדות המפורסמות מהקליפ של Go West. כל אלה ועוד הפכו את Very לחוויה ויזואלית עוצרת נשימה עליה זכו הבויז לאורך השנים בשלל פרסים.

"זה הגורל שלנו…"

ב- Very, היכולת של ניל וכריס לכתוב טקסטים עמוקים וביקורתיים על מצע מוזיקת פופ מרקידה, מגיעה לגבהים חדשים. לכל אורכו שזורים ביצירה שלל טקסטים חברתיים, ביקורתיים ופוליטיים שמתובלים באירוניה ובשנינות שכל כך מאפיינים את הפט שופ בויז. 

באנר מועדון תרבות

דוגמאות קטנות שאני אוהב במיוחד הן Yesterday When I Was Mad שמילותיו מורכבות באופן מופתי מביקורות לא ממש מחמיאות שקיבל הצמד בעקבות בעת סיבוב ההופעות התיאטרלי, שלהם Performance אליו יצאו אחרי בתחילת הניינטיז.

Dreaming of the Queen מתאר מפגש דמיוני בין ניל לבין מלכת אנגליה על רקע מגפת האיידס והיכולת המוגבלת להתמודד איתה. Young Offender עוסק בהתבגרות וכמוהו גם To Speak is a Sin, רק מהזווית הרומנטית והמאוד (מאוד) עצובה.  

בכל פעם שאני יוצא מהצגה או ממופע כלשהו ורואה את מקבצי הנדבות, אני לא יכול שלא לחשוב על The Theatre. השיר מתאר את העניים ומקבצי הנדבות שממתינים לצאתם של אנשי המעמד העליון מאולמות התיאטרון בתקווה לזכות בכמה פרוטות, אך אלה מתעלמים מהם כלא היו.

"אתם מעמידים פנים שאתם לא רואים אותנו בכל השנים שאנחנו כאן. אנחנו הקבצנים שאתם עוברים מעליהם בזמן שאתם יוצאים מהתיאטרון". הניגוד המרתק בין העיבוד התיאטרלי של "התיאטרון" לבין הטקסט הכל כך ארצי שלו יוצר שוב את אותו דיסוננס מרתק שמאפיין את הפט שופ בויז. שמחה לצד עצב, רגליים לצד שכל.

"היא צוחקת עלייך בגלל שאתה רוקד דיסקו ולא אוהב רוק…"

דווקא בשיאה של המהפכה האלטרנטיבית, כשנירוונה, סמשינג פאמפקינס, גאנז אנד רוזס ואר.אי.אם שלטו במצעדים, פט שופ בויז הניפו את דגל הפופ עם מאסטרפיס צבעוני, ייחודי ולא מתנצל שמצליח לתפוס את רוח התקופה בדיוק מרשים, הן מבחינת הסאונד והן מבחינת הטקסטים.

ממש בשנה שעברה יצא ספר שלם המוקדש לאלבום, מה שמוכיח ש- 25 שנים אחרי שיצא, Very ממשיך להעסיק את חובבי הפופ ולהישאר רלוונטי מתמיד.

ואכן, אי אפשר להמעיט בערכו של Very. הוא הציב סטנדרט חדש בעולם הפופ מבחינת הסאונד, הויז'ואל, הליריקה והקליפים. כל אלה חיזקו את היסודות שיולידו בעתיד מפלצות כמו ליידי גאגא, רובי וויליאמס, ברנדון פלאוורס, Scissors Sisters, Hurts, רופוס ויינרייט ועוד רבים וטובים אחרים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

pet-shop-boys-can-you-forgive-her-official-music-video

באנר מועדון תרבות