15 שירים מבאסים שהורסים אלבומים מושלמים

נכון, המונח "אלבום" כבר כמעט וחלף מהעולם לטובת סינגלים דיגיטליים וסרטוני יוטיוב, אבל מאובן שכמוני ממשיך לראות באלבום (כיצירה ולא כפורמט פיזי), את פסגת השאיפות של כל אמן שמכבד את עצמו. 

האלבום הוא מבחינתי סך כל העבודה הקשה שהאמן משקיע. מסע שבו הוא מתיימר לשנות את חיי או לכל הפחות לנתק אותי מחיי היום יום לכשעה. האלבום כתפיסה, משול בעיני לציור, סרט או כל יצירת אמנות אחרת שסך חלקיה הופכים אותה למושלמת. אבל איזה באסה זה שלפעמים חלק אחד (כמעט) מקלקל הכל. 

קבלו 15 הורסי מסיבות שכמעט והצליחו להרוס אלבומים מלהפוך לקלאסיקה אמיתית (אבל רק כמעט). 

באנר מועדון תרבות

The Beatles- Yellow Submarine מתוך Revolver

באמת שאין צורך להרחיב על המשמעות וההשפעה הבלתי ניתנת למחיקה של Revolver על הקריירה של הביטלס ועל עולם המוזיקה בכלל. אבל למה? למה למען השם היה צריך פול מקרטני את השיר האינפנטילי הזה אל תוך האלבום המופלא הזה?

אסופת השירים ב- Revolver כל כך אפקטיבית, יפה וקסומה עד שהשיר הזה נשמע כל כך מיותר ולא קשור. ולא, אני לא קונה את כל תיאוריות הקונספירציה סביבו ואת כל הניתוחים הפסדו- מדעיים לגביו. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר ב- Party Pooper אמיתי.

Radiohead- Climbing up the Walls מתוך OK Computer

גם 20 שנה אחרי שיצא, אין הרבה אלבומים שאני אוהב כמו OK Computer. כמעט כל שיר ושיר בו מזכירים לי פיסה מהחיים. זה אלבום שעיצב אותי מוזיקלית ואפילו מעבר לכך. אבל לשיר אחד מתוכו לא הצלחתי מעולם להתחבר.

Climbing Up the Walls אף פעם לא עמד בעיני באותם סטנדרטים של שאר השירים באלבום. אווירת ה"ניין אינצ' ניילז" הזאת לא מתאימה לקו הכללי של האלבום וגורעת מהיופי הבלתי ניתן לתיאור שלו. במקרה הטוב הוא יכול היה להיות B-Side אבל לא יותר מזה.

כל זה נכתב אגב בהנחה ש- Fitter Happier הוא לא באמת שיר אלא יותר קטע קישור, כי אם זה לא המצב, אז הוא לוקח בענק.

Oasis- She's Electric מתוך What's the Story Morning Glory

What's the Story היה האלבום השני שקניתי בחיי (הראשון היה הפסקול של "תיקים באפלה").
23 שנים חלפו מאז והיצירה הזאת עדיין מלווה אותי לכל מקום ומציפה אותי כל פעם מחדש בנוסטלגיה מתוקה ושירים נצחיים. רק חבל ש- She's Electric שם בשביל להרוס את החגיגה.

בין הררי הדיסטורשן והמלודיות הקסומות של נואל, She's Electric בולט בחולשתו ונשמע כמו ניסיון מאולץ לעשות איזשהו שיר קאנטרי או משהו בסגנון. 20 שנה אחרי שיצא What's the Story וזה עדיין אחד הקטעים המיותרים שכתב נואל גאלגאר בחייו.

R.E.M- Radio Song מתוך Out of Time

השיר הראשון באלבום הוא כרטיס הכניסה של המאזין לעולמו של האמן. שיר שנותן את הטון לקראת מה אנחנו הולכים ולכן, החשיבות שלו עצומה. עכשיו אני מנסה להבין איך אלבום כל כך טוב זכה לשיר פותח כל כך גרוע!

להגנתו, Radio Song נשמע טוב בהתחלה עם פריטת גיטרה עדינה ויפה אך מהר מאוד הוא הופך לאיזשהו שעטנז של רעיונות לא אפויים ולא ברורים שלא רומזים בשום צורה על היופי הטמון בשאר השירים. 

Daft Punk- Fragments of Time מתוך Random Access Memories

אחד האלבומים שאני הכי אוהב בשנים האחרונות הוא Random Access Memories של דאפט פאנק מ- 2013. מגוון הז'אנרים שהוא נוגע בהם עצום, האורחים בו מתאימים כמו כפפה ליד הרובוטית של דאפט פאנק והחבילה הכוללת חסרת תקדים בהיקפה וביופיה.

האלבום הזניק את דאפט פאנק למעמד של מוזיקאי על עם סרטים דוקומנטריים, פרסים והכרה מכל קצוות הקשת של העשייה המוזיקלית ולגמרי בצדק!

אבל, בין כל השירים הנפלאים שבו, המתפרשים על פני כמעט 80 דקות(!) בכיף היה אפשר לוותר על Fragments of Time, שיתוף הפעולה עם הזמר והמפיק, טוד אדוורדס. אדוורדס כבר שר בעבר עם הצמד בשיר Face to Face מהאלבום Discovery, כך שבהחלט היה ניתן לוותר על הקאמבק המשותף. שיר שפשוט מחליש את האלבום ומאריך אותו שלא לצורך.

Pink Floyd- Money מתוך Dark Side of the Moon

אני מודה, אולי השיר הזה הורס לי את Dark Side of the Moon רק בגלל שהוא מוקצה מחמאס מיאוס. אין תוכנית, כתבה או דיון כלכלי באיזשהי צורה מבלי שהשיר הזה השתרבב לתוכו.

אבל גם בלי זה, Money הוא פשוט שיר בינוני. רעיונית הוא הסתדר עם הרעיונות שרצה ווטרס להעביר באלבום, אבל מוזיקלית הוא מחוויר לעומת שאר השירים שמקיפים אותו ובטח ובטח לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה. בזבוז של סולו אדיר על שיר כל כך בינוני זה פאקינג פשע.

Guns n' Roses- My World מתוך: Use Your Illusion 2

בתחילת הניינטיז אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הלהקה הכי גדולה בעולם. הם הכתיבו טרנדים מוזיקליים ואופנתיים כאחד (מי אמר בנדנדה ולא קיבל), פיצצו אצטדיונים וגרמו למיליוני ילדים ברחבי העולם לתפוס גיטרה לראשונה בחייהם ולנגן על הספה כאילו זה פסנתר כנף.

בספטמבר 1991 ובשיא תהילתם, שיחררו גאנז את צמד האלבומים האייקוניים Use Your Illusion 1+2. שני האלבומים יצאו באותו יום והפכו להצלחה מסחררת, אבל הקונצנזוס (והמכירות) מעידים על נטייה לטובת Use You Illusion 2, שגם בעיני, תמיד יתעלה על אחיו התאום.

ואכן "האלבום הכחול", כפי שהיה מכונה בארץ, מפוצץ בלהיטי ענק נצחיים, ריפים מלאי אנרגיה וכריזמה שנשפכת ממנו. רק למה לעזאזל הוא נסגר עם אחד הקטעים הכי מזעזעים, הזויים ומופרכים שאי פעם הוקלטו?! איך קרתה התקלה הזאת?!

באנר מועדון תרבות

השמועה אומרת שרוז אפילו לא עדכן את חברי הלהקה שהשיר הזה נכלל באלבום ואפשר בהחלט להבין מדוע. לפעמים זה נדמה, או אפילו סביר, שרוז עדה דווקא לשאר חברי הלהקה כי אין מצב שמישהו בעל שמיעה תקינה יהנה מהקטע הביזארי הזה שנשמע חסר קשר לחלוטין לכל הקטעים שלפניו. מדובר אמנם בקטע קצרצר של דקה ועשרים וארבע שניו, אבל זה מרגיש כמו נצח.

אולי זו החברות הקרובה באותן שנים עם טרנט רוזנר מניין אינצ' ניילז שגרמו לרוז לנסות ולעשות קטע שכזה, בכל מקרה מדובר באותם הרגעים שראוי היה שההיסטוריה תתעלם מהם.

Green Day- Extraordinary Girl מתוך: American Idiot

אחרי שנים בתעשייה, האלבום American Idiot, ששיחררו גרין דיי ב- 2006, הביא ללהקה לא רק הצלחה מסחרית אלא סוף סוף גם הערכה אמנותית כבירה שבאה לידי ביטוי בשלל פרסים, מאמרים ואפילו מחזמר בפאקינג ברודווי.

האלבום, שהיה סוג של אופרת רוק, היווה את הפסקול המושלם לעידן פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר ו"המלחמה בטרור" של הנשיא ג'ורג' בוש. שירים כמו Holiday, Wake me Up When September Ends ו- Boulevard of Broken Dreams תפסו את רוח התקופה ונשמעים רלוונטיים גם היום.

את אסופת השירים הזאת דואג להרוס השיר Extraordinary Girl. אפשר לטעון שמבחינה לירית הוא רלוונטי וחשוב, אבל בגדול הוא פשוט נשמע כמו אילוץ. טקסט שזכה מן ההפקר להפוך לשיר באלבום מוצלח ומצליח מבלי שהיה ראוי לכך. או בקיצור, שיר מעפן רצח.

The Stone Roses- Don't Stop מתוך: The Stone Roses

לא אכפת לי כמה מגניב הקטע הזה של לנגן שיר אחורה ו"לגלות" משהו חדש, באלבום שלם זה תקוע כמו עצם בגרון. Don't Stop הוא השיר הרביעי באלבום הבכורה הפנומנלי של הסטון רוזס, והבעיה איתו היא שלמעשה הוא השיר השלישי באלבום (Waterfall המדהים) שפשוט מנוגן אחורה. מי שממש יתעקש לנגן אותו אחורנית ולשמוע אותו כפי שחברי הלהקה התכוונו, יגלה טקסט שונה וכמה טוויסטים נוספים אבל לא יותר מזה. 

ואם ההסבר היה מעיק, אז תארו לכם כמה הוא מעיק באמת כשהוא תקוע באמצע אלבום. כל כך מעצבן ומיותר.

The Cure- Friday I'm in Love מתוך: Wish

Wish הוא בעיני אחד האלבומים הפחות מוערכים שלא בצדק שכתב רוברט סמית' בחייו. כמה עצב וכמה יופי שוכנים זה לצד זה באלבום התשיעי והקסום של הקיור.

העניין הוא שבתוך כל העצב הזה, מגיח פתאום Friday I'm in Love, שהוא לא שיר גרוע, אבל נשמע כל כך מחוץ לקונטקסט של האלבום עד שהנוכחות שלו נשמעת כמו טעות, ולא מוצלחת במיוחד. 

הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה בעולם: 25 שנה ל- Wish של קיור

Arctic Monkyes- Fireside מתוך: AM

ללא שום ספק אחד האלבומים שהולכים לתת פייט בגזרת מצעדי העשור למיניהם ברחבי לעולם הוא AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז. למרות שאני עדיין מוצא אותו "נחות" לעומת Whatever People Say I Am, That's What I'm Not, אין בכלל ספק שבעוד 20 שנה יסתכלו הנערים של היום על – AM בנוסטלגיה מתוקה. 

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני תמיד דואג לדלג עליו: Fireside. איזה שיר בינוני ומעצבן. כל כך לא בסטנדרטים שאלכס טרנר הרגיל אותנו. מה לו ולשירים כמו R U Mine, Knee Socks או I Wanna Be Yours שהוא בעיני אחד משירי הסיום היפים ביותר שנכתבו אי פעם. שיר שהוא לא רק מעפן, הוא אשכרה מעיב על חוויית ההאזנה שלי ל- AM. באסה לי.

Red Hot Chili Peppers- Throw Away Your Television מתוך: By the Way

כבר כתבתי כאן בעבר שאני חושב ש- By the Way הוא האלבום הגדול האחרון של רד הוט צ'ילי פפרס. אני באופן אישי חושב שהוא גם הטוב ביותר שלהם (בבקשה אל תהרגו אותו). אבל עם כמה שאני אוהב אותו, יש שיר שאני באופן אוטומטי מדלג עליו, Throw Away Your Television.

כנראה שבאלבום עם סאונד כל כך שונה ממה שהמעריצים רגילים לקבל מהפפרס, היה חשוב ללהקה להכניס שיר שיזכיר את הפאנקיות והגרוביות שכל כך מזוהה איתה. אבל בתכלס, מדובר בשיר בינוני לכל היותר שבולט לרעה באלבום עם כל כך הרבה עומק ויופי. 

Death Cab For Cutie- Expo '86 מתוך: Transatlanticism

במרכז כל היופי הזה שנקרא Transatlanticism, נמצא שיר מעצבן במיוחד שקוראים לו Expo '86. כמו חצ'קון על פרצוף יפה, ככה השיר הזה תקוע באמצע אחד האלבומים המרגשים והיפים שיצאו בשנות האלפיים. אני לא חושב שאי פעם סיימתי לשמוע אותו עד הסוף. 'פילר' כל כך מיותר כמו פטמות על השריון של באטמן.

Beach Boys- Let's Go Away for A while

אין לי שום דבר עקרוני נגד קטעים אינסטרומנטליים באלבומים. לפעמים הם מספקים את ההפסקה והספייס בין הקטעים ומאפשרים למאזין "לנשום" ולהרגע. שני קטעים כאלה יש בPet Sounds המופתי של הביץ' בויז. אך בעוד ששיר הנושא, Pet Sounds, מצליחה לעניין עם סאונד שונה ביחס לשאר האלבום, הקטע הראשון, Lets Go Away for a While הוא פרטי פופר רציני במיוחד. 

מדובר בקטע מיותר, חסר ייחוד שלא מצליח להתעלות כמו שאר השירים שסובבים אותו. בין I'm Waiting for the Day המרומם ל- Sloop John B המקפיץ, הקטע הזה מרגיש תקוע ובעיקר ממש מיותר.  

Beck- Paper Tiger

ב- 2002, 3 שבועות בלבד לפני חתונתם המיועדת ואחרי 9 שנים ביחד, נטשה את בק ארוסתו והותירה אותו שבור לרסיסים. הטלטלה הרגשית הזאת הביאה את בק לוותר על המוזיקה הניסיונית שאפיינה אותו עד אז, לטובת הגיטרה האקוסטית. התוצאה היא Sea Change, אחד האלבומים הנוגים והיפים ביותר שאי פעם נכתבו. 

כאמור רוב השירים באלבום הם על טהרת הגיטרה האקוסטית והפסנתר, אבל כנראה שהרגלים קשה לשנות ובק התעקש לשלב לפחות שיר אחד "מעניין" וניסיוני יותר מהשאר, Paper Tiger. האמת שאין הרבה מה לכתוב עליו מלבד העובדה שהוא אחד השירים החלשים והמעיקים, לא רק באלבום, אלא בכל הקריירה של בק. אולי הוא שם רק בגלל שאבא שלו עיבד את כלי המיתר ולא היה לו נעים. 

אבל הכי גרוע זה המיקום שלו. מדובר בשיר השנ באלבו, רוצח מומנטום נוראי. זו דוגמה נהדרת לכמה סדר השירים באלבום זה דבר שאין להקל בו ראש. אבל עדיין אלבום בן זונה כן?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

4b6f5c10ec60b5b33d06fc738f461d58

באנר מועדון תרבות

הלוואי ויהיו עוד אלבומים כאלה בעולם- 25 שנה ל- Wish של הקיור

האלבום התשיעי של רוברט סמית' וחבריו הוא שילוב מופלא בין המלנכוליה הגותית לפופיות האפלה שכל כך מאפיינים את הלהקה. הלוואי והם היו חוזרים לעשות עוד אלבומים כאלה.

מעטות הלהקות שהשפיעו באמת על דורות של אמנים כמו הקיור. העגמומיות הלירית והמלודיות הקסומות של רוברט סמית' וחבריו, היוו מקור השראה בלתי נדלה לעשרות מתבגרים שהפכו בעצמם לאמנים משפיעים. גם במרחק הזמן, הרפרטואר הבלתי נדלה של הלהקה ממשיך להישמע רענן ורלוונטי ואלבומיהם הקלאסיים, The Head at The Door, Kiss Me Kiss Me Kiss Me, Faith ומעל כולם Disintigration, עדיין מצליחים לרגש גם היום, אולי אפילו יותר מתמיד.

בתוך הקטלוג רחב היריעה והמרשים לכל הדעות של הקיור, יש יותר מאלבום אחד שלא זוכה לכבוד הראוי לו. Bloodflowers הנהדר מ-2000 ו- The Cure מ-2004 הן דוגמאות טובות לכך, אבל מעל כולם נמצא Wish, אלבומה התשיעי של הלהקה שיצא ב- 1992. Wish הוא האלבום הנמכר ביותר של הקיור, זה שהביא אותה להמונים ועדיין איכשהו בתחושה שלי, הוא לא מקבל את המקום הראוי לו. אז 25 שנה לאחר צאתו, הגיע הזמן לעשות כבוד לאחד האלבומים הכי פחות מוערכים של הניינטיז והכי פחות מוערכים של הקיור.

"אני באמת לא יודע מה אני עושה כאן,  הייתי צריך להישאר במיטה הלילה…" 

אחרי שהוכיחו בשנות ה-80 שהם יכולים לעשות פופ מתוחכם וכיפי לא פחות טוב מאשר בלדות אפלות וקורעות לב, שחררו ב- 1989 הקיור את יצירת המופת המונומנטלית שלהם, Disintigration. "התפוררות" הייתה היצירה השלמה ביותר של רוברט סמית' והלהקה אשר החזירה אותם לימי שירי הדיכאון והסאונד האפל שכל כך אפיין אותם בתחילת הדרך. עד היום מדובר באלבום פורץ דרך אשר נחשב לאחד המשפיעים בתולדות הרוק. תשאלו את סטן מארש מסאות'פארק שכינה אותו "האלבום הטוב ביותר אי פעם" באחד הפרקים.

היה ברור אם כן, כי לא משנה איזה אלבום תוציא הלהקה אחרי Disintigration, אין שום סיכוי שהוא יעמוד בציפיות המבקרים והמעריצים כאחד. אבל תנו לי לגלות לכם סוד קטן, Wish לא פחות טוב מקודמו המפלצתי. זהו אלבום המשלב באופן מושלם בין המלנכוליה הכואבת כל כך של Disintigration לבין הפופ הכיפי, האפל והאיכשהו אופטימי שלה.

זה מתחיל עם Open, שיר בו מתאר סמית' איך זה להיות תקוע במסיבה או באירוע שאתה לא רוצה להיות בו. לזייף חיוך, להרגיש לא קשור למקום ולהתנחם באלכוהול- אהבה ותיקה של סמית'. לאחר מכן מגיע High, שיר אהבה פשוט וקסום מהאיש שהביא לנו את Lovesong המושלם. אבל מי שמכיר את סמית' יודע שהאופטימיות היא דבר חמקמק ולכן מיד לאחר מכן אנו מקבלים את Apart הכואב המדבר על אהבה גוועת. "איך התרחקנו כל כך הרבה האחת מהשני? היינו כלכך קרובים, חשבתי שהאהבה הזאת תשרוד לנצח". אבל שום דבר לא נשאר לנצח אצל רוברט סמית', האיש והדיכאון שסירב להביא ילדים לעולם בטענה כי: "התנגדתי להיוולד, אז למה שאעשה את זה למישהו אחר? לחיות זה נורא עבורי".

"לא נותר אף אחד בעולם שאוכל להיאחז בו…"

אבל שלושת השירים הראשונים הם רק המתאבן ואם יש ל-Wish נקודת חולשה, היא נעוצה בסדר השירים בו. למרות ששלושת השירים הראשונים טובים, אלו שבאים אחריהם הם באמת בליגה אחרת. וכך האלבום נכנס להילוך גבוה עם From the Edge of the Deep Green Sea השמימי שכל פעם מחדש גורם ללב שלי לאיים לפרוץ מהחזה החוצה. זהו שיר על אהבה, פרידה, תשוקה, כמיהה וכל מה שבניהם שכתוב בצורה כל כך יפה כמו שרק סמית' יכול לכתוב. "לעולם אל תתן לי ללכת היא אמרה. חבק אותי ככה עוד מאות, אלפי, מיליוני ימים. אבל לפתע היא מאטה ומביטה בפני הנשברות. מדוע אתה בוכה? מה אמרתי? זה רק גשם, חייכתי בעודי מוחה את הדמעות". 

"יש לך הכל אבל אין לך איש, כמו האדם האחרון עלי אדמות", מתריסה אישה מפתה במיוחד בסמית' ב- Wendy Time, עוד פנינת פופ מושלמת שמוכיחה בפעם המי יודע את גדולתו הלירית והמלודית כאחת של סמית'.

לאחר מכן מגיעה חרב הפפיות הגדולה בקריירה של הקיור, Friday I'm in Love. מצד אחד הלהיט הקליל הזה הזה הביא את הלהקה להמונים וחשף אותה לקהל חדש לחלוטין אחרי שפומפם ללא הפסקה ב-MTV. אבל מן העבר השני, הוא כל כך לא מייצג אותה או את Wish לצורך העניין. שיר שהוא מן סוג של אנומליה כזאת שאין לי מושג איך לאכול אותה. אפילו סמית' בעצמו אמר ש"אנשים שאוהבים את Friday I'm in Love, הם לא מעריצים של הקיור". הוא לא אמר את זה בשביל לעורר אנטגוניזם כמובן, אלא כי הוא פשוט לא מייצג את הלהקה בשום צורה. אני אישית לא חושב שזה שיר כזה גרוע, אבל בתוך המארג הטקסטואלי המרגש והכל כך גבוה של Wish הוא באמת נשמע קצת מוזר, בטח כשלאחריו מגיע, Trust, שיקרע לכם את הנשמה.

"זה יום מושלם פשוט לשחרר…"

שיאו של האלבום מגיע עם שני שירים שמציגים בצורה מופלאה כל כך את הדיכוטומיה המוזרה של הלהקה: מצד אחד עצבות אינסופית ומן העבר השני אופטימיות חסרת מעצורים. Doing the Unsuck הוא שיר אופורי, מרומם רוח שכולו טירוף וכיף חסרי מעצורים בעוד ש- A Letter to Elise שמגיע מיד אחריו מספר את סיפורה של עוד מערכת יחסים הגוועת לאיטה. שני השירים הללו הם מהאהובים עלי ברפרטואר של הקיור כאשר A Letter to Elise הוא כנראה היפה ביותר שסמית' אי פעם כתב.

Cut שמגיע מיד אחר כך מוציא החוצה את הסאונד הכבד יותר של הלהקה בעוד ש- To Wish Impossible Things האובדני פשוט ירסק את הלב שלכם לחתיכות. "כל מה שאי פעם ביקשתי נעלם" מקונן סמית'. האלבום נסגר עם End, שלמרות הטקסט הנפלא שבו, לא מצליח להגיע לגבהים של שאר השירים. "אני חושב שהגעתי לנקודה בה לוותר או להמשיך הן שתי אפשרויות ללא מוצא עבורי".

Wish הוא כאמור האלבום המצליח ביותר של הקיור. אולי זאת הסיבה שהוא נתפס על ידי המבקרים כ"פופי" ו"פשטני" מדי. אולי זה Friday I'm in Love שמרתיע אחרים מלצלול לתוכו. תהא הסיבה אשר תהא, אין ספק שמדובר באחת היצירות היפות של שנות ה-90 ואחת הפחות מוערכות שלא בצדק ברפרטואר המופלא של הלהקה. או בקיצור, הלוואי והיינו מקבלים עוד אלבומים כאלה.

רוצים לקבל את הפוסטים החדשים לפני כולם? >> ברור, תן לי בראש!
אהבתם?>> פרגנו בלייק של אהבה בפייסבוק

the-cure-006the-cure-wish