25 שנה ל- Very של פט שופ בויז

כובעים מחודדים, קסדות צבעוניות, עטיפת "לגו" אייקונית והמנוני פופ נצחיים. 25 שנה לאלבום שכבש את ישראל והעולם ויצר סטנדרט חדש למוזיקת פופ.

ציון המועדון: ★★★★★

בסוף שנות השמונים הפט שופ בויז כבר כבשו כמעט כל פסגה אפשרית. שלושת האלבומים ששחררו עד כה הגיעו לטופ 3 וזכו לאהדת ההמונים ולשבחי המבקרים כאחד. הפרסים זרמו וכמוהם גם שיתופי הפעולה. 

תוך 3 שנים בלבד, הפכו ניל טננט וכריס לאו, לאחד ההרכבים שעיצבו את האייטיז תוך שהם מגדירים מחדש את הקשר שבין פופ לאמנות גבוהה עם להיטים אלמותיים שדיברו לרגליים ולראש בעת ובעונה אחת.

באנר מועדון תרבות

ואז, כיאה לצמד שתמיד שאף לדחוף את גבולות המוזיקה שלו לקצה, החליטו פט שופ בויז לשנות כיוון לחלוטין ולעשות באלבום הבא את ההפך הגמור ממה שציפו מהם. התוצאה היא Behaviour, יצירה שקטה, מלנכולית, אישית ואינטימית שהפתיעה את מעריצי הלהקה והמבקרים כאחד. היום נחשב Behaviour בעיני רבים (ואני בתוכם) ליצירה המושלמת ביותר של הצמד, אך בזמן אמת היא לא זכתה לאהדה גדולה מדי. ואז הגיע Very…

אני זוכר בברור את היום בו אחי הגדול הביא את Very לראשונה הביתה. עטיפת ה"לגו" הכתומה, שלימים תמצא את מקומה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ריתקה אותי. לא אשכח גם איך הגיטרות של נירוונה וגאנז אנד רוזס אט אט התפיידו ופינו את מקומן לסינתיסייזרים של Very.

וזה לא היה רק אחי. בעבר כללתי את האלבום בפוסט על 10 אלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה-90. הרושם היה שאי אפשר היה להתחמק ממנו. ביום שיצא  Can You Forgive Her, הסינגל הראשון מהאלבום, ניגן אותו עופר נחשון ברשת ג' 3 פעמים ברציפות.

נחשון, אבי גולדברגר ואושיות רדיו נוספות הקפידו לנגן את Very ללא הפסקה עד שלמצעדי סוף השנה נכנסו כל הסינגלים מהאלבום, Go West זכה בתואר "שיר השנה" והפט שופ בויז בתואר "להקת השנה". לעזאזל אפילו Shameless, הבי-סייד המופתי של Go West ושעולה עליו עשרות מונים, צעד באופן חסר תקדים במצעדים. זו ללא ספק הייתה השנה של פט שופ בויז בישראל, ועם מקום ראשון במצעד האלבומים הבריטי, מועמדויות ל'בריטס' ול'גראמי' וקליפים שנטחנו עד דק ב- MTV, גם בעולם.

"אם אנשים יגידו שאני משוגע אומר להם שהם צודקים…"

Very הוא האלבום הראשון בו לקחו על עצמם ניל וכריס את תפקיד המפיקים הראשיים. זו הייתה ההזדמנות שלהם להשתחרר ממסורות העבר ולעשות את כל מה שבראש שלהם, וזה בדיוק מה שקרה.

"קראנו לאלבום Very כי הוא מאוד פט שופ בויז" סיפר טננט. ואכן Very הוא "מאוד" מהכל ובשפע. הוא מאוד אלקטרוני, מאוד אנרגטי, מפוצץ סינתיסייזרים, מכונות תופים ושכבות על גבי שכבות של סאונד שהופכים את כל היצירה לחוויה מטורפת שהציבה סטנדרט חדש לעשיית פופ.

אך לא רק מבחינת הצליל Very הלך עד הקצה. אחרי שנים שהקפידו לחנוט את עצמם בחליפות ועניבות, הכי שונה מכוכבי הפופ של התקופה, שינו הבויז את הסטייל שלהם ב- 180 והתפרעו עם תחפושות שליידי גאגא הייתה חולמת עליהן. 

כך לדוגמה, את כל הסינגלים ליוו קליפים דיגיטליים יוצאי דופן שהקדימו את זמנם בהם נראים ניל וכריס עוטים פאות צבעוניות, כובעי קונוס מחודדים ומעל הכל את הקסדות המפורסמות מהקליפ של Go West. כל אלה ועוד הפכו את Very לחוויה ויזואלית עוצרת נשימה עליה זכו הבויז לאורך השנים בשלל פרסים.

"זה הגורל שלנו…"

ב- Very, היכולת של ניל וכריס לכתוב טקסטים עמוקים וביקורתיים על מצע מוזיקת פופ מרקידה, מגיעה לגבהים חדשים. לכל אורכו שזורים ביצירה שלל טקסטים חברתיים, ביקורתיים ופוליטיים שמתובלים באירוניה ובשנינות שכל כך מאפיינים את הפט שופ בויז. 

באנר מועדון תרבות

דוגמאות קטנות שאני אוהב במיוחד הן Yesterday When I Was Mad שמילותיו מורכבות באופן מופתי מביקורות לא ממש מחמיאות שקיבל הצמד בעקבות בעת סיבוב ההופעות התיאטרלי, שלהם Performance אליו יצאו אחרי בתחילת הניינטיז.

Dreaming of the Queen מתאר מפגש דמיוני בין ניל לבין מלכת אנגליה על רקע מגפת האיידס והיכולת המוגבלת להתמודד איתה. Young Offender עוסק בהתבגרות וכמוהו גם To Speak is a Sin, רק מהזווית הרומנטית והמאוד (מאוד) עצובה.  

בכל פעם שאני יוצא מהצגה או ממופע כלשהו ורואה את מקבצי הנדבות, אני לא יכול שלא לחשוב על The Theatre. השיר מתאר את העניים ומקבצי הנדבות שממתינים לצאתם של אנשי המעמד העליון מאולמות התיאטרון בתקווה לזכות בכמה פרוטות, אך אלה מתעלמים מהם כלא היו.

"אתם מעמידים פנים שאתם לא רואים אותנו בכל השנים שאנחנו כאן. אנחנו הקבצנים שאתם עוברים מעליהם בזמן שאתם יוצאים מהתיאטרון". הניגוד המרתק בין העיבוד התיאטרלי של "התיאטרון" לבין הטקסט הכל כך ארצי שלו יוצר שוב את אותו דיסוננס מרתק שמאפיין את הפט שופ בויז. שמחה לצד עצב, רגליים לצד שכל.

"היא צוחקת עלייך בגלל שאתה רוקד דיסקו ולא אוהב רוק…"

דווקא בשיאה של המהפכה האלטרנטיבית, כשנירוונה, סמשינג פאמפקינס, גאנז אנד רוזס ואר.אי.אם שלטו במצעדים, פט שופ בויז הניפו את דגל הפופ עם מאסטרפיס צבעוני, ייחודי ולא מתנצל שמצליח לתפוס את רוח התקופה בדיוק מרשים, הן מבחינת הסאונד והן מבחינת הטקסטים.

ממש בשנה שעברה יצא ספר שלם המוקדש לאלבום, מה שמוכיח ש- 25 שנים אחרי שיצא, Very ממשיך להעסיק את חובבי הפופ ולהישאר רלוונטי מתמיד.

ואכן, אי אפשר להמעיט בערכו של Very. הוא הציב סטנדרט חדש בעולם הפופ מבחינת הסאונד, הויז'ואל, הליריקה והקליפים. כל אלה חיזקו את היסודות שיולידו בעתיד מפלצות כמו ליידי גאגא, רובי וויליאמס, ברנדון פלאוורס, Scissors Sisters, Hurts, רופוס ויינרייט ועוד רבים וטובים אחרים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

pet-shop-boys-can-you-forgive-her-official-music-video

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

חלק ב': 10 קאברים (נוספים) שלא ידעתם שהם קאברים

לפני קצת יותר משנתיים פרסמתי כאן רשימה של 10 קלאסיקות מפורסמות שאף אחד לא ממש ידע שהם למעשה קאברים. מאז ועד היום מדובר באחד מהפוסטים הכי פופולריים וקיבלתי אינספור פניות לרשימה נוספת. אז לאור בקשת הקהל והעובדה שפורים עוד שניה איתנו, קבלו 10 קאברים נוספים שלא ידעתם שהם קאברים. לחלק א' של הקאברים שלא ידעתם שהם קאברים

לעוד קאברים מעולים ששווים האזנה
Ugly Kid Joe- Cats in the Cradle (במקור של Harry Chapin)

בתחילת שנות ה-90 הרוק האלטרנטיבי היה בשיאו ובין פרל ג'אם, נירוונה וגאנז אנד רוזס היו גם Ugly Kid Joe ששיחררו ב- 1993 את אלבום הבכורה הלא רע שלהם, America's Least Wanted. הסינגל הראשון מתוכו, Everything About You, הפך ללהיט ענק לאחר שנכלל בסרט הקאלט "עולמו של ויין" אבל זה כלום לעומת הסינגל החמישי(!) של הלהקה מתוך האלבום, Cats in a Cradle שמכר למעלה מחצי מיליון עותקים באר"ב לבד. לא רע ללהקת רוק אלטרנטיבי.

עד היום מדובר באחד הסינגלים האייקונים ביותר מהניינטיז, רק שאף אחד לא יודע שהוא נכתב בכלל בסבנטיז על ידי זמר הפולק, הארי צ'אפין, שאפילו היה מועמד עליו לגראמי. או כמו שסיכם זאת מצוין אחד המגיבים על השיר ביוטיוב: "מתוך 17,000,000 הצפיות שיש לשיר הזה, מעניין כמה יודעים שזה קאבר?". ניחוש שלי, לא הרבה.


Led Zeppelin- Dazed and Comfused (במקור של ג'ק הולמס)
ב-25 באוגוסט, 1967, זכה הסינגר סונגרייטר, ג'ק הולמס, לחמם את ה- Yardbirds בהופעתם בניו יורק. גיטריסט הלהקה, בחור צנוע שהולך לשנות לנצח את עולם הרוק, בשם ג'ימי פייג' שמע את אחד משיריו של הולמס והחליט לאמץ אותו יחד עם ציפורי החצר.
לאחר שציפורי החצר התפרקו, אימץ פייג' מחדש את השיר, הפעם עם ההרכב החדש שלו, The New Yardbirds. אחרי שהוסיף מילים חדשות לשיר ושינה את שם הלהקה ל- Led Zeppelin…. נו, השאר היסטוריה.

באנר מועדון תרבות
Pet Shop Boys- Go West (במקור של ה- Village People)

אחרי ההצלחה האדירה לה זכו בשנות השמונים, הפט שופ בויז הוכיחו שיש להם מה למכור גם בניינטיז עם אלבומם החמישי והמעולה Very. אם עד אז היינו רגילים לראות את הצמד הבריטי עוטה בעיקר טוקסיד וארשת פנים רצינית, הרי ש- Very נתן דרור לאקצנטריות של הצמד הן מוזיקלית והן ויז'ואלית עם שלל קליפים זכירים ביותר ומלהיבים הכוללים עבודות מחשב פורצת דרך, כובעים מחודדים, קסדות צבעוניות ועוד.

ההצלחה של האלבום לא פסחה על ישראל בה זכו הצמד בתואר להקת השנה ושיר השנה עם Go West. השיר הזה היה כל כך מצליח בישראל עד שחברת אסם אימצה אותו ואת הקליפ ליצירת פרסומת לקטשופ שלה (תודו שעד היום אתם מזמזמים "קטשופ עומד לו על הראש…"). רק גם כאן לא הרבה אנשים יודעים שמדובר בכלל בקאבר לשיר של ה- Village People מ- 1979. בעוד הויליג' פיפל שרו על אוטופויה הומוסקסואלית הפט שופ בויז הקנו לשיר נופח אירוני (כיאה לכל השירים שלהם) שכן אוטופיה כזאת לא באמת יכולה או אפילו צריכה להתקיים. למרות שלדעתי מדובר באחד השירים הכי פחות טובים של הצמד, אין ספק שמדובר בקלסיקת פופ.

Frank Sinatra- My Way (במקור של Claude François)

טוב זה כבר ממש על גבול המאכזב. כששידרתי ברדיו במהלך לימודי התקשורת שלי במכלת ספיר, נהגתי לחתום כמעט כל שידור בשיר האדיר הזה של פרנק סינטרה (ידעתי שסבתא שלי מאזינה ורציתי לשמח אותה. גם לי יש נשמה מסתבר). אבל נשבע לכם שאפילו אני לא ידעתי באותם זמנים שמדובר בקאבר.

את המילים לשיר כתב פול אנקה לסינטרה, שניה לפני שהאחרון רצה לפרוש מעולם המוזיקה ללחן של שנסון צרפתי ששר קלוד פרנסיס. התוצאה אולי לא ממש מקורית אבל מדהימה.

Aritha Franklin- Respect (במקור של אוטיס רדינג)

זה באמת אחד המדהימים. אחד משירי ההעצמה הנשית הכי גדולים בהיסטוריה, כל כך מזוהה עם קולה העצום של המאמא, ארית'ה פרנקלין, עד שהוא מחק לגמרי את העובדה שמי שכתב ושר אותו במקור הוא בכלל אוטיס רדינג. זהו, באמת שאין לי מה לומר יותר. אתם חייבים להודות שלא ידעתם את זה.

Bjork- It's oh so Quiet

ביורק היא בלי שום ספק מהיוצרות המרתקות בדורה. הרפרטואר שלה נוגע במגוון עצום של ז'אנרים לרבות אוונגרד ודברים שלא המציאו להם עדיין שם. מתוך כל זה אחד הלהיטים המוכרים ביותר שלה הוא דווקא פיסת המיוזיקל המעיקה הזאת שיצאה ב- 1995 והפכה ללהיט ענק, בעיקר בגלל הקליפ שבוים של ידי ספייק ג'ונס.

באנר מועדון תרבות

אלוהים יודע מה עבר לביורק בראש כשהחליטה מכל השירים בעולם לעשות קאבר דווקא לשיר של הזמרת האמריקאית, בטי האטון, משנת 1951, שהוא בעצמו קאבר לשיר גרמני משנת 1948 בשם Und jetzt ist es still של הורסט וינטר. התבלבלתם? גם אני. בכל מקרה למרות שאני מת על ביורק ולא סובל את השיר הזה, כנראה שהבחירה בו הייתה נכונה כי הוא הפך לאחד מלהיטי הניינטיז הגדולים ביותר, היה מועמד לשישה פרסי MTV, בילה למעלה משלושה חודשים במצעד הבריטי ומכר בסביבות חצי מיליון עותקים. לא רע, אפילו אם הוא לא נבחר על ידי המעריצים שלה להכלל באוסף פרי בחירתם ב-2002.

No Doubt- It's My Life (במקור של Talk Talk)
לפני שפצחה בקריירת סולו מזעזעת, עמדה גוון סטפני יחד עם אנוק, דולורס או'ריורדן, שירלי מנסון ואחרות בחזית הרוקנ'רול הנשי של הניינטיז.

אני מודה שלא הייתי מחובבי גוון סטפני וחבריה ל- No Doubt, אבל עם ההצלחה שלהם קשה היה להתווכח. אחרי שורת להיטים כמו Just a Girl, Spiderwebs, Sunday Morning וכמובן Don't Speak החרוש, שחררה הלהקה בשנת 2003 אוסף להיטים ראשון. בכדי לקדם אותו הייתה זקוקה הלהקה לסינגל חדש, אבל סטפני לא הייתה במוד לכתוב חומר חדש עם ההרכב מפני שהייתה עסוקה בהקלטות אלבום הסולו הראשון שלה.

לאור המצב החליטו חברי ההרכב לנסות ולהקליט קאבר. לימים סיפרו כי העבודה הייתה סיזיפית והם ניגנו והתאמנו על עשרות קאברים, אחד מהם היה Don't Change של INXS. בסופו של דבר הם היו מרוצים מהגרסה שהגו ללהיט של Talk Talk מ- 1984 והחליטו ללכת עליו. בחירה טובה שהביאה להם להיט ענק נוסף ומועמדות לגראמי.

Joan Jett and the Blackhearts- I Love Rock 'N' Roll (במקור של The Arrows)

בשנת 2015 נכנסה, "סנדקית הפאנק" האמריקאית, ג'ואן ג'ט, להיכל התהילה של הרוקנ'ול. נכון, היא אחת מהנשים הראשונות שנתנו בראש בסבנטיז אבל אין ספק שאת הבחירה בה היא צריכה לזקוף לטובת הקאבר שעשתה לשיר I Love Rock 'N' Roll. למרות שבוצע על ידי אינספור אמנים כולל בריטני ספירס (WTF) השיר הזה הפך להיות מזוהה עם ג'ואן ג'ט ואף הפך לאחד מהמנוני הרוקנ'רול הגדולים בהיסטוריה. רק חבל שאף אחד לא ממש יודע שמי שהצהירו ראשונים על אהבתם לרוקנ'רול היו ה- Arrows הבריטים עוד ב- 1975.

Madonna- Ray of Light

4 שנים לקח למדונה לשחרר אלבום חדש אחרי Bedtome Stories מ- 1994. 4 שנים בהם הפכה לאמא, שיחקה בתפקיד הראשי בסרט אוויטה, התעמקה בקבלה והעלתה חשש שימי התהילה שלה מאחוריה. אבל חמושה במפיק העל, ויליאם אורביט, חזרה מדונה בענק עם Ray of Light שנחשב לאחד האלבומים הטובים ברפרטואר של הזמרת ובניינטיז בכלל.

בין שלל הלהיטים שיצאו מתוך האלבום בלט שיר הנושא האלקטרוני במיוחד, בואכה טראנס, שחרך את המצעדים והביא לזמרת זכייה יוקרתית בגראמי. אבל מה שבאמת מעניין זה שהשיר הוא קאבר לשיר Sepheryn- Ray of Light של צמד הפולק Curtiss Maldoon. קראתם נכון. שיר פולק לא פחות ולא יותר. תודו שזה די מדהים.

זוהר ארגוב- בדד (במקור של הברנשים של פיאמנטה)

תכלס זה לא אמור להפתיע שלהיט מזרחי הוא קאבר. רוב השירים המזרחיים מבוססים על "לחנים טורקים/יווניים עממיים" ודומיהם. ובכל זאת מעטים ידעו שהשיר שכי מזוהה עם מלך הזמר מזרחי בכל הזמנים, השיר שהגדיר מחדש את הז'אנר הים תיכוני הוא למעשה קאבר.

השיר המלנכולי הזה פורסם לראשונה באלבום הבכורה של "הברנשים של פיאמנטה" בהנהגתו של המוזיקאי ומחלוצי הג'אז הישראלי, אלברט פיאמנטה אך לא זכה לתהודה משמעותית. 12 שנים אחר כך הקליט את השיר זוהר ארגוב והשאר כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

בונוס:
Lou Bega- Mambo No. 5

מדהים איך אפשר לקחת שיר גרוע ולהפוך אותו לעוד יותר גרוע. ותודה ללו בג הגרמני שהחליט לשלוף מהאוב קטע ממבו משנת 1949 שהפך בקלות לאחד משירי הפופ המעצבנים בהיסטוריה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

ray-of-light-madonna

באנר מועדון תרבות

40 עובדות מדהימות על מוזיקה שירעידו לכם את האוזניים

כל מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שאני בדרך כלל כותב פוסטים חופרים על מהות המוזיקה והקשרים החברתיים שלה וביקורות אלבומים ובלה בלה בלה. אבל יש לי גם פטיש ענק לעובדות ופרטי טריוויה מוזיקליים שמעניינים רק אנשים שהם באמת חולי מוזיקה. קבלו 40 עובדות מדהימות ומעניינות במיוחד שצברתי לאורך הדרך.  

1. Bohemian Rhapsody של קווין הוא ללא ספק אחד השירים האהובים בהיסטוריה. אולי בגלל זה הוא הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי ב-4 שנים שונות. איך הדבר המוזר הזה קרה אתם שואלים? ובכן, השיר כבש את ראש המצעד לראשונה ב-8 נובמבר 1974 ונשאר שם 9 שבועות, כלומר עד ינואר 1975. לאחר מותו של פרדי מרקורי, שוחרר השיר שוב כסינגל ׁ(יחד עם השיר These Are the Days of Our Lives) ב- 5 בדצמבר 1991 ושהה במקום הראשון 5 שבועות ארוכים עד ינואר 1992. 

2. לפני שהתפרסמו: אלביס פרסלי היה נהג משאית, סטינג מורה לאנגלית, מדונה מלצרית ב'דאנקן דונאטס' וג'וני קאש מפענח קודים מוצפנים בצבא.

3. ואם כבר עבודות הזויות, הסיבה שבגללה בקליפ לשיר Smells Like Teen Spirit של נירוונה מופיע שרת עם מגב ודלי (ובכלל אווירה בית ספרית עם שחקני כדורסל, מעודדות וכו') היא בגלל שקורט קוביין נאלץ לעבוד כשרת בבית הספר בו למד. תקופה שצילקה אותו קשות ועיצבה את אישיותו המרדנית. 

4. הקליפ הראשון שאי פעם שודר ב-MTV הוא Video Killed the Radio Star של 'הבאגלס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם ב- MTV אירופה הוא Money For Nothing של 'דייר סטרייטס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם בערוץ 24 הוא "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" של רמי פורטיס.

5. Blue Monday הקלאסי של ניו אורדר הוא סינגל ה- 12 אינצ' הנמכר בהיסטוריה. כמה חבל  שעל כל עותק שנמכר הלהקה הפסידה כסף מכיוון שעלות יצור עטיפת הדיסקט המיוחדת שלו הייתה גבוהה מעלות המכירה. אאוץ'.

6. ואם כבר ניו אורדר, אז כשחמישה מוזיקאים מלאס וגאס חיפשו שם ללהקה המתגבשת שלהם, הם החליטו להיעזר בלהקה פיקטיבית מתוך הקליפ לשיר Crystal של ניו אורדר. שם הלהקה: The Killers.

7. שמו של הנגן היחד שלא מתהדר בזקן בלהקת ZZ Top הוא פרנק בירד (Beard).

8. ארגון זכויות בעלי החיים הבינלאומי, PETA, ביקש מצמד ה- Pet Shop Boys (או כפי שכינתה אותם תקשורת המוזיקה בארץ בשנות השמונים: "נערי חנות חיות המחמד"), לשנות את שמם ל-Rescue Shelter Boys. מיותר לציין שהצמד סרב בנימוס בריטי אופייני לבקשה ההזויה.

9. לריק אלן, המתופף של דף לפרד, יש רק יד אחת. 

10. כשוויליאם ביילי הגיע לקליפורניה, היה לו ברור שהוא זקוק לשם במה יותר סקסי. אז הוא שיכל את האותיות בצמד המילים Oral Sex והיגע לשם Axel Rose. עובדת בונוס: לפני שהוא הפך לכוכב ענק, קיבל רוז 8 דולר לשעה כדי לעשן סיגריות, במסגרת ניסוי באוניברסיטת UCLA.

באנר מועדון תרבות

11. פול סיימון זכה באיזשהו פרס גראמי לפחות פעם אחת במהלך 5 עשורים רצופים. משנות ה-60 ועד ה-2000. כבוד.

12. ללהקת הדאת' מטאל Hatebeak יש סולן ממש מיוחד מאוד בשם וולדו. מה מיוחד בו? ובכן וולדו הוא… תוכי. קונגו אפריקאי אפור ליתר דיוק ואני נשבע לכם שלא המצאתי את זה.

13. מורטון הרקט, סולנה של A-Ha, מחזיק בשיא האירופאי עבור שירת התו היחיד הארוכה ביותר בשיר פופ. זה קורה בלהיט הענק של הלהקה, Summer Moved On, מ- 2001 בו שר הרקט תו אחד יחיד מבלי לעצור במשך 20.2 שניות.

14. אלביס פרסלי הוא במקור בלונדיני. הוא החל לצבוע את שיערו בשחור רק בגיל 15. ולחשוב שהיום כולם רוצים להיות בלונדיניים.

15. את העובדה ש- Thriller של מייקל ג'קסון הוא האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים כולם יודעים. אבל האם אתם יודעים מהו האלבום הנשי (של זמרת) הכי נמכר בכל הזמנים? ובכן התשובה הזאת הולכת להפתיע אתכם: Come on Over של שאניה טווין משנת 1997.

16. זוכרים את להקת ה- One Hit Wonder מהניינטיז: Chumbawumba? נו אלה ששרים את Tubthumping. עדיין לא? נו טוב זה לא שהפסדתם יותר מדי. בכל אופן אז רק שתדעו שהם מחזיקים בשיא גינס לאלבום בעל השם הארוך ביותר בהיסטוריה (קחו אוויר):
The Boy Bands Have Won, and All the Copyists and the Tribute Bands and the TV Talent Show Producers Have Won, If We Allow Our Culture to Be Shaped by Mimicry, Whether From Lack of Ideas or From Exaggerated Respect. You Should Never Try to Freeze Culture. What You Can Do Is Recycle That Culture. Take Your Older Brother's Hand-Me-Down Jacket and Re-Style It, Re-Fashion It to the Point Where It Becomes Your Own. But Don't Just Regurgitate Creative History, or Hold Art and Music and Literature as Fixed, Untouchable and Kept Under Glass. The People Who Try to 'Guard' Any Particular Form of Music Are, Like the Copyists and Manufactured Bands, Doing It the Worst Disservice, Because the Only Thing That You Can Do to Music That Will Damage It Is Not Change It, Not Make It Your Own. Because Then It Dies, Then It's Over, Then It's Done, and the Boy Bands Have Won. לא נגעתי.

17. מטאליקה היא הלהקה הראשונה והיחידה שהופיעה בכל 7 היבשות בעולם אחרי שהופיעה באנטרטיקה ב- 2013.

18. לפני שקראו להם הביטלס, ארבעת המופלאים מליברפול קראו לעצמם Johnny and the Moondogs או בעברית צחה, "ג'וני וכלבי הירח".

19. שלוש חברות מוזיקה בלבד אחראיות ללמעלה מ-80% מהמוזיקה לה אתם מאזינים: Sony BMG, Warner Music Group ו- Universal Music Group.

20. השיר לו בוצעו הכי הרבה גרסאות כיסוי בהיסטוריה הוא  Yesterday של הביטלס. למעלה מ- 3000 כאלה כבר קיימים.

באנר מועדון תרבות

21. הקול מאחורי ה- I'm Loving it, הג'ינגל המפורסם של מקדונלדס, הוא לא אחר מאשר קולו של ג'סטין טימברלייק. הזמר האמריקאי קיבל סכום צנוע של 6 מיליון דולר עבור העניין.

22. מחקר אוסטרלי גילה שכוכבי רוק חיים בממוצע 25 שנה פחות מאנשים רגילים. מועדון ה- 27 מישהו?

23. שלושת חברי נירוונה סולקו ממסיבת ההשקה של אלבומם Nevermind אחרי שפתחו במלחמת אוכל ספונטנית.

24. שמו האמיתי של אלטון ג'ון הוא רג'ינלד קנת' דווייט, של מרלין מנסון הוא בריאן יו וורנר, של  ליידי גאגא הוא סטפני ג'ואן אנג'לינה גרמנוטה ושל לורד הניו-זילנדית הוא (קחו אוויר מספר 2) אלה מריז'ה יאני יליח אוקונור.

25. דקסטר הולנד, סולנה של 'אופספרינג (Offspring), הוא דוקטור לביולוגיה מולקולרית בעוד שבריאן מיי, גיטריסט להקת Queen האגדית, מתהדר בתואר דוקטור באסטרונומיה.

26. ליאו פנדר, ממציא גיטרות הפנדר המפורסמות עליהם ניגנו במהלך ההיסטוריה אמנים כמו דייויד גילמור, ג'ימי הנדריקס, ג'ון פרושיאנטה, אריק קלפטון ואחרים, מעולם לא ידע לנגן בגיטרה.

27. Baby One More Time הוצע תחילה ללהקת הבנות TLC, השיר Toxic הוצע לקיילי מינו ו- I'm a Slave 4U הוצע לג'נט ג'קסון. מה שמעלה את השאלה: בריטני ספירס, אמנית בעלת חוש ריח ללהיטים או פח אשפה מוזיקלי?

28. השיר All Around the World של אואזיס מחזיק בתואר: השיר הארוך ביותר (09:38) שהגיע אי פעם למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי.

29. האלבום Born in the USA של ברוס ספרינגסטין משנת 1984, היה הראשון שהופץ בצורה מסחרית בארה"ב על גבי CD.

30. Sledgehammer של פיטר גבריאל, הוא הקליפ המשודר ביותר בהיסטוריה של MTV.

באנר מועדון תרבות

31. אדי ואן הלן מנגן גיטרה ב- Beat it של מייקל ג'קסון, ג'וני דפ (כן כן, השחקן) מנגן את גיטרת הסלייד ב- Fade in-Out של אואזיס, דייב גרוהל פינק בגיטרה את דייויד בואי בקאבר לניל יאנג I’ve Been Waiting For You ו- While My Guitar Gently Weeps לא היה יפה כל כך לולא היה זה אריק קלפטון שסיפק את צלילי הגיטרה המפורסמת.

32. ג'וש הום שר קולות רקע בשיר Knee Socks של ארקטיק מאנקיז (Arctic Monkeys), מייקל ג'קסון תרם את קולו ל- Girls, Girls, Girls של ג'יי זי ואם תקשיבו היטב, תוכלו לשמוע את קולו של דייויד בואי מעטר את Reflektor של ארקייד פייר (Arcade Fire).

33. מעבר להיותה סדרה מוערכת שנצפית על ידי מיליונים ברחבי העולם, מסתבר שלמשחקי הכס יש לא מעט מעריצים מוזיקאים. בין הלהקות והמוזיקאים שהתארחו בסדרה כניצבים ובתפקידי אורח תוכלו למצוא את: אד שירן, וויל צ'מפיון מ'קולדפליי', גארי לייטבאדי מ'סנואו פטרול', חברי להקת 'סיגור רוס',  חברי להקת המטאל 'מאסטודן', להקת Of Monsters and Men ועוד…

34. הג'זיסט המפורסם בהיסטוריה, לואי ארמסטרונג, ענד כל חייו שרשרת עם מגן דוד ודיבר יידיש שוטף למרות שלא היה יהודי. הסיבה? ארמסטרונג שגדל בעוני מחפיר (אביו נטש אותו בילדותו ואימו הייתה זונה) מצא בית חם אצל משפחת קרנופסקי היהודית שאימצה אותו לחיקה כאילו היה משלהם ואף העסיקה אותו בעסק המשפחתי. לאות כבוד לחברי המשפחה החליט ארמסטרונג לענוד למשך כל חייו מגן דוד.

35. השיר Like a Virgin של מדונה נכתב למעשה על ידי גבר המנסה להתגבר על פרידה. אין שום קשר ממשי לאיבוד בתולים. שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם תוכלו למצוא כאן.

36. להיט הניינטיז הענק של שינייד אוקונור, Nothing Compares 2 U, נכתב בכלל על ידי… פרינס והוקלט על ידי פרויקט הצד שלו, The Family. עוד כמה שירים שלא תאמינו שהם קאברים תוכלו למצוא בפוסט קאברים שלא ידעתם שהם קאברים ממש כאן.

37. והנה סיפור שכל ישראלי אוהב להתגאות בו. המדינה הראשונה בה זכו 'רדיוהד' (Radiohead) להצלחה היא לא פחות מאשר ישראל. לפני שהפכה להיות מפלצת אצטדיונים ואחת הלהקות המוערכות בדורה, Creep תפס בארץ ברמות מטורפות (ותודה לפרסומת של ליאור מילר ויעל אבקסיס) והפך את הלהקה לסנסציה מקומית. כך שבאזור 1993, ניתן היה לתפוס את חברי הלהקה בין היתר חותמים על דיסקים בדיסק סנטר ומופיעים ברוקסן ובקיסריה. לא פחות ממדהים. 

38. פעם תהיתם מי זאת "אנני" שמייקל ג'קסון שואל אותה אם היא בסדר בלהיט הענק שלו מ- 1987, Smooth Criminal? אז למי שלא יודע בובת אנני (Annie Doll) זו שמה הבובה עליה מתאמנים בהגשת עזרה ראשונה, והדבר הראשון שעושים בעת הגשת עזרה ראשונה הוא לשאול את המטופל "האם אתה בסדר". מכאן כל מי שעבר סדנת עזרה ראשונה יודע שהדבר הראשון שעושים הוא לשאול: ?Annie Are You OK. בום.

39. להקת הרוק הכבד, Rockbitch, שהורכבה בעיקרה מנשים ופעלה בין השנים 1984-2002, נהגה להופיע בעירום מלא, לבצע אקטים מיניים מפורשים על הבמה ובשיא הערב לזרוק קונדומים לקהל ולבחור מתוכו צופים שיצטרפו להרכב מאחורי הקלעים לאורגיה ענקית. ללא ספק מעניק משמעות נוספת לסקס, סמים ורוקנ'רול.

40. לפי שרוברט צימרמן הלך על שם הבמה, בוב דילן, הוא כינה את עצמו אלסטון גאן.

רוצה פוסטים חדשים לפני כולם?>> פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד ולהגיב?>> כנס לפייסבוק!

40 עובדות.png

באנר מועדון תרבות

פט שופ פופ: 30 שנה ל- Actually של פט שופ בויז

אחרי להיט ענק אחד ואלבום בכורה מצליח, חזרו הפט שופ בויז לסיבוב שני עם Actually, אלבום שהגדיר מחדש את היחסים בין פופ לאמנות גבוהה.

ציון המועדון: ★★★★★

ב-1985 הפופ האלקטרוני החדש, שהיה פורץ דרך רק כמה שנים לפני כן, כבר היה הארד קור במיינסטרים. הניאו רומנטיים וילדי הבליץ כבשו את ארה"ב עם 'פלישה הבריטית השנייה' והשליטו על העולם סדר יום אלקטרוני חדש. להקות כמו דוראן דוראן, Human League, Culture Club, יורמית'מיקס ואחרות כבשו את העולם עם צלילי הסינת'פופ והציבו סטנדרט חדש של פופ אלקטרוני משובח. על הדרך הם גם הפכו את אנגליה למרכז המוזיקלי של העולם במקומה של ארה"ב שנתפסה כמיושנת ו"זקנה".

זו הייתה תקופה מרגשת בממלכה המאוחדת. בחסות הפוסט מודרניזם, האופנה הצעקנית הפכה לדבר מקובל ולגיטימי, האנדרוגיניות הפכה למיינסטרים החדש וצלילים חדשים בקעו מהשוליים, מהטלוויזיה או מהרדיו בכל יום נתון. זוהי הייתה עת של שחרור מהנורמות החברתיות המרובעות ויצירתה של תרבות פופולרית חדשה. 

אבל הייתה גם אנגליה של מטה. אנגליה בה מעמד הביניים התקשה לשרוד תחת עול התמורות הכלכליות שהשתיתה אשת הברזל, מרגרט תאצ'ר. מדינה עם בעיות חברתיות וגזעניות שאיימו לקרוע לגזרים את המרקם החברתי העדין שנוצר בשכונות מעורבות של בריטים ומהגרים. השביתות התכופות של כורי הפחם ומגזרים נוספים הפכו את החיים בממלכה המאוחדת לבלתי נסבלים כאשר מעל הכל ריחפה תמיד ה"בעיה האירית". 

כך קרה שבתוך ההדוניזם המוזיקלי של שנות ה- 80, התפתחו הרכבים ששאפו לקחת את הסגנון החדש ולהוסיף לו טוויסט של רצינות. לנגוע בנושאים האקטואליים של בריטניה ולהראות לעולם שגם פופ יכול לעסוק בנושאים פוליטיים וחברתיים בוערים. דפש מוד היו כאלה כמו גם OMD, Tears For Fears ואחרות. אבל מעל כולם עמדו 2 גברים אנגלים ואפורים למדי בשם ניל טננט (עורך ראשי במגזין המוזיקה Smash Hits) וכריס לאו (סטודנט לארכיטקטורה) שהקימו בתחילת העשור את פט שופ בויז. מטרתם המוצהרת של השניים מההתחלה הייתה להוכיח לעולם שמוזיקה אלקטרונית ופופ בפרט, יכולים להוות קרקע פורייה לדיון בנושאים עמוקים ומלאי משמעות כמו הרוק ממנו הם כל כך סלדו.

הוכחה לכך קיבל העולם כבר עם סינגל הבכורה הסופר מצליח של הצמד, West End Girls. השיר ששאב השראה מ- The Message החלוצי של גרנדמאסטר פלאש, עסק בהבדלי המעמדות בלונדון השסועה, בתרבות הצריכה ובחיים האורבניים תחת התאצ'ריזם הדורסני. השיר הקאנוני הזה היה הלכה למעשה שיר ההיפ הופ הראשון שכבש את המצעד הבריטי ופתח את דלת הממלכה המאוחדת לראפרים אפרו-אמריקאים.

באנר מועדון תרבות

אלבום הבכורה של הצמד, Please (כמה בריטי מצידם), שיצא במרץ 1986 הציג על העטיפה שלו תמונה ממוזערת של הצמד כאנטיתזה מובהקת לצבעוניות, יש היאמרו מוגזמת, שאפיינה את המוזיקה הפופולרית באותה תקופה. האלבום זכה להצלחה מסחרית וביקורתית כאחד. אבל את התותחים הכבדים הם שמרו כנראה ל- Actually, אלבומם השני.

בהרבה מובנים Actually הוא המשכו הישיר של Please וביותר ממקרה אחד הודה ניל טננט כי שירים שנכתבו ל- Actually יכלו להכנס ל- Please ולהיפך. ועם זאת, ולמרות שיצא רק 18 חודשים לאחר מכן, Actually עדיין מציג התפתחות מוזיקלית וסאונד מעניין ומגובש יותר. One More Chance שפותח את האלבום משתנה ומפתיע בלי הפסקה, It Couldn't Happen Here זוכה לתזמור כלי מיתר מפעים והדואט המשובח עם דסטי ספרינגפילד, ?What Have I Done To Deserve This, בעל העיבוד המדהים הוא אחד השירים הכי יפים של האייטיז. אין ספק שזה האלבום שעיצב את הסאונד של הבויז.

אבל בנוסף לעיבודים הנפלאים והשירים הבאמת על זמניים, Actually מציג את החומר ממנו עשויים הפט שופ בויז. את הדנא שלהם בשיאו: היכולת לשלב בין מלודיות פופ קסומות לליריקה מאתגרת. או כמו שרוברט כריסטגאו, "סנדק הרוק", מבקר המוזיקה החשוב בהיסטוריה ומעריץ גדול של הצמד כתב: "Actually הוא אלבום פופ אמיתי, עם משהו אמיתי לומר".

כך למשל Shopping עוסק בתהליכי ההפרטה הפראיים של מרגרט תאצ'ר, It Couldn't Happen Here מביע את החשש ממחלת האיידס ושובל המוות שהיא מותירה אחריה ו- King's Cross המופלא בתחנת הרכבת המיתולוגית והמוזנחת של לונדון כאנלוגיה לאנגליה המתפוררת. אבל מעל כולם ניצבים It's a Sin היוצא נגד הכנסייה ונאסר להשמעה בחלק מתחנות הרדיו בממלכה ו- Rent שמעבר להיותו שיר מופלא ביופיו המתאר אהבה נצלנית בעלת אופי קפיטליסטי מובהק, הוא גם מציג את המשפט היפה ביותר בתולדות הפופ: "אני אוהב אותך, את משלמת לי את שכר הדירה".

פט שופ בויז כאמור זכו להצלחה החל מהסינגל הראשון שלהם, אבל Actually הדגיש ביתר שאת את הייחוד של הבויז, את ייחודם בנוף המוזיקה ואת העובדה שהם כאן בשביל להשאר. ברבות השנים מכר הצמד למעלה מ-50, זכה באינספור פרסים והשפיע על אמנים כמו מדונה, הקילרס, ליידי גאגא ואחרים. הם הפכו שם נרדף לפופ איכותי ולעובדה שמוזיקה יכולה לפנות סימולטנית גם לראש, גם לרגליים וגם ללב. והכל התחיל Actually. רוצו לשמוע.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PSBACTUALLY

באנר מועדון תרבות

פט שופ בויז למתקדמים- ביקורת הופעה

מי שציפה לקבל אתמול בפארק הירקון הופעת "הלהיטים הגדולים" כנראה התאכזב. אבל עם סאונד עדכני, מופע ויזואלי מרהיב ואנרגיות של בני נוער, פט שופ בויז נתנו את אחת מהופעות הפופ הטובות שנראו כאן בשנים האחרונות.

סיה? ריהאנה? ג'סטין ביבר? הצחקתם את ניל טננט וכריס לואו. הצמד הותיק נתן אתמול בפארק הירקון מופע מהוקצע ומרהיב שכולו תאווה לעיניים וחגיגה לאוזניים והוכיח שלדור הצעיר יש עוד הרבה מה ללמוד. למרות המופע המתחרה של עופר ניסים והעובדה שמדובר בביקור הרביעי של הצמד בארץ הקודש, עדיין הגיעו באזור ה- 7,000 צופים לפארק הירקון (תלוי כמובן את מי שואלים) אבל לטעמי מספר מכובד מאוד לשני אמני פופ שהגיל שלהם במצטבר מגיע כמעט ל- 120.

20170610_212505

הבויז עלו לבמה בסביבות 21:20 ופתחו עם Inner Sanctum, קטע EDM אינסטרומנטלי מהמשובחים בקריירה שלהם. לאחר מכן קיבלנו את Opportunities הקלאסי ואת The Pop Kids, הסינגל הראשון מאלבומם האחרון והמעולה, Super.

הפט שופ בויז ידועים כמי שמיטיבים לשלב בהופעותיהם תמהיל מדויק של להיטים, שירים מאלבומים ובי- סיידס. אבל הפעם הייתה תחושה שהלהיטים נדחקו מעט הצידה לטובת שירים שאפילו אני, כמעריץ נלהב, לא האמנתי שאזכה לראות לייב בחיי. וככה במקום להיטי ענק אהובים כמו Rent, Being Boring, Suburbia ו- Heart (אותו זמזמם ניל לשניה וחצי), קיבלנו את In The Night, בי-סייד מאוד אהוב על המעריצים מתחילת הקריירה של הלהקה, אמביאנט מיקס מרגש ל- Home and Dry מתוך האלבום Release מ-2002 ואת Sodom and Gomorrah Show מתוך Fundumental מ-2006 שהיה אחד הביצועים המופלאים של הערב.

באנר מועדון תרבות

הבויז החלו לצאת לסיבובי הופעות רק בשנות ה-90 וגם זה במתכונת מצומצמת. אחרי קריירה בת למעלה משלושים שנה, תופתעו לגלות שאת הטורים הגדולים והמוצלחים שלהם הם התחילו בשנות האלפיים. לייט בלומרס אם תרצו. לכן עדיין מדהים לראות אותם משתפשפים ומשתפרים מסיבוב לסיבוב ומהופעה להופעה. גם הערב הרושם היה שניל וכריס הפכו אט אט נינוחים יותר, פלרטטניים יותר עם הקהל, כאשר ניל, הבריטי המאופק בדרך כלל, אפילו זורק בקבוק מים אל עבר הקהל רחמנא ליצלן.

20170610_220340

האתגר בהופעות של הפטס הוא כפול. לא מדובר בהופעת פופ רגילה בה הזמר או הזמרת רוקדים ומפזזים על הבמה. זוהי כמובן גם לא הופעת רוק עם סולואים וכו'. לכן הייתה הפתעה ממש נעימה לראות את הבויז עם 3 נגנים שניגנו לייב על שלל כלים החל מכלי הקשה ועד קלידים. ב- Love is a Bourgeois Construct, שלפה לפתע אחת הנגניות כינור(!) והחלה לבצע את אחד השירים היותר יפים מהתקופה המודרנית של הבויז ועוד אחד שלא האמנתי שהם אי פעם יבצעו לייב. קסם. בלטו בהעדרם אגב: מסכי צד לקהל שישב רחוק מהבמה. חבל.

בין לבין קיבלנו גם את Love Comes Quickly הותיק ואת West and Girls האלמותי אבל הקתרזיס האמיתי למי שחיכה ללהיטים הגיע לקראת הסוף עם It's a Sin הבלתי נגמר, Left to my Own Devices בגרסה קלאבית מעודכנת מעשה ידיו של סטיוארט פרייס מפיק 2 האלבומים האחרונים של הצמד ו- Go West. את ההדרן חתמו Domino Dancing בגרסה רכה משהו אבל כל כך יפה ו- Always on my Mind שהביא את הקרחנה לשיאה והשאיר טעם של עוד.

20170610_224627

אחרי הפט שופ בויז אני עוקב פחות או יותר מאז שהתחלתי לשמוע מוזיקה (ותודה לאחים הגדולים שלי). אני מכיר את כל הרפרטואר שלהם, ראיתי 3 הופעות שלהם (בלי הנוכחית), לעזאזל אפילו פגשתי אותם פעמיים. אחרי כל זה טוב לדעת שהם עדיין מסוגלים להפתיע אפילו אותי. לראות איך הם מצליחים להקפיץ אלפי אנשים במסיבה צבעונית ומלאת קצב, ובמילים אחרות, טוב לדעת שהם עדיין יודעים את העבודה. בפעם הבאה שהם יבואו, רוצו לראות אותם. באמת שלא תצטערו.

רוצה לקבל עדכונים ופוסטים חדשים לפני כולם?>> ברור, פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

רשימת השירים:

  1. Inner Sanctum

  2. Opportunities (Let's Make Lots of Money)

  3. The Pop Kids

  4. In the Night

  5. Burn

  6. Love Is a Bourgeois Construct

  7. New York City Boy

  8. Se A Vida É (That's The Way Life Is)

  9. Love Comes Quickly

  10. Love Etc.

  11. The Dictator Decides

  12. Inside a Dream

  13. West End Girls

  14. Home and Dry

  15. The Enigma

  16. Vocal

  17. The Sodom and Gomorrah Show

  18. It's a Sin

  19. Left to My Own Devices

  20. Heart opening + Go West

    (Village People cove) Encore:

  21. Domino Dancing

  22. Always on My Mind

    (Brenda Lee cover)

  23. The Pop Kids (Reprise)

    באנר מועדון תרבות

​10 שירים על התבגרות, נוסטלגיה ומה שביניהם

כן כן, הנה הגיע לו היום הזה בו אני מזדקן בשנה וחוגג יום הולדת. אז לציון 32 שנות קיומי קבלו רשימה מיוחדת של 10 שירים על התבגרות, הזדקנות, נוסטלגיה ועוד, שגם השפיעו על טעמי המוזיקלי באופן אישי. 

Beatles- In My Life

את ארבעת המופלאים גיליתי בשלב מאוחר יותר בחיי. זה התחיל מ- Abby Road ו- Sgt. Pepper ולאט לאט הזדחל אל תוך אלבומים ישנים יותר ושירים נחבאים יותר. אחד מאותם שירים היה עבורי In My Life (כן נו, לקח לי זמן להגיע לשם). "פיסת אמנות קטנה" כינה את השיר הזה ג'ון לנון בצדק, אבל פיסה כזאת שאוצרת בתוכה כל כך הרבה רגש ונוסטלגיה נדיר למצוא גם בימינו.

David Bowie- Changes

האיש שעשה הכל לפני כולם, הזיקית, האיש שנפל מכוכב אחר, מוכיח בקלאסיקה הזאת שגם לו יש רגשות וגם הוא אנושי. את השיר הפשוט הזה ביחס לרפרטואר הפסיכי והמגוון כל כך שלו, כתב בואי בעת שעבר מגוון שינויים בחייו האישיים, בראשם הפיכתו לראשונה לאבא. בנוסף מתייחס בואי בשיר להתרחקותו מהמיינסטרים ולשינויים האמנותיים שהוא עתיד לעבור תוך בחינה רפלקטיבית של הקריירה שלו עד כאן.

Smashing Pumpkins- 1979

המוזיקה והטקסטים של בילי קורגן והסמשינג פאמפקינס, תמיד פנו לבני נוער ולכל הדברים שמעסיקים אותם. הניכור, הניסיון להשתלב, רגשי הנחיתות וכמובן זעם הנעורים, השירים של הדלעות מלאים במוטיבים הללו. לא סתם מכונה אלבום המופת הכפול שלהם מ-1995, Mellon Collie and The Infinate Sadness, אשר מתוכו נלקח השיר, "החומה של דור ה- X" (הכוונה היא כמובן לאלבום The Wall של פינק פלויד).

גם 1979 לא שונה והוא עוסק במעבר שבין הנעורים להתבגרות. ברגעים האלה שאתה כבר מתחיל לעשות דברים של "מבוגרים" כמו למצוא עבודה, להוציא רישיון, אבל בתוכך אתה עדיין מרגיש ילד. כי בינינו, מי מאיתנו לא מרגיש ילד לפעמים.

Arcade Fire- In the Backseat

זה כנראה השיר הכי עצוב ברשימה וכיאה לשיר שחותם אלבום בשם "הלוויה", אתם לא תופתעו לגלות שהוא עוסק ב… כמה מפתיע… מוות. אבל רגע, זה לא כזה דיכאוני כמו שזה נשמע. למעשה השיר הזה של להקת הרוק הקנדית הוא אלגוריה מרגשת ומלאת קסם לכוחו של לגלגל החיים שלעולם לא יעצר.

תחילה מספרת לנו הזמרת, רזין שסיין, עד כמה היא אוהבת לנסוע במושב האחורי של המכונית שם היא יכולה ליהנות מהנופים המתחלפים, לישון או פשוט להיות עם עצמה. אבל עכשיו כאשר עץ המשפחה שלה מאבד אט אט את עליו, עליה לעבור למושב הנהג ולאחוז בהגה, כמטאפורה להיותה המבוגרת עכשיו כשאחרים הלכו לעולמם.

Alphaville- Forever Young

מי מאיתנו לא פנטז אף פעם על להישאר צעיר לנצח? על פניו להיט האייטיז של אלפאוויל הגרמנים הוא שיר אופטימי החוגג את הנעורים. אבל אם תקשיבו לעומק, תוכלו למצוא בין השורות של השיר שנכתב בזמן המלחמה הקרה, גם הרבה פחד. פחד מפני ההתבגרות, המוות ועוד. "מקווים לטוב אך מצפים לרע מכל…" שר הסולן, מריאן גולד, בשיר שהפך להמנון הנעורים האולטימטיבי.

The Killers- When You Were Young

השיר הזה היה הסינגל הראשון מתוך Sam's Town, אלבומם השני של הקילרס, שהושפע מאוד מהמוזיקה של ברוס ספרינגסטין. כיאה לטקסטים של "הבוס", הלכו פה חברי הלהקה על שיר התבגרות "קלאסי" השואב את ההשראה שלו מ- Born to Run ו- Thunder Road של ספרינגסטין שגם הם שירי התבגרות נפלאים.

When You Were Young נוגע בכל נקודות הנוסטלגיה הקרובות לליבנו ומתאר כיצד משתנה תפיסת המציאות שלנו ככל שאנו מתבגרים ואיך אנו נוהגים להסתכל תמיד אחורה לילדותנו ולגלות מה הותרנו מאחור.

The Who- My Generation

פיט טאוסנד ראה בעצמו שופר לקולם של בני הנוער ושל תת תרבות ה'מודס' בעיקר. לא סתם שירי הלהקה מכוונים לבני הנוער ובעיקר לאלה המתקשים למצוא לעצמם מקום בעולם ומרגישים מנודים ומנוכרים. "הדור שלי" מכנה אותם טאוסנד וזה דור שאינו מאמין בדור ההורים המיושן והמסורתי שרוצה להגביל את מחשבותיהם ובטח שלא בפוליטיקה, בצבא או בשיטה.  "אני מקווה למות לפני שאזדקן" שר דולטרי את אחת השורות המזוהות כנראה יותר מכל, עם רוח הרוקנרול ובני הנוער.

Fleetwood Mac- Landslide

"גם אני מתבגרת. אפילו ילדים מתבגרים…" כתבה סטיבי סטיבי ניקס באחד השירים המרגשים והיפים ביותר ברפרטואר של פליטווד מק. ניקס כתבה את השיר הזה ברגע של משבר בחייה בו הפרויקט המוזיקלי שלה עם לינדזי בקינגהאם נכשל והיא התלבטה האם לחזור ללימודים או להישאר בעולם המוזיקה. לשמחתנו היא נשארה ולפי הסיפור, שלושה חודשים לאחר מכן היא ולינדזי הצטרפו לפליטווד מק והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

Pet Shop Boys- Being Boring

השיר הזה של, אשפי הפופ הבריטיים, נבחר על ידי המגזין TIME כאחד מ-100 השירים הגדולים בהיסטוריה וזה ממש לא בחסד. מדובר ביצירה מופלאה, מלאת קסם ונוסטלגיה העוסקת בהתבגרות ובאופן בו החיים מקבלים פרספקטיבה שונה בכל שלב חדש. "מעולם לא חלמתי שאהפוך להיות המפלצת שהתכוונתי להיות…" שר טננט בקולו המלטף. כל סופרלטיב שארעיף על השיר הזה לא יצליח לתאר עד כמה הוא טוב, אז פשוט אציין שלדעתי זהו ללא ספק זה אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם. לפחות עבורי.

Pink Floyd- High Hopes

כשכל החברים שלי בכיתה ה' תלו בחדרים שלהם פוסטרים של הבקסטריט בויז, ספייס גירלז, פיטר אנדרה ושות', אני הופנטתי מהמוזיקה של פינק פלויד שהכיר לי אחי הגדול. מעל כל היצירות וערימות השירים של הלהקה שלא יכולתי להפסיק לשמוע, התאהבתי דווקא ב- High Hopes, בעיקר בזכות בקליפ המרהיב שלו. השיר (והקליפ) נכתב מתוך פרספקטיבה אוטוביוגרפית של דייויד גילמור הנזכר בנוף ילדותו ובכל מה שאיבד והרוויח בחייו. נקודת השיא: סולו הסלייד המושלם של גילמור על גיטרת 'סטיל' בסוף השיר. זה לא יהיה מוגזם לומר שזה השיר שגרם לי להתאהב במוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

10 שירי התבגרותבאנר מועדון תרבות

10 האלבומים הגדולים של 2016

2016 אוטוטו מגיעה לקיצה וזה אומר ים של דירוגים מלאי חשיבות עצמית שיתיימרו לדרג את השירים, האלבומים והאירועים הכי גדולים של השנה. אז מה אכפת לכם לקרוא עוד אחד? קבלו את עשרת אלבומי השנה של מועדון תרבות לשנת 2016!

10. Iggy Pop- Post Pop Depression

האלבום ה-17 של חלוץ הפאנק-רוק איגי פופ, 6 שנים אחרי אלבומו האחרון, מוכיח שזקנים עדיין יכולים לתת בראש! מחוזק בסוללת תותחים המונה את: ג'וש הום ודין פורטיטה מ- Queens of the Stone Age ו- מאט הלדרס Arctic Monkeys, הרוקר האגדי מפציץ כמו שלא הפציץ כבר שנים וזה בועט, מפתיע ומוכיח שהפופ של איגי, כאן בכדי להישאר.
המובחרים: Gardenia, Paraguay, American Valhalla

9. The 1975 – Like It When You Sleep, for You Are So Beautiful yet So Unaware of It

תראו, מצד אחד אני לא שותף להייפ הפסיכי שהתקיים השנה סביב אלבומם השני של להקת הרוק הבריטית, אבל מצד שני, אי אפשר היה להתעלם ממנו. עם סדרה של סינגלים מופקים מדהים וקליטים להחריד, שנת 2016 תיזכר כשנת הפריצה של ה-1975 ודי בצדק האמת.
המובחרים: !Love Me, The Sound, UGH

8. The Hotelier- Goodness

אז השלישי של ההוטלייר הוא אולי לא אלבום השנה שלי אבל הוא בהחלט האלבום שהכי הפתיע אותי השנה. השלישייה ממסצו'סטס בהנהגתו של כריסטאין הולדן, מציגים אלבום שלישי בוגר ומשמעותי יותר שמפוצץ אנרגיות ושירים שחודרים לנשמה על זעם, בדידות ואהבה לא ממומשת. האלבום הזה מהדהד אל המון מקורות, קצת פאנק-פופ, קצת אימו, קצת גראז' רוק ואפילו פוסט גראנג' של Three Doors Down ו-Puddle of a Mudd רחמנא ליצלן. אבל מעל הכל הוא בעיקר מציג התפתחות מוזיקלית של  כל הסגנונות הללו עם הסתכלות אישית, בוגרת, מהרהרת ועצובה על החיים. סחטיין על ההוטלייר שבאמת הפציצו באלבום רוק משובח השנה.
המובחרים: Goodness Pt. 2, Piano Player, Settle the Scar

7. Public Access T.V- Never Enough

עוד להקה שנשמעת כמו מיליון אחרות אבל עדיין מצליחה להיות מקורית היא Public Access T.V עם אלבום בכורה פשוט נהדר. "אומרים שהילדים של היום כבר לא שומעים רוקנ'רול…" שרה הרבעייה הניו-יורקית ב- End of an Era ויש בזה הרבה מן האמת, אבל עם מוזיקה כמו שהם עושים, הם בהחלט הולכים לתת לילדים סיבה לחזור ולשמוע רוק. סחטיין עליכם.
המובחרים: In Our Blood, End of an Era, In Love and Alone

6. Pet Shop Boys- Super

כמו שכבר כתבתי כאן בביקורת שלי על האלבום, ל- Super, אלבומם ה-13 של גאוני הפופ האלמותיים, היו את כל הסיבות להיכשל. עטיפה מזעזעת, שם נוראי, קמפיין ויראלי שלא תפס ומפיק שמעדיף את הכוח על פני המוח. אבל למרות כל אלה, כמו עוף החול, הפט שופ בויז הצליחו להתעלות על עצמם עם אלבום פופ מקפיץ, אלגנטי וחכם שמוכיח בפעם המיליון למה הם אחת מלהקות הפופ החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה.
המובחרים: Twenty Somthing, Burn, Into Thin Air

5. Nick Cave & The Bad Seeds- Skeleton Tree

"שום דבר לא באמת משנה כאשר מי שאתה אוהב נעלם…" זו השורה שממצה אולי הכי טוב את האלבום העצוב של השנה וכנראה בכל הרפרטואר של ניק קייב (וזה פאקינג עצוב). אתם יודעים מה אומרים, הטרגדיה של אחד היא המתנה של האחר, ו- Skeleton Tree, אלבום הפרידה של ניק קייב מבנו הוא אחד האלבומים היפים והנוגים ביותר שיצר האמן האוסטרלי אי פעם. מדובר ביצירה קורעת לב של אב שנפרד מבנו בטרם עת וכמה שזה עצוב, ככה זה יפה.
המובחרים: Distant Sky, I Need You, Rings of Saturn

4. Radiohead- A Moon Shaped Pool

A Moon Shaped Pool הוא אולי לא האלבום הכי מבריק של טום יורק והחברים, אבל עצם המציאות שהוא כאן ושהם חזרו לעשות מוזיקה היא כמו עובדה מנחמת שמאפשרת לך לישון טוב יותר בלילה. העולם עדיין מסתובב, רדיוהד כאן, עדיין יש מוזיקה טובה בעולם הזה. פשוט תקשיבו ל-Daydreaming ותבינו למה עדיין מדובר באחד ההרכבים החשובים בהיסטוריה של המוזיקה.
המובחרים: Daydreaming, True Love Waits, Glass Eyes

3. David Bowie- Blackstar

שנת 2016 תיזכר בעיקר בשל האמנים הגדולים שהלכו לעולמם ודייויד בואי היה כנראה הגדול שבהם. ביום הולדתו ה-69 ויומיים לפני מותו, שחרר בואי לעולם את אלבום האולפן האחרון שלו, וכמה שהפרידה הזאת עצובה ככה היא מרשימה. Blackstar הוא מפגן יכולת וירטואוזי של ג'אז פסיכדלי ומוזיקה ניסיונית בשילוב האלמנטים הפופיים הכל כך מזוהים עם בואי. אם ממרומי גילו בואי עדיין הצליח להפתיע אותנו ולחדש לנו, עצוב לחשוב על כל המוזיקה  שנחסכה מאיתנו בשל מותו. ביי ביי מייג'ור טום.
המובחרים: Lazarus, Blackstar, I Can't Give Everything Away

2. Leonard Cohen- You Want it Darker

אחרי דייויד בואי וניק קייב, גם לאונרד כהן הוציא השנה אלבום העוסק (לפחות בחלקו הגדול) במוות. האירוניה המכאיבה היא שזה היה אלבום המוות של כהן עצמו שהלך לעולמו בדיוק חודש לאחר צאתו.

בראיון לניו-יורקר לפני יציאת האלבום, סיפר כהן כי הוא מוכן למות. ואכן You  Want it Darker הוא אלבום רטרוספקטיבי, המלא בטקסטים על השלמה, זיכרון ופלירטוטים עם המוות כמו שרק כהן יודע לכתוב. בגיל 82, הרומנטיקן האחרון של עולם הרוק, מצליח לייצר את אחד האלבומים הכי יפים ונוגעים בקריירה שלו וכמו דייויד בואי, פשוט עצוב לחשוב שלא נזכה לשמוע מוזיקה חדשה ממנו. "אני מוכן אדוני" שר כהן בשיר הנושא של האלבום בידיעה שהוא לא יחיה לנצח, אבל למזלנו, המוזיקה שלו כן.
המובחרים: Treaty, You Want it Darker, Traveling Light

1. Bon Iver- 22, A Million

חמש שנים תמימות חיכינו לאלבום חדש של ג'סטין ורנון, אחד מענקי המוזיקה של דורנו, וכמה שזה היה שווה את זה. את הגיטרה האקוסטית מ-For Emma Forever Ago החליף המחשב ואת קרנות היער של Bon Iver החליפו מכונות התופים. אבל את קול הפלצט המרסק של ורנון שום דבר לא יחליף. למרות השימוש האגרסיבי באוטו-טיון, קולו של ורנון והטקסטים המהורהרים שלו עדיין מצליח לחדור מתחת לעצמות ולפרק לך את הנשמה.

אלבומם השלישי של בון איבר הוא בדיוק הצעד הנכון עבור הלהקה בדרכה לגלות עולמות חדשים ובדיוק מה שהיינו צריכים השנה. חיבור אותנטי, מרתק ואקטואלי בין אלקטרוניקה מלטפת, היפ הופ אקספרימנטלי, סול מרגש ובלדות קסומות. נותר רק לקוות שלא נצטרך לחכות 5 שנים נוספות עד האלבום הבא.
המובחרים: 8 (circle), 1000000 (Million), 33 "God

רוצים לקרוא עוד? להגיב? מוזמנים לפנק אותנו בלייק >>

d794d790d79cd791d795d79ed799d79d-d794d792d793d795d79cd799d79d-d7a9d79c-206.png

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה"- פיגועי ה-11.9: מהזדהות למחאה

עם פיגועי ה-11.9 העולם מיהר לעמוד לצידה של ארה"ב בהגנה על ערכי הדמוקרטיה והחופש, אבל מהר מאוד ההזדהות הזאת הפכה למחאה בלתי מתפשרת במה שנתפס ככוחניות והדורסנות האמריקאית. 15 שנים לפיגועים ששינו לנצח את העולם. זמן טוב לשאול היכן אתם הייתם כשהעולם עמד מלכת?

סוף שנות התשעים. מהפכת הגראנג' מאחורינו, הבריט-פופ נושם את נשימותיו האחרונות ולהקות כמו טראוויס, קולדפליי ולינקין פארק הופכות לתופעות הכי גדולות בעולם. ואז זה מגיע, פיצוץ של רוקנ'רול אולד-פשן שמגיע מכיוונה של ניו-וירק בהנהגתם של הסטרוקס ואלבום הבכורה המופתי שלהם Is This It?. להקות כמו The White Stripes, Yeah Yeah Yeahs, LCD Soundsystem, TV On the Radio, Iinterpol, The Rapture ואחרים החזירו את הפוקוס המוזיקלי לארה"ב ולתפוח הגדול בפרט. אבל כל זה התגמד לעומת האירוע שיטלטל את ארה"ב ואת העולם המערבי כולו לאורך העשור כולו.

"היכן היית כשהעולם עמד מלכת…?"

בבוקר ה-11 בספטמבר, 19 חוטפים השתלטו על 4 מטוסים אזרחיים ושינו את העולם לנצח. מטוס אחד רוסק בכוונה תחילה אל  תוך בניין הפנטגון, 2 נוספים אל תוך בנייני התאומים וטיסה נוספת (טיסה 93) רוסקה על ידי נוסעי המטוס לאחר מאבק עם החוטפים בשטח פתוח בפנסילבניה. סך הכל נהרגו בהתקפה חסרת התקדים על אדמת ארה"ב, 2996 אזרחים במה שיהפוך להיות הפיגוע הגדול בהיסטוריה.

ההלם והבהלה שאחזו באזרחי ארה"ב ובעולם החופשי כולו, לא פסחו כמובן גם על שדה המוזיקה שמיד לאחר הפיגועים, כאילו קפא על מקומו. מוזיקה כמעט ולא התנגנה בימים הראשונים שלאחר האירועים. אנשים פשוט לא רצו להאזין לה. הייתה מן תחושת ריקונות ומועקה באוויר, וגישה שלילית על פיה האזנה למוזיקה לא לעניין עכשיו וממילא היא לא תצליח לעודד או למלא את הריקנות. רק לאחר תקופת עיכול קצרה בת כמה ימים, עברו תחנות הרדיו והטלוויזיה לשדר שירים עצובים, נוגים וכאלה שלא יכעיסו בטעות אף אחד, או במילים אחרות צנזורה. בין 156 האלבומים והשירים שנאסרו לשידור ביותר מ-1170 תחנות רדיו בארה"ב ניתן למצוא את Rage Against the Machine ואת Imagine של ג'ון לנון.

מהר מאוד הגיעו גם מופעי ההצדעה ואיסוף התרומות לגיבורים במדים שסיכנו את חייהם בעת האירוע בכדי למצוא ניצולים בין ההריסות וכמובן מופעי ואלבומי צדקה לזכר הנופלים ובני משפחותיהם. אמנים רבים התייצבו לדגל ושרו את מיטב שיריהם, לעיתים בביצועים חדשים, על מנת להקל ולו במעט על הסבל והפניקה שאחזו בכולם.

"האמריקאי הזועם…"

כאמור, בתקופה הראשונית שלאחר הפיגוע הציפו את ארה"ב עשרות שירים שהמכנה המשותף שלהם היה הפטריוטיות. הכאב התחלף בזעם ולאומניות חסרת פשרות. מקום לדיון פתוח או פלורליסטי ממש לא היה. דוגמה לגישה הפטריוטית שמרנית הזאת ניתן לראות בשירו של טובי קית', Courtesy Of The Red, White And Blue (The Angry American) שמתהדר בליריקה "מבריקה" ו"מחבקת" נוסח: "אתם עוד תצטערו על זה שהתעסקת עם ארה"ב, כי אנחנו נדחוף לכם מגף לתחת". 

מקרה זכור נוסף הוא המקרה של הדיקסי צ'יקס, להקת הקאנטרי הנשית מטקסס, שהעזו לבקר את התנהלותו של ג'ורג' בוש ולומר בהופעה באנגליה כי הן מתביישות שהן והנשיא בוש הגיעו מאותו מקום. מיותר לציין שהציבור האמריקאי, בעיקר הטקסני והשמרני, ממש לא אהבו לשמוע את ההתבטאות הזאת והחרימו את הלהקה כולל שריפת חולצות שלה והשלכה המונית של אלבומיהן לפחים ענקיים. הסיפור, שזכה לתהודה ציבורית רחבה, אך תועד בסרט דוקמנטרי בשם Dixie Chicks: Shut Up and Sing.

רק לאחר תקופת הצטננות מסוימת, הזעם התחלף בחשבון נפש במה שמכנה קלונן במאמרו: "פטריוטיזם ליברלי". המוזיקה שאפיינה את הזרם או התקופה הזאת, הייתה הרבה יותר "רגועה". היא לא קראה לנקמה אלא להתכנסות וחשבון נפש, השלמה עם זכר הנופלים ותחייה מחודשת של האומה האמריקאית. סוג של עצב מהול בתקווה.

דוגמאות לגישה זו ניתן למצוא בין היתר בשירו של פול מקרטני, Freedom, אצל ג'קסון, Where Have You Been When The World Stop Turning, אבל יותר מכל באלבומו של ברוס ספרינגסטין, The Rising ,מ-2002. האלבום ה-12 במספר של "הבוס" נחשב לאחד האהובים שלו בעיקר בזכות הדרך העדינה ומלאת הקסם בה הוא מתמודד עם האירוע הטראומתי. מצד אחד הבוס מבכה את זכר הקרבנות אך מצד שני הוא גם מתפלל לעתיד אופטימי יותר עבור האומה האמריקאית וגיבוריה תוך שהוא מחזק את אזרחיה ומתפייט על האופן בו היא תמיד קמה לתחייה חזקה יותר ומאוחדת יותר. " שמיים של אהבה, שמיים של דמעות. שמיים של תהילה, שמיים של עצב. שמיים של חמלה, שמיים של פחד. שמיים של זיכרון, שמיים של צל כבד… שמיים של כמיהה, שמיים של ריקנות. שמיים מלאים, שמיים של חיים מבורכים" (The Rising).

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה…"

מבחינה פוליטית, בתקופה שאחרי האסון, ארה"ב הייתה בשיא תהילתה. העולם המערבי כולו התאחד מאחורי דגל ארה"ב ומה שהוא יצג. תנחומים, והצעות לעזרה התקבלו מכל עבר, ולכן כשנשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, הכריז על "המלחמה בטרור" לחיסול אל-קאעידה ושות', העולם כולו הביע הזדהות ומדינות רבות החל מבריטניה וצרפת ועד ספרד ואיטליה, אף לקחו חלק פעיל בלחימה.

אך בעוד שהמלחמה באל-קאעידה נתפסה כלגיטימית, הפלישה האמריקאית לעיראק ב-20 במרץ 2003, הסיטה את דעת הציבור מאהדה כלפי ארה"ב להתנגדות וזעם על המלחמה המיותרת שכפתה על מעצמות העולם. למרות שג'ורג' בוש ראה ברודן העיראקי, סדאם חוסיין, כחלק מציר הרשע וככזה המעוניין לפתח נשק להשמדה המונית, שאר העולם לא השתכנע והפלישה נתפסה ככזאת המתבצעת מתוך מניעים כלכליים (נפט) ואסטרטגיים שהקשר בינם לבין מלחמה אמיתית בטרור רופף. וזה עוד בלשון המעטה.

גם עולם המוזיקה הגיב לשינוי האקלים הפוליטי כלפי ארה"ב ובניגוד לגישות הפטריוטיות והפטריוטיות ליברליות שחיבקו את ארה"ב ושאפיינו את התקופה שלאחר הפיגועים, החל להנפיק שירי מחאה לא מתפשרים כלפי המדיניות הכוחנית של ארה"ב וג'ורג' בוש בפרט.

המחאה הגיעה מכל ז'אנר ומכל מקום בעולם. בין היצירות המרכזיות שביטאו את מחאת התקופה ניתן לציין את American Idiot של גרין דיי שנכתב בהשפעה ישירה של פיגועי התאומים והמלחמה בטרור. באלבומם הסופר מצליח והאופראי, מתארים גרין דיי את ארה"ב כמקום שטוף מוח, גזעני המוכן למלחמה חסרת פשרות באויבים הן מבפנים והן מבחוץ. אליהם הצטרפו עוד עשרות להקות ואמנים כגון רדיוהד עם אלבום המופת המחאתי שלהם, Hail to the Thief, כאשר מחאות ארסיות ניתן היה למצוא גם בעולם הפופ. כאן ראוי לציין את אלבומם המעולה של הפט שופ בויז, Fundumental, גם כן משנת 2006, המתאר את העולם כמקום מפחיד ופרנואידי ותוקף בצורה חסרת תקדים את ג'ורג' בוש וטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, שהיה שותף מלא למלחמה בטרור של בוש.

"התקומה"

פיגועי ה-11.9 הוא מהמאורעות הטראומתיים ביותר בתולדות ארה"ב והעולם החופשי. זו הייתה התקפה ישירה על ערכי המערב וכל מה שהוא מייצג מבחינה כלכלית, פוליטית ותרבותית. התגובות  המוזיקליות לאירועים מלמדות עד כמה המוזיקה מושפעת מהלכי הציבור ועד כמה היא משחקת תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל. מדהים לראות (ולשמוע) איך ניתן ללמוד ולהבין היסטוריה פוליטית דרך האזנה למוזיקה ועד כמה הקשר בין לבין החברה והתרבות בה היא נוצרת הוא הדוק. השירים והמוזיקה שליוו את התקופה, יבטיחו ששום דבר לא יעלם אל תהומות הנשייה של ההיסטוריה.

הפט שופ בויז שרים על מערכת היחסים בין ג'ורג' בוש וטוני בלייק ב-Top of the Pops כשרקדני הרקע שלהם חובשים מסכות של שני המנהיגים.

הצטרפו לקהילה של מועדון תרבות בפייסבוק!

*הפוסט מבוסס על הרצאה שאני מעביר במסגרת עבודתי האקדמית ועל מאמרו של מרטין קלונן, "התגובות המוזיקליות לפיגועי האחד עשר בספטמבר" משנת 2004.

לקריאה מורחבת:

Cloonan, M. (2004). Musical responses to September 11th: From conservative patriotism to radicalism. In: Helms D & Phleps T. (Ed.), 9/11 – The world's all out of tune Populäre Musik nach dem 11

september112september11

10 אלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה-90

הניינטיז היו עידן הזהב של MTV והדיסקים. בהעדר יו-טיוב, iTunes, Spotify ואחרים, הליכה לחנות דיסקים ורכישת הדיסק האהוב עלייך, הייתה חוויה שבשגרה. זה הזמן לעשות כבוד (גם אם מפוקפק) לחלק מהאלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית ישראלי בשנות ה-90. זהירות, פוסט נוסטלגיה לפניכם.

Guns N' Roses- Use Your Illusion 1+2

במחצית הראשונה של שנות ה-90, סלאש, דף ובעיקר אקסל רוז, היו הדבר הכי חם בעולם. עם שירים שהגדירו מחדש את גבולות הרוק, קליפים מטורפים שפומפמו ללא הרף ב-MTV והמון פוזה, כבשו "רובים ושושנים" (כפי שכונו בתקשורת הישראלית במשך שנים) את העולם וגם את הפרובינציה המקומית שלנו. פוסטרים, ציורי קיר, קעקועים וכמובן אלבומי הלהקה, היו מראה מאוד נפוץ בארץ בשנות התשעים.

שיאה האמנותי של הלהקה הגיע עם צמד האלבומים Use Your Illusion 1+2 שניפקו להיטי ענק כגון Civil War, November Rain, Estranged, וכמובן Don't Cry האלמותי שמתנגן לפחות פעם בשבוע באיזושהי תחנת רדיו מקומית. התוצאה? כל בית שמכבד את עצמו בישראל החזיק לפחות באחד משני העותקים של Use Your Illusion, והאמת? די בצדק.

Pet Shop Boys- Very

כאמור, הניינטיז לגמרי היו תור הזהב של הדיסק ומעבר למוזיקה טובה, אחת הדרכים להתבלט היתה להשקיע בעטיפות הדיסקים בכדי לעניין ולהזמין את המאזין הפוטנציאלי. הפט שופ בויז תמיד היו אשפים כל הקשור לצד הויזואלי המלווה את המוזיקה שלהם, ו-Very לא היה שונה. האלבום הציג לראשונה עטיפת פלסטיק מיוחדת בצבע כתום עם עיגולים בולטים ממנו, בעיצוב ייחודי שלימים יכונה "עטיפת הלוגו".

העובדה שבתוך "עטיפת הלגו" הייתה גם אסופת שירי פופ מדהימה, סייעה במשהו לאלבום הזה להיות אחד הנמכרים בישראל של שנת 1993. למעשה, Very נבחר לאלבום השנה בישראל ו-Go West מתוכו נבחר לשיר השנה. זכורה במיוחד הפרודיה על הבויז בפרסומות לקטשופ אסם. פרודיה שתזכה אותם לעד בכינוי הלא ממש מחמיא, "הקטשופ בויז".

Spice Girls- Spice

אם את בחורה וגדלת בניינטיז, תודי בזה, אין שום סיכוי בעולם שלא החזקת עותק של אלבום הבכורה של חמשת הפריחות מבריטניה. מדובר באלבום הנשי הנמכר ביותר אי פעם ואחד האלבומים הנמכרים בהיסטוריה. למעלה מ-30 מיליון עותקים (!) מכר האלבום הזה אני נשבע לכם שלפחות חצי מהם נמצאים איפשהו עדיין ברחבי ישראל.

Hitman 7

6 אלבומים. 6 אלבומי אוסף תחת המותג Hitman, הוציאה חברת התקליטים הישראלית, "הד ארצי" ואין לי מושג למה דווקא Hitman 7 הפך להיות סנסציה ענקית. באמת שאין מצב שהאזנתם למוזיקה בשנות התשעים מבלי לפחות להיחשף לאלבום הלהיטים הזה שמכר בישראל בלבד למעלה מ-200,000 עותקים! מספר מטורף במונחים מקומיים. החל מ- Tic, Tic Tac, דרך "מקרנה" ועד "קוקו ג'מבו", כל כך הרבה שירים גרועים יש באוסף הזה שההצלחה שלו באמת נשגבת מבינתי, אבל עם מספרים כאמור, בלתי אפשרי להתווכח. לפחות פט שופ בויז ודייויד בואי היו שם…

Oasis- What's The Story Morning Glory

בשנות ה-90, אואזיס היו הלהקה הכי גדולה ביקום. ההשוואות לביטלס עפו לאוויר כל שני וחמישי והאחים גאלאגר מילאו אייטמים בראש 1 ומעריב לנוער בלי הפסקה. אלבום הבכורה של הלהקה, Definitely Maybey, אמנם הפך אותם לכוכבים בבריטניה, אבל רק באלבומם השני, (What's the Story (Morning Glory, הם הפכו לסנסציה גלובלית, בעיקר בזכות Wonderwall- להיט הענק שלהם מתוך האלבום. כמובן שגם בישראל ההצלחה של אואזיס ו- Wonderwall הייתה ענקית, ולכן מעטים האנשים שלא החזיקו בביתם עותק של האלבום. שהאמת? הוא לגמרי מעולה!

Nirvana- Nevermind

מהפכת הגראנג' לא פסחה על ישראל. לא משנה בני כמה הייתם כשקורט קוביין החזיר את הצבע ללחיים של כל חובב רוק ממוצע, אין מצב שלא החזקתם עותק של Nevermind בבית. Smells Like Teen Spirit שהתנגן כל שנייה ב-MTV הפך להמנון הרוק הרשמי של העשור ואת האלבום השני של נירוונה לאחד המצליחים בעשור והנמכרים ביותר גם בישראל. למתעקשים, כן, גם Ten של פרל ג'אם כיכב יפה בישראל, אבל לא כמו Nevermind.

Cranberries- No Need to Argue

לא משנה כמה ניסית להתחמק מזה, צעקות ה"זומבי" הלא ברורות של דלורס אובריין בקעו מעשרות חדרים של נערים ונערות חובבי רוק בישראל. לרגע אחד בהיסטוריה היה נדמה שהקרנבריז עוד עשויים לדגדג את U2 בקרב על התואר הלהקה האירית הגדולה בעולם. זה כאמור לא קרה, אבל עשרות ישראלים נותרו נאמנים לקרנבריז והותירו אותם די אהובים במחוזותינו גם כיום. בכל מקרה, אני זוכר בצורה מאוד ברורה, שאין הרבה בתים שביקרתי בהם בשנות התשעים שלא התהדרו באלבום הזה.

פסקולי הסרטים "שומר הראש"/"אישה יפה"

מכירות האלבומים בניינטיז לא פסחו על תעשיית הקולנוע וכל סרט שכיבד את עצמו התהדר בפסקול עם מיטב אמני התקופה. זו הייתה שעתם המאוד יפה של הפסקולים ושניים מהם הפכו לבני בית כמעט בכל סלון בישראל. מדובר כמובן בפסקולים ללהיטי הניינטיז "אישה יפה" עם המגה להיט של רוקסט It Must Have Been Love הצ'יזי אך האפקטיבי, וזה של "שומר הראש" עם הקאבר המעיק של ויטני יוסטון ז"ל לקלסיקה I Will Always You. אגב, גם הפסקול ל"מלך האריות" של דיסני לא היה מחזה נדיר (בלשון המעטה) בשנות התשעים בישראל.

Fugees- The Score

הרבה לפני שוייקליף ז'אן ולורן היל איבדו את זה, הם חברו לראפר, פארז, (בן דודו של ז'אן) ויחד שחררו את אחד מאלבומי ההיפ הופ (אר נ' בי אם אתם ממש מתעקשים) המשפיעים בהיסטוריה ובניינטיז בפרט. באופן מפתיע, דווקא בארה"ב הם לא היו הצלחה מיידית אבל בישראל ובאירופה זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אני נשבע לכם ש- Ready or Not, הלהיט הענק של The Score התנגן לפחות פעם בשעה ב-MTV, מה שהכניס את ההיפ הופ מהדלת הראשית כמעט לכל בית בישראל.

REM- Automatic For the People

שנה בלבד אחרי ששחררו את Out of Time ואת המגה להיט ההיסטרי מתוכו, Losing My Religion, מייקל סטייפ וחבריו לא הורידו את הרגל מהגז ושחררו את אחד האלבומים שהגדירו את הניינטיז והגיעו לכל מתבגר ישראלי. שורת להיטים חורכת מצעדים כמו Man on the Moon, Drive, The Sidewinder Sleeps Tonite, ומעל כולם, Everybody Hurts, הבטיחו לאר.אי.אם שהות ניצחית בפנתאון הישראלי ושידור אינסופי בכל סוף שבוע רגוע של גלגל"צ.

עשו לנו לייק בפייסבוק!

אלבומים שהיו בכל בית בשנות ה-90

30 שנה ל-Please, אלבום הבכורה של פט שופ בויז

Please, אלבום הבכורה של פט שופ בויז הוא לא אחד המופתיים או אפילו לא הטוב ביותר בדיסקוגרפיה שלהם, אבל הוא כן נקודת ציון חשובה בהיסטוריה של הפופ והוא בהחלט מכיל בתוכו את ניצוצות הגאונות שיהפכו בהמשך את הצמד לאחד ההרכבים החשובים בהיסטוריה.

ציון המועדון: ★★★★☆

כשנפגשו במקרה בחנות למוצרי אלקטרוניקה, ניל טננט, עורך ספרות ועיתונות, וכריס לאו, סטודנט לארכיטקטורה, לא האמינו שהם יהפכו לצמד המצליח ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הבריטית ולאחד ההרכבים המשפיעים בתולדות הפופ והמוזיקה האלקטרונית. אבל רצה הגורל ושני הזרים הגמורים הללו החלו לשוחח וגילו במהרה כי הם חולקים טעם מוזיקלי מאוד דומה. משם הדרך לעבודה משותפת הייתה מהירה.

שנתיים לאחר מכן, כאשר במסגרת עבודתו במגזין המוזיקה, "סמאש היטס", טס טננט לראיין בניו יורק את להקת "פוליס", הוא החליט להפגש עם המפיק הנערץ עליו ועל לאו, בובי אורלנדו הידוע יותר בכינוי "בובי או". אורלנדו התרשם מהדמואים שהשמיע לו טננט והשלושה החלו מיד לעבוד יחדיו. במסגרת העבודה המשותפת הוקלטו שלל שירים, ביניהם קטע מיוחד בשם West End Girls אשר הושפע מסצנת הראפ וההיפ הופ הגוברת. בשנת 1984 שוחרר West End Girls תחת השם Pet Shop Boys שנבחר על ידי טננט ולאו בגלל מכר משותף שעבד בחנות לחיות מחמד.

West End Girls אמנם זכה להצלחה מסוימת בסצנת המועדונים בלוס  אנג'לס, ניו יורק וצרפת, אבל נכשל בלעשות מעבר לכך. בסופו של תהליך החליטו ני וכריס להתנתק מבובי אורלנדו, חתמו על חוזה עם חברת התקליטים EMI העולמית והחלו לעבוד על אלבום הבכורה שלהם עם המפיק סטיבן האוג. אחת ההחלטות האסטרטגיות שקיבלו הבנים יחד עם מפיקם החדש, היה להפיק מחדש את West End Girls. תחת האוג, הופשט השיר מהבומבסטיות שאפיינה את הפקותיו של אורלנדו בעוד טננט חתך חלק מהמילים ושכתב אחרות. התוצאה: להיט ענק בקנה מידה עולמי ואחד השירים המכוננים בהיסטוריה הבריטית והפופ בכלל.

בעודו מושפע משיר ההיפ הופ המחאתי ופורץ הדרך, The Messege של Grandmaster Flash, כתב טננט אודות החיים המודרניים, השסועים והקודרים בממלכה המאוחדת תחת משטרה של אשת הברזל, מרגרט תאצ'ר. במבטא בריטי על מצע שטיחי סינתיסייזרים וליין בס חודר במיוחד, "מרפרפ" לו טננט במבטא בריטי על הבדלי המעמדות באנגליה של שנות ה-80, תרבות הצריכה, שיגעון ועוד. למעשה, West End Girls הוא שיר הראפ הראשון בהיסטוריה שכבש את ראש מצעד הסינגלים הבריטי.

בנוף הקופצני ו"הפופי" שנשלט על ידי להקות כמו דוראן דוראן, יורית'מיקס, קולצ'ר קלאב ואחרים, התבלט West End Girls בשנינותו ובסגנונו, ומיקם את הצמד החדש בשכונה כסוג של אנומליה בעולם הפופ. גם עטיפת אלבום הבכורה שלהם, שיצא כמה חודשים לאחר מכן, הציגה את לא פחות מתמונת פספורט קטנטנה של ניל וכריס על רקע לבן, שוב, בניגוד לצעקנות והצבעוניות ששלטו באותה תקופה.

West End Girls לא היה השיר היחד ב- Please שהוכיח כי ניל וכריס מכוונים גבוה יותר מאשר רק רחבת הריקודים. Opportunities, הסינגל השני מהאלבום, הוא מניפסט סרקסטי של ניל השם ללעג את הניאו ליבירלזם של תאצ'ר, Suburbia מתאר את חיי הפרברים האלימים הנובעים מתוך התסכול והמתח הבין גזעי ששרר בהם החל מסוף שנות ה-70, Violence, גם עוסק בנושאים של כעס ואלימות, בעוד Later Tonight מרמז על הנטיות המיניות של טננט שיצא מהארון רק ב-1994 ובכלל להדחיק את נטיית ליבו.

למעשה, לכל אורכו של Please אנו מקבלים את מה שיהפוך להיות התמצית של הפט שופ בויז. שירי פופ, מופקים מעולה שמצד אחד מרקידים ומצד שני, מצויידים בטקסטים מושחזים היטב המלאים במסרים עמוקים. היכולת של הבויז לפנות בו זמנית גם לרגליים וגם לשכל היא זו ההופכת אותם לנושאי הדגל המגינים בחירוף נפש על מוזיקת הפופ בטענה כי גם היא יכולה להכיל בתוכה מסרים עמוקים, חתרניים ורציניים לא פחות משירי רוק.

באנר מועדון תרבות

Please שתל את הזרעים של שינבטו לאחת הקריירות המרתקות ביותר בפופ העולמי. ולמרות שאלבומי המופת הגדולים של הפט שופ בויז יגיעו אחריו (מי אמר Behaviour?), אלבום הבכורה של הפט שופ בויז מלא בשירים מעולים, לפרקים מדהימים, שמוכיחים למה המקום שלהם בספרי ההיסטוריה מובטח כבר שנים רבות.

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

עטיפת PLEASEpet-shop-boys-e1371588573591