שעות נוספות: The Weekend- After Hours ביקורת אלבום

דה ויקנד עושה אחלה מחווה לאמנים שעליהם גדל אבל לא מצליח להתעלות עליהם. בסך הכל After Hours הוא אלבום סבבה, אבל לא ממש יותר מדי. 

ציון המועדון: ★★★☆☆

כמו כל התעשיות האחרות, גם תעשיית המוזיקה קיבלה מכה קשה מהקורונה. סיבובי הופעות בוטלו, אלבומים נדחו, הפסטיבלים הגדולים בחוסר וודאות והכל מרגיש תקוע. 

אבל דווקא בתקופה הפסיכוטית הזאת, After Hours, אלבומו הרביעי של דה ויקנד ומהמצופים ביותר של השנה, שוחרר כרגיל.

ההחלטה האמיצה התבררה כנכונה כשהאלבום שבר את שיא ההזמנות מראש (Pre Order) בשירותי אפל מיוזיק ועוד כמה שיאים שלא אפרט כאן, אבל האם מוזיקלית הוא מצליח לנחם גם בימי הקורונה או שעדיף לשלוח אותו לבידוד?

כאמור, After Hours הוא אלבומו הרביעי המלא של אייבל מקונן טספיי, דה ויקינד בשבילכם, היוצר הקנדי ממוצא אתיופי שהפך בשנים האחרונות לאחד הכוכבים הגדולים של עולם המוזיקה.

אחרי סדרת אלבומים שכבשו בזה אחר זה את המקום הראשון באמריקה ודואטים היסטריים עם לנה דל ריי, דאפט פאנק ואחרים, דה ויקינד מיצב את עצמו לא רק כאחד האמנים הכי לוהטים בסביבה אלא ככזה שמגיע עם תו תקן של איכות. הארומה הזאת ממשיכה ללוות אותו גם באלבום החדש שהספיק כבר הפך ללהיט גדול וליקיר המבקרים.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

כמו חלק גדול מהקריירה שלו, גם באלבום החדש ממשיך דה ויקנד לשלב מגוון רחב של סגנונות  מוזיקליים שנעים על התפר שבין סול, אר אנד בי ופופ. רק שהפעם, הכיוון הדומיננטי ביותר הוא ללא ספק שנות השמונים. 

כמי שהצהיר על עצמו שהושפע רבות ממייקל ג'קסון, פרינס ואחרים, After Hours נשמע בהרבה מקרים כמו מחווה לשניים האלה ובכלל לסאונד של אותו עשור. כלי הנשיפה ב- In Your Eyes, ליין הסינתיסייזר ב- Blinded By the Light שנשמע כמו קטע גנוז של א-הא, ראבק אפילו צלילים של מכונות ארקייד תמצאו כאן (Snowchild).

כמי שמאוד אוהב את שנות השמונים הזה אני מוצא את ההפקה מאוד חמה, כיפית ומהוקצעת. שירים כמו Hardest to Love, Scared to Live Again ו- Blinded By the Light שכבר הספיק להפוך לאחד הלהיטים החמים של השנה, מתיכים באופן מדויק את רוח התקופה יחד עם הסאונד המודרני של 2020.

עד כאן הכל טוב ויפה ובאמת ש- After Hour הוא אחלה אלבום וכיף להאזין לו אבל פה בערך זה נגמר. לא מדובר ביצירה יוצאת דופן (בלשון המעטה), בטח שלא איזה מאסטרפיס שלא שמענו בעבר. אלבום טוב וזהו פחות או יותר. 

אין פה קטעים שתמצאו את עצמכם חזרים אליהם בעוד שנה מהיום, אין פה טקסטים שיחרטו לכם בנשמה. יש פה עבודה מהוקצעת על פי הספר אבל כזאת שפשוט לא מצליחה לרגש. 

למעשה יותר משיש לי חשק לשמוע שוב את After Hours, יש לי יותר חשק לשמוע דאפט פאנק, קניה ווסט או כל אמן אחר שאני אוהב משנות השמונים. דה ויקנד עשה אחלה עבודה בלהרים למקורות ההשראה שלו שהוא מצליח להזכיר לי שהם פשוט יותר טובים ממנו. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ב- Random Access Memories האדיר שלהם מ- 2013, עשו דאפט פאנק את הכבוד לכל מושאי ההשראה שלהם מהסבנטיז והאייטיז אבל גם הוסיפו לכך את הטוויסט שלהם, את מגע הקסם הכל כך מוכר שלהם שהפך את הכל לרלוונטי ואקטואלי. דה ויקנד לעומת זאת נשמע יותר כמו מחווה, איכותית ומדויקת, אבל לא כזאת שמשאירה חותם.

אני מניח שבימים טרופים אלה גם אלבום טוב זה לא דבר מובן מאליו ובכל זאת אחרי כל ההייפ לגמרי ציפיתי ליותר.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

weeknd

באנר מועדון תרבות

עד פופ: מיוז- Simulation Theory ביקורת אלבום

Simulation Theory הוא האלבום הכי "פופי" ברפרטואר של מיוז, אבל למרות (או בגלל) זה, הוא לא מצליח לסחוף. התוצאה היא אלבום בינוני להחריד ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

באנר מועדון תרבות

מיוז תמיד הייתה להקה שלקחה את המוזיקה שלה ברצינות. יש שיאמרו אפילו ברצינות מדי. עם אלמנטים של רוק המתקדם, סאונד אפי, סינפונייטות שלמות וטקסטים שנעים על הציר שבין התנגדות פוליטית, התקוממות, וטכנולוגיה מתקדמת, האזנה לכל אלבום של מיוז הייתה חתיכת חוויה. לטוב ולרע. 

אבל לקראת האלבום החדש החליטו מת'יו בלאמי, כריס וולסטנהולם ודומיניק האוורד לשנות לרגע את החשיבה וללכת למקומות פחות "כבדים" ו"רציניים". לראשונה החליטו השלושה שלא לעבוד על קונספט לאלבום מלא אלא להקליט כל שיר בנפרד ללא רעיון מרכזי שיאחד את כולם. בנוסף החליטו חברי ההרכב גם להצטייד במגוון מפיקי פופ שיעבדו בנפרד על שירים שונים בכדי "להקליל" את הסאונד של הלהקה ולהרחיב את המנעד המוזיקלי שלה למחוזות חדשים.

בין המפיקים שלקחו על עצמם את המשימה הלא פשוטה הזאת אפשר למצוא את Shellback (ג'והן שוסטר) שעבד בין היתר עם אריאנה גרנדה, בריטני ספירס וטיילור סוויפט. מפיק ההיפ הופ, 'טימברלנד', שעבד עם ג'סטין טימברלייק, מיסי אליוט וביונסה ומייק אליזנדו שעבד בין היתר עם אמינם, מארון 5 וסנופ דוג.

מיוז כבר פלירטטו בעבר עם הפופ בשלל שירים כמו לדוגמה Supermassive Black Hole, Madness והקטע האהוב עלי ביותר ברפרטואר של הלהקה, Undisclosed Desire (כן נו, תסקלו אותי אחר כך), אבל באלבום החדש הם הולכים עם העניין עד הסוף. הגיטרות התמתנו לטובת הסינתיסייזרים בעוד שהדיסטורשן מונן למינימום על חשבון מכונות התופים. התוצאה היא האלבום הפופי ביותר ברפרטואר של מיוז.

אך עם כל שינוי הסאונד עם זה שאני תמיד בעד לנסות ולחדש, במקרה הנוכחי, זה לא ממש עובד.

באנר מועדון תרבות

כשהמוזות בועטות: 15 שנה ל- Absolution של מיוז

אחרי 3 האזנות רצופות התקשיתי לזכור שיר אחד שרצח לי את הנשמה. משהו שאוכל לאחוז בו בשביל לחזור ולהקשיב לאלבום הזה עוד ועוד. אין כאן המנוני ענק כמו Hysteria, Knights of Cydonia, Citizen Erased, New Born ואחרים שהפכו את מיוז לאחת הלהקות האהובות על הפלנטה. עם כל הכבוד לסאונד החדש, צריך גם שירים טובים שיסחפו וב- Simulation Theory אין מספיק כאלה. 

אפשר לומר שהאלבום הזה הוא סוג של מסע מתעתע בזמן שמנסה למזג את ההפקות הגרנדיוזיות והסופר מודרניות של מיוז עם צלילי הרטרו של האייטיז. זה עובד לפרקים, אבל גם כשזה קורה, לאורך אלבום שלם הנוסחה ממצה את עצמה די מהר.

כאמור אני מכבד להקות שרוצות לחדש, לרענן ולשנות אבל במקרה הזה גם מהות הקשר בין מיוז לבין הסאונד של האייטיז הוא די תמוה. כשדאפט פאנק הוציאו את Random Access Memories שכולו היה שיר הלל למוזיקה של הסבנטיז ותחילת האייטיז, היה שם קו מחבר מאוד ברור בין המוזיקה של הצמד הצרפתי לבין הגיבורים עליהם גדלו (Giorgio by Moroder הוא מתחרה רציני על תואר שיר העשור מבחינתי). אפשר היה להתרגש מכל תו ותו ולהרגיש בעצמות את האהבה של ההרכב למוזיקה שעיצבה את דרכו המוזיקלית. 

במקרה הנוכחי, מיוז דואגים להחדיר לנו את הרטרו בכוח לגרון עד לרמה שזה לא אמין. אפילו הקליפים מפוצצים רפרנסים לסרטים, טכנולוגיה ותופעות תרבותיות מהאייטיז כאילו היו סרט של סטיבן שפילברג. "טרון", "מסע הכזבים של ביל וטד", משחקי ארקייד, אנשי זאב ועוד סמלים שידאגו שלא תשכחו לרגע שמיוז עושים "כבוד" לשנות השמונים. לעזאזל אפילו את עטיפת האלבום עיצב האמן קייל למברט שאחראי בין היתר לכרזות הרשמיות של 'פארק היורה' ו- Strange Things. 

אני לא רוצה לומר שהחיבור של מיוז עם האייטיז הוא אופורטוניסטי, אבל הוא בהחלט לא מספיק קוהרנטי ולצערי גם לא ממש מחזיק אלבום שלם. 

הפתיחה דווקא אופטימית עם Algorithm הטוב ו- The Dark Side המעניין אבל משם העסק הופך לעיסה לא אחידה של שירים ביטים אלקטרוניים, גיטרות וערוצים על גבי ערוצים של צלילים  שלא מתחברים לעצמם. 

בולטים בנוראיותם Propaganda שנשמע כמו ניסיון הזוי לעשות פרינס ו- Break it to me המזעזע שמרגיש כמו שאריות אייטיז על סטרואידים. 

דווקא כשמיוז משילים מעצמם מעט מהמניירות המוזיקליות ונשמעים "אנושיים" יותר, הם מספקים את השיר הטוב באלבום, Somthing Human הנפלא. זה למרות קולות ה"אה אה אה" מזכירים בטירוף את Genie in a Bottle של כריסטינה אגילרה).

אי אפשר להגיד על Simulation Theory שהוא אלבום רע, אבל הוא גם לא כזה טוב, ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז. 

אחרי קריירה בת כמעט שני עשורים שנים ועם 8 אלבומים מאחוריהם, מיוז נחשבים כבר דינוזאורים במושגים של ימינו. מי שאוהב ימשיך לאהוב ומי שעדיין לא מבין על מה המהומה כנראה שכבר לא יבין לעולם, בטח לא בזכות האלבום החדש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

MUSE.jpg

באנר מועדון תרבות

10 שירי סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים

בדיוק היום לפני לכבוד תחילתה של 2017, פינקתי ברשימה של 7 שירי פתיחה אדירים לאלבומים קלאסיים. עכשיו, שנייה לפני שהשנה מסתיימת ונכנסת לה שנה אזרחית חדשה קבלו 10 שירים אדירים שמסיימים אלבומים נפלאים עוד יותר! שתהיה לנו שנה נפלאה לפחות כמו השירים האלה.

לפני שנתחיל, הנה עוד קטעים ראויים לציון:
The Doors- The End
Led Zeppelin- When the Levee Breaks
Nine Inch Nails- Hurt
Animal Collective- Brother Sport
Radiohead- Street Spirit
The Who- Won't Get Fooled Again

Rolling Stones- You Can't Always Get What You Want

האלבום הקלאסי הזה מ- 1969 נפתח בצורה עוינת משהו עם Gimme Shelter אך מסתיים הכי רחוק משם, עם הרוך והרגש של You Can't Always Get What You Want. קטע הסיום הזה הוא השיר הארוך ביותר ברפרטואר של האבנים ועם המקהלה הנפלאה והשירה המהפנטת של מיק ג'אגר, הוא שווה כל שנייה. שיר סיום מתוק מריר שנשאר איתך הרבה אחרי שסיימת להאזין לו.

REM- Falls to Climb

הבחירה בשיר הלא ממש מוכר הזה היא מוזרה אני יודע. תאמינו לי היה פה קרב איתנים עם Find The River אבל בסופו של דבר אני כנראה תמיד מעדיף את האנדרדוגים ו- Falls to Climb הוא לגמרי כזה.

השיר המופלא הזה סוגר את UP, האלבום הראשון של REM שהוקלט ללא המתופף ביל בארי שבהעדרו נאלצו שלושת חברי הלהקה הנותרים לפנות לכיוון ניסיוני יותר שכלל שלל צלילים אלקטרונים ומכונות תופים. התוצאה היא אלבום נהדר ולא מספיק מוערך בקרב המעריצים והמבקרים כאחד. בעיני UP הוא אלבום אמיץ, מרגש ונפלא שנסגר בצורה האופטימלית ביותר: בלדה עדינה וקורעת לב עליה מנצח קולו הסדוק והעל זמני של סטייפ. כל פעם שאני שומע אותו, השיר הזה שובר אותי מחדש.   

Prince- Purple Rain

אני מודה ומתוודה, אף פעם לא עפתי על פרינס. כאילו, אין לי ספק לגבי הגאונות המוזיקלית שלו זה פשוט שבאופן אישי מעולם לא התחברתי אליו. ולמרות זאת, Purple Rain הוא חתיכת יצירה מדהימה. אחד מאותם שירים שפשוט אי אפשר להתעלם מהם. לא יאמן שהוא יושב לו בסבלנות לאורך כל האלבום (הנהדר אגב) ופשוט מחכה לתת בראש בענק. כל ההוויה של פרינס, הכישרון, העצמה והרגש מתנקזים לרגע אחד סגול במיוחד שתמיד ידאג להשאיר אתכם פעורי פה לא משנה כמה פעמים תאזינו לו.

Beatles- A Day in A Life

יש מצב שמתוך כל הרפרטואר המטורף של הביטלס, A Day in A Life שנועל את סרג'נט פפר הוא ההישג האמנותי הכי גדול של הלהקה. מתחיל כמו שיר אקוסטי רך על גיטרה ופסנתר עם טקסט מלנכולי, ממשיך עם תזמורת שלמה שלנגניה נאמר לנגן מה שהם רוצים עד שיגיע לתו אחד ספציפי וממשיך בצורה פסיכדלית ומרתקת כמו שרק הביטלס יודעים. אההה והוא גם זה שעורר את תיאורית הקונספירציה המגוחכת על מותו של פול מקרטני בתאונת דרכים.

סרג'נט פפר היה ההוכחה הניצחת לעולם שמוזיקה פופ יכולה להיות אמנותית ו- A Day in A Life ממחיש זאת יותר מכל גם חמישים שנה אחרי.

Muse- Knights of Cydonia

אם כבר לסיים אלבום, אז ככה! יש מצב ש- Black Holes and Revelations היה האלבום החלש ביותר של מיוז שיצא עד אז אבל ברגע שמגיעים ל- Knights of Cydonia הכל מתגמד. הסאונד הגדול מהחיים, המגלומניה (בקטע טוב) הריפים העצבניים והצרחות של בלאמי, כל הסיבות לאהוב את מיוז מתנקזות אל תוך שיר אחד אפי שיותיר אתכם לעד עם טעם של עוד. קלאסיקה!

באנר מועדון תרבות

Arctic Monkeys- I Wanna Be Yours

למרות שיצא "רק" לפני 4 שנים, AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז, כבר נחשב לקלסיקת רוק מודרנית. אני באופן אישי לא בטוח שזה האלבום הכי טוב שלהם או ש- I Wanna Be Yours הוא השיר הכי יפה שסוגר איזשהו אלבום שלהם (הייתה התלבטות קשה עם A Certain Romance מ- Whatever People Say I Am, That's What I'm Not) אבל אין ספק שהוא המיוחד ביותר.

זהו השיר הראשון בו השתמשו אי פעם הקופים במכונת תופים, מה שמקנה לו סאונד מינימליסטי מכני, שמתאים בצורה מושלמת לטקסט המבוסס על שירו של משורר הרוק, ג'ון קופר קלארק. עם כל שנייה שעוברת השיר הזה חודר עמוק ועמוד יותר אל תוך הלב תוך שהוא שורט ומשאיר סימני מאבק וכאב. סיום הולם לאלבום נהדר.

Oasis- Champagne Supernova

אם ב- Definetly Maybe נואל גאלאגר הוכתר כקולם של מעמד הפועלים, ב- What's the Story הוא כבר לקח את התפקיד הזה ברצינות תהומית. השאיפה הזאת לקחת את המוזיקה של אואזיס צעד אחד קדימה, הביאה אותו לכתוב לאלבומה השני של הלהקה כמה מהימנוני הרוק הגדולים של זמננו כמו Wonderwall, Don't Look Back in Anger ו- Some Might Say.

אבל מעל כולם עומד Champagne Supernova, השיר המסיים את What's the Story שהוא לגמרי האפוס של אואזיס. עם פול וולר על הגיטרה, האחים גאלאגר וחבריהם עפים בפרץ יצירתיות מפעים של שבע וחצי דקות שלא נשמע כמו שום דבר שהם עשו לפני כן. אז נכון, לא מדובר בטקסט הכי מבריק אי פעם ("הולך לי באיטיות במסדרון, מהר יותר מכדור של תותח…") אבל מוזיקלית מדובר בסיום אדיר שמזכיר גם אחרי כל השנים הללו למה הלהקה הזאת תחיה לנצח.

Counting Crows- A Long December

זו אולי לא קלסיקה על זמנית כמו חלק מהשירים שמככבים כאן אבל אין שיר מתאים יותר לפתיחתה שנה חדשה. עם השנים Counting Crows הפכה להיות סוג של להקת קאלט מאוד אהובה בישראל ובכלל, ולמרות שהרוב זוכרים ממנה בעיקר את אלבום הבכורה האדיר, August and Everything After, Recovering the Satellites שיצא 3 שנים מאוחר יותר אולי קצת פחות מהודק, אבל לא פחות טוב.

האלבום הזה, שנכתב בעיצומה של התמוטטות עצבים ודיכאון קשה של הסולן אדם דוריץ, מלא בשירי כאב וכמיהה לאהבה. בתוך כל החושך הזה, A Long December הוא נקודה אור של תקווה בסוף מנהרה חשוכה מלאת יגון. אולי "השנה הבאה תהיה טובה יותר מהקודמת" מקונן דוריץ. ברגע האופטימי הכמעט יחיד באלבום הזה.
נ.ב אני בטוח שתסלחו לי על ה- 01:12 של Walkaways.

David Bowie- Rock N' roll Suicide 

לא היה לדייויד בואי שום סיכוי לכתוב שיר מושלם יותר לסיים איתו את Ziggy Stardust and the Spiders From Mars הקלאסי מ- 1972. Rock N' roll Suicide הוא תיאור נפילתו של זיגי סטארדסט המוגש על מצע מוזיקלי אקלקטי של סגנונות כמו שנסונים צרפתיים, מוזיקת פיפטיז וכמובן רוקנ'רול בועט בואי סטייל. שיר שמוכיח בפעם השני מילוין וחצי למה לא היה ולא יהיה כמו בואי. 

Pink Floyd- High Hopes

The Division Bell הוא ההוכחה הנצחית לכך שפינק פלויד הם הרבה יותר מרוג'ר ווטרס. עיבודי הפסנתר המהפנטים של ריצ'ארד רייט, הגיטרה האלמותית של גילמור והתיפוף המאופק של מייסון מצליחים להפוך את האלבום הזה לפנינה קסומה ומיוחדת ובאופן אישי לאחד האלבומים האהובים עלי ביותר.

11 שירים יש באלבום הזה ומעל כולם עומד High Hops המהווה סיום מפואר לאלבום מושלם. כיאה לאלבום האחרון ברפרטואר של הלהקה (ותסלחו לי שאני לא מחשיב את השאריות המחוממות של The Endless River), שיר הסיום הזה הוא רטרוספקטיבי ונוסטלגי ונכתב מנקודת מבטו של איש המסתכל אחורה על עברו ואל חלומותיו הגדולים ביותר. נקודת השיא: סולו גיטרת הסלייד של גילמור שגורמת לי לבכות כל פעם מחדש. וגם… יש לשיר הזה את הקליפ הכי יפה אי פעם. קלסיקה. שווה להזכיר גם את Eclipse שנועל את Dark Side of the Moon, שנתן פייט ל- High Hopes אבל בסוף חייב היה להיות רק מנצח אחד.

 Arctic-Monkeys-608x405

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

10 קאברים שלא ידעתם שהם קאברים

לא כולם מודעים לכך, אבל חלק ניכר מהקלאסיקות הגדולות ביותר שכולנו מכירים הן למעשה קאברים. זה כמובן לא דבר רע, אבל בואו נתקן לרגע את ההיסטוריה ונעשה קצת כבוד לאמנים המקוריים שכתבו עבורנו כמה מהשירים הגדולים ביותר בהיסטוריה.

חלק ב': 10 קאברים (נוספים) שלא ידעתם שהם קאברים>>
חלק ג': 10 קאברים שלא ידעתם שהם קאברים

Sinead O'Connor- Nothing Compares 2U (במקור של פרינס)

הזמרת האירית המחורפנת חייבת את הקריירה שלה ללא אחר מאשר פרינס שכתב שיר הפרידה האולטימטיבי הזה במקור עבור פרויקט הצד שלו, The Family ב-1985. השיר מעולם לא שוחרר כסינגל עד שבשנת 1990 התגלגל לידיה של אוקונור ומשם היסטוריה והיסטריה.

Natalie Imbruglia – Torn (במקור של Ednaswap)

אפשר להתווכח עד כמה זה מעפן אם השיר היחיד שיזכרו אותך בזכותו הוא קאבר… בכל מקרה זה בדיוק המקרה של הכוכבת האוסטרלית שפרצה לחיינו ב-1997 עם להיט הענק הזה שהוא במקור שייך ללהקת הרוק האלטרנטיבי האמריקאית, Ednaswap.

Whitney Houston – I Will Always Love You (במקור של דולי פרטון)

בשנות התשעים, לא היה בית בישראל שלא החזיק עותק של פסקול הסרט הסופר מצליח "שומר הראש", וזה כאמור, בגלל המגה להיט הזה שחרך את המצעדים ב-1992 והדהד עוד הרבה אחרי אל תוך העשור. ללא ספק השיר שהפך את הפאוזה הדרמטית לפני הפזמון המתפרץ (סטייל "ים של דמעות" של נינט באותו ערב בניצנים) לשיא חדש!

The Animals – The House of the Rising sun (מקור לא ידוע, הגרסה המוכרת ביותר היא של בוב דילן).

זה, ש"בית השמש העולה" הוא בית זונות, זה כבר די ברור לכולם, אבל זה שמדובר בקאבר? לא בטוח. למעשה מדובר בשיר עם ישן נושן שזכה לאינספור גרסאות במרוצת השנים, כולל אחת של בוב דילן שהביא את השיר להמונים ולידיעתם של The Animals, והשאר? היסטוריה.

The Jimi Hendrix Experience – Hey Joe (מקור לא ידוע, הגירסה המוכרת ביותר היא של The Leaves)

גם המקור של Hey Joe לא לגמרי ידוע. ישנם כמה וכמה אמנים שרבים על הזכות לקרוא לו שלהם, אבל האמת? שכל הגרסאות פשוט מתגמדות לעומת הטיפול שהנדריקס מעניק לסטנדרט רוק הזה. קלאסיקה.

באנר מועדון תרבות

Soft Cell – Tainted Love (במקור של גלוריה ג'ונס)

מי היה מאמין שקלאסיקת הסינת'פופ הההומואירוטית של מארק אלמונד ודייויד בל היא בכלל קאבר של זמרת סול אפרו-אמריקאית בשם גלוריה ג'ונס? תודו שזה מדהים.

Cyndi Lauper – Girls Just Wanna Hvae Fun (במקור של רוברט האזרד)

סינדי לאופר, הילדה הרעה של שנות ה-80 ידועה עד היום בזכות הלהיט הענק הזה שלה שמצליח לעצבן אותנו גם היום. אבל מעבר לזה, די מדהים לגלות שההמנון הפוסט פמניסטי הזה נכתב בכלל על ידי …. גבר.

The Beatles- Twist and Shout (במקור של  The Top Notes)

כי אין רשימה שתהיה מושלמת בלי הביטלס. כמו הרבה שירים משנות ה-60, גם השיר הזה עבר הרבה ידיים ומבצעים עד אשר התפרסם תחילה על ידי ה- Isley Brothers ומאוחר יותר קיבל את הקסם הנערי והחצוף שלו מארבעת המופלאים שגרמו לבנים ובנות בכל העולם לתזז על רחבת הריקודים כאילו אין מחר (כן אני יודע, יצ לי קצת זקן ובכל זאת סיקסטיז וזה…).

Beyonce- If I were a Boy (במקור של BC Jean)

כן כן, גם ל- Queen B יצא להיט היסטרי שלא היא כתבה. השיר נכתב במקור על ידי זמרת אלמונית למדי בשם בריטני ג'ין קאריסון או בקיצור BC Jean אחרי שסבלה מחרטה לאחר אכילת פיצה (נשבע לכם שזה אמיתי). חברת ההקלטות של קאריסון בסופו של דבר ויתרה עליה והשיר התגלגל לידיה של ביונסה שעפה עליו ומשם הסיפור כבר ידוע. קאריסון הוציאה שנתיים מאוחר יותר את אלבום הבכורה שלה, Just a Guy, והוכיחה שהיא עדיין לא מרוצה לגמרי הזהות המגדרית שלה.

Elvis Presley- Hound Dog (במקור של Big Mama Yhornton)

כמו במקרה של הביטלס, בשנות ה-50 כאמור, היה די נפוץ ששיר טוב החליף הרבה ידיים ואמנים שונים ניכסו אותו לעצמו. אחד מהם הוא Hound Dog של אלביס פרסלי שבאינטרפטציה שלו לשיר של זמרת הרית'ם אנד בלוז, ביג מאמא ת'ורנטון, מעניק משמעות חדשה למונח "הפך אותו לשלו". פרסלי העניק לשיר את החספוס הגברי והסקס אפיל הייחודי שלו שעזר לו לפרוץ לתודעה ולהפוך אותה למלך. מלך הרוקנרול.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

10 קאברים שלא ידעתם שהם קאברים.png

באנר מועדון תרבות