האלבום הלא פוליטי הכי פוליטי בהיסטוריה- 30 שנה ל"גרייסלנד" של פול סיימון

גרייסלנד של פול סיימון הוא אלבום פורץ דרך ש"המציא" את הז'אנר "מוזיקת עולם" והתיך צלילים מערביים ואפריקאים לכדי שירי פופ נצחיים. אבל מעל לכל הוא סמל לניצחון האמנות על הפוליטיקה.

זמן קצר לאחר יציאתו של Graceland, אלבום האולפן השביעי של פול סיימון באוגוסט 1986, התכנסו ראשי חברות התקליטים הגדולות יחד עם עיתונאי מוזיקה מובילים ושברו את הראש כיצד לקרוא למוזיקה שבוקעת מתוך האלבום הזה. יותר מכך, הם חשבו כיצד לשווק את הצלילים החדשים והמוזרים הללו לאוזניים מערביות. בסופו של סיעור מוחות לא פחות מהיסטורי נפלה ההחלטה הדרמטית על לידתו של ז'אנר מוזיקלי חדש: "מוזיקת עולם".

אותה ישיבה מפורסמת שהולידה את ההגדרה השרירותית והכלכלית/שיווקית בעיקרה של חברות התקליטים, היא רק אחת התוצאות של אחד מהאלבומים הכי מוערכים והכי מעוררי מחלוקת בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית.

"תחת שמי אפריקה"

איפשהו בין 1984 ל-1985, ואחרי Hearts and Bones הכושל מסחרית, הקריירה של פול סיימון החלה לדשדש ורבים תהו אם ילד הפלא הנצחי יצליח לשחזר את ימיו הגדולים. אבל דווקא אז כשהיה בתחתית, נתקל היהודי הצנום מניו יורק, בהקלטה של להקה דרום אפריקאית בשם ה"בויויו בויז". בפני אוזניו של סיימון התגלה לפתע עולם שלם של צלילים חדשים שהקסימו וכבשו אותו. אחרי כל מה שעשה ושמע בחייו, סיימון פשוט התאהב.

למוזיקאי המחונן לקח מעט מאוד זמן לארוז את חפציו ולעלות על מטוס לכיוון דרום אפריקה בשביל לחקור יותר לעומק את הצלילים של היבשת השחורה. אבל סיימון הוא לא עשה זאת על ידי שיטוט בחנויות תקליטים או ברים של תיירים וכאלה, הוא פשוט אסף לעצמו חבורה של מוזיקאים מקומיים ומוכשרים במיוחד, ויחד הם החלו לדבר בשפה האוניברסלית של המוזיקה ולטוות את מה שיהפוך להיות האלבום "גרייסלנד"- יצירת אמנות חד פעמית שהיא פסיפס מרתק ומרגש של סגנונות שונים ממזרח ומערב.

"הילד שבתוך הבועה"

גרייסלנד מציג את סיימון בשיאו האמנותי עם שירים שמתיכים באופן מדויק את הפולק האמריקאי עם המקצבים האפריקאים, כלי נגינה מערביים לצד מקומיים ושירה קלאסית לצד אקפלות שבטיות. האנשים שעבדו עם סיימון מספרים על תהליך יצירה מרתק שכלל החלפת רעיונות הדדית ממגוון רחב של ז'אנרים בין סיימון ונגניו המקומיים. האגדות אף מספרות על הפנטיות של סיימון אודות כל תו ותו באלבום.

כמובן שאת שלל המלודיות המופלאות הממלאות את גרייסלנד, עוטפת ליריקה מרגשת, קולעת וכיאה לסיימון, שנונה ולעיתים אף מצחיקה. הטקסטים עוסקים בין היתר במסעותיו של סיימון בארה"ב ובעולם והתמודדותו עם נושאים כמו כאב, אהבה, התבגרות, חיפוש עצמי וחשבון נפש.

עם צאתו, הפך גרייסלנד ללא פחות מתופעה. שיריו נוגנו ללא הפסקה בכל תחנות הרדיו המובילות העולם, הקליפים שלו כבשו את MTV (בעיקר זה של הלהיט הגדול You Can Call Me Al שמציג את צ'אבי צ'ייס בליפסינק מופלא למילות השיר) ופול סיימון חזר להיות אחד השמות החמים בעולם. אבל כמו שההצלחה הייתה מהירה, כך גם הביקורת. והיא לא הייתה קלה. הילד שחי לרגע בתוך בועה של אהבה וההערכה מחודשת, החל להיות מותקף מכל עבר.

"זה רחוב בעולם מוזר…"

כשסיימון עלה על המטוס ליוהנסבורג, הוא "שכח" פרט אחד קטן וחשוב. באותה תקופה הוטל על דרום אפריקה חרם כלכלי ותרבותי של כלל מדינות המערב בחסות האו"ם. החרם היה תוצאה ישירה של משטר האפרטהייד הגזעני שננהג במדינה על ידי המיעוט הלבן כלפי תושבי המדינה השחורים. העובדה שאמן בקליבר של סיימון הגיע לדרום אפריקה נתפסה כניתוץ החרם הכלל עולמי על המדינה ובחוגים מסוימים אף פורשה כתמיכה של סיימון במשטר האפרטהייד. יתרה מזאת, הממסד המוזיקלי שתמך בחרם (דוגמת להקת המחאה "אמנים מאוחדים נגד האפרטהייד" בהנהגתו של סטיבן ואן זנדט גיטריסט ה"אי סטריט בנד" של ברוס ספרינגסטין וכוכב ה"סופרנוס" לעתיד) ראו בהגעתו של סיימון לדרום אפריקה לא פחות מיריקה בפרצופם.

אבל מילא לקבל ביקורת משמרנים מערביים חסרי מושג וצבועים לעיתים תכופות, אבל סיימון זכה לביקורות צולבות גם מחלקים גדולים מאוכלוסיית דרום אפריקה שעודדו את החרם על המדינה וראו בצעד של סיימון תקדים מסוכן. בשנת 2012 יצא סרט דוקומנטרי מצוין על האלבום בשם "תחת שמי אפריקה" ובו סיימון חזר לדרום אפריקה ומתאחד עם חבריו הנגנים עמם הקליט את האלבום. אחד משיאי הסרט הוא המפגש הטעון במיוחד בין סיימון לדאלי טמבו, שייסד בזמנו את התנועה "אמנים נגד האפרטהייד". מדהים לראות את המתח הרב בין השניים ושאחרי למעלה מ-20, טמבו עדיין טוען בתקיפות כי סיימון כלל לא היה צריך להגיע לדרום אפריקה.

גם בהופעותיו ברחבי אירופה לקידום האלבום נתקל סיימון בהפגנות ענק נגדו בשל שבירת החרם. העובדה שלהקתו הורכבה כולה מנגנים וזמרים דרום אפריקאים, ביניהם מרים מקבה הגולה הדרום אפריקאית אשר כונתה "קולה של אפריקה", לא הפריעה למוחים. נשמע לכם מוכר?

אבל חשבתם ששם זה נגמר? תחשבו שוב. סיימון הותקף בטענות גם על כך שהעתיק חלק נכבד מהלחנים והשירים באלבום, על כך שלא שילם ונתן קרדיט מספק לאמנים שעבדו איתו כאשר מרחיקי הלכת אף טענו לאימפריאליזם תרבותי מצידו של סיימון ששם את עצמו במרכז בעוד "העבדים השחורים" שרים ורוקדים מסביבו והוא מתענג של מרכולתם המוזיקלית. המבקרים מצביעים על הקליפ ל-Dimonds On The Soles of Her Shoes כמבטא את ה"התנשאות הלבנה של סיימון" כלפי נגניו.

"אלו הם ימים של ניסים ונפלאות…"

מיותר לציין שסיימון עצמו כלל לא הבין על מה המהומה עד שכבר היה מאוחר מדי. מבחינתו עובדת הגעתו לדרום אפריקה והקלטת האלבום לא הייתה קשורה לשום מהלך פוליטי, אלא מוזיקלי נטו. עד היום הוא דוחה בתוקף את הטענות שממשיכות לצוף נגדו גם 30 שנה אחרי בדבר שבירת החרם התרבותי על המדינה. אבל האמת היא שסיימון עשה לאפריקה ולתרבות הדרום אפריקאית שירות טוב יותר ממה שכל פעיל אירופאי צדקן כזה או אחר היה עושה.

מלבד העובדה שהביא לפריצתה של מוזיקת העולם (ואני שם לרגע בצד את העובדה שלא באמת מדובר בז'אנר מוזיקלי אלא נקודת מבט אירופאית מתנשאת) סיימון החדיר למיינסטרים שמות כמו יוסוף נ'דור, מרים מקבה, "ליידי סמית' בלאק מומבזו" שייצגו את התרבות והמורשת האפריקאית בכבוד. לפתע אפריקה הפכה ליעד מוזיקלי מבוקש ואמני ניו אייג' אחרים החלו לנדוד בשלל מקומות בעולם בכדי למצוא את הזמר או את הסימפול הבא.

במקום להשאיר את התרבות הדרום אפריקאית ואזרחיה כלואים בתוך גטו של חרם, הסיר סיימון את המחסומים וייצא לעולם את המוזיקה המופלאה והצבעונית שיש ליבשת השחורה להציע. סיימון קירב בין מזרח למערב והפך עבור רבים לשגריר של צדק שהוכיח שוב שהמוזיקה נמצאת מעל כל סכסוך או חרם כזה או אחר, לגיטימי ככל שיהיה. בגלל הדברים הללו גרייסלנד הוא אלבום פורץ דרך. אבל בגלל המוזיקה שבו, הוא אלבום נצחי.

עשו לנו לייק בפייסבוק

paul_simon_graceland.jpg

9 מחשבות על “האלבום הלא פוליטי הכי פוליטי בהיסטוריה- 30 שנה ל"גרייסלנד" של פול סיימון

    • היי רועי. תודה על התגובה! האמת היא שלא מעט אמנים גדולים הופיע שם במחצית הראשונה של שנות ה-80. אלטון ג'ון, "אמריקה", רוד סטיוארט ואחרים. עד הזמן שקווין הופיעו שם בשנת 1984, הנושא היה כבר חזק על סדר היום הציבורי של עולם המערבי. כמובן שגם העובדה שמדובר בקווין ולא באמן זוטר אחר זיכה את ההופעה בתהודה שלילית מאוד כנגד הלהקה.

      אהבתי

  1. פינגבק: על הביטול של לורד וחרמות מוזיקליות | מועדון תרבות

  2. פינגבק: שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80 | מועדון תרבות

  3. פינגבק: שמונים השירים הגדולים של שנות ה-80 | מועדון תרבות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s