10 אלבומים גרועים של אמנים ענקיים

כמו תמונת מחזור מכיתה ו', גם לאמנים וללהקות הגדולים בעולם יש פדיחות שהם היו מעדיפים למחוק מהרפרטואר שלהם. הנה כמה מהן.

The Stone Roses- Second Coming

אלבום הבכורה של הסטון רוזס שיצא ב- 1989, הוא ללא ספק אחד מאלבומי הבכורה הגדולים שיצאו בהיסטוריה. עד כמה הוא אהוב בארץ מולדתו אנגליה? מספיק רק לספר שב- 6000 הוא נבחר על ידי המגזין NME כאלבום הבריטי הטוב בהיסטוריה. לא הרולינג סטונס, לא הביטלס, לא פינק פלויד אלא הסטון רוזס. ללא ספק קלאסיקה.

אבל אז נקלעה הלהקה לסכסוך משפטי מול חברת התקליטים שלה, סכסוך שגם ארך זמן רב וגם ניקז כל טיפת יצירתיות מחבריה.

עד שיצא בסופו של דבר אלבומם השני של הסטון רוזס, Second Coming ב- 1994, השוק כבר היה מוצף בלהקות גראנג' ובריטפופ שהמשיכו את המהפכה שההרכב בעצמו סייע לקדם. התוצאה היא אלבום שלא היה מסוגל להתחרות בזירה ושהאמת? היה גם פשוט חלש.

כל אנרגיית הנעורים שאפיינה את אלבום הבכורה של הלהקה נעלמה לטובת שירים בינוניים להחריד במקרה הטוב ופשוט לא ראויים במקרה הרע. אחד האלבומים הכי מצופים בהיסטוריה שהפכו לכישלון קולוסלי וחבל שכך.
ביאת המשיח: 30 שנה לאלבום הבכורה של הסטון רוזס>>

Guns N' Roses- The Spaghetti Incident

גאנז אנד רוזס היא חד משמעית אחת הלהקות שאני הכי אוהב. גדלתי על פאקינג כל צליל וצליל מאלבומיהם הקלאסיים, אבל למה לעזאזל הם החליטו להוציא את אחת היצירות המיותרות בהיסטוריה זה כבר נשגב מבינתי.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

בעיני אלבומי קאברים מראש מועדים לפורענות וגם הניסיון של גאנז אנד רוזס לשנות את זה לא צלח. מלבד Ain't It Fun הבאמת מעולה (במקור של ה- Dead Boys) כל השאר ב- The Spaghetti Incident השירים פשוט, איך לומר זאת בעדינות? מיותרים.

היצירה הזאת הרחיבה עוד יותר את הקרעים בין חברי הלהקה ולאחריו כבר לא ממש הייתה דרך חזרה עד האיחוד המדובר ב- 2016. בואו רק נגיד שאפילו Chinese Democracy טוב יותר.

Pink Floyd- Soundtrack From the Film More

את פינק פלויד אני אוהב לא פחות מאשר את גאנז אנד רוזס ואפילו יותר, אבל בחיי שאת More אני לא סובל. האלבום הזה הוא לא פחות מחור שחור בדיסקוגרפיה של הלהקה (כן, אפילו יותר מ- A Momentary Lapse of Reason).

היצירה המבולגנת וחסרת החן הזאת הייתה הראשונה של הלהקה ללא סיד בארט והרושם הוא שהחיסרון שלו עדיין הורגש. בקיצור, לא בכל פעם שמציעים לך להלחין פסקול לסרט צריך להגיד כן ו- More הוא ההוכחה לכך.

ELP- Love Beach

החל מהעטיפה המזעזעת ועד לשירי הפופ המתקתקים, שום דבר לא עובד באלבומה השביעי של מפלצת הפרוגרסיב מבית אמרסון, לייק ופאלמר. מי שיאזין ליצירה בפעם הראשונה יתקשה להאמין שמדובר באותם חברה שהביאו לנו את Tarkus ואת Brain Salad Surgery.

אפילו קית' אמרסון בעצמו קרא לאלבום הזה "בושה" ו"יציאה כנגד כל מה שעבדתי עבורו" אז מי אני שאצא נגדו?

Lou Reed- Metal Machine Music

בעיני רבים זה נחשב לאלבום הגרוע בהיסטוריה ולא תמצאו אותי חולק על זה. 4 קטעים מכילה ה"יצירה" הזאת של לו ריד, 4 קטעים שמורכבים בעיקר מרעש, צרימות, פידבקים ומה שנשמע כמו אפרוחים צווחים למוות. באמת שהוא עד כדי כך גרוע.

לא משנה איזה אינטרפטציה פוסט מודרנית תנסו לתת לאלבום הזה, אין כל הצדקה לענות עד כדי כך את המאזינים שלך. לא הייתי משמיע את האלבום הזה אפילו לשבויים של דאע"ש.

Lou Reed and Metallica- Lulu

ומה יכול להיות יותר גרוע מאלבום של לו ריד? אלבום של לו ריד ומטאלקיה. באמת מדהים ששני ענקיים כאלה חתומים על יצירה כל כך כל כך גרועה.

הדיסטורשן של מטאליקה לא מוותר לקולו העמוק של ריד ויחד השילוב הזה נשמע כמו שני קווים מקבילים שמעולם לא נועדו להיפגש.

באנר מועדון תרבות

כל השירים באלבום הזה נשמעים פשוט מוזר ולא ברור איך כל הנוגעים בדבר נתנו לבלאגן הזה לצאת החוצה. לפעמים זה נשמע כאילו ריד והטפילד מזייפים בכל השירים בכוונה. אין לי הרבה מה לומר על האלבום הזה חוץ מהזיה.

Chris Cornell- Scream

בתחילת המילניום לכריס קורנל נמאס כנראה להיות בשוליים ורצה להריח קצת מיינסטרים אז הוא התחבר למפיק ההיפ הופ החם של התקופה, טימברלנד, והוציא אלבום שאין לי אלא לכנות אותו מעליב. מעליב את העבר המפואר של קורנול ואת כל מה שהוא ייצג. 

שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום בעיה לפופ או היפ הופ, אבל הניסיון של קורנל לאמץ את הסגנונות הללו נשמע פשוט… אמממ… פתאטי. פה ושם יש כמה יציאות ראויות אבל גם הם נשמעים לא בקונטקסט כשקורנל שר אותם. סוג של דיסוננס כזה שהאוזן לא מסוגלת לסבול. בקיצור, פאדיחה, אבל כזאת שסלחנו עליה.

David Bowie- Tonight

בשנות השמונים דייויד בואי גילה עולם חדש: את המיינסטרים. אלבומו הקודם, Let's Dance היה הצלחה מסחררת ובכלל לכל אורך המחצית הראשונה של העשור הוא שילב בצורה מופלאה בין הסאונד היחודי שלו לבין צלילי הפופ המרקידים של האייטיז. אבל ב- Tonight בואי וחברת התקליטים שלו הלכו צעד אחד רחוק מדי. 

ב- 1984 התכוון בואי לשחרר אלבום הופעה חיה אך חברת התקליטים שלו התעקשה להמשיך את המומנטום ולחצה לשחרר אלבום אולפן חדש. התוצאה היא: Tonight- אלבום חלש שמורכב ברובו מגרסאות חדשות לשירים ישנים של בואי פלוס קאברים ושיתופי פעולה, בין היתר עם טינה טרנר ואיגי פופ.

"יש דברים באלבום הזה שאני רוצה לבעוט בעצמי בגללם" אמר בואי כחמש שנים לאחר צאת האלבום, אבל האמת היא שגם יצירה מביכה של בואי לא יכולה למחוק את הרפרטואר האדיר שלו כי בינינו, אין עוד מלבדו. 

Depeche Mode- A Broken Frame

אין מכה גדולה יותר להרכב מאשר כשכותב השירים הראשי שלה עוזב, וזה בדיוק מה שקרה לדפש מוד כשוינס קלארק נטש אותה אחרי אלבום בכורה מוצלח.

באלבומה השני של הלהקה נכנס לעמדת הכותב הראשי מרטין גור והתוצאה הייתה מאכזבת וחלשה. מלבד כמה יציאות נחמדות (Leave in Silence ו- See You) האלבום לא רומז במאומה על העתיד המזהיר של הלהקה. למרות העטיפה המקסימה, A Broken Frame נשאר החלש ביותר בדיסקוגרפיה המדהימה של דפש מוד. לפעמים בשביל להצליח צריך להיכשל.

Beatles- Yellow Submarine

אלבומם העשירי של ארבעת המופלאים מליברפול הוא לא הרבה יותר מערימת שירים חלשים שלא היו מספיק טובים בשביל להכנס לאלבומיהם הקודמים.

יחד עם מספר קטעים אינסטרומנטליים שליוו את סרט האנימציה ו- All You Need is Love שכבר הופיע ב- Magical Mystery Tour (ותכלס חוץ מהמסר שלו הוא די אוברייטד), הצוללת הצהובה הוא לא יותר מכתם מעצבן שלא יורד מההיסטוריה של הלהקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

40 שנה ל- London Calling של הקלאש

פוליטיקה, גזענות, תרבות הצריכה ואפילו הביטלס. אין הרבה נושאים שהקלאש לא תקפו חזיתית באלבום המופת שלהם מ- 1979. 40 שנה לאחר מכן ועדיין כל מילה ומילה בו נשמעת רלוונטית גם היום. 

ציון המועדון: ★★★★★

הרבה לפני שהתחפשנו לפאנקיסטים בפורים מבלי שיהיה לנו שמץ של מושג מה זה אומר, הרבה לפני שג'ינסים קרועים נמכרו בקסטרו ומוהוק הייתה תספורת לגיטימית, הפאנק היה תנועה מוזיקלית אמיתית ובועטת.

למעשה זו הייתה תנועה מוזיקלית, חברתית, חתרנית ששאפה לערער את יסודות הסדר הקיים ובמידה רבה אפילו הצליחה.

באנר מועדון תרבות

שלושה גורמים מרכזיים הביאו לעלייתו של הפאנק כתנועה תרבותית בבריטניה במחצית השנייה של שנות ה- 70. הראשון היה קשור לתמורות המוזיקליות של התקופה.

לקראת סוף הסבנטיז, הרוק שהחל כתנועה עממית חוצת גבולות ומגדרים שצמחה משולי החברה, כבר הייתה נטועה עמוק במיינסטרים. יודעים מה? מיינסטרים זה אנדרסטייטמנט. אמני הרוק הופיעו באצטדיוני ענק, מכרו מיליוני אלבומים והפכו לסופרסטארים ענקיים. הכי רחוק מהמשמעויות החתרניות השורשיות של הז'אנר.

שיא המגלומניות הגיע בדמותם של אמני הרוק המתקדם ששאפו לקחת את הרוק צעד אחד קדימה ושילבו בתוכו אלמנטים של מוזיקה קלאסית בכדי להקנות לו נופח אמנותי יותר. כך משירים של 2 דקות שדיברו אל צעירי העולם המרדניים, קיבלנו יצירות רוק בנות 20 ו-30 דקות שמתכתבות יותר עם בטהובן ושופן ופחות אלביס וצ'אק ברי.

הפאנקיסטים ראו את השינויים הללו והרגישו שהרוק מתנתק ממקורותיו האותנטיים. מתוך כך הם שאפו להחזיר עטרה ליושנה ולרוק את הרוח המחאתית האמיתית שלו עם שירים קצרים, בועטים, פוליטיים ומכסחים.

 

"הביטלמאניה המזויפת הוכתה עד עפר…

הגורם השני שהביא לעלייתו של הפאנק הוא הגורם הכלכלי.
שנות ה- 70 באנגליה היו עשור לא פשוט שאופיין בבעיות כלכליות חמורות. המשק הבריטי נשען על תעשיות כבדות מיושנות כמו פלדה ופחם שסבלו מבירוקרטיה חונקת וחוסר התייעלות משווע. המשק היה תקוע, האבטלה גאתה, שביתות של איגודים מקצועיים היו עניין שבשגרה ובאופן כללי הממלכה המאוחדת לא האירה פנים לצעיריה.

למאזין הרוק הממוצע שהתקשה מאוד לסגור את החודש, שירים כמו Stairway to Heaven או Echoes פשוט לא דיברו. הוא חיפש מקום לפרוק את התסכול שלו ויצירות מהסוג הזה ממש לא היו הכיוון.

הקטליזטור השלישי לעלייתו של הפאנק הוא המרכיב הפוליטי-חברתי.
באותן שנים הקונפליקט בין אנגליה לצפון אירלנד שיסע את החברה הבריטית בעוד גלי הגירה עצומים ממדינות מרכז אמריקה ואסיה הציפו את הממלכה ו
הבעירו את הרחובות בגזענות, אלימות, אבטלה ועוד. 

 

"רוק המהפכה הוא סוג חדש של רוק…"

על אף החיכוכים בין המקומיים למהגרים, אותם גולים נשאו עמם תרבות, מוזיקה ומסורות של מחאה שהקסימו חלק גדול מהנוער הבריטי הישנוני. לא סתם להקות כמו "בלונדי", "פוליס" ו"מדנס" שקיבלו על עצמן השפעות מוזיקליות "זרות" פרחו באותה התקופה. 

גם לא לחינם הסינגל הראשון ששיחררו אי פעם הקלאש היה White Riot שגרמה למי שלא התעמק במילות השיר לתייג את הלהקה כגזענית, אך האמת כמובן רחוקה מהמציאות. ג'ו סטארמר, סולן ההרכב, קורא בשיר לנוער הלבן והמנומנם ללמוד מזה השחור ולצאת למרוד כנגד המוסדות שמדכאים אותו.

לאחר מותו של סטראמר, צויר לזכרו קיר זיכרון על רקע הדגל הראסטפארי עם הכיתוב "Know You Rights". הקשר התרבותי בין הנוער הלבן הבריטי לזה השחור הגיע לשיאו עם ג'ו סטראמר והמוזיקה של הקלאש.

 

"עושה רושם שאף אחד לא שם לב אלי…"

הקלישאה הכי גדולה על אלבומי מופת היא שהם "צילמו" רגע בהיסטוריה. יצרו תיעוד מוזיקלי יחודי של אקלים חברתי שלא בטוח שישוחזר. בעוד שישנם אלבומי מופת שהטענה הזאת לא בהכרח תופסת לגביהם, במקרה של London Calling היא מדויקת.

לאורך לא פחות מ- 19 קטעים מצליחים הקלאש ללכוד את רוח התקופה. את הבלבול ששרר בחברה הבריטית, את כל הבעיות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות כמו גם את התחושה שלאנגליה אין עתיד (כפי שהיטיבו לנסח זאת הסקס פיסטולס).

האלבום שהוכתר כאלבום העשור על ידי הרולינג סטון (למרות שיצא באנגליה בדצמבר 1979) ונבחר שוב על ידי אותו מגזין לאלבום השמיני הגדול ביותר בכל הזמנים, הוא לא פחות מאבן דרך בתולדות הרוק. יצירה מפעימה וחסרת תקדים שכוללת בתוכה את כל המאפיינים שמרכיבים את התשתית של הרוק.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אם הראמונס היו הסטייל של הפאנק והסקס פיסטולס היו הגישה שלו, הקלאש ב- London Calling היו אלה שלקחו אותו צעד אחד קדימה וגיבשו אותו לכדי אמירה תרבותית וחברתית אמיתית. בלי חארטות, בלי קלישאות. הקלאש היו הדבר האמיתי. 

מתוקף זאת לא תמצאו באלבום הזה טקסטים על עולמות אחרים כמו אצל ג'נסיס או מחשבות פילוסופיות על טבע האדם סטייל פינק פלויד. הטקסטים ב- London Calling הם ארציים, קונקרטיים למה שקורה  כאן ועכשיו, על האדמה, על הארץ, בשכונות ובשיכונים. מילת המפתח היא ריאליזם.

לא תמצאו כאן גם סולואים כמו אצל לד זפלין או דיפ פרפל. למעשה חוץ מ- 2 שירים, כל הקטעים באלבום לא חוצים את רף 3 הדקות. האמירה הייתה ברורה: לא צריך להיות ג'ימי הנדריקס, רוג'ר ווטרס או ג'ימי פייג' בשביל לשיר ולנגן את האמת שלך. 

בבחירה המינימליסטית הזאת המבוססת על שירי גיטרה, בס, תופים קצרים וזועמים, מיצבו עצמם הקלאש כאלטרנטיבה ה"שפויה" לאמני הרוק הפומפוזיים והמגלומנים של התקופה.

הם ראו בעצמם לא פחות ממחיי המסורת הרוקנ'רולית הקלאסית של שנות החמישים ותחילת השישים. לא במקרה עטיפת האלבום היא מחווה לאלבום הבכורה של אלביס פרסלי, בעיניהם הם היו ממשיכי המסורת הרוקנ'רולית האמיתית. 

 

"כשהם ידפקו בדלת שלך, איך תצא? עם הידיים למעלה או אצבע על הדק האקדח…"

ועם זאת, הכוח של London Calling עדיין נעוץ במגוון הז'אנרים שהוא מצליח להכיל בתוכו. אמנם כמיטב המסורת הפאנקיסטית השירים קצרים, מינימליסטיים ומלאי מסרים פוליטיים ואנרכיסטיים (החל ממלחמת האזרחים הספרדית ועד סופה של בריטניה כפי שהכרנו אותה), אבל המוזיקה עצמה מכילה בתוכה אינספור רפרנסים וז'אנרים שונים. 

רוקבילי, רגאיי, סקא, רוק, קצת R&B, קצת בלוז, פוסט-פאנק, הכל נכנס אל תוך היצירה המפעימה הזאת ושום דבר לא מרגיש שלא במקום. חציית הסגנונות הזאת נדירה בז'אנר גם היום, אך היא הצליחה להנגיש את האלבום ואת הלהקה לקהל חדש.

מעבר לזה, על ידי הכללת ז'אנרים אחרים תחת קטגוריית "הפאנק", הצליחו הקלאש להוציא את המושג מהגטו ולהפוך אותו להרבה יותר רחב ומשפיע. לפתע, גם שיר רגאיי כמו The Guns of Brixton יכול להיות טעון במשמעות החתרנית של הפאנק. 

לפתע גישת ה- DIY -Do it Yourself הפכה לפרקטיקה בפני עצמה עד שאפילו ניל טננט, סולן להקת הסינת'פופ המיתולוגית, הפט שופ בויז, אמר כי הוא רואה בעצמו פאנקיסט משום שזה היה "הז'אנר הראשון שהגיע עם אידיאולוגיה". 

ואכן הקלאש ו- London Calling באופן ספציפי, הפכו את הפאנק מתופעה חברתית, בועטת ככל שתהיה, לאמנות של ממש. לחלק בלתי נפרד מהאבלוציה של הרוק ולאידיאולוגיה של ממש. 

 

"מוות או תהילה…?"

ב-1979, נכח סנדי פרלמן, המפיק של להקת הרוק האמריקאית, Blue Oyster Cult, בהופעה של ה"קאלש" מטעם CBS. מאוחר יותר הוא יספר: "כמו בנס אלוהי, עושה רושם שהלהקה באמת מאמינה במה שהיא עושה מתוך השפעה על תודעת הקהל שלהם, מוסיקלית ופוליטית".

הקלאש היו נטועים עמוק עמוק בשכונות ובקהילה בתוכם הם פעלו. הם היו עד כדי כך מחוברים לקהל שלהם ולהלך הרוח החברתי עד שחזו את "מהומות בריקסטון" כמעט שנתיים לפני שהתרחשו.  

הם חשו את תסכולו של האדם הפשוט ופרקו הכל החוצה בכעס, בזעם, ללא הפקות גרנדיוזיות ובמינימום אמצעים. זו האידיאולוגיה של הפאנק ולכן היא תמשיך לחיות לנצח. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

*הפוסט מבוסס על הרצאה בשם "אנרכיה בממלכה המאוחדת" שאני מעביר במסגרת הקורס "מחאה ומוזיקה פופולרית".

d202c5c4e3e8e086ebca193f388ebf5e

moadon-tarbut-24

עוד לבנה בחומה: 40 שנה ל"חומה" של פינק פלויד

40 שנה אחרי שיצאה, "החומה" של פינק פלויד ממשיכה לעמוד בגאון כיצירה מהפנטת, מרגשת, עמוקה ואמיצה שחורכת את מבחן הזמן ונשמעת אקטואלית היום לפחות כפי שנשמעה אז. אל תאמינו להייטרים.

ציון המועדון: ★★★★★

ב- 2010 או 2011, באמת שאני כבר לא זוכר, סיימתי את לימודי התואר הראשון שלי בתקשורת במכללת ספיר. במסגרת הלימודים שידרתי ברדיו של המכללה (רדיו 'קול הנגב') כאשר את התוכניות האחרונות שלי בתחנה החלטתי להקדיש לדירוג האלבומים הגדולים ביותר כל הזמנים. הדירוג נעשה על פי ההשפעה ההיסטורית של האלבומים האימפקט שלהם וכמובן על פי טעמי האישי.

עוד לפני שהתחלתי למקם את האלבומים על הסקאלה, לא היה בליבי ספק בקשר למקום הראשון, הוא שייך ל- The Wall של פינק פלויד. היום אין מצב שהייתי בוחר באלבום הזה כ"גדול ביותר בכל הזמנים" שלי, בכל זאת החיים נוזליים ודינמיים, ועם זאת, להשפעה, לעצמה וליופי האינסופיים שטמון בו אין טעם לנסות להתכחש גם כיום.

"אמא האם עלי לבנות חומה…?"

The Wall יצא ב- 1979, כשש שנים לפני שנולדתי ועדיין זה אחד האלבומים שליוו אותי אולי הכי הרבה במהלך חיי. לא אגזים אם אומר שמדובר ביצירה שפשוט לימדה אותי מה זאת מוזיקה. 

אני זוכר את עצמי כילד קטן שאחיו הגדול מסביר לו את עלילת האלבום. זוכר איך צפיתי לראשונה בסרט ותהיתי לאן לעזאזל נעלם Hey You. גם כשהתבגרתי החדר שלי היו מעוטר בפוסטרים של האלבום כשהסולו של Comfortably Numb היה זה גרם לי להרים גיטרה לראשונה בחיי. בקיצור, הבנתם שאני קשור לאלבום הזה ממש חזק.

היום אני כבר פחות מאזין לו. לא בגלל הדושיות של ווטרס, אלא אני מניח שזה פשוט בגלל שהשתניתי וחברים חדשים נכנסו לחיי. חברים כמו ג'סטין ורנון, מאט ברנינגר, ג'וליאן קזבלנקס, אלכס טרנר ואחרים. ועם זאת לעד אשמור לחומה חסד נעורים ולא רק בגלל שגדלתי עליו, אלא בגלל שהוא פאקינג בן זונה של אלבום.

"יש לי פסנתר כנף שמוציא את שאריות האנושיות ממני…"

בשנים האחרונות יש אופנה חדשה – לטעון שפינק פלויד הם אוברייטד. אז למרות שאני רואה בעצמי לעיתים קרובות כסוג של רפורמיסט, אני לא יכול לומר על פינק פלויד שהם אוברייטד. פומפוזיים? כן. נפוחים מחשיבות עצמית? לגמרי. מגלומניים? חד משמעית, אבל אוברייטד? לא הייתי ממהר לקבוע זאת.

עוד מראשית הקריירה שלהם, פינק פלויד פרצו את גבולות המוזיקה כפי שהכרנו אותה כשאימצו את הרוק הפסיכדלי, חתכו לרוק המתקדם, כתבו פואמות מופרעות באיכותן ויצרו שירים ניצחיים.

אפשר לומר הרבה דברים על פינק פלויד, אבל אני לא מכיר הרבה להקות בהיסטוריה שתוך 6 שנים שיחררו אלבומים שמתקרבים לאיכות של: Dark Side of the Moon, Wish You Were Here, Animals ו- The Wall. 

לכל אלבום יש את הסאונד שלו, את הסיפור שלו ואת האיכותיות השונות שלו שמבדילות אותו מאחיו ועדיין הופכות אותו ליצירה פנומנלית שחורכת בקלות את מבחן הזמן. פשוט בלתי נתפס.

"ביחד נעמוד, לחוד ניפול…"

כש- Wish You Were Here חגג 40 כתבתי עליו שהוא האלבום האינטימי והאישי ביותר של הלהקה. במובן הזה The Wall מצליח לייצר תחושות אינטימיות חזקה עוד יותר אבל זאת מפני שבניגוד ל- Wish You Were Here שהוא אלבום של להקה, החומה הוא מאמץ אינדבידואלי של אדם אחד- רוג'ר ווטרס.

היצירה של ווטרס היא סמי ביוגרפית וסובבת סביב ילד שאיבד את אביו במלחמה, גדל תחת אימו המגוננת, סלד ממוריו הנוקשים בבית הספר שמעולם לא הבינו אותו, הפך לכוכב רוק ענק, סקס, סמים ו- BDS. 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

את כלל החוויות הללו מטיב ווטרס לתאר בטקסטים נוגעים בשלמות ויוצאי דופן בכנותם. אפשר להגיד על האיש הזה כל כך הרבה דברים אבל הוא בן זונה מוכשר. רק מלקרוא את המילים של Nobody Home אני מסוגל לבכות.

גם בניגוד לאופרות רוק אחרות (צמד מילים שמעורר רתיעה וצליל נפיחה בעת ובעונה אחת) העלילה של החומה קוהרנטית, ברורה ומעל הכל פשוט אנושית.

בניגוד למשל ליצירת המורכבות של ג'נסיס, Gong או ELP וחברותיהן לז'אנר, אין כאן עולמות אחרים מפלצות וצלחות מעופפות, אלא סיפור כל כך אנושי שגם אם לא חוויתם אותו על בשרכם אפשר להזדהות איתו בקלות.

בסופו של יום ומעל הכל החומה הוא אלבום על בדידות, על ניכור ועל הנפש האנושית, כל הדברים שהופכים אלבום למאסטרפיס גם 40 שנה אחרי.

"אנחנו עוד ניפגש ביום בהיר אחד…"

אבל כל הטקסטים והחוויות הללו לא היו מגיעים לכל כך הרבה אוזניים אם הן לא היו עטופות במוזיקה מהפנטת ובהפקה כל כך מדוקדקת של בוב אזרין.

מעל כולם מצליח לזרוח כהרגלו דייויד גילמור שכל נגיעה שלו בגיטרה מהפנטת. בלעדיו ובלי שאר החברים, אני מתקשה לראות את ווטרס מצליח להשלים את המגנום אפוס שלו כפי רצה ו- The Pros and Cons of Hitch Hiking (שהביא בפני הלהקה יחד עם החומה ונתן להם לבחור בין השניים) היא הדוגמה המושלמת. 

בל נשכח שמי שאחראי על השיר הכי טוב באלבום, שלא לומר, אחד הגדולים בהיסטוריה, Comfortably Numb, הוא לא אחר מאשר דייויד גילמור שהלחין אותו (זה לא באמת היה פוסט על החומה מבלי שנזכיר את עובדת הטריווייה הזאת שכולם מכירים).

באנר מועדון תרבות

באחת ההופעות הראשונות של ארקטיק מאנקיז בטלוויזיה, אומר אלכס טרנר "אל תאמינו להייפ". אני אעוות את המשמעות המקורית של המשפט של טרנר ואפציר בכם שלא להאמין לדור המבקרים החדש שטוען כי פינק פלויד היא איננה אלא בלון מנופח והחומה הוא אינו אלא אלבום יומרני שלא לצורך. 

מעטות היצירות שגם 40 שנה לאחר שיצאו ממשיכות להישאר כל כך אקטואליות לא רק ברמת השיח והטקסטים אלא אפילו באייקוניות שלהן. מי לא מכיר את הפטישים מהסרט? את עטיפת האלבום? מי לא שמע לפחות פעם אחת בחייו את Another Break in the Wall? התשובה ברורה. 

גם 40 שנה אחרי, החומה היא יצירה אמיצה, מרגשת נדירה בעומקה וביופיה שאין כל ספק בליבי שגם הנכדים של הנכדים שלי ימשיכו ליהנות ממנה ללא כל שמץ נקיפות מצפון ולהרגיש שגם הם וחייהם היא רק עוד לבנה אחת בחומה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

TH WAL

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

תשעים השירים הגדולים של שנות ה- 90

טמגוצ'י, טלפונים סלולריים, אינטרנט קווי, טלוויזיה בכבלים, קומפקט דיסק, חולצות בטן, דוקטור מרטינס וגם לא מעט מוזיקה טובה. עושים כבוד לניינטיז!

מוזמנים להתעדכן גם ב- 80 השירים הגדולים של שנות השמונים>>

90. 2Pac- Changes

אחד מזיכרונות הילדות הכי חזקים שלי הוא הרגע שבו Changes של טופאק יצא. אני נשבע לכם שיום אחרי זה חצי מהבנים הלבנבנים בשכבה שלי במקיף ג' באר שבע, לבשו מכנסי Xboy וסימנו "ווסטסיייייייד" עם הידיים כאחרוני הגנגסטרים בגטו של קומפטון. המהפכה הושלמה. הראפ כבש סופית את המיינסטרים.

89. Catatonia- Road Rage

סינגל הפריצה של ההרכב הוולשי המעט נשכח הזה, נקרא על שמם של 2 דמויות ניינטיז אייקוניות: מאלדר וסקאלי מ"תיקים באפלה". אבל עד כמה שהשיר הזה היה טוב (והוא שיר מעולה) Road Rage שיצא אחריו במאי 1998 הצליח להתעלות עליו.

השיר נכתב בעקבות הרצח של לי הארווי בידי חברתו, הדוגמנית, טרישיה אנדרוס, שדקרה אותו 42 פעמיים לאחר ויכוח במכונית. נורמלי בסך הכל.

אבל בינינו, גם אם לא אהבתם את השיר, המבטא הוולשי הכבד של הסולנית, קאריס מת'יוס, לא הורס אתכם?

88. Len- Steal my Sunshine

קל לשכוח שלפעמים מוזיקה נועדה פשוט בשביל לגרום לנו להרגיש טוב יותר וזה בדיוק מה ש- Steal My Sunshine עושה. סינתזת ההיפ הופ/דיסקו/פופ הזאת זכתה להצלחה שקטה שכבשה אט אט את העולם עם וייב אופטימי של קיץ שטוף שמש בקליפורניה.

"ה- Don't You Want Me" של שנות התשעים כונה השיר הזה על ידי מבקר רוב ברונר מ- Entertainment Weekly בהתייחסו לקאלסיקת האייטיז האלמותית. אז Steal my Sunshine אולי לא פורץ דרך ומשפיע כמו Don't You Want Me, אבל הוא בהחלט הפך את הניינטיז לעשור קצת יותר כיף.

87. Dr. Dre- Nuthin' but a 'G' Thang

בשני העשורים האחרונים ההיפ הופ הוא המיינסטרים החדש הרבה בזכות ד"ר דרה. האיש שעמד מאחורי N.W.A המיתולוגית ועשרות הפקות לאורך השנים, שחרר את אלבום הבכורה שלו, The Chronic, ב- 1992 כאשר Nuthin' but a 'G' Thang היה הסינגל המוביל מתוכו.

הקטע הוא שיאו של תהליך בו הפך הגנגסטראפ מתופעה שולית יחסית שהחלה באמצע שנות השמונים, לפסגות המיינסטרים. בשיר מתארח לראשונה סנופ דוג שיהפוך בעצמו לכוכב על ובכלל השיר הזה פרץ את הדרך לעשרות אמני ראפ והיפ הופ שיכבשו את ראשי המצעדים לכל אורכו של העשור.

86. Goo Goo Dolls- Iris

לא הרבה יודעים, אבל לפני שהפכה לממתק סוכרתי, גו גו דולז הייתה להקת פאנק בועטת. למעשה אם תאזינו לשני האלבומים הראשונים שלהם לא תאמינו שמדובר באותה להקה.

אבל לשלישייה מבאפלו ניו יורק, היו תוכניות גדולות הרבה יותר. וככה אט אט הם חתכו למיינסטרים עם שורת להיטי פופ-רוק מתקתקים אך אפקטיביים להחריד שנטחנו למכביר בחצי השני של העשור.

השיא היה עם Iris שקיבל דחיפה ענקית בזכות חלקו בסרט City of Angels והפך לאחד הלהיטים הגדולים של העשור. למרות שנחרש עד דק בכל מיקסטייפ של ילד בן 15, תאמינו או לא, הוא ממשיך להיות אפקטיבי גם היום. 

85. Robert Miles- Children

באמצע שנות ה- 90, חדרו סוף סוף הרייבים ומסיבות הטראנס למיינסטרים אחרי שנים שחיו במחתרת. אבל החגיגה התחלפה מהר מאוד בביקורת אחרי במספר לא מבוטל של צעירים שנהרגו בתאונות דרכים אחרי המסיבות הללו.

הצעירים השתויים והעייפים נאלצו לנסוע מסטולים וגזורים מרחקים ארוכים עד למסיבות וחזרה ולעיתים תכופות מדי נרדמו על ההגה.

כתוצאה מזעקת הביקורת שהושמעה נגד תרבות הטראנס, החליט ה- DJ האיטלקי, רוברט מיילס, ליצור קטע עדין יותר ש"ירגיע" מעט את המבלים ויוריד את הדופק לפני שהמסיבה נגמרת.

התוצאה הייתה הקטע Children, שיר טראנס בבסיסו עם מלודיית פסנתר עדינה ומרגיעה. בגלל שהשיר לא היה שיר טראנס רגיל, הוא הפך ללהיט בינלאומי עצום שחרג הרבה מעבר לקהל חובבי הטראנס.

הקטע החלוצי הזה שינה את תרבות הטראנס ואף היה לסנונית ראשונה של תת ז'אנר שיקרא לימים "דרים טראנס" (Dream Trance)

84. Madonna- Frozen

אחרי Bedtime Stories, חיפשה מדונה כיוון מוזיקלי חדש ומצאה אותו במפיק וויליאם אורביט (פרינס, בריטני ספירס, פינק, יו2 ועוד). אורביט לקח את מדונה לכיוון הכי אלקטרוני בקריירה שלה והתוצאה היא Ray of Light, אלבומה הטוב בקריירה.

השינוי ניכר כבר בסינגל הראשון והנפלא, Frozen, שהציג את האימג' החדש של מדונה ואת הכיוון המוזיקלי האלקטרוני, טריפ-הופי שלה. 

83. Duran Duran- Ordinary World

בסוף שנות השמונים הפופולריות של דוראן דוראן פחתה משמעותית, אבל ב- 1993 הם חזרו בגדול עם אלבום השביעי, Duran Duran הידוע יותר בכינויו The Wedding Album בגלל תמונות החתונה של הוריהם של חברי הלהקה שמעטרות את עטיפת האלבום- קונספט די גרוע לכשעצמו.

הסינגל הראשון מהאלבום, Ordinary World, הוא חלק מסדרת שירים שכתב סיימון לה בון בעקבות מותו של חברו, דייויד מיילס ב- 1986 ומצליח להתבלט כאחד מהשירים הבאמת איכותיים של שנות התשעים.

82. ?Monaco- What Do You Want From Me

לשיר הזה מגיע להיכנס לרשימה רק בגלל שהאלבום מתוכו הוא הגיע, Music For Pleasure, הוא מהפנינים החבויים של הניינטיז ואחד מאלבומי הפופ הפחות מוערכים של העשור. בפרויקט הצד שלו, פיטר הוק (ג'וי דוויז'ן, ניו אורדר) יחד עם הזמר והגיטריסט, דייויד פוטס, הוכיח שהוא יכול לנפק להיטי פופ נפלאים גם ללא החברים מלהקת האם.

אם תשאלו אותי אז יש ב- Music For Pleasure לפחות 4-5 שירים יפים יותר מ- ?What Do You Want From Me ובכל זאת מדובר באחד מלהיטי הרוק-פופ היפים והממכרים של העשור.

81. Travis- Writing to Reach You

שניה וחצי לפני שהסתיים העשור, שיחררו טראוויס הסקוטיים את אלבומם השני והמפתיע מאוד לטובה תחת הפקתו של המפיק הגאון, נייג'ל גודריך.

אחרי הטירוף של האחים גאלאגר, הצבעוניות של ברט אנדרסון והאלקטרוניקה של תום יורק, האי הבריטי היה זקוק לקצת שקט ושלווה ו- The Man Who סיפק בדיוק את זה. סיכום מלנכולי, שקט ואישי לעשור חברתי, צעקני וצבעוני. אם תרצו The Man Who הוא כמו שביזות יום א' אחרי סופ"ש פרוע במיוחד.

בין כל השירים הבאמת נפלאים בו, כנראה היפה ביותר הוא Writing to Reach You ולא רק בשל השורה האלמותית בו ששואלת "מה זה בכלל וונדרוול"? כן, הניינטיז היו עשור מעולה לגדול בו.

האלבום שבזכותו קולדפליי הצליחו: 20 שנה ל- The Man Who של טראוויס>>

80. Coolio feat. L.V. – Gangsta's Paradise

"בעודי הולך בגיא צלמוות, אני מביט על חיי ומבין כי דבר לא נותר…". השיר הזה, מתוך הסרט "סיכון מחושב" עם מישל פייפר, הביא את תרבות הגנגסטרים, ובעיקר את ההשלכות שלה למיליוני מאזינים ברחבי העולם. פתאום להיות גנגסטר מיוסר היה הדבר הכי מגניב בעולם.

השיר הוא סוג של עיבוד מחדש לשיר Pastime Paradise של סטיבי וונדר מ- 1976. וונדר התנה את השימוש בשיר בתנאי שלא יהיו בו קללות ושפה לא נאותה. זו הסיבה שזהו אחד השירים הבודדים בהיסטוריה של הראפ שעוסק בגנגסטרים מבלי שיהיה בו ולו קללה אחת.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

79. Natalie Imbruglia- Torn

כמו הרבה כוכבים אוסטרליים לפניה, גם נטלי אימברוגליה החלה את הקריירה שלה באופרת הסבון המפורסמת "שכנים". אך תהילת העולם שלה הגיע בזכות סינגל הבכורה שלה, Torn, שיצא באוקטובר 1997.

השיר התפוצץ כמעט בבת אחת על העולם והפך לאחד השירים הכי מזוהים עם שנות התשעים. מדובר היה בלהיט בינלאומי מפלצתי שמרוב שהיה גדול מחק מהתודעה לגמרי את העובדה שמדובר בקאבר ללהקת Ednaswap האמריקנית (למעשה, לא רבים יודעים את זה גם היום).

הלהיט הזניק את אימברוגליה למעמד של כוכבת על ואלבום הבכורה שלה, Left of the Middle, מכר למעלה מ- 7 מיליון עותקים. לא רע בכלל.

10 קאברים שלא ידעתם שהם קאברים>>

78. No Doubt- Don't Speak

מסתבר שלא סתם אומרים שלב שבור מעורר את המוזה. גוון סטפני כתבה את השיר הזה בעקבות הפרידה שלה מבסיסט הלהקה, טוני קאנל, והזניקה את הקריירה של No Doubt למחוזות ששמורים לגדולים ביותר.

במקור Don't Speak היה אמור להישמע כמו עוד שיר פאנק-סקא מהסוג שמילא את שני האלבומים הראשונים של הלהקה, אבל גוון החליטה להוריד טמפו ולהפוך את השיר למעין בלדה.

ההחלטה כאמור השתלמה בענק. Don't Speak הפך לשיר המושמע ביותר באמריקה בשנת 1996, תפס את המקום הראשון במצעד האמריקאי במשך 16 שבועות רצופים (!) והפך לאחד הלהיטים הגדולים של העשור. למרות שהיה בעיני די בלתי נסבל בזמן אמת, היום אני בהחלט מבין למה היה מדובר בלהיט כל כך גדול.

77. Michael Jackson- Black or White

ההיסטריה סביב מייקל ג'קסון לא נעצרה באייטיז. ב- 1991 הוציא מלך הפופ את אלבומו השמיני ושטף את העולם מחדש עם להיטי ענק כמו Remember the Time, Heal the World, In the Closet ואחרים.

אבל מעל כולם עמד הסינגל הראשון מהאלבום, Black or White, שעם ריף הגיטרה הממכר והקליפ הקאנוני שכלל את מקולי קאלקין (ילד פלא בזמנו) ואת אפקט החלפת הפנים שזכה מאז לאינספור פארודיות, הפך לאחד מסימני ההיכר של העשור.

76. 2Pac feat. Dr.Dre- California Love

שני האייקונים הגדולים ביותר שמייצגים את ההיפ הופ של החוף המערבי בשיר אהבה למדינת מולדתם, קליפורניה. השיר הזה היה סוג של סינגל קאמבק עבור טופאק אחרי שחררו מהכלא והפך ללהיט ענק שהביא לו אפילו מועמדות לגראמי.

גם הקליפ העצום שצולם לשיר, בהשראת סרטי מקס הזועם, החצין את צמד התדמיות הגדולות מהחיים של טופאק ודרה והפך לאייקוני.

TLC- Waterfalls .75

ללא ספק אחד מהמנוני הניינטיז ומהשירים המזוהים ביותר עם העשור. על פי חברות הלהקה, "לרדוף אחרי מפל" זו אנלוגיה לרדיפה אחר דברים שלא יקרו.

זהו גם אחד הלהיטים הבולטים שהציגו את סוגיית האיידס משום שליסה "לפט איי" לופז הייתה דוברת מאוד מרכזית ובוטה בעד סקס בטוח ואף הסתובבה לעיתים עם קונדומים מחוברים לבגדיה.

כמו הרבה מהשירים ברשימה, גם Waterfalls, חייב חלק גדול מההצלחה שלו לקליפ שליווה אותו שעלה כמיליון דולר. הקליפ היה חדשני לזמנו ובאופן טבעי ניטחן ללא הפסקה ב- MTV.

74. Offspring- Self Esteem

השיר הזה מתאר סיטואציות שעל פי סולן הלהקה, דקסטר הולנד, מבוססות על קשרים אמיתיים שהיו לו ולחברים שלו עם בנות המין השני שדרכו עליהם כי לא היה להם מספיק ביטחון עצמי.

אי אפשר להגיד שהסיטואציות הללו נדירות (בלשון המעטה), בטח בגיל ההתבגרות, אולי זו הסיבה שהשיר הזה היה להיט ענק כשיצא בדצמבר 1994 ונשמע אקטואלי ומעולה גם היום.

73. The Connells- 74-75

למרות שהיו די אנונימיים במולדתם בארה"ב, ב- 1993 שיחררו "הקונלס" את ה- One Hit Wonder הבלתי צפוי הזה שהפך ללהיט ענק ברחבי אירופה.

אז נכון זה שיר מעט שמאלצי ולא באמת ייחודי, אבל הוא כן לוחץ חזק על כפתור הנוסטלגיה וזה תמיד עובד.

72. Moby- Why Does My Heart Feel So Bad?

את הלהיט האלקטרוני הנוגה הזה, כתב מובי כבר ב- 1992 אבל זנח אותו משום שהוא היה נשמע לו כמו "קטע טכנו ממש רע…". שנים מאוחר מובי חזר לקטע הגנוז ועיבד אותו מחדש כשיר עדין יותר, איטי יותר ו"רומנטי יותר".

התוצאה היא אחד מקטעי הטכנו המפתיעים והמשפיעים ביותר ביותר של העשור וזה למרות שיצא חודשיים לפני סיומו.

71. The Cranberries- Ode to My Family

אז נכון היו שם Zombie, Linger ו- Dreams לפני כן, אבל השיר הכי יפה ובעיקר מרגש של הקרנבריז הוא ביי פאר Ode to My Family.

השיר נכתב על ידי דולורס או'ריורדן כשיר כמיהה וגעגוע למשפחתה ובעיקר לילדותה ולזמנים הפשוטים יותר לפני שהפכה למפורסמת. מי לא מתגעגע לימים האלה?
כשאת אינך: פרידה מדולורס או'ריורדן>>

70. Dave Matthews Band- Crash into Me

דייב מת'יוס בנד אף פעם לא ממש הצליחו בגדול מחוץ למולדתם שבארה"ב, בטח שלא בישראל. אבל ההפסד כולו שלנו.

השיר שיצא כסינגל השלישי מתוך אלבומה השני של הלהקה, Crash, נכתב מנקודת מבטו של מציצן שעוקב אחר מושא אהבתו (תאבתו?) דרך חלון ביתה.

השיר לא היה להיט גדול במיוחד בזמן אמת, בטח לא ברמה הבינלאומית, אבל אט אט הפך לשירים האלה שאתה דופק את הראש על איך שלא הכרת אותם קודם.

באנר מועדון תרבות

69. Babybird- You're Gorgeous

אולי לא מדובר באחד מלהיטי הניינטיז הגדולים ביותר, אבל זה לגמרי אחד השירים הכי קסומים שיצאו בעשור הזה. הקסילופון והעיבוד העדין והנפלא עומד כמעט בסתירה לנושא בו הוא עוסק, צלם דוגמניות שמנצל את מושאי צילומיו, שני עשורים לפני תנועת ה- METOO#. 

68. Nas- If I Ruled the World (Imagine That)

מחוזק בלורן היל, הראפר "נאס" הפציץ עם אחד משירי הראפ הגדולים בהיסטוריה. בשיר מתאר "נאס" את כל מה שהיה עושה אם היה עשיר והיה "שולט העולם".

השיר הוא חידוש של קלסיקת האולד סקול, If I Ruled the World של הראפר, קרטיס בלואו, ששר על איך הוא יביא שלום כשיהיה מלך. בגרסה שלו, "נאס" משלב סימפול מהשיר Friends של "הודיני" והופך את השיר ליותר "חומרני" מצד אחד, אך באופן שמדגיש את החלמות הגדולים של מי שבא מהגטו.

אגב, אפשר לשמוע את לורן היל עושה מחווה קטנטנה לשיר בלהיט הענק של ה"פוג'יז", Ready or Not.

67. Tom Petty- Learning to Fly

לפעמים לא צריך הרבה בשביל ליצור קלאסיקה, 4 אקורדים זה מספיק מסתבר. טום פטי כתב את השיר אחרי שראה ראיון בטלוויזיה עם טייס שטען שזה "לא קשה ללמוד לטוס, אם כבר החלק הקשה הוא הנחיתה".

השיר לקוח מאלבומו השמיני והמעולה של פטי, Into the Great Wide Open שגם לשיר הנושא שלו, עם הקליפ בכיכובו של ג'וני דפ, יש מקום ברשימה הזאת. כמה חבל שיש רק 90 שירים.

66. Everything But the Girl- Missing

עם כל הצניות וכל הפלצנות, באמת שקשה שלא להשבות בקסמו של שיר שהפזמון שלו מכיל את המשפט: "אני מתגעגעת אליך כמו שהמדבר מתגעגע לגשם". בנאלי, חרוש ועם זאת כל כך פשוט ונוגע.

מדהים הוא שלקח ללהקה לא פחות משמונה אלבומים ו- 12 שנים לשחרר להיט. למעשה בגירסתו הרגילה השיר לא הצליח כלל, רק אחרי שהמפיק וה- DJ, טוד טרי, מיקסס את אותו הוא הפך ללהיט בינלאומי ענק ולא פחות חשוב, מוערך מאוד.

65. U2- One

השיר הזה נבחר כשיר העשור בישראל ולמרות שעם השנים הפכו לבלתי נסבלים, אי אפשר לקחת מבונו דה אדג' ושות' את האלבומים הנפלאים והשירים החזקים של תחילת העשור.

כמו שכתבתי בעבר בפוסט על 10 שירים עם משמעות שונה ממה שחשבתם, ONE הוא לא שיר על אחדות אוניברסלית או משהו בסגנון, זהו למעשה שיר על חרדה של ילד לצאת מהארון אל מול אביו.
25 שנה ל- Achtung Baby של U2>> 

64. Placebo- Pure Morning

Pure Morning היה השיר האחרון שהוקלט עבור אלבומה השני של הלהקה, Without You I'm Nothing והסינגל הראשון שיצא מתוכו. אחרי אלבום בכורה מצליח, השיר הזה הוכיח שפלסיבו הם יותר מתופעה חולפת. 

בהרבה מובנים Pure Morning מציג את הסטנדרט של פלסיבו שמצד אחד משלב סאונד אלטרנטיבי אך מצד שני לא מוותר על הנגישות הפופולרית. יכול היה לצאת מהלהקה הזאת יותר אבל בלי קשר לאם אתם אוהבים אותם או לא, אין ספק שמדובר בבן זונה של שיר.

63. Weezer- Buddy Holly

ולחשוב שריברס קואמו, סולן הלהקה, לא רצה לכלול את השיר הזה באלבום.

קלאסיקת הניינטיז הזאת שעושה כבוד לאייקון הרוקנ'רול, באדי הולי, שוחררה כסינגל השני מאלבום הבכורה של וויזר וכבשה את העולם.

גם הקליפ עצמו הוא מחווה לסדרה האמריקאית המיתולוגית, Happy Days, מה שעזר לשיר להיטחן נון סטופ ב- MTV.

62. Depeche Mode- Home

מאיזשהי סיבה השיר הזה תמיד הולך לאיבוד ברפרטואר העצום של דפש מוד למרות שאין בכלל ספק שהבלדה הנוגעת בשלמות הזאת היא מהשירים היותר יפים בקריירה המדהימה של הלהקה.

נכון, יש מקום ברשימה הזאת גם ל- I Feel You, Walking in My Room, It's No Good ועוד קלאסיקות ניינטיז של דפש מוד, אבל הגיע הזמן לעשות גם ל- Home את הכבוד המגיע לו. יצירת מופת אמיתית.
20 שנה ל- Ultra של דפש מוד>>

61. Alanis Morissette- Ironic

לא הרבה יודעים את זה, אבל לפני שהפכה לנציגת הרוק הנשי של שנות ה- 90, לאלאניס מוריסט היו כבר שני אלבומי דאנס-פופ ששחררה בגיל 17 ו- 18 בקנדה ארץ מולדתה.

אך הנתיב המוזיקלי שלה השתנה ב- 180 מעלות כשעברה ללוס אנג'לס ופגשה את המפיק והמלחין גלן באלארד. באלארד דחף את מוריסט לכתוב טקסטים והוא עצמו היה אחראי על ההפקה והלחנים. יחד הם כתבו את אלבומה השלישי הרשמי של אלאניס, Jagged Little Pill, שהיה אלבום רוק טהור, שונה מאוד משני האלבומים שהוציאה כנערה.

האלבום היה הצלחה מסחררת, נשאר במצעד המכירות האמריקאי שנתיים וחודשיים (!!) והפך לאחד מהאלבומים הנמכרים בהיסטוריה. הרבה מזה קרה בזכות להיט הענק והסינגל השלישי מתוך האלבום, Ironic שמתאר סיטואציות יום יומיות שמסתיימות בשאלה "האין זה אירוני"? השיר אף זכה בתואר שיר השנה בישראל ב- 1996 שזה הכבוד הכי גדול לא?

60. Beastie Boys- intergalactic

4 שנים אחרי Ill Communication חזרו הביסטי בויז לעניינים עם Hello Nasty שגם האנשים שהכי רחוקים מכולם ההיפ הופ (כמוני) יכלו ליהנות ממנו.

הסינגל הראשון, intergalactic, התפוצץ ב- MTV בזכות קליפ אדיר ומצחיק במיוחד שעושה מחווה למפלצות הקייג'ו מהמיתולוגיה היפנית. השיר עצמו זכה בסוף השנה בפרס הגראמי לשיר ההיפ הופ הטוב ביותר.

אגב, זה לא של- Sabotage אין מקום ברשימה, זה פשוט שהרשימה קצרה מדי.

moadon-tarbut-24

59. Massive Attack- Unfinished Sympathy

חלוצי הטריפ-הופ מבריסטול שחררו ב- 1991 את אחד השירים המהפכניים של הניינטיז. עם הפקה אלקטרונית חלוצית וחמושים בקולה המרטיט של הזמרת שרה נלסן, Unfinished Sympathy הפך לאחד ההמנונים של העשור ואחד הסינגלים הכי מוערכים ובצדק.

58. Portishead- Glory Box

אמנם אבותיהם הרוחניים, מאסיב אטאק, הקדימו אותם ביצירת צליל הטריפ-הופ שכל כך מזוהה עם בריסטול אנגליה, אבל פורטיסהד עזרו להביא את הז'אנר לקהלים חדשים בזכות השיר הזה.

קטע סקסי, רגיש וקסום במיוחד על אישה שמאבדת אמון באהבה ורק מחפשת סיבה להרגיש שוב אישה.

57. Faith No More- Epic

פיית' נו מור היו צריכים לשחרר 2 אלבומים מלאים לפני שמצאו את הקול של מייק פאטון, אבל ההמתנה הייתה שווה. המילים, האטיטוד ובעיקר הקול המטורף של פאטון הביאו את הלהקה עד לפסגת המיינסטרים.

הלהיט הגדול ביותר של פאטון ופיית' נו מור היה ללא ספק Epic האפי (תסלחו לי על משחק המילים המביך אך המתבקש) שמצליח עד היום להטריף חושים. בשיאה מכרה פיית' נו מור מיליוני עותקים מאלבומיה, הייתה מועמדת לגראמי ואפילו הואשמה על ידי אנתוני קידיס בניבת הסטייל שלו (אמיתי לגמרי).

56. Mazzy Star- Fade into You

פיסה אקוסטית אלטרנטיבית עם נגיעות דרים-פופ. אחד מהשירים המרגשים והיפים ביותר בניינטיז.

זה היה הלהיט היחיד של מזי סטאר האיכותית אבל אחד שהפך לפסקול של מיליוני בני נוער שבורי לב ברחבי העולם. קסם.

55. Daft Punk- Around the World

144 פעמים חוזר על עצמו בשיר Around the World. 144 פעמים שהפכו את דאפט פאנק למבשרי ההאוס המודרניים ולאחד ההרכבים האלקטרוניים החשובים ביותר. את הקליפ הגאוני לשיר אגב ביים מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול").

54. Queen- The Show Must Go On

אין צוואה יותר מכובדת שיכול היה להותיר לנו פרדי מרקורי מאשר את השיר האדיר הזה.

השיר נכתב דווקא על ידי בריאן מיי בימיו האחרונים של מרקורי ועל האופן בו החיים ממשיכים  ואנחנו כבני אדם צריכים לנצל כל רגע מהם.

מיי עצמו חשש שמרקורי לא יצליח לבצע את השיר כמו שצריך בעקבות ההתדרדרות המהירה במצבו הבריאותי אבל פרדי הגיע לאולפן ההקלטות, דפק צ'ייסר, אמר למיי: "I'll Fucking do it Darling" והשאר היסטוריה.

53. Air- All I Need

הסינגל השלישי של הצמד הצרפתי מאלבומם הסופר מצליח, Moon Safari הוא מהבלדות היפות הכי יפות של העשור.

נישאים על מסורות השאנסונים הצרפתיים ומחוזקים בזמרת האמריקאית, בת' הירש, All I Need הוא מהקטעים הקטנים והעדינים הללו שהגדירו עשור שלם של חיבורים מוזיקליים ושילוב של ישן וחדש.

52. Prodigy- No Good (Start the Dance)

השיר הטוב ביותר של חלוצי הטכנו מתוך האלבום האדיר שלהם Music for the Jilted Generation מ- 1994.

השלישייה הבריטית חשפו את עולם הטכנו למיליוני אוזניים חדשות ברחבי העולם והרבה בזכות הקטע הענק הזה שמצליח לשמור על טריות ואנרגיות שיא גם היום.

51. Nick Cave- Into My Arms

אחת מהבלדות היפות ביותר של נסיך האופל וזה לא דבר של מה בכך. בשיר מתאר קייב את חוסר האמונה שלו באלוהים או מלאכים אבל את האמונה החזקה שיש לו באהבה. ניק קייב סיפר כי זה אחד השירים שהוא הכי גאה ואם הוא אמר את זה, אז מי אנחנו?

50. Soundgarden- Black Hole Sun

ללא ספק ה- להיט של סאונדגארדן וכריס קורנל. אחד משירי הרוק המפורסמים והמשפיעים של הניינטיז, הרבה בזכות הקליפ הסוריאליסטי שלו שבוים על ידי האוורד גרינהל שביים את הקליפים הממוחשבים והמדהימים לסינגלים של הפט שופ בויז מהאלבום Very.

הטקסט האפל משהו של השיר עזר לקשר את התנועה הגראנג'ית סבב תמות של דיכאון ועצב, מה שעזר לסקס האפיל של הז'אנר ושל סאונדגארדן בפרט. בכל מקרה שיר נפלא.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

49. Metallica- Enter Sandman

אין ספק שמבחינת הצלחה וחשיפת קהלים חדשים לז'אנר ל- Nothing Else Matters יש מקום ברשימה הזאת. אבל מה לעשות שהוא טחון, חרוש ואוברייטד לגמרי, בטח לעומת אחיו הבכור, Enter Sandman.

סינגל הבכורה מתוך "האלבום השחור" של מטאליקה, מכיל את אחד מריפי הגיטרה הממכרים ביותר ואת הפזמון הכי פופי של הלהקה עד כה, זאת מבלי לאבד את הסאונד הכבד והעמוק שכל כך מאפיין אותה.

השילוב המושלם בין המטאל של מטאליקה, תחיית הגראנג' של תחילת הניינטיז וטקסט שעוסק באחד הפחדים הכי בסיסיים שלנו כבני אנוש: סיוטים, הופך את השיר הזה לקלאסיקה אמיתית.

48. Blind Melon- No Rain

השיר הזה נכתב על ידי בסיסט הלהקה, בראד סמית', על חברה שלו שהייתה בדיכאון וסירבה לצאת מהמיטה אפילו כשאין גשם בחוץ.

הוא גם זכה לאחד הקליפים המפורסמים של שנות התשעים בזכות "ילדת הדבורה" שמככבת בו ושהמיסה מיליוני לבבות ברחבי העולם.

47. Joan Osborne- One of Us

זה אולי אחד השירים הכי חרושים מהניינטיז אבל המסר והשאלה שבבסיסו תמיד יהיו רלוונטיים. ה- One Hit Wonder הנפלא הזה של ג'ון אוסבורן יצא כסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלה, Relish, ששוחרר ב- 1995 ומאז היא נעלמה מהעין ומהאוזן למרות ששיחררה לא פחות משמונה אלבומים נוספים. 

השיר אגב כלל לא נכתב על ידי וסבורן אלא על ידי אריק בזיליאן מה- Hooters שהצליח בטקסט פשוט וקולע ולחן מינימליסטי להלחין את אחד משירי העשור.

46. Underworld- Born Slippy .NUXX

אחד מקטעי הטכנו הגדולים בהיסטוריה. פצצת אנרגיה אופורית חד פעמית שהביאה את הטכנו והמוזיקה האלקטרונית ה"כבדה" למיינסטרים.

הסינגל שיצא ביולי 1996 קיבל חשיפה אדירה בזכות העובדה שהופיע בסצנת הסיום של אחד מסרטי הקאלט של העשור, "טריינספוטינג". משם הדרך להצלחה הייתה קצרה.

45. Nick Cave feat. Kylie Minogue- Where the Wild Roses Grow

מי היה מאמין שמלך האופל ונסיכת הפופ יכולים להוציא ביחד כזה שיר מושלם. סיטואציה קלאסית של היפה והחיה שהולידה את אחת הבלדות הקסומות של הניינטיז.

השיר המצמרר הזה שנכתב בהשראת שיר עם בשם Down in the Willow Garden, הוא למעשה דיאלוג בין רוצח לקורבן שלו. שקייב א, ספר כי הוא כתב את החלק של הזמרת במיוחד עבור קיילי.

הבחירה התמוהה תחילה התבררה כבינגו שהביאה לקייב את הלהיט הגדול בקריירה ואחד היפים שלו בכלל.

44. Blur- Beetlebum

הסינגל הראשון מתוך אלבומם החמישי והמעולה של בלר מוקדש כולו להתנסויות הנרקוטיות שחווה דיימן אלברן, עם חברתו דאז, ג'סטין פרישמן, סולנית להקת "אלסטיקה".

שנים מאוחר יותר, יודה הנמסיס המושבע (שכבר הספיק להפוך לחבר), נואל גאלאגר, ש- Beetlebum זה השיר שהוא היה חולם לכתוב לאואזיס.

43. Beck- Loser

מדהים איך שבדיחה יכול להוביל לקריירה מוזיקלית מטורפת. בק כתב את השיר הזה כסוג של בדיחה ומחווה לכל החברים שלו שתמיד קראו לו לוזר. התוצאה היא להיט ענק שהביא לבק הכרה וחוזה בגפן רקורדס.

"לוזר" הוא כנראה להיט האינדי הגדול ביותר של העשור. הוא הוקלט בצורה סמי חובבנית וזכה לקליפ עצמאי דומה. אבל אט אט השילוב בין הניסיוניות המוזיקלית לפולקיות האקוסטית של השיר הפכה אותו לממכר ואת בק לאחת האושיות המוזיקליות החשובות של שנות ה- 90.

42. Rage Against the Machine- Killing in the Name

ללא ספק הלהקה והשיר הכי מחאתיים ברשימה הזאת. דה לה רוחה וחבריו חרטו על דגלם את המאבק בתאגידים, בקפיטלזם ובממשלה המושחתת ולתקופה מסוימת זה עבד, בעיקר בזכות Killing in the Name שהפך ללהיט גדול שמשום מה מנוגן עד היום בחתונות. לכו תבינו.

בכל מקרה עם ריף גיטרה עוצמתי, ביצוע ווקאלי סוחף בטירוף ו"אבטיח בשקל" אחד, השיר הזה כבר מזמן הפך לקלאסיקה.

41. Eric Clapton- Tears in Heaven

אריק קלפטון חווה את הנורא מכל כשבשנת 1991 איבד את בנו קונור בן ה- 4. בעקבות הטרגדיה כתב הגיטריסט המיתולוגי את אחד מהשירי האבדן והצער הכואבים ביותר, "דמעות בגן עדן".

בשיר תוהה קלפטון מה יקרה כאשר הוא יתאחד ביום מן הימים מחדש עם בנו בגן עדן. האם הוא יזהה אותו? האם הוא יזכור את שמו? והלב לא יכול שלא להצטמרר. 20
20 שירים עצובים שיגרמו לכם לבכות>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

40. Aerosmith- Cryin

אחד השירים שגרמו לכל ילד ניינטיז להרים גיטרה ולהתאהב באלישיה סילברסטון. Cryin יצא כסינגל השלישי מאלבומה ה-11 של הלהקה, Get a Grip ועזר לו להפוך לאלבום הנמכר ביותר של הלהקה עם למעלה מ- 20 מיליון מכירות. אחחח התקופה בה אמנים היו מתעשרים מדיסקים.

39. David Bowie- Little Wonder

עוד עשור, עוד אלבום ודייויד בואי ממשיך להשתנות ולעשות בית ספר לכולם. למרות שהניינטיז לא נחשבת כתקופת הזוהר שלו, Little Wonder, מוכיח שבואי אף פעם לא מפספס.

מושפע מהגל האלקטרוני של הניינטיז, בשילוב מוזיקה תעשייתית, בואי מצליח להפציץ יציאה שמצד אחד הכי לא "בואית" שלו ועם זאת היא כל כך דייויד בואי בגלל שהיא משונה ומשתנה כל הזמן. שיר עם אנרגיה מטורפת והפקה מופלאה.

38. Alice in Cahins- Would?

השיר העצמתי הזה נכתב לזכרו של אנדרו ווד, סולן להקת Mother Love Bone, שמת ממנת יתר של הירואין ב- 1990.

מדובר ללא ספר באחד מהשירים שהפכו את אליס אין צ'יינס לאגדה ואת הרוק של תחילת שנות התשעים לאחת התקופות המרתקות בהיסטוריה של המוזיקה.

37. Temple of the Dog- Hunger Strike

Temple of the Dog הייתה סופרגרופ חד פעמית שהוקמה בכדי להקליט אלבום לזכרו של אנדרו ווד, סולן להקת Mother Love Bone.

חברי הלהקה הגיעו מ- Soundgarden, Mother Love Bone ו- Green River המיתולוגית, כשעל כולם מנצחים כריס קורנל עם ביצועים ווקאליים מטורפית ואדי ודר שבא לעזרת חבר.

לדעתי מדובר באחד מאלבומי הגראנג' המשובחים ביותר כאשר Hunger Strike, הסינגל הראשון והמפורסם ביותר מהאלבום, הוא תצוגת תכלית מופתית של מהות הז'אנר. אדי ודר, כריס קורנל, דיסטורשן, מי צריך יותר?

36. Blur- Boys and Girls

"הפאנק העיף את ההיפים, אני באתי להעיף את הגראנג'" אמר דיימון אלברן, סולן להקת בלר המיתולוגית. אחרי שנים של דשדוש רצו בלר להחזיר את הצבע לחייה של המוזיקה הבריטית ובעזרת רוק צעיר, חצוף ורענן גם הצליחו לעשות את זה בגדול.

נישאים על כנפי הסטון רוזס ומהפכת האסיד של סוף הנות השמונים, אימצו בלר ב- Boys and Girls את הסאונד האלטרנטיבי החדש ושילבו אותו עם הרוח שנשבה מהמסיבות באיביזה.

התוצאה: שיר אלמותי שחוגג את הנעורים ואת פריצת הגבולות. על המיקס הסופי היו אחראיים לא פחות מניל טננט וכריס לאו, הלו הם הפט שופ בויז האלמותיים.

35. Bruce Springsteen- Streets of Philadelphia

כאשר הונח הבסיס לסרט "פילדלפיה" בתפר שבין שנות השמונים לתשעים, הומוסקסאליות עדיין לא הייתה במיינסטרים ומחלת ה"איידס" עוד נתפסה בחוגים מסוימים כ"מחלה של הומואים".

כשיצא לבסוף הסרט ב- 1993 הוא הציב לציבור הרחב מראה מול הפנים וניפץ מיתוסים רבים סביב הקהילה והמחלה עצמה.

את שיר הנושא התבקש לכתוב 'הבוס', ברוס ספרינגסטין, ועשה זאת בענק עם אחד הקטעים היפים והנוגים ביותר של העשור. ספרינגסטין ניגן לבדו על כל הכלים בשיר שבסופו של דבר זיכה אותו בפרס האוסקר לשיר הטוב ביותר ובלא פחות מארבעה פרסי גראמי! כבוד.

34. The Cure- A Letter to Elise

מכל השירים המופלאים והאלמותיים שכתב רוברט סמית', A Letter to Elise הוא האהוב עלי ביותר. זהו שיר על שינויים והשלמה שנכתב על ידי סמית' בתקופה קשה של דיכאון (מתי הוא לא היה בתקופה כזאת?).

השיר לקוח מתוך האלבום המעולה והלא מספיק מוערך, Wish, שתמיד יחיה בצילו של אחיו הגדול, Disintegration.
הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה: 25 שנה ל- Wish של הקיור>>

33. Green Day- Basket Case

זה אולי ישמע מוזר אבל אני מאמין ש- Basket Case הוא אחד השירים הכי משפיעים בתולדות הרוק. לא היה תלמיד אחד שלי (במשך כמעט עשור שלימדתי גיטרה) שלא רצה ללמוד לנגן את השיר הזה. לא היה ילד ניינטיז אחד שלא החזיק לפחות בעותק אחד של Dookie, אלבומם השלישי של גרין דיי שיצא ב- 1994. כמות הלהקות ששאבו ממנו השראה (ומגרין דיי בכלל) היא עצומה ואני לא מחובביה הגדולים.

מ- Sum 41 דרך Blink 182 ועד אבריל לאבין, הז'אנר וכל תרבות הפאנק-פופ חייבים את ההצלחה שלהם למפץ הגדול שהביא איתו Basket Case.

נאמן לשורשיו המחאתיים, Basket Case מכיל את כל המאפיינים של הז'אנר, החל מדיסטורשן אגריסיבי, קצב מהיר וטקסט חרדתי משהו שפונה למתבגרים בגובה העיניים. תסמכו על זה שגם בעוד 50 שנה יהיה מישהו שילמד לנגן את השיר הזה.

32. The Verve- Bitter Sweet Symphony

"אתה עבד לכסף ואז אתה מת" שר ריצ'ארד אשקרופט בסימפוניה המתוקה-מרירה שלו לחיי היום יום המודרניים.

כמו כל שירי הבריטפופ, גם Bitter Sweet Symphony נשען על מסורות מוזיקליים מקומיים חזקים כמו סצנת "Northern Soul ,"MADchester, הניו וייב ואחרים, אך הזיקה החזקה ביותר של השיר למוזיקה הבריטית המקומית היא העובדה כי כלי המיתר מבוססים על סימפול מתוך השיר The Last Time של ה'רולינג סטונס'.

העניין הזה גרר את אשקרופט והלהקה לחתום על חוזה דרקוני שמנע מהם כל הכנסה מלהיט הענק הזה. בסופו של דבר רק במרץ 2019 הודיע רשמית אשקרופט כי מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס ויתרו על הקרדיט שלהם בשיר ושעכשיו הוא יכול סוף סוף ליהנות ממנו.

31. Pearl Jam- Alive

לא רק שמדובר בסינגל הראשון של הלהקה אי פעם, אלא מדובר פחות או יותר בשיר שבזכותו פרל ג'אם הפכו להיות… ובכן, פרל ג'אם.

אדי ודר כתב את המילים בהשראת סיפור חייו (פלוס כמה טוויסטים מדמיונו) על הגילוי שאביו "הביולוגי" הוא למעשה אביו המאמץ. הזעקה "I'm Alive" נתפסה על ידי מעריצי הלהקה כחגיגה של החיים אך ודר כתב את זה בקונטקסט שונה לגמרי של הלקאה עצמית על העובדה שהדמות בשיר נשארה בחיים למרות הכל.

moadon-tarbut-24

30. Radiohead- Street Spirit (Fade Out)

לא משנה באיזה מצב רוח אתם, תמיד תוכלו לסמוך על ת'ום יורק שיגרום לכם לרצות לחתוך את הורידים.

כמה שהשיר הזה, שסוגר את אלבום המופת The Bends, עצוב, ככה הוא גם יפה. פריטת הארפג'יו העדינה על הגיטרה ממיסה את הלב וקולו הנשבר של יורק הופכים את השיר הזה למיוחד במינו ולאחד הקטעים הכי יפים ברפרטואר של הלהקה הענקית הזאת.

 

29. Sinéad O’Connor- Nothing compares  2 U

אפשר להגיד הרבה על הירידה מהפסים של שינייד אוקונר בשנים האחרונות, אבל שום דבר לא יקח ממנה את הביצוע המופתי לשיר הזה, שנכתב במקור על ידי פרינס עבור פרויקט הצד שלו, The Family.

לאורך רוב חייה סבלה אוקונור מהתעללות וקשה לחשוב על שיר שמתאים יותר בכדי לתאר את המצב הנפשי שלה, מצב של חרדה תהומית, פחד, עצב ולב שבור תמידית. ההגשה האותנטית של השיר הזה היא בית ספר למוזיקה והדמעות האמיתיות שהיא מזילה בקליפ ברגע שהיא נזכרת בפרחים שאימה ז"ל נהגה לשתול בגינה, שוברת את הלב בכל פעם מחדש.
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

28. Suede- Animal Nitrate

ב- 1993 הוזמנה Suede, אז להקת רוק לא מוכרת בעליל, להופיע בטקס פרסי ה'בריטס' שנחשב לערב החשוב של תעשיית המוזיקה הבריטית.

הלהקה נתנה בראש עם דיסטורשן ואטיטוד שלא נראה בממלכה שנים והפכה בין לילה לדבר החם במדינה. זה היה רגע מיוחד שנחקק בדפי ההיסטוריה של המוזיקה הבריטית. זה הרגע במדויק בו הבריט-פופ נולד.

27. R.E.M- Losing My Religion

למרות שלשיר הזה אין שום קשר לדת, הוא בהחלט הזניק את הקריירה של אר.אי.אם למעמד אלוהי.

לא הרבה יודעים ש- Out of Time, האלבום האולטרה מצליח של REM שהכיל את Losing My Religion הוא אלבומם השביעי(!) של ההרכב, שהעביר את מרבית שנות השמונים באנונימיות יחסית.

רק אחרי שחתמו ב- Warner Brothers זכתה הלהקה ליחסי ציבור רציניים וחוו סוף סוף את המיינסטרים. במידה רבה הסיפור של אר.אי.אם הוא סיפורה של הסצנה האלטרנטיבית כולה שהתפוצצה בתחילת שנות התשעים.

Losing My Religion מציג גם את הטרנספורמציה שעברה הלהקה והסצנה כולה מהפקות צנועות ואותנטיות מקסימלית לסאונד מלוטש יותר, שירים חדים יותר וקליפים יקרים יותר.

26. Nirvana- Lithium

אחד השירים שמתארים יותר מכל את הירידה מהפסים של קוביין ואת ההתדרדרות הנפשית שלו אל תוך תהומות מהם לא יוכל לצאת.

"אני כל כך בודד אבל זה בסדר, גילחתי את ראשי…" שר קוביין ואי אפשר שלא להזדהות ולהצטער על כך שלא יצא לנו לשמוע יותר ממנו.
25 שנה ל- Nevermind>>

25. Jeff Buckley- Hallelujah

איזה עוד סופרלטיבים נשארו לכתוב על השיר הזה שעדיין לא נכתבו? אחד הקאברים הגדולים בכל הזמנים לשיר על זמני שכאילו נתפר בדיוק למידותיו של באקלי.

הגיטרה החשמלית המהפנטת וקולו הרגיש והמפעים של באקלי מתחברים ליצירה שכנראה ולא תפסיק לרגש אף פעם.

24. Pearl Jam- Jeremy

עם השנים פרל ג'אם נהיו בעיני קצת בלתי נסבלים. אולי זה הקמפיין המביך שקרא להביא אותם ארצה לפני כמה שנים והסתיים במפח נפש. בכל מקרה במחצית הראשונה של העשור פרל ג'אם שלטו במצעדים ושחררו אלבומי איכות נפלאים אחד אחרי השני. מעל כולם עמד כמובן אלבום הבכורה, עמוס הלהיטים, Ten.

כמו רוב המסרים בסצנת הגארנג' ובאלבום Ten בפרט, גם Jeremy מדבר על בני הנוער הדחויים בחברה ועל ההתמודדות שלהם עם החיים עצמם. השיר הושפע מסיפור אמיתי של ילד שוליים שירה בעצמו בפני בני כיתתו, סיפור שמובא כמעט בשלמותו בקליפ לשיר. ללא ספק אחד השירים שעיצבו את המוזיקה האלטרנטיבית של העשור.

23. New Order- Regret

4 שנים אחרי Technique המעולה שהושפע מהסאונד האלקטרוני של איביזה, חזרו ניו אורדר לאמץ את הגיטרות בסינגל הבכורה מאלבומם השמיני, Republic שיצא ב- 1993.

ללא ספק בכלל, Regret הוא אחד משירי הפופ-רוק הטובים של העשור. עם ריף גיטרה ממכר וקולו הרך והאלמותי ברנרד סאמנר מדובר בלהיט שנשמע מדהים גם כיום.

22. Neutral Milk Hotel- On the Aeroplane Over the Sea

כמו הרבה יצירות אחרות בעבר, גם On the Aeroplane Over the Sea לא זכה להכרה גדולה בזמן אמת, אך עם השנים הפכה לאחת ההשפעות הגדולות על סצנת האינדי והאלטרנטיב.

"ארקייד פייר", "אר.אי.אם", "ברנד ניו" ועוד עשרות אמנים ולהקות הושפעו מהאלבום המדהים והכל כך ייחודי הזה של ג'ף מנגום שנכתב בהשראת סיפורה על אנא פרנק.

לא באמת היו להיטים או סינגלים מצליחים מהאלבום הזה, אבל שיר הנושא שלו הוא כנראה המפורסם ביותר. בכל מקרה מדובר באחת היצירות החשובות ביותר בעשורים האחרונים.

21. Manic Street Preachers- Motorcycle Emptiness

"המאניקס" הן מהלהקות האהובות והמעורכות ביותר בהיסטוריה הבריטית. היא שייכת לזן נדיר של הרכבים שמצליחים לשלב בצורה מושלמת טקסטים מאוד פוליטיים על מצע גיטרות מכסחת ועדיין לשמור על אפיל פופולארי ונגיש.

לא חסרים שירים של הלהקה שראויים לדירוג שכזה, אבל Motorcycle Emptiness, הסינגל החמישי מאלבום הבכורה שלהם, Generation Terrorists, מציג בצורה המושלמת את הדנ"א שלהם.

בשיר הלהקה תוקפת את אורח החיים הראוותני של כולנו ואת תרבות הצריכה שאנו חיים בה. מבחוץ הכל נוצץ כמו ניאון, אבל מפנים יש בור ששום מוצר צריכה לא ימלא.

20. Oasis- Don't Look Back in Anger

אחד השירים שבאופן אישי גרמו לי להתאהב באואזיס ובבריטפופ בכלל. בניגוד לרוב שירי הלהקה, את הקלאסיקה האדירה הזאת שר דווקא נואל גאלאגר ובכך מוסיף עוד צבע לרפרטואר המוזיקלי של אואזיס.

השיר הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי ועד היום נחשב לאחד הקטעים המזוהים ביותר עם שנות התשעים. ב- 2012 הוא אף נבחר למקום הרביעי ברשימת השירים הפופולאריים ביותר שאי פעם הגיעו למקום הראשון במצעד הבריטי. לא רע בכלל.
20 שנה ל- What's the Story Morning Glory>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

19. R.E.M- Man on the Moon

מלא רפרנסים לתרבות האמריקאית והתרבות המערבית בכלל יש בשיר הזה, אבל מעל כולם נחה רוחו של הקומקאי האגדי, אנדי קאופמן, שהיווה השראה גדולה למייקל סטייפ. מאוחר יותר, הסרט על חייו של קאופמן, בכיכובו של ג'ים קרי, אף יקרא Man on the Moon ואר.אי.אם יכתוב עבורו את הפסקול.

Man on the Moon יצא כסינגל השני מאלבומם הסופר מצליח, Automatic for the People, שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה- 90, והרבה בזכותו הפכה הלהקה לאחת המשפיעות בשנות התשעים.

18. Bjork- All is Full of Love

עם מתח תמידי בין פופ לאוונגרד, ביורק היא ללא ספק מהיוצרות המרתקות של העשור. אלבומה השלישי, Homogenic מ- 1997 הוא מהאלבומים השלמים והמרתקים ביותר שזכינו לשמוע בשנות התשעים, הרבה בזכות השיר שסוגר אותו, All is Full of Love.

השיר יצא כסינגל האחרון מהאלבום ומציג את ביורק בשיאה האמוציונאלי והמוזיקלי. השיר גם ידוע בזכות הקליפ פורץ הדרך שלו, שזכה באינספור פרסים המציג צמד הרובוטים הולכים ונבנים עד לסוף רומנטי מין כמוהו.

17. Oasis- Wonderwall

אין הרבה שירים שמסמלים את הניינטיז יותר מ- Wonderwall של אואזיס, וזה למרות שאף אחד עד היום לא ממש יודע מה זה בכלל 'וונדרוול' ("מישהו שניתן לסמוך עליו ושיציל אותך מעצמך" לפי נואל). בכל מקרה, מהרגע שיצא באוקטובר 1995, אי אפשר היה לברוח מהלהיט המפלצתי והממכר הזה שהגדיר את הבריט פופ כתופעה הכי חזקה בעולם ואת אואזיס כלהקה הבריטית הכי גדולה בעולם מאז הביטלס.

בעיני הוא רחוק מלהיות השיר הכי טוב של החבורה ממנצ'סטר, אבל אי אפשר להתכחש לקסם שבו שמצליח לזרוח גם אחרי כל כל הרבה שנים. מהלך האקורדים הפשוט אך הכל כך יפה על הגיטרה האקוסטית לצד ביצוע קולי מרהיב של ליאם ידאגו שהשיר הזה לא יעלם גם במשך עוד הרבה מאוד זמן.

16. Counting Crows- Round Here

העובדה ש- Mr. Jones הוא הלהיט הכי מפורסם ומצליח של קאונטינג קרוז היא לא פחות מאבסורד מעצבן. מדובר בשיר שהכי פחות מייצג אותם מכל הרפרטואר שלהם, ובטח השיר שהכי פחות מייצג את אלבום המופת ממנו הוא נלקח, August and Everything After שיצא ב- 1993.

מי שיותר מייצג את המלנכוליה של האלבום ואת הכתיבה היוצאת דופן של אדם דוריץ, הוא השיר שפותח אותו, Round Here. לא אגזים אם אכתוב שמדובר באחד השירים היותר נוגים ונוגעים של העשור ובפנינה חבויה שמציגה טקסט קרוב לשלמות של כותב דיכאוני בצורה יוצאת דופן.

עם השנים קיבל August and Everything After מעמד קאלט והרבה בזכות Round Here.
כל מה שלמדתי על אהבה: על August and Everything After של Counting Crows>>

15. Red Hot Chili Peppers- Under the Bridge

לקראת סוף שנות השמונים, הפלפלים החריפים היו במשבר. הגיטריסט המייסד, הילל סלובק הלך לעולמו והמתופף ג'ק איירונס עזב. אך מעז יצא מתוק כשללהקה הצטרפו צ'אד סמית' וג'ון פרושיאנטה שישנו לעד את הסאונד של הלהקה.

האלבום הראשון של הרביעייה החדשה, Mother's Milk מ- 1989, היה מוצלח יחסית, אבל זה לא הכין אותם ואת העולם ל- Blood Sugar Sex Magic המופתי שיצא שנתיים אחריו. כל שיר באלבום הזה היה מדויק כמו חץ במטרה והתלכיד החדש היה יציב ומפעים מאי פעם.

מעל כולם עומד להיט הענק Under the Bridge שמוצא את קידיס באחת הנקודות הרגישות בחייו. "מתחת לגשר" היה המקום בו נהג קידים לרכוש את הסמים שלו, ובשיר הוא מתאר את החוויה של להיות מכור להרואין ובודד בלוס אנג'לס. מעבר לעובדה שמדובר כבר בקלסיקה מודרנית, אני נשבע לכם שגם ברגעים אלו, מישהו אי שם מנסה לנגן את הריף הפותח של השיר.

14. Guns N' Roses- November Rain

כשהמתופף מאט סורום הצטרף לגאנז אנד רוזס בהקלטות של Use You Illusion, הוא סיפר שהוא ציפה "לתת בראש" עם שירים סטייל Appetite For Destruction. להפתעתו הוא קיבל אקסל מרוכך יותר שמעדיף לתזמר כלי מיתר מאשר להגביר את הדיסטורשן.

שינוי הסטייל הזה, שבא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר ב- November Rain המופתי, יביא את את גאנז לגבהים חדשים של הצלחה מסחרית ואמנותית.

אבל מעבר לשיר עצמו, אי אפשר שלא לדבר על הקליפ שלו שחרך את MTV והפך את גאנז אנד רוזס לשם הכי חם על הפלנטה ואת הרוק לז'אנר הכי מצליח.

כשסלאש עולה על הפסנתר של אקסל ודופק את אחד הסולואים המפורסמים בהיסטוריה בקליפ האפי לשיר הזה, הוא יצר את אחד הרגעים המכוננים של הניינטיז. רגע קטן שגרם למיליוני נערים ברחבי להרים את הגיטרה ולדמיין שהם כוכבי רוק.

13. Radiohead- Fake Plastic Trees

אחד השירים הכי עצובים של רדיוהד, וזה אומר המון. האגדה מספרת שתום יורק פרץ בבכי לאחר שסיים להקליט את השיר. בין אם זה נכון ובין אם לא, אי אפשר שלא לשמוע ולהרגיש עד כמה יורק מחובר למילים שלו ועד כמה הן נוגעות בו.

זהו אחד השירים הבודדים מהתקופה הראשונה שלהם שרדיוהד מקפידים לנגן בהופעות גם כיום ולא סתם זהו גם בדרך כלל מסמר הערב. עד כמה שהשיר הזה עצוב, כך הוא גם יפה.

12. Smashing Pumpkins- Disarm

מבין כל שירי הרוק המכסחים שאפיינו את תחילת הקריירה המטאורית של ה'פמפקינס', דווקא הבלדה הזאת היא המפורסמת ואולי גם היפה מכולן.

"אף פעם לא באמת היה לי את האומץ לרצוח את ההורים שלי, אז במקום כתבתי על זה שיר" סיפר קורגן על השיר הזה שנכתב בהשראת זיכרונות הילדות הטראומתיים שלו. כמה מדהים איך הטראומה של האחד היא הנחמה של האחר.
להתפרק בחיוך: Disarm של סמשינג פאמפקינס>>

11. Guns N' Roses- Don't Cry

כמה לבבות שבורים השיר הזה ליווה במהלך שנות התשעים. כמה דמעות זלגו לצליליו. בצמד אלבומי המופת, Use You Illusion, אקסל רוז כבר לא הסתפק בדיסטורשן וסולואים אלא דחף את עצמו ואת הלהקה לקצה המנעד המוזיקלי והרגשי שלה. וכשאקסל אקסל מתחבר לצד הרגיש שלו יוצאות לו פנינים חסרות תקדים ביופיין כמו שמוכיח השיר הזה שכנראה ולעולם לא יפסיק לרגש.

moadon-tarbut-24

10. Pet Shop Boys- Being Boring

המגזין TIME בחר בשיר הזה כאחד ממאה השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם ולגמרי בצדק. השיר הנפלא הזה הוא סוג מסיבת פרידה מהנעורים, מהאהבות הגדולות שהיו לנו, מהחוויות, הזכרונות וגם מהחברים שנפלו בדרך.

"אף פעם לא השתעממנו" שר ניל טננט בקולו המלטף, ואכן הדבר האחרון שהפט שופ עשו בכל הקריירה הענפה שלהם הוא לשעמם אותנו. אחרי שבשנות השמונים כבשו את העולם עם סדרת אלבומים ולהיטי ענק אלקטרוניים, הוכיחו הבויז גם ניינטיז שיש בהם הרבה יותר עומק, יכולת ונשמה. תשאלו אפילו את טרנט רוזנר ואקסל רוז שמעריצים את השיר הזה.
25 שנה ל- Behaviour של פט שופ בויז>>

9. Radiohead- Karma Police

לרדיוהד הייתה מן בדיחה פנימית כזאת על פיה כשאחד מחברי הלהקה עשה משהו לא במקום, השאר הזהירו אותו כי "משטרת הקארמה תתפוס אותו". מה שהחל כבדיחה התגלגל במוחו של יורק לאחד השירים היפים של הניינטיז העוסק בגורל ו… ובכן, קארמה.

"קארמה זה חשוב" סיפר לימים יורק. "עצם הרעיון שמשהו כמו קארמה קיים משמח אותי. השיר הזה מוקדש לכל מי שעובד בחברות גדולות. זה שיר נגד בוסים".

השיר גם ידוע כמובן בזכות הקליפ המדהים והאולטרה מפורסם שלו שבוים על ידי ג'ונתן גלזר שאף ביים את Just, עוד אחד מהקליפים אדירים שצולמו אי פעם.

8. Oasis- Live Forever

אלבום הבכורה של אואזיס היה כל מה שהקהל האנגלי הזדקק לו באמצע שנות ה-90. חבורה של צעירים משולי מעמד הפועלים ששרים ללא רסן על הרצון לברוח מחיי היום יום האפורים לסיגריות, לאלכוהול ולחלומות על הצלחה ענקית ככוכביי רוק.

דווקא Live Forever מציג את הצד הרגיש יותר של הלהקה עם טקסט נוסטלגי משהו, שמזכיר אפילו את הגינה של בית משפחת גאלאגר. השיר הזה הוא גם הסיבה העיקרית שהלהקה הכבר מגובשת של ליאם הסכימה לצרף לשורותיה את נואל אחרי שהאחרון הציג בפניהם את השיר שכתב. ללא ספק ההחלטה הטובה ביותר בחייהם.

7. Pink Floyd- High Hopes

לא רק שמדובר באחד השירים הפחות מוערכים שלא בצדק ברפרטואר העצום של פינק פלויד, אלא באחד השירים הכי לא מוערכים Ever. פנינה חבויה שנועלת באופן מושלם קריירה חסרת תקדים של להקה גדולה מהחיים (ותסלחו לי שאני לא מחשיב את The Endless River).

המילים הנוסטלגיות מרפרפות לילדות של חברי הלהקה ויוצרות מסמך מרגש בטירוף לסופה של תקופה. סולו הסלייד המפורסם של גילמור בסוף השיר הוא מהמשובחים והיפים בקריירה שלו וזה לכשעצמו אומר המון. גם הקליפ היוצא מן הכלל הוא אחד היפים שאי פעם צולמו. ממש שבע דקות של בגן עדן.
25 שנה ל- The Division Bell>>

6. Nirvana- Smells Like Teen Spirit

זה אולי לא השיר הכי יפה של העשור, אולי לא השיר הכי יפה של תנועת הגארנג', לעזאזל זה אפילו לא השיר הכי יפה ברפרטואר של נירוונה, אבל זה בהחלט השיר הכי משפיע של העשור.

"רוח הנעורים" של קורט קוביין ונירוונה גרמו למיליוני אאוטסיידרים ברחבי העולם להרגיש טוב עם עצמם. הוא גרם למיליוני בני נוער זועמים ומרדניים להחזיק גיטרה, להתהדר בחולצת פלנל מאובקת ולחבק את הזעם, הכעס והעצב שמקונן בתוכם. זה בסדר להיות בן נוער, זה בסדר להיות שונה, זה בסדר להיות פשוט אתה וזה מה שהפך את קורט קוביין לקולו של דור.

5. Smashing Pumpkins- Tonight Tonight

"החומה של דור האיקס" כינה בילי קורגן את יצירת המופת שלו מ- 1995, Mellon Collie and the Infinate Sadness, ואכן היא הייתה קולו של דור. דור הגראנג' דור הנוער הזועם, האאוטסיידר שמתקשה למצוא מקום בעולם.

המוזיקה של קורגן ו"הדלעות" תמיד הייתה יותר ניסיונית והטקסטים יותר פיוטיים, אולי בגלל זה תיאורי העצב האינסופי שלהם דיברו אל מיליוני בני נוער מתוסכלים בכל העולם.

"אתה לא יכול לעזוב מבלי להשאיר פיסת נעורים מאחוריך" שר קורגן ב- Tonight Tonight שגם אחרי כל השנים האלה מצליח להזכיר לנו, בצורה הכי יפה והכי כואבת, לנו מה זה להיות מתבגרים.

4. Depeche Mode- Enjoy the Silence

אחרי שנים שלא שמעתי אותו, לפני כמה שבועות קפץ לי ברדיו Enjoy the Silence ואני חושב שרק אז, אחרי כל כך הרבה שנים, הצלחתי באמת לתפוס עד כמה הוא מדהים.

יש שירים שלא משנה כמה ינגנו אותם, כמה יחרשו עליהם, כמה יטחנו אותם וכמה חשבתם שאתם מכירים אותם. הם אף פעם לא ימאסו. שירים שהם פשוט מושלמים ו- Enjoy the Silence הוא אחד כזה.

מרטין גור מנסח בשיר הזה מסר גלובלי שכל אדם יכול להזדהות איתו: הצורך בשקט ובמרגוע בתוך העולם המטורף הזה. דווקא בעידן הדיגיטל חסר המעצורים והעכבות שאנו חיים בו, השיר הזה מקבל משנה תוקף והופך להיות רלוונטי אולי יותר מתמיד.
עדיין נהנים מהשקט: דפש מוד- Enjoy the Silence>>

3. Pulp- Common People

הבריט פופ היה קולם של מעמד הפועלים. קולם של "פשוטי העם" ואנשי מעמד הצווארון הכחול שעבדו קשה במפעלים במהלך היום ואת מעט הזמן הפנוי שהיה להם בערב הקדישו לבירה, סיגריות, מוזיקה וכדורגל.

על הפער הזה בדיוק שר בפואטיות מעוררת השתאות ג'ארוויס קוקר ב- Common People. זהו סיפור אהבה בין נערה מהמעמד הגבוה לבין בחור פשוט ששר לה שהיא לעולם לא תבין איך לחיות כאחד העם.

"לעולם לא תחיי כמו פשוטי העם, לעולם לא תעשי מה שפשוטי העם עושים, לעולם לא תכשלי כמו פשוטי העם, אף פעם לא תראי את החיים שלך נעלמים אל האופק…". מושלם.
15 שירי הבריטפופ הגדולים ביותר>>

2. Bjork- Hyperballad

יש שירים שקשה לתאר במילים עד כמה הם יפים ו- Hyperballad הוא אחד כזה. שיר שנוגע בשלמות ומצליח לטלטל, לרגש ולהפעים בעת ובעונה אחת.

ביורק נכנסת בשיר לנעליה של אישה שקמה מוקדם מאוד בכל בוקר בכדי לפסוע לקצה צוק שלידו היא חיה ולהשליך ממנו שלל חפצים. בעודה צופה בהם מתרסקים היא מדמיינת איך זה יהיה כשהיא תקפוץ משם. הניגוד בין המעשה האלים והמחשבה האובדנית, עוזר לה לחזור הביתה למערכת היחסים האובר מגוננת שלה.

השיר הזה משלב בתוכו שלל סגנונות וז'אנרים כמו שביורק אוהבת לעשות ונחשב לאחת מפסגות היצירה שלה ושל הניינטיז בכלל. קטע שהשפיע על דורות של אמנים וזכה לאינספור גרסאות כיסוי. בקיצור, קלסיקה מודרנית.

1. Radiohead- Paranoid Android

לא רק השיר הכי יפה ברפרטואר של רדיוהד, אלא השיר הכי יפה וחשוב של העשור כולו. בהרבה מובנים, Paranoid Android מסכם את כל התמות שרדיוהד עוסקים בהן ב- OK Computer ובקריירה שלהם בכלל: בדידות קיומית, פחד מטכנולוגיה, פרנויה, כאוס והכל באריזה מוזיקלית אחת מפעימה במיוחד.

למרות אורכו (6:27) רדיוהד סרבו לקצץ את השיר עבור הרדיו וכך הצליחו שלא להרוס אפילו קמצוץ מהקסם שלו. זה מתחיל אקוסטי, ממשיך כאוטי, עובר מארבע רבעים לשבע שמיניות (סליחה על המונחים המוזיקולוגיים), מתפוצץ בסולו אדיר ונמוג באחת הסיומות הגדולות ביותר שנכתבו אי פעם.

כמובן אי אפשר גם בלי קליפ האנימציה המופלא וההזוי בעת ובעונה אחת שבוים על ידי השוודי, מנגוס קרלסון. קרלסון יצר בשנות התשעים סדרת אנימציה בשם "רובין" שחברי הלהקה מאוד אהבו ולכן הם גם פנו אליו שיפיק להם את הקליפ על בסיס הדמות של רובין. ל- MTV זה הספיק והקליפ שודר ללא הפסקה.

עד היום מדובר בשיר לא פחות ממהפכני בעולם המוזיקה הפופולרית שהשפיע על דורות של אמנים ומפיקים ושינה את הדרך בה חושבים מוזיקה ומרכיבים שיר.

11 השירים הגדולים של רדיוהד
15 שנה ל- Hail to the Thief
A Moon Shaped Pool- ביקורת אלבום
המחשב עדיין עובד: 20 שנה ל- OK Computer
הכל במקום הנכון: רדיוהד בישראל- ביקורת הופעה

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

90 השירים הגדולים של שנות התשעים

באנר מועדון תרבות

ביאת המשיח: 30 שנה לאלבום הבכורה של הסטון רוזס

אלבום הבכורה של הסטון רוזס מייצג את שיאה של אחת התקופות הצבעוניות, הפסיכדליות והיפות ביותר בהיסטוריה הבריטית כשעל הדרך הוא גם משנה את פני המוזיקה הבריטית לעד. 

ציון המועדון: ★★★★★

שנות ה- 80 באנגליה לא היו מהתקופות הטובות של המדינה, וזה עוד בלשון המעטה. בעיות הגירה וגזענות, הקונפליקט הבלתי נגמר עם צפון אירלנד, משברים כלכליים שנבעו מתעשיות הפחם והפלדה המיושנות ואיגודים מקצועיים שניטרלו כל אפשרות להתייעלות, השאירו את אנגליה הרחק מאחור.

ברקע כל האתגרים הללו, עלתה לשלטון מרגרט תאצ'ר, "אשת הברזל", וכיהנה כראשת ממשלה לכל אורך שנות השמונים (1979-1990). תאצ'ר נקטה ביד ברזל נגד האיגודים המקצועיים ויצאה בשורת רפורמות והפרטות חסרות תקדים בניסיון להחיות את המשק. הגישה הכלכלית, הניאו-ליברליסטית, של תאצ'ר, שכונתה לימים "התאצ'ריזם", הצליחה מצד אחד להפיח חיים בכלכלה הבריטית על ידי עצירת האינפלציה, ייעול התהליכים הבירוקרטיים וצמיחה מחודשת. אך מן הצד השני היו אלה כרגיל, עובדי הצווארון הכחול אשר פוטרו בסיטונאות כתוצאה מהרפורמות החדשות ותהליכי ההפרטה הפראיים שעברו על המשק.

הבעיות הכלכליות והחברתיות שטילטלו את בריטניה הובילו ליצירתן של תתי תרבויות רבות. מה'סקינהדס' דרך הפאנקיסטים והניאו-רומנטיים, הצעירים הבריטיים אימצו תרבויות אלטרנטיביות שונות בניסיון להתמודד עם העולם החדש. זו גם הסיבה לעלייתה המטאורית של המוזיקה האלטרנטיבית על שלל גווניה בשנות השמונים.

באנר מועדון תרבות

דרך נוספת איתה התמודדו, או יותר נכון התנתקו בני הנוער מחייהם המדכאים, הייתה פשוט לחגוג אותם כאילו אין מחר במסיבות מטורפות שנמשכו לעיתים קרובות עד הבוקר. לכל אורכה ורוחבה של הממלכה הבריטית קמו מועדונים שאפשרו לבני הנוער לברוח ולשמור קצת על השפיות שלהם. בין המועדונים המפורסמים של התקופה ניתן למנות את ה"הבליץ" ממנו יצאו "ילדי הבליץ" שאימצו את הסינת'פופ, "הבן" (Heaven) שהיה בית לקהילה הלהט"בית ומעל כולם ה"האסיינדה" המיתולוגי של סטיבן וילסון וחברי להקת ניו אורדר.

כשלא היה מקום לחגוג, יצאו המסיבות החוצה, לטבע, ויצרו תת תרבות חדשה של רייבים ענקיים ומסיבות טבע מתודלקות באסיד, MDMA וסמים אחרים. התקופה הזאת, שהתרחשה בעיקרה בין 1988 ל- 1989, כונתה לימים "קיץ האהבה השני" בהמשך לאותו קיץ בקליפורניה של 1967.

הרבה להקות מסמלות את אותו קיץ פסיכדלי שעבר על צעירי בריטניה, ביניהן "ניו אורדר", Happy Mondays, The Charlatans ו- Inspiral Carpets. אבל מעל כולם ניצבים הסטון רוזס ואלבום הבכורה שלהם The Stone Roses שלכד בצורה הטובה ביותר את רוח התקופה. 

הסטון רוזס (איאן בראון, ג'ון סקוייר, "מאני" ו"ראני") הוקמה ב- 1983 במנצ'סטר, עיר פועלים הידועה במפעליה הרבים ובסצנת המוזיקה האלטרנטיבית שלה שאף קיבלה את השם המחייב MADchester וכללה בין היתר את הלהקות הנ"ל ועוד. 

אחרי מספר סינגלים שלא זכו להצלחה משמעותית אבל כן יצרו באז בסצנה, אלבום הבכורה של הלהקה יצא במאי 1989 תחת הפקתו של ג'ון לאקי (רדיוהד, מיוז, XTC ועוד רבים וטובים אחרים) וזכה לסופרלטיבים באמת חסרי תקדים. עטיפת האלבום אגב היא פרי יצירתו של גיטריסט הלהקה, ג'ון סקוייר, בהשראת האמן האמריקאי מפורסם ג'קסון פולוק.

בשביל להבין את האהבה העצומה והמקום של האלבום בהיסטוריה הבריטית מספיק רק לספר שהוא נבחר על ידי קוראי מגזין NME כאלבום הטוב בהיסטוריה בשנת 2000 ובשנת 2006 נבחר שוב על ידי אותו מגזין בתואר האלבום הבריטי הטוב בהיסטוריה. לא הרולינג סטונס, לא הביטלס, לא פינק פלויד אלא הסטון רוזס. מדהים. 

The Stone Roses, האלבום, מסמל עבור הבריטים את אחת התקופות המורכבות אך גם הצבעוניות ביותר שחוו. הוא מסמל את שיאה של הסצנה האלטרנטיבית בכך שהצליח לשלב באופן מדויק בין רוק הגיטרות האנגלי המסורתי (Made of Stone), הסאונד המחתרתי של מסיבות הרייבים (Don't Stop) ואפילו גישת We Don't Give a Fuck של הפאנק שמרחפת מעל כולו. 

השילוב הזה הופך את ה- Stone Roses, לצילום פולורואיד יפיפה של תקופה קצרה אך מרתקת בהיסטוריה של המוזיקה הבריטית. תקופה של שחרור מיני, תודעתי, ממסדי, חתרני, צעיר, יומרני וחצוף. תקופה בה צעירים חיפשו מפלט במוזיקה שמחה ומשחררת שמצד אחד הזכירה להם מאיפה הם באו ומהצד השני הציעה להם אסקפיזם בלתי מתפשר.

כמו דיימון אלברן, ליאם גאלאגר וברט אנדרסון שבאו אחריהם, בסטון רוזס ובאיאן רייט בפרט, הייתה מן התנשאות נערית שקשה לעמוד בפני בפניה. הם ידעו מה הכי טוב עבור הנוער הבריטי ומה באמת מעניין אותו. I Wanna Be Adored למשל, תמיד מהדהד לי את Rock 'n' Roll Star של אואזיס ואת הרצון הזה של בני הנוער הבריטיים לצאת מהמיץ של הזבל למקום הרבה יותר זוהר. להיות מישהו ולעשות משהו אמיתי ומשמעותי.

באנר מועדון תרבות

ועם זאת, הרבה לפני שהאחים גאלאגר שרו על סיגריות ואלכוהול כמפלט מהאפרוריות המדכאת של מנצ'סטר, היו אלא הסטון רוזס שהציעו מציאות אלטרנטיבית של אסקפיזם נטול מעצורים. ההופעות של הלהקה למשל היו ידועות באמירה "אתה יודע איך הן מתחילות אך לא יודע איך הן מסתיימות". בדרך כלל אגב הן היו מסתיימות ב- I Am the Resurrection שהפך למסיבת אסיד אחת גדולה. 

הבחירה ב- I Am the Resurrection לסגירת האלבום וההופעות של הלהקה היא כמובן לא סתמית. באמרו "אני התחייה", משווה את עצמו איאן בראון ללא אחר מאשר ישו בגלגולו החדש ומשלים מעגל עם השיר שפותח את האלבום, I Wanna Be Adored. בראון לא כתב את זה כמסר אנטי דתי או משהו כזה, הוא באמת ראה בעצמו משיח של המוזיקה הבריטית הגוועת ובאלבום הבכורה של הלהקה את "ההתגלות" הרוחנית המוזיקלית הנעלה ביותר שלו. לפי ההצלחה של שניהם הוא לא היחיד מסתבר.

הרבה פעמים כתבתי כאן שאחד הדברים שהופכים יצירה לעל זמנית, ולא משנה אם מדובר בסרט, ספר, מחזה או שיר, זה האופן בו היא מצליחה "לשמר" ולהנציח את רוח התקופה בה נוצרה, וזה בדיוק מה שהופך את The Stone Roses לאלבום כל כך חשוב. תוסיפו לכך את העובדה שהוא השפיע על דורות של אמנים והביא את האלטרנטיבי למיינסטרים ותקבלו את אחד מאלבומי הבכורה הגדולים בכל הזמנים. 

ההצלחה האדירה ותווית "משיחי המוזיקה הבריטית", הכניסו את הלהקה ללחץ היסטרי. אלבומם השני, Second Coming, שוחרר רק בדצמבר 1994, הרבה אחרי שאואזיס, בלר, סווייד ואחרות שיחררו את אלבומי הבכורה שלהם ושינו את העולם כשהם נישאים על כנפי המהפכה שחוללו הסטון רוזס בעצמם. ב- 1996 התפרקה הלקה רשמית וחזרה לפעילות רק ב- 2011 לסיבובי הופעות ולגל שמועות בלתי פוסקות על אלבום שלישי שטרם התממשו.

אבל עד שזה יקרה, אנחנו וכנראה גם הילדים והנכדים שלנו, ימשיכו להתענג על אחד האלבומים הכי גדולים שיצאו אי פעם.

שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80
15 שירי הבריפופ הגדולים ביותר
20 שנה ל- What's the Story Morning Glory של אואזיס

 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

TSR2.jpegבאנר מועדון תרבות

25 שנה ל- The Division Bell של פינק פלויד

עם ביקורות לא מפרגנות, מעריצים שעברו הלאה וללא רוג'ר ווטרס, קמו שלושת חברי פינק פלויד הנותרים כמו עוף החול ושחררו אלבום סיום מפעים לאחת הקריירות האדירות בהיסטוריה של המוזיקה.

ציון המועדון: ★★★★★

ב- 1985 עזב רוג'ר ווטרס את סופית פינק פלויד. החבר המייסד שהיה הרוח מאחורי המעטפת, מי שהיה אמון על הצד הקריאייטיבי והוביל את הנושאים בהן עסקה המוזיקה של פינק פלויד, נטש.

נכון, המוזיקה של פינק פלויד בחיים לא הייתה מגיעה לגבהים אליהם הגיעה ללא הגיטרה המופלאה של דייויד גילמור או צלילי הסינתיסייזר פורצי הדרך של ריצ'ארד רייט ועל סיד בארט אני בכלל לא מדבר. אבל לטוב ולרע ווטרס היה הפנים של הלהקה וזה שהתווה את הדרך האמנותית שלה.

באופן טבעי, רבים חשבו כי ההרכב פורץ הדרך שהביא לעולם כמה מהיצירות המוזיקליות הגדולות בהיסטוריה, הלכך לעולמו. אבל גילמור, רייט ומייסון החליטו להמשיך ושנתיים בלבד לאחר הטלטלה שעברו שחררו השלושה את אלבומם הראשון ללא ווטרס, A Momentary Lapse of Reason.

כמובן שאלבום חדש תחת השם 'פינק פלויד', לא עבר חלק בגרון של האיש והפה הגדול, רוג'ר ווטרס, שדאג לגרור את הלהקה לסכסוך משפטי על הרשות להשתמש בשמה (הסכסוך הסתיים מחוץ לכותלי בית המשפט) וכמובן לטנף על האלבום החדש תחת כל עץ רענן.

באנר מועדון תרבות

האמת… וקשה לומר את זה כישראלי בימים אלה, אבל ווטרס צדק. אפילו ריצ'ארד רייט יטען לעתיד כי "הביקורת של ווטרס כלפי האלבום הייתה מוצדקת". מלבד כמה קטעים נחמדים כמו Learning to Fly ו- On the Turning Away למשל, A Momentary Lapse of Reason הוא אלבום חלש, לא אחיד ברמתו ובעיקר מבולגן.

ההרגשה היא שיש שם רעיונות נחמדים שלא מצליחים להפוך למקשה אחת או בקיצור, חסרה האישיות הדומיננטית של ווטרס שתדביק הכל יחד. על אף המכירות הרבות להן זכה האלבום, העתיד של פינק פלויד היה לוט בערפל.

"יום מושלם לחירות…"

6 שנים לאחר מכן, ב- 1993, חזרו גילמור, רייט ומייסון לנגן יחד. סתם ככה, בשביל הכיף. אל הסשנים, הם צירפו את בסיסט האולפן המוכר, גיא פראט, שעל פי מייסון היה זה שהצית מחדש את הלהט במוזיקה שניגנו חברי הלהקה. "כשפראט ניגן איתנו, זה שינה משהו בסאונד של המוזיקה שלנו. קרה שם משהו מיוחד" סיפר מייסון.

הרחק מהביקורות ומהסכסוכים המתוקשרים עם ווטרס, סוף סוף הרגישו חברי הלהקה חופשיים ליצור משהו חדש ובתוך שבועיים בלבד הקליטו השלושה לא פחות מ- 65 קטעים (!). כל שיר עליו המשיכה העבודה המשותפת נבחר בצורה דמוקרטית על ידי שלושת חברי הלהקה – הכי רחוק מהדומיננטיות של ווטרס.

תהליך ההבראה שעברו והדינמיקה החדשה והשוויונית בין השלישייה הביאה אותם ליצור את The Division Bell, אלבומה הרישמי ה- 14 של פינק פלויד.

"מה אתם רוצים ממני?"

The Division Bell הציג פינק פלויד בוגרים, שלמים עם עצמם ומגובשים הרבה יותר. ברמה המוזיקלית, האלבום לא רחוק שנות אור מהמוזיקה המתקדמת והמנופחת שאפיינה את הלהקה, רק שהפעם התחושה היא הרבה יותר עדינה ורכה. אם תרצו, התפכחות מימי Atom Heart Mother ושאר היצירות הפומפוזיות של ההרכב.

מבחינה טקסטואלית, האלבום כולל לראשונה טקסטים שנכתבו על ידי הסופרת ואשתו של דייויד גילמור, פולי סמסון.

כמעט כלל השירים סובבים סביב הרעיון של תקשורת בינאישית כחלק מההתפתחות האנושית וככזאת אשר אנו מזניחים אותה לעיתים קרובות על אף שלפעמים שיח פשוט יכול לגשר על פערים תהומיים. נושא התקשורת והאינטימיות, יחד עם המוזיקה הרכה והעדינה יוצרת תחושה הרבה יותר אופטימית ומרוממת נפש בניגוד ליצירות הקודרות האחרונות פרי עטו של ווטרס: Animals, The Wall ו- The Final Cut.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

עניין התקשורת אף מתכתב בצורה מושלמת עם התהום שנפערה בין שלושת חברי פינק פלויד הנותרים לבין רוג'ר ווטרס, עם הפער שנוצר בין הלהקה למעריציה אך גם עם הקשר שהתחדש והתחזק בין ווטרס, מייסון ורייט.

"מה אתם רוצים ממני?" שר כמעט בכעס, גילמור ב- What Do You Want From Me? לווטרס? למעריצים? מי יודע? "אתם רוצים שאשיר עד שלא אוכל לשיר עוד? אתם רוצים שאנגן עד שאצבעותי ינשרו?… כל כך קשה לרצות אתכם". הלב לא יכול שלא להיסדק.

"תקוות גדולות"

כאמור נושא התקשורת מלווה כמעט את האלבום כולו ובא לידי ביטוי בעיקר בשירים What Do You Want From Me העצמתי, Keep Talking (עם קולו הממוחשב של סטיבן הוקינג) ו- Lost For Words, האקוסטי והנוגע בשלמות שאני נשבע לכם שזה אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם.

איך אפשר שלא לאהוב שיר שמכיל את המשפט: "אז פתחתי את דלתי לאויבים שלי וביקשתי מהם לפתוח דף חלק, אבל הם אמרו לי: לך תזדיין, אתה פשוט לא יכול לנצח…".

בהקשר זה קבלו פריט טריוויה לא מעניין, אבל הלהקה הישראלית "בוטן מתוק בקרקס" עשתה לוו סוג של קאבר עם מילים שונות בשם "הרגע". זהו, הייתי חייב להוציא את זה מהמערכת.

עוד לבנה בחומה: 40 שנה ל"חומה" של פינק פלויד>>
40 שנה ל- Wish You Were Here>>

אך מעבר לתקשורת, The Division Bell מציג נושאים נוספים שהלהקה לא ממש נגעה בהן בעבר כמו יחס האנושות לטבע (Take it Back), הכמיהה הבסיסית שלנו לחופש (A Great Day For Freedom) ולב שבור (Coming Back to Life המדהים!).

אבל מעל כולם עומד High Hopes, אני כל כך אוהב את השיר הזה שאני יכול לכתוב עליו לא פוסט שלם אלא ספר. High Hopes ליווה אותי בכל נקודות הציון החשובות בחיי ולא רק מפני שהוא כשלעצמו שיר חד פעמי ומפעים ביופיו, אלא מכיוון שהוא עוסק בנוסטלגיה, בהתבננות אחורה, בהשלמה ובסגירת מעגל.

השיר, שזכה לאחד הקליפים המדהימים ביותר שצולמו אי פעם, עוסק בזכרונות הילדות של גילמור ובימיה הראשונים של הלהקה בקיימברידג' וכך מהווה את הסיום המושלם לא רק לאלבום אלא לקריירה הכל כך מפוארת של פינק פלויד. שיר הסיום האולטימטיבי.

"לחזור לחיים…"

The Division Bell נקרא על שמו של "פעמון החלוקה" המצלצל בבניין הפרלמנט של הממלכה המאוחדת כאשר ישנה הצבעה. ואכן, מבלי שהתכוון לכך, האלבום הזה סוג של מחלק את מעריצי פינק פלויד לשניים. לאו דווקא לאוהבים ושונאים, אלא יותר בין ה"וותיקים" ל"חדשים".

אחרי כמעט שלושה עשורים של פעילות, The Division Bell חשף את פינק פלויד לקהל חדש של מעריצים. אחרי 7 שנות שקט וכמעט עשור ללא ווטרס, מיליוני אנשים ברחבי העולם נחשפו מחדש לפלא שנקרא פינק פלויד והחלו לחקור את הרפרטואר שלהם מלמעלה למטה.

מהבחינה הזאת, The Division Bell, תמיד יהיה סוג של אלבום מריבה. הקהל שליווה את פינק פלויד לאורך שנות השבעים יראה באלבום נטע זר בעוד שאלה שגילו את הלהקה דרך האלבום יראו בו את אחת מפסגות היצירה שלה. אני אגב משתייך לזרם השני.

ועם זאת, למרות שווטרס לא נוכח באלבום ולמרות שזכה לביקורות צוננות בזמן אמת, עם הזמן האלבום הזה הולך ומקבל את ההכרה האמנותית שמגיעה לו ועובר תהליך של קאנוניזציה. כך למשל נכתב בביקורת ב- Uncut ב- 2014 במלאת 20 שנה לאלבום: "למרות שרוג'ר ווטרס חשב שאין פינק פלויד בלעדיו, גילמור לא רק שתפס את רוח האלבומים הקלאסיים של הלהקה, הוא עשה זאת עם אמירה!".

כיום שירים כמו High Hopes, Lost For Words, Keep Talking ואחרים הם לחלק לגיטימי מהרפרטואר של הרכב כאשר אפילו העטיפה של האלבום כבר מזוהה עם פינק פלויד לפחות אם לא יותר מהעטיפות של Animals, Dark Side of the Moon, Wish You Were Here ועוד.

"נהר אינסופי…"

המילים הכמעט אחרונות באלבום הם "נהר אינסופי…" וזה מעניין שדווקא בצמד המלים הללו בחר גילמור לסיים את הקריירה של פינק פלויד (זה גם שם האלבום האחרון של פינק פלויד שיצא 20 שנה לאחר The Division Bell ומורכב בעיקר מקטעים אינסטרומנטליים שלא נכנסו לתוכו).

אני לא מתיימר לפענח את כל המשמעות מאחורי צמד המילים אבל אם להיות פיוטי לרגע אז אין ספק שהמוזיקה של פינק פלויד תמשיך לשוט לה בנהר ההיסטוריה הרבה אחרי שחברי הלהקה עצמם יעלמו וכנראה שגם אני. נהר שוצף וקוצף של יצירות, אלבומים ושירים שלא יכחדו לעולם כל עוד המין האנושי ימשיך להאזין למוזיקה.

בדרך כלל להקות גדולות הולכות ודועכות והאלבומים האחרונים שלהם לא זכורים לטובה כך שבמובן הזה The Division Bell הוא יוצא מן הכלל. אלבום סיום מושלם לאחת הקריירות האדירות בהיסטוריה של של המוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BELL
באנר מועדון תרבות

15 שירים מבאסים שהורסים אלבומים מושלמים

נכון, המונח "אלבום" כבר כמעט וחלף מהעולם לטובת סינגלים דיגיטליים וסרטוני יוטיוב, אבל מאובן שכמוני ממשיך לראות באלבום (כיצירה ולא כפורמט פיזי), את פסגת השאיפות של כל אמן שמכבד את עצמו. 

האלבום הוא מבחינתי סך כל העבודה הקשה שהאמן משקיע. מסע שבו הוא מתיימר לשנות את חיי או לכל הפחות לנתק אותי מחיי היום יום לכשעה. האלבום כתפיסה, משול בעיני לציור, סרט או כל יצירת אמנות אחרת שסך חלקיה הופכים אותה למושלמת. אבל איזה באסה זה שלפעמים חלק אחד (כמעט) מקלקל הכל. 

קבלו 15 הורסי מסיבות שכמעט והצליחו להרוס אלבומים מלהפוך לקלאסיקה אמיתית (אבל רק כמעט). 

באנר מועדון תרבות

The Beatles- Yellow Submarine מתוך Revolver

באמת שאין צורך להרחיב על המשמעות וההשפעה הבלתי ניתנת למחיקה של Revolver על הקריירה של הביטלס ועל עולם המוזיקה בכלל. אבל למה? למה למען השם היה צריך פול מקרטני את השיר האינפנטילי הזה אל תוך האלבום המופלא הזה?

אסופת השירים ב- Revolver כל כך אפקטיבית, יפה וקסומה עד שהשיר הזה נשמע כל כך מיותר ולא קשור. ולא, אני לא קונה את כל תיאוריות הקונספירציה סביבו ואת כל הניתוחים הפסדו- מדעיים לגביו. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר ב- Party Pooper אמיתי.

Radiohead- Climbing up the Walls מתוך OK Computer

גם 20 שנה אחרי שיצא, אין הרבה אלבומים שאני אוהב כמו OK Computer. כמעט כל שיר ושיר בו מזכירים לי פיסה מהחיים. זה אלבום שעיצב אותי מוזיקלית ואפילו מעבר לכך. אבל לשיר אחד מתוכו לא הצלחתי מעולם להתחבר.

Climbing Up the Walls אף פעם לא עמד בעיני באותם סטנדרטים של שאר השירים באלבום. אווירת ה"ניין אינצ' ניילז" הזאת לא מתאימה לקו הכללי של האלבום וגורעת מהיופי הבלתי ניתן לתיאור שלו. במקרה הטוב הוא יכול היה להיות B-Side אבל לא יותר מזה.

כל זה נכתב אגב בהנחה ש- Fitter Happier הוא לא באמת שיר אלא יותר קטע קישור, כי אם זה לא המצב, אז הוא לוקח בענק.

Oasis- She's Electric מתוך What's the Story Morning Glory

What's the Story היה האלבום השני שקניתי בחיי (הראשון היה הפסקול של "תיקים באפלה").
23 שנים חלפו מאז והיצירה הזאת עדיין מלווה אותי לכל מקום ומציפה אותי כל פעם מחדש בנוסטלגיה מתוקה ושירים נצחיים. רק חבל ש- She's Electric שם בשביל להרוס את החגיגה.

בין הררי הדיסטורשן והמלודיות הקסומות של נואל, She's Electric בולט בחולשתו ונשמע כמו ניסיון מאולץ לעשות איזשהו שיר קאנטרי או משהו בסגנון. 20 שנה אחרי שיצא What's the Story וזה עדיין אחד הקטעים המיותרים שכתב נואל גאלגאר בחייו.

R.E.M- Radio Song מתוך Out of Time

השיר הראשון באלבום הוא כרטיס הכניסה של המאזין לעולמו של האמן. שיר שנותן את הטון לקראת מה אנחנו הולכים ולכן, החשיבות שלו עצומה. עכשיו אני מנסה להבין איך אלבום כל כך טוב זכה לשיר פותח כל כך גרוע!

להגנתו, Radio Song נשמע טוב בהתחלה עם פריטת גיטרה עדינה ויפה אך מהר מאוד הוא הופך לאיזשהו שעטנז של רעיונות לא אפויים ולא ברורים שלא רומזים בשום צורה על היופי הטמון בשאר השירים. 

Daft Punk- Fragments of Time מתוך Random Access Memories

אחד האלבומים שאני הכי אוהב בשנים האחרונות הוא Random Access Memories של דאפט פאנק מ- 2013. מגוון הז'אנרים שהוא נוגע בהם עצום, האורחים בו מתאימים כמו כפפה ליד הרובוטית של דאפט פאנק והחבילה הכוללת חסרת תקדים בהיקפה וביופיה.

האלבום הזניק את דאפט פאנק למעמד של מוזיקאי על עם סרטים דוקומנטריים, פרסים והכרה מכל קצוות הקשת של העשייה המוזיקלית ולגמרי בצדק!

אבל, בין כל השירים הנפלאים שבו, המתפרשים על פני כמעט 80 דקות(!) בכיף היה אפשר לוותר על Fragments of Time, שיתוף הפעולה עם הזמר והמפיק, טוד אדוורדס. אדוורדס כבר שר בעבר עם הצמד בשיר Face to Face מהאלבום Discovery, כך שבהחלט היה ניתן לוותר על הקאמבק המשותף. שיר שפשוט מחליש את האלבום ומאריך אותו שלא לצורך.

Pink Floyd- Money מתוך Dark Side of the Moon

אני מודה, אולי השיר הזה הורס לי את Dark Side of the Moon רק בגלל שהוא מוקצה מחמאס מיאוס. אין תוכנית, כתבה או דיון כלכלי באיזשהי צורה מבלי שהשיר הזה השתרבב לתוכו.

אבל גם בלי זה, Money הוא פשוט שיר בינוני. רעיונית הוא הסתדר עם הרעיונות שרצה ווטרס להעביר באלבום, אבל מוזיקלית הוא מחוויר לעומת שאר השירים שמקיפים אותו ובטח ובטח לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה. בזבוז של סולו אדיר על שיר כל כך בינוני זה פאקינג פשע.

Guns n' Roses- My World מתוך: Use Your Illusion 2

בתחילת הניינטיז אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הלהקה הכי גדולה בעולם. הם הכתיבו טרנדים מוזיקליים ואופנתיים כאחד (מי אמר בנדנדה ולא קיבל), פיצצו אצטדיונים וגרמו למיליוני ילדים ברחבי העולם לתפוס גיטרה לראשונה בחייהם ולנגן על הספה כאילו זה פסנתר כנף.

בספטמבר 1991 ובשיא תהילתם, שיחררו גאנז את צמד האלבומים האייקוניים Use Your Illusion 1+2. שני האלבומים יצאו באותו יום והפכו להצלחה מסחררת, אבל הקונצנזוס (והמכירות) מעידים על נטייה לטובת Use You Illusion 2, שגם בעיני, תמיד יתעלה על אחיו התאום.

ואכן "האלבום הכחול", כפי שהיה מכונה בארץ, מפוצץ בלהיטי ענק נצחיים, ריפים מלאי אנרגיה וכריזמה שנשפכת ממנו. רק למה לעזאזל הוא נסגר עם אחד הקטעים הכי מזעזעים, הזויים ומופרכים שאי פעם הוקלטו?! איך קרתה התקלה הזאת?!

באנר מועדון תרבות

השמועה אומרת שרוז אפילו לא עדכן את חברי הלהקה שהשיר הזה נכלל באלבום ואפשר בהחלט להבין מדוע. לפעמים זה נדמה, או אפילו סביר, שרוז עדה דווקא לשאר חברי הלהקה כי אין מצב שמישהו בעל שמיעה תקינה יהנה מהקטע הביזארי הזה שנשמע חסר קשר לחלוטין לכל הקטעים שלפניו. מדובר אמנם בקטע קצרצר של דקה ועשרים וארבע שניו, אבל זה מרגיש כמו נצח.

אולי זו החברות הקרובה באותן שנים עם טרנט רוזנר מניין אינצ' ניילז שגרמו לרוז לנסות ולעשות קטע שכזה, בכל מקרה מדובר באותם הרגעים שראוי היה שההיסטוריה תתעלם מהם.

Green Day- Extraordinary Girl מתוך: American Idiot

אחרי שנים בתעשייה, האלבום American Idiot, ששיחררו גרין דיי ב- 2006, הביא ללהקה לא רק הצלחה מסחרית אלא סוף סוף גם הערכה אמנותית כבירה שבאה לידי ביטוי בשלל פרסים, מאמרים ואפילו מחזמר בפאקינג ברודווי.

האלבום, שהיה סוג של אופרת רוק, היווה את הפסקול המושלם לעידן פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר ו"המלחמה בטרור" של הנשיא ג'ורג' בוש. שירים כמו Holiday, Wake me Up When September Ends ו- Boulevard of Broken Dreams תפסו את רוח התקופה ונשמעים רלוונטיים גם היום.

את אסופת השירים הזאת דואג להרוס השיר Extraordinary Girl. אפשר לטעון שמבחינה לירית הוא רלוונטי וחשוב, אבל בגדול הוא פשוט נשמע כמו אילוץ. טקסט שזכה מן ההפקר להפוך לשיר באלבום מוצלח ומצליח מבלי שהיה ראוי לכך. או בקיצור, שיר מעפן רצח.

The Stone Roses- Don't Stop מתוך: The Stone Roses

לא אכפת לי כמה מגניב הקטע הזה של לנגן שיר אחורה ו"לגלות" משהו חדש, באלבום שלם זה תקוע כמו עצם בגרון. Don't Stop הוא השיר הרביעי באלבום הבכורה הפנומנלי של הסטון רוזס, והבעיה איתו היא שלמעשה הוא השיר השלישי באלבום (Waterfall המדהים) שפשוט מנוגן אחורה. מי שממש יתעקש לנגן אותו אחורנית ולשמוע אותו כפי שחברי הלהקה התכוונו, יגלה טקסט שונה וכמה טוויסטים נוספים אבל לא יותר מזה. 

ואם ההסבר היה מעיק, אז תארו לכם כמה הוא מעיק באמת כשהוא תקוע באמצע אלבום. כל כך מעצבן ומיותר.

The Cure- Friday I'm in Love מתוך: Wish

Wish הוא בעיני אחד האלבומים הפחות מוערכים שלא בצדק שכתב רוברט סמית' בחייו. כמה עצב וכמה יופי שוכנים זה לצד זה באלבום התשיעי והקסום של הקיור.

העניין הוא שבתוך כל העצב הזה, מגיח פתאום Friday I'm in Love, שהוא לא שיר גרוע, אבל נשמע כל כך מחוץ לקונטקסט של האלבום עד שהנוכחות שלו נשמעת כמו טעות, ולא מוצלחת במיוחד. 

הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה בעולם: 25 שנה ל- Wish של קיור

Arctic Monkyes- Fireside מתוך: AM

ללא שום ספק אחד האלבומים שהולכים לתת פייט בגזרת מצעדי העשור למיניהם ברחבי לעולם הוא AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז. למרות שאני עדיין מוצא אותו "נחות" לעומת Whatever People Say I Am, That's What I'm Not, אין בכלל ספק שבעוד 20 שנה יסתכלו הנערים של היום על – AM בנוסטלגיה מתוקה. 

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני תמיד דואג לדלג עליו: Fireside. איזה שיר בינוני ומעצבן. כל כך לא בסטנדרטים שאלכס טרנר הרגיל אותנו. מה לו ולשירים כמו R U Mine, Knee Socks או I Wanna Be Yours שהוא בעיני אחד משירי הסיום היפים ביותר שנכתבו אי פעם. שיר שהוא לא רק מעפן, הוא אשכרה מעיב על חוויית ההאזנה שלי ל- AM. באסה לי.

Red Hot Chili Peppers- Throw Away Your Television מתוך: By the Way

כבר כתבתי כאן בעבר שאני חושב ש- By the Way הוא האלבום הגדול האחרון של רד הוט צ'ילי פפרס. אני באופן אישי חושב שהוא גם הטוב ביותר שלהם (בבקשה אל תהרגו אותו). אבל עם כמה שאני אוהב אותו, יש שיר שאני באופן אוטומטי מדלג עליו, Throw Away Your Television.

כנראה שבאלבום עם סאונד כל כך שונה ממה שהמעריצים רגילים לקבל מהפפרס, היה חשוב ללהקה להכניס שיר שיזכיר את הפאנקיות והגרוביות שכל כך מזוהה איתה. אבל בתכלס, מדובר בשיר בינוני לכל היותר שבולט לרעה באלבום עם כל כך הרבה עומק ויופי. 

Death Cab For Cutie- Expo '86 מתוך: Transatlanticism

במרכז כל היופי הזה שנקרא Transatlanticism, נמצא שיר מעצבן במיוחד שקוראים לו Expo '86. כמו חצ'קון על פרצוף יפה, ככה השיר הזה תקוע באמצע אחד האלבומים המרגשים והיפים שיצאו בשנות האלפיים. אני לא חושב שאי פעם סיימתי לשמוע אותו עד הסוף. 'פילר' כל כך מיותר כמו פטמות על השריון של באטמן.

Beach Boys- Let's Go Away for A while

אין לי שום דבר עקרוני נגד קטעים אינסטרומנטליים באלבומים. לפעמים הם מספקים את ההפסקה והספייס בין הקטעים ומאפשרים למאזין "לנשום" ולהרגע. שני קטעים כאלה יש בPet Sounds המופתי של הביץ' בויז. אך בעוד ששיר הנושא, Pet Sounds, מצליחה לעניין עם סאונד שונה ביחס לשאר האלבום, הקטע הראשון, Lets Go Away for a While הוא פרטי פופר רציני במיוחד. 

מדובר בקטע מיותר, חסר ייחוד שלא מצליח להתעלות כמו שאר השירים שסובבים אותו. בין I'm Waiting for the Day המרומם ל- Sloop John B המקפיץ, הקטע הזה מרגיש תקוע ובעיקר ממש מיותר.  

Beck- Paper Tiger

ב- 2002, 3 שבועות בלבד לפני חתונתם המיועדת ואחרי 9 שנים ביחד, נטשה את בק ארוסתו והותירה אותו שבור לרסיסים. הטלטלה הרגשית הזאת הביאה את בק לוותר על המוזיקה הניסיונית שאפיינה אותו עד אז, לטובת הגיטרה האקוסטית. התוצאה היא Sea Change, אחד האלבומים הנוגים והיפים ביותר שאי פעם נכתבו. 

כאמור רוב השירים באלבום הם על טהרת הגיטרה האקוסטית והפסנתר, אבל כנראה שהרגלים קשה לשנות ובק התעקש לשלב לפחות שיר אחד "מעניין" וניסיוני יותר מהשאר, Paper Tiger. האמת שאין הרבה מה לכתוב עליו מלבד העובדה שהוא אחד השירים החלשים והמעיקים, לא רק באלבום, אלא בכל הקריירה של בק. אולי הוא שם רק בגלל שאבא שלו עיבד את כלי המיתר ולא היה לו נעים. 

אבל הכי גרוע זה המיקום שלו. מדובר בשיר השנ באלבו, רוצח מומנטום נוראי. זו דוגמה נהדרת לכמה סדר השירים באלבום זה דבר שאין להקל בו ראש. אבל עדיין אלבום בן זונה כן?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

4b6f5c10ec60b5b33d06fc738f461d58

באנר מועדון תרבות

עדיין נהנים מהשקט: דפש מוד- Enjoy the Silence

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של יצירות אלמותיות שגם היום עושות צחוק ממבחן הזמן והפעם… כמעט 30 שנה לאחר שיצא, עדיין אין דבר כיף יותר מאשר ליהנות מהשקט עם דפש מוד. 

"התפרצו אל תוך עולמי הקטן…"

הנה סיטואציה שכל ילד ניינטיז מכיר: שמעת שיר ברדיו או ב- MTV, אהבת אותו ועכשיו בא לך לשמוע אותו שוב. מה עושים? בהיעדר יוטיוב, ספוטיפיי, iTunes וטרום עידן הקאזה והאימיול (השם יקום דמן) האופציה הסבירה להאזין שוב ושוב לשיר שבאמת אהבת היא לקנות את האלבום המלא בו הוא נמצא. לעזאזל אפילו סינגלים כמעט ובלתי אפשר היה למצוא בארץ כי היבואנים חששו מפגיעה במכירות האלבומים.

כך אני זוכר את עצמי בגיל 12 או 13 בערך, מבקש מאבא שלי שיקנה לי את Violator של Depeche Mode כי שמעתי את Enjoy the Silence ב- MTV ונורא אהבתי אותו. במחיאת, איך אפשר שלא? לא הכרתי את השיר כשיצא בזמן אמת כי הייתי צעיר מדי, אבל גם באמצע שנות התשעים עדיין היית חייב לקנות את הדיסק המלא גם אם כל מה שרציתי זה לחרוש בריפיט עוד ועוד על אותו שיר אחד ויחיד.

אז קיבלתי את הדיסק ואני זוכר עד היום כיצד התפעלתי מהורד האדום ששובר את הרקע השחור העז שמסביבו. האור בקצה המנהרה מעולם לא היה אדום יותר. פתחתי את עטיפת הפלסטיק, הנחתי את השיר בנגן התקליטורים (זוכרים?) ושקעתי. ואז שוב, ושוב, ושוב…

באנר מועדון תרבות

כמובן שבגיל הזה לא הייתה לי את הסבלנות הנדרשת בכדי לעבד ולהכיל אלבום שלם של דפש מוד, זה יגיע בגיל מאוחר יותר, אבל את Enjoy the Silance חרשתי גם חרשתי. פעם אחר פעם ובמשך שנים שמתי את השיר הזה בנגן התקליטורים בבית ובדיסקמן בדרך לבית הספר ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש.

אבל אז, וכמו בכל קשר רומנטי, התחלנו להתעייף האחד מהשני. אני עברתי לרעות בשדות זרים עם פינק פלויד, אואזיס, רדיוהד ואחרים ודפש מוד נשארה סוג של זיכרון ילדות מתוק. Enjoy the Silence נשאר ברקע כאחד השירים שעיצבו בדיעבד את טעמי המוזיקלי, אבל בווליום יותר נמוך. נחלת העבר. פיסה מפעם שהייתה ואיננה.

"מילים הן חסרות משמעות.."

פסט פורוורד ל- 2009, אני בדרך למכללה וברדיו מכריזים בחגיגיות שדפש מוד סוף סוף מגיעים לארץ באופן רשמי, ועם איזה שיר בוחר הקריין לסיים את הדיווח? ניחשתם נכון: Enjoy the Silence. אבל אז משתנה אצלי משהו.

פתאום, אחרי למעלה מעשור שלא שמעתי אותו, נפלה עלי תובנה לכאורה פשוטה, אך משמעותית: מדובר בשיר מושלם. כן כן חברים, מעטים השירים שאני יכול לכנות אותם מושלמים, אבל Enjoy the Silence הוא מיחידי הסגולה שזכו להצטרף למעגל המאוד מצומצם שלי. 

המעריצים הפנאטים של דפש מוד יגידו שברפרטואר הלהקה יש שירים יפים יותר בעוד שאחרים יגידו שיש מושלמים ממנו. אבל כנראה שהטענות הללו יעלו (ומהבחינה הזאת די בצדק) בעיקר בגלל העובדה שמדובר בשיר, מה לעשות, טחון. אבל זה הקטע עם קלסיקות, שלא משנה כמה פעמים תשמעו אותם, תמיד יהיה בהם אותו זיק של גאונות דרכו תבינו למה השיר הזה כל כך גדול. 

"כל מה שאי פעם רציתי נמצא כאן בזרועותיי…"

כשמרטין גור הציג לראשונה את Enjoy the Silence לשאר חברי הלהקה, היה מדובר בבלדת פסנתר, מינימליסטית ואיטית, לא משהו חריג ברפרטואר של גור וההרכב. היה זה אלן ויילדר שהתעקש שהשיר צריך להיות קצבי יותר.

גור שבהתחלה לא אהב את הרעיון התרכך והשיר קיבל תופים וקצב. אך כאן לא הסתיימו ההברקות של ויילדר. "אולי תוסיף מעל המוזיקה מעט גיטרה" אמר למרטין גור שמצידו מיד חשב על אחד הריפים הכי פשוטים והכי ממכרים בהיסטוריה של הפופ. לימים יספר גור: "אחרי זה, הסתכלנו אחד על השני ובפעם הראשונה בהיסטוריה של הלהקה כולנו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, זה הולך להיות להיט".

20 שנה ל- Ultra של דפש מוד. לפוסט המלא>>

ואכן Enjoy the Silence היה להיט. מה זה להיט, היסטריה של ממש. על התפר שבין שנות השמונים העליזים לתחילת הניינטיז האלטרנטיביות, Enjoy the Silence היה ההמנון המושלם לדור מבולבל שנע בין חושך לאור, בין אהבה לתיעוב עצמי ובין רעש לשקט. 

השיר אף הביא את הלהקה לפסגות חדשות של הצלחה. "עברנו עשור של עליה מתמדת בפופולריות שלנו" סיפר דייב גהאן בראיון למגזין Q ב- 2008. "אבל שום דבר לא הכין אותנו להצלחה של Violator. פתאום התחלנו לקבל צ'קים עם סכומים עצומים של תמלוגים ויכולנו לעשות כל מה שאנחנו רוצים". 

"מילים הן טריוויאליות, העונג נשאר…"

מה שמייחד קלסיקה היא הכוח שלה להישאר רלוונטית תמיד, ובמקרה של Enjoy the Silence, סיכוי טוב שהשיר רלוונטי היום יותר מהזמן בו שוחרר לאוויר העולם לפני כ- 29 שנים. בעידן הדיגיטל ואוטוסטרדת המידע הבלתי אפשרית שהמוח שלנו נלחם להכיל בכל שנייה, כל מה שאנחנו יכולים לקוות לו הוא טיפה של שקט בים של רעש. תחינה לרגע אחד של ווליום נמוך והתבוננות עצמית בין עולמות האינטרנט, הטלוויזיה והמכשיר הסלולרי. 

השיר זכה לתחייה מחודשת ב- 2004 ברמיקס מידיו של איש לינקין פארק, מייק שינודה, שהוסיף לו את הנו-מטאל של התקופה והעניק לו טוויסט רוקיסטי מפתיע באיכותו. גם כריס מרטין מקלדפליי עשה מחווה לקליפ האייקוני של השיר כשהתחפש למלך הנודד ברחובות בקליפ נוסף ל- Viva La Vida. הקליפ בוים על ידי הבמאי המפורסם, אנטון קורבין, שעבד רבות עם דפש מוד והפיק כמובן גם את הקליפ הבלתי נשכח ל- Enjoy the Silence.

Enjoy the Silence, הוא סך כל הדברים הנפלאים בדפש מוד ובמוזיקה בכלל. רגע מזוקק של גאונות. רגע מזוכך של היסטוריה שיחרט לעד בתולדות המוזיקה הפופולרית. בקיצור, קלסיקה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

dm

באנר מועדון תרבות

 

10 שירי סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים

בדיוק היום לפני לכבוד תחילתה של 2017, פינקתי ברשימה של 7 שירי פתיחה אדירים לאלבומים קלאסיים. עכשיו, שנייה לפני שהשנה מסתיימת ונכנסת לה שנה אזרחית חדשה קבלו 10 שירים אדירים שמסיימים אלבומים נפלאים עוד יותר! שתהיה לנו שנה נפלאה לפחות כמו השירים האלה.

לפני שנתחיל, הנה עוד קטעים ראויים לציון:
The Doors- The End
Led Zeppelin- When the Levee Breaks
Nine Inch Nails- Hurt
Animal Collective- Brother Sport
Radiohead- Street Spirit
The Who- Won't Get Fooled Again

Rolling Stones- You Can't Always Get What You Want

האלבום הקלאסי הזה מ- 1969 נפתח בצורה עוינת משהו עם Gimme Shelter אך מסתיים הכי רחוק משם, עם הרוך והרגש של You Can't Always Get What You Want. קטע הסיום הזה הוא השיר הארוך ביותר ברפרטואר של האבנים ועם המקהלה הנפלאה והשירה המהפנטת של מיק ג'אגר, הוא שווה כל שנייה. שיר סיום מתוק מריר שנשאר איתך הרבה אחרי שסיימת להאזין לו.

REM- Falls to Climb

הבחירה בשיר הלא ממש מוכר הזה היא מוזרה אני יודע. תאמינו לי היה פה קרב איתנים עם Find The River אבל בסופו של דבר אני כנראה תמיד מעדיף את האנדרדוגים ו- Falls to Climb הוא לגמרי כזה.

השיר המופלא הזה סוגר את UP, האלבום הראשון של REM שהוקלט ללא המתופף ביל בארי שבהעדרו נאלצו שלושת חברי הלהקה הנותרים לפנות לכיוון ניסיוני יותר שכלל שלל צלילים אלקטרונים ומכונות תופים. התוצאה היא אלבום נהדר ולא מספיק מוערך בקרב המעריצים והמבקרים כאחד. בעיני UP הוא אלבום אמיץ, מרגש ונפלא שנסגר בצורה האופטימלית ביותר: בלדה עדינה וקורעת לב עליה מנצח קולו הסדוק והעל זמני של סטייפ. כל פעם שאני שומע אותו, השיר הזה שובר אותי מחדש.   

Prince- Purple Rain

אני מודה ומתוודה, אף פעם לא עפתי על פרינס. כאילו, אין לי ספק לגבי הגאונות המוזיקלית שלו זה פשוט שבאופן אישי מעולם לא התחברתי אליו. ולמרות זאת, Purple Rain הוא חתיכת יצירה מדהימה. אחד מאותם שירים שפשוט אי אפשר להתעלם מהם. לא יאמן שהוא יושב לו בסבלנות לאורך כל האלבום (הנהדר אגב) ופשוט מחכה לתת בראש בענק. כל ההוויה של פרינס, הכישרון, העצמה והרגש מתנקזים לרגע אחד סגול במיוחד שתמיד ידאג להשאיר אתכם פעורי פה לא משנה כמה פעמים תאזינו לו.

Beatles- A Day in A Life

יש מצב שמתוך כל הרפרטואר המטורף של הביטלס, A Day in A Life שנועל את סרג'נט פפר הוא ההישג האמנותי הכי גדול של הלהקה. מתחיל כמו שיר אקוסטי רך על גיטרה ופסנתר עם טקסט מלנכולי, ממשיך עם תזמורת שלמה שלנגניה נאמר לנגן מה שהם רוצים עד שיגיע לתו אחד ספציפי וממשיך בצורה פסיכדלית ומרתקת כמו שרק הביטלס יודעים. אההה והוא גם זה שעורר את תיאורית הקונספירציה המגוחכת על מותו של פול מקרטני בתאונת דרכים.

סרג'נט פפר היה ההוכחה הניצחת לעולם שמוזיקה פופ יכולה להיות אמנותית ו- A Day in A Life ממחיש זאת יותר מכל גם חמישים שנה אחרי.

Muse- Knights of Cydonia

אם כבר לסיים אלבום, אז ככה! יש מצב ש- Black Holes and Revelations היה האלבום החלש ביותר של מיוז שיצא עד אז אבל ברגע שמגיעים ל- Knights of Cydonia הכל מתגמד. הסאונד הגדול מהחיים, המגלומניה (בקטע טוב) הריפים העצבניים והצרחות של בלאמי, כל הסיבות לאהוב את מיוז מתנקזות אל תוך שיר אחד אפי שיותיר אתכם לעד עם טעם של עוד. קלאסיקה!

באנר מועדון תרבות

Arctic Monkeys- I Wanna Be Yours

למרות שיצא "רק" לפני 4 שנים, AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז, כבר נחשב לקלסיקת רוק מודרנית. אני באופן אישי לא בטוח שזה האלבום הכי טוב שלהם או ש- I Wanna Be Yours הוא השיר הכי יפה שסוגר איזשהו אלבום שלהם (הייתה התלבטות קשה עם A Certain Romance מ- Whatever People Say I Am, That's What I'm Not) אבל אין ספק שהוא המיוחד ביותר.

זהו השיר הראשון בו השתמשו אי פעם הקופים במכונת תופים, מה שמקנה לו סאונד מינימליסטי מכני, שמתאים בצורה מושלמת לטקסט המבוסס על שירו של משורר הרוק, ג'ון קופר קלארק. עם כל שנייה שעוברת השיר הזה חודר עמוק ועמוד יותר אל תוך הלב תוך שהוא שורט ומשאיר סימני מאבק וכאב. סיום הולם לאלבום נהדר.

Oasis- Champagne Supernova

אם ב- Definetly Maybe נואל גאלאגר הוכתר כקולם של מעמד הפועלים, ב- What's the Story הוא כבר לקח את התפקיד הזה ברצינות תהומית. השאיפה הזאת לקחת את המוזיקה של אואזיס צעד אחד קדימה, הביאה אותו לכתוב לאלבומה השני של הלהקה כמה מהימנוני הרוק הגדולים של זמננו כמו Wonderwall, Don't Look Back in Anger ו- Some Might Say.

אבל מעל כולם עומד Champagne Supernova, השיר המסיים את What's the Story שהוא לגמרי האפוס של אואזיס. עם פול וולר על הגיטרה, האחים גאלאגר וחבריהם עפים בפרץ יצירתיות מפעים של שבע וחצי דקות שלא נשמע כמו שום דבר שהם עשו לפני כן. אז נכון, לא מדובר בטקסט הכי מבריק אי פעם ("הולך לי באיטיות במסדרון, מהר יותר מכדור של תותח…") אבל מוזיקלית מדובר בסיום אדיר שמזכיר גם אחרי כל השנים הללו למה הלהקה הזאת תחיה לנצח.

Counting Crows- A Long December

זו אולי לא קלסיקה על זמנית כמו חלק מהשירים שמככבים כאן אבל אין שיר מתאים יותר לפתיחתה שנה חדשה. עם השנים Counting Crows הפכה להיות סוג של להקת קאלט מאוד אהובה בישראל ובכלל, ולמרות שהרוב זוכרים ממנה בעיקר את אלבום הבכורה האדיר, August and Everything After, Recovering the Satellites שיצא 3 שנים מאוחר יותר אולי קצת פחות מהודק, אבל לא פחות טוב.

האלבום הזה, שנכתב בעיצומה של התמוטטות עצבים ודיכאון קשה של הסולן אדם דוריץ, מלא בשירי כאב וכמיהה לאהבה. בתוך כל החושך הזה, A Long December הוא נקודה אור של תקווה בסוף מנהרה חשוכה מלאת יגון. אולי "השנה הבאה תהיה טובה יותר מהקודמת" מקונן דוריץ. ברגע האופטימי הכמעט יחיד באלבום הזה.
נ.ב אני בטוח שתסלחו לי על ה- 01:12 של Walkaways.

David Bowie- Rock N' roll Suicide 

לא היה לדייויד בואי שום סיכוי לכתוב שיר מושלם יותר לסיים איתו את Ziggy Stardust and the Spiders From Mars הקלאסי מ- 1972. Rock N' roll Suicide הוא תיאור נפילתו של זיגי סטארדסט המוגש על מצע מוזיקלי אקלקטי של סגנונות כמו שנסונים צרפתיים, מוזיקת פיפטיז וכמובן רוקנ'רול בועט בואי סטייל. שיר שמוכיח בפעם השני מילוין וחצי למה לא היה ולא יהיה כמו בואי. 

Pink Floyd- High Hopes

The Division Bell הוא ההוכחה הנצחית לכך שפינק פלויד הם הרבה יותר מרוג'ר ווטרס. עיבודי הפסנתר המהפנטים של ריצ'ארד רייט, הגיטרה האלמותית של גילמור והתיפוף המאופק של מייסון מצליחים להפוך את האלבום הזה לפנינה קסומה ומיוחדת ובאופן אישי לאחד האלבומים האהובים עלי ביותר.

11 שירים יש באלבום הזה ומעל כולם עומד High Hops המהווה סיום מפואר לאלבום מושלם. כיאה לאלבום האחרון ברפרטואר של הלהקה (ותסלחו לי שאני לא מחשיב את השאריות המחוממות של The Endless River), שיר הסיום הזה הוא רטרוספקטיבי ונוסטלגי ונכתב מנקודת מבטו של איש המסתכל אחורה על עברו ואל חלומותיו הגדולים ביותר. נקודת השיא: סולו גיטרת הסלייד של גילמור שגורמת לי לבכות כל פעם מחדש. וגם… יש לשיר הזה את הקליפ הכי יפה אי פעם. קלסיקה. שווה להזכיר גם את Eclipse שנועל את Dark Side of the Moon, שנתן פייט ל- High Hopes אבל בסוף חייב היה להיות רק מנצח אחד.

 Arctic-Monkeys-608x405

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

​10 שירים על התבגרות, נוסטלגיה ומה שביניהם

כן כן, הנה הגיע לו היום הזה בו אני מזדקן בשנה וחוגג יום הולדת. אז לציון 32 שנות קיומי קבלו רשימה מיוחדת של 10 שירים על התבגרות, הזדקנות, נוסטלגיה ועוד, שגם השפיעו על טעמי המוזיקלי באופן אישי. 

Beatles- In My Life

את ארבעת המופלאים גיליתי בשלב מאוחר יותר בחיי. זה התחיל מ- Abby Road ו- Sgt. Pepper ולאט לאט הזדחל אל תוך אלבומים ישנים יותר ושירים נחבאים יותר. אחד מאותם שירים היה עבורי In My Life (כן נו, לקח לי זמן להגיע לשם). "פיסת אמנות קטנה" כינה את השיר הזה ג'ון לנון בצדק, אבל פיסה כזאת שאוצרת בתוכה כל כך הרבה רגש ונוסטלגיה נדיר למצוא גם בימינו.

David Bowie- Changes

האיש שעשה הכל לפני כולם, הזיקית, האיש שנפל מכוכב אחר, מוכיח בקלאסיקה הזאת שגם לו יש רגשות וגם הוא אנושי. את השיר הפשוט הזה ביחס לרפרטואר הפסיכי והמגוון כל כך שלו, כתב בואי בעת שעבר מגוון שינויים בחייו האישיים, בראשם הפיכתו לראשונה לאבא. בנוסף מתייחס בואי בשיר להתרחקותו מהמיינסטרים ולשינויים האמנותיים שהוא עתיד לעבור תוך בחינה רפלקטיבית של הקריירה שלו עד כאן.

Smashing Pumpkins- 1979

המוזיקה והטקסטים של בילי קורגן והסמשינג פאמפקינס, תמיד פנו לבני נוער ולכל הדברים שמעסיקים אותם. הניכור, הניסיון להשתלב, רגשי הנחיתות וכמובן זעם הנעורים, השירים של הדלעות מלאים במוטיבים הללו. לא סתם מכונה אלבום המופת הכפול שלהם מ-1995, Mellon Collie and The Infinate Sadness, אשר מתוכו נלקח השיר, "החומה של דור ה- X" (הכוונה היא כמובן לאלבום The Wall של פינק פלויד).

גם 1979 לא שונה והוא עוסק במעבר שבין הנעורים להתבגרות. ברגעים האלה שאתה כבר מתחיל לעשות דברים של "מבוגרים" כמו למצוא עבודה, להוציא רישיון, אבל בתוכך אתה עדיין מרגיש ילד. כי בינינו, מי מאיתנו לא מרגיש ילד לפעמים.

Arcade Fire- In the Backseat

זה כנראה השיר הכי עצוב ברשימה וכיאה לשיר שחותם אלבום בשם "הלוויה", אתם לא תופתעו לגלות שהוא עוסק ב… כמה מפתיע… מוות. אבל רגע, זה לא כזה דיכאוני כמו שזה נשמע. למעשה השיר הזה של להקת הרוק הקנדית הוא אלגוריה מרגשת ומלאת קסם לכוחו של לגלגל החיים שלעולם לא יעצר.

תחילה מספרת לנו הזמרת, רזין שסיין, עד כמה היא אוהבת לנסוע במושב האחורי של המכונית שם היא יכולה ליהנות מהנופים המתחלפים, לישון או פשוט להיות עם עצמה. אבל עכשיו כאשר עץ המשפחה שלה מאבד אט אט את עליו, עליה לעבור למושב הנהג ולאחוז בהגה, כמטאפורה להיותה המבוגרת עכשיו כשאחרים הלכו לעולמם.

Alphaville- Forever Young

מי מאיתנו לא פנטז אף פעם על להישאר צעיר לנצח? על פניו להיט האייטיז של אלפאוויל הגרמנים הוא שיר אופטימי החוגג את הנעורים. אבל אם תקשיבו לעומק, תוכלו למצוא בין השורות של השיר שנכתב בזמן המלחמה הקרה, גם הרבה פחד. פחד מפני ההתבגרות, המוות ועוד. "מקווים לטוב אך מצפים לרע מכל…" שר הסולן, מריאן גולד, בשיר שהפך להמנון הנעורים האולטימטיבי.

The Killers- When You Were Young

השיר הזה היה הסינגל הראשון מתוך Sam's Town, אלבומם השני של הקילרס, שהושפע מאוד מהמוזיקה של ברוס ספרינגסטין. כיאה לטקסטים של "הבוס", הלכו פה חברי הלהקה על שיר התבגרות "קלאסי" השואב את ההשראה שלו מ- Born to Run ו- Thunder Road של ספרינגסטין שגם הם שירי התבגרות נפלאים.

When You Were Young נוגע בכל נקודות הנוסטלגיה הקרובות לליבנו ומתאר כיצד משתנה תפיסת המציאות שלנו ככל שאנו מתבגרים ואיך אנו נוהגים להסתכל תמיד אחורה לילדותנו ולגלות מה הותרנו מאחור.

The Who- My Generation

פיט טאוסנד ראה בעצמו שופר לקולם של בני הנוער ושל תת תרבות ה'מודס' בעיקר. לא סתם שירי הלהקה מכוונים לבני הנוער ובעיקר לאלה המתקשים למצוא לעצמם מקום בעולם ומרגישים מנודים ומנוכרים. "הדור שלי" מכנה אותם טאוסנד וזה דור שאינו מאמין בדור ההורים המיושן והמסורתי שרוצה להגביל את מחשבותיהם ובטח שלא בפוליטיקה, בצבא או בשיטה.  "אני מקווה למות לפני שאזדקן" שר דולטרי את אחת השורות המזוהות כנראה יותר מכל, עם רוח הרוקנרול ובני הנוער.

Fleetwood Mac- Landslide

"גם אני מתבגרת. אפילו ילדים מתבגרים…" כתבה סטיבי סטיבי ניקס באחד השירים המרגשים והיפים ביותר ברפרטואר של פליטווד מק. ניקס כתבה את השיר הזה ברגע של משבר בחייה בו הפרויקט המוזיקלי שלה עם לינדזי בקינגהאם נכשל והיא התלבטה האם לחזור ללימודים או להישאר בעולם המוזיקה. לשמחתנו היא נשארה ולפי הסיפור, שלושה חודשים לאחר מכן היא ולינדזי הצטרפו לפליטווד מק והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

Pet Shop Boys- Being Boring

השיר הזה של, אשפי הפופ הבריטיים, נבחר על ידי המגזין TIME כאחד מ-100 השירים הגדולים בהיסטוריה וזה ממש לא בחסד. מדובר ביצירה מופלאה, מלאת קסם ונוסטלגיה העוסקת בהתבגרות ובאופן בו החיים מקבלים פרספקטיבה שונה בכל שלב חדש. "מעולם לא חלמתי שאהפוך להיות המפלצת שהתכוונתי להיות…" שר טננט בקולו המלטף. כל סופרלטיב שארעיף על השיר הזה לא יצליח לתאר עד כמה הוא טוב, אז פשוט אציין שלדעתי זהו ללא ספק זה אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם. לפחות עבורי.

Pink Floyd- High Hopes

כשכל החברים שלי בכיתה ה' תלו בחדרים שלהם פוסטרים של הבקסטריט בויז, ספייס גירלז, פיטר אנדרה ושות', אני הופנטתי מהמוזיקה של פינק פלויד שהכיר לי אחי הגדול. מעל כל היצירות וערימות השירים של הלהקה שלא יכולתי להפסיק לשמוע, התאהבתי דווקא ב- High Hopes, בעיקר בזכות בקליפ המרהיב שלו. השיר (והקליפ) נכתב מתוך פרספקטיבה אוטוביוגרפית של דייויד גילמור הנזכר בנוף ילדותו ובכל מה שאיבד והרוויח בחייו. נקודת השיא: סולו הסלייד המושלם של גילמור על גיטרת 'סטיל' בסוף השיר. זה לא יהיה מוגזם לומר שזה השיר שגרם לי להתאהב במוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

10 שירי התבגרותבאנר מועדון תרבות