15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם

לב שבור, פרידות, מוות או סתם דיכאון, תמיד היו נושאים שהיוו השראה לאמנים. מועדון תרבות מזמין אתכם לסגור את עצמכם בחדר, לכבות את האור ולהתמסר ל-15 אלבומים שיצלקו את נפשותיכם אבל גם יפעימו אתכם ביופיים האלמותי. קחו נשימה ארוכה ותכינו ממחטות כי מהפוסט הזה לא תצאו שמחים.

Sun Kil Moon- Benji

"אני יכול לחיות עם שמיים שנופלים עלי מלמעלה, אני יכול לחיות עם הלעג שלכם, עם החמיצות שלכם, עם הזחיחות שלכם. אני יכול לחיות עם להזדקן לבד אבל אני לא יכול לחיות ללא אהבתה של אימי". לא להרבה אמנים יש את האומץ והיכולת בכלל, לכתוב בכזאת כנות כמו שמארק קוזלק, האיש שמאחורי סאן קיל מון כותב. בנגי' מ-2013 הוא בדיוק החומר ממנו עשויים אלבומי מופת שמשנים חיים.

"דברים נעשים כבדים יותר כשאתה מזדקן. אני לא יכול לכתוב בגיל 47 כמו שכתבתי כשהייתי בן 25", סיפר קוזלק על האלבום הזה. ואכן בנג'י הוא סוג של אלבום משבר אמצע החיים שמצד אחד מסתכל אחורה בערגה על הרגעים המעצבים בחיינו, אך מצד שני מביט בחשש אל העתיד, על המוות ועל כל מה שנשאיר מאחורינו. אני לא יודע מה זה יעשה לכם, אבל I Can't Live Without My Mother's Love הוא אחד השירים שהכי השפיעו עלי בשנים האחרונות. טוסו לשמוע.

Sufjan Stevens- Carrie & Lowell

אמו של סופיאן אף פעם לא הייתה בקו הבריאות. היא אהבה לשתות וסבלה מפרנויות ובעיות נפשיות. בגיל 3 היא נטשה את סופיאן והשאירה אותו לגדול עם אחיו אצל אביהם. עם השנים התחדש הקשר בין השניים אבל הוא אף פעם לא היה חזק במיוחד. סופיאן הקטן נסע בעיקר לחופשות קצרות אצל אימו ובעלה החדש, לואל, באורגון. חוויות הילדות הקצרות שחווה עם אימו הן חלקי הפסיפס מהם הרכיב סופיאן את אלבום הפרידה המוחלט מאימו שנפטרה מסרטן ב-2012.

לכל אורכו של Carrie & Lowell, סופד סופיאן לאימו המנוחה, לא בטינה ובכעס, אלא בהבנה וקבלה. במילותיו מחבק סופיאן את אימו כפי שמעולם לא עשה זאת בחייו. זהו אלבום פרידה קורע לב בין בן שתמיד רצה להיות קרוב יותר לאימו. אלבום על חרטות ואובדן. "הייתי צריך לכתוב לך יותר" מקונן סופיאן בלב שבור אבל "העבר הוא עדיין העבר, רכבת לשום מקום…".

The Mountain Goats- The Sunset Tree

כמו סופיאן סטיבנס, גם ג'ון דרניאל גדל בבית לא ממש יציב. הוריו נפרדו כשהיה קטן ואביו המאמץ והאלכוהליסט נהג להכות אותו קשות. את כל החוויות הללו העלה דרניאל על גבי האלבום The Sunset Tree מ-2005 הנודף מכאב נעורים מצלק. אך היופי האמיתי באלבום הזה טמון בליריקה שאינה רק דיכאונית וכואבת אלא גם נוטעת תקווה בלבבותיהם של נערים ונערות שחווים על בשרם את מה שחווה דרניאל בצעירותו. בהערות שבספרון האלבום הוא כותב "האלבום הזה מוקדש לכל הגברים והנשים הצעירים והצעירות שחיים עם אנשים שמתעללים בהם, ואלו החדשות הטובות: אתם הולכים לשרוד את זה. אתם הולכים לצאת מזה בחיים. אתם הולכים לספר את הסיפור שלכם. אף פעם אל תאבדו תקווה". ללא ספק מעורר השראה.
לחובבי "המתים המהלכים" השיר, Up The Wolves, נוגן בעונה הרביעית בסצנה בה דריל ובת' שורפים את בית העץ בו הם שוהים. קלאסיקה.

The Cure- Disintegration

אם לדיכאון היה פרצוף, זה היה לגמרי הפרצוף של רוברט סמית'. האיש עם הליפסטיק המרוח והשיער הבלתי אפשרי שהיווה השראה לדורות של אמנים ואלבומי דיכאון ונערים ששקלו לחתוך ורידים ולסיים את זה. אחרי הכל, כמה שמח כבר יכול להיות אדם שסירב להביא ילדים לעולם בטענה ש: "התנגדתי להיוולד, אז למה שאעשה את זה למישהו אחר? לחיות זה נורא עבורי".

אחרי שהוכיח שהוא יכול לכבוש את המיינסטרים עם שירי פופ חמודים וקופצניים, משבר גיל השלושים הכה חזק ברוברט סמית' שהחליט להחזיר את הלהקה לשורשיה הגותיים, ובשנת 1989, הוציאו סמית' והקיור את "התפוררות", אחד מאלבומי הדיכאון הגדולים היסטוריה. מדובר ביצירה שהיא באמת על גבול השלמות, שמצליחה לנגוע בקצוות העצבים החשופים ביותר של מנעד רחב של רגשות שנע בין אהבה, פרידה, פארנויה וכאב בלתי אפשרי. מדהים שבתוך ערימת העצב הזאת מבצבצת לרגע נקודת אור קטנה ויפה בדמות השיר הרומנטי ביותר שאי פעם נכתב, Lovesong. יכול להיות שקייל מסאות'פארק צדק כשאמר ש"דיסינטיגריישן הוא האלבום הכי טוב אי פעם"?

Nick Drake- Pink Moon

אם יש גרוע יותר מאמן מיוסר הסובל מבדידות קיצונית ודיכאון קליני, זה אמן מיוסר הסובל מבדידות קיצונית ודיכאון קליני שאפילו לא זכה בחייו לראות את העבודה שלו מקבלת את ההכרה לה הייתה ראויה. ההערכה לה זכה דרייק לאחר מותו היא תוצאה של הטקסטים הכל כך אנושיים והנוגעים שלו שבאים לידי ביטוי בצורה המופלאה ביותר באלבומו השלישי והאחרון שהקליט בחייו. Pink Moon הוא האלבום הפשוט והמופשט ביותר של דרייק.  28 דק' בלבד של דרייק לבדו עם הגיטרה, שקורעות את הלב ומנפצות אותו לרסיסים קטנים של חמלה. Pink Moon הוא ההוכחה שלפעמים השירים הפשוטים ביותר, הם גם היפים ביותר.

Elliott Smith- Figure 8

אליוט סמית' התאבד על ידי 2 דקירות בלב. לא באמת, כאילו, יש יותר דכאוני מזה? באמת לא משנה איזה אלבום שלו תבחרו, מעודדים לא תצאו ממנו ולכן הבחירה ב- Figure 8, אלבומו האחרון הרשמי לפני מותו היא בהחלט שרירותית. למרות שהיצירה הנבחרת היא דווקא היותר "מיינסטרימית" שלו, היא עדיין תגרום לכם לבכות כמו ילדים.

The Smiths- The Queen is Dead

כמו במקרה של אליוט סמית', גם אצל מוריסי והסמית'ס, לא ממש משנה באיזה אלבום תבחרו, יהיו בו מספיק שירים שיביאו אתכם לכדי דמעות, כך שהבחירה ב- The Queen is Dead היא בעיקר בגלל שזהו האלבום המוכר ביותר של הלהקה וגם בגלל שהוא מכיל את There is a Light That Never Runs Out המושלם עם השורה האלמותית: "אם משאית במשקל 10 טונות תהרוג את שנינו, אז למות לצידך זוהי זכות והכבוד הוא שלי". וזה עוד לפני שהזכרנו בכלל את The Boy With The Thorn in His Side, The Queen is Dead ואת I Know It's Over, שיר הדיכאון האולטימטיבי שבמקרה הטוב יביא אתכם לדמעות ובמקרה הפחות טוב יגרום לכם לחפש גג לקפוץ ממנו.

באנר מועדון תרבות

Counting Crows- August and Everything After

אל תתנו לראסטות של אדם דוריץ ול- Mr.Jones המקפיץ להטעות אתכם. August and Everything After הוא אחד האלבומים הכי אישיים והכי עצובים שתשמעו בחייכם. אחרי הכל, לא כל אמן מסוגל לכנות את עצמו "מלך הגשם". אוגוסט וכל מה שלאחר מכן הוא יצירה אישית ומפעימה בכנותה, על עולמו הפנימי וליבו המדמם של אדם דוריץ. בין סיפור אהבה נכזבת למשנהו, לוקח אותנו דוריץ למסע ברחבי ארצות הברית ונפשו המיוסרת בחיפוש אחר השלמה, שקט נפשי ואהבה אמיתית שתציל אותו מעצמו. מדובר באלבום קאלט שעם כל שנה שעוברת "מגייס" עוד ועוד מעריצים ומחזק את מעמדו כאחד האלבומים היותר מוערכים ואישיים של שנות ה-90.

Joy Division- Unknown Pleasures

איאן קרטיס תלה את עצמו בגיל 23. פאקינג גיל 23 וזה עוד כשהוא משאיר אחריו 2 יצירות מופת שהגדירו את ז'אנר הפוסט פאנק והפכו לפסקול של דור הילדים האבודים שעברו עם בריטניה את שנות ה-70 הקשות. מדהים לשמוע את עצמת סערת הרגשות והכאב העצום שהתחולל בתוך קרטיס כבר ביצירת הביכורים שלו יחד עם ג'וי דוויז'ן. הקול החודר והעמוק, על סף המבעית של קרטיס, מצליח לערער את הנשמה גם היום ולהשאיר אותו כדמות טראגית שעל אף הכישרון העצום הפסידה לדיכאון .ההמשך ידוע, ג'וי דויז'ן הפכו לניו אורדר ושינו לעד את עולם המוזיקה, אבל רוחו של קרטיס תמשיך לרחף מעל כל נפש תועה שמבקשת להסתגר בתוך עצמה ופשוט לבכות.

Radiohead- Kid A

ככה נשמעת פרנויה, ככה נשמעת התמוטטות עצבים של להקה שכבשה את העולם. אחרי הצלחת הענק של OK Computer, טום יורק ברח הכי רחוק שהיה יכול, במקרה זה אל מכונות התופים, הסינתיסייזרים והמחשבים שיצרו עבורו את האסקפיזם המושלם מעולם הרוק בו הוא הומלך שלא מרצון.  Kid A הוא עולם שלם של צלילם נוגעים, נוגים, לעיתים מפחידים, אך בעיקר מרגשים שיעטפו אתכם ויכנסו לכם לורידים כמו סם שלא תרצו להתנקות ממנו.

Depeche Mode- Ultra

בשנת 1995 עזב אלן ויילדר את דפש מוד, מרטין גור החל לשתות את עצמו לדעת ומעל כולם דייב גהאן התדרדר לסמים קשים, חווה מוות קליני והיה כפסע מהמוות. כן, העתיד נראה אז זוהר לדפש מוד. אבל דווקא אז אספו את עצמם החברים והוציא את Ultra, אחד האלבומים הכבדים, האפלים והעצובים שלה ביותר. בהתחשב בנסיבות זה היה לגמרי טבעי. 4 שנים אחרי שחתכו לרוק ב-Songs of Faith and Devotion, דפש מוד הורידו הילוך ושיחקו אותה עם אלבום מינימליסטי ונוגע ללב שמצליח להעביר את  החוויות ואת כל דרך הייסורים שעברו חברי הלהקה בשנים שקדמו ליציאת האלבום. עד היום שירים כמו Home, Useless, Sister of Night ואחרים, מצליחים להעביר את תחושת הריקנות בעולם אך גם לשמור על סוג של אופטימיות מינימלית. האלבום האהוב ביותר עלי באופן אישי של דפש מוד. חבל שהם לא עושים כאלה יותר.

The National- Trouble Will Find Me

הדיכאון אף פעם לא היה זר באלבומים של הנשיונל, אבל ב- Trouble Will Find Me, אלבומם השישי של החברה מאוהיו, עושה רושם שהוא מגיע לקצה. 13 שירים מכל האלבום הזה וכל אחד ואחד מהם הוא סיפור מייסר של התבגרות, חשבון נפש וריקנות שהדבר היחיד שיכול למלא אותה זה עוד עצב.  "אם את רוצים לשמוע אותי בוכה, נגנו את Let it Be או Nevermind" שר ברנינגר ב- Don't Swallow the Cap המרסק, אבל האמת היא שלא מעט אנשים יבכו אחרי שהם יאזינו ל- Trouble Will Find Me.

Nick Cave & The Bad Seeds- Skeleton Tree

"נסיך האופל", ניק קייב, הוא גם ככה האיש הכי דכאוני בתעשייה. עכשיו תתארו לעצמכם איך נשמע אלבומו  ה-16,  Skeleton Tree, שנכתב עקב מותו של בנו ארתור. קחו את הבן אדם הכי עצוב בעולם, שימו אותו בסיטואציה בלתי אפשרית ותקבלו אלבום יפיפה אבל גם כזה שהוא על גבול הקשה להאזנה מרוב שהוא עצוב. אין מצב שתשארו אדישים למשמע זעקותיו של קייב לבנו ""אני זקוק לך, בליבי אני זקוק לך". ועיניתם את נפשותיכם? זה לגמרי Skeleton Tree. לא מדובר באלבום שמאזינים לו סתם כי בא לכם, זה אלבום שיצלק את נפשותיכם וישאיר אתכם מדממים בשדה הקרב אך גם מתחננים לעוד מהיופי הזה.

Beck- Sea Change

שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-30 ואחרי תשע שנות זוגיות(!) גילה בק שארוסתו, הסטייליסטית לי לימון, בוגדת בו. חתיכת מתנת יום הולדת. הגילוי טלטל את עולמו של בק שתיעל את פרץ הרגשות אל תוך יצירה אקוסטית שוברת לב על אהבה אכזבה ומה שביניהם. מסתבר שלב שבור של אחד הוא הנחמה של האחר. Sea Change הוא לגמרי אחד מהאלבומים היותר טובים של ה-20 שנה האחרונות ולחלוטין אחד מאלבומי הפרידה הכי קורעי לב שנוצרו אי פעם. כי מי מאיתנו לא הרגיש אף פעם שהוא נמצא בקשר שהוא  "מקרה אבוד"?

Bon Iver- For Emma Forever Ago

בשלהי 2006 ג'סטין ורנון, מנהיג ההרכב, בון יבר, הרגיש שהחיים שלו נכנסו אל תוך סערה שאי אפשר לצאת ממנה. הלהקה הקודמת שלו התפרקה, הוא סבל מבעיות בריאותיות, עבד בחנות סנדוויצ'ים, בקיצור לא מצא את עצמו בעולם. ואם זה לא מספיק, גם חברתו באותם הימים, כריסטי סמית', נפרדה ממנו. בתגובה לכל הטלטלות בחייו, זרק ורנון את כל ציוד ההקלטה שהיה לו אל  תוך הבגאז' של המכונית ולחץ על הגז.

מסעותיו הביאו אותו לבקתת הצייד הנטושה של אביו, אי שם בהרים המושלגים של ויסקונסין. שם, במינימום אמצעים ומקסימום לב ונשמה, שפך ורנון את כל צרותיו אל תוך יצירת מופת מופלאה שתהדהד שנים קדימה אל תוך עולם האינדי. ולגבי מי זאת אמה? ורנון חוזר ואומר כי לא מדובר באישה אמיתית אלא ב"מקום שאתה מרגיש תקוע בו. כאב שאתה לא יכול למחוק". את הכאב של ורנון אולי אי אפשר למחוק אבל הוא מונצח בצורה היפה ביותר שאפשר בתוך האלבום הקסום הזה שישבור לכם את הלב כל פעם מחדש.

עשו לייק לעמוד הרשמי של מועדון תרבות בפייסבוק

15-d794d790d79cd791d795d79ed799d79d-d794d7a2d7a6d795d791d799d79d-d791d79bd79c-d794d796d79ed7a0d799d79d.png

מודעות פרסומת

כל מה שלמדתי על אהבה: August and Everything After של Counting Crows- ביקורת אלבום

August and Everything After של Counting Crows, הוא אחד האלבומים הכי אישיים וקסומים שנכתבו אי פעם. למעלה מ-20 שנה אחרי שיצא, האלבום הזה עדיין מצליח לרסק את הלב.

ציון המועדון: ★★★★★

"אתה חייב כבר לשמוע את הדיסק הזהֱ!" הפציר בי עשרות פעמים שי, החבר הכי טוב שלי עוד מהגן. אני והוא חולקים פחות או יותר את אותו טעם מוזיקלי ושום אלבום שהוא נתן לי לשמוע לא אכזב אותי. אבל הוא גם יודע שקשה לי להאזין סתם ככה למוזיקה חדשה. אני צריך את ה'מוד' הנכון ואת הוייב המושלם בכדי להעניק את מלוא תשומת הלב ליצירה שאני שומע. "אני אאזין, אני מבטיח" אמרתי לו פעם אחר פעם ובאמת התכוונתי לזה, אבל פשוט לא יצא לי.

ואז יום אחד, התאהבתי. לא באלבום אלא בבחורה. הכרנו במהלך סוף שבוע כשהייתי בצבא. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הפרפרים, ההתרגשות ובעיקר החשש. האם זה יעבוד? האם זה זה אמיתי? האם תהיה לזה המשכיות?

בילינו סופ"ש מושלם ביחד, ממש כמו בסרטים הדביקים האלה של יו גרנט וג'וליה רוברטס. ואז הגיע יום ראשון ואיתו הפרידה בחזרה לבסיס. היא שירתה באילת בזמן שאני פיקדתי בחוסר רצון מופגן על טירונים בניצנים. אבל הרגע הכי קשה הגיע עם ההבנה שהשבת הזאת לא ניפגש. היא סוגרת. האם זה הסופ"ש היחיד המושלם שנבלה ביחד?

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ראשון בבוקר. עליתי על האוטובוס לכיוון הבסיס. אכול ספקות, חששות ופחדים תהיתי לאן הולכים מכאן? הייתי חרד. מבולבל. צריך הכוונה. אז באופן אינסטנקטיבי שלחתי את היד לתיק ושלפתי את הדיסקמן (זוכרים?). אין מה שירגיע וינחם יותר ברגעים כאלה מאשר מוזיקה. ואז בעודי מחטט בכל הדיסקים שלקחתי איתי לבסיס נתקלתי באותו אחד שהלווה לי שי לפני מי יודע כמה זמן ושהבטחתי להאזין לו.

"אוגוסט וכל מה שאחר כך" הפצירה בי העטיפה בתרגום חופשי מאוד ובכתב מחובר שכאילו שורבט כלאחר יד. אז הכנסתי את הדיסק לדיסקמן, לחצתי פליי וזו הייתה הפעם השניה שהתאהבתי בשלושת הימים האחרונים.

"אם זאת אהבה אז אני מניח שאאלץ לחיות בלעדיה…"

"אוגוסט" הוא אלבום מסע. מסע פיזי בנתיבי ארצות הברית על עריה ועיירותיה המופלאות והעצובות. אבל גם ובעיקר, מסע פנימי אל נפש האדם דרך עיניו וליבו של אדם דוריץ.

על אף מראהו העולץ משהו של דוריץ, האיש והראסטות, מדובר באחד היוצרים הכי העצובים שאי פעם עשו מוזיקה. לכל אורכו של האלבום, דוריץ מציג כנות יוצאת דופן וחושף בפנינו את כל את כל השלדים שיש לו בארון. לרגעים מסוימים יהיה בא לכם פשוט לחבק אותו ולומר לו "אל תדאג, יהיה בסדר. אתה לא לבד".

המסע נפתח עם Round Here העוסק בעזיבה והתבגרות ואיך בחלוף השנים אנחנו משילים מעצמנו את את כל החוויות שעברנו, את האנשים שהכרנו ולבסוף גם את עצמנו. הבטחות ילדות שקיבלנו מתנפצות להן מול עיננו על שובר הגלים של המציאות וזה לא יכול להיות יותר כואב.

אנחנו ממשכים ל-Omaha, המקום הזה שהוא "אי שם באמצע אמריקה" ומיד אחר כך עוצרים למשקה עם "מר ג'ונס" שעל אף המוזיקה הקופצנית שמלווה אותו עוסק בדידות נוראית תחת אור הזרקורים ועל המחשבה המעוותת שברגע ש"כולם יאהבו אותי, אני לא אהיה בודד לעולם".

מסיימים את הדרינק וחוזרים לדרך, אל מרחביה העצומים של ארה"ב, מטלטלים בין מלונות ומוטלים בעלי "מיטות בחדרים קטנים בתוך בניינים וחיים חסרי משמעות". הדיכאון מעולם לא נשמע טוב כל כך.

" אני מלך הגשם…"

דוריץ ממשיך לשפוך את ליבו גם ב- Anna Begins, משיריו האישיים ביותר בו הוא מספר לנו איך מצא את עצמו מתאהב עד מעל הראש באישה מיוחדת באחד ממסעותיו באירופה. הוא ידע שהקשר לא יחזיק מעמד ובאחד מהטקסטים הכי יפים שלו אי פעם, חושף בפנינו את כל החששות והפחדים הכמוסים ביותר שלו מפני הקשר המתהווה וסופו הבלתי נמנע. "בכל פעם שהיא מתעטשת אני מאמין שזו אהבה…" מתפייט דוריץ בשיר שמצליח יותר מכל כך הרבה אחרים לתאר מה זאת אהבה.

Time and Time Again שמגיע אחריו הוא שיר כואב בצורה בלתי אפשרית על פרידה. "רציתי לראות אותך אותך הולכת אחורה בשביל לקבל את התחושה שאת חוזרת אלי…" שר דוריץ בקול שבור שמפלח את הלב רגע לפני שהוא מקווה ש "אולי יום אחד לא אהיה כל כך בודד…". 

Rain King השיר הבא, הוא מהמפורסמים שבאלבום. דוריץ כתב את השיר בהשראת הספר "הנדרסון מלך הגשם" של סול באלוי תוך שהוא מתאר את תהליך השחרור המתרחש עת אתה פורק את כל  הרגשות והחוויות שלך אל תוך תהליך היצירה.

"חלמתי שראיתי אותך הולכת על צלע הר בשלג, מטילה צללים אל שמי החורף בזמן שעמדת לך שם וספרת עורבים…"

אלבום הבכורה של "העורבים" עוסק בכל הנושאים שמעסיקים אותנו בחיינו כמו אהבה, אכזבה, אבדן ובדידות. אבל ההבדל ביצירה הנוכחית היא הכריזמה הטקסטואלית של דוריץ שלא מונע ממאזיניו שום פרט מהסיפורים העצובים שלו ומצליח לעשות זאת עם אפס קלישאות.

כשהוא שר "אני צריך אהבה גדולה, אני צריך שיחת טלפון…" בבלדה קורעת הלב, Raining in Baltimore, פשוט אי אפשר שלא להאמין לו, שלא להתרגש, שלא להיות עצובים איתו ובשבילו.

אדם דוריץ הוא אחד הכותבים האמיצים ביותר שהאזנתי להם אי פעם ו- August and Everything After הוא אחד האלבומים הכי אישיים ששמעתי. זה מה שמבדל אותו והופך אותו לאלמותי בעיני כל כך הרבה אנשים.

רק לאחרונה ה- Rolling Stone מיקמו את האלבום במקום ה-67 ברשימת 100 האלבומים הגדולים של שנות התשעים, מקום אחד מעל Out of Time של REM, מהלהקות שהשפיעו באופן ישיר על ה"עורבים".

ולגבי? אני התבגרתי, המשכתי להתפתח מוזיקלית, ללמוד ולהכיר אמנים חדשים. אבל מדי פעם, כשמתחיל הסתיו מעט אחרי אוגוסט, אני מפעיל את August and Everything After עוצם עיניים ונזכר בהתחלה שהייתה לי עם אותה בחורה שהיום אגב, היא אשתי.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

maxresdefault

counting-crows

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני