10 האלבומים הגדולים של 2017

אפשר כבר להכריז רשמית: 2017 הייתה שנה מוזיקלית נפלאה! למעשה מאז 2013 לא קיבלנו 12 חודשים רוויים בשירים ואלבומים כל כך טובים. אז רגע לפני שמורידים את השאלטר על עוד שנה, זה הזמן לסכם את עשרת האלבומים הכי טובים של 2017 (פלוס עוד כמה המלצות).

שניה לפני שיוצאים לדרך, קבלו עוד חמישה אלבומים נפלאים שיצאו השנה שלא נכנסו לעשירייה שלי אבל ללא ספק ראויים לאזכור:

Father John Misty- Pure Comedy

Lana Del Rey- Lust for Life

Bryce Dessner, James McAlister,  Nico Muhly, Sufjan Stevens- Planetarium

Haim- Somthing to Tell You

Bjork- Utopia

10. Arcade Fire- Everything Now

גם אלבום של רע של ארקייד פייר עדיין טוב יותר מרוב הדברים שיצאו השנה. אז נכון, Everything Now לא עומד בסטנדרטים המחמירים שההרכב הקנדי הרגיל אותנו אליהם, אבל מצד שני כמה להקות ואלבומים באמת מסוגלים להתחרות ביצירות כמו Funeral או The Suburbs.

למרות חוסר הקוהרנטיות ובליל הז'אנרים שלא תמיד מצליחים להתאחות, האלבום החמישי של ארקייד פייר עדיין מציג פופ-רוק מאתגר, נפלא ולעיתים קסום. זו לא גולת הכותרת שלהם אבל  עם הזמן Everything Now הולך ומתגלה כאלבום לא רע בכלל. אפילו מצוין לפרקים. גם אם אתם לא מסכימים איתי, תודו שמגיע לו להיכנס לרשימה רק בזכות We Don't Deserve Love, שהוא ללא ספק אחד מהשירים הכי יפים שהוקלטו בשנים האחרונות. לביקורת המלאה שלי על האלבום.
רוצו לחפש ביוטיוב: Creature Comfort, Put Your Money on Me, We Don't Deserve Love

9. Kendrick Lamar- Damn

באתר מטהקריטיק (Metacritic) המשקלל ציוני ביקורות מכל העולם, Damn זוכה לציון מפלצתי של 95% ביקורות חיובית ככה שלהגיד עליו שהוא קונצנזוס יהיה אנדרסטייטמנט. למרות שבעיני הוא לא היצירה המושלמת שקיבלנו עם To Pimp a Butterfly (שקיבל אגב במטהקריטיק 96% ביקורות חיוביות) הוא עדיין מניפסט אותנטי ונפלא בכנותו של אמן שחור באמריקה של שנת 2017. 

Damn משלב במיומנות אולדסקול עם ביטים ו"פיל" עכשווי ואקטואלי שהופכים את לאמר לראפר החשוב ביותר בשנים האחרונות. כבוד.
רוצו לחפש ביוטיוב: Humble, DND, XXX

8. Beck- Colors

אחרי הדיכאון הקליני עם Morning Phase ואחרי שחקר כמעט כל טריטוריה מוזיקלית אפשרית, הפתיע בק עם אלבום שהוא כולו פופ וכיף טהור, וכמה שזה נשמע מוזר ככה זה גם נפלא. Colors נשמע כמו מישהו מאוהב, כמו ילד מתלהב שקיבל 100 במבחן. הוא מופק מדהים, מלא באנרגיות חיוביות וגדוש בכיף פופי טהור שיעשה לכם טוב על הנשמה. Colors מוכיח סופית שכל מה שבק נוגע בו הופך לזהב ולקלסיקה מיידית. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביוטיוב: Up All Night, No Distraction, Colors

7. Liam Gallagher- As You Were

את תואר האלבום המפתיע של השנה קוטף ללא ספק הפה הגדול של עולם המוזיקה, ליאם גאלאגר. עושה רושם שאחרי שנים, הצלקת מפירוק אואזיס (שלאיחודה הוא מייחל בכל ראיון בגילוי לב מפתיע) מתחילה להגליד. As You Were הוא תצוגת תכלית מופלאה של אחד הפרונטמנים הטובים בתולדות הרוק. הקול של ליאם נשמע נהדר, ההפקה והעיבודים אקטואליים מתמיד והשירים פשוט מעולים!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

באלבום הסולו הראשון שלו, ליאם לא מפחד להצטייד במיטב הכותבים והתוצאה היא פופית כיפית ומרגשת מתמיד. אבל האמת היא שמעבר לאיכות המוזיקלית של האלבום, טוב שליאם גאלאגר חזר. עולם המוזיקה היה צריך בחזרה את הפה הגדול שלו ולראייה בשבוע הראשון ליציאתו מכר האלבום בבריטניה בלבד למעלה מ- 100,000 עותקים, מה שהפך אותו לאחד מעשרת האלבומים הנמכרים בממלכה המאוחדת בעשור האחרון. אין ספק, העולם התגעגע לליאם גאלאגר. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביוטיוב: Chinatown, Wall of Glass, For What it's Worth

6. Billy Willian Corgan- Ogilala

אחרי שנים של דשדוש (למרות אלבומים לא רעים בכלל) וכשהמילה רלוונטיות רחוקה ממנו שנות אור, שחרר השנה סולן הבלתי מעורער של Smashing Pumpkins אלבום חדש שכולו קסם טהור. Ogilala, בסך הכל אלבום הסולו השני של קורגן (הראשון יצא ב- 2005) מורכב מ- 11 קטעים שקטים מבוססי פסנתר וגיטרה אקוסטית שמצליחים לרגש בטירוף. כמה כיף לשמוע שאחרי שנים של דיסטורשן, קורגן מצליח ללטף את הנשמה עם אסופת השירים היפה ביותר שלו מאז Adore המעולה. אותי זה לחלוטין קנה. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביו טיוב: Zowie, The Spaniards, Archer

5. The War on Drugs- A Deeper Understanding

אלבומם הרביעי של The War on Drugs הוא מהמרגשים ביותר שיצאו השנה. חוויה מוזיקלית עשירה מאין כמוה שמצד אחד נשמעת כמו מחווה מדויקת ללהקות האינדי הגדולות של האייטיז ומצד שני מצליחה להיות כל כך ייחודית. ללא ספק מדובר בהמשך מכובד ביותר ל- Lost in the Dream המופלא מ- 2014.
רוצו לחפש ביו טיוב: Pain, Strangest Thing, Up All Night

4. Arca- Arca

Arca, אלבומו השלישי של המפיק המוערך אלחנדרו גרסי, היא אחת היצירות המסעירות ביותר שיצא לי לשמוע בשנים האחרונות. היא הזויה, מלנכולית, מפחידה, מרתקת ומופקת מדהים. זה לא אלבום שיתאים לכל אחד, אבל מוזיקלית הוא ללא ספק הישג יוצא דופן. לא סתם גרסי הספיק לעבוד כבר עם קניה ווסט, FKA Twigs, ביורק ואחרים. זה לגמרי אלבום שמציב רף גבוה מאוד לאלבומים ולהפקות הבאות של גרסי. יופי שלא שומעים כל יום. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביו טיוב: Piel, Anoche, Desafío

3. LCD System- American Dream

אלבום הקמבק המפואר של ג'יימס מרפי, מהיוצרים החשובים בדורנו, הוא בדיוק מה שהיינו צריכים ב-2017. 7 שנים אחרי This is Happening המפעים, מרפי חוזר חד מתמיד עם אלבום מפוצץ רגש, אהבות נכזבות וחלום אמריקאי אחד שכבר איננו. מיד עם צלילי הפתיחה הרפטטיביים אי אפשר שלא להתמסר לחוויה הכמעט דתית שהאלבום הזה אוצר בתוכו. עם רפרנסים וצלילים שמזכירים את דייויד בואי, דפש מוד, בריאן אינו וארקייד פייר (שאלבומם Reflektor הופק על ידי מרפי) American Dream ללא ספק יהדהד עוד שנים קדימה.
רוצו לחפש ביו טיוב: Oh Baby, Tonite, Call the Police

2. Lorde- Melodrama

אני מודה כי כאשר פרצה לחיינו היוצרת הניו זילנדית בגיל 16 בלבד, לא נפלתי שדוד לרגליה כמו שאר העולם, אבל Melodrama הוא סיפור אחר לגמרי. מדובר באלבום אמיץ, מרתק לפרקים שמצליח להכיל בהצלחה וללא יומרות מיותרות, מגוון סגנונות מוזיקליים לצד הפקה מלוטשת ומרהיבה. 

Melodrama הוא אלבום ההתבגרות של לורד. אלבום בו היא מתארת, לעיתים מתקוטטת, עם  המחיר שגובה ממנה התהילה. העליות, המורדות, הבכי הצחוק, רכבת ההרים הרגשית שהופכת את הכל לטרגדיה יוונית או בפשטות, "מלודרמה". בכל אלו יוצקת לורד סיפורים נדירים בכנותם על גברים שזרקו אותה, על כאב אמיתי ורצון למישהו שפשוט יבוא ויחבק. NME בחרו באלבום הזה כאלבום השנה ואני יכול להבין מדוע. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביו טיוב: Green Light, Perfect Places, Liabillity

1. The National- Sleep Well Beast

מהרגע שיצא, לא היה בליבי שום ספק ש- Sleep Well Beast הולך להיות אלבום השנה שלי וזה לא מובן מאליו בשנה מוזיקלית כל כך מוצלחת. לומר על אלבומם השביעי של הנשיונל שהוא מרגש יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. זה אלבום שמצליח לגעת בנימי הנפש הדקים ביותר ולחדור ללבבות הקשוחים ביותר. זה אלבום על פרידות ששזורים בתוכו אינספור רגעי אהבה קטנים שמקמטים את הלב ומרסקים את הנשמה בכל האזנה מחדש.

כמו שכתבתי בביקורת שלי על האלבום: Sleep Well Beast הוא קולו של דור שלם של אנשים שיש להם הכל אבל אין להם כלום. זה כואב, זה עצוב אבל זה גם כל כך יפה ואין ספק שמדובר באלבום שיזכר לעוד הרבה זמן. לביקורת המלאה שלי על האלבום
רוצו לחפש ביו טיוב: Day I Die, I'll Still Destroy You, Carin at the Liquor Store

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

10 האלבומים הגדולים של 2017- אורפז

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

מודעות פרסומת

פה גדול מכה שוב: ליאם גאלאגר- As You Were ביקורת אלבום

אלבום הסולו הראשון של ליאם גאלאגר אולי לא ישנה את העולם אבל הוא בהחלט אלבום ראוי, מקסים ומלא כיף שלא מבייש את אחד מאמני הרוק האחרונים בדורנו.

ציון המועדון: ★★★☆☆

אואזיס הייתה הלהקה הראשונה שבאמת הערצתי. הלהקה הראשונה שרכשתי אלבום שלה (What's The Story בגיל 11), הלהקה הראשונה שחיכיתי בכמיהה לכל שיר חדש שלה ולכל קליפ. זו גם הלהקה הראשונה שגרמה לי לאחוז בגיטרה. אי של שפיות בעולם שנשלט על ידי להקות בנים/בנות של סוף הניינטיז. 

באותה תקופה אואזיס הייתה הלהקה הכי גדולה על הפלנטה וכיאה למעמדה, לא עבר יום בו היא זכתה להתעלמות תקשורתית. על הטירוף היו אמונים האחים גאלאגר שסיפקו לתקשורת ים של טינופת אחד על השני עם קורטוב סיפורים פרועים על מעלליהם הביזאריים. כל מבזק MTV הוקדש למה הרסו הפעם האחים גאלאגר וכל עיתון נוער היה מלא בסיפורים על הלכלוכים ההדדיים שלהם האחד על השני. הם היו בכל מקום.

באותו זמן, ואני אומר את זה כמעריץ, ההתעסקות הפנטית הזאת באחים גאלאגר ובמוצא פיהם, הייתה לעיתים מביכה. אבל היום אני לא מסתכל אחורה בכעס (נו, הייתי חייב) אלא מבין שאואזיס, וליאם בראשה, הייתה להקת הרוק הגדולה האחרונה. היום בראייה לאחור אני מתגעגע לסיקור הזה שהיה באיזשהו מקום אולי פתטי אבל גם תשוקה אמיתית לתקופת זוהר מוזיקלית שלא תחזור עוד.

מעבר למוזיקה ולמילים שדיברו על ואל בני הנוער ומעמד הפועלים הבריטי (כיאה לטקסטים ברוק) אואזיס הייתה הלהקה האחרונה שחיה על בשרה את כל קלישאות הרוקנ'רול הכי חבוטות. והם עשו זאת בסטייל. אנשים ללא עתיד שהתגלו במקרה וכבשו בסערה את בריטניה, השתכרויות, תגרות אלימות, פיצוצי הופעות, הריסת חדרי מלון וכמובן סקס סמים ורוקנ'רול. כל אלה היו בתפריט של אואזיס והתקשורת ליקקה את האצבעות. 

שיא הפופולריות של להקה היה בשתי הופעות שקיימה בנבוורת' באוגוסט 1996 בהם צפו לפי הערכות, 400,000 איש כאשר הביקוש עמד על 10,000,000 כרטיסים, מה שהופך את ההופעה לבעלת הדרישה הגדולה בכל הזמנים. היום בעידן האינטרנט, הסמארטפונים והאינסטנט דברים כאלה כבר לא יכולים לקרות. נכון יש את גלסטנברי ושות', אבל עוצמה כזאת של להקה אחת כבר לא קיימת. בטח לא ברוק ולכן מעל הכל, החזרה של ליאם גאלאגר היא קודם כל מרגשת.

9 שנים אחרי אואזיס ו- 4 שנים אחרי Beady Eye, חוזר ליאם גאלאגר לראשונה למרכז הבמה. חצי מהצמד שאחראי לתשעים אחוז מכותרות הצהובונים בבריטניה ובראש 1 בניינטיז וכנראה גם סמל הרוקנ'רול האחרון של דור שנעלם בעידן היו טיוב, הספוטיפיי והקאזה (השם יקום דמו) משחרר את אלבום הבכורה שלו As You Were והתוצאה? מפתיעה לטובה!

כשאמן ששיאו היה לפני יותר מעשור משחרר אלבום חדש, ועוד במקרה זה אלבום בכורה, אתה יודע שהסיכוי שיהיה בו משהו אכיל הוא קלוש. אבל ליאם לא נותן להיסטוריה להפחיד אותו ומספק את הסחורה עם אלבום רוק מעולה שנשמע אקטואלי, כיפי ומספק.

באנר מועדון תרבות

What's The Story Morning Glory בן 29
מה שלא הולך עם גיטרות ילך עם יותר גיטרות: 20 שנה ל- Be Here Now

מי שעוזרים לליאם להישמע טוב ואפילו יותר פופי מתמיד (רחמנא ליצלן) הם המפיקים והכותבים גרג קארסטין (אדל, פינק, לילי אלן, פו פייטרס), אנדו וויט (ברונו מארס, לורד) ודן גרץ'-מרגורט (לנה דל ריי, Keane). יחד, נבחרת העל הזאת מוציאה מליאם את הצד היפה שבו וגורמים לו להישמע משוחרר וחופשי כאילו חובת ההוכחה מעולם לא רבצה מעל האלבום הזה. גם שרידי הבריט-פופ נוכחים וזה ממש בסדר כי הם הם חלק מה-DNA של ליאם. שירים כמו Greedy Soul ו- I've All I Need הנפלאים (השני במיוחד) יכולים היו להשתלב בטבעיות בכל אלבום של אואזיס.

חוץ מאלה בולטים באלבום הסינגלים המעולים Wall of Glass הסיקסטיזי, Chinatown המיוחד  והמהפנט (השיר האהוב עלי באלבום) ו- For What it's Worth שנואל היה מת לכתוב.

אגב נואל, לעומת חומרי הסולו שלו שתמיד סבלו ממעט מיומרנות, ליאם נשאר במקום הבטוח שלו וזה עושה טוב גם לו וגם למאזינים. יהיו אולי מי שיגידו שליאם היה צריך לנסות או לגוון אבל מבחינתי אין שום סיבה, בטח לא באלבום בכורה. זו לא פחדנות, זה המקום הטבעי שלו: רוקנ'רול פשוט, זורם, כיפי, פופי ולעיתים אף מרגש. הכל במינון ובמקום הנכון.

בסופו של יום החשיבות של As You Were היא לא במוזיקה שלו. אין בו שיר שישנה את חייכם, אין בו דברים שלא שמעתם. אבל עצם העובדה שמשהו שחשבתם שנעלם עדיין כאן היא לעיתים נחמה מספקת. ליאם הוא הדינוזאור האחרון בשבט כוכבי הרוק הגדולים ששמים זין על הכל חוץ מהאגו שלהם. הכוכב האחרון של טרום עידן האינטרנט שהדבר היחיד שמעניין אותו יותר מעצמו הוא עצמו. האיש שהספיק לריב עם כל מה שזז, שמצליח לנפק 5 קללות במשפט של 4 מילים, הפה הגדול של עולם המוזיקה חזר ואין ספק שעכשיו הולך להיות יותר מעניין. טוב שחזרת ליאם, ועוד עם אלבום לא רע בכלל!

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Liam-Gallagher-lolla-aftershow-2017-billboard-1548

באנר מועדון תרבות