5 שנים ל- The Suburbs של Arcade Fire

אם 5 שנים זו אינדיקציה מספקת למבחן הזמן, אז The Suburbs קורע אותו מבלי למצמץ.

הפרברים איננה סתם עוד מילה בלקסיקון החברתי- סוציולוגי של אמריקה. מדובר במושג הטעון באינספור משמעויות היסטוריות ותרבותיות שבמקומות אחרים בעולם, כולל אנחנו כאן בישראל, לא נוכל להבין לעולם.

הכל התחיל מאותן קהילות המעמד הבינוני שיצאו מהערים הגדולות בכדי להגשים את החלום האמריקאי במקום חדש בו אף אחד לא מכיר אותן ובו הן יוכלו להתחיל את חייהן מחדש. ללא עבר ועם מבט לעתיד.

על פניו הפרברים היו המקום האידיאלי לאורך החיים האמריקאי החדש, אך מתחת לפני השטח בעבעה לבה רותחת של שעמום שאיים לכלות את הכל. הגברים יצאו לעבודות השגרתיות שלהם, בעוד נשותיהם נשארו מאחור בתסכול. משפחות שלמות החלו לצרוך מכל הבא לידי בכדי לסגל לעצמן מעמד בחברה החדשה המתהווה, והילדים… הם פשוט השתעממו. הכל היה יפה מדי, טוב מדי, ריק מדי…
אותם ילדים משועממים הם גם אלה שבסופו של דבר יובילו את גל תרבויות הנגד שיטלטל את המדינה בשנות השישים.

גם ויין באטלר, הסולן והמנהיג הבלתי מעורער של ארקייד פייר, גדל בפרברים ובאלבומה השלישי של הלהקה הוא לוקח אותנו לטיול נוסטלגי ומרגש מאין כמוהו בתחנות שעיצבו את אישיותו ועל הדרך גם את אופיה של אמריקה כולה.

אבל שלא תתבלבלו. למרות "ה"אמריקאיות" של The Suburbs ועל אף הנושאים הכביכול מקומיים, קשה להאמין שאדם, אשר לב פועם בחזהו, לא יתחבר באיזשהו אופן לאסופת השירים המופלאה הזאת. הרי, מי מאיתנו לא כתב מכתבים בילדותו וחיכה בכיליון עיניים ליד תיבת הדואר בצפייה שנראית כמו נצח עבור התגובה המיוחלת? (We Used to Wait). מי לא הקים להקה וחלם להיות כוכב? (Month of May). מי לא השתעמם בזמנו הפנוי? (Wasted Hours), ולמי לא היו חלומות שהתנפצו בכאב כמו גלים על חוף ההתבגרות (The Sprawl II).

The Suburbs נוגע בכל הנושאים שהעסיקו אותנו כילדים ועיצבו אותנו כמבוגרים. היחסים שלנו עם חברי ילדותנו, עם הורינו, עם המוצרים שצרכנו אשר הגדירו מי אנחנו, כאשר מעל הכל מרחפת תחושה כי בסופו של תהליך הפכנו גם אנחנו להיות כל מה שמעולם לא רצינו: צפויים, מדושני עונג ומשעממים. או בקיצור, מבוגרים. "פעם חשבתי שאני לא כמוהם" שר באטלר ב- City With No Children, "אבל עכשיו אני בספק".

אך לא רק המפגש הבלתי נמנע עם עולם המבוגרים והצורך בעבודה, משפחה ומכונית יפה הביאו לאיבוד התמימות על פי באטלר, אלא גם הטכנולוגיה. אותה טכנולוגיה מתקדמת שהבטיחה לקרב אותנו האחד אל השני אבל איכשהו הצליחה רק להרחיק ולנכר אותנו. לא סתם שר באטלר על 'דיפ בלו', אותה תוכנה מפורסמת שב-1996 ניצחה לראשונה את אלוף העולם האנושי בשחמט וסימנה אולי את הרגע בו התהפכו היוצרות בין האדם למכונה.
(Deep Blue).

עוד מקסים בהקשר זה הוא השיר We Used to Wait שמתאר בצורה כל כך נוגעת ואינטלגנטית את התמימות שהייתה בפעולה הפשוטה והנשכחת הזאת של לכתוב מכתב. "זה נראה מוזר איך נהגנו לחכות למכתבים שיגיעו, אבל מה שמוזר עוד יותר הוא איך דבר כל כך קטן שמר עלינו חיים".

כמובן שאין מנוס מלעסוק גם בתרבות הצריכה (בכל זאת ארה"ב) ובהשפעותיה ההרסניות על נפשותינו וכיצד השאיפה שלנו להגדרה עצמאית מעוצבת על ידי צריכה מופרזת של מותרות ב"קניוני רפאים הקמים להם כמו הרים" (Sprawl II, כנראה השיר היפה באלבום).

לא לחינם זכה The Suburbs בתואר אלבום השנה בגראמי ובמקבילו הבריטי, 'הבריטס", ולא לחינם הוא מעטר עד היום אינספור דירוגי 'האלבומים הגדולים בכל הזמנים' למיניהם… מדובר ביצירה שמצליחה לנגוע בעצב החשוף אך הנוסטלגי והמרגש הזה שנקרא "ילדות". אז אם בא לכם לקחת הפסקה משגרת היום יום, תנו צלילה לפרברים של ארקייד פייר ותחזרו לאותם הימים בהם נסעתם על האופניים ברחבי העיר, הסתתרתם
מההורים, התנשקתם בחשכה וחלמתם בגדול.
גם אחרי 5 שנים, אפשר עדיין לומר בפה מלא, The Suburbs של ארקייד פייר, קלאסיקה מודרנית. לא פחות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

AF.jpg

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s