10 האלבומים הגדולים של 2016

2016 אוטוטו מגיעה לקיצה וזה אומר ים של דירוגים מלאי חשיבות עצמית שיתיימרו לדרג את השירים, האלבומים והאירועים הכי גדולים של השנה. אז מה אכפת לכם לקרוא עוד אחד? קבלו את עשרת אלבומי השנה של מועדון תרבות לשנת 2016!

10. Iggy Pop- Post Pop Depression

האלבום ה-17 של חלוץ הפאנק-רוק איגי פופ, 6 שנים אחרי אלבומו האחרון, מוכיח שזקנים עדיין יכולים לתת בראש! מחוזק בסוללת תותחים המונה את: ג'וש הום ודין פורטיטה מ- Queens of the Stone Age ו- מאט הלדרס Arctic Monkeys, הרוקר האגדי מפציץ כמו שלא הפציץ כבר שנים וזה בועט, מפתיע ומוכיח שהפופ של איגי, כאן בכדי להישאר.
המובחרים: Gardenia, Paraguay, American Valhalla

9. The 1975 – Like It When You Sleep, for You Are So Beautiful yet So Unaware of It

תראו, מצד אחד אני לא שותף להייפ הפסיכי שהתקיים השנה סביב אלבומם השני של להקת הרוק הבריטית, אבל מצד שני, אי אפשר היה להתעלם ממנו. עם סדרה של סינגלים מופקים מדהים וקליטים להחריד, שנת 2016 תיזכר כשנת הפריצה של ה-1975 ודי בצדק האמת.
המובחרים: !Love Me, The Sound, UGH

8. The Hotelier- Goodness

אז השלישי של ההוטלייר הוא אולי לא אלבום השנה שלי אבל הוא בהחלט האלבום שהכי הפתיע אותי השנה. השלישייה ממסצו'סטס בהנהגתו של כריסטאין הולדן, מציגים אלבום שלישי בוגר ומשמעותי יותר שמפוצץ אנרגיות ושירים שחודרים לנשמה על זעם, בדידות ואהבה לא ממומשת. האלבום הזה מהדהד אל המון מקורות, קצת פאנק-פופ, קצת אימו, קצת גראז' רוק ואפילו פוסט גראנג' של Three Doors Down ו-Puddle of a Mudd רחמנא ליצלן. אבל מעל הכל הוא בעיקר מציג התפתחות מוזיקלית של  כל הסגנונות הללו עם הסתכלות אישית, בוגרת, מהרהרת ועצובה על החיים. סחטיין על ההוטלייר שבאמת הפציצו באלבום רוק משובח השנה.
המובחרים: Goodness Pt. 2, Piano Player, Settle the Scar

7. Public Access T.V- Never Enough

עוד להקה שנשמעת כמו מיליון אחרות אבל עדיין מצליחה להיות מקורית היא Public Access T.V עם אלבום בכורה פשוט נהדר. "אומרים שהילדים של היום כבר לא שומעים רוקנ'רול…" שרה הרבעייה הניו-יורקית ב- End of an Era ויש בזה הרבה מן האמת, אבל עם מוזיקה כמו שהם עושים, הם בהחלט הולכים לתת לילדים סיבה לחזור ולשמוע רוק. סחטיין עליכם.
המובחרים: In Our Blood, End of an Era, In Love and Alone

6. Pet Shop Boys- Super

כמו שכבר כתבתי כאן בביקורת שלי על האלבום, ל- Super, אלבומם ה-13 של גאוני הפופ האלמותיים, היו את כל הסיבות להיכשל. עטיפה מזעזעת, שם נוראי, קמפיין ויראלי שלא תפס ומפיק שמעדיף את הכוח על פני המוח. אבל למרות כל אלה, כמו עוף החול, הפט שופ בויז הצליחו להתעלות על עצמם עם אלבום פופ מקפיץ, אלגנטי וחכם שמוכיח בפעם המיליון למה הם אחת מלהקות הפופ החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה.
המובחרים: Twenty Somthing, Burn, Into Thin Air

5. Nick Cave & The Bad Seeds- Skeleton Tree

"שום דבר לא באמת משנה כאשר מי שאתה אוהב נעלם…" זו השורה שממצה אולי הכי טוב את האלבום העצוב של השנה וכנראה בכל הרפרטואר של ניק קייב (וזה פאקינג עצוב). אתם יודעים מה אומרים, הטרגדיה של אחד היא המתנה של האחר, ו- Skeleton Tree, אלבום הפרידה של ניק קייב מבנו הוא אחד האלבומים היפים והנוגים ביותר שיצר האמן האוסטרלי אי פעם. מדובר ביצירה קורעת לב של אב שנפרד מבנו בטרם עת וכמה שזה עצוב, ככה זה יפה.
המובחרים: Distant Sky, I Need You, Rings of Saturn

4. Radiohead- A Moon Shaped Pool

A Moon Shaped Pool הוא אולי לא האלבום הכי מבריק של טום יורק והחברים, אבל עצם המציאות שהוא כאן ושהם חזרו לעשות מוזיקה היא כמו עובדה מנחמת שמאפשרת לך לישון טוב יותר בלילה. העולם עדיין מסתובב, רדיוהד כאן, עדיין יש מוזיקה טובה בעולם הזה. פשוט תקשיבו ל-Daydreaming ותבינו למה עדיין מדובר באחד ההרכבים החשובים בהיסטוריה של המוזיקה.
המובחרים: Daydreaming, True Love Waits, Glass Eyes

3. David Bowie- Blackstar

שנת 2016 תיזכר בעיקר בשל האמנים הגדולים שהלכו לעולמם ודייויד בואי היה כנראה הגדול שבהם. ביום הולדתו ה-69 ויומיים לפני מותו, שחרר בואי לעולם את אלבום האולפן האחרון שלו, וכמה שהפרידה הזאת עצובה ככה היא מרשימה. Blackstar הוא מפגן יכולת וירטואוזי של ג'אז פסיכדלי ומוזיקה ניסיונית בשילוב האלמנטים הפופיים הכל כך מזוהים עם בואי. אם ממרומי גילו בואי עדיין הצליח להפתיע אותנו ולחדש לנו, עצוב לחשוב על כל המוזיקה  שנחסכה מאיתנו בשל מותו. ביי ביי מייג'ור טום.
המובחרים: Lazarus, Blackstar, I Can't Give Everything Away

2. Leonard Cohen- You Want it Darker

אחרי דייויד בואי וניק קייב, גם לאונרד כהן הוציא השנה אלבום העוסק (לפחות בחלקו הגדול) במוות. האירוניה המכאיבה היא שזה היה אלבום המוות של כהן עצמו שהלך לעולמו בדיוק חודש לאחר צאתו.

בראיון לניו-יורקר לפני יציאת האלבום, סיפר כהן כי הוא מוכן למות. ואכן You  Want it Darker הוא אלבום רטרוספקטיבי, המלא בטקסטים על השלמה, זיכרון ופלירטוטים עם המוות כמו שרק כהן יודע לכתוב. בגיל 82, הרומנטיקן האחרון של עולם הרוק, מצליח לייצר את אחד האלבומים הכי יפים ונוגעים בקריירה שלו וכמו דייויד בואי, פשוט עצוב לחשוב שלא נזכה לשמוע מוזיקה חדשה ממנו. "אני מוכן אדוני" שר כהן בשיר הנושא של האלבום בידיעה שהוא לא יחיה לנצח, אבל למזלנו, המוזיקה שלו כן.
המובחרים: Treaty, You Want it Darker, Traveling Light

1. Bon Iver- 22, A Million

חמש שנים תמימות חיכינו לאלבום חדש של ג'סטין ורנון, אחד מענקי המוזיקה של דורנו, וכמה שזה היה שווה את זה. את הגיטרה האקוסטית מ-For Emma Forever Ago החליף המחשב ואת קרנות היער של Bon Iver החליפו מכונות התופים. אבל את קול הפלצט המרסק של ורנון שום דבר לא יחליף. למרות השימוש האגרסיבי באוטו-טיון, קולו של ורנון והטקסטים המהורהרים שלו עדיין מצליח לחדור מתחת לעצמות ולפרק לך את הנשמה.

אלבומם השלישי של בון איבר הוא בדיוק הצעד הנכון עבור הלהקה בדרכה לגלות עולמות חדשים ובדיוק מה שהיינו צריכים השנה. חיבור אותנטי, מרתק ואקטואלי בין אלקטרוניקה מלטפת, היפ הופ אקספרימנטלי, סול מרגש ובלדות קסומות. נותר רק לקוות שלא נצטרך לחכות 5 שנים נוספות עד האלבום הבא.
המובחרים: 8 (circle), 1000000 (Million), 33 "God

רוצים לקרוא עוד? להגיב? מוזמנים לפנק אותנו בלייק >>

d794d790d79cd791d795d79ed799d79d-d794d792d793d795d79cd799d79d-d7a9d79c-206.png

מודעות פרסומת

25 שנה ל- Achtung Baby של U2

אי שם ב- 1991 לפני ש- U2 הפכה לפרודיה על עצמה ובונו לאיש הכי מייגע בעולם, שחררה הרביעייה האירית את Achtung Baby, אחד מהאלבומים שהגדירו את הניינטיז. אבל 25 שנה אחרי האם הקסם עוד קיים?

רוצים עוד פוסטים ודיונים על מוזיקה? תנו לנו לייק בפייסבוק>>

לא מעט אמנים קיבלו לאורך השנים הערכה ביקורתית גדולה על האומץ שהיה להם לחתוך בשיא הצלחתם לכיוונן של טריטוריות מוזיקליות חדשות. בוב דילן עשה את זה כשהרים את הגיטרה החשמלית וזנח את הפולק, רדיוהד היו שם כשחיבקו את הצליל האלקטרוני עם Kid A על חשבון הגיטרות המנסרות של The Bends ו- OK Computer, בק היה שם עם Sea Change, דייויד בואי עשה זאת בכל אלבום שלו, כולם העדיפו חדשנות מוזיקלית על פני הישן, המוכר והמוכר. המבקרים מעריכים את זה וברוב המקרים גם הקהל לא נשאר אדיש. Achtung Baby, אלבומם השביעי של U2 הוא גם אחד מאותם מקרים. אבל האם אחרי 25 שנים הוא שורד את מבחן הזמן?

אחרי שהגיעו לשיא ההצלחה עם The Joshua Tree, מילאו איצטדיונים והפכו ללהקה הכי גדולה על הגלובוס, בונו, דה אדג', אדם קלייטון ולרי מולאן היו בצומת דרכים. לצורך הקלטות אלבומם החדש הם הם החליטו לשנות אווירה ולנסוע לאולפני הנזה המיתולגיים בברלין בהם הקליטו בין היתר: איגי פופ, ניק קייב, דפש מוד ודייויד בואי את טרילוגיית ברלין המפורסמת שלו. ברקע שקיעתן של שנות ה-80, התפוררות חומת ברלין וקריסת העולם הדו-גושי, עידן מוזיקלי חדש עמד בפתח. עידן של מוזיקת רוק אלטרנטיבית בועטת מצד אחד ורייבים אלקטרוניים המוניים מצד שני.

גם ברמה האישית העידן החדש של U2 לא נפתח בקלות. דה אדג' ואישתו התגרשו, בונו הפך לאבא, הלהקה הייתה פקעת עצבים, דמואים של האלבום נגנבו ובקיצור, היה שמח. את הסממנים לכל הבלאגן הזה אפשר למצוא ב- Achtung Baby. מדובר באלבום אקלקטי שמציג ערבוב ז'אנרים ומכונות תופים ותכנותים לצד ריפים בועטים. אפילו בונו שינה את הסטייל שלו למעילי עור ומשקפי "זבוב" במן הכלאה מוזרה ומודרנית בין אלביס פרסלי ולו ריד (כהגדרתו).

הסינגל הראשון מתוך האלבום, The Fly, יחד עם המראה החדש של בונו והחברים, היו הצהרת כוונות של הלהקה. אנחנו לא חד מימדיים, אנחנו משתנים בהתאם לתקופה ולסגנון ויש לנו עוד הרבה מה לתת. הסאונד החדש, המראה המודרני, הטקסטים האישיים הפכו את Achtung Baby ברבות השנים לקלאסיקת חובה לכל חובב מוזיקה באשר הוא. רולינג סטון מיקמו את האלבום במקום ה-62 והמרשים במיוחד ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. אבל האם 25 שנה אחרי, Achtung Baby עדיין מצליח להיות רלוונטי?

הכי קל היה ל- U2 לעשות קולדפליי (הממשיכה ההיסטורית שלה) ולהוציא להיטים ואלבומים שנשמעים אותו דבר תוך כדי שהם ממלאים אצטדיונים ואת חשבונות הבנק שלהם. אבל U2 ניסו, שינו, היה להם רצון לחקור עוד טריטוריות מוזיקליות ואת זה תאהבו או לא, חייבים להעריך. וכאמור Achtung Baby הוא אלבום טוב, מעולה אפילו, אבל הוא לא שרד מבחינת סאונד ורלוונטיות את מבחן הזמן טוב כמו אלבומים אחרים מתקופתו וזו רק רשימה חלקית: Nevermind של נירוונה, Out of Time של אר.אי.אם, Use You Illusion של גאנז אנד רוזס, Ten של פרל ג'אם, Loveless של My Bloody Valentine Blood Suger Sex Magic של רד הוט צ'ילי פפרס, כל אלה נשמעים היום הרבה יותר רלוונטיים מאשר Achtung Baby.חלקם הגדירו תקופה, חלקם הגדירו דור, חלקם הביאו את להקת האם לתודעה וכולם פשוט נשמעים כיום טוב יותר מ- Achtung Baby ולא, אני לא מדבר רק על הסאונד אלא על החבילה כולה.

עד היום נשגב מבינתי איך שיר כל כך בינוני וכל כך קיטשי כמו One הפך להיות כזה להיט היסטרי. גם Mysterious Ways תמיד היה די מעיק בעיני, Even Better Than The Real Thing בינוני מדי ו- Zoo Station מתאמץ מדי. אם כבר הפנינים האמיתיות באלבום הם 2 שירים שלא יצאו כסינגלים, Ultraviolet ו- So Cruel הנהדרים.

דווקא אלבום המחווה, AHK-toong BAY-bi Covered, המעולה שיצא ב-2011 לציון 20 שנה ל- Achtung Baby, ממחיש עד כמה האלבום נשמע לא מפוקס ואפילו מיושן מעט בראי הזמן. מצד אחד סוללת האמנים המרשימה שלקחה בו חלק (דפש מוד, הקילרז, ניין אינצ' ניילס, פטי סמית', ג'ק וויט ועוד רבים וטובים) היא הוכחה ניצחת למורשתו המוזיקלית ומצד שני כמעט כל ביצוע עולה על המקור, בעיקר אלה של דפש מוד ל-So Cruel (זה לא באמת פייר להתחרות עם דייב גהאן) והקלירס ל- Ultraviolet.

ממרחק הזמן, Achtung Baby עדיין נשאר אלבום טוב, מאתגר ומלא קסם, אבל לא בטוח שהוא קלאסיקה כזאת גדולה כמו שעושים ממנו. אולי העובדה שזה האלבום הבאמת טוב האחרון של U2 הביאה מבקרים רבים להסתכל אליו אחורה בערגה או אולי העובדה שבונו הפך לדושבאג בלתי נסבל גרמה למעריצים להתגעגע לימים בהם עסק (פחות או יותר) רק במוזיקה. בכל מקרה, Achtung Baby הוא אחלה אלבום, אבל לא בטוח שהרבה יותר מזה.

עוד לא עשיתם לנו לייק בפייסבוק? למה אתם מחכים? >>

achtungbabyvinyl_cover_640.jpg

15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם

לב שבור, פרידות, מוות או סתם דיכאון, תמיד היו נושאים שהיוו השראה לאמנים. מועדון תרבות מזמין אתכם לסגור את עצמכם בחדר, לכבות את האור ולהתמסר ל-15 אלבומים שיצלקו את נפשותיכם אבל גם יפעימו אתכם ביופיים האלמותי. קחו נשימה ארוכה ותכינו ממחטות כי מהפוסט הזה לא תצאו שמחים.

Sun Kil Moon- Benji

"אני יכול לחיות עם שמיים שנופלים עלי מלמעלה, אני יכול לחיות עם הלעג שלכם, עם החמיצות שלכם, עם הזחיחות שלכם. אני יכול לחיות עם להזדקן לבד אבל אני לא יכול לחיות ללא אהבתה של אימי". לא להרבה אמנים יש את האומץ והיכולת בכלל, לכתוב בכזאת כנות כמו שמארק קוזלק, האיש שמאחורי סאן קיל מון כותב. בנגי' מ-2013 הוא בדיוק החומר ממנו עשויים אלבומי מופת שמשנים חיים.

"דברים נעשים כבדים יותר כשאתה מזדקן. אני לא יכול לכתוב בגיל 47 כמו שכתבתי כשהייתי בן 25", סיפר קוזלק על האלבום הזה. ואכן בנג'י הוא סוג של אלבום משבר אמצע החיים שמצד אחד מסתכל אחורה בערגה על הרגעים המעצבים בחיינו, אך מצד שני מביט בחשש אל העתיד, על המוות ועל כל מה שנשאיר מאחורינו. אני לא יודע מה זה יעשה לכם, אבל I Can't Live Without My Mother's Love הוא אחד השירים שהכי השפיעו עלי בשנים האחרונות. טוסו לשמוע.

Sufjan Stevens- Carrie & Lowell

אמו של סופיאן אף פעם לא הייתה בקו הבריאות. היא אהבה לשתות וסבלה מפרנויות ובעיות נפשיות. בגיל 3 היא נטשה את סופיאן והשאירה אותו לגדול עם אחיו אצל אביהם. עם השנים התחדש הקשר בין השניים אבל הוא אף פעם לא היה חזק במיוחד. סופיאן הקטן נסע בעיקר לחופשות קצרות אצל אימו ובעלה החדש, לואל, באורגון. חוויות הילדות הקצרות שחווה עם אימו הן חלקי הפסיפס מהם הרכיב סופיאן את אלבום הפרידה המוחלט מאימו שנפטרה מסרטן ב-2012.

לכל אורכו של Carrie & Lowell, סופד סופיאן לאימו המנוחה, לא בטינה ובכעס, אלא בהבנה וקבלה. במילותיו מחבק סופיאן את אימו כפי שמעולם לא עשה זאת בחייו. זהו אלבום פרידה קורע לב בין בן שתמיד רצה להיות קרוב יותר לאימו. אלבום על חרטות ואובדן. "הייתי צריך לכתוב לך יותר" מקונן סופיאן בלב שבור אבל "העבר הוא עדיין העבר, רכבת לשום מקום…".

The Mountain Goats- The Sunset Tree

כמו סופיאן סטיבנס, גם ג'ון דרניאל גדל בבית לא ממש יציב. הוריו נפרדו כשהיה קטן ואביו המאמץ והאלכוהליסט נהג להכות אותו קשות. את כל החוויות הללו העלה דרניאל על גבי האלבום The Sunset Tree מ-2005 הנודף מכאב נעורים מצלק. אך היופי האמיתי באלבום הזה טמון בליריקה שאינה רק דיכאונית וכואבת אלא גם נוטעת תקווה בלבבותיהם של נערים ונערות שחווים על בשרם את מה שחווה דרניאל בצעירותו. בהערות שבספרון האלבום הוא כותב "האלבום הזה מוקדש לכל הגברים והנשים הצעירים והצעירות שחיים עם אנשים שמתעללים בהם, ואלו החדשות הטובות: אתם הולכים לשרוד את זה. אתם הולכים לצאת מזה בחיים. אתם הולכים לספר את הסיפור שלכם. אף פעם אל תאבדו תקווה". ללא ספק מעורר השראה.
לחובבי "המתים המהלכים" השיר, Up The Wolves, נוגן בעונה הרביעית בסצנה בה דריל ובת' שורפים את בית העץ בו הם שוהים. קלאסיקה.

The Cure- Disintegration

אם לדיכאון היה פרצוף, זה היה לגמרי הפרצוף של רוברט סמית'. האיש עם הליפסטיק המרוח והשיער הבלתי אפשרי שהיווה השראה לדורות של אמנים ואלבומי דיכאון ונערים ששקלו לחתוך ורידים ולסיים את זה. אחרי הכל, כמה שמח כבר יכול להיות אדם שסירב להביא ילדים לעולם בטענה ש: "התנגדתי להיוולד, אז למה שאעשה את זה למישהו אחר? לחיות זה נורא עבורי".

אחרי שהוכיח שהוא יכול לכבוש את המיינסטרים עם שירי פופ חמודים וקופצניים, משבר גיל השלושים הכה חזק ברוברט סמית' שהחליט להחזיר את הלהקה לשורשיה הגותיים, ובשנת 1989, הוציאו סמית' והקיור את "התפוררות", אחד מאלבומי הדיכאון הגדולים היסטוריה. מדובר ביצירה שהיא באמת על גבול השלמות, שמצליחה לנגוע בקצוות העצבים החשופים ביותר של מנעד רחב של רגשות שנע בין אהבה, פרידה, פארנויה וכאב בלתי אפשרי. מדהים שבתוך ערימת העצב הזאת מבצבצת לרגע נקודת אור קטנה ויפה בדמות השיר הרומנטי ביותר שאי פעם נכתב, Lovesong. יכול להיות שקייל מסאות'פארק צדק כשאמר ש"דיסינטיגריישן הוא האלבום הכי טוב אי פעם"?

Nick Drake- Pink Moon

אם יש גרוע יותר מאמן מיוסר הסובל מבדידות קיצונית ודיכאון קליני, זה אמן מיוסר הסובל מבדידות קיצונית ודיכאון קליני שאפילו לא זכה בחייו לראות את העבודה שלו מקבלת את ההכרה לה הייתה ראויה. ההערכה לה זכה דרייק לאחר מותו היא תוצאה של הטקסטים הכל כך אנושיים והנוגעים שלו שבאים לידי ביטוי בצורה המופלאה ביותר באלבומו השלישי והאחרון שהקליט בחייו. Pink Moon הוא האלבום הפשוט והמופשט ביותר של דרייק.  28 דק' בלבד של דרייק לבדו עם הגיטרה, שקורעות את הלב ומנפצות אותו לרסיסים קטנים של חמלה. Pink Moon הוא ההוכחה שלפעמים השירים הפשוטים ביותר, הם גם היפים ביותר.

Elliott Smith- Figure 8

אליוט סמית' התאבד על ידי 2 דקירות בלב. לא באמת, כאילו, יש יותר דכאוני מזה? באמת לא משנה איזה אלבום שלו תבחרו, מעודדים לא תצאו ממנו ולכן הבחירה ב- Figure 8, אלבומו האחרון הרשמי לפני מותו היא בהחלט שרירותית. למרות שהיצירה הנבחרת היא דווקא היותר "מיינסטרימית" שלו, היא עדיין תגרום לכם לבכות כמו ילדים.

The Smiths- The Queen is Dead

כמו במקרה של אליוט סמית', גם אצל מוריסי והסמית'ס, לא ממש משנה באיזה אלבום תבחרו, יהיו בו מספיק שירים שיביאו אתכם לכדי דמעות, כך שהבחירה ב- The Queen is Dead היא בעיקר בגלל שזהו האלבום המוכר ביותר של הלהקה וגם בגלל שהוא מכיל את There is a Light That Never Runs Out המושלם עם השורה האלמותית: "אם משאית במשקל 10 טונות תהרוג את שנינו, אז למות לצידך זוהי זכות והכבוד הוא שלי". וזה עוד לפני שהזכרנו בכלל את The Boy With The Thorn in His Side, The Queen is Dead ואת I Know It's Over, שיר הדיכאון האולטימטיבי שבמקרה הטוב יביא אתכם לדמעות ובמקרה הפחות טוב יגרום לכם לחפש גג לקפוץ ממנו.

באנר מועדון תרבות

Counting Crows- August and Everything After

אל תתנו לראסטות של אדם דוריץ ול- Mr.Jones המקפיץ להטעות אתכם. August and Everything After הוא אחד האלבומים הכי אישיים והכי עצובים שתשמעו בחייכם. אחרי הכל, לא כל אמן מסוגל לכנות את עצמו "מלך הגשם". אוגוסט וכל מה שלאחר מכן הוא יצירה אישית ומפעימה בכנותה, על עולמו הפנימי וליבו המדמם של אדם דוריץ. בין סיפור אהבה נכזבת למשנהו, לוקח אותנו דוריץ למסע ברחבי ארצות הברית ונפשו המיוסרת בחיפוש אחר השלמה, שקט נפשי ואהבה אמיתית שתציל אותו מעצמו. מדובר באלבום קאלט שעם כל שנה שעוברת "מגייס" עוד ועוד מעריצים ומחזק את מעמדו כאחד האלבומים היותר מוערכים ואישיים של שנות ה-90.

Joy Division- Unknown Pleasures

איאן קרטיס תלה את עצמו בגיל 23. פאקינג גיל 23 וזה עוד כשהוא משאיר אחריו 2 יצירות מופת שהגדירו את ז'אנר הפוסט פאנק והפכו לפסקול של דור הילדים האבודים שעברו עם בריטניה את שנות ה-70 הקשות. מדהים לשמוע את עצמת סערת הרגשות והכאב העצום שהתחולל בתוך קרטיס כבר ביצירת הביכורים שלו יחד עם ג'וי דוויז'ן. הקול החודר והעמוק, על סף המבעית של קרטיס, מצליח לערער את הנשמה גם היום ולהשאיר אותו כדמות טראגית שעל אף הכישרון העצום הפסידה לדיכאון .ההמשך ידוע, ג'וי דויז'ן הפכו לניו אורדר ושינו לעד את עולם המוזיקה, אבל רוחו של קרטיס תמשיך לרחף מעל כל נפש תועה שמבקשת להסתגר בתוך עצמה ופשוט לבכות.

Radiohead- Kid A

ככה נשמעת פרנויה, ככה נשמעת התמוטטות עצבים של להקה שכבשה את העולם. אחרי הצלחת הענק של OK Computer, טום יורק ברח הכי רחוק שהיה יכול, במקרה זה אל מכונות התופים, הסינתיסייזרים והמחשבים שיצרו עבורו את האסקפיזם המושלם מעולם הרוק בו הוא הומלך שלא מרצון.  Kid A הוא עולם שלם של צלילם נוגעים, נוגים, לעיתים מפחידים, אך בעיקר מרגשים שיעטפו אתכם ויכנסו לכם לורידים כמו סם שלא תרצו להתנקות ממנו.

Depeche Mode- Ultra

בשנת 1995 עזב אלן ויילדר את דפש מוד, מרטין גור החל לשתות את עצמו לדעת ומעל כולם דייב גהאן התדרדר לסמים קשים, חווה מוות קליני והיה כפסע מהמוות. כן, העתיד נראה אז זוהר לדפש מוד. אבל דווקא אז אספו את עצמם החברים והוציא את Ultra, אחד האלבומים הכבדים, האפלים והעצובים שלה ביותר. בהתחשב בנסיבות זה היה לגמרי טבעי. 4 שנים אחרי שחתכו לרוק ב-Songs of Faith and Devotion, דפש מוד הורידו הילוך ושיחקו אותה עם אלבום מינימליסטי ונוגע ללב שמצליח להעביר את  החוויות ואת כל דרך הייסורים שעברו חברי הלהקה בשנים שקדמו ליציאת האלבום. עד היום שירים כמו Home, Useless, Sister of Night ואחרים, מצליחים להעביר את תחושת הריקנות בעולם אך גם לשמור על סוג של אופטימיות מינימלית. האלבום האהוב ביותר עלי באופן אישי של דפש מוד. חבל שהם לא עושים כאלה יותר.

The National- Trouble Will Find Me

הדיכאון אף פעם לא היה זר באלבומים של הנשיונל, אבל ב- Trouble Will Find Me, אלבומם השישי של החברה מאוהיו, עושה רושם שהוא מגיע לקצה. 13 שירים מכל האלבום הזה וכל אחד ואחד מהם הוא סיפור מייסר של התבגרות, חשבון נפש וריקנות שהדבר היחיד שיכול למלא אותה זה עוד עצב.  "אם את רוצים לשמוע אותי בוכה, נגנו את Let it Be או Nevermind" שר ברנינגר ב- Don't Swallow the Cap המרסק, אבל האמת היא שלא מעט אנשים יבכו אחרי שהם יאזינו ל- Trouble Will Find Me.

Nick Cave & The Bad Seeds- Skeleton Tree

"נסיך האופל", ניק קייב, הוא גם ככה האיש הכי דכאוני בתעשייה. עכשיו תתארו לעצמכם איך נשמע אלבומו  ה-16,  Skeleton Tree, שנכתב עקב מותו של בנו ארתור. קחו את הבן אדם הכי עצוב בעולם, שימו אותו בסיטואציה בלתי אפשרית ותקבלו אלבום יפיפה אבל גם כזה שהוא על גבול הקשה להאזנה מרוב שהוא עצוב. אין מצב שתשארו אדישים למשמע זעקותיו של קייב לבנו ""אני זקוק לך, בליבי אני זקוק לך". ועיניתם את נפשותיכם? זה לגמרי Skeleton Tree. לא מדובר באלבום שמאזינים לו סתם כי בא לכם, זה אלבום שיצלק את נפשותיכם וישאיר אתכם מדממים בשדה הקרב אך גם מתחננים לעוד מהיופי הזה.

Beck- Sea Change

שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-30 ואחרי תשע שנות זוגיות(!) גילה בק שארוסתו, הסטייליסטית לי לימון, בוגדת בו. חתיכת מתנת יום הולדת. הגילוי טלטל את עולמו של בק שתיעל את פרץ הרגשות אל תוך יצירה אקוסטית שוברת לב על אהבה אכזבה ומה שביניהם. מסתבר שלב שבור של אחד הוא הנחמה של האחר. Sea Change הוא לגמרי אחד מהאלבומים היותר טובים של ה-20 שנה האחרונות ולחלוטין אחד מאלבומי הפרידה הכי קורעי לב שנוצרו אי פעם. כי מי מאיתנו לא הרגיש אף פעם שהוא נמצא בקשר שהוא  "מקרה אבוד"?

Bon Iver- For Emma Forever Ago

בשלהי 2006 ג'סטין ורנון, מנהיג ההרכב, בון יבר, הרגיש שהחיים שלו נכנסו אל תוך סערה שאי אפשר לצאת ממנה. הלהקה הקודמת שלו התפרקה, הוא סבל מבעיות בריאותיות, עבד בחנות סנדוויצ'ים, בקיצור לא מצא את עצמו בעולם. ואם זה לא מספיק, גם חברתו באותם הימים, כריסטי סמית', נפרדה ממנו. בתגובה לכל הטלטלות בחייו, זרק ורנון את כל ציוד ההקלטה שהיה לו אל  תוך הבגאז' של המכונית ולחץ על הגז.

מסעותיו הביאו אותו לבקתת הצייד הנטושה של אביו, אי שם בהרים המושלגים של ויסקונסין. שם, במינימום אמצעים ומקסימום לב ונשמה, שפך ורנון את כל צרותיו אל תוך יצירת מופת מופלאה שתהדהד שנים קדימה אל תוך עולם האינדי. ולגבי מי זאת אמה? ורנון חוזר ואומר כי לא מדובר באישה אמיתית אלא ב"מקום שאתה מרגיש תקוע בו. כאב שאתה לא יכול למחוק". את הכאב של ורנון אולי אי אפשר למחוק אבל הוא מונצח בצורה היפה ביותר שאפשר בתוך האלבום הקסום הזה שישבור לכם את הלב כל פעם מחדש.

עשו לייק לעמוד הרשמי של מועדון תרבות בפייסבוק

15-d794d790d79cd791d795d79ed799d79d-d794d7a2d7a6d795d791d799d79d-d791d79bd79c-d794d796d79ed7a0d799d79d.png

Bon Iver- 22, A Million ביקורת אלבום

5 שנים בלי אלבום של בון איבר זה יותר מדי, אבל 22, A Million, בהחלט הפך את ההמתנה לשווה. טוב שחזרת ג'סטין ורנון, עולם המוזיקה היה זקוק לך. 

שלילי הראתה הבדיקה. גם הטיפול הזה לא הצליח. ילד עוד לא נראה באופק. אחרי שנתיים של נישואים ושמונה שנות היכרות, טיפולי ההפריה שעברנו אשתי ואני, היו האתגר הכי גדול שהזוגיות שלנו נאלצה להתמודד איתו. מטוטלת רגשית שלא היינו מוכנים אליה. רכבת הרים מטורפת שנעה בקיצוניות מזהירה בין תקווה ליאוש.

אחרי הפעם השנייה, השלישית או הרביעית, מי כבר זוכר או סופר, החלטנו שאנחנו נוסעים לצפון. זה היה מנהג קבוע שלנו לנסוע לפחות פעם בשנה לצפון, להשתחרר מהלחץ של היום יום ופשוט ליהנות מהשקט. כמו בכל נסיעה ארוכה, או אפילו קצרצרה במקרה שלי, הצטיידתי במיטב המוזיקה שתנעים לי את הדרך ותשכיח מעט את העצב ששרר בתוכנו.

אחד מהדיסקים שלקחתי איתי היה Bon Iver, אלבומו השני של ג'סטין ורנון וההרכב שלו שנשא את אותו שם. הרבה זמן הבטחתי לעצמי להאזין לאלבום הזה שזכה בגראמי ב-2011 והשתיקה שהשתררה בדרך לצפון ביני ובין אשתי הייתה מסתבר הזמן מתאים לכך. אז נתתי לבון איבר הזדמנות וכמאמר הקלישאה זה היה רגע מכונן בחיי. לפחות בחיי המוזיקליים. מהרגע שלחצתי פליי על האלבום לא הפסקתי לשמוע אותו, עד היום למעשה. הקסם של בון איבר תפס אותי לא מוכן. כמו אגרוף בבטן צפו כל הרגשות שלי והתמסרתי ברצון עז לעולמו המופלא והעצוב של ג'סטין ורנון.

לכל אורך הטיול ליוותה אותי המוזיקה של האלבום הזה, אך זו הייתה רק ההתחלה של החיבור האישי שלי עם בון איבר כי מהר מאוד התאהבתי בכל הרפרטואר שלהם ובאינטימיות והרגישות האינסופית דרכה מצליח ורנון לשרטט את העולם. המוזיקה של בון איבר המשיכה ללוות אותי לטיפולי ההפריה בירושלים, ברגעי האמת של תוצאות הבדיקות, ברגעים המשמחים וברגעים הפחות טובים כמו אשפוזה של אשתי בשל הטיפולים. בזכות המוזיקה שלו, ג'סטין ורנון, הפך לבן אדם הכי קרוב אלי. חבר של ממש שהכיר אותי כמו שמעט מאוד אנשים הכירו. המוזיקה שלו הייתה שם בשבילי לאורך כל הדרך. ניחמה, ליטפה, עודדה וחדרה לנשמה כמו שרק מוזיקה יודעת לעשות. ועכשיו הוא חוזר באלבום חדש.

החיים שלי השתנו ב-5 השנים שעברו מאז בון איבר שחררו את אלבומם האחרון, Bon Iver, שכבר הפך לקלסיקה מודרנית. לכן אני שמח שבמידה מסוימת גם המוזיקה של בון איבר השתנתה או יותר נכון התפתחה. אחרי האינטימיות האקוסטית של For Emme Forever Ago, קרנות היער והמלודיות הנדירות ב-Bon Iver, לקח ג'סטין ורנון את ההרכב שלו באלבום החדש, 22, A Million הכי רחוק משני האלבום הראשונים- לכיוון האלקטרוני. למעשה, מאז Kid A של רדיוהד לא הייתה בריחה כזאת של אמן בקונצנזוס אל עבר מחוזות כל כך בלתי מוכרים, והאומץ הזה מרשים וראוי להערכה. רק אמנים גדולים באמת מרשים לעצמם לאתגר את עצמם ללא הפסקה תוך שהם דוחפים את גבולות המוזיקה שלהם לקצה. למזלנו, ג'סטין ורנון הוא אחד כזה ו- 22, A Million הוא יצירה אמיצה, מופלאה ומרתקת.

כל הקטעים ב- 22, A Million נקראים בשמות הכוללים מספרים, אותיות וסימנים משונים, כאילו בשביל להסתיר את זהותם האמיתית ואת המשמעות שלהם, תמות שורנון חוקר באלבום החדש. אבל למרות המוזרות שבעניין והכיוון האלקטרוני שתפס, מדובר באוסף שירים שנשמעים אותנטיים ותפורים על ורנון ושמצליחים לרסק את הלב בכל פעם מחדש, וזה כידוע, מה שחשוב בסוף היום.

כבר עם צלילי הפתיחה של 22 (OVER S∞∞N) בהם קולו של ורנון חוזר על עצמו במעין לופ בלתי נגמר, אפשר להבין שאנחנו בטריטוריה חדשה.  "זה יכול להיגמר בקרוב" הוא שר ומתייחס אולי למשבר היצירתי הענק שפקד אותו אחרי האלבום השני אז הוא חשב לפרק את החבילה.  "לאן תלך בשביל לחפש את ההכרה שלך?" הוא שואל אחר כך, כמעט מבולבל.

הסמפלרים ומכונות התופים נכנסים להילוך גבוה בקטע השני, 10 d E A T h b R E a s T ⚄ ⚄ כאשר השיר השלישי, 715 – CR∑∑KS, הוא כבר שיר א-קפלה המבוסס על מניפולציות שהתבצעו על קולו של ורנון. השיר נשמע כמו המשך ישיר של Woods שסוגר את המיני אלבום, Blood Bank מ-2009 ושסומפל על ידי קניה ווסט שכינה את ורנון "האמן החי האהוב עלי ביותר". לאחר מכן מגיע 33 “GOD המדהים, משבר האמונה האישי של ורנון שזועק לאלוהיו או למי שמוכן לשמוע, שיבוא להציל אותו.

29 #Strafford APTS הוא שיר בון איבר קלאסי ואחד היפים באלבום כאשר 666 ʇ שמגיע אחריו הוא פנינה קטנה ויפה שמשום מה מזכירה לי את Hinnom, TX הנוגע מהאלבום הקודם. אחרי אלה מגיע Moon Water שמהווה מעין אקספוזיציה לשיר היפה ביותר באלבום ואחד היפים ברפרטואר של בון איבר, ותאמינו לי זה לא עניין של מה בכך. 8 (circle) הוא נקרא והוא אחד הקטעים היפים של השנה. שיר שקורע את הלב והנשמה.

בון איבר ניגנו אותו לראשונה בתוכנית הלילה של ג'ימי פאלון בהופעה מלאת רגש. ג'סטין ורנון עם כובע מצחייה שמסתיר כמעט לחלוטין את פניו בסוג של צניעות מלאת עצמה, שר באיפוק ובהתרגשות את השיר הבאמת מדהים הזה. מודה שכאשר ראיתי את ההופעה לראשונה זלגה דמעה על לחי. יש דברים שקשה מאוד להישאר אליהם אדישים.

אחרי כל המחשבות העגמומיות והרגש, נסגר האלבום בצורה מופלאה ב-00000 Million העדין ומבוסס הפסנתר בו שר ורנון באופטימיות זהירה "אני דואג בגלל הגשם, אני דואג בגלל הברק, אבל צפיתי בשניהם נעלמים אל מול אור הבוקר". 

22, A Million הוא שילוב מושלם בין פולקיות אמריקאית עממית לבין אלקטרוניקה רכה ומהורהרת. לפרקים הוא נשמע כמו רדיוהד בתקופת Kid A ו- Amnesiac, לפרקים כמו אלבום גנוז קניה ווסט, אבל מעל הכל הוא נשמע כמו בון איבר, ואלה החדשות הכי טובות של השנה.

ולגבי? אני נוסע בעוד שבועיים עם אישתי לצפון שוב. גם הפעם בון איבר יתנגנו ברקע, הם עם דיסק חדש ואנחנו? עם 2 ילדים. זו תהיה סגירת המעגל האישית שלי. אמנים כמו ג'סטין ורנון ואלבומים כמו 22, A Million, נותנים לי תקווה שהילדים שלי יגדלו בעולם קצת יותר טוב.

אהבתם? מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק

bon-iver-22-a-million.jpgבאנר מועדון תרבות

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה"- פיגועי ה-11.9: מהזדהות למחאה

עם פיגועי ה-11.9 העולם מיהר לעמוד לצידה של ארה"ב בהגנה על ערכי הדמוקרטיה והחופש, אבל מהר מאוד ההזדהות הזאת הפכה למחאה בלתי מתפשרת במה שנתפס ככוחניות והדורסנות האמריקאית. 15 שנים לפיגועים ששינו לנצח את העולם. זמן טוב לשאול היכן אתם הייתם כשהעולם עמד מלכת?

סוף שנות התשעים. מהפכת הגראנג' מאחורינו, הבריט-פופ נושם את נשימותיו האחרונות ולהקות כמו טראוויס, קולדפליי ולינקין פארק הופכות לתופעות הכי גדולות בעולם. ואז זה מגיע, פיצוץ של רוקנ'רול אולד-פשן שמגיע מכיוונה של ניו-וירק בהנהגתם של הסטרוקס ואלבום הבכורה המופתי שלהם Is This It?. להקות כמו The White Stripes, Yeah Yeah Yeahs, LCD Soundsystem, TV On the Radio, Iinterpol, The Rapture ואחרים החזירו את הפוקוס המוזיקלי לארה"ב ולתפוח הגדול בפרט. אבל כל זה התגמד לעומת האירוע שיטלטל את ארה"ב ואת העולם המערבי כולו לאורך העשור כולו.

"היכן היית כשהעולם עמד מלכת…?"

בבוקר ה-11 בספטמבר, 19 חוטפים השתלטו על 4 מטוסים אזרחיים ושינו את העולם לנצח. מטוס אחד רוסק בכוונה תחילה אל  תוך בניין הפנטגון, 2 נוספים אל תוך בנייני התאומים וטיסה נוספת (טיסה 93) רוסקה על ידי נוסעי המטוס לאחר מאבק עם החוטפים בשטח פתוח בפנסילבניה. סך הכל נהרגו בהתקפה חסרת התקדים על אדמת ארה"ב, 2996 אזרחים במה שיהפוך להיות הפיגוע הגדול בהיסטוריה.

ההלם והבהלה שאחזו באזרחי ארה"ב ובעולם החופשי כולו, לא פסחו כמובן גם על שדה המוזיקה שמיד לאחר הפיגועים, כאילו קפא על מקומו. מוזיקה כמעט ולא התנגנה בימים הראשונים שלאחר האירועים. אנשים פשוט לא רצו להאזין לה. הייתה מן תחושת ריקונות ומועקה באוויר, וגישה שלילית על פיה האזנה למוזיקה לא לעניין עכשיו וממילא היא לא תצליח לעודד או למלא את הריקנות. רק לאחר תקופת עיכול קצרה בת כמה ימים, עברו תחנות הרדיו והטלוויזיה לשדר שירים עצובים, נוגים וכאלה שלא יכעיסו בטעות אף אחד, או במילים אחרות צנזורה. בין 156 האלבומים והשירים שנאסרו לשידור ביותר מ-1170 תחנות רדיו בארה"ב ניתן למצוא את Rage Against the Machine ואת Imagine של ג'ון לנון.

מהר מאוד הגיעו גם מופעי ההצדעה ואיסוף התרומות לגיבורים במדים שסיכנו את חייהם בעת האירוע בכדי למצוא ניצולים בין ההריסות וכמובן מופעי ואלבומי צדקה לזכר הנופלים ובני משפחותיהם. אמנים רבים התייצבו לדגל ושרו את מיטב שיריהם, לעיתים בביצועים חדשים, על מנת להקל ולו במעט על הסבל והפניקה שאחזו בכולם.

"האמריקאי הזועם…"

כאמור, בתקופה הראשונית שלאחר הפיגוע הציפו את ארה"ב עשרות שירים שהמכנה המשותף שלהם היה הפטריוטיות. הכאב התחלף בזעם ולאומניות חסרת פשרות. מקום לדיון פתוח או פלורליסטי ממש לא היה. דוגמה לגישה הפטריוטית שמרנית הזאת ניתן לראות בשירו של טובי קית', Courtesy Of The Red, White And Blue (The Angry American) שמתהדר בליריקה "מבריקה" ו"מחבקת" נוסח: "אתם עוד תצטערו על זה שהתעסקת עם ארה"ב, כי אנחנו נדחוף לכם מגף לתחת". 

מקרה זכור נוסף הוא המקרה של הדיקסי צ'יקס, להקת הקאנטרי הנשית מטקסס, שהעזו לבקר את התנהלותו של ג'ורג' בוש ולומר בהופעה באנגליה כי הן מתביישות שהן והנשיא בוש הגיעו מאותו מקום. מיותר לציין שהציבור האמריקאי, בעיקר הטקסני והשמרני, ממש לא אהבו לשמוע את ההתבטאות הזאת והחרימו את הלהקה כולל שריפת חולצות שלה והשלכה המונית של אלבומיהן לפחים ענקיים. הסיפור, שזכה לתהודה ציבורית רחבה, אך תועד בסרט דוקמנטרי בשם Dixie Chicks: Shut Up and Sing.

רק לאחר תקופת הצטננות מסוימת, הזעם התחלף בחשבון נפש במה שמכנה קלונן במאמרו: "פטריוטיזם ליברלי". המוזיקה שאפיינה את הזרם או התקופה הזאת, הייתה הרבה יותר "רגועה". היא לא קראה לנקמה אלא להתכנסות וחשבון נפש, השלמה עם זכר הנופלים ותחייה מחודשת של האומה האמריקאית. סוג של עצב מהול בתקווה.

דוגמאות לגישה זו ניתן למצוא בין היתר בשירו של פול מקרטני, Freedom, אצל ג'קסון, Where Have You Been When The World Stop Turning, אבל יותר מכל באלבומו של ברוס ספרינגסטין, The Rising ,מ-2002. האלבום ה-12 במספר של "הבוס" נחשב לאחד האהובים שלו בעיקר בזכות הדרך העדינה ומלאת הקסם בה הוא מתמודד עם האירוע הטראומתי. מצד אחד הבוס מבכה את זכר הקרבנות אך מצד שני הוא גם מתפלל לעתיד אופטימי יותר עבור האומה האמריקאית וגיבוריה תוך שהוא מחזק את אזרחיה ומתפייט על האופן בו היא תמיד קמה לתחייה חזקה יותר ומאוחדת יותר. " שמיים של אהבה, שמיים של דמעות. שמיים של תהילה, שמיים של עצב. שמיים של חמלה, שמיים של פחד. שמיים של זיכרון, שמיים של צל כבד… שמיים של כמיהה, שמיים של ריקנות. שמיים מלאים, שמיים של חיים מבורכים" (The Rising).

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה…"

מבחינה פוליטית, בתקופה שאחרי האסון, ארה"ב הייתה בשיא תהילתה. העולם המערבי כולו התאחד מאחורי דגל ארה"ב ומה שהוא יצג. תנחומים, והצעות לעזרה התקבלו מכל עבר, ולכן כשנשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, הכריז על "המלחמה בטרור" לחיסול אל-קאעידה ושות', העולם כולו הביע הזדהות ומדינות רבות החל מבריטניה וצרפת ועד ספרד ואיטליה, אף לקחו חלק פעיל בלחימה.

אך בעוד שהמלחמה באל-קאעידה נתפסה כלגיטימית, הפלישה האמריקאית לעיראק ב-20 במרץ 2003, הסיטה את דעת הציבור מאהדה כלפי ארה"ב להתנגדות וזעם על המלחמה המיותרת שכפתה על מעצמות העולם. למרות שג'ורג' בוש ראה ברודן העיראקי, סדאם חוסיין, כחלק מציר הרשע וככזה המעוניין לפתח נשק להשמדה המונית, שאר העולם לא השתכנע והפלישה נתפסה ככזאת המתבצעת מתוך מניעים כלכליים (נפט) ואסטרטגיים שהקשר בינם לבין מלחמה אמיתית בטרור רופף. וזה עוד בלשון המעטה.

גם עולם המוזיקה הגיב לשינוי האקלים הפוליטי כלפי ארה"ב ובניגוד לגישות הפטריוטיות והפטריוטיות ליברליות שחיבקו את ארה"ב ושאפיינו את התקופה שלאחר הפיגועים, החל להנפיק שירי מחאה לא מתפשרים כלפי המדיניות הכוחנית של ארה"ב וג'ורג' בוש בפרט.

המחאה הגיעה מכל ז'אנר ומכל מקום בעולם. בין היצירות המרכזיות שביטאו את מחאת התקופה ניתן לציין את American Idiot של גרין דיי שנכתב בהשפעה ישירה של פיגועי התאומים והמלחמה בטרור. באלבומם הסופר מצליח והאופראי, מתארים גרין דיי את ארה"ב כמקום שטוף מוח, גזעני המוכן למלחמה חסרת פשרות באויבים הן מבפנים והן מבחוץ. אליהם הצטרפו עוד עשרות להקות ואמנים כגון רדיוהד עם אלבום המופת המחאתי שלהם, Hail to the Thief, כאשר מחאות ארסיות ניתן היה למצוא גם בעולם הפופ. כאן ראוי לציין את אלבומם המעולה של הפט שופ בויז, Fundumental, גם כן משנת 2006, המתאר את העולם כמקום מפחיד ופרנואידי ותוקף בצורה חסרת תקדים את ג'ורג' בוש וטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, שהיה שותף מלא למלחמה בטרור של בוש.

"התקומה"

פיגועי ה-11.9 הוא מהמאורעות הטראומתיים ביותר בתולדות ארה"ב והעולם החופשי. זו הייתה התקפה ישירה על ערכי המערב וכל מה שהוא מייצג מבחינה כלכלית, פוליטית ותרבותית. התגובות  המוזיקליות לאירועים מלמדות עד כמה המוזיקה מושפעת מהלכי הציבור ועד כמה היא משחקת תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל. מדהים לראות (ולשמוע) איך ניתן ללמוד ולהבין היסטוריה פוליטית דרך האזנה למוזיקה ועד כמה הקשר בין לבין החברה והתרבות בה היא נוצרת הוא הדוק. השירים והמוזיקה שליוו את התקופה, יבטיחו ששום דבר לא יעלם אל תהומות הנשייה של ההיסטוריה.

הפט שופ בויז שרים על מערכת היחסים בין ג'ורג' בוש וטוני בלייק ב-Top of the Pops כשרקדני הרקע שלהם חובשים מסכות של שני המנהיגים.

הצטרפו לקהילה של מועדון תרבות בפייסבוק!

*הפוסט מבוסס על הרצאה שאני מעביר במסגרת עבודתי האקדמית ועל מאמרו של מרטין קלונן, "התגובות המוזיקליות לפיגועי האחד עשר בספטמבר" משנת 2004.

לקריאה מורחבת:

Cloonan, M. (2004). Musical responses to September 11th: From conservative patriotism to radicalism. In: Helms D & Phleps T. (Ed.), 9/11 – The world's all out of tune Populäre Musik nach dem 11

september112september11

התאבדות הרוקנרול- פרידה מדייויד בואי

"מותי מחכה לי כמו מכשפה בלילה…"

זה קצת מצחיק להיפרד ממישהו שלא באמת הכרת. מישהו שלא החלפת איתו מילה בחיים שלך, שלא אמרת לו שלום או בוקר טוב. מישהו שאפילו לא שלחת לו פאקינג SMS! לעזאזל אפילו לא חייתם באותה מדינה! ובכל זאת התחושה עם דייויד בואי היא שבאיזשהו אופן הכרנו, או שלפחות הוא הכיר אותי. ליווה אותי בכל נקודות הציון החשובות בחיי.

אני עוד זוכר את אחי מספר לי בהתלהבות על הקליפ פורץ הדרך של Ashes to Ashes בעודי בן 10 בלבד. זוכר איך התלהבתי לראות את Little Wonder נחרך ב-MTV, זוכר איך התרגשתי עד דמעות בפעם הראשונה ששמעתי את Thursday's Child ואיך Absolute Beginners ליווה אותי ביום חתונתי. גדלתי עם דייויד בואי. גדלתי עליו. עולמו המוזיקלי עיצב את טעמי כשרק התחלתי להבין מה זאת מוזיקה ובמידה רבה הוא ממשיך לעשות זאת גם היום כשאני חוקר וכותב אודותיה.

גם אם לא אהבתם את דייויד בואי, או אפילו לא הכרתם שיר אחד שלו, עדיין שמעתם אותו. שמעתם אותו בכל תו מוזיקלי שאי אהבתם מבלי שאפילו ידעתם את זה. כי מלבד אולי הביטלס, אין אמן שהשפיע על המוזיקה הפופולרית יותר ממנו. הוא עשה מוזיקה אלקטרונית לפני שאנשים ידעו מה זה מחשב, החצין את אישיותו האנדרוגינית בעידן בו הומוסקסואליות הייתה קללה, צילם קליפים לפני שזמרים אחרים ידעו בכלל מה זאת מצלמה והתיך בצורה מופלאה בין צליל, תמונה, תיאטרליות, קולנוע, משחק וטקסט לכדי חזון אמנותי גדול מהחיים המהדהד עד ימינו באינספור יצירות אמנות עכשוויות.

החזון האמנותי והרצון התמידי לחקור ולכבוש טריטוריות חדשות, הם שהפכו את המוזיקה של בואי למשפיעה כל כך על מנעד עצום של אמנים חוצי ז'אנרים. מנירוונה ועד פט שופ בויז, מרדיוהד ועד קניה ווסט ואפילו הסימפסונים, המורשת המוזיקלית והתרבותית של דוד המלך פשוט נמצאת בכל מקום.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

"אני לא יודע לאן אני הולך מכאן אבל אני יודע שזה לא יהיה משעמם…"

במהלך כל הקריירה שלו, היה דייויד בואי סמל לכל מה שחדש, לכל מה שלא רגיל ומשעמם. הוא לרגע לא נח על זרי הצלחתו ותמיד חיפש את האתגר הבא, את הסאונד החדש, את הגבול הבא שיפרוץ. ברגע שחשבת שהנה הוא הולך בדרך מסוימת, הוא תמיד דאג לברוח לכיוון הכי לא צפוי. המילה שעמום, כרפרנס לאותו משפט מפורסם שלו, פשוט לא הייתה בלקסיקון שלו.

המחשבה שנגרעו מאיתנו עוד יצירות פוטנציאליות פרי מוחו הקודח של אחד האמנים המרתקים בהיסטוריה של המוזיקה כל כך מאכזבת, על גבול המכעיסה. ובכל זאת אם יש משהו אחד מנחם בלכתו של בואי, זו הצורה בה הלך, רק ימים ספורים אחרי שהוא ממציא את עצמו מחדש ומדהים את העולם בפעם המי יודע כמה עם Blackstar, אלבומו ה-25 שמוכיח שגם ממרומי גיל 69 הוא עדיין שני צעדים לפני כולם. רק בדיעבד אפשר להבין את הקליפ האחרון שצילם בחייו לשיר Lazarus, אותה דמות מקראית שישו הקים לתחייה 4 ימים לאחר מותה – כמה סימבולי, בו הוא נראה מכוסה תכריכים על מיטת בית חולים. זו הייתה המתנה שלו אלינו. זו המצבה שלו.

"אז להתראות אהבה…"

אז היה שלום, מייג'ור טום, זיגי סטארדסט, כוכב שחור, זיקית אנושית שכמוך… אני עוד מדמיין אותך חוזר אלינו יום אחד ממאדים ומספר לכולנו שאתה חייזר או שסתם הלכת לרגע וחזרת להושיע אותנו. אבל גם אם זה לא יקרה, תמיד נוכל להתנחם בכך שהגוף אולי איננו אבל המוזיקה היא ניצחית.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

David-Bowie-Id-Rather-Be-High-7701רוצה לקבל עדכונים חמים ממני