ביאת המשיח: 30 שנה לאלבום הבכורה של הסטון רוזס

אלבום הבכורה של הסטון רוזס מייצג את שיאה של אחת התקופות הצבעוניות, הפסיכדליות והיפות ביותר בהיסטוריה הבריטית כשעל הדרך הוא גם משנה את פני המוזיקה הבריטית לעד. 

ציון המועדון: ★★★★★

שנות ה- 80 באנגליה לא היו מהתקופות הטובות של המדינה, וזה עוד בלשון המעטה. בעיות הגירה וגזענות, הקונפליקט הבלתי נגמר עם צפון אירלנד, משברים כלכליים שנבעו מתעשיות הפחם והפלדה המיושנות ואיגודים מקצועיים שניטרלו כל אפשרות להתייעלות, השאירו את אנגליה הרחק מאחור.

ברקע כל האתגרים הללו, עלתה לשלטון מרגרט תאצ'ר, "אשת הברזל", וכיהנה כראשת ממשלה לכל אורך שנות השמונים (1979-1990). תאצ'ר נקטה ביד ברזל נגד האיגודים המקצועיים ויצאה בשורת רפורמות והפרטות חסרות תקדים בניסיון להחיות את המשק. הגישה הכלכלית, הניאו-ליברליסטית, של תאצ'ר, שכונתה לימים "התאצ'ריזם", הצליחה מצד אחד להפיח חיים בכלכלה הבריטית על ידי עצירת האינפלציה, ייעול התהליכים הבירוקרטיים וצמיחה מחודשת. אך מן הצד השני היו אלה כרגיל, עובדי הצווארון הכחול אשר פוטרו בסיטונאות כתוצאה מהרפורמות החדשות ותהליכי ההפרטה הפראיים שעברו על המשק.

הבעיות הכלכליות והחברתיות שטילטלו את בריטניה הובילו ליצירתן של תתי תרבויות רבות. מה'סקינהדס' דרך הפאנקיסטים והניאו-רומנטיים, הצעירים הבריטיים אימצו תרבויות אלטרנטיביות שונות בניסיון להתמודד עם העולם החדש. זו גם הסיבה לעלייתה המטאורית של המוזיקה האלטרנטיבית על שלל גווניה בשנות השמונים.

באנר מועדון תרבות

דרך נוספת איתה התמודדו, או יותר נכון התנתקו בני הנוער מחייהם המדכאים, הייתה פשוט לחגוג אותם כאילו אין מחר במסיבות מטורפות שנמשכו לעיתים קרובות עד הבוקר. לכל אורכה ורוחבה של הממלכה הבריטית קמו מועדונים שאפשרו לבני הנוער לברוח ולשמור קצת על השפיות שלהם. בין המועדונים המפורסמים של התקופה ניתן למנות את ה"הבליץ" ממנו יצאו "ילדי הבליץ" שאימצו את הסינת'פופ, "הבן" (Heaven) שהיה בית לקהילה הלהט"בית ומעל כולם ה"האסיינדה" המיתולוגי של סטיבן וילסון וחברי להקת ניו אורדר.

כשלא היה מקום לחגוג, יצאו המסיבות החוצה, לטבע, ויצרו תת תרבות חדשה של רייבים ענקיים ומסיבות טבע מתודלקות באסיד, MDMA וסמים אחרים. התקופה הזאת, שהתרחשה בעיקרה בין 1988 ל- 1989, כונתה לימים "קיץ האהבה השני" בהמשך לאותו קיץ בקליפורניה של 1967.

הרבה להקות מסמלות את אותו קיץ פסיכדלי שעבר על צעירי בריטניה, ביניהן "ניו אורדר", Happy Mondays, The Charlatans ו- Inspiral Carpets. אבל מעל כולם ניצבים הסטון רוזס ואלבום הבכורה שלהם The Stone Roses שלכד בצורה הטובה ביותר את רוח התקופה. 

הסטון רוזס (איאן בראון, ג'ון סקוייר, "מאני" ו"ראני") הוקמה ב- 1983 במנצ'סטר, עיר פועלים הידועה במפעליה הרבים ובסצנת המוזיקה האלטרנטיבית שלה שאף קיבלה את השם המחייב MADchester וכללה בין היתר את הלהקות הנ"ל ועוד. 

אחרי מספר סינגלים שלא זכו להצלחה משמעותית אבל כן יצרו באז בסצנה, אלבום הבכורה של הלהקה יצא במאי 1989 תחת הפקתו של ג'ון לאקי (רדיוהד, מיוז, XTC ועוד רבים וטובים אחרים) וזכה לסופרלטיבים באמת חסרי תקדים. עטיפת האלבום אגב היא פרי יצירתו של גיטריסט הלהקה, ג'ון סקוייר, בהשראת האמן האמריקאי מפורסם ג'קסון פולוק.

בשביל להבין את האהבה העצומה והמקום של האלבום בהיסטוריה הבריטית מספיק רק לספר שהוא נבחר על ידי קוראי מגזין NME כאלבום הטוב בהיסטוריה בשנת 2000 ובשנת 2006 נבחר שוב על ידי אותו מגזין בתואר האלבום הבריטי הטוב בהיסטוריה. לא הרולינג סטונס, לא הביטלס, לא פינק פלויד אלא הסטון רוזס. מדהים. 

The Stone Roses, האלבום, מסמל עבור הבריטים את אחת התקופות המורכבות אך גם הצבעוניות ביותר שחוו. הוא מסמל את שיאה של הסצנה האלטרנטיבית בכך שהצליח לשלב באופן מדויק בין רוק הגיטרות האנגלי המסורתי (Made of Stone), הסאונד המחתרתי של מסיבות הרייבים (Don't Stop) ואפילו גישת We Don't Give a Fuck של הפאנק שמרחפת מעל כולו. 

השילוב הזה הופך את ה- Stone Roses, לצילום פולורואיד יפיפה של תקופה קצרה אך מרתקת בהיסטוריה של המוזיקה הבריטית. תקופה של שחרור מיני, תודעתי, ממסדי, חתרני, צעיר, יומרני וחצוף. תקופה בה צעירים חיפשו מפלט במוזיקה שמחה ומשחררת שמצד אחד הזכירה להם מאיפה הם באו ומהצד השני הציעה להם אסקפיזם בלתי מתפשר.

כמו דיימון אלברן, ליאם גאלאגר וברט אנדרסון שבאו אחריהם, בסטון רוזס ובאיאן רייט בפרט, הייתה מן התנשאות נערית שקשה לעמוד בפני בפניה. הם ידעו מה הכי טוב עבור הנוער הבריטי ומה באמת מעניין אותו. I Wanna Be Adored למשל, תמיד מהדהד לי את Rock 'n' Roll Star של אואזיס ואת הרצון הזה של בני הנוער הבריטיים לצאת מהמיץ של הזבל למקום הרבה יותר זוהר. להיות מישהו ולעשות משהו אמיתי ומשמעותי.

באנר מועדון תרבות

ועם זאת, הרבה לפני שהאחים גאלאגר שרו על סיגריות ואלכוהול כמפלט מהאפרוריות המדכאת של מנצ'סטר, היו אלא הסטון רוזס שהציעו מציאות אלטרנטיבית של אסקפיזם נטול מעצורים. ההופעות של הלהקה למשל היו ידועות באמירה "אתה יודע איך הן מתחילות אך לא יודע איך הן מסתיימות". בדרך כלל אגב הן היו מסתיימות ב- I Am the Resurrection שהפך למסיבת אסיד אחת גדולה. 

הבחירה ב- I Am the Resurrection לסגירת האלבום וההופעות של הלהקה היא כמובן לא סתמית. באמרו "אני התחייה", משווה את עצמו איאן בראון ללא אחר מאשר ישו בגלגולו החדש ומשלים מעגל עם השיר שפותח את האלבום, I Wanna Be Adored. בראון לא כתב את זה כמסר אנטי דתי או משהו כזה, הוא באמת ראה בעצמו משיח של המוזיקה הבריטית הגוועת ובאלבום הבכורה של הלהקה את "ההתגלות" הרוחנית המוזיקלית הנעלה ביותר שלו. לפי ההצלחה של שניהם הוא לא היחיד מסתבר.

הרבה פעמים כתבתי כאן שאחד הדברים שהופכים יצירה לעל זמנית, ולא משנה אם מדובר בסרט, ספר, מחזה או שיר, זה האופן בו היא מצליחה "לשמר" ולהנציח את רוח התקופה בה נוצרה, וזה בדיוק מה שהופך את The Stone Roses לאלבום כל כך חשוב. תוסיפו לכך את העובדה שהוא השפיע על דורות של אמנים והביא את האלטרנטיבי למיינסטרים ותקבלו את אחד מאלבומי הבכורה הגדולים בכל הזמנים. 

ההצלחה האדירה ותווית "משיחי המוזיקה הבריטית", הכניסו את הלהקה ללחץ היסטרי. אלבומם השני, Second Coming, שוחרר רק בדצמבר 1994, הרבה אחרי שאואזיס, בלר, סווייד ואחרות שיחררו את אלבומי הבכורה שלהם ושינו את העולם כשהם נישאים על כנפי המהפכה שחוללו הסטון רוזס בעצמם. ב- 1996 התפרקה הלקה רשמית וחזרה לפעילות רק ב- 2011 לסיבובי הופעות ולגל שמועות בלתי פוסקות על אלבום שלישי שטרם התממשו.

אבל עד שזה יקרה, אנחנו וכנראה גם הילדים והנכדים שלנו, ימשיכו להתענג על אחד האלבומים הכי גדולים שיצאו אי פעם.

שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80
15 שירי הבריפופ הגדולים ביותר
20 שנה ל- What's the Story Morning Glory של אואזיס

 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

TSR2.jpegבאנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

15 שירים מבאסים שהורסים אלבומים מושלמים

נכון, המונח "אלבום" כבר כמעט וחלף מהעולם לטובת סינגלים דיגיטליים וסרטוני יוטיוב, אבל מאובן שכמוני ממשיך לראות באלבום (כיצירה ולא כפורמט פיזי), את פסגת השאיפות של כל אמן שמכבד את עצמו. 

האלבום הוא מבחינתי סך כל העבודה הקשה שהאמן משקיע. מסע שבו הוא מתיימר לשנות את חיי או לכל הפחות לנתק אותי מחיי היום יום לכשעה. האלבום כתפיסה, משול בעיני לציור, סרט או כל יצירת אמנות אחרת שסך חלקיה הופכים אותה למושלמת. אבל איזה באסה זה שלפעמים חלק אחד (כמעט) מקלקל הכל. 

קבלו 15 הורסי מסיבות שכמעט והצליחו להרוס אלבומים מלהפוך לקלאסיקה אמיתית (אבל רק כמעט). 

באנר מועדון תרבות

The Beatles- Yellow Submarine מתוך Revolver

באמת שאין צורך להרחיב על המשמעות וההשפעה הבלתי ניתנת למחיקה של Revolver על הקריירה של הביטלס ועל עולם המוזיקה בכלל. אבל למה? למה למען השם היה צריך פול מקרטני את השיר האינפנטילי הזה אל תוך האלבום המופלא הזה?

אסופת השירים ב- Revolver כל כך אפקטיבית, יפה וקסומה עד שהשיר הזה נשמע כל כך מיותר ולא קשור. ולא, אני לא קונה את כל תיאוריות הקונספירציה סביבו ואת כל הניתוחים הפסדו- מדעיים לגביו. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר ב- Party Pooper אמיתי.

Radiohead- Climbing up the Walls מתוך OK Computer

גם 20 שנה אחרי שיצא, אין הרבה אלבומים שאני אוהב כמו OK Computer. כמעט כל שיר ושיר בו מזכירים לי פיסה מהחיים. זה אלבום שעיצב אותי מוזיקלית ואפילו מעבר לכך. אבל לשיר אחד מתוכו לא הצלחתי מעולם להתחבר.

Climbing Up the Walls אף פעם לא עמד בעיני באותם סטנדרטים של שאר השירים באלבום. אווירת ה"ניין אינצ' ניילז" הזאת לא מתאימה לקו הכללי של האלבום וגורעת מהיופי הבלתי ניתן לתיאור שלו. במקרה הטוב הוא יכול היה להיות B-Side אבל לא יותר מזה.

כל זה נכתב אגב בהנחה ש- Fitter Happier הוא לא באמת שיר אלא יותר קטע קישור, כי אם זה לא המצב, אז הוא לוקח בענק.

Oasis- She's Electric מתוך What's the Story Morning Glory

What's the Story היה האלבום השני שקניתי בחיי (הראשון היה הפסקול של "תיקים באפלה").
23 שנים חלפו מאז והיצירה הזאת עדיין מלווה אותי לכל מקום ומציפה אותי כל פעם מחדש בנוסטלגיה מתוקה ושירים נצחיים. רק חבל ש- She's Electric שם בשביל להרוס את החגיגה.

בין הררי הדיסטורשן והמלודיות הקסומות של נואל, She's Electric בולט בחולשתו ונשמע כמו ניסיון מאולץ לעשות איזשהו שיר קאנטרי או משהו בסגנון. 20 שנה אחרי שיצא What's the Story וזה עדיין אחד הקטעים המיותרים שכתב נואל גאלגאר בחייו.

R.E.M- Radio Song מתוך Out of Time

השיר הראשון באלבום הוא כרטיס הכניסה של המאזין לעולמו של האמן. שיר שנותן את הטון לקראת מה אנחנו הולכים ולכן, החשיבות שלו עצומה. עכשיו אני מנסה להבין איך אלבום כל כך טוב זכה לשיר פותח כל כך גרוע!

להגנתו, Radio Song נשמע טוב בהתחלה עם פריטת גיטרה עדינה ויפה אך מהר מאוד הוא הופך לאיזשהו שעטנז של רעיונות לא אפויים ולא ברורים שלא רומזים בשום צורה על היופי הטמון בשאר השירים. 

Daft Punk- Fragments of Time מתוך Random Access Memories

אחד האלבומים שאני הכי אוהב בשנים האחרונות הוא Random Access Memories של דאפט פאנק מ- 2013. מגוון הז'אנרים שהוא נוגע בהם עצום, האורחים בו מתאימים כמו כפפה ליד הרובוטית של דאפט פאנק והחבילה הכוללת חסרת תקדים בהיקפה וביופיה.

האלבום הזניק את דאפט פאנק למעמד של מוזיקאי על עם סרטים דוקומנטריים, פרסים והכרה מכל קצוות הקשת של העשייה המוזיקלית ולגמרי בצדק!

אבל, בין כל השירים הנפלאים שבו, המתפרשים על פני כמעט 80 דקות(!) בכיף היה אפשר לוותר על Fragments of Time, שיתוף הפעולה עם הזמר והמפיק, טוד אדוורדס. אדוורדס כבר שר בעבר עם הצמד בשיר Face to Face מהאלבום Discovery, כך שבהחלט היה ניתן לוותר על הקאמבק המשותף. שיר שפשוט מחליש את האלבום ומאריך אותו שלא לצורך.

Pink Floyd- Money מתוך Dark Side of the Moon

אני מודה, אולי השיר הזה הורס לי את Dark Side of the Moon רק בגלל שהוא מוקצה מחמאס מיאוס. אין תוכנית, כתבה או דיון כלכלי באיזשהי צורה מבלי שהשיר הזה השתרבב לתוכו.

אבל גם בלי זה, Money הוא פשוט שיר בינוני. רעיונית הוא הסתדר עם הרעיונות שרצה ווטרס להעביר באלבום, אבל מוזיקלית הוא מחוויר לעומת שאר השירים שמקיפים אותו ובטח ובטח לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה. בזבוז של סולו אדיר על שיר כל כך בינוני זה פאקינג פשע.

Guns n' Roses- My World מתוך: Use Your Illusion 2

בתחילת הניינטיז אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הלהקה הכי גדולה בעולם. הם הכתיבו טרנדים מוזיקליים ואופנתיים כאחד (מי אמר בנדנדה ולא קיבל), פיצצו אצטדיונים וגרמו למיליוני ילדים ברחבי העולם לתפוס גיטרה לראשונה בחייהם ולנגן על הספה כאילו זה פסנתר כנף.

בספטמבר 1991 ובשיא תהילתם, שיחררו גאנז את צמד האלבומים האייקוניים Use Your Illusion 1+2. שני האלבומים יצאו באותו יום והפכו להצלחה מסחררת, אבל הקונצנזוס (והמכירות) מעידים על נטייה לטובת Use You Illusion 2, שגם בעיני, תמיד יתעלה על אחיו התאום.

ואכן "האלבום הכחול", כפי שהיה מכונה בארץ, מפוצץ בלהיטי ענק נצחיים, ריפים מלאי אנרגיה וכריזמה שנשפכת ממנו. רק למה לעזאזל הוא נסגר עם אחד הקטעים הכי מזעזעים, הזויים ומופרכים שאי פעם הוקלטו?! איך קרתה התקלה הזאת?!

באנר מועדון תרבות

השמועה אומרת שרוז אפילו לא עדכן את חברי הלהקה שהשיר הזה נכלל באלבום ואפשר בהחלט להבין מדוע. לפעמים זה נדמה, או אפילו סביר, שרוז עדה דווקא לשאר חברי הלהקה כי אין מצב שמישהו בעל שמיעה תקינה יהנה מהקטע הביזארי הזה שנשמע חסר קשר לחלוטין לכל הקטעים שלפניו. מדובר אמנם בקטע קצרצר של דקה ועשרים וארבע שניו, אבל זה מרגיש כמו נצח.

אולי זו החברות הקרובה באותן שנים עם טרנט רוזנר מניין אינצ' ניילז שגרמו לרוז לנסות ולעשות קטע שכזה, בכל מקרה מדובר באותם הרגעים שראוי היה שההיסטוריה תתעלם מהם.

Green Day- Extraordinary Girl מתוך: American Idiot

אחרי שנים בתעשייה, האלבום American Idiot, ששיחררו גרין דיי ב- 2006, הביא ללהקה לא רק הצלחה מסחרית אלא סוף סוף גם הערכה אמנותית כבירה שבאה לידי ביטוי בשלל פרסים, מאמרים ואפילו מחזמר בפאקינג ברודווי.

האלבום, שהיה סוג של אופרת רוק, היווה את הפסקול המושלם לעידן פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר ו"המלחמה בטרור" של הנשיא ג'ורג' בוש. שירים כמו Holiday, Wake me Up When September Ends ו- Boulevard of Broken Dreams תפסו את רוח התקופה ונשמעים רלוונטיים גם היום.

את אסופת השירים הזאת דואג להרוס השיר Extraordinary Girl. אפשר לטעון שמבחינה לירית הוא רלוונטי וחשוב, אבל בגדול הוא פשוט נשמע כמו אילוץ. טקסט שזכה מן ההפקר להפוך לשיר באלבום מוצלח ומצליח מבלי שהיה ראוי לכך. או בקיצור, שיר מעפן רצח.

The Stone Roses- Don't Stop מתוך: The Stone Roses

לא אכפת לי כמה מגניב הקטע הזה של לנגן שיר אחורה ו"לגלות" משהו חדש, באלבום שלם זה תקוע כמו עצם בגרון. Don't Stop הוא השיר הרביעי באלבום הבכורה הפנומנלי של הסטון רוזס, והבעיה איתו היא שלמעשה הוא השיר השלישי באלבום (Waterfall המדהים) שפשוט מנוגן אחורה. מי שממש יתעקש לנגן אותו אחורנית ולשמוע אותו כפי שחברי הלהקה התכוונו, יגלה טקסט שונה וכמה טוויסטים נוספים אבל לא יותר מזה. 

ואם ההסבר היה מעיק, אז תארו לכם כמה הוא מעיק באמת כשהוא תקוע באמצע אלבום. כל כך מעצבן ומיותר.

The Cure- Friday I'm in Love מתוך: Wish

Wish הוא בעיני אחד האלבומים הפחות מוערכים שלא בצדק שכתב רוברט סמית' בחייו. כמה עצב וכמה יופי שוכנים זה לצד זה באלבום התשיעי והקסום של הקיור.

העניין הוא שבתוך כל העצב הזה, מגיח פתאום Friday I'm in Love, שהוא לא שיר גרוע, אבל נשמע כל כך מחוץ לקונטקסט של האלבום עד שהנוכחות שלו נשמעת כמו טעות, ולא מוצלחת במיוחד. 

הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה בעולם: 25 שנה ל- Wish של קיור

Arctic Monkyes- Fireside מתוך: AM

ללא שום ספק אחד האלבומים שהולכים לתת פייט בגזרת מצעדי העשור למיניהם ברחבי לעולם הוא AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז. למרות שאני עדיין מוצא אותו "נחות" לעומת Whatever People Say I Am, That's What I'm Not, אין בכלל ספק שבעוד 20 שנה יסתכלו הנערים של היום על – AM בנוסטלגיה מתוקה. 

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני תמיד דואג לדלג עליו: Fireside. איזה שיר בינוני ומעצבן. כל כך לא בסטנדרטים שאלכס טרנר הרגיל אותנו. מה לו ולשירים כמו R U Mine, Knee Socks או I Wanna Be Yours שהוא בעיני אחד משירי הסיום היפים ביותר שנכתבו אי פעם. שיר שהוא לא רק מעפן, הוא אשכרה מעיב על חוויית ההאזנה שלי ל- AM. באסה לי.

Red Hot Chili Peppers- Throw Away Your Television מתוך: By the Way

כבר כתבתי כאן בעבר שאני חושב ש- By the Way הוא האלבום הגדול האחרון של רד הוט צ'ילי פפרס. אני באופן אישי חושב שהוא גם הטוב ביותר שלהם (בבקשה אל תהרגו אותו). אבל עם כמה שאני אוהב אותו, יש שיר שאני באופן אוטומטי מדלג עליו, Throw Away Your Television.

כנראה שבאלבום עם סאונד כל כך שונה ממה שהמעריצים רגילים לקבל מהפפרס, היה חשוב ללהקה להכניס שיר שיזכיר את הפאנקיות והגרוביות שכל כך מזוהה איתה. אבל בתכלס, מדובר בשיר בינוני לכל היותר שבולט לרעה באלבום עם כל כך הרבה עומק ויופי. 

Death Cab For Cutie- Expo '86 מתוך: Transatlanticism

במרכז כל היופי הזה שנקרא Transatlanticism, נמצא שיר מעצבן במיוחד שקוראים לו Expo '86. כמו חצ'קון על פרצוף יפה, ככה השיר הזה תקוע באמצע אחד האלבומים המרגשים והיפים שיצאו בשנות האלפיים. אני לא חושב שאי פעם סיימתי לשמוע אותו עד הסוף. 'פילר' כל כך מיותר כמו פטמות על השריון של באטמן.

Beach Boys- Let's Go Away for A while

אין לי שום דבר עקרוני נגד קטעים אינסטרומנטליים באלבומים. לפעמים הם מספקים את ההפסקה והספייס בין הקטעים ומאפשרים למאזין "לנשום" ולהרגע. שני קטעים כאלה יש בPet Sounds המופתי של הביץ' בויז. אך בעוד ששיר הנושא, Pet Sounds, מצליחה לעניין עם סאונד שונה ביחס לשאר האלבום, הקטע הראשון, Lets Go Away for a While הוא פרטי פופר רציני במיוחד. 

מדובר בקטע מיותר, חסר ייחוד שלא מצליח להתעלות כמו שאר השירים שסובבים אותו. בין I'm Waiting for the Day המרומם ל- Sloop John B המקפיץ, הקטע הזה מרגיש תקוע ובעיקר ממש מיותר.  

Beck- Paper Tiger

ב- 2002, 3 שבועות בלבד לפני חתונתם המיועדת ואחרי 9 שנים ביחד, נטשה את בק ארוסתו והותירה אותו שבור לרסיסים. הטלטלה הרגשית הזאת הביאה את בק לוותר על המוזיקה הניסיונית שאפיינה אותו עד אז, לטובת הגיטרה האקוסטית. התוצאה היא Sea Change, אחד האלבומים הנוגים והיפים ביותר שאי פעם נכתבו. 

כאמור רוב השירים באלבום הם על טהרת הגיטרה האקוסטית והפסנתר, אבל כנראה שהרגלים קשה לשנות ובק התעקש לשלב לפחות שיר אחד "מעניין" וניסיוני יותר מהשאר, Paper Tiger. האמת שאין הרבה מה לכתוב עליו מלבד העובדה שהוא אחד השירים החלשים והמעיקים, לא רק באלבום, אלא בכל הקריירה של בק. אולי הוא שם רק בגלל שאבא שלו עיבד את כלי המיתר ולא היה לו נעים. 

אבל הכי גרוע זה המיקום שלו. מדובר בשיר השנ באלבו, רוצח מומנטום נוראי. זו דוגמה נהדרת לכמה סדר השירים באלבום זה דבר שאין להקל בו ראש. אבל עדיין אלבום בן זונה כן?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

4b6f5c10ec60b5b33d06fc738f461d58

באנר מועדון תרבות

מכת בכורות- עשרת אלבומי הבכורה הגדולים ביותר

לכבוד חג הפסח וכשירות לציבור, המועדון גאה להציג, 10 אלבומי בכורה מופתיים שקרעו את מבחן הזמן ושמו את האמנים שיצרו אותם על המפה!

The Strokes – Is This It? – 2001

אחרי הטירוף של הגראנג' והבריט-פופ, לקראת סוף שנות ה-90, נכנס הרוק לתרדמת עמוקה שהגיעה לקיצה רק ב-2001 עם ההתפרצות המחודשת של רוק הגראז'ים בהנהגתם של הסטרוקס. עם מעילי עור, ג'ינסים צמודים וטקסטים על חרמנות נעורית, החזירו ג'וליאן קזבלנקס והסטרוקס את הרוק למרכז הבמה והשפיעו על דור חדש אל אמנים כמו ארקטיק מאנקיז, הקילרס, קינג אוף ליאון ועוד.

Elvis Presley – Elvis Presley – 1956

אלבום הבכורה של של אלביס פרסלי הוא הרבה יותר מסתם עוד אלבום משובח, זוהי נקודת ציון היסטורית של ממש בהתפתחות המוזיקה הפופולרית. זהו אלבום הרוק הראשון שהגיע לראשי המצעדים, הראשון שמכר למעלה ממיליון עותקים והוא ללא ספק אחד מהרגעים המכוננים שהביאו את הרוקנ'רול למיינסטרים.

אבל כמובן שמעבר לערך ההיסטוריה שלו, אלבומו המלא הראשון של "מלך הרוקנ'רול", פשוט מפוצץ בשירים טובים ובמוזיקה מלאת נשמה וגרוב שמוכיחה שגם אחרי כל כך הרבה זמן כשזה מגיע לרוקנ'רול, אין עוד מלבדו.

Guns N' Roses – Appetite For Destruction – 1987

בין כל להקות הרוק והמטאל המצועצעות של שנות ה-80, גאנז אנד רוזס בלטו כמי שנתנו בראש בלי התנצלויות ובלי להתקלח יותר מדי. בעידן הבון ג'ובי, פויזן, ואן היילן ואחרות, המוזיקה והבלתי מתפשרת של 'השושנים' הייתה הדבר הכי מלא חיים וטירוף שקיבלנו בעשור הזה. החיבור בין הכריזמה הבלתי נגמרת של אקסל לגיטרה של סלאש, יצרה את אלבום הבכורה הנמכר של העשור ואת אחד המשפיעים בתולדות הרוק הכבד.

Arctic Monkeys – Whatever People Say That's What I'm Not – 2006

אלבום הבכורה של ארקטיק מאנקיז הוא חתיכת תצוגת תכלית של רוק בריטי בועט, שנון, צעיר וחצוף שמוכיח שיש חיים אחרי אואזיס והליברטינז. Whatever People Say הוא לא אלבום קונספט אבל התכנים בו סובבים את הברים והרחובות הצדדיים של אנגליה על שלל טיפוסיה המפוקפקים והמגניבים כאחד. זה מן אלבום כזה שמלא רוח נעורית שעושה לך חשק עז לחזור לגיל 16, לתפוס גיטרה ולהתקרחן על החיים שלך. וגם, פשוט לא יאמן שאלכס טרנר היה פחות מבן 18 כשהוא כתב חלק מהטקסטים באלבום הזה. פשוט נהדר.

לא תפרגנו בלייק? תוצאת תמונה עבור ‪SMALL FACEBOOK ICON‬‏

The Stone Roses – The Stone Roses – 1989

בשנת 2000, מגזין המוזיקה המפורסם, ה-NME, בחר באלבום הבכורה של הסטון רוזס לאלבום הבריטי הטוב ביותר בכל הזמנים. לא הרולינג סטונס, לא אואזיס, לא הביטלס, The Stone Roses הוא האלבום הבריטי הטוב ביותר בהיסטוריה. ואם אתם חושבים ש-NME השתגעו או שהם חריגים, אין לכם מושג עד כמה אתם טועים. אלבום הבכורה של הלהקה (והיחיד שבאמת חשוב ברפרטואר שלה הכולל בסך הכל 2 אלבומים) הוא אחד האלבומים האהובים בהיסטוריה הבריטית ואחד החשובים שבהם.

The Stone Roses מציג שילוב מושלם בין מוזיקת האינדי הבריטית של שנות ה-80 וסצנת "מאדצ'סטר" יחד עם תרבות הרייבים וה-LSD שלימים תכונה "קיץ האהבה השני". למעשה כמעט כל הופעה של הלהקה הסתיימה ברייב מטורף של ריקודים וסמים אל תוך הלילה. פריצת הגבולות המוזיקליים והגישה "העצמאית" האלטרנטיבית, הניחה את הבסיס למה שיהפוך בעתיד להיות הבריט-פופ.

The Doors – The Doors- 1967

לא רק שאלבום הבכורה של 'הדלתות' מתהדר בטקסטים המורכבים והאמנותיים של ג'ים מוריסון שהוכיחו שגם רוק יכול לגלם בתוכו מסרים עמוקים, גם מוזיקלית מדובר באלבום פורץ דרך. ריי מנזרק, רובי קריגר, וג'ון דנסמור מתחו את גבולות הרוק של התקופה לקצה ואימצו (יש היאמרו אף המציאו) את הרוק הפסיכדלי.

קלידי 'הפנדר רודס' של מנזרק יחד עם קולו המיוסר והטקסטים המופלאים של מוריסון היו מפגן יכולת של להקה חד פעמית שעד היום נחשבת לאחת הגדולות בתולדות הרוק ולגמרי בצדק. רק לחשוב על השירים Light My Fire, Alabama Song, Break On Through The End בתוך אלבום אחד מספיק בשביל להגדיר אותו כאחד הבאמת גדולים בהיסטוריה.

Arcade Fire- Funeral – 2004

צריך הרבה אומץ בשביל לקרוא לאלבום הבכורה שלך "הלוויה" אבל זה בדיוק מה שעשו ארקייד פייר. רבים מקרוביהם ובני משפחתם של חברי הלהקה הלכו לעולמם בזמן עבודתם המוזיקלית המשותפת ולכן זה היה בלתי נמנע שתחושת המוות תחלחל גם לאלבום הבכורה של ההרכב הקנדי.

אווירת הנכאים הקשה אך המלטפת התחברה בצורה נפלאה לאינדי-רוק ולכלי המיתר הקלאסיים שיחד יצרו את אחד מאלבומי הבכורה המרגשים, העצובים והאמיצים שנוצרו אי פעם.

Oasis – Definitely Maybe – 1994

מי היה מאמין ששני אחים מובטלים ואלכוהוליסטים בני 20+ ממנצ'סטר יהיו חתומים על אחת המהפכות המוזיקליות הגדולות ביותר בהיסטוריה של האי הבריטי. אבל זה בדיוק מה שקרה עם ליאם ונואל גאלאגר כאשר הקימו את אואזיס.

אלבום הבכורה של הלהקה, Definitely Maybe מ-1994, הפך בין לילה את האחים גאלאגר לכוכבי על ואת ה'בריט-פופ' לז'אנר הכי חם על הפלנטה. עם שירים על סמים, מצוקה חברתית, רצון לברוח משגרת החיים האפורה אל הנחמה הנמצאת בסיגריות ובאלכוהול, ביטאו אואזיס טוב יותר מכל להקה אחרת באותה התקופה את קולו של מעמד הפועלים שכורע תחת העומס וחולם על מציאות אחרת. תוסיפו לכך את טונות הכריזמה של ליאם ואת היכולת המופלאה של נואל לכתוב שירי פופ-רוק מושלמים והרי לכם קלאסיקה שרק הולכת ומשתבחת עם השנים.

Jeff Buckley – Grace – 1994

המחשבה הראשונה שקפוצת לראש כשמסיימים לשמוע את Grace, אלבום הבכורה של ג'ף באקלי, היא כמה חבל ובלתי נתפס היא העובדה שלא נשמע עוד מהמוזיקאי הכל כך מוכשר הזה. כמו אלבומי הבכורה של The Velvet Underground או Bob Dylan, גם Grace היא יצירה חד פעמית שהשפיעה על דורות של אמנים ומבצעים החל מתום יורק ועד אסף אבידן. זהו אלבום מלא רגש ועצמות שקשה לשפוט במילים כך שכל מה שנותר הוא שוב, להצטער על כך שלא נזכה לעוד מבאקלי.

The Sex Pistols – Nevermind the Bollocks Here's the Sex Pistols – 1997

אז נכון, הראמונס היו יותר מגניבים והקלאש יותר מתוחכמים, אבל הסקס פיסטולס גילמו בצורה הטהורה ביותר את הגישה של הפאנק. ה- DIY של "עשה זאת בעצמך", לשם זין על כל מה שנחשב מגניב, הלבוש, הסטייל חוסר היכולת לנגן (נשבע לכם) וההתרסה הבוטה נגד התרבות והפוליטיקה הבריטית. כל אלה התגבשו בתוך אלבום הבכורה של הלהקה שזעזעה את הממלכה הבריטית.

פחות בגלל המוזיקה, יותר בגלל הבלאגן, Nevermind the Bollocks הוא אלבום של זעם נעורים וכעס אנטי ממסדי טהור שהפך בין לילה לסנסציה בקרב בני הנוער הבריטיים ושינה לגמרי את יחסי הגומלין בין רוק לתרבות ולחברה.

עשו לייק למועדון בפייסבוק! תוצאת תמונה עבור ‪SMALL FACEBOOK ICON‬‏

אלבומי בכורה