"כשאת אינך"- פרידה מדולורס או'ריורדן סולנית הקרנבריז

אחד הקולות הגדולים של הניינטיז נדם עם מותה של דולורס או'ריורדן סולנית הקרנבריז. פוסט פרידה לאחת הזמרות שעיצבו את הניינטיז.

אחד הצלילים הכי זכורים לי בתור ילד אלו אותן זעקות משונות שבקעו מהרמקולים של אחי הגדול. זעקות שלאוזניו של ילד בן שבע או שמונה נשמעו כמו "זאמבה" או משהו כזה. רק לאחר מכן התברר לי שאלה ה- The Cranberries ושהזעקות המוזרות האלה הן למעשה סולנית ההרכב, דולורס או'ריורדן שצועקת את נשמתה על עוולות המלחמה.

באותו גיל לא הבנתי למה בדיוק מתכוונת דולורס כשהיא צועקת "זומבי", או מהו הקונפליקט בריטי-אירי (השיר נכתב כתגובה להתקפה של ה- IRA האירי בה נהרגו 2 ילדים בריטיים). מה שכן נחרט בי זה קולה העצמתי שמפלח את הבית כולו ומרעיד לי את הלב. משהו שפשוט בלתי אפשרי להתעלם ממנו.

לא רק אני חשבתי כך מסתבר. כמעט בכל בית שנכנסתי אליו ראיתי את ארבעת האירים יושבים על ספה ומסתכלים עלי מעל עטיפת אלבומם הסופר מצליח והלא מוערך מספיק, No Need to Argue. זה היה ללא ספק אחד האלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה-90.

אלבומם השני של הקרנבריז הביא להם תהילת עולם. אבל גם אלבום הבכורה, Everybody Else Is Doing It, So Why Can't We?, עם להיט העל Linger, פרט על הנימים הכי דקים בנשמתי בעוד ש- To the Faithful Departed תמיד הבעיר בי אנרגיות מטורפות. אבל איכשה למרות כל אלא דווקא תמיד אהבתי הכי הרבה את Bury the Hatchet.

באנר מועדון תרבות

זה לא פופולרי להגיד את זה אבל אני חושב שדווקא באלבום הזה דולורס הייתה בשיאה. קולה התבגר והשתפשף, הזעם התמתן ואפילו ניצוצות של אופטימיות היו שם. זה אלבום שליווה אותי הרבה שנים הלאה ושירים כמו Shattered, Dying in the Sun, You and Me ו- Just My Imagination מצליחים לרגש אותי ולעשות לי כיף גם היום.

כל כך הרבה נוסטלגיה יש לי עם דולורס. קולה תמיד יזכיר לי איך פרטתי יחד איתה את האקורדים הראשונים בחיי. איך ביליתי שעות עם חברים בהאזנה לכל האלבומים של הלהקה. הקול שלה אפילו מזכיר לי את הלילות בבסיס בהם הייתי יוצא לנגן מחוץ לחדרי כאשר מסביבי מצטופפים ציפורי לילה לשירה בציבור מאולתרת שתמיד הייתה מסתיימת איכשהו עם Animal Instinct.

בעידן בו כוכבות פופ נמדדות על פי מידת העור שהן חושפות, דולורס הייתה שייכת לזן אחר של זמרות רוק לא מתחנפות ושיודעות לשלב בהצלחה רגש, עצמה ונשמה ענקית. היא תיזכר ברשימה אחת עם שירלי מנסון, ביורק, אנוק ואחרות כקולות שעיצבו את הניינטיז. לא פחות.

בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מספיד יותר מדי אמנים גדולים. יותר מדי אמנים שאני אוהב. זה עצוב וזה גורם לי לחשוב על עצמי ועל זה שאני מתבגר בזמן שכל האנשים שגדלתי עליהם הולכים ונעלמים.

הדבר היחיד שמנחם היא שמוזיקה טובה, לא משנה כמה היא מוערכת או לא, תמיד תשרוד. לעזאזל, אין תלמיד גיטרה שעבר אצלי שלא למד לפחות שיר אחד של קרנבריז, כך שלפחות אני יודע שבגזרה שלי דולורס תמשיך לשיר עוד הרבה שנים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

120229810-44878b12-cf9a-4153-9009-3f3feb6297cb

באנר מועדון תרבות

10 אמני גילטי פלז'ר שכולם נהנים לשמוע

נוסטלגיה, כיף או סתם רוח שטות, יש אמנים שאנחנו תמיד אוהבים לחזור אליהם גם אם פדיחה להודות בזה. אז קבלו את עשרת האמנים שלהאזין להם, זה הכי גילטי פלז'ר שיש. ששששש אל תגלו לאף אחד

Goo Goo Dolls

אולי לא הרבה יודעים את זה, אבל להקת הבלדות המתקתקה מסוף הניינטיז החלה  את דרכה כלהקת פאנק רוק בועטת – פריט טריוויה שאולי ינחם את מי שמתבייש להודות שהוא נהנה מדי פעם להקשיב ל- Iris המעיק או ל- Slide הממכר.

המוזיקה של הגו גו דולז תמיד נשמעה כאילו היא נלקחה מסרט נעורים הוליוודי, מה שכנראה ממלא אותנו בנוסטלגיה וגורם לנו לא לסלוד לגמרי מהדביקות של ההרכב. בכל מקרה הרוק-פופ הכל כך אמריקאי של הגו גו דולז  נשאר איתנו עד היום, וכנראה גם ישאר איתנו לעוד הרבה זמן.

Roxette

אני לא מכיר הרבה ישראלים שבאיזשהו שלב בחייהם לא מצאו את עצמם מאזינים לרוקסט. פשוט מדהים כמה המוזיקה המתקתקה (לפעמים מדי) של פר גאסלה ומרי פרדריקסון אפקטיבית כשאתם בני 15 עם לב שבור.

אפשר לבקר אותם על השמאלציות, הרמה המוזיקלית והטקסטים המאולצים, אבל לפעמים המוזיקה הכי פשוטה היא הכי אפקטיבית.
פרידה ממארי פרדריקסון ורוקסט>>

Linkin Park

על התפר שבין סוף שנות התשעים ותחילת המילניום החדש, ז'אנר חדש התפרץ, הנו-מטאל.

להקות כמו לימפ ביזקיט, P.O.D, Papa Roach, System of a Down, ואחרות, שילבו רוק כבד עם אלמנטים של היפ הופ, אינדוסטריאל ומוזיקה אלקטרונית וכבשו את העולם. אך מה שהחל כתופעה משעשעת הפך במהרה למטרד שאין גדול ממנו (זיהיתם את הרפרנס?) ובאותה מהירות שעלה הז'אנר, ככה הוא נפל.

ובכל זאת, בתוך בליל הכלום ושום דבר התבלטה לה לינקין פארק כלהקה שהצליחה להתבגר בכבוד יחסי תוך שהיא מרחיבה את הסאונד שלה, עוסקת בנושאים מעט יותר פוליטיים ומצליחה לשכנע אפילו את מפיק העל, ריק רובין, לעבוד יחד. התוצאה היא מוזיקה שלא מביישת את נעוריה של הלהקה, שהאמת? מעולם לא הייתה באמת רעה.

Lana Del Ray

היא כל כך לא אמיתית, כל כך מזויפת, תוצר של מערכת מוזיקלית, מסחרית קפיטליסטית שנועדה לחזות את טעם הצרכנים. מוצר צריכה, פלסטיק חסר נשמה עם יכולות בימתיות מביכות ועדיין… סעמק היא טובה!

אני מודה שבשלב יחסית מוקדם של הקריירה שלה נטשתי את לנה דל ריי, אבל מדי פעם אני מגניב כמה האזנות לאלבום הבכורה המעולה. אני מכיר לא מעט חובבי מוזיקה אניני טעם שנהנים להקשיב לה. האמת? אני יכול להבין מדוע.
פאקינג מעולה! לנה דל ריי Norman Fucking Rockwell ביקורת אלבום>>

באנר מועדון תרבות

The Cranberries

כשלימדתי גיטרה, השירים הראשונים שהייתי מלמד את התלמידים שלי היו של הקרנבריז. מכאן תסיקו לבד את רמתה המוזיקלית של הלהקה האירית.

אולי זו הנוסטלגיה, אולי זה חסד הנעורים שאנו שומרים להם על כמה אלבומים לא רעים בכלל (אני נשבע לכם שאפשר היה למצוא את No Need to Argue בכל בית בישראל בשנות ה-90), אבל איכשהו המוזיקה של "החמוציות" (כן, זה השם הכי גרוע בהיסטוריה של המוזיקה), תמיד מלווה אותנו שם ברקע, בטח בישראל כאן הם נורא פופולריים ואפילו הופיעו פה.

הקרנבריז הם מסוג הלהקות הללו שתמיד תזמזמו את השיר שלהם כאשר הוא יתנגן ברדיו ותמיד תגניבו איזה שיר או שניים שלהם ביו טיוב סתם כי בא לכם לשמוע אותם.
"כשאת אינך"- פרידה מדולורס או'ריורדן סולנית הקרנבריז>>

A-Ha

בין אם אתם חובבי אייטיז או לא, יש להקות שפשוט כיף להאזין להם כל פעם מחדש וא-הא היא אחת מהם.

מעבר לתקופת השיא שלהם באייטיז שהייתה מלאה בשירים טובים ואלבומים מפתיעים באיכותם (נשבע לכם), שני אלבומי הקאמבק שלהם Minor Earth Major Sky מ-שנת 2000 ו- Lifelines מ- 2002, הן פשוט יצירות פופ נפלאות שאני תמיד נהנה אליהם.ן כל פעם מחדש.

Savage Garden

מהדאנס האירופאי דרך הפופ האמריקני ועד להקות הבנים והבנות שהשתלטו על העולם, הניינטיז היו גן עדן לחובבי פופ. בין כל ההרכבים המתקתקים התבלטה מדי פעם להקת פופ שנשמעה בכלל לא רע ו- Savage Garden האוסטרליים הייתה כזאת.

אלבומם הראשון של הצמד האוסטרלי משנת 1997 הוא יציאת פופ מלאת אנרגיות עם להיטים שנחרשים עד היום ברדיו. מבחינת טקסים הלהקה אולי לא הייתה רחוקה משאר שירי הפופ שבסביבה, אבל הסאונד שלהם היה הרבה יותר רענן, מעניין וייחודי. אולי בגלל זה עד היום נחמד להיזכר בהם.

Travis

לפני שטראוויס הפכו מעיקים מנשוא תתפלאו לשמוע שהיו להם כמה יציאות לא רעות בכלל. בראשן, אלבומם השני והנפלא בהפקתו של נייג'ל גודריך (רדיוהד, בק ועוד…), The Man Who.

אז קולו הבכייני של פראן היילי לחלוטין יכול לעצבן ויש להם לא מעט שירים שפשוט נשמעים אותו דבר אבל עדיין ביום חורף קר, תודו שפשוט כיף לכם לשמוע את Why Does it Always Rain On Me.
האלבום שבזכותו קולדפליי הצליחו- על The Man Who של טראוויס>>

Blink 182

בעבר כתבתי כאן על בלינק 182 ועל אלבומם המשובח, Blink 182 מ-2003. בשל הטקסטים הרדודים שאפיינו אותם במשך רוב הקריירה וז'אנר הפאנק-פופ אליו הם משתייכים, בלינק מעולם לא זכו להערכת המבקרים ולא תמיד בצדק.

עשרות אמני פאנק-פופ גדלו על ברכיהם של השלישייה מקליפורניה, עשרות גיטריסטים עשו את צעדיהם הראשונים על רקע השירים הכיפיים של הלהקה והשפעות הסאונד שלה ניכרות עד היום.

אז נכון, הם לא מתאימים לכל מצב רוח אבל מדי פעם תמיד נחמד לגלוש על גלי הנוסטלגיה וליהנות ממוזיקה שבבסיס שלה היא פשוט כיפית.

פיל קולינס

כנראה הגילטי פלז'ר הגדול ביותר. המוזיקאי שכולם אוהבים לשנוא עשה בחייו יותר מרוב האמנים בהיסטוריה אבל זה לא עוזר לו לקבל חסד נעורים או הכרה אמנותית. הרבה אנשים אוהבים את המוזיקה של קולינס אבל רק מעטים יודו בכך.

מאז שהפך את ג'נסיס ללהקת פופ, ניגן עם כל מה שזז ומעל הכל שחרר בלדות בכייניות אחת אחרי השניה שכולן הפכו ללהיטי ענק, הפך קולינס לשק חבטות שגרם לו אפילו לנטוש את ארץ מולדתו.

אבל האמת היא, שאם מתנתקים לרגע מהביקורות הארסיות להחריד עליו, אין בכלל ספק שמדובר במוזיקאי בחסד עליון שלמרות שניתב את יכולותיו למחוזות השמאלץ והבנאליות, כולנו תמיד מגניבים איזה האזנה לאחת מהקלאסיקות שלו.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

10-%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%99-%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%98%d7%99-%d7%a4%d7%9c%d7%96%d7%a8

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני