תסמונת האלבום השני: 10 אלבומים שניים מדהימים

אומרים שאלבומים שניים נוטים לאכזב. אפילו יש לזה שם: "תסמונת האלבום השני". אז הנה 10 אלבומים שניים שדווקא מוכיחים את ההפך.

Muse- Origin of Symmetry

אלבום הבכורה של מיוז, Showbiz, היה אמיץ ונפלא בזכות עצמו, אבל רק ב- Origin of Symmetry הדנ"א של השלישייה מטיינמות' התגבש באמת לכדי יצירה אחת שלמה ומפעימה ביופיה.

הבס הדומיננטי, הטקסטים החדים, קולו האדיר של מת'יו בלאמי, הכל התחבר בסינרגיה אחת לכדי אלבום שיקפיץ את מיוז למעמד של אחת מלהקות הרוק הגדולות של דורנו. וגם, הוא מכיל את Citizen Erased שזה השיר הכי טוב של ההרכב, אז מה עוד צריך?

כשהמוזות בועטות: 15 שנה ל- Absolution של מיוז>>

Oasis- (What's the Story) Morning Glory

אלבום הבכורה של אואזיס, Definitely Maybe, היה קולם של מעמד הפועלים המדוכא שרק רוצה לברוח מחיי היום יום האפורים לכדורגל, לסיגריות ולחלומות על סקס, סמים ורוקנ'רול. אבל ב- Whats the Story הלהקה ממנצ'סטר כבר הפכה לקולו של דור שלם.

שום פס קול של שנות התשעים לא יהיה שלם בלי לפחות אחד מלהיטים הנצחיים שקיימים באלבום הזה. Some Might Say, Don't Look Back in Anger, Wonderwall, Champagne Supernova עם פול וולר על הגיטרה ומעל כולם בעיני Cast No Shadow המרגש שנכתב על ריצ'רד אשקרופט. תעשו Shuffle ותיפלו על שיר שאתם מכירים בוודאות. כמאמר הקלישאה של אואזיס עצמם המציאו, האלבום הזה יחיה לנצח.
20 שנה ל- Whats the Story Morning Glory של אואזיס>>

Bon Iver- Bon Iver

עם לב שבור ובעיצומו של משבר חיים רציני, נכנס ב- 2007 ג'סטין ורנון לבקתה של אביו בויסקונסין המושלגת ויצא ממנה עם יצירת המופת For Emma Forever Ago.

האלבום שהיווה את קרש הקפיצה עבור ורנון ולהקתו, בון איבר, הוקלט במינימום אמצעים ומבוסס רובו ככולו על הגיטרה האקוסטית של ורנון, מה שאי אפשר לומר על האלבום השני של ההרכב.

Bon Iver שיצא ב- 2011 הוא יצירת מופת שמצליחה להעלות את הסאונד הבסיסי והנטורלי של ההרכב בכמה רמות בעזרת עיבודים מפעימים, כלי נשיפה קסומים וטונות של רגש.

באלבום לוקח אותנו ורנון למסע במשעולי נפשו המיוסרת דרך מקומות אמיתיים ובדויים המייצגים רגשות אנושיים, מה שהופך את האלבום הזה לאחד המרגשים ביותר אי פעם. לא סתם בחרתי בו במקום השני ברשימת 50 אלבומי העשור שלי. לפעמים שלמות היא לא מילה גסה.
קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver>>

Nirvana- Nevermind

האלבום השני של נירוונה הפך להיות כל כך ענק עד שיש אנשים שעוד בטוחים שזה אלבום הבכורה של הלהקה.

אבל האמת היא שאלבום הבכורה של נירוונה, Bleach, יצא כבר כבר ב- 1989 תחת הלייבל Sub Pop. רק כאשר חתמה השלישייה מסיאטל בענקית Geffen והוצמד לה המפיק בוץ' ויג (גארבג'), הפכה הלהקה לסנסציה עם Nevermind.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

רבים ראו בצעד הזה "התמסחרות" מצידה של נושאת דגל הגראנג' ותרבות האלטרנטיב, אבל מה לעשות שמוזיקה טובה היא פשוט מוזיקה טובה וב- Nevermind יש שפע ממנה.

כמעט 30 שנה עברו מאז יצא האלבום השני של נירוונה והוא עדיין מלא זעם ויופי בדיוק כמו ביום שהוא יצא. קלאסיקות לא מתות, הן רק נשמעות טוב יותר.
עדיין מריח כמו רוח נעוים: 25 שנה ל- Nevermind של נירוונה>>

Bob Dylan- The Freewheelin’ Bob Dylan

שניה לפני שהוא מאמץ את הגיטרה החשמלית ומצטרף למהפכת הרוק, שיחרר במרץ 1963 בוב דילן את אלבומו השני והמונומנטלי The Freewheelin’ Bob Dylan.

האלבום יהפוך את דילן מ"עוד זמר פולק" לקולו של דור בזכות שירים נצחיים כמו: A Hard Rain's a-Gonna Fall Masters of War, Girl from the North Country, Blowin' in the Wind ועוד רבים אחרים. בעיני לפחות, מדובר באלבום הטוב ביותר של היהודי הצנום ששינה את העולם.

New Order – Power Corruption And Lies

המבקרים שחטו את האלבום הראשון של ניו אורדר לאחר שאיאן קרטיס התאבד ולקח את ג'וי דוויז'ן איתו לקבר. הם ראו בו ניסיון כושל לשחזר את הצליל של אותו הרכב מיתולוגי.

אבל אחרי שנתיים של כתיבה, הופעות והרבה מסיבות בניו יורק, המציאו את עצמם ניו אורדר מחדש כלהקהת "דאנס-רוק" פורצת דרך שהשפיעה ברבות השנים על דורות של מוזיקאים.

באופן אישי אני לא חושב ש- Power Corruption And Lies הוא אלבומם הטוב ביותר של ניו אורדר, אבל הוא בהחלט החשוב ביותר בהתפתחות של ההרכב ושל המוזיקה האלקטרונית בכלל.

Radiohead- The Bends

באווירה הכללית של 1993, Pablo Honey לא הרגיש חריג במיוחד. הוא השתלב היטב בזרם הבריטפופ ולהקות הרוק החדשות שזכו ל- 15דקות התהילה שלהן. אבל The Bends היה גייים צ'יינג'ר.

העיבודים הפכו מעניינים יותר, ההפקה עשירה יותר ואפילו ניצנים אלקטרוניים שיהפכו את רדיוהד למה שהיא היום אפשר כבר לשמוע באלבום הנפלא הזה.

באנר מועדון תרבות

The Bends גם מכיל כמה מהקלאסיקות הגדולות של ההרכב כמו Fake Plastic Trees, Just, Street Spirit, The Bends, High and Dry, My Iron Lung והשיר ששובר לי את הלב בכל פעם מחדש, Bullet Proof… I Wish I Was.
אני עדיין אוהב יותר את OK Computer אבל פאק איזה אלבום אדיר זה The Bends!

The Killers- Sam's Town

המקרה של Sam's Town הוא שונה משאר האלבומים כאן מכיוון שבצאתו הוא ספג ביקורת קשה על כך שאינו עומד בסטנדרטים של אחיו הגדול, Hot Fuss, שיצא שנתיים לפניו. אבל כמובן שמדובר בקשקוש מוחלט כי אין ספק שמדובר באלבום מעולה. קוראי מגזין ה"רולינג סטון" אפילו דירגו אותו בראש רשימת 20 האלבומים הלא מספיק מוערכים של העשור.

אלבומם השני של הקילרז מביא לכדי שלמות את הנוסחה הכוללת המון דיסטורשן לצד סינתיסייזרים שברנדון פלאוורס כל כך אוהב. הגיע הזמן לעשות קצת כבוד לאלבום הבאמת נפלא הזה.
תסמונה האלבום השני? עשור ל- Sam's Town של הקילרס>>

Pixies- Doolittle

הנה רק חלק קטן מהשירים שמופיעים באלבומם השני והאדיר של פיקסיז: Debaser, Hey, Here Comes Your Man, Monkey Gone to Heaven, Wave of Mutilation, אפילו La La Love You שאני פשוט משוגע עליו נמצא שם. תגידו? מה צריך יותר מזה?

בזמן אמת הפיקסיז לא מילאו איצטדיונים (בלשון המעטה) אבל בכל זאת הם אחד ההרכבים שהשפיעו הכי הרבה על המוזיקה האלטרנטיבית ובכלל (רק תשאלו את נירוונה).

דוליטל היה ונשאר אלבום מונומנטלי עם אנרגיות שיא, טירוף, כיף וזעם נעורים שמצליח להרעיד ולצמרר אותי בכל פעם מחדש. אלבום פשוט ענק.

Foo Fighters- The Colour and the Shape

בעוד שאלבום הבכורה של הפו פייטרס היה בעיקר מאמץ סולו של דייב גרוהל, The Colour and the Shape כבר נשמע יותר כמו להקה מגובשת (על אף שגרוהל נשאר כמובן במושב הנהג).

עם טקסטים אינטרוספקטיביים יותר שכתב גרוהול בעקבות גרושיו מהצלמת ג'ניפר יאנגבלד ועיבודים נגישים יותר, The Colour and the Shape העיף את הלהקה לגבהים חדשים של הצלחה וסלל את דרכה להיות אחת המשפיעות בעשרים השנים האחרונות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

 

15 שירים מבאסים שהורסים אלבומים מושלמים

נכון, המונח "אלבום" כבר כמעט וחלף מהעולם לטובת סינגלים דיגיטליים וסרטוני יוטיוב, אבל מאובן שכמוני ממשיך לראות באלבום (כיצירה ולא כפורמט פיזי), את פסגת השאיפות של כל אמן שמכבד את עצמו. 

האלבום הוא מבחינתי סך כל העבודה הקשה שהאמן משקיע. מסע שבו הוא מתיימר לשנות את חיי או לכל הפחות לנתק אותי מחיי היום יום לכשעה. האלבום כתפיסה, משול בעיני לציור, סרט או כל יצירת אמנות אחרת שסך חלקיה הופכים אותה למושלמת. אבל איזה באסה זה שלפעמים חלק אחד (כמעט) מקלקל הכל. 

קבלו 15 הורסי מסיבות שכמעט והצליחו להרוס אלבומים מלהפוך לקלאסיקה אמיתית (אבל רק כמעט). 

באנר מועדון תרבות

The Beatles- Yellow Submarine מתוך Revolver

באמת שאין צורך להרחיב על המשמעות וההשפעה הבלתי ניתנת למחיקה של Revolver על הקריירה של הביטלס ועל עולם המוזיקה בכלל. אבל למה? למה למען השם היה צריך פול מקרטני את השיר האינפנטילי הזה אל תוך האלבום המופלא הזה?

אסופת השירים ב- Revolver כל כך אפקטיבית, יפה וקסומה עד שהשיר הזה נשמע כל כך מיותר ולא קשור. ולא, אני לא קונה את כל תיאוריות הקונספירציה סביבו ואת כל הניתוחים הפסדו- מדעיים לגביו. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר ב- Party Pooper אמיתי.

Radiohead- Climbing up the Walls מתוך OK Computer

גם 20 שנה אחרי שיצא, אין הרבה אלבומים שאני אוהב כמו OK Computer. כמעט כל שיר ושיר בו מזכירים לי פיסה מהחיים. זה אלבום שעיצב אותי מוזיקלית ואפילו מעבר לכך. אבל לשיר אחד מתוכו לא הצלחתי מעולם להתחבר.

Climbing Up the Walls אף פעם לא עמד בעיני באותם סטנדרטים של שאר השירים באלבום. אווירת ה"ניין אינצ' ניילז" הזאת לא מתאימה לקו הכללי של האלבום וגורעת מהיופי הבלתי ניתן לתיאור שלו. במקרה הטוב הוא יכול היה להיות B-Side אבל לא יותר מזה.

כל זה נכתב אגב בהנחה ש- Fitter Happier הוא לא באמת שיר אלא יותר קטע קישור, כי אם זה לא המצב, אז הוא לוקח בענק.

Oasis- She's Electric מתוך What's the Story Morning Glory

What's the Story היה האלבום השני שקניתי בחיי (הראשון היה הפסקול של "תיקים באפלה").
23 שנים חלפו מאז והיצירה הזאת עדיין מלווה אותי לכל מקום ומציפה אותי כל פעם מחדש בנוסטלגיה מתוקה ושירים נצחיים. רק חבל ש- She's Electric שם בשביל להרוס את החגיגה.

בין הררי הדיסטורשן והמלודיות הקסומות של נואל, She's Electric בולט בחולשתו ונשמע כמו ניסיון מאולץ לעשות איזשהו שיר קאנטרי או משהו בסגנון. 20 שנה אחרי שיצא What's the Story וזה עדיין אחד הקטעים המיותרים שכתב נואל גאלגאר בחייו.

R.E.M- Radio Song מתוך Out of Time

השיר הראשון באלבום הוא כרטיס הכניסה של המאזין לעולמו של האמן. שיר שנותן את הטון לקראת מה אנחנו הולכים ולכן, החשיבות שלו עצומה. עכשיו אני מנסה להבין איך אלבום כל כך טוב זכה לשיר פותח כל כך גרוע!

להגנתו, Radio Song נשמע טוב בהתחלה עם פריטת גיטרה עדינה ויפה אך מהר מאוד הוא הופך לאיזשהו שעטנז של רעיונות לא אפויים ולא ברורים שלא רומזים בשום צורה על היופי הטמון בשאר השירים. 

Daft Punk- Fragments of Time מתוך Random Access Memories

אחד האלבומים שאני הכי אוהב בשנים האחרונות הוא Random Access Memories של דאפט פאנק מ- 2013. מגוון הז'אנרים שהוא נוגע בהם עצום, האורחים בו מתאימים כמו כפפה ליד הרובוטית של דאפט פאנק והחבילה הכוללת חסרת תקדים בהיקפה וביופיה.

האלבום הזניק את דאפט פאנק למעמד של מוזיקאי על עם סרטים דוקומנטריים, פרסים והכרה מכל קצוות הקשת של העשייה המוזיקלית ולגמרי בצדק!

אבל, בין כל השירים הנפלאים שבו, המתפרשים על פני כמעט 80 דקות(!) בכיף היה אפשר לוותר על Fragments of Time, שיתוף הפעולה עם הזמר והמפיק, טוד אדוורדס. אדוורדס כבר שר בעבר עם הצמד בשיר Face to Face מהאלבום Discovery, כך שבהחלט היה ניתן לוותר על הקאמבק המשותף. שיר שפשוט מחליש את האלבום ומאריך אותו שלא לצורך.

Pink Floyd- Money מתוך Dark Side of the Moon

אני מודה, אולי השיר הזה הורס לי את Dark Side of the Moon רק בגלל שהוא מוקצה מחמאס מיאוס. אין תוכנית, כתבה או דיון כלכלי באיזשהי צורה מבלי שהשיר הזה השתרבב לתוכו.

אבל גם בלי זה, Money הוא פשוט שיר בינוני. רעיונית הוא הסתדר עם הרעיונות שרצה ווטרס להעביר באלבום, אבל מוזיקלית הוא מחוויר לעומת שאר השירים שמקיפים אותו ובטח ובטח לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה. בזבוז של סולו אדיר על שיר כל כך בינוני זה פאקינג פשע.

Guns n' Roses- My World מתוך: Use Your Illusion 2

בתחילת הניינטיז אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הלהקה הכי גדולה בעולם. הם הכתיבו טרנדים מוזיקליים ואופנתיים כאחד (מי אמר בנדנדה ולא קיבל), פיצצו אצטדיונים וגרמו למיליוני ילדים ברחבי העולם לתפוס גיטרה לראשונה בחייהם ולנגן על הספה כאילו זה פסנתר כנף.

בספטמבר 1991 ובשיא תהילתם, שיחררו גאנז את צמד האלבומים האייקוניים Use Your Illusion 1+2. שני האלבומים יצאו באותו יום והפכו להצלחה מסחררת, אבל הקונצנזוס (והמכירות) מעידים על נטייה לטובת Use You Illusion 2, שגם בעיני, תמיד יתעלה על אחיו התאום.

ואכן "האלבום הכחול", כפי שהיה מכונה בארץ, מפוצץ בלהיטי ענק נצחיים, ריפים מלאי אנרגיה וכריזמה שנשפכת ממנו. רק למה לעזאזל הוא נסגר עם אחד הקטעים הכי מזעזעים, הזויים ומופרכים שאי פעם הוקלטו?! איך קרתה התקלה הזאת?!

באנר מועדון תרבות

השמועה אומרת שרוז אפילו לא עדכן את חברי הלהקה שהשיר הזה נכלל באלבום ואפשר בהחלט להבין מדוע. לפעמים זה נדמה, או אפילו סביר, שרוז עדה דווקא לשאר חברי הלהקה כי אין מצב שמישהו בעל שמיעה תקינה יהנה מהקטע הביזארי הזה שנשמע חסר קשר לחלוטין לכל הקטעים שלפניו. מדובר אמנם בקטע קצרצר של דקה ועשרים וארבע שניו, אבל זה מרגיש כמו נצח.

אולי זו החברות הקרובה באותן שנים עם טרנט רוזנר מניין אינצ' ניילז שגרמו לרוז לנסות ולעשות קטע שכזה, בכל מקרה מדובר באותם הרגעים שראוי היה שההיסטוריה תתעלם מהם.

Green Day- Extraordinary Girl מתוך: American Idiot

אחרי שנים בתעשייה, האלבום American Idiot, ששיחררו גרין דיי ב- 2006, הביא ללהקה לא רק הצלחה מסחרית אלא סוף סוף גם הערכה אמנותית כבירה שבאה לידי ביטוי בשלל פרסים, מאמרים ואפילו מחזמר בפאקינג ברודווי.

האלבום, שהיה סוג של אופרת רוק, היווה את הפסקול המושלם לעידן פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר ו"המלחמה בטרור" של הנשיא ג'ורג' בוש. שירים כמו Holiday, Wake me Up When September Ends ו- Boulevard of Broken Dreams תפסו את רוח התקופה ונשמעים רלוונטיים גם היום.

את אסופת השירים הזאת דואג להרוס השיר Extraordinary Girl. אפשר לטעון שמבחינה לירית הוא רלוונטי וחשוב, אבל בגדול הוא פשוט נשמע כמו אילוץ. טקסט שזכה מן ההפקר להפוך לשיר באלבום מוצלח ומצליח מבלי שהיה ראוי לכך. או בקיצור, שיר מעפן רצח.

The Stone Roses- Don't Stop מתוך: The Stone Roses

לא אכפת לי כמה מגניב הקטע הזה של לנגן שיר אחורה ו"לגלות" משהו חדש, באלבום שלם זה תקוע כמו עצם בגרון. Don't Stop הוא השיר הרביעי באלבום הבכורה הפנומנלי של הסטון רוזס, והבעיה איתו היא שלמעשה הוא השיר השלישי באלבום (Waterfall המדהים) שפשוט מנוגן אחורה. מי שממש יתעקש לנגן אותו אחורנית ולשמוע אותו כפי שחברי הלהקה התכוונו, יגלה טקסט שונה וכמה טוויסטים נוספים אבל לא יותר מזה. 

ואם ההסבר היה מעיק, אז תארו לכם כמה הוא מעיק באמת כשהוא תקוע באמצע אלבום. כל כך מעצבן ומיותר.

The Cure- Friday I'm in Love מתוך: Wish

Wish הוא בעיני אחד האלבומים הפחות מוערכים שלא בצדק שכתב רוברט סמית' בחייו. כמה עצב וכמה יופי שוכנים זה לצד זה באלבום התשיעי והקסום של הקיור.

העניין הוא שבתוך כל העצב הזה, מגיח פתאום Friday I'm in Love, שהוא לא שיר גרוע, אבל נשמע כל כך מחוץ לקונטקסט של האלבום עד שהנוכחות שלו נשמעת כמו טעות, ולא מוצלחת במיוחד. 

הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה בעולם: 25 שנה ל- Wish של קיור

Arctic Monkyes- Fireside מתוך: AM

ללא שום ספק אחד האלבומים שהולכים לתת פייט בגזרת מצעדי העשור למיניהם ברחבי לעולם הוא AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז. למרות שאני עדיין מוצא אותו "נחות" לעומת Whatever People Say I Am, That's What I'm Not, אין בכלל ספק שבעוד 20 שנה יסתכלו הנערים של היום על – AM בנוסטלגיה מתוקה. 

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני תמיד דואג לדלג עליו: Fireside. איזה שיר בינוני ומעצבן. כל כך לא בסטנדרטים שאלכס טרנר הרגיל אותנו. מה לו ולשירים כמו R U Mine, Knee Socks או I Wanna Be Yours שהוא בעיני אחד משירי הסיום היפים ביותר שנכתבו אי פעם. שיר שהוא לא רק מעפן, הוא אשכרה מעיב על חוויית ההאזנה שלי ל- AM. באסה לי.

Red Hot Chili Peppers- Throw Away Your Television מתוך: By the Way

כבר כתבתי כאן בעבר שאני חושב ש- By the Way הוא האלבום הגדול האחרון של רד הוט צ'ילי פפרס. אני באופן אישי חושב שהוא גם הטוב ביותר שלהם (בבקשה אל תהרגו אותו). אבל עם כמה שאני אוהב אותו, יש שיר שאני באופן אוטומטי מדלג עליו, Throw Away Your Television.

כנראה שבאלבום עם סאונד כל כך שונה ממה שהמעריצים רגילים לקבל מהפפרס, היה חשוב ללהקה להכניס שיר שיזכיר את הפאנקיות והגרוביות שכל כך מזוהה איתה. אבל בתכלס, מדובר בשיר בינוני לכל היותר שבולט לרעה באלבום עם כל כך הרבה עומק ויופי. 

Death Cab For Cutie- Expo '86 מתוך: Transatlanticism

במרכז כל היופי הזה שנקרא Transatlanticism, נמצא שיר מעצבן במיוחד שקוראים לו Expo '86. כמו חצ'קון על פרצוף יפה, ככה השיר הזה תקוע באמצע אחד האלבומים המרגשים והיפים שיצאו בשנות האלפיים. אני לא חושב שאי פעם סיימתי לשמוע אותו עד הסוף. 'פילר' כל כך מיותר כמו פטמות על השריון של באטמן.

Beach Boys- Let's Go Away for A while

אין לי שום דבר עקרוני נגד קטעים אינסטרומנטליים באלבומים. לפעמים הם מספקים את ההפסקה והספייס בין הקטעים ומאפשרים למאזין "לנשום" ולהרגע. שני קטעים כאלה יש בPet Sounds המופתי של הביץ' בויז. אך בעוד ששיר הנושא, Pet Sounds, מצליחה לעניין עם סאונד שונה ביחס לשאר האלבום, הקטע הראשון, Lets Go Away for a While הוא פרטי פופר רציני במיוחד. 

מדובר בקטע מיותר, חסר ייחוד שלא מצליח להתעלות כמו שאר השירים שסובבים אותו. בין I'm Waiting for the Day המרומם ל- Sloop John B המקפיץ, הקטע הזה מרגיש תקוע ובעיקר ממש מיותר.  

Beck- Paper Tiger

ב- 2002, 3 שבועות בלבד לפני חתונתם המיועדת ואחרי 9 שנים ביחד, נטשה את בק ארוסתו והותירה אותו שבור לרסיסים. הטלטלה הרגשית הזאת הביאה את בק לוותר על המוזיקה הניסיונית שאפיינה אותו עד אז, לטובת הגיטרה האקוסטית. התוצאה היא Sea Change, אחד האלבומים הנוגים והיפים ביותר שאי פעם נכתבו. 

כאמור רוב השירים באלבום הם על טהרת הגיטרה האקוסטית והפסנתר, אבל כנראה שהרגלים קשה לשנות ובק התעקש לשלב לפחות שיר אחד "מעניין" וניסיוני יותר מהשאר, Paper Tiger. האמת שאין הרבה מה לכתוב עליו מלבד העובדה שהוא אחד השירים החלשים והמעיקים, לא רק באלבום, אלא בכל הקריירה של בק. אולי הוא שם רק בגלל שאבא שלו עיבד את כלי המיתר ולא היה לו נעים. 

אבל הכי גרוע זה המיקום שלו. מדובר בשיר השנ באלבו, רוצח מומנטום נוראי. זו דוגמה נהדרת לכמה סדר השירים באלבום זה דבר שאין להקל בו ראש. אבל עדיין אלבום בן זונה כן?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

4b6f5c10ec60b5b33d06fc738f461d58

באנר מועדון תרבות

מה שלא הולך עם גיטרות ילך עם יותר גיטרות: 20 שנה ל- Be Here Now של אואזיס

ציון המועדון: ★★★☆☆

אלבומם השלישי של Oasis הוא האחרון בתור הזהב שלהם. בצאתו הוא נתפס ככישלון מהדהד אבל בשנים האחרונות הוא הולך וזוכה לעדנה ביקורתית. אז איפה האמת? כמו תמיד אי שם באמצע.

אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את הקליפ לשיר D'you Know What I Mean. הייתי בן 12 עם פז"מ של שנתיים חרישה על Defenetly Maybe ו- What's The Story Morning Glory וחיכיתי בכיליון עיניים לשיר חדש של הלהקה האהובה עלי.

ואז יום אחד זה הגיע. ככה Out of The Blue עבורי. הדלקתי את הטלוויזיה כהרגלי על MTV וקלטתי בזווית העין את חברי הלהקה יורדים אט אט ממסוק צבאי ומתחילים לג'מג'ם. זר לא יבין את ההתרגשות שעלתה בי.

על רקע חורבות מלחמה ואל מול עשרות צעירים מרדנים המדליקים נורים ורימוני עשן, הפציצו אואזיס ב- 7 דקות ו- 23 שניות אפיות ומגלומניות להחריד שב- MTV דאגו לשדר במלואם בתקופה שלערוץ עוד היה אכפת ממוזיקה.

רעש מופלא של גיטרות ופידבקים יחד עם קולו המוכר של ליאם גאלאגר הפכו בין רגע לגל של סאונד גדול מהחיים שהציף את האזניים שלי בכל טוב. אין ספק, הלהקה הגדולה בעולם חזרה ובענק. 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

כמובן שמיד רכשתי את הסינגל (כן, היו כאלה פעם) וחרשתי אותו לעייפה במשך חודש שלם עד שסוף סוף שמתי את ידי על האלבום החדש והמיוחל- Be Here Now. אבל אז קרה דבר מוזר. מהר מאוד אחרי שלחצתי על כפתור ה'פליי' כל ההתרגשות התפיידה כלא הייתה.

חיפשתי את הנשמה של אואזיס, את קולו המיוחד של ליאם, את הטקסטים הלא גאוניים אך המאוד ארציים של נואל, אבל כל אלה התחבאו תחת הררי גיטרות. מה רבה הייתה אכזבתו של אותו ילד שכמעט וחגג בר מצווה.

עכשיו תראו, אואזיס מעולם לא הייתה להקה שהתקמצנה על גיטרות (ע"ע: Colombia, Morning Glory, Rock 'n' Roll Star ועוד…) אבל Be Here Now נשמע כאילו המבוגר האחראי השאיר את הילדים לבד והם ניצלו את הרגע בשביל להגביר את הווליום במגברים עד הסוף בשביל לחרפן את השכנים.

בחלק מהשירים יש כל כך הרבה תפקידי גיטרה וכל כך הרבה דיסטורשן שהתוצאה היא מן עיסה מוזיקלית לא ברורה כשאפילו המילים נאבקות לצאת החוצה. 

בחלקו, Be Here Now נשמע כאילו ממרום מושבם כלהקה הגדולה בעולם (ושלא תטעו, ב-1997 אואזיס הייתה הלהקה הכי גדולה בעולם) כל המגלומניה פרצה החוצה ללא פיקוח וללא מעצורים. לעיתים עוד ניתן להכיל את זה (Fade In-Out או  I Hope, I Think, I Know) אבל לפעמים ממש לא (My Big Mouth או It's Getting Better Man).

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

כל זה לא בא לומר ש- Be Here Now הוא אלבום גרוע. ממש לא. הוא אלבום לא מספיק מהודק, חסר פרופורציות באורך שלו ומעל הכל מפוספס, אבל גרוע הוא לא.

חוץ מ- D'you Know What I Mean שלדעתי לא מקבל את הקרדיט הראוי לו, גם Stand By Me המושמץ הוא אחלה שיר (שוב, עם יותר מדי תפקידי גיטרות אבל עדיין), All Around The World הוא יצירת מופת בעיני ומעל כולם עומד השיר שתמיד גורם לי לבכות, Don't Go Away שכתב נואל בזמן שאימו היה מאושפזת בבית החולים והוא היה בטוח שהוא מאבד אותה. כל אלבום, לא אכפת לי איזה, שמכיל שיר כמו Don't Go Away לא יכול להיות כזה גרוע. 

Be Here Now הוא האלבום שנמכר בקצב הכי מהיר בהיסטוריה הבריטית. 424,000 עותקים ממנו נמכרו רק ב-24 השעות הראשונות לצאתו. פסיכוטי לגמרי. המספרים האלה מראים כמה הייפ היה סביב אואזיס. כמה חשובה היא הייתה לקהל הבריטי ובאיזה נאמנות הוא גמל לה חזרה.

אבל מעבר לכך, ממחישים המספרים את הציפיות העצומות שהיו מהלהקה לשחרר עוד יצירת מופת ולכן ל- Be Here Now מלכתחילה לא היה שום סיכוי לעמוד ברף הציפיות שהוצב לו.

לא באמת משנה איזה אלבום הגאלאגרים היו משחררים הוא לא היה עומד בקריטריונים המחמירים של אלבומיהם הראשונים והעל זמניים וזאת הסיבה לכך שהביקורות שקטלו את האלבום בזמן הווה היו קצת לא פייריות כי Be Here Now, על כל מגרעותיו, ויש כאלה, לא אלבום כזה רע. הוא פשוט לא טוב כמו אחיו הבוגרים.

ככל שהביקורות הלכו והחריפו גם המכירות הואטו ועד 1999 האלבום הפך האלבום לנמכר ביותר בחנויות יד שנייה (כלומר, הכי הרבה אנשים נפטרו ממנו לחנויות יד שנייה).

הכישלון (היחסי) של Be Here Now בביקורות ובמכירות מסמל את סוף עידן הבריט-פופ ואת סופה של אואזיס כלהקה הגדולה על הפלנטה. זמן לא רב לאחר מכן אף נטשו אותה ה"פולים": פול "בונהד" ארתורס ופול "גיגסי" מקאגן מדור המייסדים. 

בניגוד לאחרים אני שמרתי לאחים גאלאגר חסד נעורים והמשכתי לעקוב אחריהם עד בערך אמצע העשור החדש של המילניום, ולמרות שהוציאו עוד אלבומים מושמצים לצד כאלה שהוכתרו כקאמבקים מהוללים, Be Here Now היה ונשאר האלבום הכי שנוי במחלוקת שלהם.

היצירה השאפתנית ביותר שלהם שבסופו של דבר הביאה לנפילתם. אבל כמו שליאם אומר I Don't Give a Fuck, אני עדיין אוהב אותו.
What's the Story) Morning Glory) של Oasis בן 20>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Image result for oasis be here now

באנר מועדון תרבות

What's the Story) Morning Glory) של Oasis בן 20

אחרי הפריצה הגדולה באנגליה עם אלבום הבכורה, Definitely Maybe, אואזיס כבר היו מוכנים לכבוש את העולם, וזה בדיוק מה שקרה עם What's the Story) Morning Glory). אבל האם הוא מצליח לכבוש גם היום?

ציון המועדון: ★★★★★

ב-1995 אואזיס נישאו גבוה גבוה על גלי ההצלחה של אלבומם הראשון והמוערך במיוחד, Definitely Maybe.

הם נחשבו אז למושיעי הרוק הבריטי, לקולם המיוסר של מעמד הפועלים ולמובילי הריאקציה המוצלחת ביותר לגראנג' האמריקני שכבש את העולם (הבריטים מעולם לא השתגעו על גראנג'). לא פלא אם כך שכולם חיכו לאלבומם השני של האחים גלאגר וחבריהם, וזה הגיע באוקטובר 1995 והתעלה על הציפיות.

What's the Story) Morning Glory) הכל כך מצופה, הגיח לעולם כמו פצצה מתותח והזניק את הלהקה ממעמד של סנסציה מקומית לאחת הגדולות בעולם.

Blur, הנמסיס המושבעים, עוד ניסו לעשות קולות של תחרות כאשר הוציאו את הסינגל Country House באותו יום עם Roll With it של אואזיס במה שיכונה לימים כ"קרב הגדול של הבריט-פופ". אבל למרות שניצחו בקרב ו- Country House הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי, אואזיס ניצחו במלחמה כאשר What's the Story) Morning Glory) נתן נוקאאוט ל- The Great Escpae ולקח את הלהקה לגבהים חדשים של הצלחה.

20 שנה ל- Be Here Now של אואזיס>>
15 שירי הבריטפופ הגדולים ביותר>>

"טוב לחזור"

Definitely Maybe היה אלבום נורא "מקומי" בהווייה שלו. הוא עסק רבות בבני הנוער הבריטיים מחוסרי המעש והמשועממים, באנשי הצווארון הכחול המוצאים מפלט מחיי היום יום האפורים שלהם בסיגריות ובאלכוהול והכיל אינספור רפרנסים לביטלס וללהקות בריטיות גדולות אחרות.

לעומתו, What's the Story, הוא אלבום הרבה פחות מקומי והרבה יותר בינלאומי. שלא לומר, "גדול מהחיים". את השירים על הברים האפלים של מנצ'סטר החליפו המנוני רוק פומפוזיים כמו Don't Look Back in Anger ו- Champagne Supernova ואת הדכדוך הקיומי החליפו שירים נוגים על אהבה ואכזבה.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אמנם תחושות כעס הנעורים וריקנות ההתבגרות עדיין נוכחים באלבום (Morning Glory ו- Some Might Say לדוגמה) אבל ההרגשה היא כי נואל (כותב השירים המרכזי של הלהקה) כיוון הרבה יותר גבוה.

היטיב לתאר זאת סטיב סאות'רלנד, עורך מגזין המוזיקה הבריטי הנחשב, NME שאמר: "באלבום הזה נואל החל לקחת את עצמו ברצינות וראה בעצמו 'קולו של דור'. הוא החל לכתוב המנונים ושאף שהמוזיקה תהיה "גדולה יותר". האמת? הצליח לו בענק.

What's the Story הזניק את הקריירה של אואזיס ושל האחים גאלאגר שעד לפני שנתיים חתמו בלשכת האבטלה, למחוזות מטורפים של הצלחה והכרה. הלכה למעשה הפכה אואזיס ללהקה הבריטית הכי גדולה ומצליחה באנגליה מאז הביטלס.

"מה זה בכלל Wonderwall?"

ואם כבר מדברים על המנונים, אין שום סיכוי בעולם לדבר על What's the Story מבלי להזכיר את המגה להיט שלו, שעל פי נואל הפך אותו למולטי מיליונר בין לילה, הלא הוא כמובן Wonderwall.

"מה זה בכלל וונדרוול?" שואלים חברי "טרוויס" הבריטיים בשירם Writing to Reach You מ-1999. התשובה היא כנראה מישהו/מישהי שאתה יכול לסמוך עליהם. מישהו שיציל אותך מעצמך. אבל האמת היא שכאשר שיר מצליח לנגוע במיליונים ולמצוא לעצמו מקום של כבוד בפנתיאון השירים המפורסמים והאהובים ביותר בהיסטוריה, זה לא באמת משנה.

אולי זו הגיטרה האקוסטית, אולי הצ'לו הנוגע, אולי זו בכלל זעקתו של ליאם "אולי את הולכת להיות זאת שתציל אותי" שמצליחה לרגש גם אחרי 20 שנה, כל אחד והסיבה שלו. בשורה התחתונה, למרות הזמן ולמרות שגלגל"צ טחנו אותו במשך שנים, נשאר ב- Wonderwall משהו רענן, אמיתי וכנה שגורם לו להזדקן כל כך טוב ולרגש גם 20 שנה לאחר צאתו, כמו כל האלבום כולו.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

סתם אנקדוטה לצליחת מבחן הזמן של השיר, ללהקות בריטיות אף פעם לא היה קל להצליח גם בארה"ב וזה עוד בלשון המעטה. לכן דמיינו לעצמכם עד כמה הייתי מופתע ב- 2005 עת הייתי שליח מוזיקה במחנות קיץ של הסוכנות היהודית בארה"ב, לשמוע עד כמה הנערים האמריקאים אוהבים את Wonderwall ועד כמה הוא להיט גדול שם שנים אחרי שיצא.

"כמה אנשים מיוחדים מצליחים להשתנות?"

למרות שיש לאנשים ומבקרים נטייה להאדיר ולזכור לטובה דווקא את אלבום הבכורה של אואזיס, בשבילי What's the Story תמיד היה ה-אלבום של הלהקה. אלבום שדרכו הם פרצו את המסגרת הפרובנציאלית והפכו באמת לקולו של דור. אלבום שרק הולך ומשתבח עם השנים. אלבום שגם אחרי 20 שנה נשמע רענן ובועט יותר מרוב אלבומי הרוק שיוצאים כיום.

What's the Story הוא לגמרי מאותם אלבומים שכיף להתבגר אתם ואז להיזכר בערגה איך הרמת את הגיטרה וניסית לנגן את השירים, או איך התרגשת בכל פעם ש- Champagne Supernova שודר לפתע ב-MTV.

הוא מאותם אלבומים שהגדירו תקופה וגיל, ולא רק את שלך, אלא של עוד מיליוני מתבגרים בכל העולם. זהו אחד מאותם אלבומים שברגע שלחצת PLAY אתה יודע שתתמכר אליהם. הוא אחד מאותם אלבומים שעשויים מהחומרים שיגרמו לו לחיות לנצח.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

morningglory-hero1

באנר מועדון תרבות