15 שירים מבאסים שהורסים אלבומים מושלמים

נכון, המונח "אלבום" כבר כמעט וחלף מהעולם לטובת סינגלים דיגיטליים וסרטוני יוטיוב, אבל מאובן שכמוני ממשיך לראות באלבום (כיצירה ולא כפורמט פיזי), את פסגת השאיפות של כל אמן שמכבד את עצמו. 

האלבום הוא מבחינתי סך כל העבודה הקשה שהאמן משקיע. מסע שבו הוא מתיימר לשנות את חיי או לכל הפחות לנתק אותי מחיי היום יום לכשעה. האלבום כתפיסה, משול בעיני לציור, סרט או כל יצירת אמנות אחרת שסך חלקיה הופכים אותה למושלמת. אבל איזה באסה זה שלפעמים חלק אחד (כמעט) מקלקל הכל. 

קבלו 15 הורסי מסיבות שכמעט והצליחו להרוס אלבומים מלהפוך לקלאסיקה אמיתית (אבל רק כמעט). 

באנר מועדון תרבות

The Beatles- Yellow Submarine מתוך Revolver

באמת שאין צורך להרחיב על המשמעות וההשפעה הבלתי ניתנת למחיקה של Revolver על הקריירה של הביטלס ועל עולם המוזיקה בכלל. אבל למה? למה למען השם היה צריך פול מקרטני את השיר האינפנטילי הזה אל תוך האלבום המופלא הזה?

אסופת השירים ב- Revolver כל כך אפקטיבית, יפה וקסומה עד שהשיר הזה נשמע כל כך מיותר ולא קשור. ולא, אני לא קונה את כל תיאוריות הקונספירציה סביבו ואת כל הניתוחים הפסדו- מדעיים לגביו. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר ב- Party Pooper אמיתי.

Radiohead- Climbing up the Walls מתוך OK Computer

גם 20 שנה אחרי שיצא, אין הרבה אלבומים שאני אוהב כמו OK Computer. כמעט כל שיר ושיר בו מזכירים לי פיסה מהחיים. זה אלבום שעיצב אותי מוזיקלית ואפילו מעבר לכך. אבל לשיר אחד מתוכו לא הצלחתי מעולם להתחבר.

Climbing Up the Walls אף פעם לא עמד בעיני באותם סטנדרטים של שאר השירים באלבום. אווירת ה"ניין אינצ' ניילז" הזאת לא מתאימה לקו הכללי של האלבום וגורעת מהיופי הבלתי ניתן לתיאור שלו. במקרה הטוב הוא יכול היה להיות B-Side אבל לא יותר מזה.

כל זה נכתב אגב בהנחה ש- Fitter Happier הוא לא באמת שיר אלא יותר קטע קישור, כי אם זה לא המצב, אז הוא לוקח בענק.

Oasis- She's Electric מתוך What's the Story Morning Glory

What's the Story היה האלבום השני שקניתי בחיי (הראשון היה הפסקול של "תיקים באפלה").
23 שנים חלפו מאז והיצירה הזאת עדיין מלווה אותי לכל מקום ומציפה אותי כל פעם מחדש בנוסטלגיה מתוקה ושירים נצחיים. רק חבל ש- She's Electric שם בשביל להרוס את החגיגה.

בין הררי הדיסטורשן והמלודיות הקסומות של נואל, She's Electric בולט בחולשתו ונשמע כמו ניסיון מאולץ לעשות איזשהו שיר קאנטרי או משהו בסגנון. 20 שנה אחרי שיצא What's the Story וזה עדיין אחד הקטעים המיותרים שכתב נואל גאלגאר בחייו.

R.E.M- Radio Song מתוך Out of Time

השיר הראשון באלבום הוא כרטיס הכניסה של המאזין לעולמו של האמן. שיר שנותן את הטון לקראת מה אנחנו הולכים ולכן, החשיבות שלו עצומה. עכשיו אני מנסה להבין איך אלבום כל כך טוב זכה לשיר פותח כל כך גרוע!

להגנתו, Radio Song נשמע טוב בהתחלה עם פריטת גיטרה עדינה ויפה אך מהר מאוד הוא הופך לאיזשהו שעטנז של רעיונות לא אפויים ולא ברורים שלא רומזים בשום צורה על היופי הטמון בשאר השירים. 

Daft Punk- Fragments of Time מתוך Random Access Memories

אחד האלבומים שאני הכי אוהב בשנים האחרונות הוא Random Access Memories של דאפט פאנק מ- 2013. מגוון הז'אנרים שהוא נוגע בהם עצום, האורחים בו מתאימים כמו כפפה ליד הרובוטית של דאפט פאנק והחבילה הכוללת חסרת תקדים בהיקפה וביופיה.

האלבום הזניק את דאפט פאנק למעמד של מוזיקאי על עם סרטים דוקומנטריים, פרסים והכרה מכל קצוות הקשת של העשייה המוזיקלית ולגמרי בצדק!

אבל, בין כל השירים הנפלאים שבו, המתפרשים על פני כמעט 80 דקות(!) בכיף היה אפשר לוותר על Fragments of Time, שיתוף הפעולה עם הזמר והמפיק, טוד אדוורדס. אדוורדס כבר שר בעבר עם הצמד בשיר Face to Face מהאלבום Discovery, כך שבהחלט היה ניתן לוותר על הקאמבק המשותף. שיר שפשוט מחליש את האלבום ומאריך אותו שלא לצורך.

Pink Floyd- Money מתוך Dark Side of the Moon

אני מודה, אולי השיר הזה הורס לי את Dark Side of the Moon רק בגלל שהוא מוקצה מחמאס מיאוס. אין תוכנית, כתבה או דיון כלכלי באיזשהי צורה מבלי שהשיר הזה השתרבב לתוכו.

אבל גם בלי זה, Money הוא פשוט שיר בינוני. רעיונית הוא הסתדר עם הרעיונות שרצה ווטרס להעביר באלבום, אבל מוזיקלית הוא מחוויר לעומת שאר השירים שמקיפים אותו ובטח ובטח לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה. בזבוז של סולו אדיר על שיר כל כך בינוני זה פאקינג פשע.

Guns n' Roses- My World מתוך: Use Your Illusion 2

בתחילת הניינטיז אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הלהקה הכי גדולה בעולם. הם הכתיבו טרנדים מוזיקליים ואופנתיים כאחד (מי אמר בנדנדה ולא קיבל), פיצצו אצטדיונים וגרמו למיליוני ילדים ברחבי העולם לתפוס גיטרה לראשונה בחייהם ולנגן על הספה כאילו זה פסנתר כנף.

בספטמבר 1991 ובשיא תהילתם, שיחררו גאנז את צמד האלבומים האייקוניים Use Your Illusion 1+2. שני האלבומים יצאו באותו יום והפכו להצלחה מסחררת, אבל הקונצנזוס (והמכירות) מעידים על נטייה לטובת Use You Illusion 2, שגם בעיני, תמיד יתעלה על אחיו התאום.

ואכן "האלבום הכחול", כפי שהיה מכונה בארץ, מפוצץ בלהיטי ענק נצחיים, ריפים מלאי אנרגיה וכריזמה שנשפכת ממנו. רק למה לעזאזל הוא נסגר עם אחד הקטעים הכי מזעזעים, הזויים ומופרכים שאי פעם הוקלטו?! איך קרתה התקלה הזאת?!

באנר מועדון תרבות

השמועה אומרת שרוז אפילו לא עדכן את חברי הלהקה שהשיר הזה נכלל באלבום ואפשר בהחלט להבין מדוע. לפעמים זה נדמה, או אפילו סביר, שרוז עדה דווקא לשאר חברי הלהקה כי אין מצב שמישהו בעל שמיעה תקינה יהנה מהקטע הביזארי הזה שנשמע חסר קשר לחלוטין לכל הקטעים שלפניו. מדובר אמנם בקטע קצרצר של דקה ועשרים וארבע שניו, אבל זה מרגיש כמו נצח.

אולי זו החברות הקרובה באותן שנים עם טרנט רוזנר מניין אינצ' ניילז שגרמו לרוז לנסות ולעשות קטע שכזה, בכל מקרה מדובר באותם הרגעים שראוי היה שההיסטוריה תתעלם מהם.

Green Day- Extraordinary Girl מתוך: American Idiot

אחרי שנים בתעשייה, האלבום American Idiot, ששיחררו גרין דיי ב- 2006, הביא ללהקה לא רק הצלחה מסחרית אלא סוף סוף גם הערכה אמנותית כבירה שבאה לידי ביטוי בשלל פרסים, מאמרים ואפילו מחזמר בפאקינג ברודווי.

האלבום, שהיה סוג של אופרת רוק, היווה את הפסקול המושלם לעידן פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר ו"המלחמה בטרור" של הנשיא ג'ורג' בוש. שירים כמו Holiday, Wake me Up When September Ends ו- Boulevard of Broken Dreams תפסו את רוח התקופה ונשמעים רלוונטיים גם היום.

את אסופת השירים הזאת דואג להרוס השיר Extraordinary Girl. אפשר לטעון שמבחינה לירית הוא רלוונטי וחשוב, אבל בגדול הוא פשוט נשמע כמו אילוץ. טקסט שזכה מן ההפקר להפוך לשיר באלבום מוצלח ומצליח מבלי שהיה ראוי לכך. או בקיצור, שיר מעפן רצח.

The Stone Roses- Don't Stop מתוך: The Stone Roses

לא אכפת לי כמה מגניב הקטע הזה של לנגן שיר אחורה ו"לגלות" משהו חדש, באלבום שלם זה תקוע כמו עצם בגרון. Don't Stop הוא השיר הרביעי באלבום הבכורה הפנומנלי של הסטון רוזס, והבעיה איתו היא שלמעשה הוא השיר השלישי באלבום (Waterfall המדהים) שפשוט מנוגן אחורה. מי שממש יתעקש לנגן אותו אחורנית ולשמוע אותו כפי שחברי הלהקה התכוונו, יגלה טקסט שונה וכמה טוויסטים נוספים אבל לא יותר מזה. 

ואם ההסבר היה מעיק, אז תארו לכם כמה הוא מעיק באמת כשהוא תקוע באמצע אלבום. כל כך מעצבן ומיותר.

The Cure- Friday I'm in Love מתוך: Wish

Wish הוא בעיני אחד האלבומים הפחות מוערכים שלא בצדק שכתב רוברט סמית' בחייו. כמה עצב וכמה יופי שוכנים זה לצד זה באלבום התשיעי והקסום של הקיור.

העניין הוא שבתוך כל העצב הזה, מגיח פתאום Friday I'm in Love, שהוא לא שיר גרוע, אבל נשמע כל כך מחוץ לקונטקסט של האלבום עד שהנוכחות שלו נשמעת כמו טעות, ולא מוצלחת במיוחד. 

הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה בעולם: 25 שנה ל- Wish של קיור

Arctic Monkyes- Fireside מתוך: AM

ללא שום ספק אחד האלבומים שהולכים לתת פייט בגזרת מצעדי העשור למיניהם ברחבי לעולם הוא AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז. למרות שאני עדיין מוצא אותו "נחות" לעומת Whatever People Say I Am, That's What I'm Not, אין בכלל ספק שבעוד 20 שנה יסתכלו הנערים של היום על – AM בנוסטלגיה מתוקה. 

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני תמיד דואג לדלג עליו: Fireside. איזה שיר בינוני ומעצבן. כל כך לא בסטנדרטים שאלכס טרנר הרגיל אותנו. מה לו ולשירים כמו R U Mine, Knee Socks או I Wanna Be Yours שהוא בעיני אחד משירי הסיום היפים ביותר שנכתבו אי פעם. שיר שהוא לא רק מעפן, הוא אשכרה מעיב על חוויית ההאזנה שלי ל- AM. באסה לי.

Red Hot Chili Peppers- Throw Away Your Television מתוך: By the Way

כבר כתבתי כאן בעבר שאני חושב ש- By the Way הוא האלבום הגדול האחרון של רד הוט צ'ילי פפרס. אני באופן אישי חושב שהוא גם הטוב ביותר שלהם (בבקשה אל תהרגו אותו). אבל עם כמה שאני אוהב אותו, יש שיר שאני באופן אוטומטי מדלג עליו, Throw Away Your Television.

כנראה שבאלבום עם סאונד כל כך שונה ממה שהמעריצים רגילים לקבל מהפפרס, היה חשוב ללהקה להכניס שיר שיזכיר את הפאנקיות והגרוביות שכל כך מזוהה איתה. אבל בתכלס, מדובר בשיר בינוני לכל היותר שבולט לרעה באלבום עם כל כך הרבה עומק ויופי. 

Death Cab For Cutie- Expo '86 מתוך: Transatlanticism

במרכז כל היופי הזה שנקרא Transatlanticism, נמצא שיר מעצבן במיוחד שקוראים לו Expo '86. כמו חצ'קון על פרצוף יפה, ככה השיר הזה תקוע באמצע אחד האלבומים המרגשים והיפים שיצאו בשנות האלפיים. אני לא חושב שאי פעם סיימתי לשמוע אותו עד הסוף. 'פילר' כל כך מיותר כמו פטמות על השריון של באטמן.

Beach Boys- Let's Go Away for A while

אין לי שום דבר עקרוני נגד קטעים אינסטרומנטליים באלבומים. לפעמים הם מספקים את ההפסקה והספייס בין הקטעים ומאפשרים למאזין "לנשום" ולהרגע. שני קטעים כאלה יש בPet Sounds המופתי של הביץ' בויז. אך בעוד ששיר הנושא, Pet Sounds, מצליחה לעניין עם סאונד שונה ביחס לשאר האלבום, הקטע הראשון, Lets Go Away for a While הוא פרטי פופר רציני במיוחד. 

מדובר בקטע מיותר, חסר ייחוד שלא מצליח להתעלות כמו שאר השירים שסובבים אותו. בין I'm Waiting for the Day המרומם ל- Sloop John B המקפיץ, הקטע הזה מרגיש תקוע ובעיקר ממש מיותר.  

Beck- Paper Tiger

ב- 2002, 3 שבועות בלבד לפני חתונתם המיועדת ואחרי 9 שנים ביחד, נטשה את בק ארוסתו והותירה אותו שבור לרסיסים. הטלטלה הרגשית הזאת הביאה את בק לוותר על המוזיקה הניסיונית שאפיינה אותו עד אז, לטובת הגיטרה האקוסטית. התוצאה היא Sea Change, אחד האלבומים הנוגים והיפים ביותר שאי פעם נכתבו. 

כאמור רוב השירים באלבום הם על טהרת הגיטרה האקוסטית והפסנתר, אבל כנראה שהרגלים קשה לשנות ובק התעקש לשלב לפחות שיר אחד "מעניין" וניסיוני יותר מהשאר, Paper Tiger. האמת שאין הרבה מה לכתוב עליו מלבד העובדה שהוא אחד השירים החלשים והמעיקים, לא רק באלבום, אלא בכל הקריירה של בק. אולי הוא שם רק בגלל שאבא שלו עיבד את כלי המיתר ולא היה לו נעים. 

אבל הכי גרוע זה המיקום שלו. מדובר בשיר השנ באלבו, רוצח מומנטום נוראי. זו דוגמה נהדרת לכמה סדר השירים באלבום זה דבר שאין להקל בו ראש. אבל עדיין אלבום בן זונה כן?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

4b6f5c10ec60b5b33d06fc738f461d58

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

עדיין נהנים מהשקט: דפש מוד- Enjoy the Silence

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של יצירות אלמותיות שגם היום עושות צחוק ממבחן הזמן והפעם… כמעט 30 שנה לאחר שיצא, עדיין אין דבר כיף יותר מאשר ליהנות מהשקט עם דפש מוד. 

"התפרצו אל תוך עולמי הקטן…"

הנה סיטואציה שכל ילד ניינטיז מכיר: שמעת שיר ברדיו או ב- MTV, אהבת אותו ועכשיו בא לך לשמוע אותו שוב. מה עושים? בהיעדר יוטיוב, ספוטיפיי, iTunes וטרום עידן הקאזה והאימיול (השם יקום דמן) האופציה הסבירה להאזין שוב ושוב לשיר שבאמת אהבת היא לקנות את האלבום המלא בו הוא נמצא. לעזאזל אפילו סינגלים כמעט ובלתי אפשר היה למצוא בארץ כי היבואנים חששו מפגיעה במכירות האלבומים.

כך אני זוכר את עצמי בגיל 12 או 13 בערך, מבקש מאבא שלי שיקנה לי את Violator של Depeche Mode כי שמעתי את Enjoy the Silence ב- MTV ונורא אהבתי אותו. במחיאת, איך אפשר שלא? לא הכרתי את השיר כשיצא בזמן אמת כי הייתי צעיר מדי, אבל גם באמצע שנות התשעים עדיין היית חייב לקנות את הדיסק המלא גם אם כל מה שרציתי זה לחרוש בריפיט עוד ועוד על אותו שיר אחד ויחיד.

אז קיבלתי את הדיסק ואני זוכר עד היום כיצד התפעלתי מהורד האדום ששובר את הרקע השחור העז שמסביבו. האור בקצה המנהרה מעולם לא היה אדום יותר. פתחתי את עטיפת הפלסטיק, הנחתי את השיר בנגן התקליטורים (זוכרים?) ושקעתי. ואז שוב, ושוב, ושוב…

באנר מועדון תרבות

כמובן שבגיל הזה לא הייתה לי את הסבלנות הנדרשת בכדי לעבד ולהכיל אלבום שלם של דפש מוד, זה יגיע בגיל מאוחר יותר, אבל את Enjoy the Silance חרשתי גם חרשתי. פעם אחר פעם ובמשך שנים שמתי את השיר הזה בנגן התקליטורים בבית ובדיסקמן בדרך לבית הספר ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש.

אבל אז, וכמו בכל קשר רומנטי, התחלנו להתעייף האחד מהשני. אני עברתי לרעות בשדות זרים עם פינק פלויד, אואזיס, רדיוהד ואחרים ודפש מוד נשארה סוג של זיכרון ילדות מתוק. Enjoy the Silence נשאר ברקע כאחד השירים שעיצבו בדיעבד את טעמי המוזיקלי, אבל בווליום יותר נמוך. נחלת העבר. פיסה מפעם שהייתה ואיננה.

"מילים הן חסרות משמעות.."

פסט פורוורד ל- 2009, אני בדרך למכללה וברדיו מכריזים בחגיגיות שדפש מוד סוף סוף מגיעים לארץ באופן רשמי, ועם איזה שיר בוחר הקריין לסיים את הדיווח? ניחשתם נכון: Enjoy the Silence. אבל אז משתנה אצלי משהו.

פתאום, אחרי למעלה מעשור שלא שמעתי אותו, נפלה עלי תובנה לכאורה פשוטה, אך משמעותית: מדובר בשיר מושלם. כן כן חברים, מעטים השירים שאני יכול לכנות אותם מושלמים, אבל Enjoy the Silence הוא מיחידי הסגולה שזכו להצטרף למעגל המאוד מצומצם שלי. 

המעריצים הפנאטים של דפש מוד יגידו שברפרטואר הלהקה יש שירים יפים יותר בעוד שאחרים יגידו שיש מושלמים ממנו. אבל כנראה שהטענות הללו יעלו (ומהבחינה הזאת די בצדק) בעיקר בגלל העובדה שמדובר בשיר, מה לעשות, טחון. אבל זה הקטע עם קלסיקות, שלא משנה כמה פעמים תשמעו אותם, תמיד יהיה בהם אותו זיק של גאונות דרכו תבינו למה השיר הזה כל כך גדול. 

"כל מה שאי פעם רציתי נמצא כאן בזרועותיי…"

כשמרטין גור הציג לראשונה את Enjoy the Silence לשאר חברי הלהקה, היה מדובר בבלדת פסנתר, מינימליסטית ואיטית, לא משהו חריג ברפרטואר של גור וההרכב. היה זה אלן ויילדר שהתעקש שהשיר צריך להיות קצבי יותר.

גור שבהתחלה לא אהב את הרעיון התרכך והשיר קיבל תופים וקצב. אך כאן לא הסתיימו ההברקות של ויילדר. "אולי תוסיף מעל המוזיקה מעט גיטרה" אמר למרטין גור שמצידו מיד חשב על אחד הריפים הכי פשוטים והכי ממכרים בהיסטוריה של הפופ. לימים יספר גור: "אחרי זה, הסתכלנו אחד על השני ובפעם הראשונה בהיסטוריה של הלהקה כולנו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, זה הולך להיות להיט".

20 שנה ל- Ultra של דפש מוד. לפוסט המלא>>

ואכן Enjoy the Silence היה להיט. מה זה להיט, היסטריה של ממש. על התפר שבין שנות השמונים העליזים לתחילת הניינטיז האלטרנטיביות, Enjoy the Silence היה ההמנון המושלם לדור מבולבל שנע בין חושך לאור, בין אהבה לתיעוב עצמי ובין רעש לשקט. 

השיר אף הביא את הלהקה לפסגות חדשות של הצלחה. "עברנו עשור של עליה מתמדת בפופולריות שלנו" סיפר דייב גהאן בראיון למגזין Q ב- 2008. "אבל שום דבר לא הכין אותנו להצלחה של Violator. פתאום התחלנו לקבל צ'קים עם סכומים עצומים של תמלוגים ויכולנו לעשות כל מה שאנחנו רוצים". 

"מילים הן טריוויאליות, העונג נשאר…"

מה שמייחד קלסיקה היא הכוח שלה להישאר רלוונטית תמיד, ובמקרה של Enjoy the Silence, סיכוי טוב שהשיר רלוונטי היום יותר מהזמן בו שוחרר לאוויר העולם לפני כ- 29 שנים. בעידן הדיגיטל ואוטוסטרדת המידע הבלתי אפשרית שהמוח שלנו נלחם להכיל בכל שנייה, כל מה שאנחנו יכולים לקוות לו הוא טיפה של שקט בים של רעש. תחינה לרגע אחד של ווליום נמוך והתבוננות עצמית בין עולמות האינטרנט, הטלוויזיה והמכשיר הסלולרי. 

השיר זכה לתחייה מחודשת ב- 2004 ברמיקס מידיו של איש לינקין פארק, מייק שינודה, שהוסיף לו את הנו-מטאל של התקופה והעניק לו טוויסט רוקיסטי מפתיע באיכותו. גם כריס מרטין מקלדפליי עשה מחווה לקליפ האייקוני של השיר כשהתחפש למלך הנודד ברחובות בקליפ נוסף ל- Viva La Vida. הקליפ בוים על ידי הבמאי המפורסם, אנטון קורבין, שעבד רבות עם דפש מוד והפיק כמובן גם את הקליפ הבלתי נשכח ל- Enjoy the Silence.

Enjoy the Silence, הוא סך כל הדברים הנפלאים בדפש מוד ובמוזיקה בכלל. רגע מזוקק של גאונות. רגע מזוכך של היסטוריה שיחרט לעד בתולדות המוזיקה הפופולרית. בקיצור, קלסיקה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

dm

באנר מועדון תרבות

 

15 שנה ל- Room on Fire של הסטרוקס

אלבומם השני של החבורה מניו יורק שאחראית לתחייתו של הרוק בתחילת המילניום, לא מגיע לפסגות של קודמו אך עדיין לא ראוי לחותמת "האלבום המאכזב" שדבקה בו.

ציון המועדון: ★★★★☆

באנר מועדון תרבות

אחת מהקונספציות שאני הכי שונא במוזיקה היא "תסמונת האלבום השני". אותה גישה מוטעית ומפגרת שהאלבום השני לעולם לא יצליח לשחזר את ההצלחה והאיכויות של אלבום הבכורה. בעוד שאפשר למצוא לתיאוריה הזאת כמה צידוקים, אני יכול לחשוב בכיף על רשימה מכובדת של אמנים שהאלבום השני שלהם עולה עשרות מונים על אלבום הבכורה שלהם.

'רדיוהד', 'פט שופ בויז', 'נירוונה', 'דאפט פאנק', 'ביורק', 'פיקסיז', בוב דילן, (להמשיך?), כולם הפציצו באלבומים שניים מדהימים שהמשיכו לקריירות מדהימות עוד יותר. ובכל זאת המושג הזה "תסמונת האלבום השני" עדיין קיימת ובועטת אצל מבקרי מוזיקה, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך הוא Room on Fire שכבר 15 שנה סופג ביקורות על כך שהוא הרבה פחות טוב מ- ?Is This It וממש לא בצדק. 

"החדר עולה באש בזמן שהיא מתפשטת…"

ב- 30 ביולי 2001 שחררו הסטרוקס האלמוניים את ?Is This It שיהפוך בין לילה לקלסיקה ואת הלהקה להיסטריה. בזכות האלבום זכה הרוק לתחייה מחודשת והפך שוב לדבר הכי מגניב על הפלנטה. הוא גם פתח את הדלת לאמנים כמו 'הווייט סטרייפס', 'קינגס אוף ליאון', פרנץ פרדיננד', 'יה יה יה'ז' ואחרים, שישתלטו במחצית הראשונה של העשור על המיינסטרים ויחזירו לדיסטורשיין את הכבוד שעשה רושם שאבד לו.

במצב העניינים שנוצר לא היה שום סיכוי לסטרוקס להוציא אלבום שיתעלה על ?Is This It . לא משנה מה הם היו רוקחים באולפן, כל אלבום שיצא אחר יצירה חד פעמית שכזאת נידון לחיות בצילה, ואתם יודעים מה? זה בסדר ואפילו מובן. אבל מכאן ועד לערימות הביקורת שסופג Room on Fire כבר 15 שנה המרחק הוא ארוך מאוד. 

15 שנה ל- ?Is This It של הסטרוקס

אם רוצים להיות ממש מדויקים אז בצאתו קיבל האלבום השני של הסטרוקס, שיצא באוקטובר 2003, ביקורות די חיוביות בסך הכל. אבל לאורך השנים משהו השתבש ו- Room on Fire הפך לחתול השחור של הלהקה. האח הפחות מוצלח. אבל האמת היא שמדובר שהן מבחינת הסאונד והן מבחינת הטקסטים הנעריים ומלאי החרמנות של קזבלנקס, מדובר באלבום שהוא לא אח קטן, אלא ממש תאום לקודמו. 

"הסטרוקס לא התפתו לשנות ולתקן סאונד שלא צריך שום תיקון…" נכתב על האלבום בביקורת חיובית ב'רולינג סטון', וזה לגמרי נכון. בנקודת הזמן הזאת לא הייתה שום סיבה ללהקה לשנות ולהתנסות בדברים חדשים בשביל לצאת "חדשניים" והכל. זה יגיע בשלב מאוחר יותר.

באנר מועדון תרבות

גם לי לקח לא מעט זמן להתקדם מ- ?Is This It ולשמוע מה עוד יש ללהקה להציע. אבל אני זוכר עד היום את השנייה המדויקת בה האזנתי ל- ?What Ever Happend שפותח את האלבום ואיך עפתי לאוויר. כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה נעורים יש בשיר הזה. ההתאהבות הייתה מיידית. 

Reptilia שמגיע לאחר מכן הוא חתיכת שיר אדיר שמצליח להכניס אותי לטירוף בכל פעם מחדש ועל Automatic Stop אין מה לדבר. בכלל החלק הראשון של האלבום (עד Between Love & Hate כולל), הוא יצירת רוק משובחת שלא נופלת משום אלבום רוק אחר שיצא בעשרים השנים האחרונות כאשר גם The End Has No End ו- I Can't Win מהווים סגיר נפלא לאלבום שלהגיד עליו אנדרייטד יהיה אנרדייטד.

"אני רוצה שישכחו אותי…" 

בסופו של דבר מי שיקבע אם Room On Fire יחיה לנצח הם לא המבקרים אלא הקהל ואני זוכר שכל פעם שלימדתי את אחד מתלמידי ותלמידות הגיטרה שלי שיר מתוכו הם התלהבו בטירוף והתאמנו עליו ללא הפסקה. 

אז לא, Room On Fire הוא לא ?Is This It והאמת היא שאני אוהב את Angles המושמץ ואת Comedown Machine המעולה אפילו יותר. אבל עדיין מדובר באלבום רוק אדיר שהסיבה היחידה שהוא לא זכיר יותר היא בגלל אחיו הבכור והמוצלח.

"אני רוצה שישכחו אותי" זועק קזבלנקס ממש בפתיחת האלבום כאילו מבקש מכולם להתקדם מהצל של המאסטרפיס הראשון שלו. אני בכל אופן לא אשכח אף פעם את Room on Fire, אתה יכול להיות רגוע ג'וליאן. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

StrokesPMVH010411-2

באנר מועדון תרבות

לעוף מבלי ליפול: 20 שנה ל- Up של R.E.M

האלבום הראשון של אר.אי.אם לאחר עזיבת המתופף המייסד, ביל בארי, לא ירד בקלות בגרון של המעריצים. הוא שונה, מוזר, ייחודי ועדיין אחד היפים ברפרטואר של הלהקה. המועדון עושה כבוד לאחת הפנינים הנחבאות של הניינטיז.

ציון המועדון: ★★★★☆

באנר מועדון תרבות

בעבר כתבתי כאן פוסט על האלבום המעולה והלא מוערך מספיק של בלינק 182, Blink 182 בו ציינתי בין היתר כי מבקרים וחובבי מוזיקה לא תמיד משתגעים על שינויים. הרבה פעמים הם ובעצם כולנו, נעדיף לשמוע את הלהקות האהובות שלנו ממחזרות שוב ושוב את אותם שירים וצלילים שאנחנו מכירים מבלי לזוז יותר מדי ימינה ושמאלה. אבל מה לעשות שאמנים אמיתיים רוצים להתפתח, לנסות, להתנסות ולגוון זאת למרות שהם יודעים שכל תזוזה מהמקום הבטוח שלהם עלולה לגרור ביקורות או כתף קרה.

אז את את הכתף הקרירה והגבה המורמת קיבלו אר.אי.אם מהמעריצים והמבקרים באוקטובר 1998 כאשר שחררו את האלבום האחד עשר שלהם- Up. הוא היה שונה מכל מה שהלהקה עשתה עד אז:  איטי יותר, אישי יותר ואלקטרוני הרבה יותר. אבל יש מצב טוב שמי שמיהר לשפוט אותו אז ולא חזר אליו עד היום הפסיד פנינה חבויה כי גם 20 שנה אחרי שיצא, Up הוא עדיין אחד האלבומים הכי מעניינים ומרעננים של החבורה מאת'נס ג'ורג'יה. 

"יש לי את העבודה הכי טובה בעולם אבל אני מוכן לקחת צעד אחורה ולהפסיק להיות כוכב פופ…" אמר באוקטובר 1997 ביל בארי, המתופף המייסד של אר.אי.אם, רגע לפני שפרש מעולם המוזיקה בשביל להיות חקלאי (אמיתי!). עבור להקה שחבריה לא התחלפו 15 שנה ושהמוזיקה שלה מבוססת בס, גיטרה ותופים, עזיבתו של בארי הייתה מכה רצינית.

אז מה עושים בהעדר מתופף? פונים למכונות התופים מסתבר. ואכן Up הוא האלבום הכי אלקטרוני של אר.אי.אם. צריך כמובן לקחת דברים בפרופורציות, לא מדובר על אלקטרוני סטייל Kid A של רדיוהד או דפש מוד, אלא יותר על "שטיחי" סינתיסייזרים ומכונות תופים קלות המקנות אווירה אלקטרונית, מסתורית ומן תחושה של "מכניות אינטימית". 

באנר מועדון תרבות

5 שניות אל תוך Airportman שפותח את האלבום, אפשר להבין שאר.אי.אם נמצאים בטריטוריה חדשה. זהו בקטע אלקטרוני אינטימי ומסתורי על גבול הצי'לאאוט. את שידור הלילה הראשון שלי ברדיו 'קול הנגב' של מכללת ספיר פתחתי עם השיר הזה. 

אחריו מגיע Lotus ה"שמרני" יותר אבל עדיין מעולה שמזכיר למי שהתבלבל שעדיין מדובר באותם 3 חברה שהביאו לנו את Out of Time ואת Automatic for the People. לאחר מכן נרגעים קצת עם Suspicion לפני ש- Hope האלקטרוני והנפלא מוכיח שלא משנה מה תעשה הלהקה הזאת, הוא יצא זהב. 

מעבר לכיוון האלקטרוני אליו נטו סטייפ וחבריו, בהעדר מתופף, רבים משירי האלבום פשוט נטולים תופים בכלל. התוצאה היא מספר רב של שירים אקוסטיים או בעלי מינון מינימלי של כלי הקשה שהופכים את Up לאלבום מאוד אינטימי. שירים כמו The Apologist ו- Sad Professor, המבוססים ברובם על גיטרה אקוסטית הם מהיפים ברפרטואר של ההרכב. בלי הגזמה.

גם Daysleeper, הסינגל המוביל מהאלבום (ואחד היפים שלהם בכלל), הוא תצוגת תכלית יפיפייה של הפן האקוסטי והמרגש כל כך של Up. אך מעל כל השירים המרגשים ונטולי התופים, עומד At my Most Beautiful הבלתי נלאה. אחד משירי האהבה הכי פשוטים והכי יפים שנכתבו אי פעם. לא באמת, כמה גרוע יכול להיות אלבום שיש בו שיר כזה?!

את הפנינה הקסומה ביותר ב- Up שמרו אר.אי.אם לסוף עם Falls to Climb. יצירה קטנה, קסומה ומופתית שמצליחה להביא אותי לכדי דמעות בכל פעם מחדש. השיר הזה נכתב בהשראת הסיפור הקצר "ההגרלה" של סופרת האימה, שירלי ג'קסון, המספר על עיירה קטנה בה מדי שנה נערך לוטו בו (מסתבר) כי הזוכה נסקל למוות (סליחה מראש על הספוילר). שיר באמת מדהים שכללתי ברשימת 10 שירים סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים.

Up סבל (ובמדיה רבה עדיין סובל) מחוסר סבלנות של מאזינים ומתפיסת מוטעות לגביו. כן זה (ואני כותב זה בזהירות גדולה) אלבום יחסית ניסיוני אבל הוא גם אחד האלבומים המופשטים ביותר של אר.אי.אם מבחינת סאונד, מה שמקנה לו נוכחית אניגמטית ואינטימית יותר מכל אלבום שהלהקה אי פעם הקליטה. אם להיות ציורי לרגע אז אר.אי.אם ניסו לעוף גבוה בעולם של צלילים חדשים והצליחו מבלי ליפול לרגע.

לעיתים הוא ארוך מדי, מפוזר משהו ולא מספיק מהודק. ועדיין אם תחליטו לצלול לתוכו, תגלו צד אחר של אר.אי.אם שאולי לא הכרתם וזה יהיה שווה את זה. תסמכו עלי טוב?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

methodetimesprodwebbinf9acb3e8-c54f-11e7-9914-a38dcc178fcd

REM-Up

באנר מועדון תרבות

 

הכל במקום הנכון: רדיוהד בישראל- ביקורת הופעה

בין רוג'ר ווטרס וה- BDS , דרך העימותים בהר הבית ועד לפלייבק של בריטני ספירס, ההופעה של רדיוהד בפארק הירקון אתמול הייתה רגע של חסד. של רוגע. של נורמליות. כמאמר הלהיט שסגר את הערב, לרגע אחד יכולת לאבד את עצמך ולהתמסר לחוויה מוזיקלית נשגבת של להקה חד פעמית.

אין לי מושג איך נגשים לכתוב ביקורת על הופעה של פאקינג רדיוהד. אחת הלהקות הגדולות בעולם והחשובות בדורנו פירקה לי את הלב לפני פחות משעה ואני יושב מול המחשב ומתלבט מה ואיך לכתוב. אני מרגיש שקטונתי. לעולם לא אצליח להעביר במילים את מה שאני מרגיש ברגע ש- Let Down מתנגן, אז על אחת כמה וכמה איך אני אמור להעביר לכם מה הרגשתי כששמעתי אותו מבוצע לייב לראשונה עבורי. אבל בכל זאת אמ;לק היה מדהים.

ההופעה הראשונה של רדיוהד בישראל מזה 17 שנה, לא יכולה להישפט בפרמטרים רגילים ושחוקים שמבקרים אוהבים להשתמש בהם כמו: כמות להיטים, תקשורת עם הקהל וכו'.  סורי, זה לא שם. מי שקצת מכיר הופעות של רדיוהד יודע שכמו הקריירה שלהם, גם על הבמה הוא יקבל להקה דינאמית, לא צפויה ובטח לא כזאת שבאה להעניק לצופה על מגש של כסף את מבוקשו. אז למי שהתאכב מכך שלא שמע את High and Dry, Street Spirit, Just ועוד, כנראה שלא עקבתם אחרי הלהקה ב-15 השנים האחרונות. 

20170719_203107

ההופעה נפתחה בסביבות 20:30 עם Daydreaming המהפנט מתוך A Moon Shaped Pool. לפתוח הופעת ענק אל מול 50,000 איש עם בלדת פסנתר מהרהרת, היא לא החלטה של מה בכך, אבל היא נתנה את הטון לאופי של ההופעה שבעיני היה יותר מופנם ואינטימי. כן קצת מצחיק להגיד אינטימי על מופע בסדר גודל כזה, אבל בניגוד לאיירוסמית' או גאנז אנד רוזס, רדיוהד לא באו לתת בראש, אלא להעניק חוויה מוזיקלית אחרת. הם לא ביקשו שתרקדו, שתעופו באוויר ואז תרוצו לספר לחברה כמה מגניב היה. הם פשוט רצו שתאזינו. שתתרגשו. וזה עבד. מיד עם השיר השני, Lucky, הלב שלי התרסק לרסיסים ואני נשבע שלא הייתי היחד.

כאמור, רגעי שיא לא היו חסרים בהופעה. 15 Step הצליח להרקיד ולגרום לקהל לשאוג "איך זה שסיימתי איפה שהתחלתי?", All I Need הקסים כתמיד, Idioteque המופלא הכניס לאטרף, No Surprises ההמנוני כבש את הפארק כאשר מעל כולם בעיני, עמד ביצוע מופתי ל- Reckoner. אבל האמת היא שאם תשאלו כל אחד מ-50,000 הצופים שהיו אמש בפארק איזה שיר הכי עשה להם את זה, תקבלו תשובות שונות ומגוונות. 

20170719_212318

אפשר להתווכח מפה ועד הודעה חדשה של סדר השירים, למה היה וידיאו ארט על המסכים ולא תמונות ישירות מהבמה ובלה בלה בלה. אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: רדיוהד נותנים על הבמה את הכל. הקול של יורק מיוסר, קסום ושמור בצורה בלתי רגילה (וזה עוד בלי לדבר על הריקוד האפילפטי). ג'וני גרינווד לא מפסיק לעבוד ולעשות קסמים עם שלל הכלים עליהם הוא מנגן (ואיזה דברים מיוחדים קורים כשהוא אוחז בגיטרה), קולין גרינווד לא מפספס שום תו ובכלל כל הלהקה נשמעת על הבמה טוב לא פחות מאשר בדיסק. 

ניכר גם שההופעה בישראל הייתה אקסטרה מיוחדת עבור החמישייה מאוקספורד. זו הייתה ההופעה הארוכה ביותר של ההרכב בעשור האחרון עם לא פחות מ- 27 שירים שהיו במקום הנכון וכל אחד ואחד מהם נשמע מושלם. ואם זה לא מספיק אז היה גם ממש נוסטלגי לשמוע את תום יורק מעלה זיכרונות מהביקור הראשון של הלהקה בארץ אי שם ב-1993 כשהופיעו במועדון הרוקסן שניה לפני שהעניקו לקהל מתנה נוסטלגית במיוחד וניגנו את Creep שהם בקושי מנגנים בהופעותיהם. 

20170719_203644

רדיוהד היא להקה של מעט מילים (ראוי לציין שבשלב מסוים זרק יורק את המילה "יאללה" לכיוון חבריו ללהקה, מה שזיכה אותו בתשואות רמות במיוחד), אבל האמת היא שהם לא צריכים כי המוזיקה עושה זאת מספיק טוב עבורם. בהתייחסו לתחינות של ווטרס וחבריו ל- BDS שלא להופיע בישראל, הגיב יורק בסיום ההופעה כי "בסופו של דבר אנחנו עושים מוזיקה" וזו הייתה בדיוק מהות ההופעה. לא זיקוקים, לא קשקושים. פשוט שעתיים וחצי של מוזיקה מופלאה שחרטה בי זיכרון נהדר שיהדהד בתוכי שנים קדימה. נקווה שלא יעבור עוד 17 שנים עד הגיחה הבאה שלהם ארצה. 

רשימת השירים בהופעה של רדיוהד בפארק הירקון

Daydreaming
Lucky
Ful Stop

Airbag
15 Step
Myxomatosis
All I Need
Pyramid Song
Everything in Its Right Place 
Let Down
Bloom
Identikit
Weird Fishes/Arpeggi
The Numbers
2 + 2 = 5
Bodysnatchers
Idioteque

Encore:
No Surprises
Nude
Like Spinning Plates
(You and Whose Army? was… more )
Lotus Flower
Paranoid Android
Reckoner

Encore 2:
Creep 
The Bends
(Not on written setlist; My… more )
There There
Karma Police
(Thom solo extended singalong outro)

באנר מועדון תרבות

כולם אוהבים סוף שמח: Tears for Fears ביקורת הופעה

בהופעה הראשונה שלהם אי פעם בישראל, נתנו טירז פור פירס, סט גדוש להיטים, מלא נוסטלגיה וערימות של רגש. בקיץ שכולל הופעות של איירוסמית', גאנז אנד רוזס, רדיוהד, פיקסיז, פט שופ בויז ועוד, ההופעה של הצמד הוותיק הייתה ללא ספק ההפתעה של הקיץ.

בין כל ההופעות והאמנים שמציפים אותנו הקיץ, ההופעה של טירס פור פירס עברה קצת מתחת לרדאר ולא בצדק. נכון, לא מדובר בלהקה נוצצת כמו איירוסמית', רדיוהד או אפילו בריטני ספירס, אבל הופעתם הראשונה בישראל של רולנד אורזבל וקורט סמית' היא לא פחות מהיסטורית. בכל זאת מדובר בצמד שהיה מחלוצי הגל החדש של שנות השמונים שניפק מספר לא מבוטל של שירים אלמותיים ששילבו באופן מופתי רוק ופופ עם סאונד התקופה בתיבול טקסטים חברתיים ונוגים שלא קל למצוא בעולם הפופ.

"אין לי מושג למה לקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע לכאן" תהה אורזבל במהלך ההופעה לקול תשואות הקהל. אבל מה זה משנה? העיקר שהם סוף סוף הגיעו וסיפקו קתרזיס לאלפי המעריצים שחיכו לראות אותם על אדמת ארץ הקודש כבר שנים.

וכיאה ללהקה שניגנה כאן בפעם הראשונה, ויתר הצמד על הניסיוניות והשירים הלא מוכרים וסיפק פלייליסט שכולו להיטים. כך למשל ללא משחק מקדים נפתחה ההופעה עם להיט הענק Everybody Wants to Rule The World (עם מחווה קטנה לקאבר של לורד מ-2003) שנתן את האות למסיבת אייטיז נוסטלגית אותנטית ומלאת רגש.

וכן, המון רגש היה במנורה מבטחים אתמול. ממש אפשר היה להרגיש עד כמה הקהל הישראלי, שגדל על הקלאסיקות של הלהקה, היה צמא לשמוע שירים כמו Change, Pale Shelter, Mad World ואחרים לייב. כל הביצועים היו נאמנים למקור, אנרגטיים, ונפלאים כאשר מדהים עד כמה ואיך השתמרו קולותיהם של אורזבל וסמית' שנמצאים עמוק בעשור השישי לחייהם. סטיבן טיילור, תלמד.

באנר מועדון תרבות

מעבר לפתיח העצמתי ו- Mad World האהוב נורא במחוזותינו, נרשמו שיאים נוספים עם Break it Down Again המעולה שיצא דווקא כשאורזבל הנהיג לבדו את המותג Tears for Fears, Head Over Hills ו- Shout שנעל בעצמה ערב מוזיקלי מפתיע בטיבו ומלא קסם. הפתעה מיוחדת הייתה כשאורזבל גילה לקהל שהוא מודע לכמות האמנים שמגיעים הקיץ לישראל ויחד עם שאר הלהקה בצעו מחווה נפלאה לרדיוהד כשביצעו את Creep.

כמאמר הקלישאה החבוטה, טירז פור פירז באו אולי קטנים (הכל יחסי כמובן) אבל יצאו גדולים והותירו את הקהל הישראלי עם תקווה שההופעה הבאה שלהם בארץ לא תהיה בעוד 40 שנה.

קבלו עכשיו תוכן בלעדי חינם!>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם בפייסבוק!

TFF

רשימת השירים:

1. Everybody Wants to Rule the World

2. Secret World

3. Sowing the Seeds of Love

4. Pale Shelter

5. Break It Down Again

6. Everybody Loves a Happy Ending

7. Change

8. Mad World

9. Memories Fade

10. Closest Thing to Heaven

11. (Creep (Radiohead cover

12. Advice for the Young at Heart

13. Badman's Song

14. Head Over Heels

15. Woman in Chains

Shout .16

המחשב עדיין עובד: 20 שנה ל- OK Computer של רדיוהד

ציון המועדון: ★★★★★

אפתח בוידוי קטן. את רדיוהד איבדתי אי שם בסביבות 2006. זה קרה קצת אחרי אחרי Hail to the Thief שהיה האלבום הבאמת טוב האחרון שלהם. In Rainbows היה סביר, King of the Limbs ממוחזר ו- A Moon Shapped Pool טוב אבל לא מספיק.

ממעריץ מושבע הפכתי לאדיש והאדישות הזאת גרמה לי לפקפק בכל הסופרלטיבים שקיבלו החמישייה מאוקספורד לאורך השנים. לאט לאט כרסמה בי השאלה: האם המלך הוא עירום? האם רדיוהד באמת כזאת להקה גדולה כמו שפעם חשבתי? האם אלבומיה עדיין עוברים את מבחן הזמן בלי למצמץ? כל השאלות הפכו לדיאלוג פנימי של ממש בימים אלה כשהעולם חוגג 20 שנה ל- OK Computer, אלבומה הגדול ביותר של הלהקה.

אז ניצלתי את ההזדמנות וצללתי שוב, בפעם המי יודע כמה, אל תוך האלבום שהפך כבר מזמן לקלסיקה, אך הפעם מתוך כוונה זדונית למצוא בו באגים. לשבור את המיתוס סביבו, ללכלך את הילת הגאונות שלו, למצוא ראיות חדשות שיוכיחו שהוא לא כזה אלבום גדול. אז חיפשתי, נברתי, האזנתי, בחנתי ולבסוף התמסרתי והרמתי ידיים. מסתבר כשזה מגיע ל- OK Computer האמת היא פשוטה. גם 20 שנה אחרי, וגם בהאזנה המיליון, עדיין מדובר בבן זונה של אלבום!

"חזרתי להציל את העולם…"

פרנואידי, מתקדם, אורבני, קלסטרופובי, OK Computer הוא המניפסט המפחיד ביותר לחיים המודרניים. ה- Dark Side of the Moon של הניינטיז. "מראה שחורה" הגרסה המוזיקלית. בעידן הרשתות החברתיות, הדיגיטל, הטלפונים החכמים מדי והפרנויה התאגידית, לומר עליו שהוא עדיין רלוונטי יהיה האנדרסטייטמנט של השנה, וזה עוד מבלי לדבר על המוזיקה, הישג מרשים לכשעצמו.

באנר מועדון תרבותכבר בפתיחה זורק אותנו תום יורק ללא הכנה מוקדמת אל תוך הסיוטים שלו ממכוניות ומתאונות דרכים ב- Airbag הנפלא אך המלחיץ. תחושת הביטחון שלנו מעולם לא הייתה שבירה יותר.

מיד לאחר מכן מגיע אחד מסמלי הניינטיז, Paranoid Android. זה שיר כאוטי, מאיים, פרנואידי וחתיכת יצירת מופת. הוא נכתב בהשראת דמותו של מרווין, הרובוט הדיכאוני מה"מדריך הטרמפסיט לגלקסיה" וחוויותיו האישיות של יורק שהרגיש שאנשים יעשו הכל בשביל לקבל "חתיכה" ממנו.  "תפסיקי את הרעש הזה, אני חייב מנוחה" קורא יורק במעין תחינה משונה שכזאת לפני שה"קיא, הפאניקה והיאפים" משתלטים על הכל תחת אהבתו של אלוהים.

ואם כבר פרנויה, אז מיד אחר כך אנו מקבלים את Subterranean Homesick Alien, מחווה קטנה לדילן ומחווה גדולה קצת יותר לחייזרים ש"מרחפים מעלינו ומצלמים סרטים לחבריהם בבית". העולם הוא תוכנית ריאליטי אחת גדולה שכולנו לוהקנו אליה בין אם רצינו ובין אם לא.

"יום אחד אגדל כנפיים…"

OK Computer הוא אלבום עוכר שלווה ומהפנט בעת ובעונה אחת. קסום ומפחיד, מרגש עד דמעות ומבעית. מנעד הרגשות שעוברים בגוף בעת ההאזנה לכל שיר ושיר היא פשוט בלתי נתפסת גם אחרי 20 שנה.

"נגבי את הדמעות שלך, הלילה אנחנו בורחים…" שר יורק ב- (Exit Music (For a Film המופלא שמהווה טייק אוף מודרני לסיפור האהבה הטראגי של רומיאו ויוליה. השיר גם נכלל בסרט רומיאו ויוליה מ-1996 בכיכובם של לאונרדו דיקפריו וקלייר דאנס. ואז מגיע הרגע הגדול של האלבום. השיר היפה בקריירה של רדיוהד, Let Down. לא יאומן כמה כאב יכול להכיל בתוכו שיר אחד. וגם כמה יופי.

אני לא מאלה שנפרדו מרדיוהד כידידים ברגע שאלה חתכו לעולם האלקטרוני, ממש לא. Kid A ו- Amnesiac נפלאים בעיני ואני באופן כללי מאוד אוהב מוזיקה אלקטרונית וניסיונית. אבל פעם אחת. רק פעם אחת הייתי רוצה שהם יחזרו לעשות שירים פשוטים כמו Karma Police.

"אנחנו עומדים על הקצה…"

גם רוק טהור נותן בראש יש ב- OK Computer והוא לובש צורה ב- Electioneering המעולה שנייה לפני שאנחנו רצים להתחבא שוב מתחת לשמיכה, הפעם עם Climbing Up The Walls המפחיד. אבל התמות המרכזיות של האלבום מגיעות לשיאן עם No Surprises. שיר ציני ועצוב על הדיכאון הקיומי והריקנות היומיומית שמצד אחד כולנו למדנו לחיות איתם אך מהצד הם גם מנציחים את העובדה שנכנענו למודרניזציה. לבורגנות. לבגרות.

"אני גיבור העל שלך ואנחנו עומדים על הקצה…" מתפייט לאחר מכן יורק ב- Lucky הנהדר. ואם כבר לעמוד על הקצה אז רצוי עם מוזיקה של רדיוהד. להקה שתמיד שאפה לדחוף את גבולות המוזיקה עד לקצה וגם סימנה כמה קצוות ושיאים מוזיקליים עבור כולנו.

וכמו גלגל החיים, האלבום שנפתח עם כרית האוויר שלעולם לא תציל אותנו מעצמנו, מסתיים בתחינה של יורק לנהג לא זהיר ב- The Tourist שיאט. OK Computer הוא הפחד והחשש שלנו מפני אלה האוחזים בהגה אבל לא רק אלא גם מהמכונית ומהדרך שאנו עוברים.

OK Comuter הצליח לחזות את הקשר ההולך ומתהדק שלנו כבני אדם עם הטכנולוגיה והאופן  בו הוא משפיע על על אספקט בחיינו. אבל גם בלי היכולת הנבואית של תום יורק וחבריו עצם העובדה שרדיוהד בחרו להתמודד עם נושאים כבדים כמו האופן בו אנו חיים, הבחירות שאנו עושים ואיך כל זה משפיע עלינו, ראויה לשבח.

המחשב של רדיוהד מלא מחשבות מטרידות שימשיכו להטריד אותנו גם בעוד הרבה שנים וזה בסדר כי יצירה חזקה אמורה לטלטל ולגרום לנו לחשוב. אז תהיו אנשים טובים בתוך משחק המחשב הזה כי אם לא משטרת הקארמה תגיע.

רוצים לקבל עדכונים ופוסטים חדשים לפני כולם? >> ברור, פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

OKCבאנר מועדון תרבות

בלי למצמץ- Blink 182 הוא מאלבומי הרוק המפתיעים והטובים ביותר בעשורים האחרונים

"יצירת מופת לא מוערכת", "רגע מכונן בהיסטוריה של הפאנק", "יצירת מופת ללא עוררין", "אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו בעשורים האחרונים", אלו הם רק חלק מהסופרלטיבים שקיבל Blink 182, אלבומם החמישי של להקת הפאנק-פופ. כן אותם חברה ששרו בניינטיז על פלוצים, אוננות ורצו ערומים בקליפים שלהם. 

"אין מצב שזה הם!" אמר לי בפליאה מושון, חבר טוב, גיטריסט מדופלם וחובב רוק מושבע כשהשמעתי לו את אלבומם החמישי של בלינק 182 אי שם ב-2003. אני יודע, זה מוזר, אמרתי לו ואני מספר גם לכם. אבל האמת היא? שמדובר באלבום רוק פשוט אדיר!

בזמן האחרון אני במוד נוסטלגי. אולי זה בגלל כל האמנים שנטשו אותנו ב-2016, אולי זה בגלל שאני תוהה לגבי המורשת המוזיקלית שאשאיר לילדי הקטנים ואולי זה סתם בגלל שהזדקנתי. תהא הסיבה אשר תהא, אבל לאחרונה אני מוצא את עצמי חוזר יותר ויותר אחורה לתקופת חשוכות בחיי. תקופות בהן האזנתי לסקורפיונס, איירוסמית', הקילרס (שעל אלבומם Sam's Town כתבתי כאן לא מזמן) ורחמנא ליצלן אפילו לבלינק 182. תהרגו אותי.

אני רוצה לראות האם לשירים האלה עדיין יש משמעות בשבילי. האם אני עדיין מסוגל לשמוע אותם ולהתחבר אליהם? והאמת היא, שלא ממש. את רוב הלהקות ששמעתי בעבר הרחוק אני לא מסוגל לשמוע היום. השתנתי, התבגרתי, למדתי וחקרתי. אבל יש אלבומים שבמרחק הזמן ולמרות שאני לא מקשיב להם יותר, אני יכול להבין למה אהבתי ו- Blink 182 הוא אלבום כזה.

מבקרים וחובבי מוזיקה כאחד, הם עם מוזר. הם לא בהכרח אוהבים שינויים. תנו להם עוד מהמוכר והאהוב והם יהיו שמחים. בכלל כבני אדם מאוד קשה לנו עם שינויים. המוח שלנו עובד על פי סכמות ואנחנו ממהרים לשפוט ולהגדיר אנשים, תופעות ואירועים. להכניס הכל לתבניות מוכרות. ככה קל לנו יותר להתמודד עם העולם.

אופן החשיבה הצר הזה הוא שמקבע את התפיסה שלהקות רוק תמיד יהיו מוערכות יותר מלהקות פופ, שהרוק הקלסי של שנות ה- 70 תמיד יאפיל זה של שנות ה- 2000 ושלנון ומקרטני הם הכותבים הכי גדולים אי פעם (הם לא). הגישה הזאת מקשה על אמנים להתפתח ולנסות כיוונים אחרים. ברגע שסימנו אותך במשבצת מסוימת, יהיה לך מאוד קשה לשבור אותה.

כמובן שאמן "אמיתי" שיוצר קודם כל למען להט היצירה, לא צריך לחשוב על מה יגידו לו ואיך יקבלו אותו. כך קיבלנו אמנים ששינו את הסגנון המוזיקלי שלהם ב- 180 מעלות ועדיין זכו לעדנה מהקהל והמבקרים גם יחד. רדיוהד והביטלס הן רק דוגמאות אחדות. ובכל זאת כשבלינק 182 רצו להראות שיש בהם יותר מלהקה של בדיחות קקי פיפי, העולם הרים גבה. ואולי בצדק.

בסוף שנות ה-90 בלינק 182 כבשו את המיינסטרים עם להיטי ענק קליטים להחריד ומטומטמים להפליא. הם גן שלטו ב- MTV עם שלל קליפים בלתי נשכחים הכוללים עירום, גמדים ופרודיות על להקות ניינטיז. אבל אז החליטה השלישייה שזהו זה. הגיע הזמן להתבגר. יותר נכון היה זה טום דלונג, הגיטריסט ואחד הכוחות המניעים של הטריו, שהרגיש מיצוי מהדרך המוזיקלית של ההרכב ורצה לחקור טריטוריות חדשות. חיפושיו המוזיקליים הביאו אותו להקים להקת רוק כבדה יותר בשם Box Car Racer עם כמה שירים לא רעים בכלל, ובהמשך את Angels and Airwaves המתוחכמת יותר.

תוסיפו לכך את העובדה ששלושת החברים הפכו לאבות ואת האווירה בארה"ב בתחילת המילניום החדש בצל פיגועי ה-11 בספטמבר, והרי לכם קרקע פוריה למוזיקה אינטרוספקטיבית, ניסיונית ובוגרת הרבה יותר.

כלל התהליכים הללו התנקזו לתוך אלבומם החמישי של הלהקה, שנקרא בפשטות: Blink 182. אחרי שאלבומיהם האחרונים נקראו בתרגום חופשי "החוקן של המדינה" – מחווה לא מצחיקה לסרט שיצא באותם ימים בשם "אויב המדינה" (באנגלית זה תמיד נשמע טוב יותר) ו"תורידי את המכנסיים והג'קט שלך", גם ברמת הטייטל, Blink 182 היה הצהרה. אין יתר בדיחות, אנחנו פה נטו בשביל המוזיקה.

אם תתגברו על Feeling This שפותח את האלבום עם אותו קו מוזיקלי מוכר (שלא תטעו, עדיין מדובר בשיר מעולה), תבינו מהר מאוד ש- Blink 182 הוא כל מה ש בלינק 182 הם לא. בשיר השני אנחנו כבר מקבלים בראש את Obvious הכבד והמהורהר ואחריו את I Miss You, בלדה אקוסטית שקטה, קטנה ויפה בה ברקר מתופף עם "מברשות" בהשראת Lovecats של הקיור.

בשיר הרביעי, Violence, כבר לא תזהו שמדובר באותה להקה שניפקה לעולם את All The Small Things, אחד מלהיטי הניינטיז היותר מעיקים. מדובר בתצוגת תכלית מרשימה של רוקנ'רול לפרצוף שלא תשאיר אתכם אדישים. ואם זה לא מספיק אז מיד לאחר מכן תגלו קטע מוסתר בו מקריאה השחקנית, ג'ואן וויילי, מכתב אמיתי שכתב סבו של מארק הופוס, בסיסט הלהקה, לאשתו בזמן שלחם במלחמת העולם השניה. הקטע מסתיים בפתאומיות עם Stockholm Syndrome, מהקטעים היותר כבדים ויפים של הלהקה שעוסק בפרנויה ופחד מהתמודדות עם העולם שבחוץ.

הוייב האפל של האלבום ממשיך גם עם Down ו- The Fallen Interlude האינסטרומנטלי (קטע אינסטרומנטלי באלבום של בלינק 182? באמת?). עוד שיא באלבום הוא Asthenia ("חולשה"), שנולד מתוך התהייה האם לאסטרונאוטים בחלל שווה לחזור לכדור הארץ על כל הסבל שבו או לחפש מקומות חדשים. אולי נדוש, אבל בהחלט לא בקאנון של בלינק.

בכלל, אל תצפו למצוא באלבום הזה טקסטים סטייל תום יורק או בוב דילן, זה לא שם. ההתפחות של בלינק היא יותר ברמת הסאונד והנושאים בהם עוסקים השירים ופחות בטקסטים הפיוטיים. אבל כן נעים לראות התקדמות גם בגזרה הזאת. כיף גם לשמוע שגם ברגעים היותר פופיים באלבום כמו  Feeling This, Go ו- Always הממכר ברמות פסיכוטיות עם הסינתיסייזר סטייל 1984, הלהקה מצליחה להישמע בוגרת יותר וטובה יותר.

זוכרים שדברנו על הקיור? אז טום דלונג הוא מעריץ גדול של רוברט סמית' שהתבקש להתארח באלבום. התוצאה? All of This הקודר שנשמע כאילו הוא נלקח ישירות מהרפרטואר של הקיור. מי היה מאמין שבלינק 182 מסוגלים לעשות פוסט פאנק כל כך טוב?

את האלבום סוגרים Here's Your Letter הלא רע אבל גם הלא ממש טוב ו- I'm Lost Without You, כנראה השיר הכי לא בלינק 182 ברפרטואר של בלינק 182 המציג את הלהקה במוד איטי במיוחד עם פסנתר, אפקטים של לופים וטקסט על אהבה אבודה. ללא ספק סגיר ראוי לאלבום יותר מראוי שמוכיח את המטמורפוזה הדרמטית והכל כך מוצלחת שעברה הלהקה.

לצערי, את השלב האבולוציוני הזה במוזיקה של בלינק 182 קשה היה לבחון לאורך תקופה משום שזמן לא רב לאחר יציאת האלבום התפרקה הלהקה וחזרה רק ב- 2011 עם אלבום חדש שהמשיך את הסטייל של Blink 182 אם כי בצורה הרבה פחות מוצלחת. בסופו של יום הניצנים שהביאו למתיחות בין דלונג למארק הופוס וטראוויס ברקר בזמן הקלטות Blink 182, גרמו לעזיבתו הפתאומית והמתוקשרת במיוחד של דלונג מההרכב ב- 2015.

בשורה התחתונה, Blink 182 הוא לא יצירת מופת. הוא לא אלבום שישנה את חייכם, הוא לא רגע מכונן בהיסטוריה. ממש לא. אבל הוא כן אלבום רוק מעולה ומהנה שמוכיח שעם כוונות טובות ויכולות מוזיקליות לא רעות בכלל, ניתן לעשות מוזיקה כבדת משקל ועם משמעות שתהדהד לעתיד. זה בהחלט אלבום שהייתי שמח שילדי ינגנו בעודם מתבגרים לכיוון רדיוהד, הקיור, הסטרוקס ואחרים ובהחלט מאותם רגעים מפתיעים שמוכיחים שאסור לנו למהר ולשפוט הרכבים ואלבומים לפני שבאמת, אבל באמת נותנים להם צ'אנס. קוראי ה- Rolling Stone הכריזו על האלבום הזה כאחד מ-20 אלבומי הרוק הפחות מוערכים שלא בצדק של שנות האלפיים. אין לי אלא להסכים.

רוצים להגיב או לקרוא עוד פוסטים תנו בקליק >>

blink.jpg

7 אלבומים קלאסיים עם שירי פתיחה מושלמים

אתם יודעים מה אומרים, אין שני לרושם ראשוני. קבלו 7 שירים שפותחים בצורה מושלמת שבעה אלבומים קלאסיים. 

Arcade Fire- Neighborhood #1
מתוך האלבום: Funeral 

המהות של שיר פתיחה היא להכניס את המאזין לאווירה הכללית של האלבום, וזה בדיוק מה שעושה Neighborhood #1, שפותח את אלבום הבכורה המופלא של ארקייד פייר מ-2004. האלבום הקודר שעוסק ברובו במוות נפתח בצלילי פסנתר קרירים, אפלוליים, מהורהרים וכל כך יפים המלווים בטקסט על עולם פוסט-אפוקליפטי מפחיד. העולם הזה קפוא ומכוסה שלג שמסתיר לא רק את בנייניו הפיזיים אלא גם את הזיכרונות והעבר. שיר יפה עד כדי כאב שמגלם בתוכו את כל העצב המלווה אותנו בחיים וגם במוות ומהווה את האינטרדוקציה המושלמת ליצירה מטלטלת כמו Funeal.

Guns N' Roses- Welcome to The Jungle
מתוך האלבום: Appetite For Destruction

כשויליאם ברוס רוז הגיע לראשונה לקליפורניה מאינדיאנה מולדתו, הוא הרגיש שהוא הגיע לג'ונגל. ג'ונגל מטורף ומשוגע שהיה שונה מכל מה שהוא הכיר עד היום. אז הוא שינה את שמו לאקסל רוז, הקים את אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר ותיעד את תחושותיו בקלאסיקת הרוק המופלאה הזאת שפותחת את Appetite For Destruction, מאלבומי הרוק הנמכרים והמצליחים בהיסטוריה. אין תחליף לאדרנלין שמבעבע בגוף ברגע שמתחילים להתקיף אותך צלילי הגיטרה של סלאש. החשש הקל שמשתלט עלייך, הפארנויה. אתה יודע שגילית עולם חדש של רוק לא מתפשר ו- Welcome to The Jungle הוא כרטיס הכניסה המושלם בשבילו.

The Beatles- Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band
מתוך האלבום: Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band

שתי דקות ושתי שניות ששינו את העולם. כשחובבי מוזיקה בכל העולם לחצו לראשונה פליי על אלבומם השמיני של ארבעת המופלאים הם פשוטו כמשמעו היו בהלם. אף אחד לא ידע או הבין בכלל שב- 1967 אפשר לייצר כאלו צלילים וכזאת מוזיקה. ריף הגיטרה של הריסון, התזמור הקלאסי, הסמפלים, כולם הכינו את הקרקע לביטלס "החדשים" ובפעם הראשונה בהיסטוריה, גם המבקרים הכי קיצוניים הסכימו שעידן חדש של מוזיקה החל.

Radiohead- Everything in it's Right Place
מתוך האלבום: Kid A

בשנייה ש- Everything in it's Right Place מתחיל להתנגן מבינים שזאת האשכבה המוזיקלית של תום יורק לרדיוהד של פעם. השירים שהרכיבו את Pablo Honey את The Bends ואת רובו של OK Computer כבר לא יחזרו. המלך מת, יחי המלך.

באופן אישי אני מחובבי רדיוהד האלקטרוניים ו- Kid A הוא מהיצירות היותר יפות ואמיצות שיצא לי לשמוע בשלושים השנה האחרונות. והאמת היא שאין דרך יותר יפה וקסומה יותר לפתוח אותו מאשר עם  Everything in it's Right Place הכל כך יפה, מהרהר ופשוט שונה. הזיה, סיוט, קסם, כל מילה תהיה במקום בניסיון לתאר את הטלטלה המוזיקלית הזאת וזה חלק ממה שהופך בכלל את רדיוהד לכזאת להקה אניגמטית ומצליחה. אגב, גם המותחן הפסיכולוגי המהרהר, "ונילה סקיי", משנת 2001 נפתח לצלילי הקטע הזה. ללא ספק בינגו.

Bon Iver- Perth
מתוך האלבום: Bon Iver

כל שיר באלבומו השני של של הפרויקט של ג'סטין ורנון מתייחס למיקום גיאוגרפי אחר. זהו מן מסע פיזי ורוחני המוביל אותנו אל תוך נבחי נפשו של האדם על שלל רגשותיו ותחושותיו וכנראה שאין שיר מושלם יותר להכניס אותנו לאווירה הזאת מאשר Perth.

קשה לי לתאר במילים את היופי הנשגב הפורץ החוצה מצלילי הגיטרה הראשונים של השיר. קול הפלסט של ורנון שמצטרך לאחר מכן מפלח גם הוא את הנשמה, רגע לפני שהתפרצות תופים גדולה מרעידה את הלב ומוכיחה לנו שיש לנו כאן עסק עם יצירה אחרת. כזאת שלא לוקחת את המאזין כמובן מאליו. כזאת שמוכיחה לנו שגם אחרי עשרות שנים של מוזיקה, עדיין אפשר להמציא את הגלגל מחדש. Perth הוא רק חלק אחד ממה שהופך את Bon Iver לקלאסיקה מדרנית שאתם חייבים להאזין לה.

Pink Floyd- Shine On You Crazy Diamond
מתוך האלבום: Wish You Were Here

שום רשימה כזאת לא תהיה שלמה ללא לפחות שיר אחד של פינק פלויד. זה לא באמת משנה איזה שיר פתיחה שלהם תבחרו, אין אלבום של הפלוידס שלא מתהדר באינטרו מהדהד על גבול המושלם. החל מ- Atom Heart Mother המתקדם ועד ל- Cluster One המינורי, פינק פלויד תמיד ידעו לפתוח את האלבומים שלהם כמו שצריך.

אך אם בכל זאת צריך לבחור, כנראה ש- Shine On You Crazy Diamond, המחווה בת ה-13 וחצי דקות לסיד בארט שפותחת את Wish You Were Here, היא באמת הקטע הכי יפה שפותח איזשהו אלבום של פינק פלויד. כמו רכבת הרים רגשית ומטורפת במיוחד, מזמינה אותנו הלהקה לצלול אל תוך עולמו של בארט, לבכות על מר גורלו ולחגוג את הגאונות שלו. קטע מטלטל מתוך האלבום הכי אישי ואינטימי שפינק פלויד אי פעם שחררו.

The Cure- Plainsong
מתוך האלבום: Disintegration

כנראה הפתיחה המושלמת ביותר לאלבום שאי פעם שמעתי. פעמוני הרוח, השקט שלפני הסערה ואז התפרצות בלתי מרוסנת של רסיסי מוזיקה יפים עד כדי כאב. "שיר פשוט" זה התרגום המילולי של הקטע שפותח את האלבום הכי יפה של רוברט סמית' והקיור, אבל כמה סמלי שאן בו שום דבר פשוט. שטחי הסינתיסייזר, הגיטרה הכל כך מזוהה של סמית', הפעמונים, המצילות, כל אלה יוצרים מארג מוזיקלי כל כך מלא עד שאפשר לטבוע בו וכמה שאתם תרצו לטבוע בכל היופי הזה. שלמות היא מילה כל כך לא גסה במקרה הזה.

הקליקו עכשיו לפלייליסט שירי הפתיחה המושלמים של מועדון תרבות
YT

רוצים לקרוא עוד? להגיב? או סתם לפרגן? מוזמנים לעשות לייק בפייסבוק >>

עשו לייק למועדון בפייסבוק! תוצאת תמונה עבור ‪SMALL FACEBOOK ICON‬‏

7-d7a9d799d7a8d799-d7a4d7aad799d797d794.jpg

10 האלבומים הגדולים של 2016

2016 אוטוטו מגיעה לקיצה וזה אומר ים של דירוגים מלאי חשיבות עצמית שיתיימרו לדרג את השירים, האלבומים והאירועים הכי גדולים של השנה. אז מה אכפת לכם לקרוא עוד אחד? קבלו את עשרת אלבומי השנה של מועדון תרבות לשנת 2016!

10. Iggy Pop- Post Pop Depression

האלבום ה-17 של חלוץ הפאנק-רוק איגי פופ, 6 שנים אחרי אלבומו האחרון, מוכיח שזקנים עדיין יכולים לתת בראש! מחוזק בסוללת תותחים המונה את: ג'וש הום ודין פורטיטה מ- Queens of the Stone Age ו- מאט הלדרס Arctic Monkeys, הרוקר האגדי מפציץ כמו שלא הפציץ כבר שנים וזה בועט, מפתיע ומוכיח שהפופ של איגי, כאן בכדי להישאר.
המובחרים: Gardenia, Paraguay, American Valhalla

9. The 1975 – Like It When You Sleep, for You Are So Beautiful yet So Unaware of It

תראו, מצד אחד אני לא שותף להייפ הפסיכי שהתקיים השנה סביב אלבומם השני של להקת הרוק הבריטית, אבל מצד שני, אי אפשר היה להתעלם ממנו. עם סדרה של סינגלים מופקים מדהים וקליטים להחריד, שנת 2016 תיזכר כשנת הפריצה של ה-1975 ודי בצדק האמת.
המובחרים: !Love Me, The Sound, UGH

8. The Hotelier- Goodness

אז השלישי של ההוטלייר הוא אולי לא אלבום השנה שלי אבל הוא בהחלט האלבום שהכי הפתיע אותי השנה. השלישייה ממסצו'סטס בהנהגתו של כריסטאין הולדן, מציגים אלבום שלישי בוגר ומשמעותי יותר שמפוצץ אנרגיות ושירים שחודרים לנשמה על זעם, בדידות ואהבה לא ממומשת. האלבום הזה מהדהד אל המון מקורות, קצת פאנק-פופ, קצת אימו, קצת גראז' רוק ואפילו פוסט גראנג' של Three Doors Down ו-Puddle of a Mudd רחמנא ליצלן. אבל מעל הכל הוא בעיקר מציג התפתחות מוזיקלית של  כל הסגנונות הללו עם הסתכלות אישית, בוגרת, מהרהרת ועצובה על החיים. סחטיין על ההוטלייר שבאמת הפציצו באלבום רוק משובח השנה.
המובחרים: Goodness Pt. 2, Piano Player, Settle the Scar

7. Public Access T.V- Never Enough

עוד להקה שנשמעת כמו מיליון אחרות אבל עדיין מצליחה להיות מקורית היא Public Access T.V עם אלבום בכורה פשוט נהדר. "אומרים שהילדים של היום כבר לא שומעים רוקנ'רול…" שרה הרבעייה הניו-יורקית ב- End of an Era ויש בזה הרבה מן האמת, אבל עם מוזיקה כמו שהם עושים, הם בהחלט הולכים לתת לילדים סיבה לחזור ולשמוע רוק. סחטיין עליכם.
המובחרים: In Our Blood, End of an Era, In Love and Alone

6. Pet Shop Boys- Super

כמו שכבר כתבתי כאן בביקורת שלי על האלבום, ל- Super, אלבומם ה-13 של גאוני הפופ האלמותיים, היו את כל הסיבות להיכשל. עטיפה מזעזעת, שם נוראי, קמפיין ויראלי שלא תפס ומפיק שמעדיף את הכוח על פני המוח. אבל למרות כל אלה, כמו עוף החול, הפט שופ בויז הצליחו להתעלות על עצמם עם אלבום פופ מקפיץ, אלגנטי וחכם שמוכיח בפעם המיליון למה הם אחת מלהקות הפופ החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה.
המובחרים: Twenty Somthing, Burn, Into Thin Air

5. Nick Cave & The Bad Seeds- Skeleton Tree

"שום דבר לא באמת משנה כאשר מי שאתה אוהב נעלם…" זו השורה שממצה אולי הכי טוב את האלבום העצוב של השנה וכנראה בכל הרפרטואר של ניק קייב (וזה פאקינג עצוב). אתם יודעים מה אומרים, הטרגדיה של אחד היא המתנה של האחר, ו- Skeleton Tree, אלבום הפרידה של ניק קייב מבנו הוא אחד האלבומים היפים והנוגים ביותר שיצר האמן האוסטרלי אי פעם. מדובר ביצירה קורעת לב של אב שנפרד מבנו בטרם עת וכמה שזה עצוב, ככה זה יפה.
המובחרים: Distant Sky, I Need You, Rings of Saturn

4. Radiohead- A Moon Shaped Pool

A Moon Shaped Pool הוא אולי לא האלבום הכי מבריק של טום יורק והחברים, אבל עצם המציאות שהוא כאן ושהם חזרו לעשות מוזיקה היא כמו עובדה מנחמת שמאפשרת לך לישון טוב יותר בלילה. העולם עדיין מסתובב, רדיוהד כאן, עדיין יש מוזיקה טובה בעולם הזה. פשוט תקשיבו ל-Daydreaming ותבינו למה עדיין מדובר באחד ההרכבים החשובים בהיסטוריה של המוזיקה.
המובחרים: Daydreaming, True Love Waits, Glass Eyes

3. David Bowie- Blackstar

שנת 2016 תיזכר בעיקר בשל האמנים הגדולים שהלכו לעולמם ודייויד בואי היה כנראה הגדול שבהם. ביום הולדתו ה-69 ויומיים לפני מותו, שחרר בואי לעולם את אלבום האולפן האחרון שלו, וכמה שהפרידה הזאת עצובה ככה היא מרשימה. Blackstar הוא מפגן יכולת וירטואוזי של ג'אז פסיכדלי ומוזיקה ניסיונית בשילוב האלמנטים הפופיים הכל כך מזוהים עם בואי. אם ממרומי גילו בואי עדיין הצליח להפתיע אותנו ולחדש לנו, עצוב לחשוב על כל המוזיקה  שנחסכה מאיתנו בשל מותו. ביי ביי מייג'ור טום.
המובחרים: Lazarus, Blackstar, I Can't Give Everything Away

2. Leonard Cohen- You Want it Darker

אחרי דייויד בואי וניק קייב, גם לאונרד כהן הוציא השנה אלבום העוסק (לפחות בחלקו הגדול) במוות. האירוניה המכאיבה היא שזה היה אלבום המוות של כהן עצמו שהלך לעולמו בדיוק חודש לאחר צאתו.

בראיון לניו-יורקר לפני יציאת האלבום, סיפר כהן כי הוא מוכן למות. ואכן You  Want it Darker הוא אלבום רטרוספקטיבי, המלא בטקסטים על השלמה, זיכרון ופלירטוטים עם המוות כמו שרק כהן יודע לכתוב. בגיל 82, הרומנטיקן האחרון של עולם הרוק, מצליח לייצר את אחד האלבומים הכי יפים ונוגעים בקריירה שלו וכמו דייויד בואי, פשוט עצוב לחשוב שלא נזכה לשמוע מוזיקה חדשה ממנו. "אני מוכן אדוני" שר כהן בשיר הנושא של האלבום בידיעה שהוא לא יחיה לנצח, אבל למזלנו, המוזיקה שלו כן.
המובחרים: Treaty, You Want it Darker, Traveling Light

1. Bon Iver- 22, A Million

חמש שנים תמימות חיכינו לאלבום חדש של ג'סטין ורנון, אחד מענקי המוזיקה של דורנו, וכמה שזה היה שווה את זה. את הגיטרה האקוסטית מ-For Emma Forever Ago החליף המחשב ואת קרנות היער של Bon Iver החליפו מכונות התופים. אבל את קול הפלצט המרסק של ורנון שום דבר לא יחליף. למרות השימוש האגרסיבי באוטו-טיון, קולו של ורנון והטקסטים המהורהרים שלו עדיין מצליח לחדור מתחת לעצמות ולפרק לך את הנשמה.

אלבומם השלישי של בון איבר הוא בדיוק הצעד הנכון עבור הלהקה בדרכה לגלות עולמות חדשים ובדיוק מה שהיינו צריכים השנה. חיבור אותנטי, מרתק ואקטואלי בין אלקטרוניקה מלטפת, היפ הופ אקספרימנטלי, סול מרגש ובלדות קסומות. נותר רק לקוות שלא נצטרך לחכות 5 שנים נוספות עד האלבום הבא.
המובחרים: 8 (circle), 1000000 (Million), 33 "God

רוצים לקרוא עוד? להגיב? מוזמנים לפנק אותנו בלייק >>

d794d790d79cd791d795d79ed799d79d-d794d792d793d795d79cd799d79d-d7a9d79c-206.png