תסמונת האלבום השני? עשור ל- Sam's Town של הקילרז

הקילרז חוגגים 10 לאלבומם השני והמושמץ, Sam's Town בהוצאת וניל מחודשת. עשור אחרי, האם עדיין מדובר באלבום אשר קבר את הקריירה שלהם עוד לפני שהחלה?

לרגע קצרצר בהיסטוריה, הקילרז היו הדבר הכי לוהט שיש לרוק האמריקני להציע. אלבום הבכורה שלהם, Hot Fuss, מ-2004, שילב באלגנטיות בין רוק האיצטדיונים האמריקאי לצלילי הסינתסייזרים של הניאו-רומנטיים משנות ה-80 (בכל זאת מדובר בלהקה שקיבלה את ההשראה לשמה  מקליפ של New Order).

יחד עם להקות כמו The Strokes, Yeah Yeah Yeahs, The White Stripes ואחרות שהביאו להתפוצצות מחודשת של הרוק האמריקאי בתחילת שנות ה-2000, גם הקילרז כבשו את ראשי המצעדים, מכרו לא מעט אלבומים וזכו לשבחי המבקרים. אבל אז יצא Sam's Town…

אם Hot Fuss סימן את הקילרז כדבר הכי נכון בסביבה, אז Sam's Town, אלבומם השני של הרביעייה מנבדה הושמץ כמי שלא עמד בציפיות. ההנחה הגורסת לגביו הייתה שהלהקה התפזרה לכל מני כיוונים ואיבדה את הדרך. אז לכבוד חגיגת העשור של Sam's Town וההוצאה המחודשת על גבי תקליט לה הוא זכה, החלטתי לתת צ'אנס נוסף לאלבום והאמת? שהוא לא כזה רע.

ב- Sam's Town הסאונד פומפוזי של הקילרז מקבל משנה תוקף. הגיטרות רועשות יותר, הסינתיסייזרים נוכחים יותר והטקסטים (מעט) קודרים יותר. אבל האמת היא שלמרות כל אלו אין כזה הבדל בין Sam's Town לקודמו- Hot Fuss. אותה גברת רק קצת יותר נותנת בראש. אם אהבתם את הקילרז בסיבוב הראשון שלהם, לא כל כך ברור לי מדוע לשנוא אותם בסיבוב השני?

בנוסף לזה, אם ניקח אחד אחד את השירים ב- Sam's Town, נגלה שיש שם כמה פנינים שלא נופלות מרוב שירי הפופ והרוק שיצאו בעשר השנים האחרונים. הפתיח העצמתי עם שיר הנושא, When You Were Young ההימנוני, For Reasons Unknown הגילטי פלז'רי ו- Read My Mind האייטיזי, כולם שירי פופ מעולים. בין כל הסינגלים מתחבאים להם גם כמה שירים שהם ממש רחוקים מלהיות פילרים, My List ו- Why Do I Keep Counting שסוגר את האלבום, הם שתי דוגמאות טובות.

אם כבר, הדבר היחיד שמתגלה ביתר שאת באלבומה השני של הקילרז היא העובדה שמדובר בלהקת פופ המושתתת על יסודות פופיים של להקות כמו Pet Shop Boys (שמיקססו את Read My Mind ושפלאוורס שיתף איתם פעולה לא מעט) ו- New Order הרבה, יותר מאשר על כל אמן רוק אחר. למבקרי המוזיקה, הנוטים בדרך כלל לכיוון הרוק (בעיקר מבקרים אמריקאיים), היה כנראה קשה עם העניין הזה ולכן לא מפתיע הביקורות באירופה היו הרבה יותר מפרגנות מאלה בארה"ב. באופן מסורתי אירופה מחבקת יותר סאונד "פופי" מאשר בארה"ב.

גם כששמעתי אותו בזמן אמת, מהר מאוד הבנתי שלא מדובר ביצירה מפעימה, עמוקה מדי ובטח שלא מאתגרת. אבל מפה ועד שק החבטות שנהיה ממנו, המרחק הוא רחוק. מדובר באלבום פופ-רוק שמתאים לזמנים אופטימיים, בדרך למסיבה למשל או סתם בשביל לנקות את הראש. רוצים לקרוע את הקילרז? אל תלכו רחוק  מדי. פשוט תשמעו את האלבום השלישי שלהם, Day & Age.

בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים, נבחר Sams' Town כאלבום הכי פחות מוערך שלא בצדק על ידי קוראי הרולינג סטון והאמת? יש בזה משהו. מדובר באלבום פופ מהנה, עשוי טוב ולגמרי שווה האזנה.

אהבתם? רוצים להגיב? לקרוא עוד? תנו לייק לעמוד בפייסבוק >>

the-killers-sams-town-album-cover-620x413.jpg

 

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה"- פיגועי ה-11 בספטמבר: מהזדהות למחאה

עם פיגועי ה- 11.9 עמד העולם החופשי לצידה של ארה"ב בהגנה על ערכי הדמוקרטיה והחופש. אבל מהר מאוד ההזדהות הפכה למחאה קולנית כלפי מה שנתפס כדורסנות האמריקאית.
15 שנים לפיגועים ששינו לנצח את העולם. זמן טוב לשאול היכן אתם הייתם כשהעולם עמד מלכת?

סוף שנות התשעים. מהפכת הגראנג' מאחורינו, הבריט-פופ נושם את נשימותיו האחרונות ולהקות כמו טראוויס, קולדפליי ולינקין פארק הופכות לתופעות הכי גדולות בעולם.

ואז זה מגיע, פיצוץ של רוקנ'רול אולד-פשן שמגיע מכיוונה של ניו-וירק בהנהגתם של הסטרוקס ואלבום הבכורה המופתי שלהם Is This It?.

להקות כמו The White Stripes, Yeah Yeah Yeahs, LCD Soundsystem, TV On the Radio, Iinterpol, The Rapture ואחרים החזירו את הפוקוס המוזיקלי לארה"ב ולתפוח הגדול בפרט. אבל כל זה התגמד לעומת האירוע שיטלטל את ארה"ב ואת העולם המערבי לאורך העשור כולו.

"היכן היית כשהעולם עמד מלכת…?"

בבוקר ה-11 בספטמבר, 19 חוטפים השתלטו על 4 מטוסים אזרחיים על אדמת אמריקה ושינו את העולם לנצח. מטוס אחד רוסק בכוונה תחילה אל  תוך בניין הפנטגון, 2 נוספים אל תוך בנייני התאומים וטיסה נוספת (טיסה 93) רוסקה על ידי נוסעי המטוס לאחר מאבק עם החוטפים בשטח פתוח בפנסילבניה.

סך הכל נהרגו בהתקפה חסרת התקדים על אדמת ארה"ב, 2996 אזרחים במה שיהפוך להיות הפיגוע הגדול בהיסטוריה.

מעבר לטראומה האישית שנגעה כמעט בכל אדם אשר לב פועם בחזהו, לאסון הייתה השפעה מיידית גם על עולם המוזיקה. מיד לאחר הפיגועים הזמן כאילו עמד מלכת ומוזיקה כמעט ולא נשמעה בימים הראשונים שלאחר הפיגועים. באופן טבעי לאנשים לא הייתה פניות רגשית להאזין למוזיקה והאווירה הכללית הייתה של ריקנות שמוזיקה בין כה וכה לא תצליח למלא.

moadon-tarbut-24

רק לאחר תקופת עיכול קצרה, החלו תחנות הרדיו והטלוויזיה לשדר שירים עדינים ונוגים שלא יכעיסו בטעות אף אחד. למעשה הונהגה באותה תקופה מעין צנזורה שכללה 156 אלבומים  ידועים שנאסרו לשידור ביותר מ- 1170 תחנות רדיו בארה"ב. בין השירים והלהקות שנאסרו להשמעה אפשר למצוא את Rage Against the Machine ואת Imagine של ג'ון לנון.

זמן לא רב אחרי שמוזיקה חזרה להתנגן הגיעו גם מופעי ההצדעה ואלבומי הצדקה לזכר הנופלים ובני משפחותיהם. אמנים רבים התייצבו לדגל ושרו את מיטב שיריהם, לעיתים בביצועים חדשים, על מנת להקל ולו במעט על הסבל והפניקה שאחזו בכולם.

"האמריקאי הזועם…"

במרחק של עוד כמה שבועות מהאירועים, החלו לצוף אל פני השטח עשרות שירים שהמכנה המשותף שלהם היה הפטריוטיות הכוחנית. הכאב התחלף בזעם ולאומניות חסרת פשרות.

מקום לדיון פתוח או פלורליסטי ממש לא היה בשירים הללו שדרשו נקמה. דוגמה לגישה הפטריוטית השמרנית הזאת ניתן לראות בשירו של טובי קית', Courtesy Of The Red, White And Blue (The Angry American) שמתהדר בליריקה הקסומה: "אתם עוד תצטערו על זה שהתעסקתם עם ארה"ב, כי אנחנו נדחוף לכם מגף לתחת". 

מקרה זכור נוסף הוא המקרה של הדיקסי צ'יקס, להקת הקאנטרי הנשית מטקסס, שהעזו לבקר בפומבי את נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, ולומר בהופעה באנגליה כי הן מתביישות שהן והנשיא הגיעו מאותו מקום.

מיותר לציין שהציבור האמריקאי השמרני ממש לא אהב לשמוע את ההתבטאות הזאת וכתוצאה מכך מיליונים החרימו את הלהקה, שרפו בפומבי מרצ'נדייס וקיימו השלכות פומביות של האלבומים שלהם לפחי זבל ענקיים. הסיפור זכה לתהודה ציבורית רחבה ואף תועד בסרט דוקמנטרי בשם Dixie Chicks: Shut Up and Sing.

"שמיים של כמיהה…"

רק לאחר תקופת צינון מסוימת הזעם הלך והתחלף בגישה המכונה "פטריוטיזם ליברלי". המוזיקה שאפיינה את הזרם או התקופה הזאת, הייתה הרבה יותר רגועה ומכילה. היא לא קראה לנקמה אלא להתכנסות, חשבון נפש, השלמה עם זכר הנופלים ותחייה מחודשת של האומה האמריקאית. סוג של עצב מהול בתקווה לשימור הערכים הליברליים של ארצות הברית של אמריקה.

דוגמאות לגישה זו ניתן למצוא בין היתר בשירו של פול מקרטני, Freedom, אצל אלן ג'קסון, Where Have You Been When The World Stop Turning, אבל יותר מכל באלבומו של ברוס ספרינגסטין, The Rising ,מ-2002.

האלבום ה-12 במספר של "הבוס" נחשב לאחד האהובים שלו בעיקר בזכות הדרך העדינה ומלאת הקסם בה הוא מתמודד עם האירוע הטראומתי.

מצד אחד מבכה ספרינגסטין את זכר הקרבנות אך מצד שני הוא גם מתפלל לעתיד אופטימי יותר עבור האומה האמריקאית וגיבוריה. הוא מחזק את אזרחיה ומתפייט באופן מעורר השתאות על האופן בו הם תמיד קמים מהקרשים חזקים יותר ומאוחדים יותר: "שמיים של אהבה, שמיים של דמעות. שמיים של תהילה, שמיים של עצב. שמיים של חמלה, שמיים של פחד. שמיים של זיכרון, שמיים של צל כבד… שמיים של כמיהה, שמיים של ריקנות. שמיים מלאים, שמיים של חיים מבורכים" (The Rising).

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה…"

מבחינה פוליטית, בתקופה שאחרי האסון, ארה"ב הייתה בשיא תהילתה. העולם המערבי כולו התאחד מאחורי דגל ארה"ב ומה שהוא מייצג. תנחומים, והצעות לעזרה התקבלו מכל עבר, ולכן כשנשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, הכריז על "המלחמה בטרור" לחיסולה של אל-קאעידה ושות', העולם כולו הביע הזדהות ומדינות רבות החל מבריטניה וצרפת ועד ספרד ואיטליה לקחו חלק פעיל בלחימה.

אך בעוד שהמלחמה באל-קאעידה נתפסה כלגיטימית, הפלישה האמריקאית לעיראק ב-20 במרץ 2003, הסיטה את דעת הציבור מאהדה כלפי ארה"ב להתנגדות וזעם על המלחמה המיותרת.

למרות שג'ורג' בוש ראה ברודן העיראקי, סדאם חוסיין, כחלק מ"ציר הרשע" שמעודד טרור עולמי, שאר מדינות העולם לא השתכנעו והפלישה נתפסה ככזאת המתבצעת מתוך מניעים כלכליים (נפט), אישיים (מלמת המפרץ) ואסטרטגיים שהקשר בינם לבין מלחמה אמיתית בטרור רופף, וזה עוד בלשון המעטה.

באנר מועדון תרבות

גם עולם המוזיקה הגיב לשינוי האקלים הפוליטי כלפי ארה"ב ובניגוד לגישות הפטריוטיות והליברליות שחיבקו את ארה"ב, החלו לצאת יותר ויותר יצירות ושירי מחאה כלפי המדיניות הכוחנית של ארה"ב וג'ורג' בוש בפרט.

המחאה הגיעה מכל ז'אנר ומכל מקום בעולם. בין היצירות המרכזיות שביטאו את מחאת התקופה ניתן לציין את American Idiot של גרין דיי שנכתב בהשפעה ישירה של פיגועי התאומים והמלחמה בטרור. האלבום הסופר מצליח מתאר את ארה"ב כמקום שטוף מוח, גזעני המוכן למלחמה חסרת פשרות באויבים הן מבפנים והן מבחוץ.

אל גרין דיי הצטרפו עוד עשרות להקות ואמנים כאשר יצירה נוספת שווה להזכיר בהקשר המחאתי שלה היא Hail to the Thief של רדיוהד.

אך מחאות ארסיות ניתן היה למצוא גם מחוץ לעולם הרוק. כך למשל אלבומם המעולה של הפט שופ בויז, Fundumental מ- 2006, מתאר את העולם כמקום מפחיד ופרנואידי ותוקף בצורה חסרת תקדים את ג'ורג' בוש וטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, שהיה שותף מלא למלחמה בטרור של בוש.

"התקומה"

פיגועי ה- 11.9 הם מהמאורעות הטראומתיים ביותר בתולדות ארה"ב והעולם החופשי. זו הייתה התקפה ישירה על ערכי המערב וכל מה שהוא מייצג מבחינה כלכלית, פוליטית ותרבותית.

התגובות  המוזיקליות לאירועים מלמדות עד כמה המוזיקה מושפעת מהלכי הציבור ועד כמה היא משחקת תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל. 

מדהים לראות (ולשמוע) איך ניתן ללמוד ולהבין היסטוריה פוליטית דרך האזנה למוזיקה ועד כמה הקשר בין לבין החברה והתרבות בה היא נוצרת הוא הדוק. השירים והמוזיקה שליוו את התקופה, יבטיחו בוודאות שהאירועים הנוראיים האלה ישארו חקוקים בהיסטוריה לעד.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

*הפוסט מבוסס על הרצאה שאני מעביר בנושא ועל מאמרו של מרטין קלונן, "התגובות המוזיקליות לפיגועי האחד עשר בספטמבר" משנת 2004.

לקריאה מורחבת:

Cloonan, M. (2004). Musical responses to September 11th: From conservative patriotism to radicalism. In: Helms D & Phleps T. (Ed.), 9/11 – The world's all out of tune Populäre Musik nach dem 11

september112september11רוצה לקבל עדכונים חמים ממני