50 שנה ל- Pet Sounds של הביץ' בויז

כמו יין טוב שרק הולך ומשתבח, Pet Sounds של הביץ' בויז, מצליח להישמע רענן, מקורי, קסום ורלוונטי מתמיד גם 50 שנה אחרי צאתו. מועדון תרבות חוגג יובל לאלבום שהציב סטנדרט חדש בעולם המוזיקה הפופולרית וגרם לפול מקרטני להבין שגם לו יש לאן לשאוף.

אני מודה, אחד החטאים הגדולים ביותר שלי הוא התמכרותי הבלתי מתפשרת לרשימות ודירוגים מוזיקליים למיניהם. אתם יודעים, אותם דירוגים נוסח: "500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים", "1001 האלבומים שאתם חייבים לשמוע לפני המוות", "100 השירים הגדולים של הניינטיז" ועוד אינספור דירוגים מתנשאים ויומרניים להחריד כאלה ואחרים.

על אף העניין שהדירוגים הללו מייצרים, הם אינם חפים מבעיות, כאשר הגדולה שבהן היא העובדה הדי ברורה שהם פשוט נוטים לחזור על עצמם. הביטלס, בוב דילן, הרולינג סטונס וחבריהם תמיד יככבו בראש בעוד שאמני הפופ יודרו ובכלל האמנים הגבריים, הלבנים והאנגלו- סקסים תמיד ישלטו בכיפה.

סטנדרט חדש של יצירה מוזיקלית פופולרית

Pet Sounds הוא אחד מאותם אלבומים שתמיד מעטרים את ראשי מצעדי האלבומים הגדולים בכל הזמנים למיניהם ולפיכך התייחסתי אליו בחשדנות הראויה לו. תמיד כשרציתי להאזין לו ולשמוע על מה המהומה דחיתי את הקץ בין היתר משום שהביץ' בויז תמיד נתפסו בעיני כילדותיים מדי, אמריקאים מדי ו"מתקתקים" מדי. אבל ככל שהזמן עבר היה לי ברור שמתישהו זה יקרה ואגלה האם אלבום בעל שם נוראי כל כך נוראי יכול באמת להיות יצירת מופת מושלמת כפי שמעידים עליו המצעדים?

אז התיישבתי להאזין לו. ככה בערך, בצורה הכי אגבית שיכולה להיות. אתם יודעים האזנה סתמית כזאת לצורך הורדת הקוף מהגב. לא באמת האמנתי שאצליח להתאהב בנערים השובבים שדאגו להצטלם ליד גלשנים על רקע הים למרות שהיחיד שבאמת ידע לגלוש שם היה המתופף, דניס וילסון. ובכל זאת, יום אחד בעודי מתארגן לקראת יציאה, פתחתי את הלפטופ שלי, בעל הרמקולים הפצפוניים והלא איכותיים בעליל ולחצתי על כפתור הפליי. מה כבר יכול לקרות?

ואז ללא הכנה מוקדמת, צלילי הקסם הפותחים את Wouldn't it be Nice החלו להתנגן ואני נשבע לכם שתוך חצי דקה עזבתי את הכל ונשאבתי אל תוך המוזיקה שבקעה מתוך הרמקולים הנוראיים של הלפטופ. עד You Still Believe in Me כבר התמכרתי והתאהבתי. אפילו לאירוע אליו מיהרתי איחרתי. פשוט לא יכולתי להפסיק.

"אלוהים רק יודע מה הייתי בלעדייך…"

בשיאה של ההצלחה ההיסטרית של נערי החוף מקליפורניה ותוך שהם עומדים בגבורה אל מול הפלישה הבריטית, החליט בריאן וילסון, סולן וכותב השירים המרכזי של ההרכב, לקחת את המוזיקה של הביץ' בויז צעד אחד קדימה ובהשפעת Rubber Soul של הביטלס, לכתוב את אלבום המופת של חייו. שאפתני משהו.

לצורך העניין הוא שכר את הנגנים הטובים בעולם (The Wrecking Crew), את התמלילן, טוני אשר, ובכדי שלא יפריעו לו, שלח את שאר חברי הלהקה להמשיך את מסע ההופעות שלהם באסיה בלעדיו. האלבום הוא כאמור אלבום של הביץ' בויז אבל שלא יהיה ספק, החזון והיצירה הסופית היא פרי יצירתו הבלעדית של מוחו הקודח והמוכשר להחריד של וילסון.

Pet sounds זכה לשמו בשל ספק מחמאה ויותר הקנטה של מייק לאב כלפי בריאן וילסון. הראשון טען שלוילסון יש אוזניים של כלב והוא היחיד שיכול לזהות צלילים שהאוזן האנושית אינה מסוגלת לקלוט. ואכן מטרתו של וילסון ביצירתו החדשה הייתה להתנסות בצלילים חדשים ולברוא עולם חדש מוזיקלי עשיר כפי שלא נשמע לפני כן.

Pet Sounds הציג לעולם סטנדרט חדש של הפקה והקלטה שטרם נשמעו בעולם המוזיקה הפופולרית. האלבום מלא בעשרות כלי נגינה שונים השייכים לעולם הקלאסי כמו קרן יער, כלי מיתר וכלים קלאסיים אחרים כאשר בין לבין משלב וילסון בהקלטות צלילים לא שגרתיים אחרים כמו פעמוני אופניים, צפצפות, רכבת חולפת וכן, גם את כלבי המחמד שלו. מי שהאזין לאלבום ב-1966 לא האמין שניתן ליצור כזאת מוזיקה. לא סתם זה האלבום שגרם לפול מקרטני להסתגר באולפן ולהקליט את "סרג'נט פפר" בניסיון להתעלות על וילסון. "אתה לא יכול לקרוא לעצמך מוזיקאי לפני שאתה מאזין ל- Pet Sound אמר מקרטני וצדק. גאוני, פורץ דרך, היסטורי, כל סופרלטיב שתבחרו עבור Pet Sounds יהיה מדויק.

נשמע אקטואלי וחדשני גם היום

על אף ההפקה המלוטשת להדהים של האלבום, אי אפשר להתעלם מסימן ההיכר של הלהקה- קולות ההרמוניה השמימיים של חבריה אשר מגיעים כאן לשיאים חדשים של יופי ורגש. ב-1996 , לכבוד חגיגות השלושים לאלבום, שוחררה קופסת דיסקים שיחד עם האלבום המקורי הכילה גם את גרסאות אינסטרומנטליות לשירים כמו גם את תפקידי השירה וההרמוניות הקוליות לבד. מדהים לשמוע את זה ולהבין שלא היו מחשבים ואוטו-טיון בזמנו. המילה שלמות מעולם לא הייתה מתבקשת יותר.

ובכל זאת יש גם מקטרגים לאלבום, אלה אוהבים לציין את הטקסטים הפשוטים שבו והאמת? במידה רבה של צדק משום שאין באלבום את העומק הלירי של דילן, החוצפה הסקסית של הסטונס או את השנינות של לנון ומקרטני. אבל דווקא הנאיביות הכמעט ילדותית של שירי האלבום היא חלק מהקסם שלו. "רק אלוהים יודע מה הייתי בלעדייך" כמה פשוט, כמה יום יומי, כמה מקסים. ולחשוב שזה שיר הפופ הראשון שהשכיל לשלב בתוכו את המילה "אלוהים".

המורכבות ההרמונית והרבדים המוזיקליים האינסופיים החבויים באלבום, בשילוב טקסטים "ארציים" יותר על התבגרות, אהבה ואכזבה יוצרים סינרגיה מאוזנת ומעניינת הנעה בין יומרנות לפשטות שכל אחד יכול להתחבר אליה. בין אם אתה מוזיקאי והסי פארט של God Only Knows מטריף אותך או בין אם אתה נער שחולם עם התבגרות סטייל Wouldn't it be Nice. קשה לי לחשוב על בן אדם שאוהב מוזיקה שלא ימצא ולו שיר אחד להתחבר אליו או לכל הפחות להעריך אותו.

Pet Sounds הוא הסיבה שבגללה אנשים רוכשים אלבומים ושירים כמו  God only Knows (ככל הנראה שיר האהבה היפה ביותר שנכתב אי פעם), I Know There's an Answer, Thats Not Me ואחרים, הם הסיבה לכך שבני אדם מאזינים למוזיקה. 50 שנה עברו ו-Pet Sounds לא רק שמחזיק מעמד, אלא כמו יין טוב רק הולך ומשתבח עם כל האזנה. אחד האלבומים הטובים בכל הזמנים? אפשר להתפשר גם על הכי טוב.

תנו לנו לייק בפייסבוק

beach_boys__pet_sounds124a3f15d4e9f7c4f94b50e3475548853

מודעות פרסומת