12 אמנים ולהקות ששינו את הצליל שלהם לחלוטין

מדיסטורשן למכונות תופים, ממוזיקה נוצרית לפופ. הנה 12 אמנים ולהקות ששינו את הסאונד שלהם באופן דרמטי לאורך הקריירה. 

רדיוהד

אחרי ההצלחה האדירה של OK Computer, אלבומם השלישי, הרגישו רדיוהד סוג של מיצוי מהסאונד שאפיין אותם (פחות או יותר) בשלושת האלבומים הראשונים. ההצלחה המטאורית אף הביאה את תום יורק לחרדות, התמוטטויות עצבים תכופות וחשש כללי שהלהקה תשאב לבינוניות ממנה לא תוכל לצאת.

התחושות הללו גרמו בסופו של דבר ליורק לשנות מהיסוד את הסאונד של רדיוהד בכדי להוכיח לעולם שההרכב שלו הוא לא רק "הרכב של טריק אחד" כפי שביטא את החשש באותו הזמן המתופף, פיל סלוואי.

חמוש בדיכאון ובהשפעת אמני מוזיקה אלקטרונית כמו Apex Twin ו- Autechre, זרק תום יורק את הגיטרה, אימץ את המחשב ויצר יחד עם שאר חברי הלהקה את Kid A – אלבום שכולו על טהרת המוזיקה האלקטרונית.

מי שיאזין לאלבום הבכורה של הלהקה ולאחר מכן ל- Kid A לא יאמין שמדובר באותו הרכב. "נמאס לי ממלודיה. כל המלודיות עבורי הפכו פתאום למשהו מביך" יספר תום יורק על תהליך היצירה של Kid A שנחשב בעיני רבים כאחד האלבומים החשובים והטובים שנוצרו אי פעם.

עד היום רדיוהד ממשיכים ליצור מוזיקה שהיא הרבה יותר אלקטרונית מאשר רוק בסיסי של גיטרה, בס, תופים ככה שאם אתם מקווים לשמוע מהם עוד שירים סטייל High and Dry, Creep ואחרים, זה כנראה כבר לא יקרה. ובכל זאת רדיוהד הצליחו איפה שרבים וטובים נכשלו – הם הצליחו להמציא את עצמם מחדש ובענק!

 

פליטווד מק

פליטווד מק היא אחת הלהקות שעברו הכי הרבה גלגולים ושינויים לאורך למעלה מ- 40 שנות פעילותה. מי בכלל זוכר שבראשיתה היה מדובר בשלישייה שהורכבה מהמתופף מיק פליטווד, הבסיסט ג'ון מקווי והגיטריסט פיטר גרין שהיה הדומיננטי ביותר.

השלושה ניגנו בעיקר בלוז ורוק מקומי-שורשי ושיחררו שלושה אלבומים עד שגרין נטש ב- 1970. פליטווד ומקווי ניסו להחזיק את ההרכב בחיים עם שלל נגנים וזמרים שיצאו וחזרו ללהקה עד שב- 1974 הצטרפו אליהם לינדזי בקינגהם וחברתו, סטיבי ניקס, ששינו את הדנ"א של פליטווד מק מלהקת בלוז-רוק ללהקת פופ-רוק.

הלהקה בהרכבה החדש וה"פופי" יותר, שיחררה ב- 1975 את האלבום Fleetwood Mac וזאת למרות שגם אלבום הבכורה של ההרכב הקלאסי נקרא כך. ההצהרה הייתה ברורה: פליטווד מק נולדה מחדש והפעם היא הפכה למפלצת שמוכרת מילונים.

השיא הגיע כמובן ב- 1977 עם Rumours שהפך אותה לאחת המצליחות והמוערכות בעולם, מה שמוכיח שלפעמים שינויים הם לא דבר רע.

 

אלאניס מוריסט

אני בספק אם אפילו המעריצים הכבדים ביותר של אלאניס מוריסט מכירים את עברה המפוקפק בתור "ילדת פלא" קנדית. אלבום הבכורה של אלניס מוריסט, Alanis, יצא כשהיא הייתה בת 16  בלבד והוא כלל כמה משירי הפופ המזעזעים שנכתבו אי פעם.

מפאת גילה הצעיר קשה להאשים אותה בהחלטות האמנותיות שלקחה (או שלקחו בשבילה) אבל התוצאה בהחלט לא עושה חסד עם האמנית והרוקיסטית שהיא הפכה להיות אחר כך.

שום שיר משני אלבומיה הראשונים שהיו מלאים בשיר Teen Pop קיטשיים, לא הכין אותנו לדיסטורשן של Jagged Little Pill. במקרה של אלאניס מוריסט ההתבגרות הביאה איתה רק דברים טובים.

 

ביטלס

כולנו מכירים היום את הביטלס בזכות השירים האלמותיים ואלבומי המופת שהוציאו כמו Revolver, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, Abbey Road ועוד. אבל לפעמים קשה לזכור שההתחלה הייתה שונה מהותית.

בתחילת דרכם התבססו ארבעת המופלאים מליברפול על קאברים לשירים של אמני רוקנ'רול ובלוז אמריקאים מה שתייג אותם לעיתים כחקיינים. גם אלבום הבכורה שלהם, Please Please Me מ- 1963, מכיל 5 קאברים כמו גם שירים נוספים של כותבים אחרים.

הסטייל בתחילת הדרך היה אמנם יותר מחוספס יחסית לתקופה אבל השירים היו שירי אהבה קיטשיים ודביקים למדי שלא נשמעו שונה מרוב הדברים שהיו בסביבה.

יקח לביטלס זמן עד ששירים כמו Love Me Do יהפכו ל- Strawberry Fields Forever, אבל כשזה יקרה זה ישתלם בענק.

 

ג'נסיס

פיל קולינס הוא אחת הדמויות הכי מעוררות מחלוקת בממלכה הבריטית. למרות שזכה להצלחה עצומה (קולינס הוא בין שלושת האמנים היחידים בהיסטוריה שמכרו מעל למאה מיליון אלבומים בקריירת הסולו ובלהקה), הוא נתפס כמוזיקאי סוכרני דביק יתר על המידה.

אבל מעבר לקריירת הסולו שלו, שורשיי המחלוקת כלפי קולינס נעוצה בעובדה שתחת הנהגתו הפכה ג'נסיס האייקונית מלהקת פרוגרסיב רוק הזויה למפלצת פופ שממלאת איצטדיונים.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אין ויכוח באיזה בתקופה ג'נסיס הייתה "טובה" יותר, זה עניין סובייקטיבי לחלוטין, אבל התפיסה היא שכאשר אחז קולינס במיקרופון במקום פיטר גבריאל שעזב, הוא "רידד" את התכנים המורכבים של ג'נסיס וסוג של "מכר את נשמתה" עבור מזומנים.

כמובן שגם לעזיבה של גיטריסט העל, סטיב האקט, היתה השפעה מכרעת על היכולת של חברי ההרכב הנותרים להמשיך את הקו הפרוגריסיבי, אבל קל יותר להוציא את העצבים על פיל קולינס.

בכל מקרה תחת קולינס, זכתה ג'נסיס להצלחה עצומה ולהיטיה כיכבו במצעדים כאילו אין מחר. אז מה עדיף? הכרה אמנותית או הצלחה מסחרית?

 

Talk Talk

הלהקה הבריטית שהונהגה על ידי הזמר והכותב, מארק הוליס, עברה את אחת הטרנספורמציות הכי מעוררות השראה בתולדות המוזיקה. בתחילת דרכה עשתה הלהקה מוזיקת פופ בהשפעת הניו רומנטיים של שנות השמונים ואף כונתה "היורשת של דוראן דוראן".

עם שלל להיטים גדולים, בראשם It's My Life הנפלא, הרושם היה ש- Talk Talk הולכת להישאר איתנו לנצח. אבל להוליס היו תוכניות אחרות.

ההצלחה של הלהקה הובילה את חברת התקליטים, EMI, לתת להוליס חופש פעולה מלא, היא רק לא האמינה שהאלבום הבא שלה, Spirit of Eden, יורכב מ- 6 שירים בלבד שנעים על הספקרטרום שבין מוזיקה מוזיקת אמביינט ועד מוזיקה קלאסית.

בנוסף לכך טען הוליס כי EMI מסרסת אותו אמנותית והוא סרב לשחרר סינגלים מהאלבום או לצלם לו קליפים, מה שהוביל להתנגשות חזיתית עם EMI ולסכסוך משפטי ארוך.

לבסוף שוחררה הלהקה מ- EMI והציאה ב- 1990 את Laughing Stock (המדהים) שהמשיך את הקו של Spirit of Eden. שני האלבומים הללו נחשבים היום לקלאסיקות ולמבשרי ז'אנר ה"פוסט-רוק". לא רע להוליס "להמציא" ז'אנר. כבוד.

 

Bon Iver

ב- 2007, הרגיש ג'סטין ורנון שהחיים שלו מתרסקים. הקריירה המוזיקלית שלו הייתה תקועה, הוא עבד בעבודות נוראיות ובנוסף להכל חברה שלו נפרדה ממנו. מצויד בדיכאון ובגיטרה אקוסטית, התבודד ורנון בביקתת הציד של אביו בהרים המושלגים של ויסקונסין והחל להקליט מוזיקה.

התוצאה הייתה For Emma Forever Ago, יצירה סופר אינטימית שהוקלטה באמצעים הדלים שהיו לרשותו של ורנון באותה ביקתה רדופת זיכרונות. האלבום, שיצא תחת השם Bon Iver, התקבל בחום ונחשב לאחד מאלבומי הפרידה היפים והאותנטיים שנכתבו אי פעם.

אלבומם השני של ורנון וחבריו להרכב, נקרא בפשטות Bon Iver, ולמרות שהוא מציג הפקה עשירה ומלאה יותר, תמתית הוא ממשיך את הקו של אחיו הבכור. את האלבום אגב בחרתי במקום השני ברשימת 50 אלבומי העשור של מועדון תרבות.

ואז, מבלי שמישהו ראה את זה מגיע, חתכו ורנון ובון איבר שלו 180 מעלות מהסאונד שהרגילו אותנו אליו אל מחוזות האלקטרוניקה. אלבומם השלישי, 22, A Million, הוא אלבום אלקטרוני לחלוטין שהלופים ומכונות התופים זורמים בעורקיו.

גם האלבומם הרביעי והמשובח, i,i, המשיך את הכיוון האלקטרוני של של ורנון עד שקשה לזהות שמדובר באותו אמן שאלבום הבכורה שלו הוקלט על גיטרה אקוסטית בביקתת עץ.

 

R.E.M

נכון, סאונד של להקה יכול להשתנות לאורך תקופה ארוכה ובטח להפוך למגוון יותר. יצירה היא בסך הכל דבר דינאמי. אבל המקרה של R.E.M די קיצוני.

בשנים הראשונות שלה כלהקת קאלט, הסאונד של R.E.M היה מחוספס יותר ואפלולי משהו, הרבה בהשפעת להקות הפוסט פאנק של התקופה. אך עם השנים (ובעיקר אחרי החתימה בחברת התקליטים הגדולה, Warner Brothers) הצליל שלה החל להתמתן.

לפתע ניתן היה לשמוע מנדולינות, הפקה נקייה יותר וסאונד, רחמנא ליצלן, הרבה יותר פופי. ההבדל בצליל בין Out of Time ל- Murmur למשל הוא שמיים וארץ.

אז לא, אני לא טוען שהלהקה "התמסחרה", מי שלא רוצה להתמסחר שיכתוב למגירה, אבל החתימה ב"וורנר" ללא ספק גרמה למייקל סטייפ וחבריו למתן את הצליל ולהפוך אותו לנגיש יותר להמונים – פעולה שללא ספק הוכיחה את עצמה.
10 שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם>>

 

קייטי פרי

טוב, זו לא ממש טרנספורמציה מוזיקלית אלא יותר סיפור מעניין. הוריה של קייטי הדסון היו נוצרים אדוקים שדאגו להפיץ את בשורת ישו בכל מקום אליו הגיעו. בזכות עובדה זו נחשפה קייטי למוזיקה נוצרית ואף שרה בכנסיות.

כישרונה של קייטי לא נעלם מעיניהם של המפיקים סטיב תומאס וג'ניפר קנפ שהחתימו את הזמרת הצעירה על חוזה הקלטות בחברת התקליטים Red Hill Records. בשנת 2001, בגיל 17 בלבד, שיחררה קייטי את אלבום הבכורה שלה, Katy Hudson, שהיה אלבום מוזיקה נוצרית. מבחינת הסטייל האלבום הוא פופ-רוק די סטנדרטי אך הטטקסטים כולם מהללים את אלוהים ואת ישו.

באנר מועדון תרבות

רק ב- 2003 עזבה קייטי הדסון את ביתה ללוס אנג'לס, שם גם שינתה את שם משפחתה לפרי (שם משפחתה של אמה) במקום הדסון, כדי למנוע בלבול בינה לבין השחקנית ההוליוודית קייט הדסון.

לאחר מכן חתמה הזמרת ב"קפיטל רקורדס" ומשם הדרך לעושר, תהילה ושירים די גרועים הייתה קצרה. מי האמין שהילדה הקטנה ששרה באלבום הבכרוה שלה "ישו, אתן לך את ליבי…" תהפוך לסנסציה עולמית כשתשיר "נישקתי בחורה ואהבתי את זה".

 

Bee Gees

במחצית השנייה של שנות ה- 60, הבי ג'יז די הצליחו בזכות שירי פופ-פולק אמצע הדרך שהיו פופולריים באותה התקופה. אחרי שהתפרקו וחזרו, החליטו השלושה (בהמלצת חברם, אריק קלפטון) להפיק את האלבום הבא שלהם בארה"ב.

באותו הזמן החל בארה"ב לעלות סגנון מוזיקלי חדש שיכבוש את רחבות הרקודים לכל אורכה ורוחבה של המדינה- הדיסקו. הבי ג'יז אימצו לחיקם את הצליל החדש והשילו מעליהם כמעט כל סממן לקריירה המוקדמת שלהם. 

עם פסקול בלתי נשכח לסרט Saturday Night Fever ושורת להיטי דיסקו חסרת תקדים, היום שלושת האחים לבית גיב הם מהפרזנטורים המפורסמים ביותר של ז'אנר הדיסקו, אבל לא תמיד זה היה ככה.

 

Daft Punk

המקרה הזה הוא מציג פחות אבולוציה בסאונד של הרכב, אלא יותר שינוי מוחלט והקמת הרכב חדש, אבל למי אכפת כשמדובר בסיפור מרתק. 

הרבה לפני שגי-מנואל דה הומם-קריסטו ותומאס בנגלטר הפכו לאחד מהצמדים האלקטרוניים המצליחים והחשובים בדורנו, שני הצרפתים החביבים היו חברים בלהקת… ובכן, פאנק. הלהקה ששמה היה Darlin, הספיקה לשחרר 4 שירים עד שמגזין המוזיקה הבריטי, Melody Maker, כתב עליהם: "a daft punky thrash" שזה משהו כמו "פאנק מטופש.

הלהקה כאמור לא האריכה ימים, אבל אותה ביקורת החדירה המון מוטיבציה במנואל ובנגלטר להצליח וגם, נתנה להם אחלה של שם להרכב החדש!
5 שנים ל- Random Access Memories של דאפט פאנק>>

Goo Goo Dolls

לא הרבה יודעים, אבל לפני ש- Iris הפך לשיר מאסט בכל סוף שבוע רגוע של גלגל"צ, השלישייה מבאפלו ניו יורק היתה להקת פאנק אלטרנטיבית מכסחת.

אפילו הסולן היה שונה כאשר את המיקרופון תפס בזמנו הבסיסט, רובי טאקאק, בעל קול העורב (וזו מחמאה תאמינו לי). רק באלבומם הרביעי, A Boy Named Goo, שהכיל את הלהיט האקוסט, Name, הבינה הלהקה שאם מורידים את הדיסטורשן אפשר להגיע לקהל רחב יותר ומכאן השאר היסטוריה. 

הלהקה הלכה ועמעמה את הסאונד המכסח שלה לטובת בלדות ידידותיו יותר למשתמש כאשר השיא הגיע ב- 1988 עם האלבום Dizzy Up the Girls הכיל את הלהיט המפלצתי Iris שהפך את ההרכב למוכר בכל בית. 

מאז הלהקה לא חזרה לסאונד המלוכלך והראשוני שלה (תכלס אין להם ממש סיבה לעשות זאת) אבל מי שיאזין לשני האלבומים הראשונים של ההרכב ולאלבומים האחרונים שלה, לא יאמין שמדובר באותה להקה.
90 השירים הגדולים של שנות התשעים>> 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Radiohead

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ביקורת אלבום: FKA Twigs- Magdalena

5 שנים אחרי אלבום הבכורה שלה, חוזרת היוצרת הבריטית, FKA Twigs, עם אלבום שני לא פחות ממפעמים שמעמיד אותה בשורה אחת עם כמה מהיוצרות הגדולות ביותר.

ציון המועדון: ★★★★☆

בהרבה מקרים (ובהכללה) אלבומי בכורה נוטים להיות שמרניים יחסית. האמן/הלהקה שואפים להגיע לקהל רחב ככל האפשר ולהתקבל על ידו מבלי להתסיס או לשנות יותר מדי. רק לאחר שמגיעה התהילה, באלבומים השני או השלישי, אפשר כבר להתחיל לנסות ולהתנסות.

מהבחינה הזאת LP1, אלבום הבכורה של FKA Twigs היה שונה לחלוטין. מדובר באחד מאלבומי הבכורה האמיצים והמעניינים ביותר שיצאו בעשור האחרון כאשר קדמו לו שני EP's נפלאים לא פחות. 

את האלבום הפיקו סוללת מפלצות כמו Clams Casino (לנה דל ריי,  ASAP Rocky), פול אפוורת'  (אדל, ריהאנה) כאשר מעל כולם עומד ארקה (Arca) המופלא שהוסיף את הארומה הארטיסיטית ניסיונית שתרם בעבר גם לביורק וקניה ווסט.

היצירה זכתה לשבחי המבקרים והנה, 5 שנים לאחר מכן (כשבתווך EP נוסף ששחרר ב- 2015), מגיע סוף סוף אלבומה השני והמלא של FKA Twigs שנקרא Magdalena והוא הצלחה מהדהדת.

משבר האלבום השני הוא לא אגדה אורבנית. לאמנים קשה מאוד לנסות ולשחזר, שלא לומר להתעלות, יצירת הבכורה שלהם, אבל FKA Twigs עושה זאת בענק עם שילוב מדויק בין הצליל האלקטרוני האוונגרדי שמאפיין אותה, לבין אר נ' בי מודרני ועד לקטעי פופ נפלאים. 

אני לא מחמיא סתם לשילוב המדויק שבין הז'אנרים. לא לעיתים רחוקות אנחנו מקבלים אלבומים לא מהודקים מספיק הסובלים מחוסר דיוק ואחידות בשל ניסיון לשלב יותר מדי אלמנטים. את המכשול הזה עובר Magdalena בהצלחה ענקית וזאת למרות שהפעם רשימת המפיקים של האלבום נמתחת עוד יותר מהאלבום הראשון וכוללת בין היתר את Skrillex, ג'ק אנטנוף (טיילור סוויפט, קרלי ריי ג'ספן,  St. Vincent),  בני בלנקו (קייטי פרי, קאשה, מארון 5) ועוד.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

FKA Twigs משתמש בסוללת מפיקי העל הללו ככלי קיבול ליצירה שלה. היא כופה עליהם את עצמה ואת הסאונד שלה ולא להפך. למעשה התפלאתי מאוד לראות את הקרדיטים של חלק מהמפיקים ואת התוצאה הסופית שלהם באלבום.

מעבר לעובדה ש- FKA Twigs חתומה פורמלית על כל שיר ושיר כאן, אי אפשר לשניה אחת להתבלבל ולחשוב שמדובר ביוצרת אחרת. הסאונד שלה כל כך בלוט וכל כך מזוהה כאן. כישרון אמיתי מסתבר, קשה מאוד להעלים.

עוד משהו שבולט מאוד ב- Magdalena הוא קולה של FKA Twigs שמצליח להגיע כאן לפסגות חדשות. אני לא חובב דיוות גדול. למעשה קולות "גדולים" כמו של מריה קארי או כריסטינה אגילרה ואחרות מצליח להרחיק אותי מהיצירות שלהן. מניח שאני פשוט לא אוהב להרגיש שצועקים עלי. 

אז FKA Twigs אמנם לא שרה כאן כמו דיווה (ברוך השם) אבל היא בהחלט מציגה יכולות ווקאליות מרשימות במיוחד שהצליחו להפתיע ולרסק אותי לרצפה. מהסופרן ועד הבס, הזמרת הלונדונית שולטת בקול שלה כמו שמעט זמרות מצליחות וזו ללא ספק תצוגת תכלית של זמרת שיודעת מה היא רוצה מעצמה ואיך להשיג את זה.

כשהיא עולה לגבוהים ב– Cellophane, כנראה השיר היפה באלבום, אני מבטיח לכם התצטמררו כמו שלא הצטמררתם הרבה זמן. 

היכולות הווקליות של FKA Twigs והטיפול המוזיקלי המדוקדק שמקבל כל שיר ושיר גורמים לי כל פעם להיזכר בזמרת אחרת. בכל שיר מחדש אני מוצא את עצמי אומר "היא נשמע בדיוק כמו…" וכל פעם התשובה היא אחרת. 

מהסופרן של קייט בוש, דרך ההגשה של פיונה אפל ועד לעומק של ביורק, באלבומה השני מוכיחה FKA Twigs שהיא בליגה של הגדולות באמת.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

fka-twigs-0811.jpg

באנר מועדון תרבות

חכמת ההמונים או פלצנות המבקרים? על מצעדי העשור של גלגל"צ

פרויקט מצעדי העשור של גלגל"צ הדגיש שוב את הפער העצום שבין המוזיקה שהקהל אוהב לבין המוזיקה שהמבקרים רוצים שהקהל יאהב.  

בשבועות האחרונים מדינה שלמה התכנסה למשימה קריטית שהטילה עליה תחנת גלגל"צ: לדרג מחדש את שירי העשור של שנות השבעים, השמונים, התשעים והאלפיים. כל זה כטיזר לקראת מצעד העשור הנוכחי שיתקיים בסוף השנה.

האמת? סחטיין עליהם. הבאז סביב ההצבעות והתוצאות היה אדיר, עם סביבות חצי מיליון מצביעים! המון זמן שלא היה שיח ער כל כך סביב מוזיקה במדינה שבה רוב האייטמים בנושא מסתכמים בשאלה הרת גורל אחת: עומר אדם סולד אאוט בפארק הירקון או לא.

באנר מועדון תרבות

מוזיקה "טובה" VS מוזיקה "רעה"

בתוך כל הדיונים, הויכוחים, המאמרים והניתוחים, אפשר היה להבחין בהתגבשותן של שתי קבוצות עיקריות: בפינה הימנית עמדו "המצדדים"- אלה שהיו מרוצים מהתוצאות ולא תהו לרגע איך זה ש- Baby One More Time הגיע למקום השני בדירוג העשור של שנות ה- 90. 

מולם עמדו "המבקרים" (או "הפלצנים" אם תרצו), שגלגלו עיניים כלפי התוצאות ודפקו את הראש בקיר כשפייבמנט אפילו לא היו מועמדים במצעד הניינטיז.

מה שהדהד מהשיח בין שתי הקבוצות הללו, הוא המתח הבלתי נגמר בין מה ש"רע" ומה ש"טוב", מה ש"כיף" לבין מה ש"חשוב" (שימו לב כמה מרכאות יש בפוסט הזה ולא בכדי).

סיימון פרית', סוציולוג המוזיקה המפורסם בעולם, קבע כבר מזמן שהכרה אומנותית אינה עולה בקנה אחד עם הצלחה מסחרית (בריטני ספירס מוכרת מיליונים אבל לא מוערכת אומנותית בזמן שפייבמנט מוערכים אומנותית אבל סביר להניח שרובכם לא שמעתם עליהם בכלל) וזה בדיוק מה שהצית את שלל ויכוחי הרשת סביב המצעדים. אותו סטטוס לא פתור שבין פופולארי למוערך, חשוב לזניח, טוב אל מול רע.

מצד אחד המבקרים תמיד "מלמדים" אותנו לאיזה אמנים, אלבומים ושירים חשוב שנאזין. הם כותבים עבורינו בצורה מנומקת ומפולפלת למה אנחנו חייבים לאהוב את ה"פיקסיז" ולסלוד מקייטי פרי או למה חשוב שנקשיב ל"וולווט אנדרגראונד וניקו" ולאו דווקא לספייס גירלז.

מצד שני מוזיקה בצורתה הטהורה ביותר נועדה לגרום לנו גם להתרגש, להרגיש, לשכוח מצרות היום יום ולהתנתק. היא מקום מפלט בין אם אתם מתחברים לביטלס או לטייק דאת. אז מה נכון? 

המזל הוא שאין "נכון" או "לא נכון" במוזיקה. למרות כל המצעדים, התוכניות, הספרים, המחקרים, המאמרים, הקורסים והיומרות השונות, בסופו של דבר מדובר בטעם אישי נטו וכל אחד זכאי ליהנות מהמוזיקה שעושה לו טוב.

מה בכל זאת אפשר לקחת מתוצאות המצעדים?

אז בואו נצלול רגע יותר לעומק אל תוך מצעדי העשור של גלגל"צ. קודם כל חשוב לקחת כל מצעד כזה או אחר בערבון מוגבל הרי כל דושבאג יכול לפרסם מצעדים כאלה, הנה, אפילו אני עשיתי את זה כשדירגתי את שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80 (בקרוב יעלו 90 השירים הגדולים של הניינטיז אז סטיי טיונד).

כל מצעד כזה גם בהכרח ישתנה על פי המקום בו הוא מתקיים, הקהל, הזמן, האווירה התרבותית ועוד מיליון פרמטרים כך שברור שמצעדים כאלה בישראל, בולגריה או אנגליה יניבו תוצאות שונות.

בישראל למשל, I Want it That Way של בקסטריט בויז נבחר במקום ה- 5 (!) בין 100 שירי העשור של שנות התשעים. הישג חסר תקדים ללהקת בנים שמעולם לא חוותה עדנה ממבקרי מוזיקה וזה עוד בלשון המעטה. אבל ביחס להיסטריה המקומית שיש סביבה בארץ זה די מובן. בשנת 2014 הלהקה שילשה(!!!) את כמות ההופעות שלה בארץ בעקבות הביקוש ולאחר מכן הגיעה שוב וסגרה סך הכל 5 הופעות סולד אאוט. מטורף.

במצעד שנות ה- 80 הגיע למקום השני "הללויה" הנפלא של לאונרד כהן, רק שאני בספק אם מישהו מהמצביעים מכיר בכלל את הגרסה של כהן לעומת זאת של ג'ף באקלי שנטחנת (בצדק יש לומר) כבר 20 שנה בגלגל"צ עד שהפכה לחלק מהפסקול המקומי.

גם להקות שהגיעו לארץ ההולכת ומוחרמת שלנו זכו לנשום אוויר פסגות בכל המצעדים (א-הא, גאנז אנד רוזס, בון ג'ובי, קווין, אלטון ג'ון, בקסטריט בויז ועוד). סך הכל תוצאות הדירוגים לא מאוד מפתיעות ואפילו די משקפות את הטעם המקומי: מסורתי, שמרני ופופולארי.

חשוב שוב לסייג ולזכור גם שסביר מאוד להניח שמצביעי המצעד משתייכים פחות או יותר לאותו חתך אוכלוסייה שגם נוטה להאזין לתחנה והטעם המוזיקלי של רוב המצביעים, איך נאמר זאת, דומה. אם רוצים נתונים מדויקים יותר על הרגלי הצריכה וההאזנה של המוזיקה בישראל יהיה נבון יותר להעיף מבט ברשימת ההזרמות של ספוטיפיי או יו טיוב. 

אה כן, וצריך לזכור שהתחנה הגבילה אותנו מראש לבחור מתוך רשימה מצומצמת למדי של 500 שירים שאף אחד לא יודע איך וכיצד הם נבחרו ושמסודרים על פי A-B-C. כך שלא ברור כמה כוח היה לאנשים לגלול עד לאותיות T,U או V (אולי זו הסיבה שקיבלנו 2 שירים של אלפאוויל אחד אחרי השני בעשירייה של שנות השמונים). 

באנר מועדון תרבות

עוד צריך לקחת בחשבון כי המצעדים של גלגל"צ מתקיימים שנים אחרי ולכן התוצאות שלהם שונות מאלה שהיו בזמן אמת. רק לצורך המחשה, שיר העשור "העדכני" של שנות ה- 80, Take on Me של א-הא, כלל לא נכנס ל- 100 השירים הגדולים של אותו עשור בזמן אמת. מטורף!

ולבסוף, כולנו אוהבים להתפרק על רגש הנוסטלגיה ולהיזכר בתקופה שהיינו יפים וצעירים ובשירים שנהגנו לרקוד לצליליהם במסיבות כיתה וגם זה נכנס לשיקולים האישיים שלנו כשאנחנו מדרגים.

האם עוד צריכים מבקרי מוזיקה?

אז OK, הבנו, הדירוגים הללו פופולאריים ולא בהכרח מייצגים ובלה בלה בלה… אבל מה זה אומר על מבקרי מוזיקה? כתבי מוזיקה? חוקרי מוזיקה ועכברי מעבדה שמשוכנעים שהביטלס זו התגלמות האלוהות ושלא יתכן ששני שירים של אבבא נכנסו לעשרת הגדולים במצעד שנות ה- 70.

רק בשביל לסבר את האוזן, במצעד 200 השירים הגדולים של עורכי וכתבי פיצ'פורק (אתר המוזיקה מהנפלאים והפלצניים ביותר שקיימים ושקובע טרנדים בכל עולמות האלטרנטיב והאינדי) Let it Be דורג רק במקום ה- 61 בעוד שבמצעד גלגל"צ הוא כבש את המקום הראשון. את הפסגה בפיצ'פורק כבש Life on Mars של דייויד בואי. כמובן שלא רק רק המקום הראשון היה שונה מהותית, אלא כל העשירייה הראשונה של אתר המוזיקה המפורסם הייץה שונה בתכלית מזו של גלגל"צ.

ההבדל בין הבחירות של הקהל הרחב, קרי גלגל"צ, לבין בחירות המבקרים הולכים ונעשים קיצוניים אף יותר אם מסתכלים על מצעדי העשור של שנות השמונים והתשעים של פיצ'פורק מול גלגל"צ.

בדירוג שנות השמונים של פיצ'פורק מככבים ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, גרנדמאסטר פלאש, Talking Heads, הסמית'ס- כולם אמני ענק אולטרה מוערכים שהקהל הישראלי זנח ולא הכניס אפילו ל- 100 הגדולים!

שיא הביזאר הוא בשנות ה- 90. בעוד שמאזיני גלגל"צ בחרו בבלדה הלעוסקה והדביקה, I Dont Wanna Miss a Thing, בפיצ'פורק הלכו על הקיצון ובחרו בלא פחות מאשר Gold Soundz של פאקינג פייבמנט כשיר העשור. סביר להניח שעשרה מתוך עשרה ישראלים בכלל לא שמעו על פייבמנט בחייהם.

גם עורכי המגזין הנחשב NME חשבו שונה מאוד מהקהל הרחב ובחרו כשיר העשור של הסבנטיז את God Save the Queen של הסקס פיסטולס, כשיר העשור של האייטיז את Blue Monday של ניו אורדר וכשיר העשור של הניינטיז את Common People המושלם של פאלפ ש… ניחשתם נכון, לא זכה להכנס למצעד גלגל"צ.

אז רגע אחד, אם הסמית'ס (איך הפאקינג סמית'ס לא נכנסו למצעד העשור של גלגל"צ?!) פייבמנט, פאלפ, ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, Human League ועוד רבים וטובים אחרים, כל כך טובים ו"חשובים"? למה הקהל הרחב, לפחות זה הישראלי, לא מצביע עבורם? ומעבר לזה? האם יש טעם בכלל במבקרי מוזיקה? האם הם משקפים לקהל הרחב משהו שהוא פשוט לא מעוניין לראות? והשאלה המעניינת ביותר: מה נזכור בעוד 50 או מאה שנה? את מה שפופולארי או מה שמוגדר כאיכותי?

האם נזכור לעד את (Blue (Da Ba Dee שאיכשהו מצא את עצמו במצעד שנות התשעים של מצביעי גלגל"צ ולא את Neutral Milk Hotel שאחראיים לאחד מאלבומי האינדי החשובים של הניינטיז ובכלל?!

כמובן שהשאלה עצמה מעט בעייתית ומתחכמת, אבל כנראה שהתשובה תהיה גם וגם. אנחנו תמיד נשמור מקום חם בלב ללהיטים שגדלנו עליהם, בין אם הם מטופשים או סתם כיפיים, אבל מצד שני נמשיך להאזין גם למוזיקה שיוצרת עבורינו ערך קצת יותר "מעמיק".

הרי אם היינו מסתמכים רק על מצעדי מכירות או דירוגים כאלה ואחרים אז להקות שאינן משחררות כלל סינגלים או "להיטים" כמו ארקייד פייר, Beach House, הסטרוקס (שאלבום הבכורה שלהם נבחר על ידי NME כאלבום העשור), הנשיונל, בון איבר ואפילו ארקטיק מאנקיז היו נעלמות לחלוטין מהמפה. אבל המציאות מראה אחרת משום שבפועל מדובר באמנים ענקיים ענקיים, הדליינרים בפסטיבלים הגדולים בעולם שנהנים מביקורות נלהבות ופופולאריות לא רעה בכלל (בלשון המעטה).

העובדה שטרילוגיית ברלין של דייויד בואי לא ממש סיפקה "להיט" לא מנעה ממנה להיות מהמשפיעות והאהובות בהיסטוריה של המוזיקה.

אנחנו נוטים לקחת קשה את העובדה שאנשים לא מתחברים לסגנון המוזיקלי שלנו. במידה רבה, המוזיקה שאנחנו מאזינים לה מגדירה מי אנחנו וזה הופך אותנו לרגישים, זו הסיבה גם שבגללה המצעדים הללו של גלגל"צ, כמו המון אחרים תמיד יוציאו מאיתנו כל כך הרבה אמוציות. 

בקיצור, זה לא משנה לאיזה מוזיקה אתם מאזינים, כל עוד אתם מאזינים למוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

maxresdefault (1)

באנר מועדון תרבות

He's Back: בק- Colors ביקורת אלבום

סגוליםציון המועדון: ★★★★☆

לפני 3 שנים ב-2014, החליט בק לשבור לנו (שוב) את הלב. זה קרה עם Morning Phase, אלבום אקוסטי, מינימליסטי ובעיקר מלנכולי שנגע בקצוות העצב החשופים ביותר. האלבום הנפלא היה המשכו המוזיקלי והתמתי של Sea Change המופתי מ- 2002, שגם כן הציג לנו את הצד האקוסטי והרגיש של בק. מי שידוע בזכות הניסיונות המוזיקליות שלו הוכיח שהוא יודע גם לרגש. בענק. 

ועכשיו, 3 שנים אחרי Morning Phase, עם למעלה מ- 20 שנות קריירה ו-12 אלבומים באמתחתו, חוזר בק עם האלבום הפופי והשמח ביותר שלו, Colors. עד כמה פופי האלבום החדש? דמיינו הכלאה בין Happy של פראל וויליאמס לבין כל שיר של ג'סטין טימברלייק וזו תהיה נקודת התחלה טובה.

הסנונית הראשונה מתוך Colors יצאה כבר ב- 2015, בדמותו של השיר Dreams שהיה ניסיון של בק לכתוב שיר שיהיה כיף לנגן לייב. הגישה הזאת המשיכה עם בק גם אל תוך הקלטות האלבום החדש כאשר הוא מנסה לתפוס את האנרגיה של הנגינה בלייב ולהעביר אותה מהבמה אל הסטודיו ואל תוך האלבום. התוצאה היא אסופת שירים אנרגטית, מקפיצה, כיפית ופופית מאין כמוה. אני נשבע לכם שאם קייטי פרי הייתה שרה חלק מהשירים האלה, זה לא היה נשמע מוזר. 

כבר משיר הפתיחה המעולה, Colors, לא תטעו בכיוון אליו הולך האלבום. מדובר בקטע חד, מלא אנרגיה שרק יעשה לכם חשק לקפוץ (וכמה שזה מוזר לכתוב את זה בהקשר לאלבום של בק אבל נשבע לכם שזאת האמת). Seventh Heaven שמגיע לאחר מכן כבר נשמע כמו שיר אייטיז נפלא מאזור 1985 ולא מוריד את הקצב לשניה.

באנר מועדון תרבות

עוד שירים ששווה לחפש ביו טיוב הם No Distraction האנרגטי, Wow שהיה נשמע מעולה בכל אלבום של ביונסה, Fix Me שנשמע כמו בלדת אייטיז (כן, שוב) סטייל 'אולטרווקס' או משהו כזה, כאשר מעל כולם עומד Up All Night שהוא ללא כל ספק אחד משירי הפופ המושלמים ביותר שיצאו בשנים האחרונות. שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים ואני עדיין מתקשה להאמין שזה שיר של בק. פשוט גלולת כיף מרוכזת!

ועדיין, למרות השירים הנפלאים שבו Colors לא תמיד אחיד ברמתו. Dear Life למשל חלש, Squre One נשמע כמו משהו לא אפוי והאמת היא שעל Dreams אף פעם לא עפתי. בסך הכל למרות ש- Colors הוא כיף גדול והוא מופק (כרגיל) מושלם, אני עדיין לא בטוח לגבי המשקל הסגולי שלו. האלבום הוא ללא ספק אתנחתא נחמדה ומעניינת בקריירה של בק, משהו חדש שהוא טרם ניסה, אבל אני לא בטוח איזה מטען ישאר ממנו בעוד שנה או שנתיים מהיום. 

"אני כל כך חופשי" שר בק ב- I'm So Free וזה בהחלט נשמע ככה. Colors הוא קודם כל אלבום של בק עבור בק. אלבום בו הוא נותן לחיית הפופ שלו לפרוץ החוצה. האלבום החדש לא נשמע כמו אילוץ או כמו ניסיון להישמע רלוונטי ופופי, זה נשמע כמו משהו שאחרי כל כך הרבה שנים בק באמת ובתמים רצה לעשות. זה נשמע אמיתי, כנה ואותנטי. Colors אולי לא יעמוד בין יצירותיו הגדולות ביותר של בק, אבל לפעמים גם אלבום שהוא כיף טהור זה מספיק. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BECK COLORS

באנר מועדון תרבות