העצב האינסופי: בילי קורגן- Ogilala ביקורת אלבום

בזמן שכריס קורנל הפך לאגדה, אדי ודר נכנס עם פרל ג'אם להיכל התהילה של הרוקנ'רול וקורט קוביין קיבל כבר מזמן מעמד של אל, בילי קורגן נותר מאחור. מאיזושהי סיבה מאוד לא ברורה מנהיגה הבלתי מעורער של ה'סמאשינג פאמפקינס' וממבשרי הגראנג', מעולם לא קיבל את ההערכה וההכרה להם הוא ראוי.

גם ה'פאמפקינס', פרויקט חייו של קורגן ומי שכונתה בעבר "נירוונה הבאה" ושאחראית לאלבום הכפול הנמכר ביותר בניינטיז (Mellon Collie and the Infinite Sadness) כמעט ולא מוזכרת בנשימה אחת עם הלהקות והאמנים הנ"ל וגם לא עם אחרות כמו Alice in Chains, Mother Love Bone, Temple of the Dog ועוד. 

בנוף הגראנג' המכסח של תחילת הניינטיז, ה'סמאשינג פאמפקינס' ובילי קורגן תמיד היו מעט חריגים. הם אמנם נתנו בראש עם הרבה דיסטורשן כמו חברותיהם לז'אנר (בעיקר באלבומיהם הראשונים) אבל הם גם דאגו להוסיף מימד טקסטואלי עמוק ומאתגר יותר למוזיקה שלהם. מבחינה לירית פנה קורגן לבני הנוער בגובה העיניים וחלק איתם את סודותיו הכמוסים ביותר תוך שהוא מעטר את חוויות ילדותיו בדימויים, לעיתים מפחידים, אך ברוב המקרים קורעי לב. הטקסטים שלו לעיתים גבלו בשירה של ממש.

שיא הקריירה של הלהקה הגיע ב- 1995 כאשר שחררו את אלבום המופת הכפול Mellon Collie and the Infinite Sadness. "החומה של דור ה-X" כינה קורגן את היצירה וכמה שהוא צדק. מלבד טקסטים קורעי לב והימנוני רוק נצחיים, הכיל האלבום שלל אלמנטים מוזיקליים חריגים בז'אנר החל מבלדות פסנתר ועד נגיעות של מכונות תופים. 

ההמשך היה פחות טוב עבור ההרכב שאיבד את המתופף ג'ימי צ'מברלין, מה שהכריח את שאר החברים לחקור טריטוריות אלקטרוניות יותר. ההמשך כאמור ידע עליות (Adore) ומורדות (Zeitgeist) כאשר החבר המקורי היחיד שנשאר בלהקה כל הזמן הוא בילי קורגן עצמו. בין לבין הוא שחרר אלבום סולו אלקטרוני רע במיוחד בשם The Future Embrace בשנת 2005 ונתפס עם השנים כלא רלוונטי גם כאשר האלבומים האחרונים שלו במסגרת הדלעות הוכיחו שיש לו עוד הרבה מה לתת.

ועכשיו, אחרי כל התהפוכות, האלבומים ופרויקטי הצד, משחרר קורגן את Ogilala, אלבום האולפן האישי השני שלו. האלבום, שיוצא תחת שמו המקורי של הזמר, וויליאם פטריק קורגן, הוא חיפוש אישי אחר שקט ומזור לנשמה תוך שאיפה לסגירת מעגל עם ימי הילדות, העבר וההצלחה. 

את האלבום הפיק ריק רובין, מהמפיקים הגדולים בהיסטוריה של הרוק (רק הוט צ'ילי פפרס, איירוסמית', AC/DC, ג'וני קאש ועוד) שבהחלטה מודעת הפשיט מקורגן את סאונד הגיטרות המחוספס שכל כך מזוהה איתו והשאיר אותו להתמודד עם הפחדים חמוש בפסנתר וגיטרה בלבד. התוצאה של ההחלטה הזאת מצליחה להפתיע, לרגש ולהישמע אנושית כל כך בכל שיר ושיר. התהליך אגב מזכיר את העבודה המשותפת של רובין עם ג'וני קאש על סדרת ה- American Recordings המופלאה שלו. 

באנר מועדון תרבות

אבל לא רק מבחינה מוזיקלית קורגן חושף את עצמו אלא גם ובעיקר מבחינה לירית. מי שמכיר את הקריירה של קורגן יודע שסגור הוא אף פעם לא היה. הוא תמיד דימם עבור המאזינים שלו ולא פחד לפתוח את הפצעים העמוקים ביותר שלו אל מול כל העולם. אבל הפעם התסכול והכעס מתחלפים בהבנה והשלמה ובתהליך הזה אנחנו מקבלים בילי קורגן חשוף ומצולק שרק תרצו לחבק ולבכות איתו ביחד. 

באמת שכל השירים באלבום טובים ויורדים חלק בגרון אך מעל כולם בולטים Zowie, השיר הפותח, The Spaniards המרגש בטירוף, Aeronaut הנפלא שיצא גם כסינגל הראשון ו- Archer החותם את אסופת השירים הנפלאה הזאת. 

במובן מסוים אפשר להיות ציניים ולשאול: בשביל מה היה צריך בילי קורגן לשחרר אלבום אם גם ככה הוא הכותב הבלעדי בסמאשינג פאמפקינס? האמת היא שאין לי תשובה טובה, אבל בתחושה שלי אלבום תחת שמו הבלעדי אפשר לו להיות יותר הוא עצמו, ללא מחויבות למעריצים של הסמאשינג פאמפקינס. כמו בן אדם שנועל את עצמו לבד בחדר, יכול היה קורגן לשיר ולכתוב את אשר על ליבו ולהוציא את זה החוצה בדיוק בצורה שהוא רצה. גם The Future Embrace מ- 2005 היה שונה לחלוטין מחומרי להקת האם, רק הפעם מדובר גם באלבום טוב.

ובכל זאת, לא מדובר באלבום מושלם. לא כל השירים אחידים ברמתם כאשר בנוסף אני יכול להבין מבקרים שכתבו שאחרי 5-6 שירים האלבום התחיל להימאס עליהם כי בסך הכל כל השירים נשמעים פחות או יותר אותו דבר ומובלים על ידי פסנתר וגיטרה אקוסטית. בחלק מהקטעים (Processional או Half-Life of an Autodidact למשל) אני לא יכול שלא לדמיין את התופים ואת הדיסטורשן נכנסים ומרימים את העניינים לגבהים אחרים. 

Ogilala אולי לא יזכר לדורות אבל הוא בהחלט צעד בכיוון הנכון לשיקום הקריירה של קורגן (אם היא בכלל זקוקה לשיקום). זה אלבום שמוכיח, למי שעוד היה ספק, שקורגן הוא ממשוררי הרוק הכי פחות מוערכים בשלושים השנים האחרונות והוא עדין יכול לרגש ולקרוע את הלב. החורף אוטוטו כאן, הנה לכם אחלה פסקול שיחמם אתכם בלילה. 

ציון המועדון: ★★★★☆

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Billy Corgan

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

10 קאברים מעולים ששווים האזנה

בעבר פרסמתי כאן 10 קאברים גרועים במיוחד ומיותרים להחריד שהאוזן האנושית לא ממש מסוגלת לסבול. עכשיו זה הזמן לעשות כבוד גם לכאלה, שכמאמר הקלישאה, קיבלו חיים חדשים ואף שודרגו מהגירסה המקורית שלהם. אז מועדון תרבות גאה להציג: עשרת הקאברים הטובים בהיסטוריה (טוב אולי קצת נסחפנו, אבל לגמרי עשרה קאברים מעולים!).

10. Placebo- Running Up the Hill (במקור של קייט בוש)

הגרסה של פלסיבו לקלאסיקה של קייט בוש היא ההיפך הגמור מכל מה שאנחנו מכירים ואוהבים מהזמרת הבריטית הותיקה. את התיאטרליות והפאתוס מחליפים מינימליזם ושקט עוכרי שלווה שלא רק שאינם גורעים מהגרסה המקורית, אלא אף מוספים לה מימד אישי ומהורהר של חשבון נפש. אז את פלסיבו הפסקתי לשמוע אי שם בסביבות גיל 20, אבל את הדברים הטובים שהם עשו אי אפשר לקחת מהם.

9. Fine Young Cannibals- Suspicious Mind (במקור של אלביס פרסלי)

לרגע אחד בשנות השמונים, ה- Fine Young Cannibals היו הדבר הכי מגניב בסביבה, דבר שכנראה נסך בהם מספיק ביטחון לקחת את הקלאסיקה הזאת של מלך הרוקנרול ולעשות בה כרצונם. היופי הוא שבאופן מפתיע, זה עובד! עם עיבוד עדכני לזמנו וקופצני במיוחד אפילו לקשוחים ביותר יהיה חשק לעמוד על הרגליים ולהתחיל להתנועע כמו אלביס.

8. Red Hot Chili Peppers- Higher Ground (במקור של סטיבי וונדר)

סטיבי וונדר הוא אחד ממקורות ההשארה המובהקים ביותר במוזיקה של Red Hot Chili Peppers. לכן קאבר מצידם לשיר של האבא המייסד היה רק עניין של זמן.

בשנת 1989 החליטו הפלפלים להרים את הכפפה והקליטו גרסה פרועה משהו משלהם ל- Higher Ground המעולה של וונדר. הפפרס מצליחים להזריק לשיר מנה הגונה של מרץ ומעיפים אותו לגבהים חדשים, תודות לגיטריסט החדש בזמנו של הלהקה, ג'ון פרושאנטה שהיה אז כולה בן 19. יחד עם צ'אד סמית' על התופים, פלי על הבס והכריזמה של קידיס על המיקרופון, פשוט לא היה סיכוי שהקאבר הזה יכשל.

7. Marilyn Manson- Sweet Dreams (במקור של Eurythmics)

מרלין מנסון, מרבים לקחת להיטי אייטיז ולהפוך אותם לגרסאות רוק מלוכלכות וכבדות. חלקן טובות יותר, חלקן פחות, אבל במקרה של Sweet Dreams הם שיחקו אותה. הלהקה מצליחה לתפוס את להיט הסינת'פופ של יורית'מיקס ולהפוך אותו למשהו אחר לגמרי.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

האינטרו הכל כך מפורסם של השיר המקורי מקבל כאן עיבוד חשמלי שמצליח לשמור על הרעננות המקורית. בסופו של דבר ריף טוב הוא ריף טוב, לא משנה באיזה כלי תנגן אותו. וזה גם אחלה קטע למי שרוצה להתחיל לנגן על גיטרה חשמלית. טיפ ממני. אההה, וגם אחרי שתצפו בקליפ, סיכוי סביר שהדבר האחרון שתהנו ממנו זה חלומות מתוקים. 

6. Johnny Cash- Hurt (במקור של Nine Inch Nails)

למרות שהפך כבר מזמן ללהיט גלגל"צי טחון, הגרסה הנוגעת של ג'וני קאש לקלאסיקה האינדוסטריאלית של Nine Inch Nails לא מפסיקה לרגש אף פעם. למעשה השיר הזה יושב כל כך נכון וכל כך יפה על אחד מגדולי הזמרים האמריקאים בכל הזמנים עד שקשה להאמין שהוא לא נכתב עבורו מלכתחילה. גם הקליפ לשיר מצליח לצמרר כאשר יש המכנים אותו כ"מצבה" של האיש בשחור. אין ספק שזה אחד מהרגעים הגדולים ביותר שסיפק לנו קאש בקריירה הארוכה שלו.

5. Jimi Hendrix- All Along The Watchtower (במקור של בוב דילן)

בוב דילן שחרר לעולם את הקלאסיקה הזו ב- 1967 וכנראה שהיא הותירה חותם עז במיוחד על ג'ימי הנדריקס שכעבור שנה בלבד שחרר גרסה לשיר משלו. הפעם את המפוחית הרכה מחליפה כמובן הגיטרה שמפיחה חיים אחרים ביצירה המדהימה מלכתחילה של דילן. בכלל כשהטקסט של דילן פוגש את הוירטואוזיות של הנדריקס רק דברים טובים יכולים לצאת מזה.

4. Nirvana- The Man Who Sold The World (במקור של דייויד בואי)

נירוונה עושים דייויד בואי. יש סיכוי שזה יהיה גרוע? גם אם קורט קוביין היה שר שיר של "אבבא" או סטטיק ובן אל יש סיכוי סביר שזה היה יוצא בן זונה היה. נירוונה ביצעו את הקאבר הזה בהופעת האנפלאגד המפורסמת שלהם בניו יורק שמאז כבר הספיקה להפוך להיסטוריה.

המראה המיוסר של קוביין וקולו הסדוק בעודו שר את המילים "מתתי לבד לפני שנים רבות" על רקע זרי הליליות והנרות השחורים שדולקים על הבמה, הפכו בדיעבד לפרידה אחרונה. בדיוק בשביל הרגעים הללו אנחנו מאזינים למוזיקה.

3. Gary Jules- Mad World (במקור של Tears For Fears)

הקאבר הבאמת יפיפה הזה נכתב במיוחד עבור הסרט "דוני דארקו" משנת 2001. בזמן אמת הסרט לא כל כך הצליח אך ככל עם השנים הוא זכה למעמד של קאלט. עם ההכרה המחודשת שוחרר גם הקאבר הזה מחדש רק שהפעם הוא כובש את ראשי המצעדים משני צידי האוקיינוס. ועוד בזמן כריסטמס- הזמן היוקרתי ביותר להגיע למקום הראשון במצעדי המכירות. לא פחות מנס.

השיר המקורי יצא אי שם בשנת 1982 והיה מלא סינתיסייזרים ומכונות תופים המקנות הרגשה קלסטרופובית כמעט של כאילו העולם באמת משתגע וקורס תחת הצליל הקודר שהביא איתו הגל החדש. ג'ולס בגרסתו העדינה, מפשיט את השיר מכל אלמנט אלקטרוני ומשאיר אותו חשוף למעט צלילי פסנתר רכים ונגיעות צ'לו. לפעמים פחות זה יותר. למרות שאני מת גם על טירס פור פירז.

2. Pet Shop Boys- Always on My Mind (במקור של אלביס פרסלי)

נכון, השיר עבר הרבה גלגולים עד שהגיע לידיו של מלך הרוקנרול, אבל אין ספק כי עד שהפט שופ בויז    נכנסו לתמונה, הגרסה שלו הייתה המפורסמת מכולן.

הסיפור הוא כזה: ב- 1987 התבקש אשפי הפופ הבריטיים להשתתף בתוכנית ספיישל לציון עשור למותו של אלביס פרסלי ולכבוד המאורע הם החליטו לבצע רענון לשירו הקלאסי של הזמר, Always on My Mind. הביצוע העכשווי והפופי בטירוף ללהיט של אלביס היה כל כך מיוחד וזכה לתגובות כל כך נלהבות עד שהצמד החליט לשחרר אותו כסינגל. וכך בחג המולד של 1987 הגיע החידוש של הצמד למקום הראשון כמעט בכל מצעדי הלהיטים ברחבי אירופה והיה לאחד מלהיטי העשור.

כמיטב המסורת הפט שופ בויזית הצמד מזריק לשיר מנה הגונה של סינתיסייזרים, מכונות תופים ותיכנותים מכל הבא ליד שמעיפים אותו לרמות חדשות של גאונות. קלסיקת פופ.

1. Jeff Buckley- Hallelujah (במקור של לאונרד כהן)

מה עוד ניתן לומר על הקטע המושלם הזה של ג'ף באקלי? לפעמים כל מה שצריך בשביל ליצור קלסיקה אמיתית זו גיטרה, רגש וכמובן גם מעט כישרון לא יזיק. התשוקה שבאקלי מכניס לשיר, העצמה והחיבור האמיתי שלו עם השיר, הופכים את היצירה הזאת לרגע אלמותי שיישאר איתנו לעד. לנו רק נותר להצטער על כך שלא נזכה ליהנות יותר מהכישרון הנדיר הזה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

הקאברים הגדולים ביותררוצה לקבל עדכונים חמים ממני