חכמת ההמונים או פלצנות המבקרים? על מצעדי העשור של גלגל"צ

פרויקט מצעדי העשור של גלגל"צ הדגיש שוב את הפער העצום שבין המוזיקה שהקהל אוהב לבין המוזיקה שהמבקרים רוצים שהקהל יאהב.  

בשבועות האחרונים מדינה שלמה התכנסה למשימה קריטית שהטילה עליה תחנת גלגל"צ: לדרג מחדש את שירי העשור של שנות השבעים, השמונים, התשעים והאלפיים. כל זה כטיזר לקראת מצעד העשור הנוכחי שיתקיים בסוף השנה.

האמת? סחטיין עליהם. הבאז סביב ההצבעות והתוצאות היה אדיר, עם סביבות חצי מיליון מצביעים! המון זמן שלא היה שיח ער כל כך סביב מוזיקה במדינה שבה רוב האייטמים בנושא מסתכמים בשאלה הרת גורל אחת: עומר אדם סולד אאוט בפארק הירקון או לא.

באנר מועדון תרבות

מוזיקה "טובה" VS מוזיקה "רעה"

בתוך כל הדיונים, הויכוחים, המאמרים והניתוחים, אפשר היה להבחין בהתגבשותן של שתי קבוצות עיקריות: בפינה הימנית עמדו "המצדדים"- אלה שהיו מרוצים מהתוצאות ולא תהו לרגע איך זה ש- Baby One More Time הגיע למקום השני בדירוג העשור של שנות ה- 90. 

מולם עמדו "המבקרים" (או "הפלצנים" אם תרצו), שגלגלו עיניים כלפי התוצאות ודפקו את הראש בקיר כשפייבמנט אפילו לא היו מועמדים במצעד הניינטיז.

מה שהדהד מהשיח בין שתי הקבוצות הללו, הוא המתח הבלתי נגמר בין מה ש"רע" ומה ש"טוב", מה ש"כיף" לבין מה ש"חשוב" (שימו לב כמה מרכאות יש בפוסט הזה ולא בכדי).

סיימון פרית', סוציולוג המוזיקה המפורסם בעולם, קבע כבר מזמן שהכרה אומנותית אינה עולה בקנה אחד עם הצלחה מסחרית (בריטני ספירס מוכרת מיליונים אבל לא מוערכת אומנותית בזמן שפייבמנט מוערכים אומנותית אבל סביר להניח שרובכם לא שמעתם עליהם בכלל) וזה בדיוק מה שהצית את שלל ויכוחי הרשת סביב המצעדים. אותו סטטוס לא פתור שבין פופולארי למוערך, חשוב לזניח, טוב אל מול רע.

מצד אחד המבקרים תמיד "מלמדים" אותנו לאיזה אמנים, אלבומים ושירים חשוב שנאזין. הם כותבים עבורינו בצורה מנומקת ומפולפלת למה אנחנו חייבים לאהוב את ה"פיקסיז" ולסלוד מקייטי פרי או למה חשוב שנקשיב ל"וולווט אנדרגראונד וניקו" ולאו דווקא לספייס גירלז.

מצד שני מוזיקה בצורתה הטהורה ביותר נועדה לגרום לנו גם להתרגש, להרגיש, לשכוח מצרות היום יום ולהתנתק. היא מקום מפלט בין אם אתם מתחברים לביטלס או לטייק דאת. אז מה נכון? 

המזל הוא שאין "נכון" או "לא נכון" במוזיקה. למרות כל המצעדים, התוכניות, הספרים, המחקרים, המאמרים, הקורסים והיומרות השונות, בסופו של דבר מדובר בטעם אישי נטו וכל אחד זכאי ליהנות מהמוזיקה שעושה לו טוב.

מה בכל זאת אפשר לקחת מתוצאות המצעדים?

אז בואו נצלול רגע יותר לעומק אל תוך מצעדי העשור של גלגל"צ. קודם כל חשוב לקחת כל מצעד כזה או אחר בערבון מוגבל הרי כל דושבאג יכול לפרסם מצעדים כאלה, הנה, אפילו אני עשיתי את זה כשדירגתי את שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80 (בקרוב יעלו 90 השירים הגדולים של הניינטיז אז סטיי טיונד).

כל מצעד כזה גם בהכרח ישתנה על פי המקום בו הוא מתקיים, הקהל, הזמן, האווירה התרבותית ועוד מיליון פרמטרים כך שברור שמצעדים כאלה בישראל, בולגריה או אנגליה יניבו תוצאות שונות.

בישראל למשל, I Want it That Way של בקסטריט בויז נבחר במקום ה- 5 (!) בין 100 שירי העשור של שנות התשעים. הישג חסר תקדים ללהקת בנים שמעולם לא חוותה עדנה ממבקרי מוזיקה וזה עוד בלשון המעטה. אבל ביחס להיסטריה המקומית שיש סביבה בארץ זה די מובן. בשנת 2014 הלהקה שילשה(!!!) את כמות ההופעות שלה בארץ בעקבות הביקוש ולאחר מכן הגיעה שוב וסגרה סך הכל 5 הופעות סולד אאוט. מטורף.

במצעד שנות ה- 80 הגיע למקום השני "הללויה" הנפלא של לאונרד כהן, רק שאני בספק אם מישהו מהמצביעים מכיר בכלל את הגרסה של כהן לעומת זאת של ג'ף באקלי שנטחנת (בצדק יש לומר) כבר 20 שנה בגלגל"צ עד שהפכה לחלק מהפסקול המקומי.

גם להקות שהגיעו לארץ ההולכת ומוחרמת שלנו זכו לנשום אוויר פסגות בכל המצעדים (א-הא, גאנז אנד רוזס, בון ג'ובי, קווין, אלטון ג'ון, בקסטריט בויז ועוד). סך הכל תוצאות הדירוגים לא מאוד מפתיעות ואפילו די משקפות את הטעם המקומי: מסורתי, שמרני ופופולארי.

חשוב שוב לסייג ולזכור גם שסביר מאוד להניח שמצביעי המצעד משתייכים פחות או יותר לאותו חתך אוכלוסייה שגם נוטה להאזין לתחנה והטעם המוזיקלי של רוב המצביעים, איך נאמר זאת, דומה. אם רוצים נתונים מדויקים יותר על הרגלי הצריכה וההאזנה של המוזיקה בישראל יהיה נבון יותר להעיף מבט ברשימת ההזרמות של ספוטיפיי או יו טיוב. 

אה כן, וצריך לזכור שהתחנה הגבילה אותנו מראש לבחור מתוך רשימה מצומצמת למדי של 500 שירים שאף אחד לא יודע איך וכיצד הם נבחרו ושמסודרים על פי A-B-C. כך שלא ברור כמה כוח היה לאנשים לגלול עד לאותיות T,U או V (אולי זו הסיבה שקיבלנו 2 שירים של אלפאוויל אחד אחרי השני בעשירייה של שנות השמונים). 

באנר מועדון תרבות

עוד צריך לקחת בחשבון כי המצעדים של גלגל"צ מתקיימים שנים אחרי ולכן התוצאות שלהם שונות מאלה שהיו בזמן אמת. רק לצורך המחשה, שיר העשור "העדכני" של שנות ה- 80, Take on Me של א-הא, כלל לא נכנס ל- 100 השירים הגדולים של אותו עשור בזמן אמת. מטורף!

ולבסוף, כולנו אוהבים להתפרק על רגש הנוסטלגיה ולהיזכר בתקופה שהיינו יפים וצעירים ובשירים שנהגנו לרקוד לצליליהם במסיבות כיתה וגם זה נכנס לשיקולים האישיים שלנו כשאנחנו מדרגים.

האם עוד צריכים מבקרי מוזיקה?

אז OK, הבנו, הדירוגים הללו פופולאריים ולא בהכרח מייצגים ובלה בלה בלה… אבל מה זה אומר על מבקרי מוזיקה? כתבי מוזיקה? חוקרי מוזיקה ועכברי מעבדה שמשוכנעים שהביטלס זו התגלמות האלוהות ושלא יתכן ששני שירים של אבבא נכנסו לעשרת הגדולים במצעד שנות ה- 70.

רק בשביל לסבר את האוזן, במצעד 200 השירים הגדולים של עורכי וכתבי פיצ'פורק (אתר המוזיקה מהנפלאים והפלצניים ביותר שקיימים ושקובע טרנדים בכל עולמות האלטרנטיב והאינדי) Let it Be דורג רק במקום ה- 61 בעוד שבמצעד גלגל"צ הוא כבש את המקום הראשון. את הפסגה בפיצ'פורק כבש Life on Mars של דייויד בואי. כמובן שלא רק רק המקום הראשון היה שונה מהותית, אלא כל העשירייה הראשונה של אתר המוזיקה המפורסם הייץה שונה בתכלית מזו של גלגל"צ.

ההבדל בין הבחירות של הקהל הרחב, קרי גלגל"צ, לבין בחירות המבקרים הולכים ונעשים קיצוניים אף יותר אם מסתכלים על מצעדי העשור של שנות השמונים והתשעים של פיצ'פורק מול גלגל"צ.

בדירוג שנות השמונים של פיצ'פורק מככבים ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, גרנדמאסטר פלאש, Talking Heads, הסמית'ס- כולם אמני ענק אולטרה מוערכים שהקהל הישראלי זנח ולא הכניס אפילו ל- 100 הגדולים!

שיא הביזאר הוא בשנות ה- 90. בעוד שמאזיני גלגל"צ בחרו בבלדה הלעוסקה והדביקה, I Dont Wanna Miss a Thing, בפיצ'פורק הלכו על הקיצון ובחרו בלא פחות מאשר Gold Soundz של פאקינג פייבמנט כשיר העשור. סביר להניח שעשרה מתוך עשרה ישראלים בכלל לא שמעו על פייבמנט בחייהם.

גם עורכי המגזין הנחשב NME חשבו שונה מאוד מהקהל הרחב ובחרו כשיר העשור של הסבנטיז את God Save the Queen של הסקס פיסטולס, כשיר העשור של האייטיז את Blue Monday של ניו אורדר וכשיר העשור של הניינטיז את Common People המושלם של פאלפ ש… ניחשתם נכון, לא זכה להכנס למצעד גלגל"צ.

אז רגע אחד, אם הסמית'ס (איך הפאקינג סמית'ס לא נכנסו למצעד העשור של גלגל"צ?!) פייבמנט, פאלפ, ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, Human League ועוד רבים וטובים אחרים, כל כך טובים ו"חשובים"? למה הקהל הרחב, לפחות זה הישראלי, לא מצביע עבורם? ומעבר לזה? האם יש טעם בכלל במבקרי מוזיקה? האם הם משקפים לקהל הרחב משהו שהוא פשוט לא מעוניין לראות? והשאלה המעניינת ביותר: מה נזכור בעוד 50 או מאה שנה? את מה שפופולארי או מה שמוגדר כאיכותי?

האם נזכור לעד את (Blue (Da Ba Dee שאיכשהו מצא את עצמו במצעד שנות התשעים של מצביעי גלגל"צ ולא את Neutral Milk Hotel שאחראיים לאחד מאלבומי האינדי החשובים של הניינטיז ובכלל?!

כמובן שהשאלה עצמה מעט בעייתית ומתחכמת, אבל כנראה שהתשובה תהיה גם וגם. אנחנו תמיד נשמור מקום חם בלב ללהיטים שגדלנו עליהם, בין אם הם מטופשים או סתם כיפיים, אבל מצד שני נמשיך להאזין גם למוזיקה שיוצרת עבורינו ערך קצת יותר "מעמיק".

הרי אם היינו מסתמכים רק על מצעדי מכירות או דירוגים כאלה ואחרים אז להקות שאינן משחררות כלל סינגלים או "להיטים" כמו ארקייד פייר, Beach House, הסטרוקס (שאלבום הבכורה שלהם נבחר על ידי NME כאלבום העשור), הנשיונל, בון איבר ואפילו ארקטיק מאנקיז היו נעלמות לחלוטין מהמפה. אבל המציאות מראה אחרת משום שבפועל מדובר באמנים ענקיים ענקיים, הדליינרים בפסטיבלים הגדולים בעולם שנהנים מביקורות נלהבות ופופולאריות לא רעה בכלל (בלשון המעטה).

העובדה שטרילוגיית ברלין של דייויד בואי לא ממש סיפקה "להיט" לא מנעה ממנה להיות מהמשפיעות והאהובות בהיסטוריה של המוזיקה.

אנחנו נוטים לקחת קשה את העובדה שאנשים לא מתחברים לסגנון המוזיקלי שלנו. במידה רבה, המוזיקה שאנחנו מאזינים לה מגדירה מי אנחנו וזה הופך אותנו לרגישים, זו הסיבה גם שבגללה המצעדים הללו של גלגל"צ, כמו המון אחרים תמיד יוציאו מאיתנו כל כך הרבה אמוציות. 

בקיצור, זה לא משנה לאיזה מוזיקה אתם מאזינים, כל עוד אתם מאזינים למוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

maxresdefault (1)

באנר מועדון תרבות

40 עובדות מדהימות על מוזיקה שירעידו לכם את האוזניים

כל מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שאני בדרך כלל כותב פוסטים חופרים על מהות המוזיקה והקשרים החברתיים שלה וביקורות אלבומים ובלה בלה בלה. אבל יש לי גם פטיש ענק לעובדות ופרטי טריוויה מוזיקליים שמעניינים רק אנשים שהם באמת חולי מוזיקה. קבלו 40 עובדות מדהימות ומעניינות במיוחד שצברתי לאורך הדרך.  

1. Bohemian Rhapsody של קווין הוא ללא ספק אחד השירים האהובים בהיסטוריה. אולי בגלל זה הוא הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי ב-4 שנים שונות. איך הדבר המוזר הזה קרה אתם שואלים? ובכן, השיר כבש את ראש המצעד לראשונה ב-8 נובמבר 1974 ונשאר שם 9 שבועות, כלומר עד ינואר 1975. לאחר מותו של פרדי מרקורי, שוחרר השיר שוב כסינגל ׁ(יחד עם השיר These Are the Days of Our Lives) ב- 5 בדצמבר 1991 ושהה במקום הראשון 5 שבועות ארוכים עד ינואר 1992. 

2. לפני שהתפרסמו: אלביס פרסלי היה נהג משאית, סטינג מורה לאנגלית, מדונה מלצרית ב'דאנקן דונאטס' וג'וני קאש מפענח קודים מוצפנים בצבא.

3. ואם כבר עבודות הזויות, הסיבה שבגללה בקליפ לשיר Smells Like Teen Spirit של נירוונה מופיע שרת עם מגב ודלי (ובכלל אווירה בית ספרית עם שחקני כדורסל, מעודדות וכו') היא בגלל שקורט קוביין נאלץ לעבוד כשרת בבית הספר בו למד. תקופה שצילקה אותו קשות ועיצבה את אישיותו המרדנית. 

4. הקליפ הראשון שאי פעם שודר ב-MTV הוא Video Killed the Radio Star של 'הבאגלס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם ב- MTV אירופה הוא Money For Nothing של 'דייר סטרייטס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם בערוץ 24 הוא "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" של רמי פורטיס.

5. Blue Monday הקלאסי של ניו אורדר הוא סינגל ה- 12 אינצ' הנמכר בהיסטוריה. כמה חבל  שעל כל עותק שנמכר הלהקה הפסידה כסף מכיוון שעלות יצור עטיפת הדיסקט המיוחדת שלו הייתה גבוהה מעלות המכירה. אאוץ'.

6. ואם כבר ניו אורדר, אז כשחמישה מוזיקאים מלאס וגאס חיפשו שם ללהקה המתגבשת שלהם, הם החליטו להיעזר בלהקה פיקטיבית מתוך הקליפ לשיר Crystal של ניו אורדר. שם הלהקה: The Killers.

7. שמו של הנגן היחד שלא מתהדר בזקן בלהקת ZZ Top הוא פרנק בירד (Beard).

באנר מועדון תרבות

8. ארגון זכויות בעלי החיים הבינלאומי, PETA, ביקש מצמד ה- Pet Shop Boys (או כפי שכינתה אותם תקשורת המוזיקה בארץ בשנות השמונים: "נערי חנות חיות המחמד"), לשנות את שמם ל-Rescue Shelter Boys. מיותר לציין שהצמד סרב בנימוס בריטי אופייני לבקשה ההזויה.

9. לריק אלן, המתופף של דף לפרד, יש רק יד אחת. 

10. כשוויליאם ביילי הגיע לקליפורניה, היה לו ברור שהוא זקוק לשם במה יותר סקסי. אז הוא שיכל את האותיות בצמד המילים Oral Sex ויצר את השם Axel Rose. עובדת בונוס: לפני שהוא הפך לכוכב ענק, קיבל רוז 8 דולר לשעה כדי לעשן סיגריות, במסגרת ניסוי באוניברסיטת UCLA.

11. פול סיימון זכה באיזשהו פרס גראמי לפחות פעם אחת במהלך 5 עשורים רצופים. משנות ה-60 ועד ה-2000. כבוד.

12. ללהקת הדאת' מטאל Hatebeak יש סולן ממש מיוחד מאוד בשם וולדו. מה מיוחד בו? ובכן וולדו הוא… תוכי. קונגו אפריקאי אפור ליתר דיוק ואני נשבע לכם שלא המצאתי את זה.

13. מורטון הרקט, סולנה של A-Ha, מחזיק בשיא האירופאי עבור שירת התו היחיד הארוכה ביותר בשיר פופ. זה קורה בלהיט הענק של הלהקה, Summer Moved On, מ- 2001 בו שר הרקט תו אחד יחיד מבלי לעצור במשך 20.2 שניות.

14. אלביס פרסלי הוא במקור בלונדיני. הוא החל לצבוע את שיערו בשחור רק בגיל 15. ולחשוב שהיום כולם רוצים להיות בלונדיניים.

15. את העובדה ש- Thriller של מייקל ג'קסון הוא האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים כולם יודעים. אבל האם אתם יודעים מהו האלבום הנשי (של זמרת) הכי נמכר בכל הזמנים? ובכן התשובה הזאת הולכת להפתיע אתכם: Come on Over של שאניה טווין משנת 1997.

16. זוכרים את להקת ה- One Hit Wonder מהניינטיז: Chumbawumba? נו אלה ששרים את Tubthumping. עדיין לא? נו טוב זה לא שהפסדתם יותר מדי. בכל אופן אז רק שתדעו שהם מחזיקים בשיא גינס לאלבום בעל השם הארוך ביותר בהיסטוריה (קחו אוויר):
The Boy Bands Have Won, and All the Copyists and the Tribute Bands and the TV Talent Show Producers Have Won, If We Allow Our Culture to Be Shaped by Mimicry, Whether From Lack of Ideas or From Exaggerated Respect. You Should Never Try to Freeze Culture. What You Can Do Is Recycle That Culture. Take Your Older Brother's Hand-Me-Down Jacket and Re-Style It, Re-Fashion It to the Point Where It Becomes Your Own. But Don't Just Regurgitate Creative History, or Hold Art and Music and Literature as Fixed, Untouchable and Kept Under Glass. The People Who Try to 'Guard' Any Particular Form of Music Are, Like the Copyists and Manufactured Bands, Doing It the Worst Disservice, Because the Only Thing That You Can Do to Music That Will Damage It Is Not Change It, Not Make It Your Own. Because Then It Dies, Then It's Over, Then It's Done, and the Boy Bands Have Won. לא נגעתי.

17. מטאליקה היא הלהקה הראשונה והיחידה שהופיעה בכל 7 היבשות בעולם אחרי שהופיעה באנטרטיקה ב- 2013.

18. לפני שקראו להם הביטלס, ארבעת המופלאים מליברפול קראו לעצמם Johnny and the Moondogs או בעברית צחה, "ג'וני וכלבי הירח".

19. שלוש חברות מוזיקה בלבד אחראיות ללמעלה מ-80% מהמוזיקה לה אתם מאזינים: Sony BMG, Warner Music Group ו- Universal Music Group.

20. השיר לו בוצעו הכי הרבה גרסאות כיסוי בהיסטוריה הוא  Yesterday של הביטלס. למעלה מ- 3000 כאלה כבר קיימים.

באנר מועדון תרבות

21. הקול מאחורי ה- I'm Loving it, הג'ינגל המפורסם של מקדונלדס, הוא לא אחר מאשר קולו של ג'סטין טימברלייק. הזמר האמריקאי קיבל סכום צנוע של 6 מיליון דולר עבור העניין.

22. מחקר אוסטרלי גילה שכוכבי רוק חיים בממוצע 25 שנה פחות מאנשים רגילים. מועדון ה- 27 מישהו?

23. שלושת חברי נירוונה סולקו ממסיבת ההשקה של אלבומם Nevermind אחרי שפתחו במלחמת אוכל ספונטנית.

24. שמו האמיתי של אלטון ג'ון הוא רג'ינלד קנת' דווייט, של מרלין מנסון הוא בריאן יו וורנר, של  ליידי גאגא הוא סטפני ג'ואן אנג'לינה גרמנוטה ושל לורד הניו-זילנדית הוא (קחו אוויר מספר 2) אלה מריז'ה יאני יליח אוקונור.

25. דקסטר הולנד, סולנה של 'אופספרינג (Offspring), הוא דוקטור לביולוגיה מולקולרית בעוד שבריאן מיי, גיטריסט להקת Queen האגדית, מתהדר בתואר דוקטור באסטרופיזיקה.

26. ליאו פנדר, ממציא גיטרות הפנדר המפורסמות עליהם ניגנו במהלך ההיסטוריה אמנים כמו דייויד גילמור, ג'ימי הנדריקס, ג'ון פרושיאנטה, אריק קלפטון ואחרים, מעולם לא ידע לנגן בגיטרה.

27. Baby One More Time הוצע תחילה ללהקת הבנות TLC, השיר Toxic הוצע לקיילי מינו ו- I'm a Slave 4U הוצע לג'נט ג'קסון. מה שמעלה את השאלה: בריטני ספירס, אמנית בעלת חוש ריח ללהיטים או פח אשפה מוזיקלי?

28. השיר All Around the World של אואזיס מחזיק בתואר: השיר הארוך ביותר (09:38) שהגיע אי פעם למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי.

29. האלבום Born in the USA של ברוס ספרינגסטין משנת 1984, היה הראשון שהופץ בצורה מסחרית בארה"ב על גבי CD.

30. Sledgehammer של פיטר גבריאל, הוא הקליפ המשודר ביותר בהיסטוריה של MTV.

באנר מועדון תרבות

31. אדי ואן הלן מנגן גיטרה ב- Beat it של מייקל ג'קסון, ג'וני דפ (כן כן, השחקן) מנגן את גיטרת הסלייד ב- Fade in-Out של אואזיס, דייב גרוהל פינק בגיטרה את דייויד בואי בקאבר לניל יאנג I’ve Been Waiting For You ו- While My Guitar Gently Weeps לא היה יפה כל כך לולא היה זה אריק קלפטון שסיפק את צלילי הגיטרה המפורסמת.

32. ג'וש הום שר קולות רקע בשיר Knee Socks של ארקטיק מאנקיז (Arctic Monkeys), מייקל ג'קסון תרם את קולו ל- Girls, Girls, Girls של ג'יי זי ואם תקשיבו היטב, תוכלו לשמוע את קולו של דייויד בואי מעטר את Reflektor של ארקייד פייר (Arcade Fire).

33. מעבר להיותה סדרה מוערכת שנצפית על ידי מיליונים ברחבי העולם, מסתבר שלמשחקי הכס יש לא מעט מעריצים מוזיקאים. בין הלהקות והמוזיקאים שהתארחו בסדרה כניצבים ובתפקידי אורח תוכלו למצוא את: אד שירן, וויל צ'מפיון מ'קולדפליי', גארי לייטבאדי מ'סנואו פטרול', חברי להקת 'סיגור רוס',  חברי להקת המטאל 'מאסטודן', להקת Of Monsters and Men ועוד…

34. הג'זיסט המפורסם בהיסטוריה, לואי ארמסטרונג, ענד כל חייו שרשרת עם מגן דוד ודיבר יידיש שוטף למרות שלא היה יהודי. הסיבה? ארמסטרונג שגדל בעוני מחפיר (אביו נטש אותו בילדותו ואימו הייתה זונה) מצא בית חם אצל משפחת קרנופסקי היהודית שאימצה אותו לחיקה כאילו היה משלהם ואף העסיקה אותו בעסק המשפחתי. לאות כבוד לחברי המשפחה החליט ארמסטרונג לענוד למשך כל חייו מגן דוד.

35. השיר Like a Virgin של מדונה נכתב למעשה על ידי גבר המנסה להתגבר על פרידה. אין שום קשר ממשי לאיבוד בתולים. שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם תוכלו למצוא כאן.

36. להיט הניינטיז הענק של שינייד אוקונור, Nothing Compares 2 U, נכתב בכלל על ידי… פרינס והוקלט על ידי פרויקט הצד שלו, The Family. עוד כמה שירים שלא תאמינו שהם קאברים תוכלו למצוא בפוסט קאברים שלא ידעתם שהם קאברים ממש כאן.

37. והנה סיפור שכל ישראלי אוהב להתגאות בו. המדינה הראשונה בה זכו 'רדיוהד' (Radiohead) להצלחה היא לא פחות מאשר ישראל. לפני שהפכה להיות מפלצת אצטדיונים ואחת הלהקות המוערכות בדורה, Creep תפס בארץ ברמות מטורפות (ותודה לפרסומת של ליאור מילר ויעל אבקסיס) והפך את הלהקה לסנסציה מקומית. כך שבאזור 1993, ניתן היה לתפוס את חברי הלהקה בין היתר חותמים על דיסקים בדיסק סנטר ומופיעים ברוקסן ובקיסריה. לא פחות ממדהים. 

38. פעם תהיתם מי זאת "אנני" שמייקל ג'קסון שואל אותה אם היא בסדר בלהיט הענק שלו מ- 1987, Smooth Criminal? אז למי שלא יודע בובת אנני (Annie Doll) זו שמה הבובה עליה מתאמנים בהגשת עזרה ראשונה, והדבר הראשון שעושים בעת הגשת עזרה ראשונה הוא לשאול את המטופל "האם אתה בסדר". מכאן כל מי שעבר סדנת עזרה ראשונה יודע שהדבר הראשון שעושים הוא לשאול: ?Annie Are You OK. בום.

39. להקת הרוק הכבד, Rockbitch, שהורכבה בעיקרה מנשים ופעלה בין השנים 1984-2002, נהגה להופיע בעירום מלא, לבצע אקטים מיניים מפורשים על הבמה ובשיא הערב לזרוק קונדומים לקהל ולבחור מתוכו צופים שיצטרפו להרכב מאחורי הקלעים לאורגיה ענקית. ללא ספק מעניק משמעות נוספת לסקס, סמים ורוקנ'רול.

40. לפני שרוברט צימרמן הלך על שם הבמה, בוב דילן, הוא כינה את עצמו אלסטון גאן.

רוצה פוסטים חדשים לפני כולם?>> פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד ולהגיב?>> כנס לפייסבוק!

40 עובדות.png

באנר מועדון תרבות

למה דייב גרוהל הוא המוזיקאי הכי אוברייטד בעולם

פו פייטרס חוגגים השבוע 20 לאלבום הבכורה שלהם. עיתוי מעולה להסביר מדוע דייב גרוהל הוא האמן הכי אוברייטד בעשרים השנים האחרונות ומה הקשר בינו לבין בריטני ספירס. 

אני יודע שאני מסתכן בכך שאנשים יפסיקו לקרוא את הבלוג הזה. אני יודע שבסיס המעריצים של פו פייטרס בארץ גדול ואני אפילו מכיר אישית לא מעט מעריצים שטסו לראות את הלהקה ואת סולנה המעיק בחו"ל. אבל האמת חברים, חייבת להיאמר, דייב גרוהל הוא האמן הכי גרוע בעת האחרונה. אתם יודעים מה? גרוע זה סובייקטיבי וחובבני מצידי לכתוב. הוא האמן הכי סתמי על פני כדור הארץ וזה אם תשאלו אותי, הרבה יותר גרוע מפשוט להיות גרוע.

למען הסר ספק, דייבי הוא מתופף מדהים, מוזיקאי בחסד ולפי הסיפורים, גם בן אדם לא רע בכלל. רק חבל שכל זה מתנקז למוזיקה כל כך סתמית, פשטנית ומשעממת. באלבומים שלו יחד עם פו פייטרס לא תמצאו שמץ מרוח הנעורים המרדנית של נירוונה, או נניח מהמיניות של הסטרוקס והתחכום של ארקייד פייר. מוזיקת רוק פשוטה ובנאלית להחריד. ולקח לו שנה אחת בלבד מפירוקה של נירוונה בשביל להוכיח לנו כמה הוא אמן בינוני וסביר.

שם השיר שתפור בול על הפרסונה של גרוהל

על דבר נוסף אין עוררין, דייב גרוהל הוא אשף מדיה. הקליפים המצחיקים של הפו פייטרס (ומצחיק זה  מונח יחסי כמובן), התאימו כמו כפפה ליד בימי MTV העליזים ונוגנו בערוץ המוזיקה ללא הפסקה. אבל גם בלי זה, גרוהל יודע איך להשתמש בתקשורת לטובתו ולשמור על סיקור תמידי שישאיר אותו בעניינים. מחווה פה, שת"פ שם, ציטוט על כמה שהרוקנ'רול זה דבר מופלא ומדהים ובכלל, נדיר למצוא שבוע בלי אייטם על גרוהל בעיתונות המוזיקה העולמית.

גרוהל נתפס כמי שממשיך להבעיר את האש הדועכת של הרוק. כמי שנושא את דגלו של הרוקנ'רול ה"ישן והטוב". הבעיה היא ששירי הרוק המצועצעים שלו כל כך רחוקים מאלו של תוך הזהב הקלאסי והחתרני שזה מביך. ניסיון יומרני במיוחד להיתלות על כתפי ענקים (קשה לומר יומרנות על המוזיקה של הפו פייטרס אבל בסדר), הגיע עם Sonic Highway, אלבומה השמיני של פו פייטרס, בו כל שיר הוקלט בעיר אחרת בארה"ב ובאולפן שונה עם הסאונד ייחודי לו. עדיין לא הקאתם? אז תדעו שהפרויקט הזה גם מגיע עם סרט דוקומנטרי (ולא הראשון, "סאונד סיטי" למשל) שעשה דייב על תהליך הקלטת האלבום שמטרתו: האדרת שמו ומסורת הרוקנ'רול האמריקאית במן צדקנות כזאת מעצבנת שקשה לי לאכול אותה.

כיאה לאגו טריפ מהלך על שניים, גרוהל מיצב את עצמו כ"רוקיסט האחרון" שסוחב את שאריות עולם הגיטרות על כתפיו וזה עובד לו נהדר. בכל פעם שצריך מישהו שיתראיין על מצבו של הרוק תמצאו את דייב. בכל פעם שב- MTV צריכים לתת פרס לאמן רוק בכדי להוכיח לעולם שהם לא מדירים את הז'אנר הגווע, תמצאו את דייב. מחפשים מתופף לאיזה סופרגרופ? תהיו בטוחים שדייב שלנו יהיה שם (ביו היתר ניגן "זונת התופים" עם פול מקרטני, קווין, לד זפלין, קווינס אוף דה סטון אייג' ועוד). למעשה אפשר להגיד שדייב גרוהל הוא "רוקיסט" המחמד של עולם המוזיקה.

הדבר הכי טוב שהפו פייטרס ודייב גרוהל וגם הוא קאבר…

בסופו של דבר דייב גרוהל הוא קונצנזוס, ואני לא בטוח שזו מחמאה כשאתה עוסק באמנות (אם כי ניתן להתווכח על כך). השירים שלו, כל כך חסרי אמירה, עמוד שדרה או עניין, שהם לא מזיקים לאף אחד ולכן קלים לעיכול. הם לא מאתגרים גישות קיימות, לא פוליטיים, לא מאיימים על הסדר הקיים ולכן ניתן לחיות איתם בשלווה. ממש כמו בריטני ספירס. רק שבניגוד לגרוהל לפחות היא עשתה איזה פרובוקציה או שניים.

רוצים להרביץ לי או לקרוא עוד פוסטים? תנו קליק לפייסבוק>>

dave-grohl-reportedly-going-solo-after-falling-out-with-foo-fighters-drummer-01.jpg