15 שירים מבאסים שהורסים אלבומים מושלמים

נכון, המונח "אלבום" כבר כמעט וחלף מהעולם לטובת סינגלים דיגיטליים וסרטוני יוטיוב, אבל מאובן שכמוני ממשיך לראות באלבום (כיצירה ולא כפורמט פיזי), את פסגת השאיפות של כל אמן שמכבד את עצמו. 

האלבום הוא מבחינתי סך כל העבודה הקשה שהאמן משקיע. מסע שבו הוא מתיימר לשנות את חיי או לכל הפחות לנתק אותי מחיי היום יום לכשעה. האלבום כתפיסה, משול בעיני לציור, סרט או כל יצירת אמנות אחרת שסך חלקיה הופכים אותה למושלמת. אבל איזה באסה זה שלפעמים חלק אחד (כמעט) מקלקל הכל. 

קבלו 15 הורסי מסיבות שכמעט והצליחו להרוס אלבומים מלהפוך לקלאסיקה אמיתית (אבל רק כמעט). 

באנר מועדון תרבות

The Beatles- Yellow Submarine מתוך Revolver

באמת שאין צורך להרחיב על המשמעות וההשפעה הבלתי ניתנת למחיקה של Revolver על הקריירה של הביטלס ועל עולם המוזיקה בכלל. אבל למה? למה למען השם היה צריך פול מקרטני את השיר האינפנטילי הזה אל תוך האלבום המופלא הזה?

אסופת השירים ב- Revolver כל כך אפקטיבית, יפה וקסומה עד שהשיר הזה נשמע כל כך מיותר ולא קשור. ולא, אני לא קונה את כל תיאוריות הקונספירציה סביבו ואת כל הניתוחים הפסדו- מדעיים לגביו. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר ב- Party Pooper אמיתי.

Radiohead- Climbing up the Walls מתוך OK Computer

גם 20 שנה אחרי שיצא, אין הרבה אלבומים שאני אוהב כמו OK Computer. כמעט כל שיר ושיר בו מזכירים לי פיסה מהחיים. זה אלבום שעיצב אותי מוזיקלית ואפילו מעבר לכך. אבל לשיר אחד מתוכו לא הצלחתי מעולם להתחבר.

Climbing Up the Walls אף פעם לא עמד בעיני באותם סטנדרטים של שאר השירים באלבום. אווירת ה"ניין אינצ' ניילז" הזאת לא מתאימה לקו הכללי של האלבום וגורעת מהיופי הבלתי ניתן לתיאור שלו. במקרה הטוב הוא יכול היה להיות B-Side אבל לא יותר מזה.

כל זה נכתב אגב בהנחה ש- Fitter Happier הוא לא באמת שיר אלא יותר קטע קישור, כי אם זה לא המצב, אז הוא לוקח בענק.

Oasis- She's Electric מתוך What's the Story Morning Glory

What's the Story היה האלבום השני שקניתי בחיי (הראשון היה הפסקול של "תיקים באפלה").
23 שנים חלפו מאז והיצירה הזאת עדיין מלווה אותי לכל מקום ומציפה אותי כל פעם מחדש בנוסטלגיה מתוקה ושירים נצחיים. רק חבל ש- She's Electric שם בשביל להרוס את החגיגה.

בין הררי הדיסטורשן והמלודיות הקסומות של נואל, She's Electric בולט בחולשתו ונשמע כמו ניסיון מאולץ לעשות איזשהו שיר קאנטרי או משהו בסגנון. 20 שנה אחרי שיצא What's the Story וזה עדיין אחד הקטעים המיותרים שכתב נואל גאלגאר בחייו.

R.E.M- Radio Song מתוך Out of Time

השיר הראשון באלבום הוא כרטיס הכניסה של המאזין לעולמו של האמן. שיר שנותן את הטון לקראת מה אנחנו הולכים ולכן, החשיבות שלו עצומה. עכשיו אני מנסה להבין איך אלבום כל כך טוב זכה לשיר פותח כל כך גרוע!

להגנתו, Radio Song נשמע טוב בהתחלה עם פריטת גיטרה עדינה ויפה אך מהר מאוד הוא הופך לאיזשהו שעטנז של רעיונות לא אפויים ולא ברורים שלא רומזים בשום צורה על היופי הטמון בשאר השירים. 

Daft Punk- Fragments of Time מתוך Random Access Memories

אחד האלבומים שאני הכי אוהב בשנים האחרונות הוא Random Access Memories של דאפט פאנק מ- 2013. מגוון הז'אנרים שהוא נוגע בהם עצום, האורחים בו מתאימים כמו כפפה ליד הרובוטית של דאפט פאנק והחבילה הכוללת חסרת תקדים בהיקפה וביופיה.

האלבום הזניק את דאפט פאנק למעמד של מוזיקאי על עם סרטים דוקומנטריים, פרסים והכרה מכל קצוות הקשת של העשייה המוזיקלית ולגמרי בצדק!

אבל, בין כל השירים הנפלאים שבו, המתפרשים על פני כמעט 80 דקות(!) בכיף היה אפשר לוותר על Fragments of Time, שיתוף הפעולה עם הזמר והמפיק, טוד אדוורדס. אדוורדס כבר שר בעבר עם הצמד בשיר Face to Face מהאלבום Discovery, כך שבהחלט היה ניתן לוותר על הקאמבק המשותף. שיר שפשוט מחליש את האלבום ומאריך אותו שלא לצורך.

Pink Floyd- Money מתוך Dark Side of the Moon

אני מודה, אולי השיר הזה הורס לי את Dark Side of the Moon רק בגלל שהוא מוקצה מחמאס מיאוס. אין תוכנית, כתבה או דיון כלכלי באיזשהי צורה מבלי שהשיר הזה השתרבב לתוכו.

אבל גם בלי זה, Money הוא פשוט שיר בינוני. רעיונית הוא הסתדר עם הרעיונות שרצה ווטרס להעביר באלבום, אבל מוזיקלית הוא מחוויר לעומת שאר השירים שמקיפים אותו ובטח ובטח לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה. בזבוז של סולו אדיר על שיר כל כך בינוני זה פאקינג פשע.

Guns n' Roses- My World מתוך: Use Your Illusion 2

בתחילת הניינטיז אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הלהקה הכי גדולה בעולם. הם הכתיבו טרנדים מוזיקליים ואופנתיים כאחד (מי אמר בנדנדה ולא קיבל), פיצצו אצטדיונים וגרמו למיליוני ילדים ברחבי העולם לתפוס גיטרה לראשונה בחייהם ולנגן על הספה כאילו זה פסנתר כנף.

בספטמבר 1991 ובשיא תהילתם, שיחררו גאנז את צמד האלבומים האייקוניים Use Your Illusion 1+2. שני האלבומים יצאו באותו יום והפכו להצלחה מסחררת, אבל הקונצנזוס (והמכירות) מעידים על נטייה לטובת Use You Illusion 2, שגם בעיני, תמיד יתעלה על אחיו התאום.

ואכן "האלבום הכחול", כפי שהיה מכונה בארץ, מפוצץ בלהיטי ענק נצחיים, ריפים מלאי אנרגיה וכריזמה שנשפכת ממנו. רק למה לעזאזל הוא נסגר עם אחד הקטעים הכי מזעזעים, הזויים ומופרכים שאי פעם הוקלטו?! איך קרתה התקלה הזאת?!

באנר מועדון תרבות

השמועה אומרת שרוז אפילו לא עדכן את חברי הלהקה שהשיר הזה נכלל באלבום ואפשר בהחלט להבין מדוע. לפעמים זה נדמה, או אפילו סביר, שרוז עדה דווקא לשאר חברי הלהקה כי אין מצב שמישהו בעל שמיעה תקינה יהנה מהקטע הביזארי הזה שנשמע חסר קשר לחלוטין לכל הקטעים שלפניו. מדובר אמנם בקטע קצרצר של דקה ועשרים וארבע שניו, אבל זה מרגיש כמו נצח.

אולי זו החברות הקרובה באותן שנים עם טרנט רוזנר מניין אינצ' ניילז שגרמו לרוז לנסות ולעשות קטע שכזה, בכל מקרה מדובר באותם הרגעים שראוי היה שההיסטוריה תתעלם מהם.

Green Day- Extraordinary Girl מתוך: American Idiot

אחרי שנים בתעשייה, האלבום American Idiot, ששיחררו גרין דיי ב- 2006, הביא ללהקה לא רק הצלחה מסחרית אלא סוף סוף גם הערכה אמנותית כבירה שבאה לידי ביטוי בשלל פרסים, מאמרים ואפילו מחזמר בפאקינג ברודווי.

האלבום, שהיה סוג של אופרת רוק, היווה את הפסקול המושלם לעידן פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר ו"המלחמה בטרור" של הנשיא ג'ורג' בוש. שירים כמו Holiday, Wake me Up When September Ends ו- Boulevard of Broken Dreams תפסו את רוח התקופה ונשמעים רלוונטיים גם היום.

את אסופת השירים הזאת דואג להרוס השיר Extraordinary Girl. אפשר לטעון שמבחינה לירית הוא רלוונטי וחשוב, אבל בגדול הוא פשוט נשמע כמו אילוץ. טקסט שזכה מן ההפקר להפוך לשיר באלבום מוצלח ומצליח מבלי שהיה ראוי לכך. או בקיצור, שיר מעפן רצח.

The Stone Roses- Don't Stop מתוך: The Stone Roses

לא אכפת לי כמה מגניב הקטע הזה של לנגן שיר אחורה ו"לגלות" משהו חדש, באלבום שלם זה תקוע כמו עצם בגרון. Don't Stop הוא השיר הרביעי באלבום הבכורה הפנומנלי של הסטון רוזס, והבעיה איתו היא שלמעשה הוא השיר השלישי באלבום (Waterfall המדהים) שפשוט מנוגן אחורה. מי שממש יתעקש לנגן אותו אחורנית ולשמוע אותו כפי שחברי הלהקה התכוונו, יגלה טקסט שונה וכמה טוויסטים נוספים אבל לא יותר מזה. 

ואם ההסבר היה מעיק, אז תארו לכם כמה הוא מעיק באמת כשהוא תקוע באמצע אלבום. כל כך מעצבן ומיותר.

The Cure- Friday I'm in Love מתוך: Wish

Wish הוא בעיני אחד האלבומים הפחות מוערכים שלא בצדק שכתב רוברט סמית' בחייו. כמה עצב וכמה יופי שוכנים זה לצד זה באלבום התשיעי והקסום של הקיור.

העניין הוא שבתוך כל העצב הזה, מגיח פתאום Friday I'm in Love, שהוא לא שיר גרוע, אבל נשמע כל כך מחוץ לקונטקסט של האלבום עד שהנוכחות שלו נשמעת כמו טעות, ולא מוצלחת במיוחד. 

הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה בעולם: 25 שנה ל- Wish של קיור

Arctic Monkyes- Fireside מתוך: AM

ללא שום ספק אחד האלבומים שהולכים לתת פייט בגזרת מצעדי העשור למיניהם ברחבי לעולם הוא AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז. למרות שאני עדיין מוצא אותו "נחות" לעומת Whatever People Say I Am, That's What I'm Not, אין בכלל ספק שבעוד 20 שנה יסתכלו הנערים של היום על – AM בנוסטלגיה מתוקה. 

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני תמיד דואג לדלג עליו: Fireside. איזה שיר בינוני ומעצבן. כל כך לא בסטנדרטים שאלכס טרנר הרגיל אותנו. מה לו ולשירים כמו R U Mine, Knee Socks או I Wanna Be Yours שהוא בעיני אחד משירי הסיום היפים ביותר שנכתבו אי פעם. שיר שהוא לא רק מעפן, הוא אשכרה מעיב על חוויית ההאזנה שלי ל- AM. באסה לי.

Red Hot Chili Peppers- Throw Away Your Television מתוך: By the Way

כבר כתבתי כאן בעבר שאני חושב ש- By the Way הוא האלבום הגדול האחרון של רד הוט צ'ילי פפרס. אני באופן אישי חושב שהוא גם הטוב ביותר שלהם (בבקשה אל תהרגו אותו). אבל עם כמה שאני אוהב אותו, יש שיר שאני באופן אוטומטי מדלג עליו, Throw Away Your Television.

כנראה שבאלבום עם סאונד כל כך שונה ממה שהמעריצים רגילים לקבל מהפפרס, היה חשוב ללהקה להכניס שיר שיזכיר את הפאנקיות והגרוביות שכל כך מזוהה איתה. אבל בתכלס, מדובר בשיר בינוני לכל היותר שבולט לרעה באלבום עם כל כך הרבה עומק ויופי. 

Death Cab For Cutie- Expo '86 מתוך: Transatlanticism

במרכז כל היופי הזה שנקרא Transatlanticism, נמצא שיר מעצבן במיוחד שקוראים לו Expo '86. כמו חצ'קון על פרצוף יפה, ככה השיר הזה תקוע באמצע אחד האלבומים המרגשים והיפים שיצאו בשנות האלפיים. אני לא חושב שאי פעם סיימתי לשמוע אותו עד הסוף. 'פילר' כל כך מיותר כמו פטמות על השריון של באטמן.

Beach Boys- Let's Go Away for A while

אין לי שום דבר עקרוני נגד קטעים אינסטרומנטליים באלבומים. לפעמים הם מספקים את ההפסקה והספייס בין הקטעים ומאפשרים למאזין "לנשום" ולהרגע. שני קטעים כאלה יש בPet Sounds המופתי של הביץ' בויז. אך בעוד ששיר הנושא, Pet Sounds, מצליחה לעניין עם סאונד שונה ביחס לשאר האלבום, הקטע הראשון, Lets Go Away for a While הוא פרטי פופר רציני במיוחד. 

מדובר בקטע מיותר, חסר ייחוד שלא מצליח להתעלות כמו שאר השירים שסובבים אותו. בין I'm Waiting for the Day המרומם ל- Sloop John B המקפיץ, הקטע הזה מרגיש תקוע ובעיקר ממש מיותר.  

Beck- Paper Tiger

ב- 2002, 3 שבועות בלבד לפני חתונתם המיועדת ואחרי 9 שנים ביחד, נטשה את בק ארוסתו והותירה אותו שבור לרסיסים. הטלטלה הרגשית הזאת הביאה את בק לוותר על המוזיקה הניסיונית שאפיינה אותו עד אז, לטובת הגיטרה האקוסטית. התוצאה היא Sea Change, אחד האלבומים הנוגים והיפים ביותר שאי פעם נכתבו. 

כאמור רוב השירים באלבום הם על טהרת הגיטרה האקוסטית והפסנתר, אבל כנראה שהרגלים קשה לשנות ובק התעקש לשלב לפחות שיר אחד "מעניין" וניסיוני יותר מהשאר, Paper Tiger. האמת שאין הרבה מה לכתוב עליו מלבד העובדה שהוא אחד השירים החלשים והמעיקים, לא רק באלבום, אלא בכל הקריירה של בק. אולי הוא שם רק בגלל שאבא שלו עיבד את כלי המיתר ולא היה לו נעים. 

אבל הכי גרוע זה המיקום שלו. מדובר בשיר השנ באלבו, רוצח מומנטום נוראי. זו דוגמה נהדרת לכמה סדר השירים באלבום זה דבר שאין להקל בו ראש. אבל עדיין אלבום בן זונה כן?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

4b6f5c10ec60b5b33d06fc738f461d58

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה"- פיגועי ה-11.9: מהזדהות למחאה

עם פיגועי ה-11.9 העולם מיהר לעמוד לצידה של ארה"ב בהגנה על ערכי הדמוקרטיה והחופש, אבל מהר מאוד ההזדהות הזאת הפכה למחאה בלתי מתפשרת במה שנתפס ככוחניות והדורסנות האמריקאית. 15 שנים לפיגועים ששינו לנצח את העולם. זמן טוב לשאול היכן אתם הייתם כשהעולם עמד מלכת?

סוף שנות התשעים. מהפכת הגראנג' מאחורינו, הבריט-פופ נושם את נשימותיו האחרונות ולהקות כמו טראוויס, קולדפליי ולינקין פארק הופכות לתופעות הכי גדולות בעולם. ואז זה מגיע, פיצוץ של רוקנ'רול אולד-פשן שמגיע מכיוונה של ניו-וירק בהנהגתם של הסטרוקס ואלבום הבכורה המופתי שלהם Is This It?. להקות כמו The White Stripes, Yeah Yeah Yeahs, LCD Soundsystem, TV On the Radio, Iinterpol, The Rapture ואחרים החזירו את הפוקוס המוזיקלי לארה"ב ולתפוח הגדול בפרט. אבל כל זה התגמד לעומת האירוע שיטלטל את ארה"ב ואת העולם המערבי כולו לאורך העשור כולו.

"היכן היית כשהעולם עמד מלכת…?"

בבוקר ה-11 בספטמבר, 19 חוטפים השתלטו על 4 מטוסים אזרחיים ושינו את העולם לנצח. מטוס אחד רוסק בכוונה תחילה אל  תוך בניין הפנטגון, 2 נוספים אל תוך בנייני התאומים וטיסה נוספת (טיסה 93) רוסקה על ידי נוסעי המטוס לאחר מאבק עם החוטפים בשטח פתוח בפנסילבניה. סך הכל נהרגו בהתקפה חסרת התקדים על אדמת ארה"ב, 2996 אזרחים במה שיהפוך להיות הפיגוע הגדול בהיסטוריה.

ההלם והבהלה שאחזו באזרחי ארה"ב ובעולם החופשי כולו, לא פסחו כמובן גם על שדה המוזיקה שמיד לאחר הפיגועים, כאילו קפא על מקומו. מוזיקה כמעט ולא התנגנה בימים הראשונים שלאחר האירועים. אנשים פשוט לא רצו להאזין לה. הייתה מן תחושת ריקונות ומועקה באוויר, וגישה שלילית על פיה האזנה למוזיקה לא לעניין עכשיו וממילא היא לא תצליח לעודד או למלא את הריקנות. רק לאחר תקופת עיכול קצרה בת כמה ימים, עברו תחנות הרדיו והטלוויזיה לשדר שירים עצובים, נוגים וכאלה שלא יכעיסו בטעות אף אחד, או במילים אחרות צנזורה. בין 156 האלבומים והשירים שנאסרו לשידור ביותר מ-1170 תחנות רדיו בארה"ב ניתן למצוא את Rage Against the Machine ואת Imagine של ג'ון לנון.

מהר מאוד הגיעו גם מופעי ההצדעה ואיסוף התרומות לגיבורים במדים שסיכנו את חייהם בעת האירוע בכדי למצוא ניצולים בין ההריסות וכמובן מופעי ואלבומי צדקה לזכר הנופלים ובני משפחותיהם. אמנים רבים התייצבו לדגל ושרו את מיטב שיריהם, לעיתים בביצועים חדשים, על מנת להקל ולו במעט על הסבל והפניקה שאחזו בכולם.

"האמריקאי הזועם…"

כאמור, בתקופה הראשונית שלאחר הפיגוע הציפו את ארה"ב עשרות שירים שהמכנה המשותף שלהם היה הפטריוטיות. הכאב התחלף בזעם ולאומניות חסרת פשרות. מקום לדיון פתוח או פלורליסטי ממש לא היה. דוגמה לגישה הפטריוטית שמרנית הזאת ניתן לראות בשירו של טובי קית', Courtesy Of The Red, White And Blue (The Angry American) שמתהדר בליריקה "מבריקה" ו"מחבקת" נוסח: "אתם עוד תצטערו על זה שהתעסקת עם ארה"ב, כי אנחנו נדחוף לכם מגף לתחת". 

מקרה זכור נוסף הוא המקרה של הדיקסי צ'יקס, להקת הקאנטרי הנשית מטקסס, שהעזו לבקר את התנהלותו של ג'ורג' בוש ולומר בהופעה באנגליה כי הן מתביישות שהן והנשיא בוש הגיעו מאותו מקום. מיותר לציין שהציבור האמריקאי, בעיקר הטקסני והשמרני, ממש לא אהבו לשמוע את ההתבטאות הזאת והחרימו את הלהקה כולל שריפת חולצות שלה והשלכה המונית של אלבומיהן לפחים ענקיים. הסיפור, שזכה לתהודה ציבורית רחבה, אך תועד בסרט דוקמנטרי בשם Dixie Chicks: Shut Up and Sing.

רק לאחר תקופת הצטננות מסוימת, הזעם התחלף בחשבון נפש במה שמכנה קלונן במאמרו: "פטריוטיזם ליברלי". המוזיקה שאפיינה את הזרם או התקופה הזאת, הייתה הרבה יותר "רגועה". היא לא קראה לנקמה אלא להתכנסות וחשבון נפש, השלמה עם זכר הנופלים ותחייה מחודשת של האומה האמריקאית. סוג של עצב מהול בתקווה.

דוגמאות לגישה זו ניתן למצוא בין היתר בשירו של פול מקרטני, Freedom, אצל ג'קסון, Where Have You Been When The World Stop Turning, אבל יותר מכל באלבומו של ברוס ספרינגסטין, The Rising ,מ-2002. האלבום ה-12 במספר של "הבוס" נחשב לאחד האהובים שלו בעיקר בזכות הדרך העדינה ומלאת הקסם בה הוא מתמודד עם האירוע הטראומתי. מצד אחד הבוס מבכה את זכר הקרבנות אך מצד שני הוא גם מתפלל לעתיד אופטימי יותר עבור האומה האמריקאית וגיבוריה תוך שהוא מחזק את אזרחיה ומתפייט על האופן בו היא תמיד קמה לתחייה חזקה יותר ומאוחדת יותר. " שמיים של אהבה, שמיים של דמעות. שמיים של תהילה, שמיים של עצב. שמיים של חמלה, שמיים של פחד. שמיים של זיכרון, שמיים של צל כבד… שמיים של כמיהה, שמיים של ריקנות. שמיים מלאים, שמיים של חיים מבורכים" (The Rising).

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה…"

מבחינה פוליטית, בתקופה שאחרי האסון, ארה"ב הייתה בשיא תהילתה. העולם המערבי כולו התאחד מאחורי דגל ארה"ב ומה שהוא יצג. תנחומים, והצעות לעזרה התקבלו מכל עבר, ולכן כשנשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, הכריז על "המלחמה בטרור" לחיסול אל-קאעידה ושות', העולם כולו הביע הזדהות ומדינות רבות החל מבריטניה וצרפת ועד ספרד ואיטליה, אף לקחו חלק פעיל בלחימה.

אך בעוד שהמלחמה באל-קאעידה נתפסה כלגיטימית, הפלישה האמריקאית לעיראק ב-20 במרץ 2003, הסיטה את דעת הציבור מאהדה כלפי ארה"ב להתנגדות וזעם על המלחמה המיותרת שכפתה על מעצמות העולם. למרות שג'ורג' בוש ראה ברודן העיראקי, סדאם חוסיין, כחלק מציר הרשע וככזה המעוניין לפתח נשק להשמדה המונית, שאר העולם לא השתכנע והפלישה נתפסה ככזאת המתבצעת מתוך מניעים כלכליים (נפט) ואסטרטגיים שהקשר בינם לבין מלחמה אמיתית בטרור רופף. וזה עוד בלשון המעטה.

גם עולם המוזיקה הגיב לשינוי האקלים הפוליטי כלפי ארה"ב ובניגוד לגישות הפטריוטיות והפטריוטיות ליברליות שחיבקו את ארה"ב ושאפיינו את התקופה שלאחר הפיגועים, החל להנפיק שירי מחאה לא מתפשרים כלפי המדיניות הכוחנית של ארה"ב וג'ורג' בוש בפרט.

המחאה הגיעה מכל ז'אנר ומכל מקום בעולם. בין היצירות המרכזיות שביטאו את מחאת התקופה ניתן לציין את American Idiot של גרין דיי שנכתב בהשפעה ישירה של פיגועי התאומים והמלחמה בטרור. באלבומם הסופר מצליח והאופראי, מתארים גרין דיי את ארה"ב כמקום שטוף מוח, גזעני המוכן למלחמה חסרת פשרות באויבים הן מבפנים והן מבחוץ. אליהם הצטרפו עוד עשרות להקות ואמנים כגון רדיוהד עם אלבום המופת המחאתי שלהם, Hail to the Thief, כאשר מחאות ארסיות ניתן היה למצוא גם בעולם הפופ. כאן ראוי לציין את אלבומם המעולה של הפט שופ בויז, Fundumental, גם כן משנת 2006, המתאר את העולם כמקום מפחיד ופרנואידי ותוקף בצורה חסרת תקדים את ג'ורג' בוש וטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, שהיה שותף מלא למלחמה בטרור של בוש.

"התקומה"

פיגועי ה-11.9 הוא מהמאורעות הטראומתיים ביותר בתולדות ארה"ב והעולם החופשי. זו הייתה התקפה ישירה על ערכי המערב וכל מה שהוא מייצג מבחינה כלכלית, פוליטית ותרבותית. התגובות  המוזיקליות לאירועים מלמדות עד כמה המוזיקה מושפעת מהלכי הציבור ועד כמה היא משחקת תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל. מדהים לראות (ולשמוע) איך ניתן ללמוד ולהבין היסטוריה פוליטית דרך האזנה למוזיקה ועד כמה הקשר בין לבין החברה והתרבות בה היא נוצרת הוא הדוק. השירים והמוזיקה שליוו את התקופה, יבטיחו ששום דבר לא יעלם אל תהומות הנשייה של ההיסטוריה.

הפט שופ בויז שרים על מערכת היחסים בין ג'ורג' בוש וטוני בלייק ב-Top of the Pops כשרקדני הרקע שלהם חובשים מסכות של שני המנהיגים.

הצטרפו לקהילה של מועדון תרבות בפייסבוק!

*הפוסט מבוסס על הרצאה שאני מעביר במסגרת עבודתי האקדמית ועל מאמרו של מרטין קלונן, "התגובות המוזיקליות לפיגועי האחד עשר בספטמבר" משנת 2004.

לקריאה מורחבת:

Cloonan, M. (2004). Musical responses to September 11th: From conservative patriotism to radicalism. In: Helms D & Phleps T. (Ed.), 9/11 – The world's all out of tune Populäre Musik nach dem 11

september112september11