מותו של האלבום

בשבוע בו הלך לעולמו ראס סולומון, מייסד רשת Tower Records תנצב"ה, התבשרנו על כניסתה הרשמית של Spotify לישראל. מעבר לעובדה שהאירוניה תלתה את עצמה, זה גם הרגע הרשמי בו האלבום כקונספט תרבותי פינה את מקומו לשיר הבודד.

"תחילה הייתה המילה. לאחר מכן הגיע מעבד התמלילים המחורבן. אחר כך הגיע מעבד המחשבות. אחר כך מות הספרות וכך זה ממשיך… (דן סימונס, 'היפריון').

כמו כל דבר טוב גם ספוטיפיי מגיעה לארץ באיחור אופנתי של כמה שנים אחרי שהשתלטה על עולם המוזיקה. Apple Music, Google Music, Deezer ואפילו Tidel של ג'יי זי ניסו לעשות רוח של מתחרות, אבל כשזה מגיע לסטרימינג, ספוטיפיי היא הפלטפורמה השלטת.

ואכן שם המשחק בשנים האחרונות הוא הסטרימינג. לא עוד קבצי MP3, לא עוד טורנטים ובטח לא עוד מוצר פיזי. אם פעם היינו משלמים על 12 שירים 80₪, היום על 55 מיליון שירים נשלם 20₪ בחודש. מדהים. אבל זה לא מגיע בלי מחיר…

לכל אורך ההיסטוריה, כל חידוש טכנולוגי גרר איתו הפחדות בלתי פוסקות מצד חברות התקליטים. על הקסטה אמרו שהיא "תהרוג את תעשיית המוזיקה" (ציטוט מדויק מפי מודעה בעיתון שפרסם ארגון תעשיית התקליטים הבריטי ב- 1981), על MTV אמרו שהוא הורג את התוכן, על קבצי ה-MP3 אמרו שהם פוגעים בהכנסות של האמנים (ותשאלו את לארס אולריך ממטאליקה שגרר את הלהקה למלחמה חסרת סיכוי ואף מגוחכת בשיתוף הקבצים).

שלא תבינו אותי לא נכון, יש אמת בחלק מהטענות האלה, אבל את הטכנולוגיה אי אפשר לעצור וטוב שכך. אף פעם לא תשמעו אותי אומר "פעם היה יותר טוב". אני בז לאנשים האלה שבטוחים שהמוזיקה של "פעם" הייתה טובה יותר והיום הכל חרא. בכל דור ובכל עשור הייתה מוזיקה מצוינת לצד מזעזעת. גם כשזה מגיע להתפתחויות הטכנולוגיות.

אז סלח לי אבי כי חטאתי. אני נהנה מספוטיפיי. מאוד. זה לא מונע ממני לרגע לקנות דיסקים ותקליטים כאילו אין מחר, לזה אני עדיין מכור, אבל הפשטות של הסטרימינג ממכרת ומתאימה לעולם בו אנו חיים כיום.

ובכל זאת אם יש משהו שמפריע לי בעידן הדיגיטלי ובמה שמייצגות ספוטיפיי וחברותיה זה את מותו של האלבום. אל תתבלבלו עם מותו של התקליט או הדיסק, אלה רק התוצרים הפיזיים. האלבום הוא מכלול היצירה המורכבת ממספר שירים המוטבעים על גבי הדיסק או התקליט. הסיפור שהאמן רוצה שנקשיב לו, התוצר האמנותי שמשליך על התרבות בה הוא נוצר.

בעבר השאיפה של כל אמן או הרכב הייתה לשחרר אלבום. זה היה הייצוג המוזיקלי האופטימלי. אסופת השירים הטובה ביותר שניתן היה להקליט. כמכלול הוא מייצג את היכולת להעביר תמות, עמדות ורעיונות גדולים הרבה יותר מאשר שיר בודד. הוא מפתח הכניסה לעולם אחר של מוזיקה ומשמעויות.

גם מוזיקלית האלבומים מתאפיינים בסאונד מסוים, ייחודי רק להם שמובל בדרך כלל על ידי מפיק ספציפי, מה ששוב הופך אותו ליצירה הנשגבת ביותר של האמן. לאמנות עצמה. מבחינתי להקשיב לשיר אחד ולא לאלבום כולו זה כמו להסתכל רק על כתף של מונה ליזה ולא על הדיוקן כולו.

העידן הטכנולוגי החדש ביטל את הצורך באלבום המלא. מספיק להפציץ בלהיט אחד בשביל למלא אולמות, לגרוף תמלוגים ולהביא השמעות בספוטיפיי. כמובן שהרדיפה אחרי הלהיט תמיד הייתה נחלתה של המוזיקה הפופולרית, אבל העידן החדש מייתר את הצורך בלהכניס אותו למסגרת של אלבום ומתוך כך גם להשקיע במוצר התרבותי הזה.

מספיק רק להסתכל על סטטיק ובן אל שזוכים להצלחה עצומה מבלי ששחררו אפילו אלבום אחד. גם הלהיט הכי גדול של שנה האחרונה, 'דספסיטו', של הזמר הפורטוריקני, לואיס פונסי, יצא בלי להיכלל בשום אלבום, דבר שלא יכול היה לקרות פעם.

כשאני מאזין למוזיקה אני מחפש חוויה. לכן אני מוצא את עצמי מתחבר לאמנים שלוקחים את המוזיקה שלהם ברצינות ושעדיין מתייחסים לאלבום כתוצר הסופי והמלא של עבודתם. אמנים שמקליטים אלבום כיצירה חד פעמית, אותנטית, מלאת רגש ומשמעות.

כשאני לוחץ פליי על אלבום של ארקייד פייר, בון איבר, פינק פלויד ואחרים, אני יודע שאני יוצא למסע. אני יודע שכל שיר ושיר יתחברו יחד לכדי חוויה שתהיה משמעותית עבורי.

אם אדלג על אחד משירי האלבום החוויה לא תהיה מלאה ואם אאזין לשיר בודד הוא ירגיש לי יתום. זו כמובן גישה רומנטית אבל זה בדיוק מה שאני מחפש במוזיקה.

זו גם החוויה שמכרה לנו טאוואר רקורדס. היא אולי לא המציאה את האלבום כקונספט אמנותי אבל היא כן היוותה את הייצוג הבולט ביותר שלו.

בהעדר ביקוש למוצר פיזי נסגרו החנויות, וללא חנויות פיזיות קיבלנו את ספוטיפיי. מוזיקה יותר זולה ונגישה אבל עם קצת (ואני אשתדל לא להיות אנכרוניסטי מדי) פחות נשמה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!