תסמונת האלבום השני: 10 אלבומים שניים מדהימים

אומרים שאלבומים שניים נוטים לאכזב. אפילו יש לזה שם: "תסמונת האלבום השני". אז הנה 10 אלבומים שניים שדווקא מוכיחים את ההפך.

Muse- Origin of Symmetry

אלבום הבכורה של מיוז, Showbiz, היה אמיץ ונפלא בזכות עצמו, אבל רק ב- Origin of Symmetry הדנ"א של השלישייה מטיינמות' התגבש באמת לכדי יצירה אחת שלמה ומפעימה ביופיה.

הבס הדומיננטי, הטקסטים החדים, קולו האדיר של מת'יו בלאמי, הכל התחבר בסינרגיה אחת לכדי אלבום שיקפיץ את מיוז למעמד של אחת מלהקות הרוק הגדולות של דורנו. וגם, הוא מכיל את Citizen Erased שזה השיר הכי טוב של ההרכב, אז מה עוד צריך?

כשהמוזות בועטות: 15 שנה ל- Absolution של מיוז>>

Oasis- (What's the Story) Morning Glory

אלבום הבכורה של אואזיס, Definitely Maybe, היה קולם של מעמד הפועלים המדוכא שרק רוצה לברוח מחיי היום יום האפורים לכדורגל, לסיגריות ולחלומות על סקס, סמים ורוקנ'רול. אבל ב- Whats the Story הלהקה ממנצ'סטר כבר הפכה לקולו של דור שלם.

שום פס קול של שנות התשעים לא יהיה שלם בלי לפחות אחד מלהיטים הנצחיים שקיימים באלבום הזה. Some Might Say, Don't Look Back in Anger, Wonderwall, Champagne Supernova עם פול וולר על הגיטרה ומעל כולם בעיני Cast No Shadow המרגש שנכתב על ריצ'רד אשקרופט. תעשו Shuffle ותיפלו על שיר שאתם מכירים בוודאות. כמאמר הקלישאה של אואזיס עצמם המציאו, האלבום הזה יחיה לנצח.
20 שנה ל- Whats the Story Morning Glory של אואזיס>>

Bon Iver- Bon Iver

עם לב שבור ובעיצומו של משבר חיים רציני, נכנס ב- 2007 ג'סטין ורנון לבקתה של אביו בויסקונסין המושלגת ויצא ממנה עם יצירת המופת For Emma Forever Ago.

האלבום שהיווה את קרש הקפיצה עבור ורנון ולהקתו, בון איבר, הוקלט במינימום אמצעים ומבוסס רובו ככולו על הגיטרה האקוסטית של ורנון, מה שאי אפשר לומר על האלבום השני של ההרכב.

Bon Iver שיצא ב- 2011 הוא יצירת מופת שמצליחה להעלות את הסאונד הבסיסי והנטורלי של ההרכב בכמה רמות בעזרת עיבודים מפעימים, כלי נשיפה קסומים וטונות של רגש.

באלבום לוקח אותנו ורנון למסע במשעולי נפשו המיוסרת דרך מקומות אמיתיים ובדויים המייצגים רגשות אנושיים, מה שהופך את האלבום הזה לאחד המרגשים ביותר אי פעם. לא סתם בחרתי בו במקום השני ברשימת 50 אלבומי העשור שלי. לפעמים שלמות היא לא מילה גסה.
קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver>>

Nirvana- Nevermind

האלבום השני של נירוונה הפך להיות כל כך ענק עד שיש אנשים שעוד בטוחים שזה אלבום הבכורה של הלהקה.

אבל האמת היא שאלבום הבכורה של נירוונה, Bleach, יצא כבר כבר ב- 1989 תחת הלייבל Sub Pop. רק כאשר חתמה השלישייה מסיאטל בענקית Geffen והוצמד לה המפיק בוץ' ויג (גארבג'), הפכה הלהקה לסנסציה עם Nevermind.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

רבים ראו בצעד הזה "התמסחרות" מצידה של נושאת דגל הגראנג' ותרבות האלטרנטיב, אבל מה לעשות שמוזיקה טובה היא פשוט מוזיקה טובה וב- Nevermind יש שפע ממנה.

כמעט 30 שנה עברו מאז יצא האלבום השני של נירוונה והוא עדיין מלא זעם ויופי בדיוק כמו ביום שהוא יצא. קלאסיקות לא מתות, הן רק נשמעות טוב יותר.
עדיין מריח כמו רוח נעוים: 25 שנה ל- Nevermind של נירוונה>>

Bob Dylan- The Freewheelin’ Bob Dylan

שניה לפני שהוא מאמץ את הגיטרה החשמלית ומצטרף למהפכת הרוק, שיחרר במרץ 1963 בוב דילן את אלבומו השני והמונומנטלי The Freewheelin’ Bob Dylan.

האלבום יהפוך את דילן מ"עוד זמר פולק" לקולו של דור בזכות שירים נצחיים כמו: A Hard Rain's a-Gonna Fall Masters of War, Girl from the North Country, Blowin' in the Wind ועוד רבים אחרים. בעיני לפחות, מדובר באלבום הטוב ביותר של היהודי הצנום ששינה את העולם.

New Order – Power Corruption And Lies

המבקרים שחטו את האלבום הראשון של ניו אורדר לאחר שאיאן קרטיס התאבד ולקח את ג'וי דוויז'ן איתו לקבר. הם ראו בו ניסיון כושל לשחזר את הצליל של אותו הרכב מיתולוגי.

אבל אחרי שנתיים של כתיבה, הופעות והרבה מסיבות בניו יורק, המציאו את עצמם ניו אורדר מחדש כלהקהת "דאנס-רוק" פורצת דרך שהשפיעה ברבות השנים על דורות של מוזיקאים.

באופן אישי אני לא חושב ש- Power Corruption And Lies הוא אלבומם הטוב ביותר של ניו אורדר, אבל הוא בהחלט החשוב ביותר בהתפתחות של ההרכב ושל המוזיקה האלקטרונית בכלל.

Radiohead- The Bends

באווירה הכללית של 1993, Pablo Honey לא הרגיש חריג במיוחד. הוא השתלב היטב בזרם הבריטפופ ולהקות הרוק החדשות שזכו ל- 15דקות התהילה שלהן. אבל The Bends היה גייים צ'יינג'ר.

העיבודים הפכו מעניינים יותר, ההפקה עשירה יותר ואפילו ניצנים אלקטרוניים שיהפכו את רדיוהד למה שהיא היום אפשר כבר לשמוע באלבום הנפלא הזה.

באנר מועדון תרבות

The Bends גם מכיל כמה מהקלאסיקות הגדולות של ההרכב כמו Fake Plastic Trees, Just, Street Spirit, The Bends, High and Dry, My Iron Lung והשיר ששובר לי את הלב בכל פעם מחדש, Bullet Proof… I Wish I Was.
אני עדיין אוהב יותר את OK Computer אבל פאק איזה אלבום אדיר זה The Bends!

The Killers- Sam's Town

המקרה של Sam's Town הוא שונה משאר האלבומים כאן מכיוון שבצאתו הוא ספג ביקורת קשה על כך שאינו עומד בסטנדרטים של אחיו הגדול, Hot Fuss, שיצא שנתיים לפניו. אבל כמובן שמדובר בקשקוש מוחלט כי אין ספק שמדובר באלבום מעולה. קוראי מגזין ה"רולינג סטון" אפילו דירגו אותו בראש רשימת 20 האלבומים הלא מספיק מוערכים של העשור.

אלבומם השני של הקילרז מביא לכדי שלמות את הנוסחה הכוללת המון דיסטורשן לצד סינתיסייזרים שברנדון פלאוורס כל כך אוהב. הגיע הזמן לעשות קצת כבוד לאלבום הבאמת נפלא הזה.
תסמונה האלבום השני? עשור ל- Sam's Town של הקילרס>>

Pixies- Doolittle

הנה רק חלק קטן מהשירים שמופיעים באלבומם השני והאדיר של פיקסיז: Debaser, Hey, Here Comes Your Man, Monkey Gone to Heaven, Wave of Mutilation, אפילו La La Love You שאני פשוט משוגע עליו נמצא שם. תגידו? מה צריך יותר מזה?

בזמן אמת הפיקסיז לא מילאו איצטדיונים (בלשון המעטה) אבל בכל זאת הם אחד ההרכבים שהשפיעו הכי הרבה על המוזיקה האלטרנטיבית ובכלל (רק תשאלו את נירוונה).

דוליטל היה ונשאר אלבום מונומנטלי עם אנרגיות שיא, טירוף, כיף וזעם נעורים שמצליח להרעיד ולצמרר אותי בכל פעם מחדש. אלבום פשוט ענק.

Foo Fighters- The Colour and the Shape

בעוד שאלבום הבכורה של הפו פייטרס היה בעיקר מאמץ סולו של דייב גרוהל, The Colour and the Shape כבר נשמע יותר כמו להקה מגובשת (על אף שגרוהל נשאר כמובן במושב הנהג).

עם טקסטים אינטרוספקטיביים יותר שכתב גרוהול בעקבות גרושיו מהצלמת ג'ניפר יאנגבלד ועיבודים נגישים יותר, The Colour and the Shape העיף את הלהקה לגבהים חדשים של הצלחה וסלל את דרכה להיות אחת המשפיעות בעשרים השנים האחרונות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

 

תסמונת האלבום השני? עשור ל- Sam's Town של הקילרז

הקילרז חוגגים 10 לאלבומם השני והמושמץ, Sam's Town בהוצאת וניל מחודשת. עשור אחרי, האם עדיין מדובר באלבום אשר קבר את הקריירה שלהם עוד לפני שהחלה?

לרגע קצרצר בהיסטוריה, הקילרז היו הדבר הכי לוהט שיש לרוק האמריקני להציע. אלבום הבכורה שלהם, Hot Fuss, מ-2004, שילב באלגנטיות בין רוק האיצטדיונים האמריקאי לצלילי הסינתסייזרים של הניאו-רומנטיים משנות ה-80 (בכל זאת מדובר בלהקה שקיבלה את ההשראה לשמה  מקליפ של New Order).

יחד עם להקות כמו The Strokes, Yeah Yeah Yeahs, The White Stripes ואחרות שהביאו להתפוצצות מחודשת של הרוק האמריקאי בתחילת שנות ה-2000, גם הקילרז כבשו את ראשי המצעדים, מכרו לא מעט אלבומים וזכו לשבחי המבקרים. אבל אז יצא Sam's Town…

אם Hot Fuss סימן את הקילרז כדבר הכי נכון בסביבה, אז Sam's Town, אלבומם השני של הרביעייה מנבדה הושמץ כמי שלא עמד בציפיות. ההנחה הגורסת לגביו הייתה שהלהקה התפזרה לכל מני כיוונים ואיבדה את הדרך. אז לכבוד חגיגת העשור של Sam's Town וההוצאה המחודשת על גבי תקליט לה הוא זכה, החלטתי לתת צ'אנס נוסף לאלבום והאמת? שהוא לא כזה רע.

ב- Sam's Town הסאונד פומפוזי של הקילרז מקבל משנה תוקף. הגיטרות רועשות יותר, הסינתיסייזרים נוכחים יותר והטקסטים (מעט) קודרים יותר. אבל האמת היא שלמרות כל אלו אין כזה הבדל בין Sam's Town לקודמו- Hot Fuss. אותה גברת רק קצת יותר נותנת בראש. אם אהבתם את הקילרז בסיבוב הראשון שלהם, לא כל כך ברור לי מדוע לשנוא אותם בסיבוב השני?

בנוסף לזה, אם ניקח אחד אחד את השירים ב- Sam's Town, נגלה שיש שם כמה פנינים שלא נופלות מרוב שירי הפופ והרוק שיצאו בעשר השנים האחרונים. הפתיח העצמתי עם שיר הנושא, When You Were Young ההימנוני, For Reasons Unknown הגילטי פלז'רי ו- Read My Mind האייטיזי, כולם שירי פופ מעולים. בין כל הסינגלים מתחבאים להם גם כמה שירים שהם ממש רחוקים מלהיות פילרים, My List ו- Why Do I Keep Counting שסוגר את האלבום, הם שתי דוגמאות טובות.

אם כבר, הדבר היחיד שמתגלה ביתר שאת באלבומה השני של הקילרז היא העובדה שמדובר בלהקת פופ המושתתת על יסודות פופיים של להקות כמו Pet Shop Boys (שמיקססו את Read My Mind ושפלאוורס שיתף איתם פעולה לא מעט) ו- New Order הרבה, יותר מאשר על כל אמן רוק אחר. למבקרי המוזיקה, הנוטים בדרך כלל לכיוון הרוק (בעיקר מבקרים אמריקאיים), היה כנראה קשה עם העניין הזה ולכן לא מפתיע הביקורות באירופה היו הרבה יותר מפרגנות מאלה בארה"ב. באופן מסורתי אירופה מחבקת יותר סאונד "פופי" מאשר בארה"ב.

גם כששמעתי אותו בזמן אמת, מהר מאוד הבנתי שלא מדובר ביצירה מפעימה, עמוקה מדי ובטח שלא מאתגרת. אבל מפה ועד שק החבטות שנהיה ממנו, המרחק הוא רחוק. מדובר באלבום פופ-רוק שמתאים לזמנים אופטימיים, בדרך למסיבה למשל או סתם בשביל לנקות את הראש. רוצים לקרוע את הקילרז? אל תלכו רחוק  מדי. פשוט תשמעו את האלבום השלישי שלהם, Day & Age.

בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים, נבחר Sams' Town כאלבום הכי פחות מוערך שלא בצדק על ידי קוראי הרולינג סטון והאמת? יש בזה משהו. מדובר באלבום פופ מהנה, עשוי טוב ולגמרי שווה האזנה.

אהבתם? רוצים להגיב? לקרוא עוד? תנו לייק לעמוד בפייסבוק >>

the-killers-sams-town-album-cover-620x413.jpg