ניסיתי לטמון את ראשי בחול ולהתעלם מהמציאות אבל מבצע "שומר החומות" הציף שוב אל פני השטח את המתח הקיים בין האמנים שאנחנו אוהבים לבין זה שיש מצב שהם פשוט לא אוהבים אותנו בחזרה.
"נו בסדר, אז עוד אמן מחרים את ישראל ביג דיל? היית אמורים להתרגל לזה כבר לא? וחוץ מזה יש לנו את עדן בן זקן ועומר אדם".
את החלק האחרון יצא שאמרו לי בצחוק אבל את החלק הראשון אמרו לי לא פעם, לא פעמיים וגם לא מתאיים ברצינות תהומית. על פניו לרוב האנשים באמת שקשה להתרגש מעוד אמן שמחרים או יוצא נגד ישראל, הרי זה די דבר שבשגרה בעשור וחצי האחרונים. אבל לאנשים כמוני שרוב המוזיקה שהם שומעים מגיעה מעבר לים זו סיטואציה מעט שונה.
אנחנו שקשרנו את נפשנו במוזיקה של האמנים שאנחנו אוהבים ושהשירים שלהם עיצבו את חיינו, אותנו זה מבאס ברמות אחרות.
ב- 2017 כתבתי כאן טור בעקבות ביטול ההופעה של לורד בארץ מסיבות פוליטיות. אז כתבתי שאני יכול להבין אמנים שלא רוצים לנגוע בתפוח האדמה הלוהט הזה שנקרא ישראל. לאמנים צעירים יש רק מה להפסיד כאן. אבל אם אי נקיטת עמדה יכולה להתקבל בהבנה, קריאה לחרם על ישראל, עלי, היא פשוט מעצבנת.
בכל פעם שמתעוררת מתיחות אל מול הפלסטינים אני חושש מהאמן הבא שאני אוהב שיתבטא נגד ישראל. אחרי רוג'ר ווטרס, אנני לנוקס, בריאן אינו, ת'רסטון מור, דיימון אלברן, פטי סמית' (ותאמינו לי שהרשימה עוד ארוכה), מי עוד יכול לנעוץ סיכה בליבי?
ואז הגיע ג'וליאן קזבלנקס, והוא בא לא לבד. השבוע פורסם מכתב של לא פחות מ- 600 אמנים(!) הקוראים ל"שחרור פלסטין" וגרוע מכך, לחרם על ישראל. האמת היא שחוץ מסרג' טנקיאן מ"סיסטם אוף א דאון", "רייג' אגנסט דה משין", חובב ציון רוג'ר ווטרס ועוד חלק מהאמנים שכבר ציינתי למעלה, להגיד על רוב החתומים על העצומה "מוכרים" זו מחמאה.
ובכל זאת, ג'וליאן פאקינג קזבלנקס?! איך אתה עושה לי את זה? בטח אחרי שכבר התבטאת בנושא רק לפני חצי שנה ואמרת שאתה מבין שיש קולות שונים בישראל ואת העובדה שהאזרחים לאו דווקא תומכים במדיניות הממשלה שלהם.
אם על ווטרס יכולתי לומר שזקנתו מביישת את נעוריו וגם ככה תמיד העדפתי את גילמור, על בריאן אינו ששיאו הרחק מאחוריו וכך על עוד ועוד אמנים, איך אתרץ לעצמי את ג'וליאן קזבלנקס? פאק אני אוהב, מעריך ומזדהה עם לא מעט אמנים, אבל אם יש מישהו שאני פאקינג מעריץ זה ג'וליאן קזבלנקס.
הסטייל, האמת האמנותית, האטיטוד, ה"קוליות" וכמובן הכישרון המוזיקלי החד פעמי, הפכו אותו עבורי למודל של יצירה כנה ואותנטית ולאמן רוקנ'רול מהזן המשובח ביותר.
ב- 2015, האיש שהיה אחראי על תחיית רוק הגראג'ים, שכתב את האלבום הגדול ביותר של שנות ה-2000 (ע"פ NME) ושהשפיע על עשרות להקות ואמנים (תשאלו את ארקטיק מאנקיז), הגיע לפרובינציה הישראלית והופיע בבארבי אל מול קהל של 300 איש בערך. רק לשם השוואה, שבוע לפני כן הוא הופיע בפסטיבל קואצ'לה אל מול 50,000 איש קל.
אבל אני זכיתי מההפקר וכמו גרופי אמיתי זכיתי לראות את אחד האמנים שאני הכי מעריך ואוהב ממרחק כמעט הזוי. לרגע הרגשתי אי של שפיות בתוך המקום הפסיכי הזה שנקרא ישראל. לרגע הרגשתי נורמלי. עכשיו אני מרגיש שגם זה נלקח ממני.
מי שיקרא את זה אולי לא יבין על מה אני "מתבכיין" אבל זה בסדר אני לא מצפה שיבין. אני לא מצפה שאף אחד יבין מה Is This it הוא עבורי או איך אני נקרע מבפנים בכל פעם שאני שומע את Instant Crush, הדואט המופתי של קזבלנקס עם דאפט פאנק. זר לא יבין.
ובכל זאת נסו לדמיין את החבר הכי טוב לכם בוגד בכם. את האיש ששמתם את ראשכם על כתפיו קם יום אחד ואומר לכם ללכת להזדיין.
אז אפשר להתלהם, להתעצבן, לקלל, להסתפק בחומר המקומי שלנו ואו לנסות לזכור את צדקת דרכו של הפרויקט הציוני ובכל זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שחרם זה דבר כואב. עזבו שניה שבעיני חרם תרבותי זה הדבר הכי לא תרבותי שיש והוא אף פעם לא הפתרון כפי שהוכיח גרייסלנד של פול סיימון, זה פשוט שמעבר לפוליטיקה יש כאן אנשים שרק רוצים ליהנות ממוזיקה מבלי לפחד שהאמן האהוב עליהם יפנה להם גב.
ובנימה כללית יותר. מדינת ישראל חייבת להפנים כי מצבה בזירה הבינלאומית קשה מאוד. חרמות על מרצים, אוניברסיטאות, אנשי קולנוע וכמובן אנשי תרבות ומוזיקה שקוראים לחרם פומבי על המדינה זה כרטיס צהוב בוהק. הגיע הזמן להוציא את הראש מהתחת של עצמנו ולהתחיל להציע פתרונות יצירתיים אם אנחנו לא רוצים לגמור כמו דרום אפריקה בשנות ה- 80.
אני אישית עדיין אמשיך להתפלל לשלום כי את החלופה אנחנו מכירים כבר יותר מדי זמן והיא לא משהו בכלל.
רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!
מועדון תרבות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.