להתפרק בחיוך- Disarm של סמשינג פאמפקינס

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של יצירות אלמותיות שגם היום עושות צחוק ממבחן הזמן והפעם…בילי קורגן הצליח לעשות הרבה בחייו אבל לגרום להורים שלו להתרגש או להתפרק מכעסם בחיוך הוא מעולם לא הצליח. מועדון השיר הקלאסי מצדיע לבילי קורגן שטראומות הילדות שלו המגולמות Disarm הפכו לפסקול של כולנו.

"מה ילד אמור לעשות…"

Disarm היא מסוג המילים האלה שקשה לתרגם אותם לעברית מבלי לאבד את הכוונה המקורית של המשורר. הפירוש המילולי שלה הוא כמובן "לפרק מישהו מנשקו", לנטרל אותו. אך עם זאת יש גם משמעויות נוספות של נטרול אדם לא רק מנשקו הפיזי, אלא מהרגשות השליליים שלו. לרכך אותו, להשאיר אותו חשוף ונטול מגננות.

"Disarm You With a Smile…" שר בעדינות קורגן את המילים הראשונות בשיר המופלא הזה. מדהים איך משפט כל כך קטן אוצר בתוכו יופי כל כך גדול. זה מסוג השירים האלה שאפשר להתאהב בהם רק מהמשפט הראשון.

ועם זאת, עם כמה שהמשפט הזה יפה, כך הוא גם טומן בחובו עצם אינסופי (מעריצי הפאמפקינס הבינו?) כי בילי קורגן הצליח לעשות הרבה בחייו אבל לגרום להורים שלו להתרגש או להתפרק מכעסם כלפיו בזכות חיוך הוא מעולם לא הצליח לעשות.

"השנים שורפות…"

ויליאם פטריק קורגן הבן נולד ב- 1967 באילנוי. בגיל 3 הוריו נפרדו והוא ואחיו ריקי נשארו בחזקת אביהם שהספיק במהרה להתחתן בשנית. לאחר גירושיו השניים של אביו של בילי, הוא, ריקי ואחיהם למחצה ג'סי שהיה בעל צרכים מיוחדים וקשור מאוד לבילי, עברו להתגורר עם אמם החורגת. באופן טרגי התבגר בילי תחת חסותה של אימו החורגת בזמן שהוריו הביולגיים רחוקים ממנו פיזית ונפשית. זה עוד היה יכול לעבוד אילולא אימו החורגת הייתה מכה ומתעללת בו נפשית ופיזית.

את התסכול ממצבו הוציא בילי הצעיר בספורט בו הוא הצטיין בשל גובהו ויתרונו הפיזי. אך כשאלה נעלמו, הוא גילה עולם חדש, עולם המוזיקה. כנער התחנך בילי על ברכי 'לד זפלין', 'בלאק סאבאת', 'הסמית'ס' ו'הקיור' ובמהרה החל לנגן עם להקות מקומיות כאשר הטראומה הנפשית והפיזית של ילדותו מלווה אותו לכל מקום כמו צלקת שלעולם לא תגליד.

באנר מועדון תרבות

את הסמשינג פאמפקינס הקים בילי קורגן באזור 1988 עם הגיטריסט, ג'יימס איהא שעבד איתו בחנות התקליטים מקומית, הבסיסטית דרסי רצסקי והמתופף, ג'יימי צ'מברליין. אלבום הבכורה של הרביעייה, Gish, יצא ב-1991 ובמסגרת גל הגראנג' של התקופה זכה להצלחה בסצנת מוזיקת הרוק האלטרנטיבי שהרימה את ראשה.

הבאז סביב קורגן וחבריו רק הלך וגדל והשמועות על "נירוונה הבאה", כפי שכונו הפאמפקינס לא פעם על ידי תקשורת המוזיקה האמריקאית, הביאו בסופו של דבר להחתמת ההרכב בענקית Virgin Records. הלחץ הנפשי על הדלעות לנפק אלבום שיצדיק את ההחתמה היה גדול ובמהרה התגלעו חיכוכים וחילוקי דעות בין חברי הלהקה, אך זה כלום לעומת המתח הנפשי העצום שחווה קורגן במטרה לנפק את היצירה הכי טובה שלו. 

ייסורי הכתיבה והסשנים האינסופיים באולפן ההקלטות עם המפיק האגדי, בוצ' ויג (קורגן יקליט שוב ושוב בעצמו את רוב הכלים באלבום-  עובדה שהפכה את המתחים בין חברי הלהקה לקורגן לעימותים של ממש), יתבררו בסופו של דבר כמוצדקים כשאלבומם השני של הסמשינג פאמפקינס, Siamese Dream, שיצא ב- 1994, הפך אותם לאחת מהלהקות הרוק הגדולות בעולם.

"הרוצח שבי זה הרוצח שבך…"

13 שירים נפלאים יש ב- Siamese Dream. אם זה Cherub Rock העצמתי, Today האדיר, או Mayonaise המרגש, 13 שירים שהביאו את סמאשינג פאמפקיס לפסגת עולם הרוק בעידן הפוסט קורט קוביין. אך מעל כל השירים בלט אחד, כנראה השיר הכי פשוט ואינטימי בקריירה של הסמשינג פאמפקינס ושל בילי קורגן, Disarm.

"אף פעם לא באמת היה לי אתה האומץ לרצוח את ההורים שלי, אז במקום כתבתי על זה שיר". כך יתאר לימים בילי קורגן את Disarm, שיר שהוא סך כל היחסים המורכבים שלו עם הוריו אימו החורגת. ואכן Disarm מציג את בילי קורגן בצורה הכי חושפנית, פגיעה וזועמת שלו. 

מי היה צריך עוד קאמבק של סמשינג פאמפקינס?

השיר נכתב על ידי בילי בתקופה של לחץ נפשי כבד שהתחדד עם חוסר ההערכה התמידי שקיבל בילדותו. כילדים כל מילה, כל הברה או אפילו מבט מצד ההורים שלנו הוא עולם ומלואו עבורנו, האפקט אף קיצוני יותר כאשר ההורים מבטלים את ילדיהם או מורידים אותם ומשפילים אותם וזה בדיוק מה שקורגן חווה בילדותו. קטן, פגיע, לא יוצלח ובהרבה מובנים פשוט אפס. תחושות הזרות והניכור הללו הם שליוו אותו עת שכתב את Disarm ולמעשה ילוו את הטקסטים של קורגן לכל אורך הקריירה שלו.

הזעם העצום שאגר בתוכו קורגן יוצא החוצה בשיר בצורת טקסט מאוד אלים שכולל משפטים כמו: "הרוצח שבי זה הרוצח שבך" ו"חותך אותך כמו שאת רוצה שאחתוך את הילד". תחנות רדיו וטלוויזיה רבות בחרו שלא לשדר את השיר (בעיקר בבריטניה). אבל המילים הללו (שנתפסו תחילה כעוסקות בהפלה) רק ממחישות את האש שחיה בקרבו של קורגן שגדל בסביבה שתמיד הקטינה אותו, לא האמינה אותו וצילקה אותו. 

"השיר הזה הוא על הילדות שלי ואיך הפכתי לחרא…." הוסיף באחד הראיונות המאוחרים איתו בילי קורגן. מדהים איך הכאב של האחד הוא פס הקול לנחמה של האחר. 

"אני שולח את החיוך הזה אלייך…"

השנה יצאו הסמשינג פאמפקינס המאוחדים (מלבד דרסי) לסיבוב הופעות חדש במסגרתו הם נותנים בראש עם סט פסיכי של שלוש ורבע שעות (!). ההופעה נפתחת בביצוע אקוסטי ואינטימי של קורגן ל- Disarm. רצה אלוהי היו טיוב וההופעה מסיאטל עלתה לרשת ונתפס בה קטע קטן וקסום ב- 01:08 שממחיש אולי יותר מכל את כוחה של המוזיקה וגם כנראה עד כמה עצמתי ואקטואלי נשאר עדיין Disarm. מספר פעמים סיפר קורגן כי לא משנה כמה פעמים הוא ינגן לייב את השיר הזה, הוא יתרגש כל פעם מחדש ולגמרי אפשר לראות את זה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

9dcd9a51a0dba8ea542f55cfb188fce9

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

עדיין נהנים מהשקט: דפש מוד- Enjoy the Silence

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של יצירות אלמותיות שגם היום עושות צחוק ממבחן הזמן והפעם… כמעט 30 שנה לאחר שיצא, עדיין אין דבר כיף יותר מאשר ליהנות מהשקט עם דפש מוד. 

"התפרצו אל תוך עולמי הקטן…"

הנה סיטואציה שכל ילד ניינטיז מכיר: שמעת שיר ברדיו או ב- MTV, אהבת אותו ועכשיו בא לך לשמוע אותו שוב. מה עושים? בהיעדר יוטיוב, ספוטיפיי, iTunes וטרום עידן הקאזה והאימיול (השם יקום דמן) האופציה הסבירה להאזין שוב ושוב לשיר שבאמת אהבת היא לקנות את האלבום המלא בו הוא נמצא. לעזאזל אפילו סינגלים כמעט ובלתי אפשר היה למצוא בארץ כי היבואנים חששו מפגיעה במכירות האלבומים.

כך אני זוכר את עצמי בגיל 12 או 13 בערך, מבקש מאבא שלי שיקנה לי את Violator של Depeche Mode כי שמעתי את Enjoy the Silence ב- MTV ונורא אהבתי אותו. במחיאת, איך אפשר שלא? לא הכרתי את השיר כשיצא בזמן אמת כי הייתי צעיר מדי, אבל גם באמצע שנות התשעים עדיין היית חייב לקנות את הדיסק המלא גם אם כל מה שרציתי זה לחרוש בריפיט עוד ועוד על אותו שיר אחד ויחיד.

אז קיבלתי את הדיסק ואני זוכר עד היום כיצד התפעלתי מהורד האדום ששובר את הרקע השחור העז שמסביבו. האור בקצה המנהרה מעולם לא היה אדום יותר. פתחתי את עטיפת הפלסטיק, הנחתי את השיר בנגן התקליטורים (זוכרים?) ושקעתי. ואז שוב, ושוב, ושוב…

באנר מועדון תרבות

כמובן שבגיל הזה לא הייתה לי את הסבלנות הנדרשת בכדי לעבד ולהכיל אלבום שלם של דפש מוד, זה יגיע בגיל מאוחר יותר, אבל את Enjoy the Silance חרשתי גם חרשתי. פעם אחר פעם ובמשך שנים שמתי את השיר הזה בנגן התקליטורים בבית ובדיסקמן בדרך לבית הספר ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש.

אבל אז, וכמו בכל קשר רומנטי, התחלנו להתעייף האחד מהשני. אני עברתי לרעות בשדות זרים עם פינק פלויד, אואזיס, רדיוהד ואחרים ודפש מוד נשארה סוג של זיכרון ילדות מתוק. Enjoy the Silence נשאר ברקע כאחד השירים שעיצבו בדיעבד את טעמי המוזיקלי, אבל בווליום יותר נמוך. נחלת העבר. פיסה מפעם שהייתה ואיננה.

"מילים הן חסרות משמעות.."

פסט פורוורד ל- 2009, אני בדרך למכללה וברדיו מכריזים בחגיגיות שדפש מוד סוף סוף מגיעים לארץ באופן רשמי, ועם איזה שיר בוחר הקריין לסיים את הדיווח? ניחשתם נכון: Enjoy the Silence. אבל אז משתנה אצלי משהו.

פתאום, אחרי למעלה מעשור שלא שמעתי אותו, נפלה עלי תובנה לכאורה פשוטה, אך משמעותית: מדובר בשיר מושלם. כן כן חברים, מעטים השירים שאני יכול לכנות אותם מושלמים, אבל Enjoy the Silence הוא מיחידי הסגולה שזכו להצטרף למעגל המאוד מצומצם שלי. 

המעריצים הפנאטים של דפש מוד יגידו שברפרטואר הלהקה יש שירים יפים יותר בעוד שאחרים יגידו שיש מושלמים ממנו. אבל כנראה שהטענות הללו יעלו (ומהבחינה הזאת די בצדק) בעיקר בגלל העובדה שמדובר בשיר, מה לעשות, טחון. אבל זה הקטע עם קלסיקות, שלא משנה כמה פעמים תשמעו אותם, תמיד יהיה בהם אותו זיק של גאונות דרכו תבינו למה השיר הזה כל כך גדול. 

"כל מה שאי פעם רציתי נמצא כאן בזרועותיי…"

כשמרטין גור הציג לראשונה את Enjoy the Silence לשאר חברי הלהקה, היה מדובר בבלדת פסנתר, מינימליסטית ואיטית, לא משהו חריג ברפרטואר של גור וההרכב. היה זה אלן ויילדר שהתעקש שהשיר צריך להיות קצבי יותר.

גור שבהתחלה לא אהב את הרעיון התרכך והשיר קיבל תופים וקצב. אך כאן לא הסתיימו ההברקות של ויילדר. "אולי תוסיף מעל המוזיקה מעט גיטרה" אמר למרטין גור שמצידו מיד חשב על אחד הריפים הכי פשוטים והכי ממכרים בהיסטוריה של הפופ. לימים יספר גור: "אחרי זה, הסתכלנו אחד על השני ובפעם הראשונה בהיסטוריה של הלהקה כולנו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, זה הולך להיות להיט".

20 שנה ל- Ultra של דפש מוד. לפוסט המלא>>

ואכן Enjoy the Silence היה להיט. מה זה להיט, היסטריה של ממש. על התפר שבין שנות השמונים העליזים לתחילת הניינטיז האלטרנטיביות, Enjoy the Silence היה ההמנון המושלם לדור מבולבל שנע בין חושך לאור, בין אהבה לתיעוב עצמי ובין רעש לשקט. 

השיר אף הביא את הלהקה לפסגות חדשות של הצלחה. "עברנו עשור של עליה מתמדת בפופולריות שלנו" סיפר דייב גהאן בראיון למגזין Q ב- 2008. "אבל שום דבר לא הכין אותנו להצלחה של Violator. פתאום התחלנו לקבל צ'קים עם סכומים עצומים של תמלוגים ויכולנו לעשות כל מה שאנחנו רוצים". 

"מילים הן טריוויאליות, העונג נשאר…"

מה שמייחד קלסיקה היא הכוח שלה להישאר רלוונטית תמיד, ובמקרה של Enjoy the Silence, סיכוי טוב שהשיר רלוונטי היום יותר מהזמן בו שוחרר לאוויר העולם לפני כ- 29 שנים. בעידן הדיגיטל ואוטוסטרדת המידע הבלתי אפשרית שהמוח שלנו נלחם להכיל בכל שנייה, כל מה שאנחנו יכולים לקוות לו הוא טיפה של שקט בים של רעש. תחינה לרגע אחד של ווליום נמוך והתבוננות עצמית בין עולמות האינטרנט, הטלוויזיה והמכשיר הסלולרי. 

השיר זכה לתחייה מחודשת ב- 2004 ברמיקס מידיו של איש לינקין פארק, מייק שינודה, שהוסיף לו את הנו-מטאל של התקופה והעניק לו טוויסט רוקיסטי מפתיע באיכותו. גם כריס מרטין מקלדפליי עשה מחווה לקליפ האייקוני של השיר כשהתחפש למלך הנודד ברחובות בקליפ נוסף ל- Viva La Vida. הקליפ בוים על ידי הבמאי המפורסם, אנטון קורבין, שעבד רבות עם דפש מוד והפיק כמובן גם את הקליפ הבלתי נשכח ל- Enjoy the Silence.

Enjoy the Silence, הוא סך כל הדברים הנפלאים בדפש מוד ובמוזיקה בכלל. רגע מזוקק של גאונות. רגע מזוכך של היסטוריה שיחרט לעד בתולדות המוזיקה הפופולרית. בקיצור, קלסיקה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

dm

באנר מועדון תרבות