ביאת המשיח: 30 שנה לאלבום הבכורה של הסטון רוזס

אלבום הבכורה של הסטון רוזס מייצג את שיאה של אחת התקופות הצבעוניות, הפסיכדליות והיפות ביותר בהיסטוריה הבריטית כשעל הדרך הוא גם משנה את פני המוזיקה הבריטית לעד. 

ציון המועדון: ★★★★★

שנות ה- 80 באנגליה לא היו מהתקופות הטובות של המדינה, וזה עוד בלשון המעטה. בעיות הגירה וגזענות, הקונפליקט הבלתי נגמר עם צפון אירלנד, משברים כלכליים שנבעו מתעשיות הפחם והפלדה המיושנות ואיגודים מקצועיים שניטרלו כל אפשרות להתייעלות, השאירו את אנגליה הרחק מאחור.

ברקע כל האתגרים הללו, עלתה לשלטון מרגרט תאצ'ר, "אשת הברזל", וכיהנה כראשת ממשלה לכל אורך שנות השמונים (1979-1990). תאצ'ר נקטה ביד ברזל נגד האיגודים המקצועיים ויצאה בשורת רפורמות והפרטות חסרות תקדים בניסיון להחיות את המשק. הגישה הכלכלית, הניאו-ליברליסטית, של תאצ'ר, שכונתה לימים "התאצ'ריזם", הצליחה מצד אחד להפיח חיים בכלכלה הבריטית על ידי עצירת האינפלציה, ייעול התהליכים הבירוקרטיים וצמיחה מחודשת. אך מן הצד השני היו אלה כרגיל, עובדי הצווארון הכחול אשר פוטרו בסיטונאות כתוצאה מהרפורמות החדשות ותהליכי ההפרטה הפראיים שעברו על המשק.

הבעיות הכלכליות והחברתיות שטילטלו את בריטניה הובילו ליצירתן של תתי תרבויות רבות. מה'סקינהדס' דרך הפאנקיסטים והניאו-רומנטיים, הצעירים הבריטיים אימצו תרבויות אלטרנטיביות שונות בניסיון להתמודד עם העולם החדש. זו גם הסיבה לעלייתה המטאורית של המוזיקה האלטרנטיבית על שלל גווניה בשנות השמונים.

באנר מועדון תרבות

דרך נוספת איתה התמודדו, או יותר נכון התנתקו בני הנוער מחייהם המדכאים, הייתה פשוט לחגוג אותם כאילו אין מחר במסיבות מטורפות שנמשכו לעיתים קרובות עד הבוקר. לכל אורכה ורוחבה של הממלכה הבריטית קמו מועדונים שאפשרו לבני הנוער לברוח ולשמור קצת על השפיות שלהם. בין המועדונים המפורסמים של התקופה ניתן למנות את ה"הבליץ" ממנו יצאו "ילדי הבליץ" שאימצו את הסינת'פופ, "הבן" (Heaven) שהיה בית לקהילה הלהט"בית ומעל כולם ה"האסיינדה" המיתולוגי של סטיבן וילסון וחברי להקת ניו אורדר.

כשלא היה מקום לחגוג, יצאו המסיבות החוצה, לטבע, ויצרו תת תרבות חדשה של רייבים ענקיים ומסיבות טבע מתודלקות באסיד, MDMA וסמים אחרים. התקופה הזאת, שהתרחשה בעיקרה בין 1988 ל- 1989, כונתה לימים "קיץ האהבה השני" בהמשך לאותו קיץ בקליפורניה של 1967.

הרבה להקות מסמלות את אותו קיץ פסיכדלי שעבר על צעירי בריטניה, ביניהן "ניו אורדר", Happy Mondays, The Charlatans ו- Inspiral Carpets. אבל מעל כולם ניצבים הסטון רוזס ואלבום הבכורה שלהם The Stone Roses שלכד בצורה הטובה ביותר את רוח התקופה. 

הסטון רוזס (איאן בראון, ג'ון סקוייר, "מאני" ו"ראני") הוקמה ב- 1983 במנצ'סטר, עיר פועלים הידועה במפעליה הרבים ובסצנת המוזיקה האלטרנטיבית שלה שאף קיבלה את השם המחייב MADchester וכללה בין היתר את הלהקות הנ"ל ועוד. 

אחרי מספר סינגלים שלא זכו להצלחה משמעותית אבל כן יצרו באז בסצנה, אלבום הבכורה של הלהקה יצא במאי 1989 תחת הפקתו של ג'ון לאקי (רדיוהד, מיוז, XTC ועוד רבים וטובים אחרים) וזכה לסופרלטיבים באמת חסרי תקדים. עטיפת האלבום אגב היא פרי יצירתו של גיטריסט הלהקה, ג'ון סקוייר, בהשראת האמן האמריקאי מפורסם ג'קסון פולוק.

בשביל להבין את האהבה העצומה והמקום של האלבום בהיסטוריה הבריטית מספיק רק לספר שהוא נבחר על ידי קוראי מגזין NME כאלבום הטוב בהיסטוריה בשנת 2000 ובשנת 2006 נבחר שוב על ידי אותו מגזין בתואר האלבום הבריטי הטוב בהיסטוריה. לא הרולינג סטונס, לא הביטלס, לא פינק פלויד אלא הסטון רוזס. מדהים. 

The Stone Roses, האלבום, מסמל עבור הבריטים את אחת התקופות המורכבות אך גם הצבעוניות ביותר שחוו. הוא מסמל את שיאה של הסצנה האלטרנטיבית בכך שהצליח לשלב באופן מדויק בין רוק הגיטרות האנגלי המסורתי (Made of Stone), הסאונד המחתרתי של מסיבות הרייבים (Don't Stop) ואפילו גישת We Don't Give a Fuck של הפאנק שמרחפת מעל כולו. 

השילוב הזה הופך את ה- Stone Roses, לצילום פולורואיד יפיפה של תקופה קצרה אך מרתקת בהיסטוריה של המוזיקה הבריטית. תקופה של שחרור מיני, תודעתי, ממסדי, חתרני, צעיר, יומרני וחצוף. תקופה בה צעירים חיפשו מפלט במוזיקה שמחה ומשחררת שמצד אחד הזכירה להם מאיפה הם באו ומהצד השני הציעה להם אסקפיזם בלתי מתפשר.

כמו דיימון אלברן, ליאם גאלאגר וברט אנדרסון שבאו אחריהם, בסטון רוזס ובאיאן רייט בפרט, הייתה מן התנשאות נערית שקשה לעמוד בפני בפניה. הם ידעו מה הכי טוב עבור הנוער הבריטי ומה באמת מעניין אותו. I Wanna Be Adored למשל, תמיד מהדהד לי את Rock 'n' Roll Star של אואזיס ואת הרצון הזה של בני הנוער הבריטיים לצאת מהמיץ של הזבל למקום הרבה יותר זוהר. להיות מישהו ולעשות משהו אמיתי ומשמעותי.

באנר מועדון תרבות

ועם זאת, הרבה לפני שהאחים גאלאגר שרו על סיגריות ואלכוהול כמפלט מהאפרוריות המדכאת של מנצ'סטר, היו אלא הסטון רוזס שהציעו מציאות אלטרנטיבית של אסקפיזם נטול מעצורים. ההופעות של הלהקה למשל היו ידועות באמירה "אתה יודע איך הן מתחילות אך לא יודע איך הן מסתיימות". בדרך כלל אגב הן היו מסתיימות ב- I Am the Resurrection שהפך למסיבת אסיד אחת גדולה. 

הבחירה ב- I Am the Resurrection לסגירת האלבום וההופעות של הלהקה היא כמובן לא סתמית. באמרו "אני התחייה", משווה את עצמו איאן בראון ללא אחר מאשר ישו בגלגולו החדש ומשלים מעגל עם השיר שפותח את האלבום, I Wanna Be Adored. בראון לא כתב את זה כמסר אנטי דתי או משהו כזה, הוא באמת ראה בעצמו משיח של המוזיקה הבריטית הגוועת ובאלבום הבכורה של הלהקה את "ההתגלות" הרוחנית המוזיקלית הנעלה ביותר שלו. לפי ההצלחה של שניהם הוא לא היחיד מסתבר.

הרבה פעמים כתבתי כאן שאחד הדברים שהופכים יצירה לעל זמנית, ולא משנה אם מדובר בסרט, ספר, מחזה או שיר, זה האופן בו היא מצליחה "לשמר" ולהנציח את רוח התקופה בה נוצרה, וזה בדיוק מה שהופך את The Stone Roses לאלבום כל כך חשוב. תוסיפו לכך את העובדה שהוא השפיע על דורות של אמנים והביא את האלטרנטיבי למיינסטרים ותקבלו את אחד מאלבומי הבכורה הגדולים בכל הזמנים. 

ההצלחה האדירה ותווית "משיחי המוזיקה הבריטית", הכניסו את הלהקה ללחץ היסטרי. אלבומם השני, Second Coming, שוחרר רק בדצמבר 1994, הרבה אחרי שאואזיס, בלר, סווייד ואחרות שיחררו את אלבומי הבכורה שלהם ושינו את העולם כשהם נישאים על כנפי המהפכה שחוללו הסטון רוזס בעצמם. ב- 1996 התפרקה הלקה רשמית וחזרה לפעילות רק ב- 2011 לסיבובי הופעות ולגל שמועות בלתי פוסקות על אלבום שלישי שטרם התממשו.

אבל עד שזה יקרה, אנחנו וכנראה גם הילדים והנכדים שלנו, ימשיכו להתענג על אחד האלבומים הכי גדולים שיצאו אי פעם.

שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80
15 שירי הבריפופ הגדולים ביותר
20 שנה ל- What's the Story Morning Glory של אואזיס

 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

TSR2.jpegבאנר מועדון תרבות

10 שירי סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים

בדיוק היום לפני לכבוד תחילתה של 2017, פינקתי ברשימה של 7 שירי פתיחה אדירים לאלבומים קלאסיים. עכשיו, שנייה לפני שהשנה מסתיימת ונכנסת לה שנה אזרחית חדשה קבלו 10 שירים אדירים שמסיימים אלבומים נפלאים עוד יותר! שתהיה לנו שנה נפלאה לפחות כמו השירים האלה.

לפני שנתחיל, הנה עוד קטעים ראויים לציון:
The Doors- The End
Led Zeppelin- When the Levee Breaks
Nine Inch Nails- Hurt
Animal Collective- Brother Sport
Radiohead- Street Spirit
The Who- Won't Get Fooled Again

Rolling Stones- You Can't Always Get What You Want

האלבום הקלאסי הזה מ- 1969 נפתח בצורה עוינת משהו עם Gimme Shelter אך מסתיים הכי רחוק משם, עם הרוך והרגש של You Can't Always Get What You Want. קטע הסיום הזה הוא השיר הארוך ביותר ברפרטואר של האבנים ועם המקהלה הנפלאה והשירה המהפנטת של מיק ג'אגר, הוא שווה כל שנייה. שיר סיום מתוק מריר שנשאר איתך הרבה אחרי שסיימת להאזין לו.

REM- Falls to Climb

הבחירה בשיר הלא ממש מוכר הזה היא מוזרה אני יודע. תאמינו לי היה פה קרב איתנים עם Find The River אבל בסופו של דבר אני כנראה תמיד מעדיף את האנדרדוגים ו- Falls to Climb הוא לגמרי כזה.

השיר המופלא הזה סוגר את UP, האלבום הראשון של REM שהוקלט ללא המתופף ביל בארי שבהעדרו נאלצו שלושת חברי הלהקה הנותרים לפנות לכיוון ניסיוני יותר שכלל שלל צלילים אלקטרונים ומכונות תופים. התוצאה היא אלבום נהדר ולא מספיק מוערך בקרב המעריצים והמבקרים כאחד. בעיני UP הוא אלבום אמיץ, מרגש ונפלא שנסגר בצורה האופטימלית ביותר: בלדה עדינה וקורעת לב עליה מנצח קולו הסדוק והעל זמני של סטייפ. כל פעם שאני שומע אותו, השיר הזה שובר אותי מחדש.   

Prince- Purple Rain

אני מודה ומתוודה, אף פעם לא עפתי על פרינס. כאילו, אין לי ספק לגבי הגאונות המוזיקלית שלו זה פשוט שבאופן אישי מעולם לא התחברתי אליו. ולמרות זאת, Purple Rain הוא חתיכת יצירה מדהימה. אחד מאותם שירים שפשוט אי אפשר להתעלם מהם. לא יאמן שהוא יושב לו בסבלנות לאורך כל האלבום (הנהדר אגב) ופשוט מחכה לתת בראש בענק. כל ההוויה של פרינס, הכישרון, העצמה והרגש מתנקזים לרגע אחד סגול במיוחד שתמיד ידאג להשאיר אתכם פעורי פה לא משנה כמה פעמים תאזינו לו.

Beatles- A Day in A Life

יש מצב שמתוך כל הרפרטואר המטורף של הביטלס, A Day in A Life שנועל את סרג'נט פפר הוא ההישג האמנותי הכי גדול של הלהקה. מתחיל כמו שיר אקוסטי רך על גיטרה ופסנתר עם טקסט מלנכולי, ממשיך עם תזמורת שלמה שלנגניה נאמר לנגן מה שהם רוצים עד שיגיע לתו אחד ספציפי וממשיך בצורה פסיכדלית ומרתקת כמו שרק הביטלס יודעים. אההה והוא גם זה שעורר את תיאורית הקונספירציה המגוחכת על מותו של פול מקרטני בתאונת דרכים.

סרג'נט פפר היה ההוכחה הניצחת לעולם שמוזיקה פופ יכולה להיות אמנותית ו- A Day in A Life ממחיש זאת יותר מכל גם חמישים שנה אחרי.

Muse- Knights of Cydonia

אם כבר לסיים אלבום, אז ככה! יש מצב ש- Black Holes and Revelations היה האלבום החלש ביותר של מיוז שיצא עד אז אבל ברגע שמגיעים ל- Knights of Cydonia הכל מתגמד. הסאונד הגדול מהחיים, המגלומניה (בקטע טוב) הריפים העצבניים והצרחות של בלאמי, כל הסיבות לאהוב את מיוז מתנקזות אל תוך שיר אחד אפי שיותיר אתכם לעד עם טעם של עוד. קלאסיקה!

באנר מועדון תרבות

Arctic Monkeys- I Wanna Be Yours

למרות שיצא "רק" לפני 4 שנים, AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז, כבר נחשב לקלסיקת רוק מודרנית. אני באופן אישי לא בטוח שזה האלבום הכי טוב שלהם או ש- I Wanna Be Yours הוא השיר הכי יפה שסוגר איזשהו אלבום שלהם (הייתה התלבטות קשה עם A Certain Romance מ- Whatever People Say I Am, That's What I'm Not) אבל אין ספק שהוא המיוחד ביותר.

זהו השיר הראשון בו השתמשו אי פעם הקופים במכונת תופים, מה שמקנה לו סאונד מינימליסטי מכני, שמתאים בצורה מושלמת לטקסט המבוסס על שירו של משורר הרוק, ג'ון קופר קלארק. עם כל שנייה שעוברת השיר הזה חודר עמוק ועמוד יותר אל תוך הלב תוך שהוא שורט ומשאיר סימני מאבק וכאב. סיום הולם לאלבום נהדר.

Oasis- Champagne Supernova

אם ב- Definetly Maybe נואל גאלאגר הוכתר כקולם של מעמד הפועלים, ב- What's the Story הוא כבר לקח את התפקיד הזה ברצינות תהומית. השאיפה הזאת לקחת את המוזיקה של אואזיס צעד אחד קדימה, הביאה אותו לכתוב לאלבומה השני של הלהקה כמה מהימנוני הרוק הגדולים של זמננו כמו Wonderwall, Don't Look Back in Anger ו- Some Might Say.

אבל מעל כולם עומד Champagne Supernova, השיר המסיים את What's the Story שהוא לגמרי האפוס של אואזיס. עם פול וולר על הגיטרה, האחים גאלאגר וחבריהם עפים בפרץ יצירתיות מפעים של שבע וחצי דקות שלא נשמע כמו שום דבר שהם עשו לפני כן. אז נכון, לא מדובר בטקסט הכי מבריק אי פעם ("הולך לי באיטיות במסדרון, מהר יותר מכדור של תותח…") אבל מוזיקלית מדובר בסיום אדיר שמזכיר גם אחרי כל השנים הללו למה הלהקה הזאת תחיה לנצח.

Counting Crows- A Long December

זו אולי לא קלסיקה על זמנית כמו חלק מהשירים שמככבים כאן אבל אין שיר מתאים יותר לפתיחתה שנה חדשה. עם השנים Counting Crows הפכה להיות סוג של להקת קאלט מאוד אהובה בישראל ובכלל, ולמרות שהרוב זוכרים ממנה בעיקר את אלבום הבכורה האדיר, August and Everything After, Recovering the Satellites שיצא 3 שנים מאוחר יותר אולי קצת פחות מהודק, אבל לא פחות טוב.

האלבום הזה, שנכתב בעיצומה של התמוטטות עצבים ודיכאון קשה של הסולן אדם דוריץ, מלא בשירי כאב וכמיהה לאהבה. בתוך כל החושך הזה, A Long December הוא נקודה אור של תקווה בסוף מנהרה חשוכה מלאת יגון. אולי "השנה הבאה תהיה טובה יותר מהקודמת" מקונן דוריץ. ברגע האופטימי הכמעט יחיד באלבום הזה.
נ.ב אני בטוח שתסלחו לי על ה- 01:12 של Walkaways.

David Bowie- Rock N' roll Suicide 

לא היה לדייויד בואי שום סיכוי לכתוב שיר מושלם יותר לסיים איתו את Ziggy Stardust and the Spiders From Mars הקלאסי מ- 1972. Rock N' roll Suicide הוא תיאור נפילתו של זיגי סטארדסט המוגש על מצע מוזיקלי אקלקטי של סגנונות כמו שנסונים צרפתיים, מוזיקת פיפטיז וכמובן רוקנ'רול בועט בואי סטייל. שיר שמוכיח בפעם השני מילוין וחצי למה לא היה ולא יהיה כמו בואי. 

Pink Floyd- High Hopes

The Division Bell הוא ההוכחה הנצחית לכך שפינק פלויד הם הרבה יותר מרוג'ר ווטרס. עיבודי הפסנתר המהפנטים של ריצ'ארד רייט, הגיטרה האלמותית של גילמור והתיפוף המאופק של מייסון מצליחים להפוך את האלבום הזה לפנינה קסומה ומיוחדת ובאופן אישי לאחד האלבומים האהובים עלי ביותר.

11 שירים יש באלבום הזה ומעל כולם עומד High Hops המהווה סיום מפואר לאלבום מושלם. כיאה לאלבום האחרון ברפרטואר של הלהקה (ותסלחו לי שאני לא מחשיב את השאריות המחוממות של The Endless River), שיר הסיום הזה הוא רטרוספקטיבי ונוסטלגי ונכתב מנקודת מבטו של איש המסתכל אחורה על עברו ואל חלומותיו הגדולים ביותר. נקודת השיא: סולו גיטרת הסלייד של גילמור שגורמת לי לבכות כל פעם מחדש. וגם… יש לשיר הזה את הקליפ הכי יפה אי פעם. קלסיקה. שווה להזכיר גם את Eclipse שנועל את Dark Side of the Moon, שנתן פייט ל- High Hopes אבל בסוף חייב היה להיות רק מנצח אחד.

 Arctic-Monkeys-608x405

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

תמשיכו לחלום: ההופעה של איירוסמית' הייתה עייפה ומאכזבת

23 שנים חיכו מעריצי איירוסמית' להופעה נוספת שלהם בישראל. רק חבל שהם קיבלו את הצל של אותה להקה אהובה מהעבר. 

אני לא יכול לומר שהתאכזבתי מההופעה של איירוסמית' אתמול בפארק הירקון. הגעתי מראש עם ציפיות נמוכות. אני רגיל לסאונד הגרוע של הפארק, למיקום הבעייתי, כאשר גם העובדה שמדובר בלהקה שסך הגילאים של חבריה מגיע למיליון ושהם לא הוציאו אלבום ראוי זה 20 שנה לא תרמה לאופטימיות. ובכל אם יאלצו אותי לסכם את ההופעה במילה אחת הייתי עונה: מעפן. בשתיים, It's Complicated.

ההופעה דווקא התחילה באנרגיות לא רעות בכלל עם שני שירים בועטים, Let The Music Do the Talking ו- Young Lust. אבל אז הגיע ביצוע מביך מאין כמוהו ל- 'Cryin האהוב שהרגיש כמו התעללות בגופה כאשר טיילור לא מסוגל לשיר בגבוהים ופרי משחיט אותו גם ברגעיו היפים. פה התחלתי להבין כבר לאן אנחנו הולכים.

לא תמצאו אותי מתלונן הרבה על הקול של טיילור. ברור שהוא לא מסוגל לשיר כמו בעבר וזה אפילו נסלח (אם כי בשירים מסוימים היה נורא לראות אותו נאבק בכדי להגיע לטון הנכון), אבל מג'ו פרי ציפיתי ליותר. אני לא אגזים אם אומר שסולו אחד הוא לא ניגן כראוי. לא יודע מה עבר עליו אבל הוא לא היה במיטבו וזה עוד בלשון המעטה.

ניכר שאחרי 40 שנה על הבמות איירוסמית' יודעים את העבודה. קצת פלרטוט עם הקהל, קצת ענטוזים, להיטים וכו' אבל קליימקס לא היה כאן. רגע לספר עליו לנכדים? הצחקתם אותי. איירוסמית' היו רחוקים שנות אור משיאם ונשמעו בהרבה מדי מקרים מבולבלים, לא מסונכרנים, עייפים ופשוט לא מספיק טובים.

אם נשווה לרגע את ההופעה של אתמול להופעות של אמנים וותיקים אחרים שביקרו כאן בשנים האחרונות כמו פול סיימון, הרולינגס סטונס, אקסל רוז ואפילו הסקורפיונס אלוהים ישמור, אז אין בכלל ספק שההופעה של איירוסמית' תדחק בקלות לתחתית הרשימה. בקיצור, היה מאכזב.

רגע ביזארי ביותר נרשם לאחר שורת להיטים מקפיצה שכללה את Crazy שהוקדש, איך אם לא, לבר רפאלי, Living on The Edge ו- Rag Doll, אבל אז החליטו חברי הלהקה לחתוך לסשן שירי בלוז מעייפים ומשעממים של כמעט 40 דקות. בין היתר עם 2 קאברים לפליטווד מק. בזמן הזה כל מי שהיה לידי פשוט התיישב וחיכה עד שתעבור רוע הגזירה. הגדיל לעשות מעריץ שצרח לעבר הבמה "סטיבן, תנגנו כבר שירים שאני מכיר". אני לא מאלה שבוכים על מחסור ב"להיטים", זה קטנוני ומפגר בעיני. אבל הבעיה הייתה שהשירים הללו פגעו במרקם של ההופעה ובזרימה שלה. הם ממש היו Party Pooper במסיבה שהיא גם ככה חצי כוח.

כן, היו כמה ביצועים טובים נוספים כמו: Love in an Elevator,  ו- Janie's Got A Gun אבל אם הביצוע הטוב של הערב היה קאבר ל- Come Together של הביטלס, אז מבחינתי היה כאן פספוס. 

בהדרן סיפקה הלהקה ביצוע מאולץ להחריד ל- Dream On ואחר יותר טוב ל- Walk This Way. אולי זו העובדה שישראל היא המדינה הראשונה בסיבוב ההופעות הזה, אולי זה החום, הגיל, בר רפאלי או שובע טבעי, אבל בשורה התחתונה ההופעה של איירוסמית' בישראל תיזכר כאנקדוטה מאכזבת ולא יותר מכך.

רוצים לקבל פוסטים חדשים לפני כולם? >> ברור, תן לי בראש!
רוצים לקרוא עוד? להגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

aerosmith_1