עדיין מריח כמו רוח נעורים: 25 שנה ל-Nevermind של נירוונה

ניכור, מרדנות, אהבה, חברות… Nevermind נוגע בכל הנושאים שלעד יעסיקו את בני הנוער ולכן הוא גם תמיד ישאר רלוונטי. 25 שנה אחרי, האלבום הזה עדיין מריח כמו רוח נעורים.

ציון המועדון: ★★★★★

כש- Nevermind יצא הייתי רק בן 6. צעיר מדי בכדי להרגיש את הדף הפיצוץ של מהפכת הגראנג', ילד מדי בכדי להבין על מה כל הרעש הזה שמגיע מסיאטל. האמת היא שגם לא ממש גדלתי על המהפכה האלטרנטיבית שסחפה את העולם במחצית הראשונה של שנות התשעים. בזכות אחי הגדול התחנכתי על ברכי 'פינק פלויד', 'הקיור', 'גאנז אנד רוזס', 'אואזיס' ואחרים.

כנראה זו גם הסיבה שבגללה המוזיקה של השלישייה מאברדין וושינגטון (לא, הם לא מסיאטל) תמיד עברה מעלי. זה לא שהיא לא הייתה טובה או שלא האזנתי ל-Nevermind עשרות פעמים. אבל איכשהו, במשך המון שנים, האלבום הזה לא נגע בי כמו ש"אמור" היה לנגוע בי על פי כל המצעדים, הביקורות, הסרטים הדוקומנטריים והאגדה שהפך להיות.

באנר מועדון תרבות

שנים שניגנתי את Smells Like Teen Spirit, את Come as You Are ואחרים, אבל זה היה כאילו על אוטומט, משהו שאתה חייב להכיר ולנגן. בניגוד לתינוק שעל העטיפה האייקונית שלו, אני מעולם לא צללתי אל תוך Nevermind בניסיון אמיתי להבין מה יש בו.

אבל כל זה השתנה ברגע שהתחלתי לחוות אותו מחדש. אבל הפעם לא דרך העיניים שלי, אלא דרך העיניים של בני נוער אחרים.

עדיין מריח כמו רוח נעורים…

עם תחילת לימודי בבית הספר 'רימון' מיד אחרי הצבא, התחלתי להעביר גם שיעורי גיטרה. מהר מאוד גיליתי שיש פלייליסט די קבוע של שירים שכל הגיטריסטים הצעירים שעברו דרכי חלמו לנגן. בין היתר היו שם 'גרין דיי', 'פינק פלויד', 'לד זפלין', 'הביטלס' וכמובן, 'נירוונה'.

מכיוון שמורה לגיטרה הוא קודם כל פסיכולוג ורק אז מורה, שמעתי המון הסיפורים, הרהורים, חששות וחוויות השמורות רק לאלה החווים על בשרם את גיל ההתבגרות המבלבל. כך, למרות שלא הייתי שם בזמן אמת, האינטארקציה עם תלמידי הגיטרה שלי גרמה לי להתבגר מחדש עם Nevermind ולהבין אותו כמו שלא הבנתי מעולם.

אם תרצו חוויתי התפרצות נעורים מחודשת הפעם  דרך עיניהם של עשרות בני נוער ומתבגרים מרדנים שרק רצו להתפוצץ על העולם עם גיטרה ביד. בפעם הראשונה בחיי הבנתי באמת מה הופך את Nevermind לאלבום אלמותי.

"אני גרוע במה שאני הכי טוב בו…"

עוד מימיו הראשונים, סוד ההצלחה של הרוקנ'רול היה נעוץ בעובדה שהוא פנה בעיקר לבני נוער. למעשה, לפני פריצתו בשנות ה-50, לא היה בכלל שוק כזה שנקרא 'בני נוער'. הסגנון החדש, הבועט והסקסי היה אנטיתזה לעולם המבוגרים הממסדי והמיושן והתאים כמו כפפה ליד עבור צעירי אמריקה ובריטניה שבדיוק נכנסו לגיל ההתבגרות- גיל בו הם מחפשים משמעות לחייהם ובעיקר דרך למרוד במוסכמות.

האפקט הזה הוא שהטעין לעד את הרוקנ'רול במשמעויות החתרניות שמלוות אותו עד היום, ולפסקול המושלם עבור צעירי העולם.

כמו עשרות אלבומים לפניו, גם Nevermind פונה לבני הנוער ולמרכיב האנטי קונפורמי שבהם. אבל ההבדל הוא שבעוד אלבומים אחרים מדברים על בני הנוער, Nevermind מדבר אל בני הנוער. אם להיות קצת פחות פיוטי, Nevermind הוא אלבום שמסתכל לבני הנוער בלבן של העין ועוסק בכל מה שמעניין אותם.

באנר מועדון תרבות

כך למשל, Smells Like Teen Spirit הוא המנון האאוטסיידרים המושלם. Breed הוא מחאה כנגד ההתברגנות, מוסד הנישואין וכל מה שמצופה מהצעיר הממוצע להיות כשיגדל. Come as You Are הוא שיר על צביעות ועל האופן בו אנשים מצפים ממך להתנהג. Lithium הוא שיר על תיעוב עצמי, ואם עדיין לא קלטתם את הנקודה אז אפשר למצוא כאן את כל הנושאים עליהם כותבים בני נוער ביומנים שלהם לפני השינה (או בסטטוס של 90 תווים בעידן הנוכחי).

דוברו של דור ה-X

כל שיר ב-Nevermind הוא חץ מדויק אל תוך ליבם של בני הנוער. אך זה בלבד לא היה מבטיח לאלבום חיי נצח. מה שכן סייע בכך הוא דמותו הכריזמטית להחריד של קורט קוביין שהפך בעל כורחו לגיבור (או אנטי גיבור, תלוי איך מסתכלים על זה) עבור אותו דור של צעירים.

בכדי שיצירה תצליח בקנה מידה כל כך גדול כמו שהצליח Nevermind, חייב להיות בה מרכיב אותנטי, ואין אדם אותנטי יותר שידבר לבני הנוער בגובה העיניים מאשר קורט קוביין- הילד הדחוי שבא ממשפחה מפורקת, סבל מהצקות, התמכרות לסמים, דיכאון ושהשיא שלו בחיים היה כשחזר לעבוד כשרת בבית הספר בו למד (השפלה שצילקה אותו לעד וזכתה למחווה בקליפ ל-Smells Like Teen Spirit).

אם יש יוצר שמכיר את נפשו המיוסרת של בן הנוער הממוצע הרי זהו קוביין שבמיומנות מופלאה וטונות של הזדהות ורגישות, שר לצעירי העולם בדיוק את מה שהם הרגישו. 25 שנים אחרי, זה עדיין עובד.

"היום מצאתי את החברים שלי, הם בתוך ראשי…"

Nevermind הוא לא אלבום פורץ דרך, הוא לא האלבום הכי טוב בכל הזמנים ולעזאזל הוא אפילו לא האלבום הכי טוב בניינטיז. אבל הוא כן אלבום נצחי כי הוא נוגע בנושאים שליד יעסיקו את בני הנוער…

אלבום שהביא מוזיקה אלטרנטיבית למיינסטרים (לא דבר מובן מאליו) וכן הביא לאחת ממהפכות הרוק הגדולות  שידענו מאז שנות ה-50.

להקות אחרות שהגיעו בעקבות נירוונה כמו 'פרל ג'אם', 'סמשינג פאמפקינס', 'סאונדגארדן' ואחרות, חבות ל-Nevermind וקורט קוביין לא רק את ההצלחה שלהן, אלא את החשיבות שמתלווה אליהן כמי שהמשיכו את מהפכת הגראנג' והמשיכו להביע את קולם של הצעירים.

25 שנה לאחר צאתו,  Nevermind ממשיך להיות פסקול ההתבגרות המושלם של כל כך הרבה צעירים מסביב לעולם. 25 שנה אחרי, Nevermind ממשיך להיות רלוונטי עבור כל מי שחווה את גיל ההתבגרות. 25 אחרי, Nevermind הוא עדיין קולו של דור.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

nevermindבאנר מועדון תרבות

15 שירים קלאסיים מאוסים שכבר אי אפשר לשמוע

יש לא מעט שירים שבאיזשהו שלב בחיים שלנו אהבנו בטירוף אבל עם הזמן הם נמאסו עלינו, או יותר נכון המאיסו את עצמם עלינו בגל עשרות פעמים ששמענו אותם בכל חור. אז קבלו את 15 הכי חרושים וטחונים שכבר לגמרי נמאס לשמוע אותם.

15. Red Hot Chili Peppers- Californication

הפלפלים החריפים הם ללא ספק אחת הלהקות האהובות בארץ ואפשר להבין למה. המוזיקה הפאנקית והמעולה שלהם תמיד דיברה לכל מתבגר שאי פעם חלם להחזיק גיטרה ולנגן בפני מיליון אנשים ללא חולצה ועם גרב על הזין.

אבל בתחילת שנות ה-2000 אי אפשר היה לברוח מהם ומהאלבום הסופר מצליח שלהם, Californcation. שלא תבינו לא נכון, מדובר באלבום מעולה, אבל מאז שיצא, שיר הנושא שלו נטחן ללא היכר והפך להיות אחד השירים המאוסים ביותר שיצא לי לשמוע, בטח ובטח הכי מאוס של הלהקה.

העובדה שהוא נבחר בישראל כשיר העשור של שנות האלפיים, לא ממש עזרה לו להישאר כיף. ובכל מקרה, עדיין יש להם בערך 100 שירים יותר טובים ממנו.

14. The Eagles- Hotel California

מכירים עוד שיר של האיגלס? קחו שניה… לא? OK אולי זו הסיבה שהשיר הזה כל כך מאוס. או אולי זה סולו הגיטרות (הבאמת נפלא) ששמעתם כבר 500,000 פעם בשנה האחרונה. השיר הזה נטחן כבר 40 שנה בכל תחנת רדיו שמכבדת את עצמה ומנוגן על ידי כל תלמיד גיטרה מתחיל, מתכון בטוח להמאסה מהירה של קלאסיקה. חבל.

13. 2Pac- Changes

הייתי בן 13 כשיצא Changes של טופאק שאקור ועד היום אני זוכר שתוך ימים מיציאתו, כל התלמידים בשכבה החלו ללבוש מכנסי X-BOY ענקיים, לצעוק "יו יו יו" ולהתנהג כאילו הם יצאו עכשיו מהגטו של קומפטון.

אין ספק שהתרומה של Changes והחשיפה שהוא העניק גם לטופאק וגם למוזיקה השחורה באופן כללי הייתה ענקית. הבעיה היא שעד היום הוא נשאר אחד השירים הכי חרושים בז'אנר וכזה אשר ולקח את הגנגסטראפ למחוזות הפופ בצורה כזאת שרידדה את המסר שלו. למרות המעמד ההיסטורי המכובד שלו, עדיין מדובר בשיר שעם כל האזנה והאזנה רק הופך מעיק ומציק יותר.

12. Police- Roxenne

למרות ששחרר בקריירה שלו לא מעט שירי מופת, אני מודה שמעולם לא אהבתי יותר מדי את סטינג. הוא תמיד נתפס בעיני כטרחן יהיר ומתנשא, בדיוק כמו 'רוקסן'. עשרות הרפרנסים התרבותיים להם הוא זכה (כן, שיר על זונה איזה קטע), והעובדה שהוא תמיד מתנגן בכל פאב או מסיבה שתכנסו אליהם, הצליחו להמאיס אותו לעולמי עד.

תוסיפו לכך את העובדה שמדובר בשיר לגמרי בינוני ואת הצרחות המעיקות של סטינג בבתים, והרי לכם שיר שהוא גם מוקצה מחמת מיאוס וגם אוברייטד בצורה קיצונית.

11. Bon Jovi- Always

במחצית הראשונה של שנות התשעים, בון ג'ובי היה הגבר הכי לוהט בסביבה וכל להיט שלו ושל הלהקה מלאת האגו שלו, כבש את פסגות המצעדים בכל העולם. לא שונה מהם היה השיר Always שהפך בישראל לשיר הסלואו הרשמי של תלמידי ותלמידות כיתות ו' במסיבות מקלט.

אחרי טירוף הגראנג' ומנת יתר של גברים מסוקסים בחולצות פלנל, לרגע קצר ב-1994 היה נחמד להאזין לשיר האהבה הקיטשי הזה, אבל היום, אין מצב לשמוע אותו מבלי להצטייד בשקית הקאה.

באנר מועדון תרבות

10. Pink Floyd- Money

גילוי נאות, אני מעריץ ענק של פינק פלויד. אני חושב שמדובר בחלוצים מוזיקליים אמיתיים ובאחת הלהקות הגדולות אי פעם. אבל גם לי יש גבול. והוא עובר בכמות הפעמים הבלתי אפשרית שניתן לשמוע את Money.

אני מאשים את כל תוכניות הכלכלה בטלוויזיה וברדיו שבמהלך השנים טחנו את הפתיח עם הכסף המרשרש והמטבעות. האמת היא שאני מדלג עליו כבר שנים ומתנחם בעובדה שאחריו ב- Dark Side of the Moon תמיד מגיע Us and Them.

באנר מועדון תרבות

9. Beatles- Help

על הגאוניות של הביטלס ואינספור הקלאסיקות שהם העניקו לעולם אין ממש צורך להרחיב. אבל גם להם יש כמה שירים שנטחנו קצת יותר מדי (מי אמר Here Comes the Sun?).

עוד אחד שנטחן בטירוף הוא כמובן Help. מדובר בשיר של הביטלס שכולם מכירים, עילאיים ומתנשאים בינוניים וסבירים, קטנים וגדולים, ממש כולם. אולי זו הסיבה שאין מצב לעבור שבוע מבלי לשמוע את השיר בוקע מאיזה רמקול, סרטון פרסומת או סתם מפיו של הבחור השבוז לידך בעבודה ביום ראשון. בקיצור, מיצינו את השיר הזה ממזמן.

8. Bob Dylan- Knocking on Heaven's Door

אולי זו הגרסה של גאנז אנד רוזס, אולי גרסאת הרגאיי המזעזעת של קלפטון, אולי זאת של אבריל לאבין (נשבע לכם) או אולי בכלל זאת של מאיר אריאל שגרמו לכל מי שיש לו אזניים לתעב את השיר הזה.

על כל פנים, אין ספק שזה אחד מהשירים הכי מאוסים בתולדות המוזיקה בזכות אינספור גרסאות הכיסוי שנעשו לו. אני מציע שניתן לשיר הזה כמה שנים של מנוחה ואז נוציא אותו מהבוידעם ונחליט אם לתת לו עוד צ'אנס.

7. Aerosmith- I don't wanna miss a thing

הבלדה הזאת, מתוך שובר הקופות "ארמגדון" הייתה להיט היסטרי ב-1998. למעשה, מדובר בלהיט כל כך גדול שלא ברור אם הסרט קידם את השיר או שהשיר קידם את הסרט.

בכל מקרה מדובר בקטע קיטשי להחריד שנחמד אולי לשמוע אותו כשאתה בן 15 וקונה לחברה שלך שרשרת חצי לב, אבל הוא לא שומר בשום צורה על הרלוונטיות שלו ככל שאתה מתבגר. גם העובדה שבקליפ סטיבן טיילור, כאילו שר את השיר לביתו, שמשחקת בסרט, ליב טיילור, הופכת את הכל לעיסה הוליוודית מאוסה שנראית היום מביכה מאי פעם.

6. Oasis- Wonderwall

אואזיס היא אחת הלהקות הכי אהובות עלי. למעשה,  What's the Story היה האלבום הראשון שקניתי אי שם בגיל 10. ועדיין, אפילו אני לא מסוגל לשמוע את השיר הזה יותר.

למעלה משני עשורים לאחר שיצא לראשונה הוא ממשיך באופן קוסמי להתנגן כאילו הוא שוחרר ממש אתמול. נכון, זו כוחה של קלאסיקה אמיתית אבל בואו נעשה טובה וניתן לה לנוח איזה שנה שנתיים ומי יודע? אולי אפילו נתגעגע קצת.

5. Queen- Bohamian Raphsody

בסדר בסדר תנשמו… אבל בואו נודה באמת והיא שלמרות שהשיר הזה באמת אדיר, מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת היה בא לכם לשמוע אותו מרצונכם החופשי? לא תפסתם אותו ברדיו והגברתם, אלא ממש לחצתם פליי בשביל לשמוע אותו.

האמת היא שמאז שהסרט על פרדי מרקורי יצא בשנה שעברה, גם אם בא לכם לשמוע את Bohamian Raphsody לא תצטרכו להתאמץ יותר מדי כי הוא בכל מקום! מסרטים סוג ג' דרך תוכניות טלוויזיה, רדיו, פרומואים וכו', הרפסודיה של קווין שטה לכל מקום, וכן, זה מעצבן ומאוס! יש לקווין ולפרדי מרקורי מספיק שירים אחרים לחרוש עליהם. אפשר להתקדם.

4. R.E.M- Losing My Religion

מי שמכיר את אר.אי.אם יודע שיש להם עשרות שירים שעולים עשרות מונים על Losing My Religion. אבל עם השתלטות הלהקות האלטרנטיביות מהאייטיז על המיינסטרים בניינטיז, השיר הזה היה במקום הנכון ובזמן הנכון והחפירה החלה.

גם העובדה שהשיר הוא שיר אהבה די סטנרטי ואין לו שום הקשר דתי, לא מוסיפה לו הילת מיסתורין או איכות מסוימת ששווה להאזין לו בגללה במשך 30 שנה. סך הכל שיר די סטנדרטי. אגב אתם מוזמנים לקרוא על עוד שירים עם משמעות שונה לחלוטין מזו שחשבתם

3. Led Zeppelin- Stairway to Heaven

אולי זה בגלל שכל ילד שתופס גיטרה בפעם הראשונה בחייו מנסה לנגן אותו ואולי זה בגלל שמשמיעים אותו ללא הפסקה לפחות פעם ביום באיזשהו מקום. בשורה התחתונה, עד כמה שהשיר הזה טוב, ושלא יהיה ספק הוא פאקינג טוב, כבר ממש קשה לשמוע אותו.

יש מצב שזה השיר הכי חרוש ברשימה ולמרות הסולו של ג'ימי והשירה השמיימית רוברט, יש דברים שצריך לתת להם לנוח ו- Stairway to Heaven הוא אחד מהם.

2. Deep Purple- Smoke on the Water

אז נכון, מדובר באחד הריפים הגדולים (אם לא הגדול) בתולדות הרוק, אבל ראבק, באמת שבלתי אפשרי לשמוע אותו יותר. אפילו חובבי הרוק האדוקים ביותר יודו שהיוכלת שלהם להקשיב לשיר הזה הגיעה למיצוי בערך בגיל 12. שיר נחמד, ריף אדיר, אבל בואו, יש שירים טובים מזה.

1. Metallica- Nothing Else Matters

ללא ספק, הלהיט הכי מאוס בהיסטוריה. שוב, שיר טוב והכל, אבל כזה שמיצה את עצמו כבר לפני אלפי השמעות.

הלהיט ההיסטרי הזה אמנם הביא את מטאליקה להמונים אבל הוא לא מייצג בשום צורה את הרוח של הלהקה. מדובר בקלישאת רוק לבני 14 פלוס שלא ברור איך הצליחה להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים ועדיין להתנגן ללא הפסקה בכל פעם בהקשרים של רוק, גיטרות, ניינטיז ועוד.

וגם, הקטע הזה שכל שמוק תופס גיטרה ומתחיל לפרוט את הפתיחה של השיר הוא ללא ספק מהרגעים הכי מייגעים שיצא לכל אדם, לא רק נגני גיטרה, לחוות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Slashtrioעשו 

באנר מועדון תרבות