כמו פטמות על השריון של באטמן, עלי בייבי על סלט או הקריירה של קרן פלס, יש דברים שהם פשוט מיותרים, ממש כמו המוזיקאים האלה שהיו חברים בלהקות ענק.
מארק "בז" בארי (Happy Mondays)
בסוף שנות השמונים העיר מנצ'סטר הייתה מרכז העולם המוזיקלי החדש. סצנת "מדצ'סטר" התפוצצה וקיץ האהבה השני היה בשיאו הפסיכדלי.
על כל הטירוף הזה ניצחו ה'האפי מאנדייז' אחת הלהקות הצבעוניות, ההזויות, המסוממות והכיפיות בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. בשיאם כינה אותם פול מקרטני "הביטלס בשלב של Strawberry Fields Forever".
הלהקה ששילבה בשיריה רוק אלטרנטיבי, דאנס ופסיכדליה, ריתקה אלפים להופעותיה שהפכו לרייבים ענקיים של סקס, סמים ורוקנ'רול כמיטב המסורת.
בין המוזיקאים (אם כי לקרוא לאנשים מאחורי ה'האפי מאנדייז' מוזיקאים זו מחמאה גדולה) שעמדו על הבמה, היה אחד, שלא כל כך ברור מה הוא עושה. הבחור היה ידוע בסצנה כ"בז" (Bez) ולמרות שהתפקיד הרשמי שלו בהרכב היה נגן כלי הקשה, בפועל מה שהוא עשה היה לקפוץ על הבמה בצורה מאוד מוזרה עם מרקס. אמיתי אני לא צוחק.
הריקוד ההזוי והאישיות האקצנטרית של "בז" לא הועילה יותר מדי מוזיקלית, אבל תדמיתית היא הפכה את המאנדייז לאחד הסמלים של סצנת "מדצ'סטר" ושל התרבות האלטרנטיבת של שנות השמונים.
רינגו סטאר (Beatles)
לפי המיתוס, כשנשאל ג'ון לנון האם רינגו סטאר הוא המתופף הטוב בעולם, הוא ענה: "בעולם? הוא אפילו לא המתופף הכי טוב בביטלס". בין אם המשפט הזה באמת נאמר או לא, האווירה ברורה למדי, רינגו לא היה הכח המניע של היצירה של הביטלס, וזה עוד בלשן המעטה.
ואכן למרות כמה רגעי קסם כמו With a Little Help from My Friends או Octopus's Garden אי אפשר לומר שמתופף אחר היה בהכרח משנה את הסאונד של הביטלס מקצה לקצה. גם אם נסתכל על זה הפוך, קשה לומר שסטאר השפיע רבות על הסאונד של ארבעת המופלאים.
אין ספק שכבודו של המתופף המיתולוגי במקומו מונח אבל בואו רק נגיד שהוא צריך להגיד כל בוקר תודה ענקית לקארמה ובעיקר לפיט בסט.
ג'ו האן (לינקין פארק)
אמנם נתפסתי על ג'ו האן אבל העניין הזה רלוונטי לכל להקת נו מטאל שהתהדרה בעמדת Dj על הבמה. כי הרי מה אומר רוקנ'רול יותר מאשר די ג'יי שעושה סקרצ'ינג על הבמה. גם התירוץ הזה של לנסות ולשלב את עולמות ההיפ הופ בתוך הז'אנר הוא לא תירוץ.
כיאה למישהו שלא עשה יותר מכמה צלילי "ויקי ויקי" פה ושם בשירי הלהקה, התרומה של האן ללינקין פארק הייתה הרבה פחות מוזיקלית והרבה יותר חזותית כאשר בין היתר הוא ביים חלק מהקליפים של הלהקה ועיצב את עטיפות אלבומיה.
לינדה מקרטני (Wings)
"כנפיים" הייתה הלהקה הראשונה של פול מקרטני פוסט הביטלס והיא ללא ספק הייתה רשומה על שמו. מקרטני כתב את כל השירים, ניגן על כל הכלים וחוץ מלעשות ספונג'ה הוא עשה פחות או יותר את הכל.
העובדה שאשתו דאז, לינדה מקרטני, קיבלה קרדיט על השירים בדיוק כמוהו היא לכל הפחות תמוהה, בטח כאשר לא היה לה כל עבר מוזיקלי וכי פול היה זה שהתעקש שתהיה חלק מהמוזיקה שלו. הדברים שאתה עושה עבור האהבה.
אנדרו רידגלי (!Wham)
בכל צמד מוזיקלי תמיד יש את זה שעושה יותר ואת זה שעושה פחות, אבל במקרה של וואם יש את זה שלא עשה כלום וקוראים לו אנדרו רידגלי.
בשלב מאוד מוקדם בקריירה שלהם הבינו ג'ורג' מייקל ואנדרו רידגלי שמייקל הוא החצי המוכשר יותר בלהקה ונתנו לו להוביל גם בפרונט וגם בכל מה שקשור לכתיבה ולמוזיקה עצמה.
כך יצא שלרידגלי, שגם ככה כמעט ולא נוכח מוזיקלית בשירים של וואם, אין כמעט קרדיטים על היצירות של ההרכב. המצב היה אבסורדי עד שלעיתים שירים של הלהקה נתפסו כשירי סולו של מייקל בלבד. אחד מהם הוא דווקא קטע בו רידגלי כן היה שותף בכתיבתו, שיר קטנטן שהפך ללהיט ענק בשם Careless Whisper. יחי האירוניה.
אנדרו פלטשר (דפש מוד)
מרטין גור הוא הנשמה של דפש מיד, דייב גאהן הוא הפנים שלה ואנדרו פלטשר הוא… לא יודע, סוג של הדוד הנחמד שנקלע לסיטואציה אני מניח.
אני לא רוצה להמעיט בערכו של פלטשר שהיה כנראה באמת בן אדם נחמד אבל בואו, דפש מוד לא בדיוק חבה לו את חייה. לעזאזל אפילו אלן ויילדר השפיע יותר על הסאונד של ההרכב מפלטשר שבקושי קיבל קרדיטים על שירי ההרכב אם בכלל.
ויקטוריה בקהאם (ספייס גירלז)
אני יודע, לבחור איזה חברה בספייס גירלז הייתה הכי מיותרת זה כמו לבחור בין ברוקולי או תרד, שניהם חסרי טעם או משמעות. ובכל זאת, ויקטוריה בקהאם הייתה חסרת תועלת ממש כמו טופו במנגל של יום העצמאות.
היא לא ידעה לזוז, בטח שלא לשיר, והובאה לשם על תקן פנים יפות נטו (וגם על זה אפשר להתווכח). בין כל ה"תפקידים" שקיבלו הבנות (בייבי, ספורטי ומה שלא יהיה שם) היא קיבלה את הכי פחות ברור "פוש ספייס", שזה סוג של סנובית – תפקיד שהיא עושה בהצלחה עד היום.
אם מישהו בכל זאת תוהה לגבי היכולות המוזיקליות של גברת בקהאם הוא מוזמן להתרשם מאלבום הסולו היחיד שלה שיצא ב- 2001. השמועה אומרת שמי שהאזין לו לא נשאר אותו דבר. אהה והיא הכניסה שיר גם לרשימת 100 השירים הגרועים ביותר בהיסטוריה של מועדון תרבות.
כל החברים לאורך השנים חוץ מבילי קורגן (Smashing Pumpkins)
סמאשינג פאמפקינס היא מלהקות הרוק האהובות עלי ולא בגלל סאונד הגיטרה של ג'יימס איהא או הפנים היפות של דרסי ורצקי (ושלא יהיה ספק, הן מהממות) אלא בגלל השירים האלמותיים שכתב, הלחין וניגן בהם את כל הכלים, בילי קורגן.
עוד ב- 2018 בביקורת שלי על אלבומם העשירי והמיותר של הדלעות Shiny and Oh So Bright, כתבתי (וסליחה מראש שאני מצטט את עצמי) כי: "שנים שאני לא מצליח להבין מדוע מתעקש קורגן, בקנאות דתית כמעט, לשמר את המותג סמאשינג פאמפקינס בחיים. גם ככה הוא כותב לבדו את כל המילים, הלחנים ובהרבה מקרים אף מנגן בעצמו על כל הכלים, אז מה הקטע?".
בכל מקרה, קורגן כנראה לא קורא את מועדון תרבות (הפסד שלו) ואין ספק שההרכב שלו הוא אחד מאלה שהגדירו את הניינטיז אבל זה לא בגלל חבריה, אלא בגלל מי שעמד כל השנים בפרונט, לטוב ולרע.
הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!
מועדון תרבות 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.