10 שירי סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים

בדיוק היום לפני לכבוד תחילתה של 2017, פינקתי ברשימה של 7 שירי פתיחה אדירים לאלבומים קלאסיים. עכשיו, שנייה לפני שהשנה מסתיימת ונכנסת לה שנה אזרחית חדשה קבלו 10 שירים אדירים שמסיימים אלבומים נפלאים עוד יותר! שתהיה לנו שנה נפלאה לפחות כמו השירים האלה.

לפני שנתחיל, הנה עוד קטעים ראויים לציון:
The Doors- The End
Led Zeppelin- When the Levee Breaks
Nine Inch Nails- Hurt
Animal Collective- Brother Sport
Radiohead- Street Spirit
The Who- Won't Get Fooled Again

Rolling Stones- You Can't Always Get What You Want

האלבום הקלאסי הזה מ- 1969 נפתח בצורה עוינת משהו עם Gimme Shelter אך מסתיים הכי רחוק משם, עם הרוך והרגש של You Can't Always Get What You Want. קטע הסיום הזה הוא השיר הארוך ביותר ברפרטואר של האבנים ועם המקהלה הנפלאה והשירה המהפנטת של מיק ג'אגר, הוא שווה כל שנייה. שיר סיום מתוק מריר שנשאר איתך הרבה אחרי שסיימת להאזין לו.

REM- Falls to Climb

הבחירה בשיר הלא ממש מוכר הזה היא מוזרה אני יודע. תאמינו לי היה פה קרב איתנים עם Find The River אבל בסופו של דבר אני כנראה תמיד מעדיף את האנדרדוגים ו- Falls to Climb הוא לגמרי כזה.

השיר המופלא הזה סוגר את UP, האלבום הראשון של REM שהוקלט ללא המתופף ביל בארי שבהעדרו נאלצו שלושת חברי הלהקה הנותרים לפנות לכיוון ניסיוני יותר שכלל שלל צלילים אלקטרונים ומכונות תופים. התוצאה היא אלבום נהדר ולא מספיק מוערך בקרב המעריצים והמבקרים כאחד. בעיני UP הוא אלבום אמיץ, מרגש ונפלא שנסגר בצורה האופטימלית ביותר: בלדה עדינה וקורעת לב עליה מנצח קולו הסדוק והעל זמני של סטייפ. כל פעם שאני שומע אותו, השיר הזה שובר אותי מחדש.   

Prince- Purple Rain

אני מודה ומתוודה, אף פעם לא עפתי על פרינס. כאילו, אין לי ספק לגבי הגאונות המוזיקלית שלו זה פשוט שבאופן אישי מעולם לא התחברתי אליו. ולמרות זאת, Purple Rain הוא חתיכת יצירה מדהימה. אחד מאותם שירים שפשוט אי אפשר להתעלם מהם. לא יאמן שהוא יושב לו בסבלנות לאורך כל האלבום (הנהדר אגב) ופשוט מחכה לתת בראש בענק. כל ההוויה של פרינס, הכישרון, העצמה והרגש מתנקזים לרגע אחד סגול במיוחד שתמיד ידאג להשאיר אתכם פעורי פה לא משנה כמה פעמים תאזינו לו.

Beatles- A Day in A Life

יש מצב שמתוך כל הרפרטואר המטורף של הביטלס, A Day in A Life שנועל את סרג'נט פפר הוא ההישג האמנותי הכי גדול של הלהקה. מתחיל כמו שיר אקוסטי רך על גיטרה ופסנתר עם טקסט מלנכולי, ממשיך עם תזמורת שלמה שלנגניה נאמר לנגן מה שהם רוצים עד שיגיע לתו אחד ספציפי וממשיך בצורה פסיכדלית ומרתקת כמו שרק הביטלס יודעים. אההה והוא גם זה שעורר את תיאורית הקונספירציה המגוחכת על מותו של פול מקרטני בתאונת דרכים.

סרג'נט פפר היה ההוכחה הניצחת לעולם שמוזיקה פופ יכולה להיות אמנותית ו- A Day in A Life ממחיש זאת יותר מכל גם חמישים שנה אחרי.

Muse- Knights of Cydonia

אם כבר לסיים אלבום, אז ככה! יש מצב ש- Black Holes and Revelations היה האלבום החלש ביותר של מיוז שיצא עד אז אבל ברגע שמגיעים ל- Knights of Cydonia הכל מתגמד. הסאונד הגדול מהחיים, המגלומניה (בקטע טוב) הריפים העצבניים והצרחות של בלאמי, כל הסיבות לאהוב את מיוז מתנקזות אל תוך שיר אחד אפי שיותיר אתכם לעד עם טעם של עוד. קלאסיקה!

באנר מועדון תרבות

Arctic Monkeys- I Wanna Be Yours

למרות שיצא "רק" לפני 4 שנים, AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז, כבר נחשב לקלסיקת רוק מודרנית. אני באופן אישי לא בטוח שזה האלבום הכי טוב שלהם או ש- I Wanna Be Yours הוא השיר הכי יפה שסוגר איזשהו אלבום שלהם (הייתה התלבטות קשה עם A Certain Romance מ- Whatever People Say I Am, That's What I'm Not) אבל אין ספק שהוא המיוחד ביותר.

זהו השיר הראשון בו השתמשו אי פעם הקופים במכונת תופים, מה שמקנה לו סאונד מינימליסטי מכני, שמתאים בצורה מושלמת לטקסט המבוסס על שירו של משורר הרוק, ג'ון קופר קלארק. עם כל שנייה שעוברת השיר הזה חודר עמוק ועמוד יותר אל תוך הלב תוך שהוא שורט ומשאיר סימני מאבק וכאב. סיום הולם לאלבום נהדר.

Oasis- Champagne Supernova

אם ב- Definetly Maybe נואל גאלאגר הוכתר כקולם של מעמד הפועלים, ב- What's the Story הוא כבר לקח את התפקיד הזה ברצינות תהומית. השאיפה הזאת לקחת את המוזיקה של אואזיס צעד אחד קדימה, הביאה אותו לכתוב לאלבומה השני של הלהקה כמה מהימנוני הרוק הגדולים של זמננו כמו Wonderwall, Don't Look Back in Anger ו- Some Might Say.

אבל מעל כולם עומד Champagne Supernova, השיר המסיים את What's the Story שהוא לגמרי האפוס של אואזיס. עם פול וולר על הגיטרה, האחים גאלאגר וחבריהם עפים בפרץ יצירתיות מפעים של שבע וחצי דקות שלא נשמע כמו שום דבר שהם עשו לפני כן. אז נכון, לא מדובר בטקסט הכי מבריק אי פעם ("הולך לי באיטיות במסדרון, מהר יותר מכדור של תותח…") אבל מוזיקלית מדובר בסיום אדיר שמזכיר גם אחרי כל השנים הללו למה הלהקה הזאת תחיה לנצח.

Counting Crows- A Long December

זו אולי לא קלסיקה על זמנית כמו חלק מהשירים שמככבים כאן אבל אין שיר מתאים יותר לפתיחתה שנה חדשה. עם השנים Counting Crows הפכה להיות סוג של להקת קאלט מאוד אהובה בישראל ובכלל, ולמרות שהרוב זוכרים ממנה בעיקר את אלבום הבכורה האדיר, August and Everything After, Recovering the Satellites שיצא 3 שנים מאוחר יותר אולי קצת פחות מהודק, אבל לא פחות טוב.

האלבום הזה, שנכתב בעיצומה של התמוטטות עצבים ודיכאון קשה של הסולן אדם דוריץ, מלא בשירי כאב וכמיהה לאהבה. בתוך כל החושך הזה, A Long December הוא נקודה אור של תקווה בסוף מנהרה חשוכה מלאת יגון. אולי "השנה הבאה תהיה טובה יותר מהקודמת" מקונן דוריץ. ברגע האופטימי הכמעט יחיד באלבום הזה.
נ.ב אני בטוח שתסלחו לי על ה- 01:12 של Walkaways.

David Bowie- Rock N' roll Suicide 

לא היה לדייויד בואי שום סיכוי לכתוב שיר מושלם יותר לסיים איתו את Ziggy Stardust and the Spiders From Mars הקלאסי מ- 1972. Rock N' roll Suicide הוא תיאור נפילתו של זיגי סטארדסט המוגש על מצע מוזיקלי אקלקטי של סגנונות כמו שנסונים צרפתיים, מוזיקת פיפטיז וכמובן רוקנ'רול בועט בואי סטייל. שיר שמוכיח בפעם השני מילוין וחצי למה לא היה ולא יהיה כמו בואי. 

Pink Floyd- High Hopes

The Division Bell הוא ההוכחה הנצחית לכך שפינק פלויד הם הרבה יותר מרוג'ר ווטרס. עיבודי הפסנתר המהפנטים של ריצ'ארד רייט, הגיטרה האלמותית של גילמור והתיפוף המאופק של מייסון מצליחים להפוך את האלבום הזה לפנינה קסומה ומיוחדת ובאופן אישי לאחד האלבומים האהובים עלי ביותר.

11 שירים יש באלבום הזה ומעל כולם עומד High Hops המהווה סיום מפואר לאלבום מושלם. כיאה לאלבום האחרון ברפרטואר של הלהקה (ותסלחו לי שאני לא מחשיב את השאריות המחוממות של The Endless River), שיר הסיום הזה הוא רטרוספקטיבי ונוסטלגי ונכתב מנקודת מבטו של איש המסתכל אחורה על עברו ואל חלומותיו הגדולים ביותר. נקודת השיא: סולו גיטרת הסלייד של גילמור שגורמת לי לבכות כל פעם מחדש. וגם… יש לשיר הזה את הקליפ הכי יפה אי פעם. קלסיקה. שווה להזכיר גם את Eclipse שנועל את Dark Side of the Moon, שנתן פייט ל- High Hopes אבל בסוף חייב היה להיות רק מנצח אחד.

 Arctic-Monkeys-608x405

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

5 שנים ל- The Suburbs של Arcade Fire

אם 5 שנים זו אינדיקציה מספקת למבחן הזמן, אז The Suburbs קורע אותו מבלי למצמץ. ככה נשמע אלבום של פעם בדור.

ציון המועדון: ★★★★★ (אפשר להוסיף עוד כוכב?)

הפרברים היא לא סתם עוד מילה בלקסיקון החברתי- סוציולוגי של אמריקה. מדובר במושג הטעון באינספור משמעויות היסטוריות ותרבותיות שבמקומות אחרים בעולם, כולל אנחנו כאן בישראל, לא נוכל להבין לעולם.

הכל התחיל מאותן קהילות המעמד הבינוני שיצאו מהערים הגדולות בכדי להגשים את החלום האמריקאי במקום חדש בו אף אחד לא יכיר אותן. מקום בו הן יוכלו להתחיל את חייהן מחדש, ללא עבר ועם מבט לעתיד.

על פניו הפרברים היו המקום האידיאלי לאורח החיים האמריקאי החדש, אך מתחת לפני השטח בעבעה לבה רותחת של שעמום שאיים לכלות את הכל. הגברים יצאו לעבודות השגרתיות שלהם, בעוד נשותיהם נשארו מאחור בתסכול.

משפחות שלמות החלו לצרוך מכל הבא ליד בכדי לסגל לעצמן מעמד בחברה החדשה המתהווה, והילדים? הם פשוט השתעממו.

הכל היה יפה מדי, טוב מדי, ריק מדי. אותם ילדים משועממים הם גם אלה שבסופו של דבר יובילו את גל תרבויות הנגד שיטלטל את המדינה בשנות השישים.

גם ויין באטלר, הסולן והמנהיג הבלתי מעורער של ארקייד פייר, גדל בפרברים ובאלבומה השלישי של הלהקה הוא לוקח אותנו לטיול נוסטלגי ומרגש מאין כמוהו בתחנות שעיצבו את אישיותו ועל הדרך גם את אופיה של אמריקה כולה.

אבל שלא תתבלבלו. למרות "ה"אמריקאיות" של The Suburbs ועל אף הנושאים הכביכול מקומיים שבו, קשה להאמין שאדם אשר לב פועם בחזהו, לא יתחבר באיזשהו אופן לאסופת השירים המופלאה הזאת.

באנר מועדון תרבות

מי מאיתנו לא כתב מכתבים בילדותו וחיכה בכיליון עיניים ליד תיבת הדואר בצפייה שנראית כמו נצח עבור התגובה המיוחלת? (We Used to Wait). מי לא הקים להקה וחלם להיות כוכב? (Month of May). מי לא השתעמם בזמנו הפנוי? (Wasted Hours) ולמי לא היו חלומות שהתנפצו בכאב כמו גלים על חוף ההתבגרות (The Sprawl II).

The Suburbs נוגע בכל הנושאים שהעסיקו אותנו כילדים ועיצבו אותנו כמבוגרים. היחסים שלנו עם חברי ילדותנו, עם הורינו, עם המוצרים שצרכנו אשר הגדירו מי אנחנו, כאשר מעל הכל מרחפת תחושה כי בסופו של תהליך הפכנו גם אנחנו להיות כל מה שמעולם לא רצינו: בורגנים, צפויים ומשעממים. או בקיצור, מבוגרים.

"פעם חשבתי שאני לא כמוהם" שר באטלר ב- City With No Children, "אבל עכשיו אני בספק".

אך לא רק המפגש הבלתי נמנע עם עולם המבוגרים והצורך בעבודה, משפחה ומכונית יפה הביאו לאיבוד התמימות על פי באטלר, אלא גם הטכנולוגיה. 

אותה טכנולוגיה מתקדמת שהבטיחה לקרב אותנו האחד אל השני אבל איכשהו הצליחה רק להרחיק ולנכר אותנו. לא סתם שר באטלר על 'דיפ בלו' (Deep Blue), אותה תוכנת מחשב מפורסמת שב- 1996 ניצחה לראשונה את אלוף העולם האנושי בשחמט וסימנה אולי את הרגע בו התהפכו היוצרות בין האדם למכונה.

עוד מקסים בהקשר זה הוא השיר We Used to Wait שמתאר בצורה כל כך נוגעת ואינטלגנטית את התמימות שהייתה בפעולה הפשוטה והנשכחת הזאת של לכתוב מכתב: "זה נראה מוזר איך נהגנו לחכות למכתבים שיגיעו, אבל מה שמוזר עוד יותר הוא איך דבר כל כך קטן שמר אותנו חיים".

כמובן שבאטלר לא בורח מעיסוק בתרבות הצריכה הפראית ומהדהד לנו את העובדה שהשאיפה שלנו להגדרה עצמאית מעוצבת על ידי צריכה מופרזת של מוצרי מותרות ב"קניוני רפאים הקמים להם כמו הרים" (Sprawl II, כנראה השיר היפה באלבום).

האש כבר לא שורפת: ארקייד פייר- Everything Now ביקורת אלבום
15 שנים ל- Funeral של ארקייד פייר

לא לחינם זכה The Suburbs בתואר אלבום השנה בגראמי ובמקבילו הבריטי, 'הבריטס", ולא לחינם הוא מעטר עד היום אינספור דירוגי 'האלבומים הגדולים בכל הזמנים' למיניהם.

מדובר ביצירה שמצליחה לנגוע בעצב החשוף אך הנוסטלגי והמרגש הזה שנקרא "ילדות".

אז אם בא לכם לקחת הפסקה משגרת היום יום, תנו צלילה לפרברים של ארקייד פייר ותחזרו לאותם ימים בהם נסעתם על האופניים ברחבי העיר, הסתתרתם מההורים, התנשקתם בחשכה וחלמתם בגדול. סליחה, בענק!

אמנם חלפו רק 5 שנים, אבל אפשר כבר לומר בפה מלא ש- The Suburbs של ארקייד פייר היא קלאסיקה מודרנית שתזכר לדורות ולא פחות מכך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

AF.jpg