האהבה לא מתה: Chvrches- Love is Dead ביקורת אלבום

האלבום השלישי של ה- Chvrches הוא לא יצירת מופת אבל הוא כן אלבום פופ מעולה, כיף וראוי. לפעמים זה כל מה שצריך. אה כן, והוא גם מכיל את אחד השירים הטובים שיצאו השנה, ותודה למאט ברנינגר.

ציון המועדון: ★★★☆☆

אחרי 2 אלבומים בהם כונתה המוזיקה של הצ'רצ'ס (Chvrches) בשלל תיאורים פלצניים כאלה ואחרים כמו "אינדי פופ" או "אינדיטרוניקה", באלבומם השלישי, Love is Dead, הטריו מגלזגו סוף סוף חושף את האמת: מדובר בהרכב פופ לכל דבר ועניין. Take it Or Leave it.

בלי חארטות, בלי התנצלויות וללא צליל גיטרה אחד לרפואה, Love is Dead הוא אלבום פופ ראוי. וזו לא אמירה של מה בכך. בעידן בו הפופ הוא ביט ראפ אחד ארוך ומלחמת צ'ילבות בין טיילור סוויפט לקייטי פרי, הצ'רצ'ס עושים פופ אלקטרוני לא מתנצל שנשען על מסורות הסינת'פופ הקלסי של שנות השמונים. לא כל המעריצים ההיפסטרים של הלהקה אהבו את הפופ הטהור אליו צעדו חברי ההרכב בגאון, אבל בגדול זו בעיה שלהם.

Love is Dead הוא כמו נסיעה ב'דלוריאן' של דוק ומורטי חזרה ל- 1985. אבל בקטע טוב כן? כל כך הרבה רפרנסים מוזיקליים יש באלבום הזה. בין רסיסי הצלילים והשירים אפשר לשמוע את Depeche Mode, Pet Shop Boys, סינדי לאופר ועוד עשרות אמני סינת'פופ משנות השמונים מהם שאבו הצ'רצ'ס את ההשראה המוזיקלית. אפילו דייב סטיוארט מ- Eurythmics האגדית היה פיזית באולפן ההקלטות עם הטריו על תקן יועץ ומנטור.

אולי הסיבה שהצ'רצ'ס לקחו ב- Love is Dead את הפופ שלהם לקצה, קשורה גם בעובדה שלראשונה הם נעזרו במפיק חיצוני – גרג קרסטין שעבר בין היתר עם סיה, 'פו פייטרס', בק, פינק ועוד רבים אחרים. קרסטין גיבש את הסאונד של ההרכב והוציא אותו החוצה ללא פילטרים ובצורה הרבה יותר פומפוזית מבעבר.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

כבר ב- Graffiti שפותח את האלבום אפשר להבין שהצ'רצ'ס לא באים לשחק משחקים ועם סאונד פופ אפי ממכר וחם שמחבק אותך פנימה, קשה שלא להתמכר. המומנטום ממשיך גם עם Get Out, הסינגל הראשון והעצמתי וממשיך לכל אורך האלבום. עוד שירים מעולים הם Never Say Never הנפלא, Miracle האדיר, Graves הפוליטי העוסק בסוגיית הפליטים ("הגופות נשטפות אל החוף…"). ו- Wonderland שסוגר את האלבום. אבל מעל כולם עומד My Enemy, הדואט עם, סולן להקת The National, מאט ברנינגר. השילוב בין קול הבריטון העמוק של ברנינגר לבין קול הפופ הנפלא של לורן מייברי יוצר את אחד השירים הטובים שיצאו השנה.

Love is Dead הוא לא אלבום מושלם. אפשר היה בכיף לצמצם אותו מעט (הוא מכיל 13 שירים) משום שבהעדר תכנים עמוקים שיגרמו לך להרהר בנשמתך (כן, יש הרבה טקסטים נגד מלחמות ובעד אהבת חינם אבל היי, לא מדובר בבוב דילן כן?), הוא סוג של ממצה את עצמו. זה לא אלבום משנה חיים או משהו כזה אבל הוא כן אלבום פופ עשוי טוב, שנשמע נהדר ופשוט כיף. לפעמים זה כל מה שצריך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

28577179_2113948861965029_6853814969219647370_n

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

פה גדול מכה שוב: ליאם גאלאגר- As You Were ביקורת אלבום

אלבום הסולו הראשון של ליאם גאלאגר אולי לא ישנה את העולם אבל הוא בהחלט אלבום ראוי, מקסים ומלא כיף שלא מבייש את אחד מאמני הרוק האחרונים בדורנו.

ציון המועדון: ★★★☆☆

אואזיס הייתה הלהקה הראשונה שבאמת הערצתי. הלהקה הראשונה שרכשתי אלבום שלה (What's The Story בגיל 11), הלהקה הראשונה שחיכיתי בכמיהה לכל שיר חדש שלה ולכל קליפ. זו גם הלהקה הראשונה שגרמה לי לאחוז בגיטרה. אי של שפיות בעולם שנשלט על ידי להקות בנים/בנות של סוף הניינטיז. 

באותה תקופה אואזיס הייתה הלהקה הכי גדולה על הפלנטה וכיאה למעמדה, לא עבר יום בו היא זכתה להתעלמות תקשורתית. על הטירוף היו אמונים האחים גאלאגר שסיפקו לתקשורת ים של טינופת אחד על השני עם קורטוב סיפורים פרועים על מעלליהם הביזאריים. כל מבזק MTV הוקדש למה הרסו הפעם האחים גאלאגר וכל עיתון נוער היה מלא בסיפורים על הלכלוכים ההדדיים שלהם האחד על השני. הם היו בכל מקום.

באותו זמן, ואני אומר את זה כמעריץ, ההתעסקות הפנטית הזאת באחים גאלאגר ובמוצא פיהם, הייתה לעיתים מביכה. אבל היום אני לא מסתכל אחורה בכעס (נו, הייתי חייב) אלא מבין שאואזיס, וליאם בראשה, הייתה להקת הרוק הגדולה האחרונה. היום בראייה לאחור אני מתגעגע לסיקור הזה שהיה באיזשהו מקום אולי פתטי אבל גם תשוקה אמיתית לתקופת זוהר מוזיקלית שלא תחזור עוד.

מעבר למוזיקה ולמילים שדיברו על ואל בני הנוער ומעמד הפועלים הבריטי (כיאה לטקסטים ברוק) אואזיס הייתה הלהקה האחרונה שחיה על בשרה את כל קלישאות הרוקנ'רול הכי חבוטות. והם עשו זאת בסטייל. אנשים ללא עתיד שהתגלו במקרה וכבשו בסערה את בריטניה, השתכרויות, תגרות אלימות, פיצוצי הופעות, הריסת חדרי מלון וכמובן סקס סמים ורוקנ'רול. כל אלה היו בתפריט של אואזיס והתקשורת ליקקה את האצבעות. 

שיא הפופולריות של להקה היה בשתי הופעות שקיימה בנבוורת' באוגוסט 1996 בהם צפו לפי הערכות, 400,000 איש כאשר הביקוש עמד על 10,000,000 כרטיסים, מה שהופך את ההופעה לבעלת הדרישה הגדולה בכל הזמנים. היום בעידן האינטרנט, הסמארטפונים והאינסטנט דברים כאלה כבר לא יכולים לקרות. נכון יש את גלסטנברי ושות', אבל עוצמה כזאת של להקה אחת כבר לא קיימת. בטח לא ברוק ולכן מעל הכל, החזרה של ליאם גאלאגר היא קודם כל מרגשת.

9 שנים אחרי אואזיס ו- 4 שנים אחרי Beady Eye, חוזר ליאם גאלאגר לראשונה למרכז הבמה. חצי מהצמד שאחראי לתשעים אחוז מכותרות הצהובונים בבריטניה ובראש 1 בניינטיז וכנראה גם סמל הרוקנ'רול האחרון של דור שנעלם בעידן היו טיוב, הספוטיפיי והקאזה (השם יקום דמו) משחרר את אלבום הבכורה שלו As You Were והתוצאה? מפתיעה לטובה!

כשאמן ששיאו היה לפני יותר מעשור משחרר אלבום חדש, ועוד במקרה זה אלבום בכורה, אתה יודע שהסיכוי שיהיה בו משהו אכיל הוא קלוש. אבל ליאם לא נותן להיסטוריה להפחיד אותו ומספק את הסחורה עם אלבום רוק מעולה שנשמע אקטואלי, כיפי ומספק.

באנר מועדון תרבות

What's The Story Morning Glory בן 29
מה שלא הולך עם גיטרות ילך עם יותר גיטרות: 20 שנה ל- Be Here Now

מי שעוזרים לליאם להישמע טוב ואפילו יותר פופי מתמיד (רחמנא ליצלן) הם המפיקים והכותבים גרג קארסטין (אדל, פינק, לילי אלן, פו פייטרס), אנדו וויט (ברונו מארס, לורד) ודן גרץ'-מרגורט (לנה דל ריי, Keane). יחד, נבחרת העל הזאת מוציאה מליאם את הצד היפה שבו וגורמים לו להישמע משוחרר וחופשי כאילו חובת ההוכחה מעולם לא רבצה מעל האלבום הזה. גם שרידי הבריט-פופ נוכחים וזה ממש בסדר כי הם הם חלק מה-DNA של ליאם. שירים כמו Greedy Soul ו- I've All I Need הנפלאים (השני במיוחד) יכולים היו להשתלב בטבעיות בכל אלבום של אואזיס.

חוץ מאלה בולטים באלבום הסינגלים המעולים Wall of Glass הסיקסטיזי, Chinatown המיוחד  והמהפנט (השיר האהוב עלי באלבום) ו- For What it's Worth שנואל היה מת לכתוב.

אגב נואל, לעומת חומרי הסולו שלו שתמיד סבלו ממעט מיומרנות, ליאם נשאר במקום הבטוח שלו וזה עושה טוב גם לו וגם למאזינים. יהיו אולי מי שיגידו שליאם היה צריך לנסות או לגוון אבל מבחינתי אין שום סיבה, בטח לא באלבום בכורה. זו לא פחדנות, זה המקום הטבעי שלו: רוקנ'רול פשוט, זורם, כיפי, פופי ולעיתים אף מרגש. הכל במינון ובמקום הנכון.

בסופו של יום החשיבות של As You Were היא לא במוזיקה שלו. אין בו שיר שישנה את חייכם, אין בו דברים שלא שמעתם. אבל עצם העובדה שמשהו שחשבתם שנעלם עדיין כאן היא לעיתים נחמה מספקת. ליאם הוא הדינוזאור האחרון בשבט כוכבי הרוק הגדולים ששמים זין על הכל חוץ מהאגו שלהם. הכוכב האחרון של טרום עידן האינטרנט שהדבר היחיד שמעניין אותו יותר מעצמו הוא עצמו. האיש שהספיק לריב עם כל מה שזז, שמצליח לנפק 5 קללות במשפט של 4 מילים, הפה הגדול של עולם המוזיקה חזר ואין ספק שעכשיו הולך להיות יותר מעניין. טוב שחזרת ליאם, ועוד עם אלבום לא רע בכלל!

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Liam-Gallagher-lolla-aftershow-2017-billboard-1548

באנר מועדון תרבות

7 אלבומים קלאסיים עם שירי פתיחה מושלמים

אתם יודעים מה אומרים, אין שני לרושם ראשוני. קבלו 7 שירים שפותחים בצורה מושלמת שבעה אלבומים קלאסיים. 

Arcade Fire- Neighborhood #1
מתוך האלבום: Funeral 

המהות של שיר פתיחה היא להכניס את המאזין לאווירה הכללית של האלבום, וזה בדיוק מה שעושה Neighborhood #1, שפותח את אלבום הבכורה המופלא של ארקייד פייר מ-2004. האלבום הקודר שעוסק ברובו במוות נפתח בצלילי פסנתר קרירים, אפלוליים, מהורהרים וכל כך יפים המלווים בטקסט על עולם פוסט-אפוקליפטי מפחיד. העולם הזה קפוא ומכוסה שלג שמסתיר לא רק את בנייניו הפיזיים אלא גם את הזיכרונות והעבר. שיר יפה עד כדי כאב שמגלם בתוכו את כל העצב המלווה אותנו בחיים וגם במוות ומהווה את האינטרדוקציה המושלמת ליצירה מטלטלת כמו Funeal.

Guns N' Roses- Welcome to The Jungle
מתוך האלבום: Appetite For Destruction

כשויליאם ברוס רוז הגיע לראשונה לקליפורניה מאינדיאנה מולדתו, הוא הרגיש שהוא הגיע לג'ונגל. ג'ונגל מטורף ומשוגע שהיה שונה מכל מה שהוא הכיר עד היום. אז הוא שינה את שמו לאקסל רוז, הקים את אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר ותיעד את תחושותיו בקלאסיקת הרוק המופלאה הזאת שפותחת את Appetite For Destruction, מאלבומי הרוק הנמכרים והמצליחים בהיסטוריה. אין תחליף לאדרנלין שמבעבע בגוף ברגע שמתחילים להתקיף אותך צלילי הגיטרה של סלאש. החשש הקל שמשתלט עלייך, הפארנויה. אתה יודע שגילית עולם חדש של רוק לא מתפשר ו- Welcome to The Jungle הוא כרטיס הכניסה המושלם בשבילו.

The Beatles- Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band
מתוך האלבום: Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band

שתי דקות ושתי שניות ששינו את העולם. כשחובבי מוזיקה בכל העולם לחצו לראשונה פליי על אלבומם השמיני של ארבעת המופלאים הם פשוטו כמשמעו היו בהלם. אף אחד לא ידע או הבין בכלל שב- 1967 אפשר לייצר כאלו צלילים וכזאת מוזיקה. ריף הגיטרה של הריסון, התזמור הקלאסי, הסמפלים, כולם הכינו את הקרקע לביטלס "החדשים" ובפעם הראשונה בהיסטוריה, גם המבקרים הכי קיצוניים הסכימו שעידן חדש של מוזיקה החל.

Radiohead- Everything in it's Right Place
מתוך האלבום: Kid A

בשנייה ש- Everything in it's Right Place מתחיל להתנגן מבינים שזאת האשכבה המוזיקלית של תום יורק לרדיוהד של פעם. השירים שהרכיבו את Pablo Honey את The Bends ואת רובו של OK Computer כבר לא יחזרו. המלך מת, יחי המלך.

באופן אישי אני מחובבי רדיוהד האלקטרוניים ו- Kid A הוא מהיצירות היותר יפות ואמיצות שיצא לי לשמוע בשלושים השנה האחרונות. והאמת היא שאין דרך יותר יפה וקסומה יותר לפתוח אותו מאשר עם  Everything in it's Right Place הכל כך יפה, מהרהר ופשוט שונה. הזיה, סיוט, קסם, כל מילה תהיה במקום בניסיון לתאר את הטלטלה המוזיקלית הזאת וזה חלק ממה שהופך בכלל את רדיוהד לכזאת להקה אניגמטית ומצליחה. אגב, גם המותחן הפסיכולוגי המהרהר, "ונילה סקיי", משנת 2001 נפתח לצלילי הקטע הזה. ללא ספק בינגו.

Bon Iver- Perth
מתוך האלבום: Bon Iver

כל שיר באלבומו השני של של הפרויקט של ג'סטין ורנון מתייחס למיקום גיאוגרפי אחר. זהו מן מסע פיזי ורוחני המוביל אותנו אל תוך נבחי נפשו של האדם על שלל רגשותיו ותחושותיו וכנראה שאין שיר מושלם יותר להכניס אותנו לאווירה הזאת מאשר Perth.

קשה לי לתאר במילים את היופי הנשגב הפורץ החוצה מצלילי הגיטרה הראשונים של השיר. קול הפלסט של ורנון שמצטרך לאחר מכן מפלח גם הוא את הנשמה, רגע לפני שהתפרצות תופים גדולה מרעידה את הלב ומוכיחה לנו שיש לנו כאן עסק עם יצירה אחרת. כזאת שלא לוקחת את המאזין כמובן מאליו. כזאת שמוכיחה לנו שגם אחרי עשרות שנים של מוזיקה, עדיין אפשר להמציא את הגלגל מחדש. Perth הוא רק חלק אחד ממה שהופך את Bon Iver לקלאסיקה מדרנית שאתם חייבים להאזין לה.

Pink Floyd- Shine On You Crazy Diamond
מתוך האלבום: Wish You Were Here

שום רשימה כזאת לא תהיה שלמה ללא לפחות שיר אחד של פינק פלויד. זה לא באמת משנה איזה שיר פתיחה שלהם תבחרו, אין אלבום של הפלוידס שלא מתהדר באינטרו מהדהד על גבול המושלם. החל מ- Atom Heart Mother המתקדם ועד ל- Cluster One המינורי, פינק פלויד תמיד ידעו לפתוח את האלבומים שלהם כמו שצריך.

אך אם בכל זאת צריך לבחור, כנראה ש- Shine On You Crazy Diamond, המחווה בת ה-13 וחצי דקות לסיד בארט שפותחת את Wish You Were Here, היא באמת הקטע הכי יפה שפותח איזשהו אלבום של פינק פלויד. כמו רכבת הרים רגשית ומטורפת במיוחד, מזמינה אותנו הלהקה לצלול אל תוך עולמו של בארט, לבכות על מר גורלו ולחגוג את הגאונות שלו. קטע מטלטל מתוך האלבום הכי אישי ואינטימי שפינק פלויד אי פעם שחררו.

The Cure- Plainsong
מתוך האלבום: Disintegration

כנראה הפתיחה המושלמת ביותר לאלבום שאי פעם שמעתי. פעמוני הרוח, השקט שלפני הסערה ואז התפרצות בלתי מרוסנת של רסיסי מוזיקה יפים עד כדי כאב. "שיר פשוט" זה התרגום המילולי של הקטע שפותח את האלבום הכי יפה של רוברט סמית' והקיור, אבל כמה סמלי שאן בו שום דבר פשוט. שטחי הסינתיסייזר, הגיטרה הכל כך מזוהה של סמית', הפעמונים, המצילות, כל אלה יוצרים מארג מוזיקלי כל כך מלא עד שאפשר לטבוע בו וכמה שאתם תרצו לטבוע בכל היופי הזה. שלמות היא מילה כל כך לא גסה במקרה הזה.

הקליקו עכשיו לפלייליסט שירי הפתיחה המושלמים של מועדון תרבות
YT

רוצים לקרוא עוד? להגיב? או סתם לפרגן? מוזמנים לעשות לייק בפייסבוק >>

עשו לייק למועדון בפייסבוק! תוצאת תמונה עבור ‪SMALL FACEBOOK ICON‬‏

7-d7a9d799d7a8d799-d7a4d7aad799d797d794.jpg