אור בחשכה: הנשיונל I Am Easy to Find- ביקורת אלבום

18 חודשים בלבד אחרי אלבומם המופתי, Sleep Well Beast, חוזרים הנשיונל עם פרויקט שאפתני הכולל סרט קצר ואלבום חדש עם לא פחות מ- 16 קטעים. התוצאה? ניצחון מרשים בשתי החזיתות.

ציון המועדון: ★★★★☆

כבר כמעט שני עשורים שהנשיונל היא הלהקה הכי יציבה על הפלנטה. מאז Alligator הנפלא מ- 2005, כל אלבום של החמישייה הניו-יורקית (במקור מאוהיו) מצליח להתעלות על קודמו. בדרך כלל להקות שפועלות זמן רב ביחד נשחקות ובסופו של דבר הופכות לצל חיוור של עצמן, אבל במקרה של הנשיונל, המוזיקה רק הולכת משתבחת עם השנים והופכת ליותר מעניינת, יותר מגובשת ובעיקר יותר טובה. כל זה נעשה בעקביות מעוררת השתאות והשראה והופכות את הקריירה של הנשיונל לכמעט חסרת תקדים.

על כל אלבום חדש של ההרכב מתחרים המבקרים מי ינפק יותר סופרלטיבים כאשר השיא הגיע עם Sleep Well Beast מ- 2017 שכבר כבש את המקום הראשון במצעדים משני צדי האוקיינוס וזכה בפרס גראמי עבור האלבום האלטרנטיבי של השנה. לא רע ללהקה שמעולם לא סיפקה אפילו להיט מצעדים אחד- אנטיתזה לכל מה שמייצג דור הספוטיפיי הנוכחי. אנומליה של שפיות ואמנות אמיתית בעולם שנרמס תחת גלגלי הסתמיות.

"זו חצי אשמתך אז רק חצי תסלחי לי…"

הנשיונל לא תכננו להוציא אלבום חדש כל כך מהר, אבל שיחת טלפון מהבמאי המוערך, מייק מיילס, שינתה את התוכניות. מיילס הציע להרכב לשתף פעולה והתוצאה היא סרט קצר וקסום ביופיו בשם I Am Easy to Find בכיכובה של השחקנית השוודית היפיפיה, אלישיה ויקנדר, ששיחקה בין היתר ב"אקס מכינה" הנפלא ו"הנערה הדנית" עליו אף זכתה באוסקר. הסרט מתאר ב- 25 דקות בלבד את מהלך חייה של אישה מרגע לידתה, דרך הפיכתה לאמא ומותה, כשכל זה מתרחש על רקע המוזיקה והשירים המופלאים של הנשיונל. אני לא מבקר קולנוע אבל קשה לי להאמין שהסרט הזה לא ירגש אפילו את הציניקנים הגדולים ביותר. 

וזו כאמור הייתה רק יריית הפתיחה. את תהליך יצירת הסרט מינפו הנשיונל יחד עם מיילס (שמקבל קרדיט על הפקת האלבום יחד עם הלהקה עצמה) ליצירת אלבום חדש, שמיני במספר, המכיל 16 קטעים חדשים ונושא גם הוא את השם I Am Easy to Find. 

באנר מועדון תרבות

למרות שהאלבום הוא לא הפסקול של הסרט, העבודה עליו השפיעה רבות על כתיבתו. רבים מהשירים זוכים לעיבודי כלי מיתר קלאסיים זכר לעבודה על הסרט וגם לעבודתם של האחים (היהודים) ארון וברייס דסנר בהפקות מורכבות ושיתופי פעולה שונים. האחרון שחרר ממש לאחרונה את היצירה הקלאסית החדשה שלו, Triptych, יחד עם התזמורת פילהרמונית של לוס אנג'לס.

בהאזנה הראשונה אין איזשהו שיר שמתבלט מעל כולם, ועם זאת פשוט בלתי אפשרי להפסיק להאזין ליצירה הזאת ולא לטבוע במוזיקה ובעיבודים העשירים. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא עולם ומלואו של צלילים מרגשים העוטפים את הטקסטים הנוגים, הכנים והכואבים כרגיל של ברנינגר. ככה נשמעת מוזיקה.

15 השירים הגדולים של הנשיונל
היפה והחיה: הנשיונל Sleep Well Beast ביקורת אלבום
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום

"אני לומד איך לא למות קצת בפנים בכל פעם שאני חושב עלייך…"

אחרי הרבה שנים שמאט ברנינגר, הסולן וכותב השירים הראשי של ההרכב, מעביר אותנו ואיתנו את הרגעים הקשים, המדכאים והחשוכים בחייו, I Am Easy to Find מציע סוף סוף קצת אור. מעט תקווה שיכול להיות יותר טוב בבית שלנו, במערכות היחסים שלנו ואולי בעיקר עם עצמנו.

הסיבה לכך נעוצה כנראה בעבודה שבאלבום החדש משתתפות לא פחות מחמש זמרות שמעדנות את הדיכאון הקיומי של ברנינגר. ליסה האניגן, שרון ואן אטן, מינה טינדל, קייט סטייבלס ומעל כולם גייל אן דורסי המושלמת שניגנה עם מיליון אמנים וליוותה במשך 20 שנה את דייויד בואי, עושות כולן עבודה מדהימה ומרימות את האלבום לגבהים חדשים. למשל הרגע בו קולה העמוק והמדהים של דורסי נכנס בהפתעה ב- You Had Your Soul with You, הוא מהרגעים העוצמתיים ברפרטואר של הנשיונל. פשוט צמרמורת.

כמעט בכל שיר אפשר לשמוע קול נשי שמהווה קונטרה לקול הגברי של ברנינגר והופכים את המונולוגים המוכרים שלו לדיאלוגים. לפתע, אחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו מקבלים גם את הצד השני במערכת היחסים של ברנינגר עם זוגתו. זה שינוי מרענן, אמיץ ומרתק שמוסיף המון צבע ועומק ליצירה כולה.

גם הפעם לוקחת חלק בכתיבת המילים קארין בסר, אישתו של ברנינגר ותאמינו לי, אין לי מושג איך הזוג הזה מצליח להחשף בצורה כזאת ועדיין להשאר ביחד. כל השלדים של מערכת היחסים המורכבת שלהם יוצאים החוצה באלבום הזה בלי מסננים ובלי לייפות את הדברים. לעזאזל אפילו אני מסתיר דברים מאישתי.

אולי תהליך הכתיבה הוא זה שמצליח לרפא את פגמי הזמן של מערכת היחסים בין השניים כמו סוג של טיפול זוגי ואולי זו עוד דרך לשמור על האש בוערת אחרי כל כך הרבה שנים. בכל מקרה התוצאה היא טקסטים חושפניים, אישיים, אותנטיים, כואבים, עצובים ומרגשים שפשוט אי אפשר שלא להזדהות איתם.

"יש מעט גיהנום בכל אחד…"

I Am Easy to Find היא היצירה הגדולה, המורכבת והשאפתנית ביותר של הנשיונל ולמרות שלא כל ה- 64 דקות שמרכיבות אותה מצליחות לסחוף, עדיין מדובר בנקודת אור בעולם הרוקנ'רול הדועך והמשעמם. אם עוד היה ספק, אחרי אלבום כזה שמה של הנשיונל בדברי הימים של המוזיקה מובטח.

נ.ב: כבוד לסטרוקס (האדירים!) שמוזכרים גם באלבום האחרון של ארקטיק מאנקיז וגם בנוכחי של הנשיונל. ג'וליאן קזבלנקס יכול למות בשקט.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

nationalheadernationalheader11

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

ומפייר וויקנד- Father of the Bride ביקורת אלבום

6 שנים מאז ששיחררו את יצירת המופת שלהם, Modern Vampire of the City, חוזרים ומפייר וויקנד עם אלבום חדש שהיה שווה כל שניה של המתנה.

ציון המועדון: ★★★★☆

שנת 2013 הייתה גדושה בכל כך הרבה מוזיקה משובחת. דאפט פאנק הרקידו את העולם עם Random Access Memorries, האחיות לבית HAIM שיחררו את Days Are Gone המשובח, הנשיונל חרכו את העולם עם Trouble Will Find Me המתוסבך, ארקטיק מאנקיז התפוצצו עם AM וקיבלנו אלבומים חדשים מארקייד פייר, קניה ווסט, Chvrches ועוד. ראבק אפילו דייויד בואי חזר עם אלבום חדש אחרי שנים של שקט!

אבל בין כל האלבומים הללו, שחלקם כבר הספיקו הפכו לקלאסיקות מודרניות, מגזין המוזיקה החשוב בעולם, הרולינג סטון, בחר דווקא ב- Modern Vampire of the City, אלבומם השלישי של ומפייר וויקנד, לאלבום השנה. שלא תתבלבלו, זו לא הייתה בחירת רחמים או נימוסים. זו הייתה בחירה ראויה מאין כמוה באלבום חד פעמי וכמעט מושלם מתחילתו ועד סופו.

Modern Vampire in the City פרץ את הדרך של ומפייר וויקנד להמונים. אם עד אז התנדנדה הלהקה הניו-יורקית בהנהגתו של עזרא קניג (כן הוא יהודי) בין המיינסטרים לאלטרנטיב, אלבומה השלישי כבר היה יצירה שאי אפשר להתעלם ממנה משום צד של המיינסטרים.

באופן טבעי הציפיות מאלבומה החדש של הלהקה הרקיעו שחקים וכולם חיכו לשמוע לאיזה כיוונים מוזיקליים היא תלך. ועכשיו סוף סוף, אחרי 6 שנים, אפשר לגלות את האמת הפשוטה והיא, שהיה שווה לחכות כל רגע.

האלבום החדש והרביעי במספר של ומפייר וויקנד נקרא Father of the Bride והוא מכיל בתוכו כמעט שעה של חוויה מוזיקלית יוצאת דופן בהיקפה, במנעד המוזיקלי שבה ובאקלקטיות שלה.

אחת הסיבות למוזיקליות המתפרצת והיקף היצירה, אפשר לייחס לכמות האמנים המשתתפים בה. בניגוד לאלבומיה הקודמים של הלהקה, Father of the Bride מציג סוללת שיתופי פעולה מרשימה ביותר, בין היתר עם דניאל חיים (כפרה עליה!) מהאחיות HAIM, מארק רונסון, סטיב לייסי, DJ Dahi, BloodPop ועוד. קניג סיפר שהוא הושפע מקניה ווסט ורצה באלבום החדש להגדיל את הספקטרום המוזיקלי של ההרכב על ידי שיתופי פעולה עם מפיקים ומוזיקאים נוספים.

ואכן Father of the Bride הוא אלבום מאוד מגוון מוזיקלית. בבסיסו הוא עדיין האמריקנה הפול סיימונית, אבל יחד איתה אפשר לשמוע מנעד חדש של צלילים וז'אנרים כמו: R&B, סול, פופ ועוד…

באנר מועדון תרבות

הרבה פעמים הניסיון לפנות להמון ז'אנרים מוביל לאלבומים חצי אפויים אבל לא במקרה הזה. אלבומם הרביעי של ומפייר וויקנד הוא מופת של כתיבה, ביצוע ובעיקר של הפקה ברמות הכי גבוהות שיש. התחושה היא שעזרא קניג בילה את שש השנים האחרונות בלעבור תו תו ולרדת לפרטים הכי קטנים בשביל להוציא את היצירה הכי טובה שהוא יכול להוציא.

ההשקעה כאמור השתלמה ו- Father of the Bride נשמע פשוט נפלא. כמו טיול קסום באמריקה על מרחביה הגיאוגרפיים ופיתולי הזמן שלה (פלוס כמה גיחות אל מקומות אקזוטיים אחרים). האלבום הזה הוא פשוט חוויה מלאת נשמה ורגש.

כל זה לא מבטל את העובדה שאפשר היה לוותר על כמה קטעים ופילרים (2021, Rich Man, Sunflower) אבל כשמקבלים יצירה עם שירים כל כך יפים כמו: This Life, Hold You Now, Bambina, Married in a Gold Rush, My Mistake, Stranger ואחרים, קשה לבוא בתלונות.

מעל כולם עומדים Jerusalem, New York, Berlin, בלדת הפסנתר הנפלאה שסוגרת את האלבום ו- Harmony Hall, הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, שהוא יפה עד כאב ומעורר קנאה לאור המוזיקליות המתפרצת ממנו. בעיני הוא מועמד רציני מאוד לתואר שיר השנה. 

אני עדיין חושב ש- Father of the Bride לא מגיע לפסגות של Modern Vampire of the City, אבל בכל זאת כל כך כיף לשמוע להקה שמתייחסת ברצינות למוזיקה שלה. להקה שתמיד מנסה לחדש ולהתחדש תוך שהיא דוחפת את גבולות המוזיקה שלה. האלבום הרביעי של ומפייר וויקנד מוכיח שהיא כאן בכדי להישאר ויש לה עוד הרבה מה לתת לנו. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

28589fe2-aa99-4ec4-b2b5-c3352c07ab52-GTY_1011247224

באנר מועדון תרבות

15 השירים הגדולים של הנשיונל

בשנים האחרונות הנשיונל הפכו לאחת הלהקות המוערכות בעולם ואחת האהובות עלי באופן אישי. עם כל אלבום הם מוכיחים שכמו יין טוב, הם רק הולכים ומשתבחים. אלבומם האחרון, Sleep Well Beast כבר הגיע למקום הראשון משני צידיו של האוקיינוס וזכה בפרס הגראמי היוקרתי.

לקראת יציאת אלבומם החדש, I Am Easy to Find, שיצא ב- 17.5, קבלו מדריך מקוצר ללהקה ואת עשרת השירים הכי גדולים שלה. 

15. Lucky You
"…I Think You Made a Big Mistake"

השיר האקוסטי הקטן והיפה הזה, שסוגר את Sad Song For Dirty Lovers – אלבומם השני של הנשיונל, מייצג נאמנה את הסאונד של הלהקה באלבומיה הראשונים. פולק רוק אמריקאי, שורשי, פשוט ומנימליסטי. עם הזמן הלהקה תשכלל את הסאונד שלה עד שהאלבומיה הראשונים ישמעו כמעט לא קשורים לשאר הרפרטואר שלה. אך למרות החולשה האמיתית של אלבומיה הראשונים, עדיין ניתן למצוא בהם פה ושם כמה פנינים קסומות שינבאו את העתיד, כמו Lucky You.

14. About Today
"…How Close am I to Losing You"

עוד שיר אקוסטי מהתקופה המוקדמת יחסית של הלהקה, אך הפעם כזה ששרד יפה את מבחן הזמן ואפילו מנוגן מדי פעם בהופעות. השיר שיצא ב- 2004 כחלק מ- Cherry Tree EP, הוא אחד הפייבוריטים של המעריצים ומהשירים המיוחדים שפתחו עבורם את הדלת לקהלים גדולים יותר. 

13. Slow Show
"…I Made a Mistake in My Life Today"

למרות שמעולם לא יצא כסינגל Slow Show הוא אחד מהשירים האהובים בותר על המעריצים האדוקים של הנשיונל. מתוך Boxer המופתי, Slow Show מתאר אדם חרדתי, ניירוטי משהו, שמרגיש ביטחון רק לצד אהובתו. "29 שנים חיכיתי לך לפני שפגשתי אותך" שר ברנינגר ברומנטיות ומציע לנו מעט נחמה בין כל הטקסטים הקודרים בדרך כלל שלו.

12. I Need My Girl
"…I’m Under the Gun Again"

כשקניתי את Trouble Will Find Me, אישתי הייתה מאושפזת בבית החולים ומצאתי את עצמי מאזין לשיר הזה ללא הפסקה. "זה פשוט שיר על געגועים לאישתך או לחברה שלך…" סיפר ברנינגר. אז אולי הוא לא מדובר בשיר ענק, אבל זה ללא ספק אחד השירים הנוגים ביותר שברנינגר אי פעם כתב.

11. This is the Last Time
"…I wish Everybody Knew What's so Great About You"

גם השיר הזה מעולם לא יצא כסינגל. למעשה הוא אפילו בקושי מנוגן בהופעות. אבל למרות זאת הוא אחד הקטעים הכי יפים שהנשיונל אי פעם הפיקו. השיר מדבר על אהבה רעה. כזאת שאתה יודע שהיא לא טובה לך אבל אתה נמשך לתוכה שוב ושוב למרות שאתה מבטיח לעצמך שהפעם זו הפעם האחרונה בהחלט. תכלס, מי מאיתנו לא חווה את זה?

הסיומת המושלמת ("Jenny I'm in Trouble") מקפיצה את השיר הזה בכמה רמות והופכת אותו לאמוציונלי במיוחד.

10. Rylan
"…There's a Little Bit of Hell in Everyone"

השיר בוצע לראשונה בסביבות 2011 בתהליך כתיבת Trouble Will Find Me אך מעולם לא מצא את דרכו לאלבום. רק עכשיו, כמעט עשור לאחר שנכתב, יכלל השיר באלבום החדש, I'm Easy to Find.

שנים שהמעריצים מחכים לשמוע גרסת סטודיו לשיר הזה ובצדק. מדובר בקסם אמיתי שמאז שגיליתי אותו בטריילר לסרט שילווה את האלבום החדש (בכיכובה של השחקנית אלישיה ויקנדר ובבימויו של מייק מילס), אני פשוט לא מפסיק לשמוע אותו (בגרסת ההופעה החיה כמובן). בקיצור יצירה אמיתית שסוף סוף מקבלת את הכבוד הראוי לה.

באנר מועדון תרבות

9. Mr. November
"…This is When I Need You"

אחרי שני אלבומים ו- EP אחד שהיו סבירים אך לא מלוטשים מספיק, שיחררו ב- 2005 הנשיונל את, Alligator, אלבומם השלישי, שנחשב על ידי רבים כאלבום המפנה שלהם. האלבום הציג לראשונה סאונד מגובש, ברור, אקלקטי ומאוזן שיהווה את הבסיס עליו תבנה הקריירה של הלהקה.

בין כל השירים הבאמת נהדרים שבו, מתבלט שיר הסיום העצמתי אך המלנכולי, Mr. November שנכתב אמנם מתוך נקודת מבט פוליטית (במקרה הזה של ג'ון קרי שהיה מועמד לנשיאות ארה"ב מטעם הדמוקרטים ב- 2004), אך כמו ברוב הטקסטים של ברנינגר פתוח לעוד אינספור אינטרפטציות.

8. I'll Still Destroy You
"…Nothing I Do Makes Me Feel Different"

ב- Sleep Well Beast החדירו הנשיונל אלמנטים אלקטרוניים אל תוך המוזיקה שלהם ו- I'll Still Destroy You הוא מהסממנים הבולטים לכך. על מצע מכונות תופים עדינות מתאר ברנינגר את הקושי בלתחזק מערכת יחסים ואת הכאב שלעיתים כרוך בכך. תוך כדי הוא גם מבקר את עצמו בצורה חושפנית ומציג את עצמו לראווה בצורה כל כך מעוררת הזדהות ואמפתיה שקשה לא להינמס בפניו. השיר אגב זכה לאחד הקליפים הנפלאים של הלהקה.

7. Day I Die
"…Let's Just Get High Enough to See Our Problems"

השיר העצמתי הזה מגיע מיד אחרי Nobody Else Will Be There השקט שפותח את Sleep Well Beast, ומטעין אותו באנרגיות מטורפות. מהשירים היותר חזקים של הנשיונל שגם הוא כמו רבים אחרים מדבר על אבדן דרך והקושי שבהתמודדות עם מערכות יחסים ארוכות כמו גם ההתבגרות בתוכן. מקצב התופים הכמעט שבטי בהתחלה כמו גם ריף הגיטרה, לעד יעבירו צמרמורת של התרגשות בגופי. 

6. Mistaken for Strangers
"Another un-innocent, elegant fall Into the un-magnificent lives of adults…"

אחד הנושאים בהם מתעסקים הכי הרבה הנשיונל הוא התבגרות. לא גיל ההתבגרות החינני והצעיר אלא הרגע הזה שחוצים את גיל השלושים, הופכים להורים ורואים את החלומות שלנו מתנפצים אל תוך מציאות של שערות לבנות ותקוות שבורות. בזה בדיוק עוסק Mistaken for Strangers.

המנון ההתבגרות המדכא הזה הוא אחד מהשירים העצמתיים והיפים ביותר שכתב מאט ברנינגר. כל מי שחצה את גיל שלושים ויש לו 2 ילדים ומשכנתא יוכל להזדהות עם הטקסט הכל כך ארצי הזה. שיר ענק שנוגע בנושאים שלא תמיד אנשים אוהבים לנגוע בהם, אבל גם אי אפשר להתעלם מהם.

5. Don't Swallow the Cup
"…And if You Want to see me Cry, Play "Let it Be" or "Nevermind"

באנר מועדון תרבות

אחרי 22 חדשים מפרכים בדרכים לקידום אלבומם, High Violet, חזר גיטריסט הלהקה, ארון דסנר לביתו ואל תינוק חדש שזה עתה נולד לו. הג'טלגים יחד עם התינוק החדש לא נתנו מנוחה לדסנר שמצא את עצמו מבלה את הלילות בסטודיו הביתי שלו. באחד הלילות הלבנים הללו הוא איחה בין כמה שברי מוזיקה שכתב ויצר את המוזיקה ל- Don't Swallow the Cup, אחד השירים העצמתיים והחזקים ביותר של הנשיונל.

הטקסט של ברנינגר עוסק בשלל נושאים שסובבים סביב מוות, אובדן, דיכאון ומה אנחנו משאירים מאחורינו למי שאנחנו אוהבים. סך הכל נושאים די טפוסיים בטקסטים של הנשיונל.

4. Carin at the Liquor Store
"…Blame it on Me, I Really Don't Care" 

באלבומם האחרון של הנשיונל, Sleep Well Beast לוקחת חלק בכתיבת המילים גם קארין בסר, אישתו של מאט ברנינגר שכותב בדרך כלל לבדו את כל הטקסטים של הלהקה. אולי בגלל זה מדובר באלבום שעוסק במערכות יחסים, בהתמודדות איתן ובהתבגרות בתוכן. 

ב- Carin at the Liquor Store, מבלדות הפסנתר היפות ביותר של הנשיונל, פותח בפנינו ברנינגר צוהר ליחסיו עם אישתו (ועם עצמו) ובכנות יוצאת דופן מספר לנו  "הייתי תולעת, הייתי ייצור… אני לא מציאה…". אם השיר הזה לא יקרע לכם את הלב אז באמת שקטונתי. 

3. Bloodbuzz Ohio
"…I Never Thought About Love When I Thought About Home"

למרות שהלהקה פועלת מניו-יורק, חבריה בכלל מאוהיו והשיר הזה הוא סוג של שיר אהבה-שנאה למקום הולדתם. על תחושת השמחה אך גם העצבות שמלווה אותם בכל פעם שהם חוזרים לשם. עם כל הכבוד לנוסטלגיה ולילדות, בית הוא מקום שאוצר בתוכו כל כך הרבה רגשות ומשמעויות וחלק מהבלבול הזה מנסה להעביר לנו מאט ברנינגר בטקסט הקצר אך המלא אמוציות שלו. אחד השירים שהביאו ללהקה את אהבת ההמונים.


2. Pink Rabbits
"…I Didn't Ask For This Pain it Just Came Over Me"

אם המצעד הזה היה נטו על פי טעמי האישי אז השיר הזה היה במקום הראשון. עם מקצב ולס מהפנט, מילים שחותכות כמו סכין ו- Outro (החלק האחרון בשיר), לא מהעולם הזה, Pink Rabbits הוא יצירת מופת שמעט מאוד להקות יכולות לכתוב. 

לקח לי זמן להתאהב בשיר הזה אני מודה. כשחברה מהעבודה אמרה לי שזה השיר האהוב עליה מתוך Trouble Will Find Me, חשבתי שהיא ירדה מהפסים. אבל היא צדקה והיום זה גם השיר האהוב עלי. לא רק באלבום אלא של הלהקה בכלל. 

1. Fake Empire
"…We're half Awake in a Fake Empire"

זה השיר הראשון שפתח אותי לעולמם המופלא של הנשיונל וגם כנראה השיר המוכר ביותר שלהם, ה- Signature Song שלהם. היצירה המופלאה הזאת, שפותחת את Boxer, מציגה את הסטנדרט של הנשיונל ואת הדברים שבזכותם הפכו לאחת הלהקות המוערכות בעולם: בין היתר קול הבריטון העמוק של ברנינגר, טקסט הנוגע בשלמות ועיבוד מוזיקלי מעניין, הפעם בדמות מקצב פוליריתמיקה מרתק (נגינה של שני קצבים או יותר במקביל כאשר כל קצב עצמאי ואינו תלוי בקצב האחר).

על הגבול שבין הפוליטי לרומנטי, השיר הזה הוא ההתייחסות של הלהקה לדור המבולבל והאדיש שיש לו הכל אבל בעצם אין לו כלום. בזכות שירים וטקסטים כאלה, מייצגים בעיני הנשיונל את קולו של דור. דור של אנשים כמוני בני שלושים פלוס, שגדלו לתוך עולם של שפע, תעסוקה, טכנולוגיה מתקדמת ואהבה ואיכשהו לא מוצאים מרגוע לנפשם. הכל כל כך מושלם, מוצלח וארוז יפה, אבל בפנים יש חור בלתי ניתן למילוי של עצב ומועקה תמידיים. "חיה" שלא ניתן להשביע. כי אחרי הכל כולנו רק "חצי ערים באימפריה מזוייפת…".

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

2010nationalemuncut1701120

באנר מועדון תרבות

היפה והחיה: הנשיונל- Sleep Well Beast ביקורת אלבום

באלבומם החדש, Sleep Well Beast, הנשיונל הפכו רשמית לקולו של דור שלם של אנשים שיש להם הכל אבל אין להם כלום. זה כואב, זה עצוב אבל זה גם כל כך יפה. 

ציון המועדון: ★★★★★

ללהקות הגדולות באמת יש בדרך כלל חיי מדף מאוד ברורים. רוב הקריירות מתחילות מאלבום ראשון מדהים או מלא פוטנציאל, אלבום שני שזוכה לשבחי המבקרים, ממשיכים עם אלבום שלישי שהולך לכיוונים מסחריים יותר ואז באזור האלבום הרביעי או החמישי משהו מתחיל לחרוק. ההצלחה מתחילה לשעמם, זעם הנעורים כבה, המבקרים מתחילים לפהק והקהל הופך אדיש ועובר ללהקה הבאה. 

כמובן שיש יוצאים מן הכלל ושבקלות אפשר לחשוב על יותר מכמה דוגמאות לא רלוונטיות למחזור החיים המאוד כללי הזה שהצגתי. אבל בגדול, זה מה שקורה לרוב הלהקות. סוג של גלגל חיים שמסתיים בחוסר רלוונטיות שמחוויר לעומת ההתחלה. רק לאחרונה הרגשתי את זה עם האלבום האחרון של ארקייד פייר, Everything Now.

אבל הנשיונל מסתבר הם אנומליה. שישה אלבומים יש לניו-יורקים החביבים (במקור מאוהיו) משנת 2001, לא כולל את החדש, וכל אחד מהם יפה יותר מהקודם. בעוד 2 הראשונים, טובים ככל שיהיו, היו פחות אפויים, Aligator השלישי במספר הציג סאונד הרבה יותר מגובש שהביא את הלהקה להמונים. Boxer הבא אחריו הוא כבר אלבום מדהים, High Violet קרוב למושלם ול- Trouble Will Find Me אין לי מספיק סופרלטיבים. 

אז ארבע שנים אחרי Trouble Will Find Me החד פעמי, האם Sleep Well Beast מצליח לעמוד בציפיות ובסטנדרטים המחמירים שהנשיונל הרגילו אותנו? התשובה היא ברורה: כן.

ב- Sleep Well Beast יש את כל הדברים שלמדתי לאהוב בנשיונל. המלודיות הקליטות, העיבודים הקסומים, קול הבריטון של מאט ברנינגר ששורף את הנשמה וכמו תמיד, טקסטים מופלאים על אהבה, פחד וייאוש אשר מתובלים מדי פעם באופטימיות זהירה. בנוסף לכל אלה אנחנו מקבלים גם כמה יציאות פוליטיות (Turtleneck ו- Walk It Back) כי איך אפשר בלי בעידן טראמפ? אבל מעל הכל ולפני הכל מדובר באלבום פרידה. יותר נכון אלבום על פרידה. 

מאט ברנינגר, כמו שאר חברי הלהקה, נשוי באושר וסביר להניח גם בעושר. יש לו ילדה בת שמונה וסך הכל החיים מאירים לו פנים. ועם זאת עדיין מדובר ביצירה שעוסקת בפרידות. ברגע הזה שמפסיקים לנסות, שמפסיקים לחוות, שמפסיקים לאהוב. "אני יודע שזה לא עובד ואף אחד לא אשם בזה…" הוא שר ב- Guilty Party השקט והאלקטרוני.

באומץ רב שר ברנינגר את השדים של כולנו. את הספקות שלנו על מערכות היחסים שאנו חלק מהן. האם יכולתי למצוא מישהי טובה יותר? האם שווה לי להישאר כאן? מה מחכה לי בחוץ? "אני לא צריך אותך וחוץ מזה אני כבר בקושי רואה אותך וכשאנחנו כבר מתראים זה מרגיש כאילו את רק חצי שם. אימהות צעירות רוצות אותי, אפילו רוחות של חברות מהעבר מתקשרות מקליבלנד, הן יפגשו אותי בכל זמן שארצה" מתריס ברנינגר ב- Day I Die שבקלות עומד לצד קלסיקות ענק של הלהקה כמו Mistaken For Strangers, Bloodbuzz Ohio ו- Don't Swollow the Cup.

במקום לפרק את החבילה, ברנינגר מעדיף להתפרק על דף ועט (לעיתים יחד עם אשתו, קארן, שלקחה לראשונה חלק בכתיבה). הטקסטים האלה עוזרים לאותה "חיה" של הכותב המוכשר לישון טוב בלילה. "אמרנו שנמות רק מסודות בודדים, למה את מתחבאת ממני?" הוא פורק תסכול וחשש ב- The System Only Dreams In Total Darkness המדהים שיצא כסינגל הראשון. 

באנר מועדון תרבות

כמיטב המסורת של הנשיונל כל שיר ושיר באלבום החדש מספר סיפור ומצליח להעביר תחושות אותנטיות של סיטואציות שקל כל כך להזדהות עמן. "לכי לישון. תני לי לנהוג, תני לי לחשוב, תני לי לברר איך אני מחזיר אותנו בחזרה למקום שהיינו בו כשנפגשנו לראשונה…" הוא שר בשיר הנושא מחשבות שעברו לכל אחד ואחת מאיתנו בראש.

אבל מעל כולם עבורי עומד Carin At The Liquor Store, בלדת פסנתר מופלאה שמהדהדת ל- Pink Rabbits, כנראה השיר היפה ביותר של הלהקה, מתוך Trouble Will Find Me. לעזאזל מי היה מאמין שהם יצליחו לעשות עוד Pink Rabbits?!

למרות שהנשיונל שומרים רוב הזמן על הצלילים המזוהים עמם, Sleep Well Beast מציג אותם אלקטרוניים מתמיד אולי כזכר לשלל פרויקטים צדדיים שעסקו בהם חברי הלהקה ב-4 השנים האחרונות. רק השנה למשל שחרר ברייס דסנר (גיטרות) את "פלנטריום", אלבום שאפתני יחד עם סופיאן סטיבנס ושני מוזיקאים נוספים.

חלק מהטובקיסטים כינו את האלבום החדש "ה- Kid A של הנשיונל". זוהי הגזמה פראית גם אם היא נאמרה ביחס להתנסות המוזיקלית ולא לשינוי טוטאלי של הסאונד. מכונות התופים והסינתיסייזרים בהחלט נוכחים פה יותר מהרגיל אבל ברכות ועדינות שלרגע לא גורעות מהקסם של האלבום אלא להיפך, הופכות אותו למעניין ומאתגר יותר. 

לא אגזים אם אומר שהנשיונל הם קולו של דור. לא דור של צעירים מרדניים שמחפשים את מקומם בעולם. זהו קול של אנשים כמוני, בני שלושים פלוס, דור ה -Y אם תרצו, שגדלו לתוך עולם של שפע, תעסוקה, טכנולוגיה מתקדמת ואהבה שאיכשהו לא מוצאים מרגוע לנפשם. הכל כל כך מושלם, מוצלח וארוז יפה, אבל בפנים יש חור בלתי ניתן למילוי של עצב ומועקה תמידיים. "חיה" שלא ניתן להשביע.  "שום דבר שאני עושה לא גורם לי להרגיש שונה" מסכם ברנינגר ב- I'll Still Destroy You.

Sleep Well Beast הוא אולי לא האלבום הכי טוב של הנשיונל אבל הוא מסוג האלבומים שמזכירים לך איזה כוח עצום יש למוזיקה. מסוג האלבומים שבשבילם שווה לחיות. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Thr National

 

לחיים- HAIM- Somthing to Tell You ביקורת אלבום

אלבומם השני של האחיות לבית חיים, לא מגיע לפסגות של קודמו אבל הוא עדיין אחד מאלבומי הפופ-רוק הטובים של השנה. עם קצת יותר תעוזה יכול היה להיות כאן אלבום באמת יוצא דופן.

ציון המועדון: ★★★☆☆

2013 הייתה אחת השנים הטובות שידע עולם המוזיקה בעשור האחרון. דייויד בואי חזר עם אלבום הקאמבק המפואר שלו- The Next Day, 'ארקטיק מאנקיז' הפציצו עם AM, 'הנשיונל' ריגשו עם Trouble Will Find Me, 'דאפט פאנק' הרקידו עם Random Access Memorries וזה עוד מבלי לדבר על Reflektor של 'ארקייד פייר', Modern Vampire in the City של 'ומפייר ויקנד', Like Clockwork של קווינס אוף דה סטון אדג' ועוד אלבומים מופלאים שיזכרו לעוד הרבה שנים קדימה. 

בין כל היצירות הבאמת מופלאות הללו, יצא גם Days Are Gone, אלבום הבכורה של HAIM שלמרות התחרות המאתגרת זכה לסופרלטיבים כמעט חסרי תקדים והפך את הלהקה לדבר הכי חם בעולם.

תקציר הפרקים הקודמים למי שעדיין לא מכיר: אסתי, דניאלה ואלונה הן בנותיו של מוטי חיים, שחקן כדורגל במכבי יפו של שנות ה-70 ומתופף מקצועי. לאחר שירד לארה"ב, התחתן מוטי והקים יחד עם אישתו ובנותיו להקת קאברים משפחתית איתה הופיע במגוון מקומות ואירועים.

כשגדלו, הבינו שלושת האחיות שלנגן קאברים זה קטן עליהם והעמיקו את ידיעותיהן המוזיקליות. אסתי למדה מוזיקה ב- UCLA היוקרתית בזמן שדניאלה הצטרפה ללהקה של לא אחר מאשר ג'וליאן קזבלנקס, סולן הסטרוקס. אחרי שכל אחת השתפשפה בעיסוקיה, הבינו האחיות שאין סיבה להתכחש לקארמה והקימו יחד את HAIM.

פסט פורוורד ל- 2013. Days Are Gone יוצא וכאמור קוצר מחמאות משני צידי האוקיינוס. הסטייל, השיק והמלודיות הממכרות הפכו את HAIM לדבר הכי נכון בסביבה ולחברה קבועה בפסטיבלים הגדולים בעולם.

כמו שאר התופעות המוזיקליות החמות, גם ההצלחה של HAIM דילגה בנונשלנטיות על השוק המקומי הלא מעודכן (די ביזארי ביחס לפרובנציאליות הישראלית שממהרת ליחס לעצמה כל רבע תוצר כחול לבן). אבל זה כמובן לא מנע מהשלישייה להפוך לאחד ההרכבים הלוהטים בעולם. 

ועכשיו, 4 שנים אחרי, מגיע Somthing to Tell You, האלבום השני והמדובר של HAIM. האם הוא טוב כמו קודמו? לא. אבל הוא עדיין מהאלבומים המשובחים שיצאו השנה.

Something to Tell You הוא אלבום של כיף טהור. עם שלל לחנים מעולים ומלודיות מדבקות שמופקות מעולה, כמעט כל הקטעים בו מצליחים להקפיץ או לרגש, לעיתים אף בעת ובעונה אחת.

כך למשל Want You Back הפותח הוא פנינת פופ הקרובה לשלמות, Nothing's Wrong שמגיע מיד אחריו נשמע כמו שעטנז אייטזי נפלא בין פליטווד מק למדונה. Ready For You הוא תצוגת תכלית של פופ עכשווי בשנת 2017 בעוד שיר הנושא נוסק לפסגות המשובחות ביותר. 

בכלל, אסתי, דניאלה ואלונה הגיעו חדות להקלטות האלבום הזה והן ללא ספק נמצאות בו במיטבן. הן נשמעות טוב, מנגנות טוב, הכימיה ביניהן רק הולכת ומשתפרת וכל החוויה הזאת יוצאת החוצה בצורה הכי טהורה שאפשר, עם מוזיקה פשוט מעולה. ניכר היטב שהן לוקחות את המוזיקה שלהן ברצינות.

באנר מועדון תרבות

למרות כל הסופרלטיבים הללו, יש שני דברים מרכזיים שמפריעים לי ב- Somthing To Tell You ושמונעים ממנו להפוך למאסטרפיס אמיתי: ראשית האלבום לא מציג איזושהי התפתחות מוזיקלית לעומת קודמו. נכון שהוא מעט יותר אקלקטי אבל בגדול הבנות נשארות נאמנות מדי לאותו סאונד שהוכיח את עצמו בפעם הקודמת.

אפשר כמובן להבין את זה, מדובר בסך הכל באלבום שני. ולמרות זאת (ופה אני עלול לסתור את עצמי עם חלק מהדברים הנ"ל) יש לי קצת בעיה עם ההפקה האובר נקייה שלו. אני מאוד אוהב הפקות "מתקדמות" ומלוטשות ואכן האלבום הזה נשמע מעולה ומופק נהדר, אך לעיתים הוא סובל מ- Overproduction (הפקת יתר) עד לרמה שחלק מהשירים בו נשמעים כמעט מכאניים. חסר קצת לב. קצת חספוס. 

לא מפתיע שהשיר היחיד באלבום בו לקחה הלהקה את המוזיקה שלה צעד קדימה ויצאה מהשבלונה המוכרת, הוא גם השיר הטוב ביותר בו. מדובר ב- Right Now בעל סאונד מתקדם ומאתגר יותר שמהווה קרקע פוריה לבנות להישמע מחוספסות וכנות יותר מכל שיר אחר באלבום. ללא ספק פנינה. הלוואי ונקבל יותר כאלה בעתיד. הקליפ אגב צולם כולו ב- One Shot על ידי לא פחות מהבמאי המוערך מפול תומאס אנדרסון.

אישיו נוסף שלי עם האלבום הוא הליריקה. HAIM היא להקה על טהרת הנשיות. היא מורכבת משלוש בנות חזקות, לא מתפשרות, לעיתים קשוחות ורחמנא ליצלן, גם סקסיות. מדובר בשלוש בנות שהגיעו לאן שהגיעו בעשר אצבעות ובעבודה קשה, אז למה לעזאזל כל זה לא עובר במילים?

כמעט כל הטקסטים באלבום מתארים סיטואציות של גברים שעוזבים, נוטשים, בורחים, ומכאיבים לבנות, בעוד הן נשארות מאחור, פגועות מייחלות לחזרתם. ההתרפסות הזאת בפני המין הגברי כל כך לא תואמת את הסטייל של הבנות ואת התדמית שלהן. תאמינו לי אני רחוק מלהיות פמיניסט אבל מה עם קצת העצמה נשית? 

ובכל זאת למרות המגבלות והחסרונות שלו, Somthing To Tell You הוא עדיין אחד האלבומים הטובים שיצאו השנה. הוא מרענן, מופק נפלא וממכר. אם הן רק יעזו יותר בעתיד אין לי ספק שהן יכבשו עוד הרבה פסגות. אני בטוח אמשיך לעקוב וממליץ גם לכם. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

HAIM.jpg

באנר מועדון תרבות

הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום

כשאתה הופך לאבא, אתה מגלה שכל מה שחשבת שאתה יודע על החיים הופך ללא רלוונטי. הסטטוס החדש מחייב אותך להשתנות ולהסתגל במהירות לעולם הטומן בחובו מצד אחד אושר בלתי יתואר ומצד שני ויתור עצמי, התבגרות מהירה וחרדות. הרבה חרדות.

את Trouble Will Find me של הנשיונל הכרתי ואהבתי עוד לפני שנולדו לי התאומים. לפני שהפכתי לאבא. לפני שהבנתי את המשמעות האמיתית של להתבגר. אבל החיבור האמיתי ביני ובין האלבום החמישי של החברה המופלאים מברוקלין התרחש רק לאחר מכן.

"ואם אתם רוצים לראות אותי בוכה נגנו את Let it Be או את Nevermind…".

מחשבות על התבגרות, שלא לומר, זיקנה, הם לא נושאים חדשים ברפרטואר של מאט ברנינגר וחבריו, אבל ב- Trouble Will Find Me התמות הללו מגיעות לשיאן.

אחרי סיבוב הופעות ארוך ומתיש לקידום אלבומם High Violet, חשבו חברי הלהקה לקחת הפסקה ארוכה ולהתרענן, אבל הגיטריסט, ארון דסנר, לא ממש יכול היה לנוח משום שהפך אבא טרי לביתו אינגריד. וכך במקום לישון ולצבור אנרגיות חדשות, מצא עצמו ארון ער באמצע הלילה וכותב מוזיקה. את אותן מלודיות קסומות וחצאי רעיונות מוזיקליים שכתב באישון לילה, שלח למאט ברנינגר, סולן הלהקה שהוא במקרה גם אבא טרי יחסית, אשר עיטר את המלודיות המופלאות בשלל טקסטים מרגשים וטווה אט אט את העיסה המוזיקלית המתגבשת לכדי אלבום התבגרות יוצא דופן בכנותו ובפתיחותו.

"האלבום הזה הוא על להתבגר ועל הקסם וכאבי הראש שבאים עם זה" סיפר ברנינגר ל-NME. אך פחדי ההתבגרות ב- Trouble Will Find Me הם לא עוד פחדים של התבגרות נערית, שברון לב או רצון למרוד במוסכמות. מדובר כאן לגמרי באנשים בני 30 פלוס, מבוססים ובעלי משפחות שלמרות שעל פני השטח יש להם הכל, עמוק בפנים עדיין פעור בתוכם חור שחור ובלתי ניתן למילוי של חוסר ודאות, חרדה, חרטה וסתם עצב שלעולם לא יעלם.

"אני ער כבר ימים, לא יכול להלחם בזה יותר, אני עובר תקופה מוזרה… אני נשאר עם השדים שלי".

אם אתם בעלי עבודה, משפחה ויש לכם שלל חלומות שנשארו מאחור ברבות השנים בעקבות המציאות, קשה להאמין שלא תתחברו ליצירה הזאת. ברנינגר מתאר בקולו העמוק והמרטיט את הרגע הזה בחיים שבו אתם מתפכחים מכל מני אשליות ילדות רומנטיות ומבינים שאתם כבר בעל משפחה, שיש לכם ילדים שצריך לפרנס ולדאוג להם ורחמנא ליצלן אפילו יש לכם אחריות. ושלא תטעו לרגע, מסע ההתפכחות הזה הוא לא פשוט, והוא רווי הרהורים מהעבר וחרדות מהעתיד.

"לעולם לא אהיה כל מה שאת רוצה שאהיה" מודה ברנינגר ב- Slipped ומשלים עם מי שהוא ומה שהוא כנראה כבר לעולם לא יהיה. הכנות הזאת פשוט כובשת, מרגשת וגם קצת עצובה כי ההכרה הזאת שפתאום אנחנו מבינים שלא נהיה מי שרצינו להיות, או גרוע מזה, שבני הזוג שלנו כבר לא יהפכו להיות מי שהיינו מקווים שיהיו, פשוט כואבת.

"לא ביקשתי את הכאב הזה, הוא פשוט השתלט עלי"

בחיים שלנו שזורות יצירות, שירים ואלבומים שתמיד יחזירו אותנו לתקופות נוסטלגיות שחלפו ולא יחזרו עוד. שירים שכל כך התאימו לנו ודיברו אלינו באיזושהי נקודה בחיינו עד שהרגשנו כאילו הם נכתבו עלינו. כמו אותו שיר נוסטלגי שמזכיר לנו את האהבה הנכזבת מהתיכון או דיסק שליווה אותנו בשמירות בצבא, או את זה שנחרש בטיול לדרום אמריקה.

ואז יום אחד, כשתגדלו ותביאו גם אתם ילדים לעולם, Trouble Will Find Me של הנשיונל, יצטרף לאותה רשימה מכובדת של יצירות שתרגישו כאילו נכתבו במיוחד עבורכם. האלבום הזה ילווה אתכם בלילות שטופי החרדה וההיסטריה, יתנגן עבורכם כשתרצו להתפרק קצת או להיות לבד ויזכיר לכם שזה בסדר להיות עצובים. זה בסדר להיות אנושיים. האלבום הזה ישמש תזכורת לכך שאתם עדיין חיים וכמו חבר נאמן שמבין אתכם ויודע בדיוק מה אתם עוברים, הוא פשוט יהיה שם בשבילכם מתי שתצטרכו אותו. כי אחרי הכל בשביל זה אנחנו מקשיבים למוזיקה לא?

תנו לנו לייק בפייסבוק

the_national_.jpgnational-twfm-mobile.jpg