פוסט אורח של אייל דסקל: 20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore של פט שופ בויז

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, פוסט אורח של העורך המוזיקלי, ה- DJ והמרצה, אייל דסקל: 20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore של פט שופ בויז

השבוע בדיוק לפני 20 שנה שוחרר הסינגל Don't Know What You Want, But I Can't Give It Anymore – יריית הפתיחה של הפט שופ בויז מאלבום האולפן השביעי שלהם – Nightlife.

בין קיץ 1997 לאביב של 1998, לאחר סיום סיבוב ההופעות Somewhere, לקחו הפט שופ בויז הפסקה ארוכה יחסית. כמעט שנה של חופשה זה משהו שהם לא הכירו מאז תחילת דרכם אי שם ב- 1984. ההפסקה נתנה לניל וכריס זמן לחשוב מה לעשות הלאה.

לאורך שנות ה-90 שיחרר הצמד את Behaviour ה"בוגר", Very הפופי והסופר מצליח, Bilingual שנע למחוזות המוזיקה הלטינית, כאשר עכשיו, רגע לפני סיום העשור, הגיע הזמן למשהו חדש. בסופו של דבר החליטו הפט שופ בויז ללכת הכי רחוק שאפשר והתוצאה היא "נייטלייף" (חיי לילה) האלבום הכי אלקטרוני של הפט שופ בויז עד לאותו רגע.

'נייטלייף', כשמו כן הוא, ניהל דיאלוג עם תרבות חיי הלילה ומכאן גם עם מוזיקת המועדונים. אחרי שבריאן אינו כמפיק מוסיקלי ירד מהפרק, שמות חמים מהסצנה נקראו לסייע והתוצאה היא שיתופי פעולה נפלאים עם אמנים כמו דיוויד מוראלס, קרייג ארמסטרונג ורולו (פיית'לס). האווירה הכללית הייתה של מסיבה אפלה.

האלבום נכתב על ידי הצמד כשהם כבר בשנות ה40 לחייהם (כריס 40, ניל 45 אם לדייק). כמעט שני עשורים וחצי עברו מאז West End Girls. התלתלים נשרו, כבר יותר קשה לקבל שערים במגזיני מוסיקה או לכבוש שוב את פסגת המצעד הבריטי. וכך, גם מהזוית הזו, הם ניגשים לכתוב על חיי הלילה, שהם עדיין רואים עצמם חלק אינטגרלי מהם.

Don't Know What You Want, But I Can't Give It Anymore הוא משפט שהיה לניל טננט בראש עוד לפני שהוא נכתב כשיר שלם ושוחרר כסינגל הראשון מהאלבום. למעשה ניל חשב לוותר עליו ואפילו מחק אותו מהמחשב, אבל אז כשהם נכנסו לאולפן ההקלטות הוא קפץ לראשו מחדש.

השיר הזה הוא מאוד "פט שופ בויזי" משלל סיבות כמו למשל שמו הארוך במכוון, המילים והחרוזים המוכרים של ניל, ביט הדיסקו לצד עיבודי כלי המיתר הקלאסיים (כריס אמר שהשפעתו של המפיק האיטלקי ג'ורג'יו מורדור ניכרת כאן), האסתטיקה בקליפ, הפנים החתומות וכמובן העיצוב והסטייל שעוטפים את הכל.

באנר מועדון תרבות

בקליפ לשיר ניל וכריס לבושים במכנסי סמוראים, מעילים ארוכים, שלייקס ובשיער מחומצן, גבות צבועות ופנים מפוצצי מייק-אפ לבן. ההשראה הגיעה מהסרטים הקלאסיים "התפוז המכני" ו"אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, כמו גם הסטייל והאופנה שעיטרה מגזינים יפנים.

הצמד שאף להציג מראה עתידני, 'סנייס פיקשני' שיהיה הכי רחוק מהאופנה העכשווית ומהפופ העכשווי. משהו שיתן אלמנט פולחני ולא טבעי. הלוק החדש הפתיע את המעריצים (למרות שהסרבלים הכתומים והכובעים המחודדים של תקופת Very היו לא פחות מפתיעים), אבל בשביל ניל וכריס זה היה בדיוק מה שהם רצו בכדי להציג את הקונספט החדש של האלבום.

מבחינת הליריקה, למרות שהוא מהטקסטים הכי מתוחכמים של ניל, עדיין ניתן לפרש אותו בכמה מובנים. מצד אחד זהו שיר קנאה/פרידה/בגידה קלאסי עם מילים כמו:"? "Is he better than me / Was it your place or his / Who was there…, כאשר גם שם השיר עצמו מעיד על סיומה של מערכת יחסים, לא משנה בין מי למי היא מתרחשת.

מן הצד שני, יש כאן שני גברים שהגיעו לעשור החמישי של חייהם כך שניתן לפרש את השיר כמי שחיי הלילה כבר לא מחכים להם, כתחושה של איך זה להיות חלק מחיי הלילה למרות שלא בטוח שאתה עדיין רצוי בהם, שאתה כבר לא מסמר הערב ויש שחקנים חדשים בזירה, במצעדים, באולמי ההופעות.

"המבוגרים" באופן טבעי רוצים להישאר רלוונטים, צעירים, להמשיך לקטוף את פירות ההצלחה ושהקהל לא יבגוד ויעזוב. אבל הם כבר לא יכולים לתת את זה, הם שרים על זה, כי שניהם סופר-מודעים ובגאוניות שלהם הם מצליחים להסתכל על עצמם מהצד ולספר על החוויה. את הנושאים האלה, של איך זה להתבגר ולהזדקן בעולם הפופ ששייך לצעירים, יחקרו הפט שופ בויז עצמם באלבומם Elysium מ- 2012.

לאלה עם הזיכרון הטוב במיוחד מביניכם, השיר אף פתח את צמד ההופעות של הלהקה בארץ בשנת 2000 בבריכהת הסולטן בירושלים ובאמפי רעננה. מאז הם הופיעו בארץ עוד 3 פעמים בהצלחה רבה.

אירונית עוד יותר העובדה שהסינגל באמת לא זכה להצלחה גדולה (למרות ש- New York City Boy שיגיע אחריו, כן יהפוך להיט גדול). בקליפ הרופאים, שגם נראים כמו אנשי סאונד מאחורי זכוכית באולפן, מתפעלים את הקונסולה ושלל המכשירים והמכונות ומשדרגים את המראה של ניל וכריס. עוד כדור, עוד זריקה והשיער המלבין יחומצן, הפנים יוחלקו, הגבות יצבעו. התחושה היא כי הבויז היו חייבים חייבים להמציא אבל כבר לא כל כך בטוחים שעדיין יש להם את זה.

תצפו שוב בקליפ עד הסוף. הילדים שמצטרפים אליהם בסיום לשבת איתם בספסל, נראים בדיוק כמוהם, והשאלה שעולה היא מי הוא מוביל הדעה עכשיו – מי מחקה את מי. אותם ילדים אגב היום כבר בני 29 או 30 בהערכה גסה ומעניין אם גם הם מרגישים כבר מבוגרים.

אייל דסקל הוא DJ, עורך מוזיקלי ברדיוס 100FM ומרצה בנושא מוזיקה פופולרית. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PET_SHOP_BOYS_I+DONT+KNOW+WHAT+YOU+WANT+BUT+I+CANT...-164516.jpgבאנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

כאבי גדילה: מדונה Madame X- ביקורת אלבום

באלבומה ה- 14, מנסה מדונה בכח להישמע חדשנית, אקטואלית ופוליטית אך נכשלת בכל החזיתות. Madame x? נשמע כמו Madame Why?

ציון המועדון: ★★☆☆☆

יש אמנים שלמרות שאני לא מתחבר אליהם או אפילו לא שומע את המוזיקה שלהם, קשה לי שלא להעריך אותם. ככה מדונה בשבילי. לא משנה מה אתם חושבים עליה, אי אפשר להתכחש לפרסונה הכריזמטית בטירוף שלה או להתעלם מהשינויים העצומים שעשתה כמעט במו ידיה בעולם המוזיקה.

בהתאם לכך, לא משנה מה יהיה מצבה במדד הפופולריות, כל אלבום חדש שלה הוא אירוע. לא משנה שלא היה לה להיט כבר שנים, לא משנה שהיא מתקשה (מאוד) למכור כרטיסים לסיבוב ההופעות החדש שלה ואפילו לא משנה שהיא מזייפת קשות כבר לא מעט זמן, כל אלבום חדש של מלכת הפופ (בדימוס?) הוא עדיין בגדר אירוע. חבל רק שאלבומיה האחרונים לא עומדים בציפיות ומאמנית פורצת דרך הפכה מדונה לצל חיוור של עצמה. אז האם היא מצליחה להציל משהו באלבומה החדש? לא. ממש לא. 

אחרי 4 שנות הפסקה, חוזרת מדונה עם אלבום חדש בשם Madame X, וגם הפעם, כמו בשאר יצירותיה מהשנים האחרונות, מדובר באסופת שירים בינונית במקרה הטוב וגרועה במקרה הרע. 

אם אנסה לדייק יותר, אז השירים באלבומה ה- 14 של מדונה מנסים להישמע מתוחכמים יותר, מעניינים יותר, מורכבים יותר ולא "שגרתיים". אבל התוצאה הסופית נשמעת כמו כמו ניסיון התחכמות שלא לצורך. סלט לא טעים שהוכן ממרכיבים לא קשורים אחד לשני, וגרוע מכך, שפג תוקפם.

כבר שנים שבמקום להוביל מדונה מובלת ו- Madame X הוא דוגמה מובהקת לכך. איפה הימים בהם חשפה הנערה החומרנית לעולם מפיקים מוכשרים (ויליאם אורביט וסטיוארט פרייס לדוגמה), אימצה סגנונות חדשים והפתיעה בכל שיר וקליפ. פעם מדונה הייתה סממן לכל מה שחם ולכל מה ששווה לשם אליו לב רגע לפני הפריצה. והיום? כל מה שיש למי שמתיימרת עדיין להקרא "מלכת הפופ" לתת לעולם זה עוד דואט עם מאלומה? באמת?!

ב- Madame X חותכת מדונה לכיוון המוזיקה הלטינית כאילו מעולם לא היה D'esposito או אנריקה איגלסיאס. גם הרגאטון שהיא מאמצת בחום רב באלבום הזה היה נחשב רענן לפני עשור בערך. לעזאזל אפילו צלילי האוטוטיון מ- God Control, מהשירים היותר סבירים באלבום, נשמעים לא מעודכנים. אה ודייויד בואי רוצה את הרטייה שלו בחזרה. כאילו, אם הוא יכול היה לבקש אותה. 

באלבום החדש מציגה בפנינו מדונה גם אלטר אגו חדש בשם "מאדאם איקס" שהיא (וזה ציטוט): "סוכנת חשאית שמסתובבת בעולם, משנה זהויות ונלחמת עבור חופש". אני אחסוך מכם את המשך הטקסט המביך שנראה כמו חיבור של ילדה בכיתה ג' 3 ורק אגיד שמדונה לא צריכה להחליף זהויות, מה שיעשה לה הכי טוב זה פשוט להיות מדונה. 

ממרומי גיל 60 וכשמאחוריה אחת מהקריירות המרשימות בהיסטוריה של המוזיקה, הייתי רוצה לראות את מדונה מפסיקה לרדוף בצורה פתטית אחרי כל מה ש"חם" ומאמצת את הגיל הביולוגי שלה. הרי מה שהפך אותה למפלצת שהיא זו דווקא שבירת הגבולות המקובלים ולא הניסיון להתיישר על פיהם. בשביל להיות מלכה אמיתית לא צריך לרדוף אחרי משהו שכבר לא יחזור אלא להמציא את עצמך מחדש, אולי בגרסה מפוכחת יותר.

אחרי כל מה שעברה ועשתה, מדונה יכולה וצריכה לעשות מוזיקה "בוגרת" ומעניינת יותר ולא עוד בדיחות מביכות כמו Bitch, I'm Loca שנשמע כמו משהו ששאקירה שכחה על רצפת חדר העריכה. השיר הזה בוא באמת על גבול הפתאטי. לראייה, הקטע היחיד באלבום בו היא "מנקה" את כל הרעש והשטויות מסביב הוא Crave ולא במפתיע הוא גם השיר הטוב ביותר בו יחד עם I Rise שסוגר אותו.

באנר מועדון תרבות

ב- 2012 ובעשור השישי לחייהם, שיחררו הפט שופ בויז, מכוכבי הפופ הגדולים של שנות השמונים והתשעים, אלבום בשם Elysium, שתיאר את החווייה של להיות כוכב פופ מזדקן. מדובר באלבום אמיץ שפותח צוהר מרתק לעולמם של מי שהיו פעם נערי הפוסטר של מוזיקת הפופ והיום נאלצים להתמודד עם משפטים כמו: "אני מניח שפרשתם?" מנהגי מוניות מזדקנים (רק תקשיבו לשיר Your Early Stuff ותבינו). 

מדונה בניגוד לכך, ממשיכה בכוח לנסות ולהישמע הכי אקטואלית שיש. מצד אחד זה בסדר גמור, אבל מצד שני זה גורם לה לאבד את הייחודיות שלה. Madame X מנסה להישמע חדשני, אקטואלי ופוליטי אך נכשל בכל החזיתות. הוא אלבום מבולגן שיזכר כאחד ההזויים במה שעוד נשאר מהקריירה של מדונה בתקווה שעוד תשתקם.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

MadonnaLGBT

באנר מועדון תרבות

לפעמים תקווה היא כל מה שצריך: פט שופ בויז- Go West

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, הפט שופ בויז לקחו שיר זניח מהסבנטיז והפכו אותו לאחד ההמנונים המפורסמים של שנות ה- 90 ושל המאבק נגד ההומופוביה בכלל.

כל מי שמכיר אותי או עוקב אחרי הבלוג שלי יודע שאני מעריץ גדול של אשפי הפופ הבריטים, הפט שופ בויז. בין 600 או 700 התקליטים והדיסקים שלי (כבר הפסקתי לספור) תוכלו למצוא את רדיוהד, אואזיס, פינק פלויד, ארקייד פייר, הסטרוקס, ארקטיק מאנקיז, הביטלס ובין כולם גם בערך 150 פריטים של הפט שופ בויז (על מי אני עובד, זה כנראה כבר הרבה יותר מ- 150).

אני מכיר את כל הדיסקוגרפיה של ניל טננט וכריס לאו ואוהב את רובה המוחלט, אבל יש שיר אחד שאף פעם לא ממש הצלחתי לאהוב, אחד הלהיטים הגדולים שלהם, Go West. אולי זו העובדה שהוא חרוש ברמת המיאוס, אולי בגלל שהוא בכלל קאבר או אם להיות כנה אז אולי זה בגלל שאני סטרייט. בכל מקרה מעולם לא אהבתי את השיר הזה.

תמיד כשהגעתי אליו באחד האלבומים של הלהקה, קפצתי שיר. תמיד כשניגנו אותו ברדיו העברתי תחנה. למרות שהיה להיט ענק ואף זכה בארץ בתואר שיר השנה (באותה שנה נבחרו הפט שופ בויז בארץ גם כלהקה השנה ואלבומה Very לאלבום השנה), הוא מעולם לא עשה לי כלום ותמיד נשארתי אדיש אליו.

אבל בשנים האחרונות חלה תפנית. כלומר, אני עדיין חושב שהשיר מחוויר לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה, אבל אחרי שנים אני מרגיש שאני יכול לומר שאני סוף סוף מבין אותו. מבין למה הוא הפך להיות כזה המנון.

"זה הגורל שלנו…"

בשנות השבעים והשמונים, ימי התבגרותם של ניל וכריס, להיות הומוסקסואל לא היה דבר פשוט. סטריאוטיפים, הומופוביה ואפליה היו מנת חלק של הומואים ולסביות בארון ומחוצה לו. החלום היה להיות שווים ואם לא זה, אז לפחות לברוח למקום בו לא ישפטו אותם ויקבלו אותם כמו שהם.

הטקסט שנכתב בשנות ה- 70 על ידי סולן להקת הוילג' פיפל, ויקטור ויליס, עוסק בכל החלומות הללו ועוד. הוא מתאר את המערב (כנראה לסאן פרנסיסקו שנחשבת למקום מאוד ידידותי עבור הקהילה הגאה) כמקום מפלט עבור הומוקסואלים בכל העולם. מקום בו הם יוכלו לחיות את חייהם בשלווה כפי שיחפצו ללא כל דעות קדומות וסימני הומופוביה. 

באנר מועדון תרבות

לכל אורך ההיסטוריה המערב נתפס כמקום חופשי בו אפשר לפתוח דף חלק. בין אם זה בנהירה מערבה בתקופת הבהלה לזהב תחת הסיסמה: "Go west, young man", הנדידה של ההיפים לסן פרנסיסקו או בין אם זה החלום להגיע מערבה בתקופת המלחמה הקרה בעידן הדו גושי. המערב הוא תמיד סמל לקידמה וליברליזם. 

תחת ויליג' פיפל, Go West לא זכה להצלחה גדולה, אבל בידיהם המיומנות של הפט שופ בויז השיר זכה להצלחה עולמית מטורפת והפך להמנון הקהילה הגאה. את השיר ביצעו לראשונה הפט שופ בויז ב- 1992 במופע צדקה מיוחד שארגן הבמאי המפורסם, דרק ג'רמן, במועדון ה"האסינדה" האגדי. למרות שניל טעה בכמעט חצי מהמילים והעיבוד לא היה נשמע משהו (וזה עוד בלשון המעטה), הצמד החליט מאיזשהי סיבה להקליט אותו עבור אלבומם Very.

הפט שופ בויז לקחו את קטע הדיסקו Fאנק של הויליג' פיפל והפכו אותו לשיר מגה פופ עם מקהלה, זמרת סול שחורה וצלילי סינתיסייזר עכשוויים שהפכו אותו לגדול מהחיים ולהמנון של ממש.

השיר היה הצלחה מסחררת כאמור וכבש את העולם, גם הרבה בזכות הקליפ המפורסם שלו בו מופיעים ניל וכריס בסרבלים כחול וצהוב וקסדות תואמות. הקליפ צולם בחלקו גם ברוסיה, בערך כשנה לאחר התפרקותה של ברית המועצות, מה שהעצים את המסר הליברלי של השיר ואת עצם הקריאה "ללכת מערבה" לפוליטית.

"יום אחד אנחנו נעזוב…"

בעולם מתוקן שיר כמו Go West לא אמור היה להיכתב. אך ב- 2019 כשאנחנו עדיין עדים להומופוביה ואפליה כמו גם לגזירות שלטוניות המערימות קשיים בלתי נסבלים על זוגות חד מיניים לאמץ ילדים או להתחתן, Go West הופך לרלוונטי מאין כמוהו. לקח לי אמנם זמן להבין את זה, אבל מי שלא מקבלים אותו בביתו ובמדינתו תמיד יחלום על מקום אחר שכן יעשה זאת.  ה"מערב" בשיר הוא רק התירוץ, הרצון האמיתי הוא קבלה.

לגרסה שלהם הוסיפו פט שופ בויז Middle Eight (קטע נוסף באמצע השיר) עם מילים חדשות: "שם היכן שהאוויר נקי, נהיה מה שאנחנו רוצים להיות. עכשיו אם רק ננקוט עמדה, נגיע לארץ המובטחת". מצד אחד אפשר להסתכל על המילים הללו באירוניה (כפי שהפט שופ בויז עצמם עושים אגב), אך בעיני המילים הללו מתארות לא מקום פיזי אלא יותר כמיהה לקבלה עבור כל מי שמרגיש שונה. כמיהה שיום אחד, ואולי גם במקום אחר, יהיה טוב יותר. הכי קלישאתי שלי, אבל הרי ידוע שכל הקלישאות נכונות. 

בניגוד ל- Smalltown Boy של ברונסקי ביט שמציג לראווה את הקושי בלהיות הומוסקסואל, הפט שופ בויז תופרים חלום אוטופי של מקום בו כל אדם, מעצם היותו אדם, יכול להתקבל אליו בשוויון ואהבה. האם האוטופיה הזאת עלולה להתגשם? כנראה שלא בקרוב, אבל לפעמים תקווה היא כל מה שצריך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PSB.png

BBPSB

באנר מועדון תרבות

ספיישל פורים: התחפושות הכי מפורסמות בעולם המוזיקה

לכבוד החג הכי צבעוני וכיף שיש, קבלו 10 אמנים ולהקות שהפכו את התחפושת לאמנות של ממש.

קיס

הלהקה הראשונה שידעה לעשות כסף ממרצ'נדייז יותר מהמוזיקה שלה. מה קיס לא מכרו? מחוברות קומיקס, דרך בובות ועד לתיקי אוכל, הכל הלך וכל זה התאפשר בזכות גימיק האיפור שהיום נראה קצת מעפן אבל אז היה ייחודי ומגניב להחריד.

ארבעת חברי הלהקה התאפרו במשך שנים על פי ארבע דמויות פרי יצירתם: ילד הכוכבים, איש החלל, השד ואיש החתול (שהיה הכי מעפן אם תשאלו אותי). זה אולי נראה מצלחיק היום אבל הדמויות הללו הביאו את קיס להמונים והפכו אותה לאחת הלהקות המצליחות והאהובות ביותר בתולדות הרוקנ'רול.

kissoct2018promo_638

סליפנוט

איפור זה כל כך שנות ה- 70, אז חברי להקת סליפנוט החליטו לקחת את הגימיק צעד אחד קדימה ולעטות על עצמם מסכות מרושעות ויש היאמרו אף מלחיצות, כל הזמן. התירוץ היה נקיטת עמדה נגד המסחריות של המוזיקה ורצון שהמאזינים יתמקדו במוזיקה עצמה במקום בפרסונה ובלה בלה בלה. הרי ברור שהמסכות והסטייל המקריפ של הלהקה היה זה שגם בסופו של דבר הקנה לה את תשומת הלב הראשונה. גימיק או לא? קשה להתווכח עם הצלחה וסליפנוט היא הצלחה כבירה בעולם המטאל.

slipknot-2019

ליידי גאגא

אל תתנו לפוזה הזמרת המיוסרת שמועמדת לאוסקר להטעות אתכם, ליידי גאגא הייתה ועודנה יצירת אמנות בפני עצמה. מה לא לבשה על עצמה הליידי? רובי M-16 כחזייה, שמלה שעשויה מבובות קרמיט, שמלה עשוה מחרסינה, שמלה עשויה מנתחי בשר (נשבע לכם) וזו רק ההתחלה. 

היום כאמור ליידי גאגא התמתנה משהו, אבל לעד נזכור לה איך בתחילת המילניום היא החזירה את הצבע ללחיים של חובבי הפופ והייתה התופעה הכי צבעונית בעולם. 

BSm916yCcAAFqW0

פט שופ בויז

הרבה לפני ליידי גאגא, כריס לאו וניל טננט היו המושיעים של עולם הפופ עם סדרת להיטים אלמותית ששילבה בין פופ רקיד לטקסטים מושחזים על פוליטיקה, חברה, כלכלה ומיניות. כיאה לצמד שרצה להוכיח שגם מוזיקת פופ יכולה להיות בעלת אמירה "רצינית", הקפידו טננט ולאו לכל אורך שנות השמונים להתלבש בקפידה לרבות טוקסידואים ועניבות. 

אבל שנות התשעים היו סיפור אחר לגמרי עבור הבויז. עם צאת אלבומם המופתי, Very מ- 1993, שבר הצמד את כל הקרירות האופיינית לו והתהדר בסרבלים כתומים וכובעים מחודדים בקליפ ל- Can You Forgive Her, פאות צבעוניות בקליפ ל- I Wouldn't Normally Do This Kind of Thing וסרבלים צבעוניים עם קסדות תואמות בקליפ המפורסם ל- Go West.

באותה שנה זכו הבויז בישראל בתואר להקת השנה כש- Go West אף זוכה בתואר שיר השנה. אך יותר מכל ילידי שנות התשעים יזכרו אותם תמיד כ"קטשופ בויז" בזכות הפרסומת לקטשופ אסם שהייתה כולה מחווה את גדולה ל- Go West. אבל זה עוד כלום לעומת החצאיות והפאות שחבשו ב- 1999 בתקופת האלבום Nightlife.

 

אלטון ג'ון

אבל עם כל הכבוד לליידי גאגא והפט שופ בויז, הרבה לפניהם היה זה סר אלטון ג'ון ששיגע את עולם המוזיקה עם תחפושות שונות ומשונות. האימג'ים והתחפושות השונות, סייעו לאלטון ג'ון הביישן להחצין את אופיו הפרוע על הבמה ולהשתחרר אל מול הקהל שהגיע לצפות בו. 

בין עשרות, אם לא מאות, התחפושות שעטה על עצמו אלטון במהלך השנים, ההזויה והאולי המפורסמת מכולן היא זו של דונלדק דאק שלבש בהופעה בסנטרל פארק בניו יורק בספטמבר 1980.

פיטר גבריאל 

עוד אמן שהיה אשף תחפושות הוא פיטר גבריאל בתקופת ג'נסיס. המוזיקה של חלוצי הרוק המתקדם הייתה כל כך קשה לנגינה עד שחבריה נאלצו לנגן חלק גדול מהשירים שלהם בישבה תוך שהם מתרכזים בכל כוחם לא לטעות בשום תו. 

בכדי לאזן את ההופעה המשעממת משהו של הלהקה, נהג גבריאל להתחפש בשלל תחפושות הזויות שהתכתבו עם הטקסטים העוד יותר הזויים שכתב. בין היתר התחפש גבריאל על הבמה לאביר, שועל, פרח ענקי, עטלף ועוד שלל דמויות ביזאריות שהמציא ממוחו הקודח ושיחרטו בזיכרון הקולקטיבי לעד.

ביטלס

אחרי שכבשו את העולם עם שלל להיטי רוקנ'אול מתקתקים, היו מוכנים הביטלס לעבור את השלב הבא באבולוציה שלהם ולהפוך ללהקה "רצינית" על כל המשתמע מזה. כחלק מהטרנספורמציה הזאת החליטו הביטלס להשיל מעליהם את התדמית המצוחצחת של הנערים התמימים מליברפול ולעטות על עצמם להקת אלטר אגו בשם "להקות הלבבות הבודדים של סמל פפר".

באנר מועדון תרבות

התדמית החדשה של הביטלס לוותה בפסקול מוזיקלי חדשני שהוכיח שברבעיית הנערים מליברפול יש הרבה יותר מרק Love Me Do.

אבל לא רק המוזיקה השתנתה אלא גם כל הסטייל של הביטלס שהתהדרו בתלבושות צבעוניות וצעקניות שנגדו את חליפות השחור ל בן שאפיינו את הרבעייה עד אז. כפי שמרמזת על כך העטיפה של Sgt. Peppers Lonely Heart Club, הביטל הישנים מתו, להקה חדשה נולדה לעולם. 

170601_xt8hz_rci-beatles_sn635

דייויד בואי

לא סתם אחד הכינויים של דייויד בוא הוא "הזיקית האנושית". האיש שהתנסה בכל סגנון מוזיקלי אפשרי דאג לשנות את התדמית והסטייל שלו ללא הפסקה כאשר הדמות המפורסמת ביותר ש"עטה" על עצמו היא כמובן זיגי סטארדסט, החייזר שהגיע ללמד אותנו על מין ומוזיקה. לא בהכרח בסדר הזה. אחד האמנים שהשפיעו על האסתטיקה של המוזיקה הפופולרית יותר מכל אחד אחר.

A+Tribute+to+David+Bowie+_+Ziggy+Stardust+_+My+Hero

דאפט פאנק

"קרתה תאונה באולפן ההקלטות שלנו, עבדנו על הסמפלר שלנו ואז בדיוק בשעה 09:09 בתשיעי בספטמבר הוא התפוצץ. כששבנו להכרה גילינו שהפכנו לרובוטים…". זה מה שכתבו דאפט פאנק ב- 2001 לאחר שחשפו לראשונה את תחפושות הרובוטים הכל כך מזוהות עמם. 

זה לא שלפני כן תומס באנגלטר וגיא מנואל חשפו את עצמם. הם תמיד דאגו להישאר אנונימיים. זכורה להם למשל הפעם בה הופיעו בתוכנית אירוח עם שקיות אוכל חומות לראשם. בכל מקרה אין ספק שתדמית הרובוטריקים יושבת כמו כפפה ליד עם המוזיקה האלקטרונית של הצמד והדבר סייע לפופולריות שלהם להרקיע שחקים. 

p01fb5j0

שלושה גיטריסטים במחיר אחד: אנגוס יאנג/ ווס בורלנד/באקטהד

עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לבסיסטים, למתופפים ולפעמים אפילו לסולנים, כולם יודעים שהכוכבים האמיתיים על הבמה הם הגיטריסטים. ועד כמה שמדובר בעם מוכשר, הוא ללא ספק יכול להיות גם הזוי לעיתים. 

לאורך ההיסטוריה שלל גיטרסטים עטו על עצמם תחפושות, חליפות, כובעים ושלל חפצים שיהפכו למזוהים עמם. סלאש והכובע המפורסם או בוטסי קולינס והלבוש הראוותני הן רק דוגמאות אחדות. אבל אני יכול לחשוב על שלושה שהפכו את התחפושת לדרך החיים. 

הראשון הוא אנגוס יאנג הגיטריסט האלמותי של AC/DC עם תחפושת ילד בית הספר שלו. האמת שלאנגוס היו מגוון רעיונות לתחפושות לפני שבחר להיות ה"ילד הרע" של הלהקה. בין היתר הוא חשב על תחפושת של סופרמן, זורו וגורילה עד שאחותו הגתה ואף תפרה את התחפושת הראשונה שלו כילד טוב מבית הספר.

אבל זה כלום לעומת 2 החברים הבאים, הגיטריסט ווס בורלנד (הידוע בעיקר בגיטריסט של לימפ ביזקיט לשעבר) שנוהג לצבוע את פניו ואת כל גופו ולעטות על עצמו מסכות מלחיצו ו- Buckethead, הגיטריסט בריאן קרול שעוטה מסכה לבנה ודלי של KFC על הראש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

 

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #23: לכפיר אין גבול, אדר אלפנדרי נפלאו מזל טוב לאופק שעוזב את הבית. ביקורת סינגלים חדשים.

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

Prophecy Playground- Spirit Yawn

די נו באמת! אני לא יכול לשמוע יותר את שירי הפולק האקוסטיים העלק עגמומיים והמשעממים האלה כבר! החלטתם ללכת על ז'אנר שנחרש עד דק בישראל בשנים האחרונות? לפחות תוסיפו לו איזה טוויסט, קטע, משהו! אולי קצת נגיעות אלקטרוניות (Bon Iver), טקסטים ראויים (סופיאן סטיבנס), או לפחות קמצוץ כריזמה ועיבודים מעניינים (Dave Matthews Band). כל דבר, רק שלא יצא כמו משהו ששמעתי עשרות פעמים רק בשבוע האחרון. 

אבל אור איזקסון וחבריו ל- Prophecy Playground החליטו בסינגל הבכורה שלהם לעשות הכל בשביל להישמע כמו כולם. אין שמץ של ייחודיות ביצירה הזאת. כלום. הכל נשמע חרוש לעייפה החל מהגיטרה האקוסטית המשמימה, דרך עיבודי כלי המיתר הצפויים ועד לשירה באנגלית שמזיעה ממאמץ. כתבתי זאת מיליון פעמים והנה הפעם המיליון ואחת: אל תשירו באנגלית אם אתם לא מספיק טובים!

אפילו שמות הלהקה והשיר נשמעים כמו פרודיה של להקה "אמריקאית" מגניבה מהניינטיז. בחיאת, כמה ישראלים באמת יצליחו לבטא Prophecy Playground כראוי (ואין כאן שום ניסיון להעליב). בקיצור, ערב שירה בציבור במתנ"ס הקרוב לביתכם יהיה כנראה מסעיר יותר מהאזנה ל- Spirit Yawn.

אופק פרץ- שכרתי לי דירה

מזל טוב חברים, אופק שלנו עזב את בית הוריו והשכיר דירה. לא באמת… איך אפשר לקרוא לשיר "שכרתי לי דירה"? מה השלב הבא? "שילמתי משכנתא"? "השקתי את העציצים"? WTF?! עם טייטל כזה גם בלי להאזין לשיר אתה יודע שהוא לא בדיוק ה- Wish You Were Here הבא. אז בכדי שאתם לא תאלצו להתענות האזנתי במקומכם ונחשו מה? באופן לא מפתיע מדובר בשיר גרוע במיוחד. 

"שכרתי לי דירה" לא כל כך סגור על מה הוא רוצה להיות. מזרחי? פופ? סתם ישראלי סטייל קרן פלס? בכל אופן אופק פרץ שמסתבר שהגיח על המסך של כולנו ב"אקס פקטור" ואף שיתף פעולה עם דודו אהרון, לא מתאמץ לאתגר אותנו ומספק לעולם שיר מיותר שכנראה ולא תשמעו עליו וטוב שכך. 

ומה רגע השיא של היצירה המופלאה הזאת אתם בטח תוהים? ובכן, הוא מגיע ב- 02:15 כשאופק מדקלם טקסט חסר היגיון פנימי ברצינות מעוררת גיחוך כאילו הוא מקריא אותו בטקס יום הזיכרון בבית הספר: "זוכרת? שהיית נותנת לי טיפים לך תטרוף את החיים, היום אני יודע שצדקת גם ככה תמיד היינו שני עולמות נפרדים". ואם לצטט את שירם הקלאסי של הפט שופ בויז המופלאים: "מה עשיתי שזה מגיע לי?". מי האמין שאי פעם אשלב במשפט אחד את דודו אהרון והפט שופ בויז. החיים מלאי הפתעות. 

עינת שיר אקר- בוקר טוב תל אביב

אחד הדברים הכי חרושים, שלא לומר, מוקצים מחמת מיאוס במוזיקה הישראלית, הם שירים על תל אביב. כמה עוד אפשר לשיר על העיר ששרו עליה הכל? מסיבות, זיונים ובדידות, שמענו הכל וראינו הכל, הגיע הזמן להתקדם.

ואם כבר עוד שיר על תל אביב, אז שלפחות יאיר את הנושא מזווית חדשה שטרם שמענו עליה. אבל לא, עינת שיר אקר הולכת בסינגל הבכורה שלה מתוך אלבומה החדש, לאותם מקומות חרושים לעייפה עם משפטים כמו: "בעיר בלי הפסקה, הפסקנו לאהוב…". באמת שציפיתי קצת יותר ממי שנחשבת לאחת מתסריטאיות הריאליטי הטובות באזורנו. 

האמת היא שחבל כי כישרון לגמרי יש שם, אבל עם טקסט חרוש והפקה שהייתה נשמעת מעניינת בסוף הניינטיז, זה פשוט לא קורה. הייתי ממליץ בחום לעינת לחזור לאולפן, לשייף קצת את הטקסטים ולרענן את ההפקה כי פוטינציאל כאמור יש שם. 

כפיר- אין לי גבול

אלוהים עדי שלמרות הזוועות שאני נחשף אליהן בכל דו"ח מחדש, אפשר לספור על כף יד אחת את כמות הפעמים שבהן עצרתי שיר באמצע. אז כפיר יקירי, ברכותיי. גרמת לי לעשות את מה שלא עשיתי כבר הרבה זמן. באמת שאין גבול לכמה השיר הזה רע. ההקלטה נשמעת חובבנית, יש דיסטורשן על הקול (אני לא בטוח שזה תמיד בכוונה) ובכלל כל הקטע הזה מתאמץ עד כדי גיחוך להישמע עדכני. 

אחרי שבעברו שחרר אלבום שלם ויצא לסיבוב הופעות עם הרכב מלא, החליט כפיר להסתמך על עצמו ולצורך הקלטות אלבומו הבא הצטייד בגיטרה, סמפלר ולופר (יש אינפלציה בכלי מאז נטע ברזילי). התוצאה היא (לפחות על פי "אין לי גבול") די מזעזעת. מעבר למלודיות, הרמוניות ואקורדים, טכנית השיר הזה נשמע רע. הוא נשמע כמו דמו (במקרה הטוב) או משהו שהופסקה עליו העבודה באמצע. באמת שזהו אחד השירים שהכי התקשיתי להאזין להם בשנים האחרונות. פשוט רע. 

אדר אלפנדרי- What is Thie that I Miss?

ובכדי לאזן במשהו את הסינגלים עד עכשיו, קבלו את סינגל הבכורה הלא רע בכלל של אדר אפלנדרי. אדר הוא סולן להקת הרוק, "דור המבול" שביקרתי כאן בעבר ודי נהניתי ממנה ועכשיו הוא יוצא עם סנונית ראשונה ואישית מתוך EP שיצא בצורה עצמאית.

למרות ש- What is Thie that I Miss? סובל מבוסריות ומהפקה ביתית שלא תמיד עושה עימו חסד, מדובר בשיר קסום באופן שקשה להסביר. זוהי בעיני הצהרת כוונות של אמן שיודע מה הוא רוצה ולא עושה לעצמו הנחות בדרך לשם. בקיצור, רמת הפוטנציאל כאן היא פסיכית.

נקודת השיא מבחנתי היא הטקסט הקטן והאינטימי של אדר שמתאר כיצד הוא מנסה להנביט צמח קטן וירוק בביתו אך ללא הצלחה. לא משנה מה הוא מנסה, הצמח מסרב לצמוח ואדר לא מצליח להבין  "מה אני מפסיד כאן?". פשוט נפלא.

והנה אני מסיים את הדו"ח עם אותה ביקורת שהייתה לי כלפי Prophecy Playground, אם אתם לא יכולים לשיר מספיק טוב באנגלית, תפסיקו עם זה!!! להגיד על אדר שהאנגלית שלא לא עוברת יהיה לעשות לו הנחה גדולה. גם ככה בחו"ל יש מיליון כמו אדר בעוד שבארץ לא הרבה. אז בשביל מה לכוון לחו"ל?! אדר, תעבור לעברית. בכל מקרה אני אמשיך לעקוב וממליץ גם לכם. 

לדו"ח המבקר #22
לדו"ח המבקר #21
לדו"ח המבקר #20
לדו"ח המבקר #19
לדו"ח המבקר #18

לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

15 שנה ל- Room on Fire של הסטרוקס

אלבומם השני של החבורה מניו יורק שאחראית לתחייתו של הרוק בתחילת המילניום, לא מגיע לפסגות של קודמו אך עדיין לא ראוי לחותמת "האלבום המאכזב" שדבקה בו.

ציון המועדון: ★★★★☆

באנר מועדון תרבות

אחת מהקונספציות שאני הכי שונא במוזיקה היא "תסמונת האלבום השני". אותה גישה מוטעית ומפגרת שהאלבום השני לעולם לא יצליח לשחזר את ההצלחה והאיכויות של אלבום הבכורה. בעוד שאפשר למצוא לתיאוריה הזאת כמה צידוקים, אני יכול לחשוב בכיף על רשימה מכובדת של אמנים שהאלבום השני שלהם עולה עשרות מונים על אלבום הבכורה שלהם.

'רדיוהד', 'פט שופ בויז', 'נירוונה', 'דאפט פאנק', 'ביורק', 'פיקסיז', בוב דילן, (להמשיך?), כולם הפציצו באלבומים שניים מדהימים שהמשיכו לקריירות מדהימות עוד יותר. ובכל זאת המושג הזה "תסמונת האלבום השני" עדיין קיימת ובועטת אצל מבקרי מוזיקה, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך הוא Room on Fire שכבר 15 שנה סופג ביקורות על כך שהוא הרבה פחות טוב מ- ?Is This It וממש לא בצדק. 

"החדר עולה באש בזמן שהיא מתפשטת…"

ב- 30 ביולי 2001 שחררו הסטרוקס האלמוניים את ?Is This It שיהפוך בין לילה לקלסיקה ואת הלהקה להיסטריה. בזכות האלבום זכה הרוק לתחייה מחודשת והפך שוב לדבר הכי מגניב על הפלנטה. הוא גם פתח את הדלת לאמנים כמו 'הווייט סטרייפס', 'קינגס אוף ליאון', פרנץ פרדיננד', 'יה יה יה'ז' ואחרים, שישתלטו במחצית הראשונה של העשור על המיינסטרים ויחזירו לדיסטורשיין את הכבוד שעשה רושם שאבד לו.

במצב העניינים שנוצר לא היה שום סיכוי לסטרוקס להוציא אלבום שיתעלה על ?Is This It . לא משנה מה הם היו רוקחים באולפן, כל אלבום שיצא אחר יצירה חד פעמית שכזאת נידון לחיות בצילה, ואתם יודעים מה? זה בסדר ואפילו מובן. אבל מכאן ועד לערימות הביקורת שסופג Room on Fire כבר 15 שנה המרחק הוא ארוך מאוד. 

15 שנה ל- ?Is This It של הסטרוקס

אם רוצים להיות ממש מדויקים אז בצאתו קיבל האלבום השני של הסטרוקס, שיצא באוקטובר 2003, ביקורות די חיוביות בסך הכל. אבל לאורך השנים משהו השתבש ו- Room on Fire הפך לחתול השחור של הלהקה. האח הפחות מוצלח. אבל האמת היא שמדובר שהן מבחינת הסאונד והן מבחינת הטקסטים הנעריים ומלאי החרמנות של קזבלנקס, מדובר באלבום שהוא לא אח קטן, אלא ממש תאום לקודמו. 

"הסטרוקס לא התפתו לשנות ולתקן סאונד שלא צריך שום תיקון…" נכתב על האלבום בביקורת חיובית ב'רולינג סטון', וזה לגמרי נכון. בנקודת הזמן הזאת לא הייתה שום סיבה ללהקה לשנות ולהתנסות בדברים חדשים בשביל לצאת "חדשניים" והכל. זה יגיע בשלב מאוחר יותר.

באנר מועדון תרבות

גם לי לקח לא מעט זמן להתקדם מ- ?Is This It ולשמוע מה עוד יש ללהקה להציע. אבל אני זוכר עד היום את השנייה המדויקת בה האזנתי ל- ?What Ever Happend שפותח את האלבום ואיך עפתי לאוויר. כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה נעורים יש בשיר הזה. ההתאהבות הייתה מיידית. 

Reptilia שמגיע לאחר מכן הוא חתיכת שיר אדיר שמצליח להכניס אותי לטירוף בכל פעם מחדש ועל Automatic Stop אין מה לדבר. בכלל החלק הראשון של האלבום (עד Between Love & Hate כולל), הוא יצירת רוק משובחת שלא נופלת משום אלבום רוק אחר שיצא בעשרים השנים האחרונות כאשר גם The End Has No End ו- I Can't Win מהווים סגיר נפלא לאלבום שלהגיד עליו אנדרייטד יהיה אנרדייטד.

"אני רוצה שישכחו אותי…" 

בסופו של דבר מי שיקבע אם Room On Fire יחיה לנצח הם לא המבקרים אלא הקהל ואני זוכר שכל פעם שלימדתי את אחד מתלמידי ותלמידות הגיטרה שלי שיר מתוכו הם התלהבו בטירוף והתאמנו עליו ללא הפסקה. 

אז לא, Room On Fire הוא לא ?Is This It והאמת היא שאני אוהב את Angles המושמץ ואת Comedown Machine המעולה אפילו יותר. אבל עדיין מדובר באלבום רוק אדיר שהסיבה היחידה שהוא לא זכיר יותר היא בגלל אחיו הבכור והמוצלח.

"אני רוצה שישכחו אותי" זועק קזבלנקס ממש בפתיחת האלבום כאילו מבקש מכולם להתקדם מהצל של המאסטרפיס הראשון שלו. אני בכל אופן לא אשכח אף פעם את Room on Fire, אתה יכול להיות רגוע ג'וליאן. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

StrokesPMVH010411-2

באנר מועדון תרבות

25 שנה ל- Very של פט שופ בויז

כובעים מחודדים, קסדות צבעוניות, עטיפת "לגו" אייקונית והמנוני פופ נצחיים. 25 שנה לאלבום שכבש את ישראל והעולם ויצר סטנדרט חדש למוזיקת פופ.

ציון המועדון: ★★★★★

בסוף שנות השמונים הפט שופ בויז כבר כבשו כמעט כל פסגה אפשרית. שלושת האלבומים ששחררו עד כה הגיעו לטופ 3 וזכו לאהדת ההמונים ולשבחי המבקרים כאחד. הפרסים זרמו וכמוהם גם שיתופי הפעולה. 

תוך 3 שנים בלבד, הפכו ניל טננט וכריס לאו, לאחד ההרכבים שעיצבו את האייטיז תוך שהם מגדירים מחדש את הקשר שבין פופ לאמנות גבוהה עם להיטים אלמותיים שדיברו לרגליים ולראש בעת ובעונה אחת.

באנר מועדון תרבות

ואז, כיאה לצמד שתמיד שאף לדחוף את גבולות המוזיקה שלו לקצה, החליטו פט שופ בויז לשנות כיוון לחלוטין ולעשות באלבום הבא את ההפך הגמור ממה שציפו מהם. התוצאה היא Behaviour, יצירה שקטה, מלנכולית, אישית ואינטימית שהפתיעה את מעריצי הלהקה והמבקרים כאחד. היום נחשב Behaviour בעיני רבים (ואני בתוכם) ליצירה המושלמת ביותר של הצמד, אך בזמן אמת היא לא זכתה לאהדה גדולה מדי. ואז הגיע Very…

אני זוכר בברור את היום בו אחי הגדול הביא את Very לראשונה הביתה. עטיפת ה"לגו" הכתומה, שלימים תמצא את מקומה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ריתקה אותי. לא אשכח גם איך הגיטרות של נירוונה וגאנז אנד רוזס אט אט התפיידו ופינו את מקומן לסינתיסייזרים של Very.

וזה לא היה רק אחי. בעבר כללתי את האלבום בפוסט על 10 אלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה-90. הרושם היה שאי אפשר היה להתחמק ממנו. ביום שיצא  Can You Forgive Her, הסינגל הראשון מהאלבום, ניגן אותו עופר נחשון ברשת ג' 3 פעמים ברציפות.

נחשון, אבי גולדברגר ואושיות רדיו נוספות הקפידו לנגן את Very ללא הפסקה עד שלמצעדי סוף השנה נכנסו כל הסינגלים מהאלבום, Go West זכה בתואר "שיר השנה" והפט שופ בויז בתואר "להקת השנה". לעזאזל אפילו Shameless, הבי-סייד המופתי של Go West ושעולה עליו עשרות מונים, צעד באופן חסר תקדים במצעדים. זו ללא ספק הייתה השנה של פט שופ בויז בישראל, ועם מקום ראשון במצעד האלבומים הבריטי, מועמדויות ל'בריטס' ול'גראמי' וקליפים שנטחנו עד דק ב- MTV, גם בעולם.

"אם אנשים יגידו שאני משוגע אומר להם שהם צודקים…"

Very הוא האלבום הראשון בו לקחו על עצמם ניל וכריס את תפקיד המפיקים הראשיים. זו הייתה ההזדמנות שלהם להשתחרר ממסורות העבר ולעשות את כל מה שבראש שלהם, וזה בדיוק מה שקרה.

"קראנו לאלבום Very כי הוא מאוד פט שופ בויז" סיפר טננט. ואכן Very הוא "מאוד" מהכל ובשפע. הוא מאוד אלקטרוני, מאוד אנרגטי, מפוצץ סינתיסייזרים, מכונות תופים ושכבות על גבי שכבות של סאונד שהופכים את כל היצירה לחוויה מטורפת שהציבה סטנדרט חדש לעשיית פופ.

אך לא רק מבחינת הצליל Very הלך עד הקצה. אחרי שנים שהקפידו לחנוט את עצמם בחליפות ועניבות, הכי שונה מכוכבי הפופ של התקופה, שינו הבויז את הסטייל שלהם ב- 180 והתפרעו עם תחפושות שליידי גאגא הייתה חולמת עליהן. 

כך לדוגמה, את כל הסינגלים ליוו קליפים דיגיטליים יוצאי דופן שהקדימו את זמנם בהם נראים ניל וכריס עוטים פאות צבעוניות, כובעי קונוס מחודדים ומעל הכל את הקסדות המפורסמות מהקליפ של Go West. כל אלה ועוד הפכו את Very לחוויה ויזואלית עוצרת נשימה עליה זכו הבויז לאורך השנים בשלל פרסים.

"זה הגורל שלנו…"

ב- Very, היכולת של ניל וכריס לכתוב טקסטים עמוקים וביקורתיים על מצע מוזיקת פופ מרקידה, מגיעה לגבהים חדשים. לכל אורכו שזורים ביצירה שלל טקסטים חברתיים, ביקורתיים ופוליטיים שמתובלים באירוניה ובשנינות שכל כך מאפיינים את הפט שופ בויז. 

באנר מועדון תרבות

דוגמאות קטנות שאני אוהב במיוחד הן Yesterday When I Was Mad שמילותיו מורכבות באופן מופתי מביקורות לא ממש מחמיאות שקיבל הצמד בעקבות בעת סיבוב ההופעות התיאטרלי, שלהם Performance אליו יצאו אחרי בתחילת הניינטיז.

Dreaming of the Queen מתאר מפגש דמיוני בין ניל לבין מלכת אנגליה על רקע מגפת האיידס והיכולת המוגבלת להתמודד איתה. Young Offender עוסק בהתבגרות וכמוהו גם To Speak is a Sin, רק מהזווית הרומנטית והמאוד (מאוד) עצובה.  

בכל פעם שאני יוצא מהצגה או ממופע כלשהו ורואה את מקבצי הנדבות, אני לא יכול שלא לחשוב על The Theatre. השיר מתאר את העניים ומקבצי הנדבות שממתינים לצאתם של אנשי המעמד העליון מאולמות התיאטרון בתקווה לזכות בכמה פרוטות, אך אלה מתעלמים מהם כלא היו.

"אתם מעמידים פנים שאתם לא רואים אותנו בכל השנים שאנחנו כאן. אנחנו הקבצנים שאתם עוברים מעליהם בזמן שאתם יוצאים מהתיאטרון". הניגוד המרתק בין העיבוד התיאטרלי של "התיאטרון" לבין הטקסט הכל כך ארצי שלו יוצר שוב את אותו דיסוננס מרתק שמאפיין את הפט שופ בויז. שמחה לצד עצב, רגליים לצד שכל.

"היא צוחקת עלייך בגלל שאתה רוקד דיסקו ולא אוהב רוק…"

דווקא בשיאה של המהפכה האלטרנטיבית, כשנירוונה, סמשינג פאמפקינס, גאנז אנד רוזס ואר.אי.אם שלטו במצעדים, פט שופ בויז הניפו את דגל הפופ עם מאסטרפיס צבעוני, ייחודי ולא מתנצל שמצליח לתפוס את רוח התקופה בדיוק מרשים, הן מבחינת הסאונד והן מבחינת הטקסטים.

ממש בשנה שעברה יצא ספר שלם המוקדש לאלבום, מה שמוכיח ש- 25 שנים אחרי שיצא, Very ממשיך להעסיק את חובבי הפופ ולהישאר רלוונטי מתמיד.

ואכן, אי אפשר להמעיט בערכו של Very. הוא הציב סטנדרט חדש בעולם הפופ מבחינת הסאונד, הויז'ואל, הליריקה והקליפים. כל אלה חיזקו את היסודות שיולידו בעתיד מפלצות כמו ליידי גאגא, רובי וויליאמס, ברנדון פלאוורס, Scissors Sisters, Hurts, רופוס ויינרייט ועוד רבים וטובים אחרים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

pet-shop-boys-can-you-forgive-her-official-music-video

באנר מועדון תרבות

15 שירי הבריטפופ הגדולים ביותר

הוא הוא היה קולם של צעירי בריטניה, של מעמד הפועלים, אנשי הצווארון הכחול וכל מי שתיעב את הגראנג' האמריקאי. קבלו את 15 השירים הכי טובים שהפכו את הבריטפופ מתופעה בריטית אלטרנטיבית לתופעה שכבשה את העולם.

נ.ב כל להקה הכניסה עד שיר אחד למצעד. בכל זאת לא הייתם רוצים לראות רשימה שמכילה רק שירים של אואזיס ובלר נכון? או שכן…. 😉

באנר מועדון תרבות

לפלייליסט בריטפופ מטורף בספוטיפיי, תנו פה בקליק>>

15. Reef- Place Your Hands

אחרי שב- 1995 הצליחו איכשהו להשחיל את אלבום הבכורה שלהם למקום ה-9 במצעד האלבומים הבריטי, ב- 1997 כבר הפציצו Reef עם Glow, אלבום השני, שהיה ממוקד יותר, חד יותר ובעיקר עמוס להיטי רוק כיפיים להחריד.

Place Your Hands, הסינגל הראשון מהאלבום, לא הפסיק להתנגן ב- MTV והקול המחוספס והענק של הסולן, גארי סטרינגר (שנשמע לפרקים כמו פרודיה על סולני רוק) הצליח לגרום למיליוני אוזניים בכל רחבי אירופה להתמכר. שיר שהוא כולו כיף טהור.

14. Republica- Ready to Go

אחד מקטעי הבריטפופ הממכרים ביותר שהוקלטו אי פעם! "כשטכנו פוגש רוק" כונה השיר הזה באחת הביקורות, ואכן מלבד דיסטורשן יש בו ביט אלקטרוני מקפיץ וממכר יותר מקולה קרה אחרי פיצה.

ההצלחה של Ready to Go היא מעניינת משום שכשהוא יצא לראשונה הוא לא ממש הצליח והגיע רק למקום ה- 43 במצעד הסינגלים הבריטי. רק אחרי שצבר תאוצה מחוץ לגבולות אנגליה, הוא שוחרר מחדש וחרך את הרדיו והטלוויזיה גם באי הבריטי.

13. The La's- There She Goes

אפשר כמובן להתווכח אם לשיר הזה יש זכות קיום ברשימה הנוכחית. אחרי הכל הוא שוחרר לראשונה ב- 1988 וזכה להצלחה רק ב- 1990, הרבה לפני שהבריטפופ הפך פופולרי או בכלל היה לו שם. ובכל זאת, בעיני ובעיני רבים אחרים הוא אחד מהזרעים שהנביטו את הבריטפופ.

נכון, היו שם לפני גם 'הסמית'ס' ובעיקר 'הסטון רוזס' אבל השיר הזה, שהוגדר על ידי מגזין ה'רולינג סטון' כ"מייסד הבריטפופ" מציג מלודיה קליטה בטירוף לצד פשטות מוזיקלית וסטייל אינדי, או בקיצור את כל המרכיבים שהפכו את הבריטפופ לתופעה כל כך אהובה.

12. Elastica- Connection

אחרי הייפ ממושך, אלבום הבכורה של Elastica יצא ב- 1995 והגשים את כל מה שהלהקה הבטיחה. עם השפעות מוזיקליות מבוהקות מז'אנרים מאוד "בריטיים" כמו ה"ניו-וייב", הפאנק והפוסט פאנק, קיבלה הלהקה חיבוק חם מהמבקרים ומהקהל.

למעשה אלבום הבכורה של הלהקה היה אלבום הבכורה שמכר הכי הרבה עותקים בהכי מעט זמן מאז Definitely Maybe של אואזיס (את השיא שברו ארקטיק מאנקיז עם אלבום הבכורה שלהם מ- 2006).

11. Babybird- You're Gorgeous

הפרויקט האישי של Babybird (סטיבן ג'ונס) צבר תאוצה באוקטובר 1996 כאשר שחרר את האלבום Ugly Beautiful. האלבום הצליח לפרוץ עבורו את הדרך להצלחה בחסות הבריטפופ שאימץ אמני אינדי כמו ג'ונס.

בין מגוון השירים של ג'ונס התבלט You're Gorgeous כאחד היפים והנוגים ביותר בגל הבריטפופ. עם קסילופון קסום, קליפ לא קשור לכלום אך עדיין בלתי נשכח וטקסט העוסק בצלם דוגמניות שמנצל את מושאי צילומיו, השיר הזה הפך לאחד הפייבוריטים והיפים של התקופה.

לפלייליסט בריטפופ מטורף בספוטיפיי, תנו פה בקליק>>

באנר מועדון תרבות

10. Mansun- Wide Open Space

לרגע קצרצר ב- 1997, Mansun הוזכרה בנשימה אחת עם להקות כמו 'בלר' ו'רדיוהד'. אלבום הבכורה של הלהקה, Attack of the Grey Lantern, הצליח בענק וסחף אחריו סופרלטיבים מקיר לקיר, הרבה בזכות Wide Open Space שהגיע משום מקום ופשוט התפוצץ על העולם.

עד היום מדובר באחד השירים שהכי מזוהים עם התקופה ועם הניינטיז בכלל ומסתבר גם, כאחד הפייבוריטים של גלגל"צ.

9. Catatonia- Road Rage

ההרכב הוולשי הזה הוא לא בדיוק הראשון שעולה לראש כששומעים את המילה בריטפופ, אבל 2 האלבומים הראשונים והמעולים שלו (בעיקר השני, International Velvet) מוכיחים שהיא זכאית לקצת יותר מ- 15 דקות התהילה לה זכו באמצע הניינטיז.

אחרי סינגל הפריצה שלהם שנקרא על שמם של 2 דמויות ניינטיז אייקוניות אחרות, מאלדר וסקאלי מ"תיקים באפלה", הפציצו Catatonia עם השיר האדיר הזה ששמעתי בלופים בזמנו, ותאמינו לי שלא הייתי היחיד.

וגם אם לא אהבתם את השיר, אין מצב שהמבטא הוולשי הכבד והנפלא של הסולנית, קאריס מת'יוס, לא המיס אתכם.

8. Placebo- Nancy Boy

למרות שהמוזיקה של פלאסיבו תמיד הייתה כבדה יותר, אפלה יותר ו"אלטרנטיבית" יותר, המקורות שלה תמיד היו נטועים חזק בבריטפופ. המלודיות הקליטות להפליא והטקסטים הנעריים, מיניים ואגרסיביים של בריאן מולוקו היו כל מה שצעירי בריטניה היו צריכים ב- 1996.

Nancy Boy היה הסינגל הרביעי מתוך אלבום הבכורה של הלהקה ודווקא הוא היה זה שהצליח לפרוץ עבורם את הדרך לתהילה. הטקסט שעוסק בסמים, סקס, הומוסקסואליות (Nancy Boy היא כינוי להומוסקסואל) יחד עם הדיסטורשן המכסח היווה את האלטרנטיבה שצעירי בריטניה חיפשו במשך כל כך הרבה שנים.

7. Manic Street Preachers- A Design for Life

ה- Manic Street Preachers הם מההרכבים האהובים והמוערכים ביותר באנגליה, ולא רק בניינטיז. במשך שנים נחשבו ה'מאניקס' ליקירי המבקרים (בעיקר אלבום הבכורה שלהם: Generation Terrorists והשלישי: The Holy Bible המצוינים). אבל להמונים הם הגיעו רק עם אלבומם הרביעי, Everything Must Go, שיצא ב- 1996, בשיאה של תנועת הבריטפופ.

האלבום שהיה יותר מסחרי וקומוניקטיבי מקודמיו זכה להצלחה גדולה וסחף אחריו את קהל הבריטפופ עם הימנוני רוק מסעירים, שהגדול מביניהם היה ללא ספק A Design for Life. כיאה ללהקה מאוד חברתית ופוליטית (בואו נגיד שלישראל אין להם כוונה להגיע בקרוב) השיר עוסק בהבדלי מעמדות בחברה האנגלית.

בכל מקרה, לשיא הפופולריות שלהם הם יגיעו שנתיים מאוחר יותר עם אלבומם החמישי This Is My Truth Tell Me Yours שיציג את הצד הרך שלהם ויתקע מסמר נוסף בארון הקבורה של הבריטפופ.

6. Supergrass- Alright

ב- 1994 חתמו שלושה נערים מאוקספורד על חוזה הקלטות בלייבל הענק "פרלופון" (Parlophone). שנה לאחר מכן הם שחררו את אלבום הבכורה שלהם, I Should Coco שיהפוך להיות אלבום הבכורה הנמכר ביותר של הלייבל מאז Please Please Me של הביטלס.

האלבום כולו היה מניפסט לצעירי בריטניה. הוא דיבר עליהם ואליהם, ולא בכדי, כתבו אותו 3 ילדים בני 18-19 שידעו בדיוק מה מעניין את שכבת הגיל הזאת.

אם האלבום כולו היה מניפסט לצעירים אז Alright היה ההמנון שלהם. שיר אופטימי ושמח (אם כי תלוי את מי שואלים) שחוגג את הנערות והפך ללהיט בינלאומי עצום. גם היום האלבום כולו והשיר הזה, הם מהסממנים המוכרים ביותר של עידן הבריטפופ.

לפלייליסט בריטפופ מטורף בספוטיפיי, תנו פה בקליק>>

באנר מועדון תרבות

5. Suede- Animal Nitrate

ב- 1993 הוזמנה להקת רוק חדשה ולא מוכרת בשם Suede, להופיע על במה שהייתה עד עז מעוז השמרנות המוזיקלית הבריטית- טקס פרסי ה'בריטס'.

הלהקה המרופטת וסולנה האנדרוגיני למראה, ברט אנדרסון, נתנו בראש עם Animal Nitrate והותירו הרבה פרצופים מעונבים המומים. זו הייתה יריית הפתיחה שהמוזיקה האלטרנטיבית חיכתה לה בכדי לכבוש את המיינסטרים. זה הרגע המדויק בו הבריטפופ פרץ לראשונה לתודעה. משהו חדש התחיל.

4. The Verve- Bittersweet Symphony

אני נשבע לכם שלא הייתה דקה אחת בקיץ של 1997 שהדלקתי MTV והשיר הזה של The Verve לא הופיע.

Bittersweet Symphony היה סינגל הבכורה מאלבומם השלישי, הנפלא והסופר מצליח של הלהקה, Urban Hymns. זה אולי לא השיר הכי יפה של הלהקה אבל ללא ספק המצליח והגדול ביותר שלה.

כמו כל אמני הבריטפופ גם המוזיקה של The Verve נשענה על מסורות מוזיקליים מקומיים חזקים כמו סצנת "Northern Soul ,"Madchester, הניו וייב ואחרים. גם Bittersweet Symphony עצמו מבוסס על סימפול מתוך השיר The Last Time של ה'רולינג סטונס', רק חבל שלמרות שהשיר הפך ללהיט עצום הלהקה לא ראתה ממנו שקל אחרי שנתבעה בטענה לפגיעה בזכויות יוצרים ואף נאלצה להוסיף את מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס לקרדיטים ככותבי השיר. אאוץ'.

לפלייליסט בריטפופ מטורף בספוטיפיי, תנו פה בקליק>>

3. Blur- Girls and Boys

יחד עם Suede דיימון אלברן וחבריו ל- Blur הם מדור המייסדים של הבריטפופ. אלברן, ששנא את הגראנג' האמריקאי ("הפאנק החליף את ההיפים, אני אחליף את הגראנג'" אמר פעם בראיון) ואת מה שמייצגת התרבות האמריקאית, שאף להחזיר את הכבוד האבוד למוזיקה האלטרנטיבית של הממלכה המאוחדת ועשה זאת בענק.

עם טקסטים מאוד "בריטיים" ושירים שדיברו בגובה העיניים על מה שמעניין את הנוער המקומי, הפכו אלבן ו'בלר' לדבר הכי נכון, צעיר ומגניב שיש לשוק הבריטי להציע.

כל כך הרבה להיטים מכוננים יש ללהקה הזאת אבל המוכר שבהם הוא כנראה Boys and Girls שנכתב על ידי אלברן אחרי גיחה לאיביזה שם ראה… ובכן את כל מה שרייבים מטורפים, סמים והרבה אלכוהול עושים. ההדוניזם הזה ששטף את אירופה כולה התחבר לרצון של צעירי הממלכה הבריטית לצאת משגרת יומם האפורה ולחגוג את החיים.

גרסת הסינגל אגב מוקססה על ידי ניל טננט וכריס לאו, הלוא הם הפט שופ בויז, כך שבתכלס לא היה סיכוי לשיר הזה לא להיות להיט עצום.

2. Pulp- Common People

ב- 90% מהמצעדים של שירי הבריטפופ הגדולים ביותר Common People יהיה במקום הראשון, ולגמרי בצדק כי אם אפשר לתאר את הבריטפופ בשיר אחד אז Common People עושה זאת בצורה המושלמת ביותר. 

הבריטפופ הוא בראש ובראשונה קולם של מעמד הפועלים, של אנשי הצווארון הכחול שעבדו קשה במהלך היום ואת מעט הזמן הפנוי שהיה להם הקדישו לבירה, סיגריות, מוזיקה וכדורגל.

הטקסט האדיר של ג'רוויס קוקר מתכתב עם הבדלי המעמדות באנגליה (גם האלבום ממנו נלקח השיר נקרא Different Classes) תוך שהוא מתאר בצורה חד פעמית מערכת יחסים בין בחור מ"פשוטי העם" לבין בחורה מהמעמד הגבוה.

"לעולם לא תחיי כמו פשוטי העם, לעולם לא תעשי מה שפשוטי העם עושים, לעולם לא תכשלי כמו פשוטי העם, אף פעם לא תראי את החיים שלך נעלמים אל האופק…". 

1. Oasis- Wonderwall

הסיבה העיקרית לכך ש- Wonderwall הוא שיר הבריטפופ הגדול מכולם היא בעיקר בגלל שמעבר להיותו שיר אדיר, הוא זה שבאמת הפך את התנועה מזרם מקומי לטירוף עולמי.

עד שהופיעה אואזיס, הבריטפופ נשאר תחום לגבולות הממלכה הבריטית ולחלקים מסוימים של אירופה. Wonderwall היה זה שהפך את התנועה לתופעה כלל עולמית ואת אואזיס ללהקה הגדולה בעולם.

בין אם תרצו זאת או לא, הלהיט האלמותי הזה של האחים לבית גאלאגר וחבריהם הגדיר מחדש את הניינטיז והפך את הרוק הבריטי לרלוונטי פעם נוספת. גם אחרי כל השנים האלה הוא עדיין לא נמאס. קלסיקה!

לפלייליסט בריטפופ מטורף בספוטיפיי, תנו פה בקליק>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

1462279504_977575_1462280349_noticia_normal

באנר מועדון תרבות

פט שופ פופ: 30 שנה ל- Actually של פט שופ בויז

אחרי להיט ענק אחד ואלבום בכורה מצליח, חזרו הפט שופ בויז לסיבוב שני עם Actually, אלבום שהגדיר מחדש את היחסים בין פופ לאמנות גבוהה.

ציון המועדון: ★★★★★

ב-1985 הפופ האלקטרוני החדש, שהיה פורץ דרך רק כמה שנים לפני כן, כבר היה הארד קור במיינסטרים. הניאו רומנטיים וילדי הבליץ כבשו את ארה"ב עם 'פלישה הבריטית השנייה' והשליטו על העולם סדר יום אלקטרוני חדש. להקות כמו דוראן דוראן, Human League, Culture Club, יורמית'מיקס ואחרות כבשו את העולם עם צלילי הסינת'פופ והציבו סטנדרט חדש של פופ אלקטרוני משובח. על הדרך הם גם הפכו את אנגליה למרכז המוזיקלי של העולם במקומה של ארה"ב שנתפסה כמיושנת ו"זקנה".

זו הייתה תקופה מרגשת בממלכה המאוחדת. בחסות הפוסט מודרניזם, האופנה הצעקנית הפכה לדבר מקובל ולגיטימי, האנדרוגיניות הפכה למיינסטרים החדש וצלילים חדשים בקעו מהשוליים, מהטלוויזיה או מהרדיו בכל יום נתון. זוהי הייתה עת של שחרור מהנורמות החברתיות המרובעות ויצירתה של תרבות פופולרית חדשה. 

אבל הייתה גם אנגליה של מטה. אנגליה בה מעמד הביניים התקשה לשרוד תחת עול התמורות הכלכליות שהשתיתה אשת הברזל, מרגרט תאצ'ר. מדינה עם בעיות חברתיות וגזעניות שאיימו לקרוע לגזרים את המרקם החברתי העדין שנוצר בשכונות מעורבות של בריטים ומהגרים. השביתות התכופות של כורי הפחם ומגזרים נוספים הפכו את החיים בממלכה המאוחדת לבלתי נסבלים כאשר מעל הכל ריחפה תמיד ה"בעיה האירית". 

כך קרה שבתוך ההדוניזם המוזיקלי של שנות ה- 80, התפתחו הרכבים ששאפו לקחת את הסגנון החדש ולהוסיף לו טוויסט של רצינות. לנגוע בנושאים האקטואליים של בריטניה ולהראות לעולם שגם פופ יכול לעסוק בנושאים פוליטיים וחברתיים בוערים. דפש מוד היו כאלה כמו גם OMD, Tears For Fears ואחרות. אבל מעל כולם עמדו 2 גברים אנגלים ואפורים למדי בשם ניל טננט (עורך ראשי במגזין המוזיקה Smash Hits) וכריס לאו (סטודנט לארכיטקטורה) שהקימו בתחילת העשור את פט שופ בויז. מטרתם המוצהרת של השניים מההתחלה הייתה להוכיח לעולם שמוזיקה אלקטרונית ופופ בפרט, יכולים להוות קרקע פורייה לדיון בנושאים עמוקים ומלאי משמעות כמו הרוק ממנו הם כל כך סלדו.

הוכחה לכך קיבל העולם כבר עם סינגל הבכורה הסופר מצליח של הצמד, West End Girls. השיר ששאב השראה מ- The Message החלוצי של גרנדמאסטר פלאש, עסק בהבדלי המעמדות בלונדון השסועה, בתרבות הצריכה ובחיים האורבניים תחת התאצ'ריזם הדורסני. השיר הקאנוני הזה היה הלכה למעשה שיר ההיפ הופ הראשון שכבש את המצעד הבריטי ופתח את דלת הממלכה המאוחדת לראפרים אפרו-אמריקאים.

באנר מועדון תרבות

אלבום הבכורה של הצמד, Please (כמה בריטי מצידם), שיצא במרץ 1986 הציג על העטיפה שלו תמונה ממוזערת של הצמד כאנטיתזה מובהקת לצבעוניות, יש היאמרו מוגזמת, שאפיינה את המוזיקה הפופולרית באותה תקופה. האלבום זכה להצלחה מסחרית וביקורתית כאחד. אבל את התותחים הכבדים הם שמרו כנראה ל- Actually, אלבומם השני.

בהרבה מובנים Actually הוא המשכו הישיר של Please וביותר ממקרה אחד הודה ניל טננט כי שירים שנכתבו ל- Actually יכלו להכנס ל- Please ולהיפך. ועם זאת, ולמרות שיצא רק 18 חודשים לאחר מכן, Actually עדיין מציג התפתחות מוזיקלית וסאונד מעניין ומגובש יותר. One More Chance שפותח את האלבום משתנה ומפתיע בלי הפסקה, It Couldn't Happen Here זוכה לתזמור כלי מיתר מפעים והדואט המשובח עם דסטי ספרינגפילד, ?What Have I Done To Deserve This, בעל העיבוד המדהים הוא אחד השירים הכי יפים של האייטיז. אין ספק שזה האלבום שעיצב את הסאונד של הבויז.

אבל בנוסף לעיבודים הנפלאים והשירים הבאמת על זמניים, Actually מציג את החומר ממנו עשויים הפט שופ בויז. את הדנא שלהם בשיאו: היכולת לשלב בין מלודיות פופ קסומות לליריקה מאתגרת. או כמו שרוברט כריסטגאו, "סנדק הרוק", מבקר המוזיקה החשוב בהיסטוריה ומעריץ גדול של הצמד כתב: "Actually הוא אלבום פופ אמיתי, עם משהו אמיתי לומר".

כך למשל Shopping עוסק בתהליכי ההפרטה הפראיים של מרגרט תאצ'ר, It Couldn't Happen Here מביע את החשש ממחלת האיידס ושובל המוות שהיא מותירה אחריה ו- King's Cross המופלא בתחנת הרכבת המיתולוגית והמוזנחת של לונדון כאנלוגיה לאנגליה המתפוררת. אבל מעל כולם ניצבים It's a Sin היוצא נגד הכנסייה ונאסר להשמעה בחלק מתחנות הרדיו בממלכה ו- Rent שמעבר להיותו שיר מופלא ביופיו המתאר אהבה נצלנית בעלת אופי קפיטליסטי מובהק, הוא גם מציג את המשפט היפה ביותר בתולדות הפופ: "אני אוהב אותך, את משלמת לי את שכר הדירה".

פט שופ בויז כאמור זכו להצלחה החל מהסינגל הראשון שלהם, אבל Actually הדגיש ביתר שאת את הייחוד של הבויז, את ייחודם בנוף המוזיקה ואת העובדה שהם כאן בשביל להשאר. ברבות השנים מכר הצמד למעלה מ-50, זכה באינספור פרסים והשפיע על אמנים כמו מדונה, הקילרס, ליידי גאגא ואחרים. הם הפכו שם נרדף לפופ איכותי ולעובדה שמוזיקה יכולה לפנות סימולטנית גם לראש, גם לרגליים וגם ללב. והכל התחיל Actually. רוצו לשמוע.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PSBACTUALLY

באנר מועדון תרבות

פט שופ בויז למתקדמים- ביקורת הופעה

מי שציפה לקבל אתמול בפארק הירקון הופעת "הלהיטים הגדולים" כנראה התאכזב. אבל עם סאונד עדכני, מופע ויזואלי מרהיב ואנרגיות של בני נוער, פט שופ בויז נתנו את אחת מהופעות הפופ הטובות שנראו כאן בשנים האחרונות.

סיה? ריהאנה? ג'סטין ביבר? הצחקתם את ניל טננט וכריס לואו. הצמד הותיק נתן אתמול בפארק הירקון מופע מהוקצע ומרהיב שכולו תאווה לעיניים וחגיגה לאוזניים והוכיח שלדור הצעיר יש עוד הרבה מה ללמוד. למרות המופע המתחרה של עופר ניסים והעובדה שמדובר בביקור הרביעי של הצמד בארץ הקודש, עדיין הגיעו באזור ה- 7,000 צופים לפארק הירקון (תלוי כמובן את מי שואלים) אבל לטעמי מספר מכובד מאוד לשני אמני פופ שהגיל שלהם במצטבר מגיע כמעט ל- 120.

20170610_212505

הבויז עלו לבמה בסביבות 21:20 ופתחו עם Inner Sanctum, קטע EDM אינסטרומנטלי מהמשובחים בקריירה שלהם. לאחר מכן קיבלנו את Opportunities הקלאסי ואת The Pop Kids, הסינגל הראשון מאלבומם האחרון והמעולה, Super.

הפט שופ בויז ידועים כמי שמיטיבים לשלב בהופעותיהם תמהיל מדויק של להיטים, שירים מאלבומים ובי- סיידס. אבל הפעם הייתה תחושה שהלהיטים נדחקו מעט הצידה לטובת שירים שאפילו אני, כמעריץ נלהב, לא האמנתי שאזכה לראות לייב בחיי. וככה במקום להיטי ענק אהובים כמו Rent, Being Boring, Suburbia ו- Heart (אותו זמזמם ניל לשניה וחצי), קיבלנו את In The Night, בי-סייד מאוד אהוב על המעריצים מתחילת הקריירה של הלהקה, אמביאנט מיקס מרגש ל- Home and Dry מתוך האלבום Release מ-2002 ואת Sodom and Gomorrah Show מתוך Fundumental מ-2006 שהיה אחד הביצועים המופלאים של הערב.

באנר מועדון תרבות

הבויז החלו לצאת לסיבובי הופעות רק בשנות ה-90 וגם זה במתכונת מצומצמת. אחרי קריירה בת למעלה משלושים שנה, תופתעו לגלות שאת הטורים הגדולים והמוצלחים שלהם הם התחילו בשנות האלפיים. לייט בלומרס אם תרצו. לכן עדיין מדהים לראות אותם משתפשפים ומשתפרים מסיבוב לסיבוב ומהופעה להופעה. גם הערב הרושם היה שניל וכריס הפכו אט אט נינוחים יותר, פלרטטניים יותר עם הקהל, כאשר ניל, הבריטי המאופק בדרך כלל, אפילו זורק בקבוק מים אל עבר הקהל רחמנא ליצלן.

20170610_220340

האתגר בהופעות של הפטס הוא כפול. לא מדובר בהופעת פופ רגילה בה הזמר או הזמרת רוקדים ומפזזים על הבמה. זוהי כמובן גם לא הופעת רוק עם סולואים וכו'. לכן הייתה הפתעה ממש נעימה לראות את הבויז עם 3 נגנים שניגנו לייב על שלל כלים החל מכלי הקשה ועד קלידים. ב- Love is a Bourgeois Construct, שלפה לפתע אחת הנגניות כינור(!) והחלה לבצע את אחד השירים היותר יפים מהתקופה המודרנית של הבויז ועוד אחד שלא האמנתי שהם אי פעם יבצעו לייב. קסם. בלטו בהעדרם אגב: מסכי צד לקהל שישב רחוק מהבמה. חבל.

בין לבין קיבלנו גם את Love Comes Quickly הותיק ואת West and Girls האלמותי אבל הקתרזיס האמיתי למי שחיכה ללהיטים הגיע לקראת הסוף עם It's a Sin הבלתי נגמר, Left to my Own Devices בגרסה קלאבית מעודכנת מעשה ידיו של סטיוארט פרייס מפיק 2 האלבומים האחרונים של הצמד ו- Go West. את ההדרן חתמו Domino Dancing בגרסה רכה משהו אבל כל כך יפה ו- Always on my Mind שהביא את הקרחנה לשיאה והשאיר טעם של עוד.

20170610_224627

אחרי הפט שופ בויז אני עוקב פחות או יותר מאז שהתחלתי לשמוע מוזיקה (ותודה לאחים הגדולים שלי). אני מכיר את כל הרפרטואר שלהם, ראיתי 3 הופעות שלהם (בלי הנוכחית), לעזאזל אפילו פגשתי אותם פעמיים. אחרי כל זה טוב לדעת שהם עדיין מסוגלים להפתיע אפילו אותי. לראות איך הם מצליחים להקפיץ אלפי אנשים במסיבה צבעונית ומלאת קצב, ובמילים אחרות, טוב לדעת שהם עדיין יודעים את העבודה. בפעם הבאה שהם יבואו, רוצו לראות אותם. באמת שלא תצטערו.

רוצה לקבל עדכונים ופוסטים חדשים לפני כולם?>> ברור, פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

רשימת השירים:

  1. Inner Sanctum

  2. Opportunities (Let's Make Lots of Money)

  3. The Pop Kids

  4. In the Night

  5. Burn

  6. Love Is a Bourgeois Construct

  7. New York City Boy

  8. Se A Vida É (That's The Way Life Is)

  9. Love Comes Quickly

  10. Love Etc.

  11. The Dictator Decides

  12. Inside a Dream

  13. West End Girls

  14. Home and Dry

  15. The Enigma

  16. Vocal

  17. The Sodom and Gomorrah Show

  18. It's a Sin

  19. Left to My Own Devices

  20. Heart opening + Go West

    (Village People cove) Encore:

  21. Domino Dancing

  22. Always on My Mind

    (Brenda Lee cover)

  23. The Pop Kids (Reprise)

    באנר מועדון תרבות