הלוואי ויהיו עוד אלבומים כאלה בעולם- 25 שנה ל- Wish של הקיור

האלבום התשיעי של רוברט סמית' וחבריו הוא שילוב מופלא בין המלנכוליה הגותית לפופיות האפלה שכל כך מאפיינים את הלהקה. הלוואי והם היו חוזרים לעשות עוד אלבומים כאלה.

מעטות הלהקות שהשפיעו באמת על דורות של אמנים כמו הקיור. העגמומיות הלירית והמלודיות הקסומות של רוברט סמית' וחבריו, היוו מקור השראה בלתי נדלה לעשרות מתבגרים שהפכו בעצמם לאמנים משפיעים. גם במרחק הזמן, הרפרטואר הבלתי נדלה של הלהקה ממשיך להישמע רענן ורלוונטי ואלבומיהם הקלאסיים, The Head at The Door, Kiss Me Kiss Me Kiss Me, Faith ומעל כולם Disintigration, עדיין מצליחים לרגש גם היום, אולי אפילו יותר מתמיד.

בתוך הקטלוג רחב היריעה והמרשים לכל הדעות של הקיור, יש יותר מאלבום אחד שלא זוכה לכבוד הראוי לו. Bloodflowers הנהדר מ-2000 ו- The Cure מ-2004 הן דוגמאות טובות לכך, אבל מעל כולם נמצא Wish, אלבומה התשיעי של הלהקה שיצא ב- 1992. Wish הוא האלבום הנמכר ביותר של הקיור, זה שהביא אותה להמונים ועדיין איכשהו בתחושה שלי, הוא לא מקבל את המקום הראוי לו. אז 25 שנה לאחר צאתו, הגיע הזמן לעשות כבוד לאחד האלבומים הכי פחות מוערכים של הניינטיז והכי פחות מוערכים של הקיור.

"אני באמת לא יודע מה אני עושה כאן,  הייתי צריך להישאר במיטה הלילה…" 

אחרי שהוכיחו בשנות ה-80 שהם יכולים לעשות פופ מתוחכם וכיפי לא פחות טוב מאשר בלדות אפלות וקורעות לב, שחררו ב- 1989 הקיור את יצירת המופת המונומנטלית שלהם, Disintigration. "התפוררות" הייתה היצירה השלמה ביותר של רוברט סמית' והלהקה אשר החזירה אותם לימי שירי הדיכאון והסאונד האפל שכל כך אפיין אותם בתחילת הדרך. עד היום מדובר באלבום פורץ דרך אשר נחשב לאחד המשפיעים בתולדות הרוק. תשאלו את סטן מארש מסאות'פארק שכינה אותו "האלבום הטוב ביותר אי פעם" באחד הפרקים.

היה ברור אם כן, כי לא משנה איזה אלבום תוציא הלהקה אחרי Disintigration, אין שום סיכוי שהוא יעמוד בציפיות המבקרים והמעריצים כאחד. אבל תנו לי לגלות לכם סוד קטן, Wish לא פחות טוב מקודמו המפלצתי. זהו אלבום המשלב באופן מושלם בין המלנכוליה הכואבת כל כך של Disintigration לבין הפופ הכיפי, האפל והאיכשהו אופטימי שלה.

זה מתחיל עם Open, שיר בו מתאר סמית' איך זה להיות תקוע במסיבה או באירוע שאתה לא רוצה להיות בו. לזייף חיוך, להרגיש לא קשור למקום ולהתנחם באלכוהול- אהבה ותיקה של סמית'. לאחר מכן מגיע High, שיר אהבה פשוט וקסום מהאיש שהביא לנו את Lovesong המושלם. אבל מי שמכיר את סמית' יודע שהאופטימיות היא דבר חמקמק ולכן מיד לאחר מכן אנו מקבלים את Apart הכואב המדבר על אהבה גוועת. "איך התרחקנו כל כך הרבה האחת מהשני? היינו כלכך קרובים, חשבתי שהאהבה הזאת תשרוד לנצח". אבל שום דבר לא נשאר לנצח אצל רוברט סמית', האיש והדיכאון שסירב להביא ילדים לעולם בטענה כי: "התנגדתי להיוולד, אז למה שאעשה את זה למישהו אחר? לחיות זה נורא עבורי".

"לא נותר אף אחד בעולם שאוכל להיאחז בו…"

אבל שלושת השירים הראשונים הם רק המתאבן ואם יש ל-Wish נקודת חולשה, היא נעוצה בסדר השירים בו. למרות ששלושת השירים הראשונים טובים, אלו שבאים אחריהם הם באמת בליגה אחרת. וכך האלבום נכנס להילוך גבוה עם From the Edge of the Deep Green Sea השמימי שכל פעם מחדש גורם ללב שלי לאיים לפרוץ מהחזה החוצה. זהו שיר על אהבה, פרידה, תשוקה, כמיהה וכל מה שבניהם שכתוב בצורה כל כך יפה כמו שרק סמית' יכול לכתוב. "לעולם אל תתן לי ללכת היא אמרה. חבק אותי ככה עוד מאות, אלפי, מיליוני ימים. אבל לפתע היא מאטה ומביטה בפני הנשברות. מדוע אתה בוכה? מה אמרתי? זה רק גשם, חייכתי בעודי מוחה את הדמעות". 

"יש לך הכל אבל אין לך איש, כמו האדם האחרון עלי אדמות", מתריסה אישה מפתה במיוחד בסמית' ב- Wendy Time, עוד פנינת פופ מושלמת שמוכיחה בפעם המי יודע את גדולתו הלירית והמלודית כאחת של סמית'.

לאחר מכן מגיעה חרב הפפיות הגדולה בקריירה של הקיור, Friday I'm in Love. מצד אחד הלהיט הקליל הזה הזה הביא את הלהקה להמונים וחשף אותה לקהל חדש לחלוטין אחרי שפומפם ללא הפסקה ב-MTV. אבל מן העבר השני, הוא כל כך לא מייצג אותה או את Wish לצורך העניין. שיר שהוא מן סוג של אנומליה כזאת שאין לי מושג איך לאכול אותה. אפילו סמית' בעצמו אמר ש"אנשים שאוהבים את Friday I'm in Love, הם לא מעריצים של הקיור". הוא לא אמר את זה בשביל לעורר אנטגוניזם כמובן, אלא כי הוא פשוט לא מייצג את הלהקה בשום צורה. אני אישית לא חושב שזה שיר כזה גרוע, אבל בתוך המארג הטקסטואלי המרגש והכל כך גבוה של Wish הוא באמת נשמע קצת מוזר, בטח כשלאחריו מגיע, Trust, שיקרע לכם את הנשמה.

"זה יום מושלם פשוט לשחרר…"

שיאו של האלבום מגיע עם שני שירים שמציגים בצורה מופלאה כל כך את הדיכוטומיה המוזרה של הלהקה: מצד אחד עצבות אינסופית ומן העבר השני אופטימיות חסרת מעצורים. Doing the Unsuck הוא שיר אופורי, מרומם רוח שכולו טירוף וכיף חסרי מעצורים בעוד ש- A Letter to Elise שמגיע מיד אחריו מספר את סיפורה של עוד מערכת יחסים הגוועת לאיטה. שני השירים הללו הם מהאהובים עלי ברפרטואר של הקיור כאשר A Letter to Elise הוא כנראה היפה ביותר שסמית' אי פעם כתב.

Cut שמגיע מיד אחר כך מוציא החוצה את הסאונד הכבד יותר של הלהקה בעוד ש- To Wish Impossible Things האובדני פשוט ירסק את הלב שלכם לחתיכות. "כל מה שאי פעם ביקשתי נעלם" מקונן סמית'. האלבום נסגר עם End, שלמרות הטקסט הנפלא שבו, לא מצליח להגיע לגבהים של שאר השירים. "אני חושב שהגעתי לנקודה בה לוותר או להמשיך הן שתי אפשרויות ללא מוצא עבורי".

Wish הוא כאמור האלבום המצליח ביותר של הקיור. אולי זאת הסיבה שהוא נתפס על ידי המבקרים כ"פופי" ו"פשטני" מדי. אולי זה Friday I'm in Love שמרתיע אחרים מלצלול לתוכו. תהא הסיבה אשר תהא, אין ספק שמדובר באחת היצירות היפות של שנות ה-90 ואחת הפחות מוערכות שלא בצדק ברפרטואר המופלא של הלהקה. או בקיצור, הלוואי והיינו מקבלים עוד אלבומים כאלה.

רוצים לקבל את הפוסטים החדשים לפני כולם? >> ברור, תן לי בראש!
אהבתם?>> פרגנו בלייק של אהבה בפייסבוק

the-cure-006the-cure-wish

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הלוואי ויהיו עוד אלבומים כאלה בעולם- 25 שנה ל- Wish של הקיור

  1. פינגבק: 15 שירים מבאסים שהורסים אלבומים מושלמים | מועדון תרבות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s