"רבים רואים באייטיז עשור שיש לדלג עליו"- ראיון עם ד"ר ארי קטורזה לרגל צאת הספר "רעשים בלתי ידועים".

כשרק השתחררתי מצה"ל, לא ראיתי את עצמי טס לטיול הגדול בדרום אמריקה או במזרח. לא התכוונתי גם להתחיל לעבוד או לחפש לעצמי קריירה. ידעתי מה אני רוצה ללמוד ולעשות – מוזיקה.

וכך פחות מחודשיים אחרי שהשתחררתי נרשמתי ללימודים בבית הספר למוזיקה, 'רימון'. הייתי בטוח שהשאיפה שלי היא לעמוד על במות, להקים להקה ולכבוש את העולם. אבל כמו שמהרתי להגשים את החלום הגדול שלי, באותה מהירות גם התברר לי שכל העניין הזה של להיות בפרונט זה פחות אני. למעשה זה אפילו פחות עניין אותי.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

מהר מאוד מצאתי את עצמי מבולבל עד שנקלעתי לקורס של ארי קטורזה על ההיסטוריה של השיר הישראלי כחלק מהלימודים ב'רימון'. 

פתאום דיונים מעמיקים על מיקומה של המוזיקה בתרבות ריתקו אותי יותר מלנגן אותה. זה התחבר לי מעולה עם התחביב שלי לחפור על כל מה שקשור להיסטוריה של המוזיקה וגרם לי להבין שהתשוקה האמיתית שלי לא נמצאת על הבמה אלא מאחורי הקלעים, ממש מאחורה, בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, בהקשרים החברתיים, התרבותיים והסוציולוגיים שלה. 

ההבנה הזאת עזרה לי לממש את עצמי ובהמשך כתבתי ב- MAKO מוזיקה, כתבתי את הסמינרים והתזה שלי בנושא מוזיקה פופולרית, אני מרצה על מוזיקה פופולרית באקדמיה וכמובן יש לי את הבלוג הזה. אבל כל זה לא היה קורה בלי ארי קטורזה.

אז מעבר לעובדה שהפוסט הזה הוא סגירת מעגל אישיתי עבורי, הוא גם בא לספר לכם על ספר חדש ונפלא בעריכתו של קטורזה בשם "רעשים בלתי ידועים" הסוקר את תרבות הפאנק, הפוסט-פאנק והניו-וייב על התפר שבין שנות השבעים לשמונים.

הנה ראיון שערכתי עם ד"ר ארי קטורזה לרגל צאת הספר.

רעשים בלתי ידועים

ארי, כתבת רבות על ההיסטוריה של הרוקנ'רול. איך הגיע הרעיון לערוך ספר שנוגע בנקודה ספציפית בהיסטוריה של המוזיקה שנותרה מעט בערפל?

ב-2014 יצא הספר "פינק פלויד – להפיל את החומה" בעריכתי בהוצאת רסלינג, אז נוצר הקשר ביני לבין ההוצאה וחשבנו כיצד לבנות את ספריית המוזיקה שלהם. הייתה אז תחושה שלפחות האייטיז טרם זכו להתייחסות ראויה.

האמת היא שהרעיון הגיע מד"ר יצחק בנימיני, אחד משני העורכים הראשיים ברסלינג ובעידודו של העורך הראשי השני, עידן צבעוני. בנימיני היה בעצמו נער פאנק או ניו ווייב, כפי שהוא מספר במאמר שכתב לספר, "אוטוביוגרפיות מוזיקליות". המוזיקה עזרה לו בשלבים שונים של ההתבגרות שלו ולכן הוא חשב שזה יהיה מעניין. אני והוא באמת מאותו דור, אבל אני הייתי נער חובב רוק שסולד מלהקות סינת' פופ,  שהיו אז, בעיני, האויב.

בכל אופן, חשבתי שיהיה מעניין לעסוק במוזיקה של התקופה הזו משלל סיבות: העניין הטכנולוגי ומה שנתפס כדימוי של כניעת האדם למכונה. התפר הזה שבין רגישויות מודרניות ופוסט-מודרניות, הווידאו קליפים, הסרטים, המיתולוגיה של הפאנק והניו ווייב בישראל ועוד.

בניגוד לספר על הסיקסטיז, למשל, רוב הכותבים חוו את התקופה בעצמם. דווקא בארץ הייתה המון עיתונות על התקופה, כי היא הסתנכרנה עם תחילתו של עידן המקומונים, אבל בקושי נכתב על זה באקדמיה. היה חשוב להאיר היבטים שונים של התקופה.

הספר כאמור מטיל זרקור על ז'אנרים, בעיקר הפוסט פאנק והניו וייב, שעושה רושם שלא זכו לכבוד המגיע להם. מדוע אתה חושב שזה המצב?

ראשית, ההיסטוריוגרפיה של הרוק שמה דגש על הסיקסטיז והסבנטיז, כך שרוב המחקר התרכז בכל מה שהתחולל בעשורים הללו. הקנון של הרוק נבנה מתוך נקודת המבט הזו של הקבלות בין אמנות מודרנית לאמני רוק. במובן זה, גם לפאנק ניתן כבוד רב בהיסטוריה של הרוק, כתגובת נגד לסיאוב שלו בשנות ה-70.

השוני במחקר ובספר זה היה בשילוב של הפאנק עם הפוסט פאנק והניו וייב כחטיבה אחת. בשני העשורים האחרונים, התפרסמו יותר ספרים על התקופה, ומעל כולם ספריו של העיתונאי והסופר הבריטי סיימון ריינולדס, שניסה למקד את תשומת הלב בשנים הללו.

התפיסה שלו לא הייתה רק שהיא לא נותחה כראוי, אלא שהשנים 1976-1984 הן מהתקופות הכי חשובות בתולדות הרוק. לפי התפיסה שלו, העשייה כה רבה ומהפכנית עד שהוא מוצא שם לא פחות מהפכנות מבשנות ה-60.

בספר שלי "המחר לעולם אינו יודע – רוק במאה ה-20" ניסיתי לכלול את מה שחשוב בפוסט פאנק, אבל אי אפשר היה להרחיב שם יותר מדי, גם ככה זה הגיע לממדים גדולים (450 עמודים). הספר הזה מאפשר להתייחס לתקופה שרבים רואים כלא ראויה מספיק. בל נשכח שסטודנטים רבים למוזיקה רואים בשנות ה-80 כעשור שצריך לדלג עליו.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אז מה היה כל כך ייחודי בתקופה ובאמנים הללו?

אני חושב שהשילוב של הפאנק כתגובה חברתית לכלכלה ולשלל המשברונים הפוליטיים בבריטניה וארה"ב של שנות ה-70, יחד עם ההשפעות של תנועות אנרכיסטיות ישנות יותר כגון "הסיטאציוניסט הבינלאומי", יצרו את אחד הרגעים הכי מעניינים בתולדות הרוק.

אבל היו מחאות חברתיות מוזיקליות גם לפני כן.

היו מחאות מסוגים שונים לפני כן, בטח באמריקה של הסיקסטיז, אבל הפאנק תקף לא רק את המלכה, אלא את הממסד של הרוק עצמו. למעשה הוא היה ז'אנר של גיטרות וזעקה כדי לתקוף מוזיקה של גיטרות וזעקות שנראו מנומסות מדי בתירוץ שהאמנים הוותיקים מכרו את עצמם לתעשיית הבידור.

הטענה שלו הייתה שלא נותר כלום מאותה תרבות לכאורה חשובה ששמה רוק. הוא יצר סוג של דה מיסטיפיקציה של תרבות הרוק, זה הפך את זה למאוד מעניין, אם לא מוזיקלית (ואני חושב שהמוזיקה הייתה נהדרת), אז באטיטיוד.

הפוסט פאנק והניו-ווייב הקצינו את האנטי רוקיות שלהם דרך השימוש בסינתיסייזרים וסמפלרים – הם לא היו מעוניינים להמשיך את צ'ק ברי או את הבלוז. הם רצו משהו חדש לחלוטין. אנחנו צריכים לחשוב על הפאנק כעל פצצת מימן שנחתה על המוזיקה, לאחריה היו אמנים שחיפשו להמציא את הגלגל מחדש.

ניל טננט, סולן הפט שופ בויז, אמר פעם ש"הפאנק היה הז'אנר הראשון במוזיקה הפופולרית שהגיע עם אידיאולוגיה. הניאו רומנטיים צמחו מתוך האתוס הזה והמשיכו אותו". גם בספר שלך אתה מציין את ההשפעה הרבה שהיו לפאנקיסטים על אמני הניו וייב האלקטרוניים. כיצד זה בא לידי ביטוי?

הסינת' פופ בפרט, והניו-ווייב בכלל, המשיכו את הקו האנטי רוקי, לכאורה של הפאנק. אולם בעוד הפאנק עשה זאת עם בס-גיטרה-תופים, הסינת' או אלקטרו פופ עשו זאת עם מכונות. התחושה שהם ניסו להעביר היא שכל מה שהאדם עושה, המכונה יכולה לעשות טוב יותר. למה צריך מתופף באולפן, יש לנו מכונות תופים שיעשו זאת יותר מדויק ויותר זול.

את הבסיסט והגיטריסט יחליפו הסינטים והסמפלרים. העולם של הסיקסטיז והסבנטיז נראה להם כעולם ישן ונעלם ובקושי הייתה להם נוסטלגיה אליו.  היום יש יותר נוסטלגיה לסיקסטיז מאשר בשנת 1981, למשל.

איזה שרידים מהתקופה הזאת אפשר למצוא במוזיקה של ימינו?

זה נמצא בכל מקום, בין אם מדובר בגישת הפאנק של הארקטיק מאנקיז או השילוב בין פסיכדליה ופאנק של קייג' דה אלפנט, וזה בטח נמצא בכל האלקטרוניקה שמונצחת בשירי פופ של ימינו. אפילו השילוב של פאנק ורגאיי שנולד באותה תקופה הפך לחלק בלתי מובטל מהמוזיקה הפופולרית של ימינו.

מה שמאוד חסר לי במוזיקה של ימינו זה דווקא הקול  המחאתי שמאחד אנשים תחת צליל אחד. אפילו בהיפ הופ של  שלוש השנים האחרונות בקושי היה מקום לשיח פוליטי-חברתי. ויש כל כך הרבה דברים שאפשר לצאת נגדם, עם כל הנאו-פאשיזם בתחפושת של סמכותיות שלטונית שמתפשטת בעולם כמו מגפה, ולא זו לא הקורונה.

אנחנו בעידן בו הדמוקרטיות נמצאות תחת מתקפה, הגלובליזציה נמצאת תחת מתקפה, ההנהגה של העולם בכאוס, וכמעט אין אמן שמשמיע קול על משהו מזה ובאופן מעניין ומרגש.

בתחושה שלי הרבה אנשים נוטים לזלזל בסאונד של שנות ה- 80. אתה שותף לתחושה הזאת? למה לדעתך זה עדיין קיים?

אין ספק שהסטריאוטיפ של הסאונד של שנות ה-80 ידוע לשמצה. בגלל כל מיני דברים, מעל כולם זה השימוש האובססיבי במכונות ובצורה עילגת-משהו והעובדה שלכאורה אנשים הפסיקו לנגן; אבל גם סאונד התופים של פיל קולינס (הגייטד ריברב) הפך למושמץ.

היה משהו באייטיז שהיה ציני ותמים כאחד: ב- 1978 אולפנים קיבלו את קונסולת ה-SSL שהייתה – ועדיין נותרה – המכשיר המתקדם בעולם לבישול סאונד (מיקס). אז מפיקים וטכנאים רצו להשיג את הכי גדול, הכי מדויק, הכי מהודהד, הכי נקי – וכל זה יצר מפלצת.

עם זאת, צריך להגדיר מה הסאונד של האייטיז? ההפקות של טרבור הורן, אפילו עם סינקלויירים נשמעות פנטסטיות עד מעניינות. הקיור והסמיתס נשמעים נצחיים. חלק גדול מהנאו רומנטיקנים נשמעים מעולה, גם כיום. "Dare" של דה היומן ליג נשמע מטריף במינמליזם שלו. ואגב, טכנאים ממשיכים להשתמש בטכניקת הגייטד ריברב, רק באופן מתון יותר. אז כן, יש דברים מזעזעים בסאונד של האייטיז, אבל גם המון דברים מעולים.

איזה להקות ואמנים אתה הכי אוהב מכל אלה שציינת בספר?

הייתי משוגע על הסקס פיסטולס מהרגע שהאזנתי להם לראשונה, ואני עדיין מאוד מחזיק מהסינגלים שלהם. למדתי לאהוב את אלבום הבכורה של הקלאש שהיה נראה לי חיוור בהשוואה לפיסטולס. ג'וי דיוויז'ן נותרו להקה מעולה, למרות שאין במוזיקה שלהם את העושר שאני אוהב למצוא בביטלס, למשל.

תמיד הייתה לי חיבה לנאו רומנטיקנים, כן גם לדוראן דוראן שכל הבנות בכיתה אהבו לאהוב.  זה היה הסאונד שלי ושל החברים שלנו בשנות ההתבגרות, גם אם הייתי יותר מחובר לדיוויד בואי, למשל, ולא של "לטס דאנס", אלא של זיגי.

יש כל מיני להקות פוסט פאנק פוליטיות כמו גאנג אוף פור, שהתחלתי מאוד להחזיק מהם. אני מאוד – אבל מאוד – אוהב את מה שטרבור הורן, בין אם זה YES, ובין אם זה הפט שופ בויז, ובין אם זה ABC. שלא לדבר על "ווידאו קילד דה רדיו סטאר" שלו בבאגלז.
הייתי אומר שבתור נער שגדל באייטיז, למדתי יותר לאהוב אותם דרך הספר.

ד"ר ארי קטורזה, הוא מוזיקאי, היסטוריון וחוקר תרבות; מלמד ברימון (בית הספר למוזיקה), הקריה אקדמית אונו והמרכז הבינתחומי הרצלייה. בין ספריו: "המחר לעולם אינו יודע – רוק במאה ה-20"  (רימון 2012), "פינק פלויד – להפיל את החומה" (עורך, רסלינג 2014), "מדרגות לגן עדן – יהודים, שחורים ומהפכת המוזיקה האמריקנית" (רסלינג 2017), Come Together: Rock 'N' Roll, Liberalism, Mass Bohemianism and the Sixties (2020).

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

ארי קטורזה- רעשים בלתי ידועים

באנר מועדון תרבות

12 אמנים ולהקות ששינו את הצליל שלהם לחלוטין

מדיסטורשן למכונות תופים, ממוזיקה נוצרית לפופ. הנה 12 אמנים ולהקות ששינו את הסאונד שלהם באופן דרמטי לאורך הקריירה. 

רדיוהד

אחרי ההצלחה האדירה של OK Computer, אלבומם השלישי, הרגישו רדיוהד סוג של מיצוי מהסאונד שאפיין אותם (פחות או יותר) בשלושת האלבומים הראשונים. ההצלחה המטאורית אף הביאה את תום יורק לחרדות, התמוטטויות עצבים תכופות וחשש כללי שהלהקה תשאב לבינוניות ממנה לא תוכל לצאת.

התחושות הללו גרמו בסופו של דבר ליורק לשנות מהיסוד את הסאונד של רדיוהד בכדי להוכיח לעולם שההרכב שלו הוא לא רק "הרכב של טריק אחד" כפי שביטא את החשש באותו הזמן המתופף, פיל סלוואי.

חמוש בדיכאון ובהשפעת אמני מוזיקה אלקטרונית כמו Apex Twin ו- Autechre, זרק תום יורק את הגיטרה, אימץ את המחשב ויצר יחד עם שאר חברי הלהקה את Kid A – אלבום שכולו על טהרת המוזיקה האלקטרונית.

מי שיאזין לאלבום הבכורה של הלהקה ולאחר מכן ל- Kid A לא יאמין שמדובר באותו הרכב. "נמאס לי ממלודיה. כל המלודיות עבורי הפכו פתאום למשהו מביך" יספר תום יורק על תהליך היצירה של Kid A שנחשב בעיני רבים כאחד האלבומים החשובים והטובים שנוצרו אי פעם.

עד היום רדיוהד ממשיכים ליצור מוזיקה שהיא הרבה יותר אלקטרונית מאשר רוק בסיסי של גיטרה, בס, תופים ככה שאם אתם מקווים לשמוע מהם עוד שירים סטייל High and Dry, Creep ואחרים, זה כנראה כבר לא יקרה. ובכל זאת רדיוהד הצליחו איפה שרבים וטובים נכשלו – הם הצליחו להמציא את עצמם מחדש ובענק!

 

פליטווד מק

פליטווד מק היא אחת הלהקות שעברו הכי הרבה גלגולים ושינויים לאורך למעלה מ- 40 שנות פעילותה. מי בכלל זוכר שבראשיתה היה מדובר בשלישייה שהורכבה מהמתופף מיק פליטווד, הבסיסט ג'ון מקווי והגיטריסט פיטר גרין שהיה הדומיננטי ביותר.

השלושה ניגנו בעיקר בלוז ורוק מקומי-שורשי ושיחררו שלושה אלבומים עד שגרין נטש ב- 1970. פליטווד ומקווי ניסו להחזיק את ההרכב בחיים עם שלל נגנים וזמרים שיצאו וחזרו ללהקה עד שב- 1974 הצטרפו אליהם לינדזי בקינגהם וחברתו, סטיבי ניקס, ששינו את הדנ"א של פליטווד מק מלהקת בלוז-רוק ללהקת פופ-רוק.

הלהקה בהרכבה החדש וה"פופי" יותר, שיחררה ב- 1975 את האלבום Fleetwood Mac וזאת למרות שגם אלבום הבכורה של ההרכב הקלאסי נקרא כך. ההצהרה הייתה ברורה: פליטווד מק נולדה מחדש והפעם היא הפכה למפלצת שמוכרת מילונים.

השיא הגיע כמובן ב- 1977 עם Rumours שהפך אותה לאחת המצליחות והמוערכות בעולם, מה שמוכיח שלפעמים שינויים הם לא דבר רע.

 

אלאניס מוריסט

אני בספק אם אפילו המעריצים הכבדים ביותר של אלאניס מוריסט מכירים את עברה המפוקפק בתור "ילדת פלא" קנדית. אלבום הבכורה של אלניס מוריסט, Alanis, יצא כשהיא הייתה בת 16  בלבד והוא כלל כמה משירי הפופ המזעזעים שנכתבו אי פעם.

מפאת גילה הצעיר קשה להאשים אותה בהחלטות האמנותיות שלקחה (או שלקחו בשבילה) אבל התוצאה בהחלט לא עושה חסד עם האמנית והרוקיסטית שהיא הפכה להיות אחר כך.

שום שיר משני אלבומיה הראשונים שהיו מלאים בשיר Teen Pop קיטשיים, לא הכין אותנו לדיסטורשן של Jagged Little Pill. במקרה של אלאניס מוריסט ההתבגרות הביאה איתה רק דברים טובים.

 

ביטלס

כולנו מכירים היום את הביטלס בזכות השירים האלמותיים ואלבומי המופת שהוציאו כמו Revolver, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, Abbey Road ועוד. אבל לפעמים קשה לזכור שההתחלה הייתה שונה מהותית.

בתחילת דרכם התבססו ארבעת המופלאים מליברפול על קאברים לשירים של אמני רוקנ'רול ובלוז אמריקאים מה שתייג אותם לעיתים כחקיינים. גם אלבום הבכורה שלהם, Please Please Me מ- 1963, מכיל 5 קאברים כמו גם שירים נוספים של כותבים אחרים.

הסטייל בתחילת הדרך היה אמנם יותר מחוספס יחסית לתקופה אבל השירים היו שירי אהבה קיטשיים ודביקים למדי שלא נשמעו שונה מרוב הדברים שהיו בסביבה.

יקח לביטלס זמן עד ששירים כמו Love Me Do יהפכו ל- Strawberry Fields Forever, אבל כשזה יקרה זה ישתלם בענק.

 

ג'נסיס

פיל קולינס הוא אחת הדמויות הכי מעוררות מחלוקת בממלכה הבריטית. למרות שזכה להצלחה עצומה (קולינס הוא בין שלושת האמנים היחידים בהיסטוריה שמכרו מעל למאה מיליון אלבומים בקריירת הסולו ובלהקה), הוא נתפס כמוזיקאי סוכרני דביק יתר על המידה.

אבל מעבר לקריירת הסולו שלו, שורשיי המחלוקת כלפי קולינס נעוצה בעובדה שתחת הנהגתו הפכה ג'נסיס האייקונית מלהקת פרוגרסיב רוק הזויה למפלצת פופ שממלאת איצטדיונים.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אין ויכוח באיזה בתקופה ג'נסיס הייתה "טובה" יותר, זה עניין סובייקטיבי לחלוטין, אבל התפיסה היא שכאשר אחז קולינס במיקרופון במקום פיטר גבריאל שעזב, הוא "רידד" את התכנים המורכבים של ג'נסיס וסוג של "מכר את נשמתה" עבור מזומנים.

כמובן שגם לעזיבה של גיטריסט העל, סטיב האקט, היתה השפעה מכרעת על היכולת של חברי ההרכב הנותרים להמשיך את הקו הפרוגריסיבי, אבל קל יותר להוציא את העצבים על פיל קולינס.

בכל מקרה תחת קולינס, זכתה ג'נסיס להצלחה עצומה ולהיטיה כיכבו במצעדים כאילו אין מחר. אז מה עדיף? הכרה אמנותית או הצלחה מסחרית?

 

Talk Talk

הלהקה הבריטית שהונהגה על ידי הזמר והכותב, מארק הוליס, עברה את אחת הטרנספורמציות הכי מעוררות השראה בתולדות המוזיקה. בתחילת דרכה עשתה הלהקה מוזיקת פופ בהשפעת הניו רומנטיים של שנות השמונים ואף כונתה "היורשת של דוראן דוראן".

עם שלל להיטים גדולים, בראשם It's My Life הנפלא, הרושם היה ש- Talk Talk הולכת להישאר איתנו לנצח. אבל להוליס היו תוכניות אחרות.

ההצלחה של הלהקה הובילה את חברת התקליטים, EMI, לתת להוליס חופש פעולה מלא, היא רק לא האמינה שהאלבום הבא שלה, Spirit of Eden, יורכב מ- 6 שירים בלבד שנעים על הספקרטרום שבין מוזיקה מוזיקת אמביינט ועד מוזיקה קלאסית.

בנוסף לכך טען הוליס כי EMI מסרסת אותו אמנותית והוא סרב לשחרר סינגלים מהאלבום או לצלם לו קליפים, מה שהוביל להתנגשות חזיתית עם EMI ולסכסוך משפטי ארוך.

לבסוף שוחררה הלהקה מ- EMI והציאה ב- 1990 את Laughing Stock (המדהים) שהמשיך את הקו של Spirit of Eden. שני האלבומים הללו נחשבים היום לקלאסיקות ולמבשרי ז'אנר ה"פוסט-רוק". לא רע להוליס "להמציא" ז'אנר. כבוד.

 

Bon Iver

ב- 2007, הרגיש ג'סטין ורנון שהחיים שלו מתרסקים. הקריירה המוזיקלית שלו הייתה תקועה, הוא עבד בעבודות נוראיות ובנוסף להכל חברה שלו נפרדה ממנו. מצויד בדיכאון ובגיטרה אקוסטית, התבודד ורנון בביקתת הציד של אביו בהרים המושלגים של ויסקונסין והחל להקליט מוזיקה.

התוצאה הייתה For Emma Forever Ago, יצירה סופר אינטימית שהוקלטה באמצעים הדלים שהיו לרשותו של ורנון באותה ביקתה רדופת זיכרונות. האלבום, שיצא תחת השם Bon Iver, התקבל בחום ונחשב לאחד מאלבומי הפרידה היפים והאותנטיים שנכתבו אי פעם.

אלבומם השני של ורנון וחבריו להרכב, נקרא בפשטות Bon Iver, ולמרות שהוא מציג הפקה עשירה ומלאה יותר, תמתית הוא ממשיך את הקו של אחיו הבכור. את האלבום אגב בחרתי במקום השני ברשימת 50 אלבומי העשור של מועדון תרבות.

ואז, מבלי שמישהו ראה את זה מגיע, חתכו ורנון ובון איבר שלו 180 מעלות מהסאונד שהרגילו אותנו אליו אל מחוזות האלקטרוניקה. אלבומם השלישי, 22, A Million, הוא אלבום אלקטרוני לחלוטין שהלופים ומכונות התופים זורמים בעורקיו.

גם האלבומם הרביעי והמשובח, i,i, המשיך את הכיוון האלקטרוני של של ורנון עד שקשה לזהות שמדובר באותו אמן שאלבום הבכורה שלו הוקלט על גיטרה אקוסטית בביקתת עץ.

 

R.E.M

נכון, סאונד של להקה יכול להשתנות לאורך תקופה ארוכה ובטח להפוך למגוון יותר. יצירה היא בסך הכל דבר דינאמי. אבל המקרה של R.E.M די קיצוני.

בשנים הראשונות שלה כלהקת קאלט, הסאונד של R.E.M היה מחוספס יותר ואפלולי משהו, הרבה בהשפעת להקות הפוסט פאנק של התקופה. אך עם השנים (ובעיקר אחרי החתימה בחברת התקליטים הגדולה, Warner Brothers) הצליל שלה החל להתמתן.

לפתע ניתן היה לשמוע מנדולינות, הפקה נקייה יותר וסאונד, רחמנא ליצלן, הרבה יותר פופי. ההבדל בצליל בין Out of Time ל- Murmur למשל הוא שמיים וארץ.

אז לא, אני לא טוען שהלהקה "התמסחרה", מי שלא רוצה להתמסחר שיכתוב למגירה, אבל החתימה ב"וורנר" ללא ספק גרמה למייקל סטייפ וחבריו למתן את הצליל ולהפוך אותו לנגיש יותר להמונים – פעולה שללא ספק הוכיחה את עצמה.
10 שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם>>

 

קייטי פרי

טוב, זו לא ממש טרנספורמציה מוזיקלית אלא יותר סיפור מעניין. הוריה של קייטי הדסון היו נוצרים אדוקים שדאגו להפיץ את בשורת ישו בכל מקום אליו הגיעו. בזכות עובדה זו נחשפה קייטי למוזיקה נוצרית ואף שרה בכנסיות.

כישרונה של קייטי לא נעלם מעיניהם של המפיקים סטיב תומאס וג'ניפר קנפ שהחתימו את הזמרת הצעירה על חוזה הקלטות בחברת התקליטים Red Hill Records. בשנת 2001, בגיל 17 בלבד, שיחררה קייטי את אלבום הבכורה שלה, Katy Hudson, שהיה אלבום מוזיקה נוצרית. מבחינת הסטייל האלבום הוא פופ-רוק די סטנדרטי אך הטטקסטים כולם מהללים את אלוהים ואת ישו.

באנר מועדון תרבות

רק ב- 2003 עזבה קייטי הדסון את ביתה ללוס אנג'לס, שם גם שינתה את שם משפחתה לפרי (שם משפחתה של אמה) במקום הדסון, כדי למנוע בלבול בינה לבין השחקנית ההוליוודית קייט הדסון.

לאחר מכן חתמה הזמרת ב"קפיטל רקורדס" ומשם הדרך לעושר, תהילה ושירים די גרועים הייתה קצרה. מי האמין שהילדה הקטנה ששרה באלבום הבכרוה שלה "ישו, אתן לך את ליבי…" תהפוך לסנסציה עולמית כשתשיר "נישקתי בחורה ואהבתי את זה".

 

Bee Gees

במחצית השנייה של שנות ה- 60, הבי ג'יז די הצליחו בזכות שירי פופ-פולק אמצע הדרך שהיו פופולריים באותה התקופה. אחרי שהתפרקו וחזרו, החליטו השלושה (בהמלצת חברם, אריק קלפטון) להפיק את האלבום הבא שלהם בארה"ב.

באותו הזמן החל בארה"ב לעלות סגנון מוזיקלי חדש שיכבוש את רחבות הרקודים לכל אורכה ורוחבה של המדינה- הדיסקו. הבי ג'יז אימצו לחיקם את הצליל החדש והשילו מעליהם כמעט כל סממן לקריירה המוקדמת שלהם. 

עם פסקול בלתי נשכח לסרט Saturday Night Fever ושורת להיטי דיסקו חסרת תקדים, היום שלושת האחים לבית גיב הם מהפרזנטורים המפורסמים ביותר של ז'אנר הדיסקו, אבל לא תמיד זה היה ככה.

 

Daft Punk

המקרה הזה הוא מציג פחות אבולוציה בסאונד של הרכב, אלא יותר שינוי מוחלט והקמת הרכב חדש, אבל למי אכפת כשמדובר בסיפור מרתק. 

הרבה לפני שגי-מנואל דה הומם-קריסטו ותומאס בנגלטר הפכו לאחד מהצמדים האלקטרוניים המצליחים והחשובים בדורנו, שני הצרפתים החביבים היו חברים בלהקת… ובכן, פאנק. הלהקה ששמה היה Darlin, הספיקה לשחרר 4 שירים עד שמגזין המוזיקה הבריטי, Melody Maker, כתב עליהם: "a daft punky thrash" שזה משהו כמו "פאנק מטופש.

הלהקה כאמור לא האריכה ימים, אבל אותה ביקורת החדירה המון מוטיבציה במנואל ובנגלטר להצליח וגם, נתנה להם אחלה של שם להרכב החדש!
5 שנים ל- Random Access Memories של דאפט פאנק>>

Goo Goo Dolls

לא הרבה יודעים, אבל לפני ש- Iris הפך לשיר מאסט בכל סוף שבוע רגוע של גלגל"צ, השלישייה מבאפלו ניו יורק היתה להקת פאנק אלטרנטיבית מכסחת.

אפילו הסולן היה שונה כאשר את המיקרופון תפס בזמנו הבסיסט, רובי טאקאק, בעל קול העורב (וזו מחמאה תאמינו לי). רק באלבומם הרביעי, A Boy Named Goo, שהכיל את הלהיט האקוסט, Name, הבינה הלהקה שאם מורידים את הדיסטורשן אפשר להגיע לקהל רחב יותר ומכאן השאר היסטוריה. 

הלהקה הלכה ועמעמה את הסאונד המכסח שלה לטובת בלדות ידידותיו יותר למשתמש כאשר השיא הגיע ב- 1988 עם האלבום Dizzy Up the Girls הכיל את הלהיט המפלצתי Iris שהפך את ההרכב למוכר בכל בית. 

מאז הלהקה לא חזרה לסאונד המלוכלך והראשוני שלה (תכלס אין להם ממש סיבה לעשות זאת) אבל מי שיאזין לשני האלבומים הראשונים של ההרכב ולאלבומים האחרונים שלה, לא יאמין שמדובר באותה להקה.
90 השירים הגדולים של שנות התשעים>> 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Radiohead

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

10 אמני גילטי פלז'ר שכולם נהנים לשמוע

נוסטלגיה, כיף או סתם רוח שטות, יש אמנים שאנחנו תמיד אוהבים לחזור אליהם גם אם פדיחה להודות בזה. אז קבלו את עשרת האמנים שלהאזין להם, זה הכי גילטי פלז'ר שיש. ששששש אל תגלו לאף אחד

Goo Goo Dolls

אולי לא הרבה יודעים את זה, אבל להקת הבלדות המתקתקה מסוף הניינטיז החלה  את דרכה כלהקת פאנק רוק בועטת – פריט טריוויה שאולי ינחם את מי שמתבייש להודות שהוא נהנה מדי פעם להקשיב ל- Iris המעיק או ל- Slide הממכר.

המוזיקה של הגו גו דולז תמיד נשמעה כאילו היא נלקחה מסרט נעורים הוליוודי, מה שכנראה ממלא אותנו בנוסטלגיה וגורם לנו לא לסלוד לגמרי מהדביקות של ההרכב. בכל מקרה הרוק-פופ הכל כך אמריקאי של הגו גו דולז  נשאר איתנו עד היום, וכנראה גם ישאר איתנו לעוד הרבה זמן.

Roxette

אני לא מכיר הרבה ישראלים שבאיזשהו שלב בחייהם לא מצאו את עצמם מאזינים לרוקסט. פשוט מדהים כמה המוזיקה המתקתקה (לפעמים מדי) של פר גאסלה ומרי פרדריקסון אפקטיבית כשאתם בני 15 עם לב שבור.

אפשר לבקר אותם על השמאלציות, הרמה המוזיקלית והטקסטים המאולצים, אבל לפעמים המוזיקה הכי פשוטה היא הכי אפקטיבית.
פרידה ממארי פרדריקסון ורוקסט>>

Linkin Park

על התפר שבין סוף שנות התשעים ותחילת המילניום החדש, ז'אנר חדש התפרץ, הנו-מטאל.

להקות כמו לימפ ביזקיט, P.O.D, Papa Roach, System of a Down, ואחרות, שילבו רוק כבד עם אלמנטים של היפ הופ, אינדוסטריאל ומוזיקה אלקטרונית וכבשו את העולם. אך מה שהחל כתופעה משעשעת הפך במהרה למטרד שאין גדול ממנו (זיהיתם את הרפרנס?) ובאותה מהירות שעלה הז'אנר, ככה הוא נפל.

ובכל זאת, בתוך בליל הכלום ושום דבר התבלטה לה לינקין פארק כלהקה שהצליחה להתבגר בכבוד יחסי תוך שהיא מרחיבה את הסאונד שלה, עוסקת בנושאים מעט יותר פוליטיים ומצליחה לשכנע אפילו את מפיק העל, ריק רובין, לעבוד יחד. התוצאה היא מוזיקה שלא מביישת את נעוריה של הלהקה, שהאמת? מעולם לא הייתה באמת רעה.

Lana Del Ray

היא כל כך לא אמיתית, כל כך מזויפת, תוצר של מערכת מוזיקלית, מסחרית קפיטליסטית שנועדה לחזות את טעם הצרכנים. מוצר צריכה, פלסטיק חסר נשמה עם יכולות בימתיות מביכות ועדיין… סעמק היא טובה!

אני מודה שבשלב יחסית מוקדם של הקריירה שלה נטשתי את לנה דל ריי, אבל מדי פעם אני מגניב כמה האזנות לאלבום הבכורה המעולה. אני מכיר לא מעט חובבי מוזיקה אניני טעם שנהנים להקשיב לה. האמת? אני יכול להבין מדוע.
פאקינג מעולה! לנה דל ריי Norman Fucking Rockwell ביקורת אלבום>>

באנר מועדון תרבות

The Cranberries

כשלימדתי גיטרה, השירים הראשונים שהייתי מלמד את התלמידים שלי היו של הקרנבריז. מכאן תסיקו לבד את רמתה המוזיקלית של הלהקה האירית.

אולי זו הנוסטלגיה, אולי זה חסד הנעורים שאנו שומרים להם על כמה אלבומים לא רעים בכלל (אני נשבע לכם שאפשר היה למצוא את No Need to Argue בכל בית בישראל בשנות ה-90), אבל איכשהו המוזיקה של "החמוציות" (כן, זה השם הכי גרוע בהיסטוריה של המוזיקה), תמיד מלווה אותנו שם ברקע, בטח בישראל כאן הם נורא פופולריים ואפילו הופיעו פה.

הקרנבריז הם מסוג הלהקות הללו שתמיד תזמזמו את השיר שלהם כאשר הוא יתנגן ברדיו ותמיד תגניבו איזה שיר או שניים שלהם ביו טיוב סתם כי בא לכם לשמוע אותם.
"כשאת אינך"- פרידה מדולורס או'ריורדן סולנית הקרנבריז>>

A-Ha

בין אם אתם חובבי אייטיז או לא, יש להקות שפשוט כיף להאזין להם כל פעם מחדש וא-הא היא אחת מהם.

מעבר לתקופת השיא שלהם באייטיז שהייתה מלאה בשירים טובים ואלבומים מפתיעים באיכותם (נשבע לכם), שני אלבומי הקאמבק שלהם Minor Earth Major Sky מ-שנת 2000 ו- Lifelines מ- 2002, הן פשוט יצירות פופ נפלאות שאני תמיד נהנה אליהם.ן כל פעם מחדש.

Savage Garden

מהדאנס האירופאי דרך הפופ האמריקני ועד להקות הבנים והבנות שהשתלטו על העולם, הניינטיז היו גן עדן לחובבי פופ. בין כל ההרכבים המתקתקים התבלטה מדי פעם להקת פופ שנשמעה בכלל לא רע ו- Savage Garden האוסטרליים הייתה כזאת.

אלבומם הראשון של הצמד האוסטרלי משנת 1997 הוא יציאת פופ מלאת אנרגיות עם להיטים שנחרשים עד היום ברדיו. מבחינת טקסים הלהקה אולי לא הייתה רחוקה משאר שירי הפופ שבסביבה, אבל הסאונד שלהם היה הרבה יותר רענן, מעניין וייחודי. אולי בגלל זה עד היום נחמד להיזכר בהם.

Travis

לפני שטראוויס הפכו מעיקים מנשוא תתפלאו לשמוע שהיו להם כמה יציאות לא רעות בכלל. בראשן, אלבומם השני והנפלא בהפקתו של נייג'ל גודריך (רדיוהד, בק ועוד…), The Man Who.

אז קולו הבכייני של פראן היילי לחלוטין יכול לעצבן ויש להם לא מעט שירים שפשוט נשמעים אותו דבר אבל עדיין ביום חורף קר, תודו שפשוט כיף לכם לשמוע את Why Does it Always Rain On Me.
האלבום שבזכותו קולדפליי הצליחו- על The Man Who של טראוויס>>

Blink 182

בעבר כתבתי כאן על בלינק 182 ועל אלבומם המשובח, Blink 182 מ-2003. בשל הטקסטים הרדודים שאפיינו אותם במשך רוב הקריירה וז'אנר הפאנק-פופ אליו הם משתייכים, בלינק מעולם לא זכו להערכת המבקרים ולא תמיד בצדק.

עשרות אמני פאנק-פופ גדלו על ברכיהם של השלישייה מקליפורניה, עשרות גיטריסטים עשו את צעדיהם הראשונים על רקע השירים הכיפיים של הלהקה והשפעות הסאונד שלה ניכרות עד היום.

אז נכון, הם לא מתאימים לכל מצב רוח אבל מדי פעם תמיד נחמד לגלוש על גלי הנוסטלגיה וליהנות ממוזיקה שבבסיס שלה היא פשוט כיפית.

פיל קולינס

כנראה הגילטי פלז'ר הגדול ביותר. המוזיקאי שכולם אוהבים לשנוא עשה בחייו יותר מרוב האמנים בהיסטוריה אבל זה לא עוזר לו לקבל חסד נעורים או הכרה אמנותית. הרבה אנשים אוהבים את המוזיקה של קולינס אבל רק מעטים יודו בכך.

מאז שהפך את ג'נסיס ללהקת פופ, ניגן עם כל מה שזז ומעל הכל שחרר בלדות בכייניות אחת אחרי השניה שכולן הפכו ללהיטי ענק, הפך קולינס לשק חבטות שגרם לו אפילו לנטוש את ארץ מולדתו.

אבל האמת היא, שאם מתנתקים לרגע מהביקורות הארסיות להחריד עליו, אין בכלל ספק שמדובר במוזיקאי בחסד עליון שלמרות שניתב את יכולותיו למחוזות השמאלץ והבנאליות, כולנו תמיד מגניבים איזה האזנה לאחת מהקלאסיקות שלו.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

10-%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%99-%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%98%d7%99-%d7%a4%d7%9c%d7%96%d7%a8

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני