"רבים רואים באייטיז עשור שיש לדלג עליו"- ראיון עם ד"ר ארי קטורזה לרגל צאת הספר "רעשים בלתי ידועים".

כשרק השתחררתי מצה"ל, לא ראיתי את עצמי טס לטיול הגדול בדרום אמריקה או במזרח. לא התכוונתי גם להתחיל לעבוד או לחפש לעצמי קריירה. ידעתי מה אני רוצה ללמוד ולעשות – מוזיקה.

וכך פחות מחודשיים אחרי שהשתחררתי נרשמתי ללימודים בבית הספר למוזיקה, 'רימון'. הייתי בטוח שהשאיפה שלי היא לעמוד על במות, להקים להקה ולכבוש את העולם. אבל כמו שמהרתי להגשים את החלום הגדול שלי, באותה מהירות גם התברר לי שכל העניין הזה של להיות בפרונט זה פחות אני. למעשה זה אפילו פחות עניין אותי.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

מהר מאוד מצאתי את עצמי מבולבל עד שנקלעתי לקורס של ארי קטורזה על ההיסטוריה של השיר הישראלי כחלק מהלימודים ב'רימון'. 

פתאום דיונים מעמיקים על מיקומה של המוזיקה בתרבות ריתקו אותי יותר מלנגן אותה. זה התחבר לי מעולה עם התחביב שלי לחפור על כל מה שקשור להיסטוריה של המוזיקה וגרם לי להבין שהתשוקה האמיתית שלי לא נמצאת על הבמה אלא מאחורי הקלעים, ממש מאחורה, בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, בהקשרים החברתיים, התרבותיים והסוציולוגיים שלה. 

ההבנה הזאת עזרה לי לממש את עצמי ובהמשך כתבתי ב- MAKO מוזיקה, כתבתי את הסמינרים והתזה שלי בנושא מוזיקה פופולרית, אני מרצה על מוזיקה פופולרית באקדמיה וכמובן יש לי את הבלוג הזה. אבל כל זה לא היה קורה בלי ארי קטורזה.

אז מעבר לעובדה שהפוסט הזה הוא סגירת מעגל אישיתי עבורי, הוא גם בא לספר לכם על ספר חדש ונפלא בעריכתו של קטורזה בשם "רעשים בלתי ידועים" הסוקר את תרבות הפאנק, הפוסט-פאנק והניו-וייב על התפר שבין שנות השבעים לשמונים.

הנה ראיון שערכתי עם ד"ר ארי קטורזה לרגל צאת הספר.

רעשים בלתי ידועים

ארי, כתבת רבות על ההיסטוריה של הרוקנ'רול. איך הגיע הרעיון לערוך ספר שנוגע בנקודה ספציפית בהיסטוריה של המוזיקה שנותרה מעט בערפל?

ב-2014 יצא הספר "פינק פלויד – להפיל את החומה" בעריכתי בהוצאת רסלינג, אז נוצר הקשר ביני לבין ההוצאה וחשבנו כיצד לבנות את ספריית המוזיקה שלהם. הייתה אז תחושה שלפחות האייטיז טרם זכו להתייחסות ראויה.

האמת היא שהרעיון הגיע מד"ר יצחק בנימיני, אחד משני העורכים הראשיים ברסלינג ובעידודו של העורך הראשי השני, עידן צבעוני. בנימיני היה בעצמו נער פאנק או ניו ווייב, כפי שהוא מספר במאמר שכתב לספר, "אוטוביוגרפיות מוזיקליות". המוזיקה עזרה לו בשלבים שונים של ההתבגרות שלו ולכן הוא חשב שזה יהיה מעניין. אני והוא באמת מאותו דור, אבל אני הייתי נער חובב רוק שסולד מלהקות סינת' פופ,  שהיו אז, בעיני, האויב.

בכל אופן, חשבתי שיהיה מעניין לעסוק במוזיקה של התקופה הזו משלל סיבות: העניין הטכנולוגי ומה שנתפס כדימוי של כניעת האדם למכונה. התפר הזה שבין רגישויות מודרניות ופוסט-מודרניות, הווידאו קליפים, הסרטים, המיתולוגיה של הפאנק והניו ווייב בישראל ועוד.

בניגוד לספר על הסיקסטיז, למשל, רוב הכותבים חוו את התקופה בעצמם. דווקא בארץ הייתה המון עיתונות על התקופה, כי היא הסתנכרנה עם תחילתו של עידן המקומונים, אבל בקושי נכתב על זה באקדמיה. היה חשוב להאיר היבטים שונים של התקופה.

הספר כאמור מטיל זרקור על ז'אנרים, בעיקר הפוסט פאנק והניו וייב, שעושה רושם שלא זכו לכבוד המגיע להם. מדוע אתה חושב שזה המצב?

ראשית, ההיסטוריוגרפיה של הרוק שמה דגש על הסיקסטיז והסבנטיז, כך שרוב המחקר התרכז בכל מה שהתחולל בעשורים הללו. הקנון של הרוק נבנה מתוך נקודת המבט הזו של הקבלות בין אמנות מודרנית לאמני רוק. במובן זה, גם לפאנק ניתן כבוד רב בהיסטוריה של הרוק, כתגובת נגד לסיאוב שלו בשנות ה-70.

השוני במחקר ובספר זה היה בשילוב של הפאנק עם הפוסט פאנק והניו וייב כחטיבה אחת. בשני העשורים האחרונים, התפרסמו יותר ספרים על התקופה, ומעל כולם ספריו של העיתונאי והסופר הבריטי סיימון ריינולדס, שניסה למקד את תשומת הלב בשנים הללו.

התפיסה שלו לא הייתה רק שהיא לא נותחה כראוי, אלא שהשנים 1976-1984 הן מהתקופות הכי חשובות בתולדות הרוק. לפי התפיסה שלו, העשייה כה רבה ומהפכנית עד שהוא מוצא שם לא פחות מהפכנות מבשנות ה-60.

בספר שלי "המחר לעולם אינו יודע – רוק במאה ה-20" ניסיתי לכלול את מה שחשוב בפוסט פאנק, אבל אי אפשר היה להרחיב שם יותר מדי, גם ככה זה הגיע לממדים גדולים (450 עמודים). הספר הזה מאפשר להתייחס לתקופה שרבים רואים כלא ראויה מספיק. בל נשכח שסטודנטים רבים למוזיקה רואים בשנות ה-80 כעשור שצריך לדלג עליו.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אז מה היה כל כך ייחודי בתקופה ובאמנים הללו?

אני חושב שהשילוב של הפאנק כתגובה חברתית לכלכלה ולשלל המשברונים הפוליטיים בבריטניה וארה"ב של שנות ה-70, יחד עם ההשפעות של תנועות אנרכיסטיות ישנות יותר כגון "הסיטאציוניסט הבינלאומי", יצרו את אחד הרגעים הכי מעניינים בתולדות הרוק.

אבל היו מחאות חברתיות מוזיקליות גם לפני כן.

היו מחאות מסוגים שונים לפני כן, בטח באמריקה של הסיקסטיז, אבל הפאנק תקף לא רק את המלכה, אלא את הממסד של הרוק עצמו. למעשה הוא היה ז'אנר של גיטרות וזעקה כדי לתקוף מוזיקה של גיטרות וזעקות שנראו מנומסות מדי בתירוץ שהאמנים הוותיקים מכרו את עצמם לתעשיית הבידור.

הטענה שלו הייתה שלא נותר כלום מאותה תרבות לכאורה חשובה ששמה רוק. הוא יצר סוג של דה מיסטיפיקציה של תרבות הרוק, זה הפך את זה למאוד מעניין, אם לא מוזיקלית (ואני חושב שהמוזיקה הייתה נהדרת), אז באטיטיוד.

הפוסט פאנק והניו-ווייב הקצינו את האנטי רוקיות שלהם דרך השימוש בסינתיסייזרים וסמפלרים – הם לא היו מעוניינים להמשיך את צ'ק ברי או את הבלוז. הם רצו משהו חדש לחלוטין. אנחנו צריכים לחשוב על הפאנק כעל פצצת מימן שנחתה על המוזיקה, לאחריה היו אמנים שחיפשו להמציא את הגלגל מחדש.

ניל טננט, סולן הפט שופ בויז, אמר פעם ש"הפאנק היה הז'אנר הראשון במוזיקה הפופולרית שהגיע עם אידיאולוגיה. הניאו רומנטיים צמחו מתוך האתוס הזה והמשיכו אותו". גם בספר שלך אתה מציין את ההשפעה הרבה שהיו לפאנקיסטים על אמני הניו וייב האלקטרוניים. כיצד זה בא לידי ביטוי?

הסינת' פופ בפרט, והניו-ווייב בכלל, המשיכו את הקו האנטי רוקי, לכאורה של הפאנק. אולם בעוד הפאנק עשה זאת עם בס-גיטרה-תופים, הסינת' או אלקטרו פופ עשו זאת עם מכונות. התחושה שהם ניסו להעביר היא שכל מה שהאדם עושה, המכונה יכולה לעשות טוב יותר. למה צריך מתופף באולפן, יש לנו מכונות תופים שיעשו זאת יותר מדויק ויותר זול.

את הבסיסט והגיטריסט יחליפו הסינטים והסמפלרים. העולם של הסיקסטיז והסבנטיז נראה להם כעולם ישן ונעלם ובקושי הייתה להם נוסטלגיה אליו.  היום יש יותר נוסטלגיה לסיקסטיז מאשר בשנת 1981, למשל.

איזה שרידים מהתקופה הזאת אפשר למצוא במוזיקה של ימינו?

זה נמצא בכל מקום, בין אם מדובר בגישת הפאנק של הארקטיק מאנקיז או השילוב בין פסיכדליה ופאנק של קייג' דה אלפנט, וזה בטח נמצא בכל האלקטרוניקה שמונצחת בשירי פופ של ימינו. אפילו השילוב של פאנק ורגאיי שנולד באותה תקופה הפך לחלק בלתי מובטל מהמוזיקה הפופולרית של ימינו.

מה שמאוד חסר לי במוזיקה של ימינו זה דווקא הקול  המחאתי שמאחד אנשים תחת צליל אחד. אפילו בהיפ הופ של  שלוש השנים האחרונות בקושי היה מקום לשיח פוליטי-חברתי. ויש כל כך הרבה דברים שאפשר לצאת נגדם, עם כל הנאו-פאשיזם בתחפושת של סמכותיות שלטונית שמתפשטת בעולם כמו מגפה, ולא זו לא הקורונה.

אנחנו בעידן בו הדמוקרטיות נמצאות תחת מתקפה, הגלובליזציה נמצאת תחת מתקפה, ההנהגה של העולם בכאוס, וכמעט אין אמן שמשמיע קול על משהו מזה ובאופן מעניין ומרגש.

בתחושה שלי הרבה אנשים נוטים לזלזל בסאונד של שנות ה- 80. אתה שותף לתחושה הזאת? למה לדעתך זה עדיין קיים?

אין ספק שהסטריאוטיפ של הסאונד של שנות ה-80 ידוע לשמצה. בגלל כל מיני דברים, מעל כולם זה השימוש האובססיבי במכונות ובצורה עילגת-משהו והעובדה שלכאורה אנשים הפסיקו לנגן; אבל גם סאונד התופים של פיל קולינס (הגייטד ריברב) הפך למושמץ.

היה משהו באייטיז שהיה ציני ותמים כאחד: ב- 1978 אולפנים קיבלו את קונסולת ה-SSL שהייתה – ועדיין נותרה – המכשיר המתקדם בעולם לבישול סאונד (מיקס). אז מפיקים וטכנאים רצו להשיג את הכי גדול, הכי מדויק, הכי מהודהד, הכי נקי – וכל זה יצר מפלצת.

עם זאת, צריך להגדיר מה הסאונד של האייטיז? ההפקות של טרבור הורן, אפילו עם סינקלויירים נשמעות פנטסטיות עד מעניינות. הקיור והסמיתס נשמעים נצחיים. חלק גדול מהנאו רומנטיקנים נשמעים מעולה, גם כיום. "Dare" של דה היומן ליג נשמע מטריף במינמליזם שלו. ואגב, טכנאים ממשיכים להשתמש בטכניקת הגייטד ריברב, רק באופן מתון יותר. אז כן, יש דברים מזעזעים בסאונד של האייטיז, אבל גם המון דברים מעולים.

איזה להקות ואמנים אתה הכי אוהב מכל אלה שציינת בספר?

הייתי משוגע על הסקס פיסטולס מהרגע שהאזנתי להם לראשונה, ואני עדיין מאוד מחזיק מהסינגלים שלהם. למדתי לאהוב את אלבום הבכורה של הקלאש שהיה נראה לי חיוור בהשוואה לפיסטולס. ג'וי דיוויז'ן נותרו להקה מעולה, למרות שאין במוזיקה שלהם את העושר שאני אוהב למצוא בביטלס, למשל.

תמיד הייתה לי חיבה לנאו רומנטיקנים, כן גם לדוראן דוראן שכל הבנות בכיתה אהבו לאהוב.  זה היה הסאונד שלי ושל החברים שלנו בשנות ההתבגרות, גם אם הייתי יותר מחובר לדיוויד בואי, למשל, ולא של "לטס דאנס", אלא של זיגי.

יש כל מיני להקות פוסט פאנק פוליטיות כמו גאנג אוף פור, שהתחלתי מאוד להחזיק מהם. אני מאוד – אבל מאוד – אוהב את מה שטרבור הורן, בין אם זה YES, ובין אם זה הפט שופ בויז, ובין אם זה ABC. שלא לדבר על "ווידאו קילד דה רדיו סטאר" שלו בבאגלז.
הייתי אומר שבתור נער שגדל באייטיז, למדתי יותר לאהוב אותם דרך הספר.

ד"ר ארי קטורזה, הוא מוזיקאי, היסטוריון וחוקר תרבות; מלמד ברימון (בית הספר למוזיקה), הקריה אקדמית אונו והמרכז הבינתחומי הרצלייה. בין ספריו: "המחר לעולם אינו יודע – רוק במאה ה-20"  (רימון 2012), "פינק פלויד – להפיל את החומה" (עורך, רסלינג 2014), "מדרגות לגן עדן – יהודים, שחורים ומהפכת המוזיקה האמריקנית" (רסלינג 2017), Come Together: Rock 'N' Roll, Liberalism, Mass Bohemianism and the Sixties (2020).

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

ארי קטורזה- רעשים בלתי ידועים

באנר מועדון תרבות

עדיין לוהטים: Hotspot של פט שופ בויז- ביקורת אלבום

אחרי שכבשו כל פסגה אפשרית, חוזרים הפט שופ בויז עם אלבומם ה- 14 שמוכיח שגם בעשור השביעי לחייהם, כשזה מגיע לפופ אמיתי, אינטליגנטי ולא מתנצל, אין להם הרבה תחרות. 

ציון המועדון: ★★★★☆

ב- 2013, אחרי 28 שנים, עזבו הפט שופ בויז את חברת התקליטים שלהם, "פרלפון", והודיעו כי מעתה כל התוצרת המוזיקלית שלהם תשוחרר דרך הלייבל העצמאי שהשיקו: x2.

המשמעות של הצעד הזה היא שאחת מלהקות הפופ הגדולות והמשפיעות בהיסטוריה הפכה הלכה למעשה ללהקת "אינדי". מעבר לסימליות, הצעד הזה הותיר את הכוח ואת ההחלטות האמנותיות באופן בלעדי בידיהם של הצמד. במילים אחרות מעכשיו יכולים ניל טננט וכריס לאו לעשות מה שבזין שלהם. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

וכך עשרה חודשים בלבד אחרי Elysium, אלבום האולפן האחרון (והלא מספיק מוערך) תחת "פרלפון", חברו הפט שופ בויז למפיק העל סטיוארט פרייס (מדונה, ניו אורדר, הקילרס, גוון סטפני, קיילי מינו ועוד…) ושיחררו את Electric – יצירת פופ-דאנס לא מתנצלת שהפכה לאחת ההצלחות המסחריות והביקורתיות הגדולות של הבויז מאז שנות ה- 90. את האלבום אף כללתי בדירוג 50 אלבומי העשור שלי.

יחד עם 'אלקטריק' שיחררו הבויז הצהרה נוספת והיא שהם ישתפו פעולה עם סיוארט פרייס בעוד 2 אלבומים נוספים. ואכן ב- 2016 יצא, Super, האלבום השני בהפקתו פרייס שהמשיך את הקו המאוד אלקטרוני של 'אלקטריק'. ועכשיו. 7 שנים אחרי השידוך, יוצא לאוויר העולם Hotspot – אלבום האולפן ה- 14 של הפט שופ בויז והשלישי עם סטיוארט פרייס.

ומה גזר הדין? האלבום הטוב בטרילוגיה ואחד הטובים של הלהקה בעשרים השנים האחרונות.

30 שנה ל- Actually של פט שופ בויז>>
30 שנה ל- Introspective של פט שופ בויז>>
25 שנה ל-Behaviour של פט שופ בויז>>
25 שנה ל- Very של פט שופ בויז>>
פט שופ בויז Super ביקורת אלבום>>

"אנשים שמחים בעולם עצוב…"

בשל הסאונד האלקטרוני הכבד שמאפיין את 'אלקטריק' ו'סופר', האלבומים הללו ('אלקטריק' בעיקר) נתפסים כ"חזרה לשורשים" מצדם הפט שופ בויז. אבל בעיני ההקצנה של הצמד בחזרה אל רחבת הריקודים טשטשה במידה מסוימת חלק מהקסם המהותי שמבדל אותם מאמני פופ אחרים.

משהו בפשטות, בטקסטים החכמים ובבלדות הנוגעות הלך קצת לאיבוד בתוך ההפקות הגרנדיוזיות. החדשות הטובות הן שב'הוטספוט' האיזון הזה חוזר. 

האלבום אמנם נפתח בפול גז עם Will-o-the-Wisp האדיר שנשמע כמו Domino Dancing על סטרואידים (בקטע הכי טוב שיכול להיות), אבל מיד לאחר מכן עושים הבויז סיבוב פרסה אל תוך You Are the One, שאמנם סובל משם שכאילו נלקח מהספייס גירלס או רובי וויליאמס, אבל הנשמה היא כולה של פט שופ בויז. 

ורכבת ההרים הזאת ממשיכה עם Happy People, קטע האוס אופורי בעל פזמון שיעיף אתכם לשמיים ו- Dreamland הדואט הנפלא עם אולי אלכסנדר מ- Years & Years.

את החצי הראשון של האלבום חותם Hoping For a Miracle, בלדה נוספת ומופלאה ביופיה שסוגרת רצף שירים שהוא לא פחות מתצוגת תכלית מופתית של יצירת פופ. לא מובן מאליו מהרכב שקיים כבר כמעט 40 שנה.

 "הסתיו הגיע…"

'הוטספוט' הוקלט בברלין באולפני "האנזה" (Hansa) האגדיים בהם הוקלטו בין היתר Low ו- Heroes של דייויד בואי, Achtung Baby של יו 2, The Idiot של איגי פופ, Construction Time Again של דפש מוד, Bossanova של הפיקסיז ועוד עשרות אלבומים מיתולוגיים ששינו את פני המוזיקה הפופולרית לעד. 

גם שם האלבום אגב הוא רפרנס לעיר ברלין שהייתה "נקודה חמה" של חיכוך במלחמת העולם הראשונה בניגוד להיום שהיא נקודה של מפגש דיגיטלי עבור אנשים מרחבי העולם.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

בכל מקרה, אולי זה תוצאה של ה"האנזה", אולי ההשראה של ברלין ואולי כי פשוט מדובר בשירים טובים, אבל יש משהו בסאונד של 'הוטספוט' שגורם לו להרגיש יותר חם מהאלבומים האחרונים של הבויז. סאונד שגם בשירים המרקידים ביותר, עוטף אותך ברכות ולא משחרר. 

קחו לדוגמה את Only the Dark, השיר ש- Human League חלמו לכתוב או את Burning the Heather בו מצטרף לצמד הגיטריסט האייקוני, ברנרד באטלר, על הגיטרה האקוסטית. שני השירים הללו מהדהדים ליצירות הגדולות ביותר של הבויז מתקופת Behaviour הקסום, אלבומם הטוב ביותר של הצמד.

"רק בחשכה אפשר לראות את הכוכבים…"

אבל מעבר לסאונד החם, ההפקה ההוקצעת והמלודיות הממכרות, יש באלבום החדש עומק רגשי הרבה יותר משמעותי משני אחיו הגדולים וכל שיר נושא בתוכו מטען רגשי מרתק.

כך למשל Will-o-the-Wisp הוא מחווה לסופר הבריטי, כריסטופר אישרווד ומסעותיו בברלין, Dreamland מתאר את השאיפה לאוטופיה בעידן הברקזיט ומשבר הפליטים, Burning the Heather הוא אנלוגיה לביעור העבר והצפייה לעתיד ובכלל אם תגרדו כל שיר שיר תמצאו בתוכו משמעות לא תמיד גלויה לעין אך תמיד מעניינת. 

באנר מועדון תרבות

ועם זאת לא הכל מושלם ב'הוטספוט'. כמו ב- Super לפניו, גם כאן חלק מהשירים סובלים מסוף מוזר שנשמע כאילו נקטע באיבו. חלקם נקטעים ממש בברוטאליות. מי

שסובלים מזה במיוחד הם I Don't Wanna (אחת ההפתעות של האלבום) ו- Monkey Business, הגרסה הפט שופ בויזית ל- Get Lucky של דאפט פאנק. זה לא מוריד את רמת ההנאה מהקטעים הללו זה פשוט סתם מבאס.

ואם כבר מדברים על סופים אז אין ספק שעקב האכילס של האלבום הוא Wedding in Berlin שסוגר אותו.

קטע הטכנו המוזר הזה נכתב על ידי ניל וכריס כמתנה לזוג חברים שהתחתן ואיכשהו מצא את עצמו באלבום. אולי זו בדיחה, אולי הטרלה, בכל מקרה אין יותר מדי מה להרחיב על השיר הזה מלבד העובדה שהוא די מזעזע.

אני מנסה להמשיל אותו לאקט של פתיחת החגורה אחרי ארוחת מלכים או אם תרצו שחרור של עניבה לוחצת אחרי יום עבודה ארוך אבל זה לא מנחם אותי. טוב היו עושים ניל וכריס אם היו מחליפים אותו ב- An Open Mind, הבי-סייד המופתי של Dreamland, שהוא אחד הקטעים הכי טובים שהם הקליטו אי פעם (נשבע לכם). זה בערך ההבדל בין 4 כוכבים ל- 5.

20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore>>
לפעמים תקווה היא כל מה שצריך: פט שופ בויז- Go West>>

 "אני לא רוצה לרקוד…"

'הוטספוט' הוא לא אלבום פט שופ בויזי "רגיל". אין בו להיטים גדולים או המנוני ענק אבל הוא כן אלבום עקבי, מהודק מאתגר ומעניין עם טקסטים שלא מזלזלים במאזין.

אם תהיה לכם סבלנות היא לגמרי תשתלם ואתם תרוויחו פנינה אמיתית של להקה שלא סתם שינתה את פני הפופ. ואם לא, אז כנראה שכבר אף פעם לא תבינו מה יש בצמד הכי מצליח בתולדות המוזיקה הבריטית. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

פדנ

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

 

 

10 סרטי דוקו מוזיקליים מומלצים

אם יש משהו שאני אוהב לעשות חוץ מלשמוע מוזיקה, זה לראות אותה, רצוי במעטפת דוקומנטרית עשויה היטב ומלאת חשיבות עצמית. בקיצור, קבלו 10 המלצות על סרטי דוקו מוזיקליים שהן צפיית חובה, לא משנה איזה ז'אנר או אמנים אתם אוהבים. יאללה בינג'!

הנה כמה המלצות נוספות:
Supersonic – סיפורה של אואזיס
Rolling Thunder Revue: A Bob Dylan Story by Martin Scorsese
A Hard Day's Night (בערך דוקו)
David Bowie- The Last Five Years
Woodstock
Under African Sky
סוף עונת התפוזים
האלבומים

Amy (איימי)

לפני שצפיתי בדוקו על חייה ומותה איימי ויינהאוס, לא הייתי ממעריציה הגדולים. אבל היצירה המרתקת הזאת הצליחה לצבוע את איימי בצבעים כל כך יפים שגם אם לא התחברתי למוזיקה, לא יכולתי שלא להתאהב באישיות.

"איימי" הוא מהסרטים המרגשים ביותר שנוצרו על אמן כלשהו, אולי מפני העובדה שהוא מתאר תאונת רכבת שברור לכולם שהיא הולכת להתרחש אבל אף אחד לא מסוגל לעצור אותה.

החל מילדותה, דרך התמכרותה לסמים ואלכוהול ונסיקתה המטאורית, הסרט לא מפספס אף נקודה בעלייתי ונפילתה של היהודייה הכריזמטית והכל כך המוכשרת מצפון לונדון. אם יש סרט שבוודאות יגרום לכם לבכות, זה הסרט הזה.

 

Synth Britannia

בהכללה גסה רוב סרטי הדוקו המוזיקליים ׁ(כמו גם ברשימה הזאת ממש), מבוססים על תרבות הרוק. על מתחיו הגזעיים, אמניו הגרנדיוזים, חשיבותו ההיסטורית ועוד. אבל הנה פנינה אמיתית לחובבי המוזיקה האלקטרונית והסינתיסייזרים של שנות השמונים בפרט.

"סינת' בריטניה", בהפקתו של ה- BBC Four, הוא סרט מהפנט וחשוב העוסק ברגע הקריטי בהיסטוריה בו החל הרוק לדעוך ויצר ואקום שאל תוכו נשאבו מכונות התופים, הסמפלרים והסינתיסייזרים שיצרו יחד את "צליל העתיד".

היום אולי ניתן ליצור לופים וצלילים אלקטרוניים בלחיצת כפתור, אבל בסוף שנות השבעים העיסוק באסתטיקה הזאת נתפסה כלא פחות מחלוצית. לשמוע את ברנרד סאמנר מספר איך בנה במו ידיו את הסינתיסייזר שהפיק את צלילי הפתיחה הקסומים של Atmosphere זה לא פחות מרגע טלוויזיוני נדיר וקסום.

מקרפטוורק דרך גארי ניומן, מפט שופ בויז ועד דפש מוד, הסרט מביא ראיונות עם כל האמנים החשובים של התקופה ועושה להם סוף סוף א הכבוד המגיע להם.

 

The King (המלך)

כל כך הרבה יצירות, ספרים, מאמרים וסרטים נוצרו על אלביס פרסלי, כולל סרט דוקמנטרי טרי  טרי בן 3 שעות מבית HBO. אבל איכשהו דווקא "המלך", סרטו הדוקומנטרי של הבמאי יו'ין ירקי, גרם לי גם להידבק למסך וגם לעשות זאת בכיף.

בסרט לוקח ירקי את מכונית הרולס רויס מודל 1963 המקורית של אלביס פרסלי לטיול במחוזות חייו, אך במהירות המסע שאמור לעבור בנקודות הציון המשמעותיות בחייו של המלך, הופך למסע מרתק דרך ההיסטוריה והמוזיקה של ארצות הברית כולה.

זהו סרט יחסית קליל על אמן בסדר גודל מפלצתי כמו אלביס פרסלי, אבל הוא גם מלא נשמה ומצליח להפוך את הדיוקן הכמעט אלוהי של מלך הרוקנ'רול ליותר ארצי, נגיש ופשוט מקסים.

 

Seven Ages of Rock (תולדות הרוק)

ב- 2007 יצא ה- BBC הבריטי בפרויקט שאפתני שמטרתו לסקור את ההיסטוריה של הרוקנ'ול מלידתו ועד ימינו. התוצאה היא "שבעת העידנים של הרוק" – סדרה בת 7 פרקים בה כל פרק מטיל זרקור על גל שונה ברוק ומעניק לו זווית הסתכלות חדשה.

כך למשל הפרק הראשון מתאר את התפוצצותו של הרוק באמצע שנות השישים כאשר האחרון עוסק בבריטפופ ובאינדי הבריטי. בין לבין אנו מקבלים גם פרקים על הפאנק, על המוזיקה האלטרנטיבית של סיאטל, על רוק האיצטדיונים ועוד. 

אני במיוחד אוהב את הסדרה הזאת בשל ההחלטה האמיצה של יוצריה שלא לכלול בה כלל את גל האמנים הראשון של הרוקנ'רול לרבות הביטלס, צ'אק ברי, אלביס פרסלי ועוד. עם כל הכבוד (ויש כבוד ענק) התקופה והאמנים הללו נחרשו עד דק.

הסדרה הזאת היא לא פחות מאינציקלופדיה לחובבי הרוק ועם שלל הראיונות והאמנים שמופיעים בה, היא גם לא פחות ממסך היסטורי מרתק. אם בכל זאת אתם רוצים יותר עומק היסטורי, אני ממליץ לכם על Dancing in the Street: a Rock and Roll History המעולה מ- 1995. 

 

באנר מועדון תרבות

Kurt Cobain- Montage of Heck 

רבים ניסו לפצח את סוד אישיותו המורכבת של אחד האמנים הכי מרתקים שפעלו כאן, אבל הסרט הדוקומנטרי הזה של HBO הוא בעיני הקרוב ביותר. 

הסרט מתחקה אחר חייו של קורט קוביין החל מילדותו באברדין, דרך שלל הבתים שעבר ועד להצלחה המטורפת עם "נירוונה" ומשרטט דיוקן כואב של אדם שבסך הכל רצה להרגיש שייך. במבט לאחור אפשר כמעט לראות איך סופו של קוביין היה בלתי נמנע.

לראשונה מאז ששם קץ לחייו ב- 1994,עומדים ומדברים למצלמה הוריו של קורט, אימו החורגת, אחותו, חברתו הראשונה, קורטני לאב ועוד, שמנסים להרכיב את החלקים שיצרו את נפשו המיוסרת של קוביין.

בסרט אף שזורים קטעי אנימציה מרהיבים ביופיים שמוסיפים קצת נחמה אם תרצו לסיפורו העצוב של מי שהפך, מבלי שרצה בזה, לקולו של דור.

 

The Beach Boys: Making Pet Sounds (הביץ' בויז: 'פט סאונדס') 

מעטות היצירות שהצליחו להשפיע על עולם המוזיקה כמו Pet Sounds של הביץ' בויז. למרות שדישדש במכירות ולא היה להיט היסטרי כמו שאר התוצרים של הלהקה, אלבומם ה- 11 של החברים מקליפורניה הוא לא פחות מאבן דרך בעולם המוזיקה. אלבום שהגדיר מחדש את הסטנדרט ליצירה של מוזיקה פופולרית. 

בעזרת ראיונות וקטעי ארכיון, מתעד הסרט את תהליך הפקת האלבום שבמרכזו עומד דיוקנו של בריאן וילסון שחיפש את היצירה המושלמת אך שילם על כך במחיר שפיותו.

ב- 2003 דירג מגזין ה'רולינק סטון' את Pet Sounds במקום השני ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. במקום הראשון עמד סרג'נט פפר של הביטלס שנכתב כתבוגבה לאותו אלבום מופת של הביץ' בויז.

 

Searching for Sugar Man (מחפשים את שוגרמן) 

סיקסטו דיאז רודריגז או בשם הבמה שלו, רודריגז, הקליט בתחילת שנות השבעים שני אלבומים בלייבל סאסקס (Sussex Records). שני האלבומים היו Cold Fact ב- 1970 ו- Coming from Reality ב-1971.

האלבומים קיבלו ביקורות מעורבות ולא זכו למכירות, מה שגרם לחברה (שנסגרה ב- 1975) לפלוט את רודריגז ולזמר עצמו לנטוש את עולם המוזיקה.

כמו במאות דוגמאות לפניו, גם המוזיקה של רודריגז אולי לא זכתה להצלחה בזמן אמת, אבל האדוות שהשאירה המשיכו להדהד הלאה וכך מבלי שידע את זאת, שיריו זכו להצלחה כבירה בכמה מקומות בעולם, אחד מהם הוא דרום אפריקה.

בזמן שבצד אחד של העולם רודריגז עובד כפועל בניין, בצד השני יש לו מאות אלפי מעריצים שבטוחים שהוא בכלל מת! כמו שני יקומים מקבילים שלעולם לא יפגשו מתאר הסרט חיים של כוכב רוק שבכלל לא יודע שהוא כוכב. תודו שאם זה היה סרט הוליוודי לא הייתם מאמינים לזה.

הסרט אף זכה בפרס האוסקר בקטגוריית 'הסרט התיעודי הטוב ביותר' ואין לי אלה להפציר בכם לקחת הפסקה מהחיים ולהתמסר לסיפור הפסיכי, המדהים והכל כך מרגש הזה.

 

All Things Must Past (הקול עובר: עלייתה ונפילתה של טאוור רקורדס) 

כבוגר שני תארים בתקשורת, הקשר בין מוזיקה לבין אמצעי השיווק והצריכה שלה תמיד ריתקו אותי. גם העובדה שגדלתי בניינטיז, תור הזהב של הדיסק, הפכה אות לצרכן בלתי נלאה של דיסקים, קלטות ותקליטים (עד היום!) וזה למרות שיש לי מנוי לספוטיפיי. 

אבל מעבר לרגש האישי שלי ושל רבים אחרים כלפי דיסקים, "הקול עובר: סיפור עלייתה ונפילה של טאוור רקורדס", הוא מסמך היסטורי עשוי נפלא על התהפוכות שעברה המוזיקה הפופולרית בשלושים השנים האחרונות. בנוסף לכך הוא אףמסמך אנושי מרתק על האיש שהתחיל את הכל, ראס סולומון. 

סולומון, שירש בית מרקחת מאביו, הפך אותו לחנות תקליטים קטנה ומשם לאימפריה חובקת עולם, יושב בגילו המופלג מול המצלמה ומספר את סיפורו בצורה נוגעת ושובת לב.

החל מאלטון ג'ון וברוס ספרינגטין ועד כריס קורנל ודייב גרוהל (שעבודתו הראשונה הייתה כמוכר בטאוור רקורדס), שורה של אורחים נפלאים מעטרים את הסרט הזה ועוזרים להנציח את תור הזהב של המוזיקה המוקלטת ושל טאוור רקורדס שהייתה לא פחות מבית שני לחולי מוזיקה כמוני.

 

moadon-tarbut-24

Shangri-La (שנגרי-לה) 

"שנגרי-לה" הוא הסרט הכי חדש ברשימה. מדובר בארבע פרקים מרתקים על הסטודיו המפורסם של האיש והזקן, ריק רובין, אחד האנשים שעיצבו את המוזיקה כפי שאנו מכירים אותה בשלושים השנים האחרונות. 

האמת היא ששנגרי-לה הוא פחות סרט דוקומנטרי ויותר מניפסט פילוסופי, כמעט רוחני, של ריק רובין על מהותה של המוזיקה. למרות סיפור חייו המרתק, הסרט מתרחק ממבנה קונבנציונאלי של התחלה, אמצע וסוף ומפנה את הזרקור על מהותה של היצירה המוזיקלית ואמנות בכלל.

על פניו אפשר לומר כי הסרט מפספס את דמותו האניגמטית וסיפורו המעניין של רובין, אבל בעיני, הבחירה האסתטית הזאת היא הדרך היחידה בה אפשר לנסות ולהבין בכלל איך פועל אחד המוחות המרתקים בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. 

 

Anvil! The Story of Anvil (אנוויל! סיפורה של אנוויל) 

הפוסט הזה הוא לא דירוג בשום צורה, אבל אם הייתי צריך לבחור את סרט הדוקו המוזיקלי הכי טוב שראיתי בחיי, זה ללא ספק יהיה "סיפורה של אנוויל".

אנוויל הייתה להקת להקת מטאל שבאמצע שנות השמונים החלה לטעום מטעם ההצלחה כשהופיעה על הבמות הגדולות לצידן של להקות כמו Motorhead, Bon Jovi, Whitesnake, Scorpions ועוד.

אבל אז קרה משהו לא ברור ובמקום לטרוף את העולם אנוויל שקעה אל תהומות הנשייה, או זה מה שלפחות חשבנו עד שיצא הדוקו יוצא הדופן הזה שגילה שהלהקה למעשה מעולם לא התפרקה.

הסרט עוקב אחר סטיב "ליפס" קולדואו ורוב ריינר, מייסדי הלהקה, שגם בעשור השישי לחייהם ממשיכים להניע את אנוויל ולקוות שיום תגיע הפריצה הגדולה שלהם.

הסרט מפוצץ רגש ומכיל רגעים שיקרעו אתכם מצחוק לצד כאלה שיגרמו לכם לבכות. אבל מעל הכל זהו סרט על הנשמה של המוזיקה ועל כך שלא משנה מי אתה, מה אתה, מה עברת או בן כמה אתה, את התשוקה לאמנות לעולם לא ניתן לכבות.

"הסרט הכי טוב שאי פעם נעשה על רוקנ'רול" נכתב ב- London Times ובצדק מוחלט. ועם זאת מדובר בצפיית חובה לא רק למי שאוהב רוק, או מטאל או מוזיקה בכלל, אלא לכל מי שרוצה להבין קצת יותר טוב מה זה להיות בן אדם ומה זה באמת, אבל באמת(!) לאהוב מוזיקה.

 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

KURTCOBAINMONTAGEOFHECK-KEY

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

40 שנה ל- London Calling של הקלאש

פוליטיקה, גזענות, תרבות הצריכה ואפילו הביטלס. אין הרבה נושאים שהקלאש לא תקפו חזיתית באלבום המופת שלהם מ- 1979. 40 שנה לאחר מכן ועדיין כל מילה ומילה בו נשמעת רלוונטית גם היום. 

ציון המועדון: ★★★★★

הרבה לפני שהתחפשנו לפאנקיסטים בפורים מבלי שיהיה לנו שמץ של מושג מה זה אומר, הרבה לפני שג'ינסים קרועים נמכרו בקסטרו ומוהוק הייתה תספורת לגיטימית, הפאנק היה תנועה מוזיקלית אמיתית ובועטת.

למעשה זו הייתה תנועה מוזיקלית, חברתית, חתרנית ששאפה לערער את יסודות הסדר הקיים ובמידה רבה אפילו הצליחה.

באנר מועדון תרבות

שלושה גורמים מרכזיים הביאו לעלייתו של הפאנק כתנועה תרבותית בבריטניה במחצית השנייה של שנות ה- 70. הראשון היה קשור לתמורות המוזיקליות של התקופה.

לקראת סוף הסבנטיז, הרוק שהחל כתנועה עממית חוצת גבולות ומגדרים שצמחה משולי החברה, כבר הייתה נטועה עמוק במיינסטרים. יודעים מה? מיינסטרים זה אנדרסטייטמנט. אמני הרוק הופיעו באצטדיוני ענק, מכרו מיליוני אלבומים והפכו לסופרסטארים ענקיים. הכי רחוק מהמשמעויות החתרניות השורשיות של הז'אנר.

שיא המגלומניות הגיע בדמותם של אמני הרוק המתקדם ששאפו לקחת את הרוק צעד אחד קדימה ושילבו בתוכו אלמנטים של מוזיקה קלאסית בכדי להקנות לו נופח אמנותי יותר. כך משירים של 2 דקות שדיברו אל צעירי העולם המרדניים, קיבלנו יצירות רוק בנות 20 ו-30 דקות שמתכתבות יותר עם בטהובן ושופן ופחות אלביס וצ'אק ברי.

הפאנקיסטים ראו את השינויים הללו והרגישו שהרוק מתנתק ממקורותיו האותנטיים. מתוך כך הם שאפו להחזיר עטרה ליושנה ולרוק את הרוח המחאתית האמיתית שלו עם שירים קצרים, בועטים, פוליטיים ומכסחים.

 

"הביטלמאניה המזויפת הוכתה עד עפר…

הגורם השני שהביא לעלייתו של הפאנק הוא הגורם הכלכלי.
שנות ה- 70 באנגליה היו עשור לא פשוט שאופיין בבעיות כלכליות חמורות. המשק הבריטי נשען על תעשיות כבדות מיושנות כמו פלדה ופחם שסבלו מבירוקרטיה חונקת וחוסר התייעלות משווע. המשק היה תקוע, האבטלה גאתה, שביתות של איגודים מקצועיים היו עניין שבשגרה ובאופן כללי הממלכה המאוחדת לא האירה פנים לצעיריה.

למאזין הרוק הממוצע שהתקשה מאוד לסגור את החודש, שירים כמו Stairway to Heaven או Echoes פשוט לא דיברו. הוא חיפש מקום לפרוק את התסכול שלו ויצירות מהסוג הזה ממש לא היו הכיוון.

הקטליזטור השלישי לעלייתו של הפאנק הוא המרכיב הפוליטי-חברתי.
באותן שנים הקונפליקט בין אנגליה לצפון אירלנד שיסע את החברה הבריטית בעוד גלי הגירה עצומים ממדינות מרכז אמריקה ואסיה הציפו את הממלכה ו
הבעירו את הרחובות בגזענות, אלימות, אבטלה ועוד. 

 

"רוק המהפכה הוא סוג חדש של רוק…"

על אף החיכוכים בין המקומיים למהגרים, אותם גולים נשאו עמם תרבות, מוזיקה ומסורות של מחאה שהקסימו חלק גדול מהנוער הבריטי הישנוני. לא סתם להקות כמו "בלונדי", "פוליס" ו"מדנס" שקיבלו על עצמן השפעות מוזיקליות "זרות" פרחו באותה התקופה. 

גם לא לחינם הסינגל הראשון ששיחררו אי פעם הקלאש היה White Riot שגרמה למי שלא התעמק במילות השיר לתייג את הלהקה כגזענית, אך האמת כמובן רחוקה מהמציאות. ג'ו סטארמר, סולן ההרכב, קורא בשיר לנוער הלבן והמנומנם ללמוד מזה השחור ולצאת למרוד כנגד המוסדות שמדכאים אותו.

לאחר מותו של סטראמר, צויר לזכרו קיר זיכרון על רקע הדגל הראסטפארי עם הכיתוב "Know You Rights". הקשר התרבותי בין הנוער הלבן הבריטי לזה השחור הגיע לשיאו עם ג'ו סטראמר והמוזיקה של הקלאש.

 

"עושה רושם שאף אחד לא שם לב אלי…"

הקלישאה הכי גדולה על אלבומי מופת היא שהם "צילמו" רגע בהיסטוריה. יצרו תיעוד מוזיקלי יחודי של אקלים חברתי שלא בטוח שישוחזר. בעוד שישנם אלבומי מופת שהטענה הזאת לא בהכרח תופסת לגביהם, במקרה של London Calling היא מדויקת.

לאורך לא פחות מ- 19 קטעים מצליחים הקלאש ללכוד את רוח התקופה. את הבלבול ששרר בחברה הבריטית, את כל הבעיות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות כמו גם את התחושה שלאנגליה אין עתיד (כפי שהיטיבו לנסח זאת הסקס פיסטולס).

האלבום שהוכתר כאלבום העשור על ידי הרולינג סטון (למרות שיצא באנגליה בדצמבר 1979) ונבחר שוב על ידי אותו מגזין לאלבום השמיני הגדול ביותר בכל הזמנים, הוא לא פחות מאבן דרך בתולדות הרוק. יצירה מפעימה וחסרת תקדים שכוללת בתוכה את כל המאפיינים שמרכיבים את התשתית של הרוק.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אם הראמונס היו הסטייל של הפאנק והסקס פיסטולס היו הגישה שלו, הקלאש ב- London Calling היו אלה שלקחו אותו צעד אחד קדימה וגיבשו אותו לכדי אמירה תרבותית וחברתית אמיתית. בלי חארטות, בלי קלישאות. הקלאש היו הדבר האמיתי. 

מתוקף זאת לא תמצאו באלבום הזה טקסטים על עולמות אחרים כמו אצל ג'נסיס או מחשבות פילוסופיות על טבע האדם סטייל פינק פלויד. הטקסטים ב- London Calling הם ארציים, קונקרטיים למה שקורה  כאן ועכשיו, על האדמה, על הארץ, בשכונות ובשיכונים. מילת המפתח היא ריאליזם.

לא תמצאו כאן גם סולואים כמו אצל לד זפלין או דיפ פרפל. למעשה חוץ מ- 2 שירים, כל הקטעים באלבום לא חוצים את רף 3 הדקות. האמירה הייתה ברורה: לא צריך להיות ג'ימי הנדריקס, רוג'ר ווטרס או ג'ימי פייג' בשביל לשיר ולנגן את האמת שלך. 

בבחירה המינימליסטית הזאת המבוססת על שירי גיטרה, בס, תופים קצרים וזועמים, מיצבו עצמם הקלאש כאלטרנטיבה ה"שפויה" לאמני הרוק הפומפוזיים והמגלומנים של התקופה.

הם ראו בעצמם לא פחות ממחיי המסורת הרוקנ'רולית הקלאסית של שנות החמישים ותחילת השישים. לא במקרה עטיפת האלבום היא מחווה לאלבום הבכורה של אלביס פרסלי, בעיניהם הם היו ממשיכי המסורת הרוקנ'רולית האמיתית. 

 

"כשהם ידפקו בדלת שלך, איך תצא? עם הידיים למעלה או אצבע על הדק האקדח…"

ועם זאת, הכוח של London Calling עדיין נעוץ במגוון הז'אנרים שהוא מצליח להכיל בתוכו. אמנם כמיטב המסורת הפאנקיסטית השירים קצרים, מינימליסטיים ומלאי מסרים פוליטיים ואנרכיסטיים (החל ממלחמת האזרחים הספרדית ועד סופה של בריטניה כפי שהכרנו אותה), אבל המוזיקה עצמה מכילה בתוכה אינספור רפרנסים וז'אנרים שונים. 

רוקבילי, רגאיי, סקא, רוק, קצת R&B, קצת בלוז, פוסט-פאנק, הכל נכנס אל תוך היצירה המפעימה הזאת ושום דבר לא מרגיש שלא במקום. חציית הסגנונות הזאת נדירה בז'אנר גם היום, אך היא הצליחה להנגיש את האלבום ואת הלהקה לקהל חדש.

מעבר לזה, על ידי הכללת ז'אנרים אחרים תחת קטגוריית "הפאנק", הצליחו הקלאש להוציא את המושג מהגטו ולהפוך אותו להרבה יותר רחב ומשפיע. לפתע, גם שיר רגאיי כמו The Guns of Brixton יכול להיות טעון במשמעות החתרנית של הפאנק. 

לפתע גישת ה- DIY -Do it Yourself הפכה לפרקטיקה בפני עצמה עד שאפילו ניל טננט, סולן להקת הסינת'פופ המיתולוגית, הפט שופ בויז, אמר כי הוא רואה בעצמו פאנקיסט משום שזה היה "הז'אנר הראשון שהגיע עם אידיאולוגיה". 

ואכן הקלאש ו- London Calling באופן ספציפי, הפכו את הפאנק מתופעה חברתית, בועטת ככל שתהיה, לאמנות של ממש. לחלק בלתי נפרד מהאבלוציה של הרוק ולאידיאולוגיה של ממש. 

 

"מוות או תהילה…?"

ב-1979, נכח סנדי פרלמן, המפיק של להקת הרוק האמריקאית, Blue Oyster Cult, בהופעה של ה"קאלש" מטעם CBS. מאוחר יותר הוא יספר: "כמו בנס אלוהי, עושה רושם שהלהקה באמת מאמינה במה שהיא עושה מתוך השפעה על תודעת הקהל שלהם, מוסיקלית ופוליטית".

הקלאש היו נטועים עמוק עמוק בשכונות ובקהילה בתוכם הם פעלו. הם היו עד כדי כך מחוברים לקהל שלהם ולהלך הרוח החברתי עד שחזו את "מהומות בריקסטון" כמעט שנתיים לפני שהתרחשו.  

הם חשו את תסכולו של האדם הפשוט ופרקו הכל החוצה בכעס, בזעם, ללא הפקות גרנדיוזיות ובמינימום אמצעים. זו האידיאולוגיה של הפאנק ולכן היא תמשיך לחיות לנצח. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

*הפוסט מבוסס על הרצאה בשם "אנרכיה בממלכה המאוחדת" שאני מעביר במסגרת הקורס "מחאה ומוזיקה פופולרית".

d202c5c4e3e8e086ebca193f388ebf5e

moadon-tarbut-24

50 אלבומי העשור של מועדון תרבות (2010-2019)

לא בטוח שבעוד 10 שנים המושג "אלבום" עוד ישאר רלוונטי. אבל עד שזה יקרה הנה סיכום העשור שלי: 50 האלבומים הגדולים של העשור. 

לפני שיוצאים לדרך, הנה כמה אלבומים ששווה להזכיר שלא נכנסו לרשימה:
(Snail Mail- Lush (2018
(2017) LCD Soundsystem- American Dream
(Sharon Van Eeten- Are We There (2014
(Courtney Barnett- Sometimes I Sit and Think, and Sometimes I Just Sit (2015
(M83- Hurry Up, We’re Dreaming (2011
(R.E.M- Collapse into Now (2011
(2013) Queens of the Stone Age – …Like Clockwork
(Beach House- Depression Cherry (2015
(St. Vincent- St. Vincent (2014
(2015) Father John Misty- I Love You, Honeybear
(FKA Twigs- LP1 (2014

(The War on Drugs- A Deeper Understanding (2017
(Lana Del Rey- Born to Die (2012

50. (Counting Crows- Somewhere Under Wonderland (2014

ב- 2008 שיחררו Counting Crows את אלבומם Saturday Nights & Sunday Mornings, אלבום מקושקש שמחולק לשני חלקים שהמשיך את מגמת ההתדרדרות של מי שהייתה אחת מלהקות  הקאלט האהובות של הניינטיז.

אבל שש שנים לאחר מכן (ואחרי שהייתי בטוח שהם לא יוציאו עוד אלבום) שיחררו "העורבים" את  Somewhere Under Wonderland ואיזה כיף היה לגלות שהקסם חזר.

נכון, האלבום לא מצליח לשחזר את האיכות החד פעמית של August and Everything After המופתי (איזה אלבום כן יצליח?!) אבל כל המאפיינים שבזכותם אהבנו את הלהקה עדיין כאן לרבות הטקסטים המופלאים של אדם דוריץ, אחד מהכותבים המוכשרים בדורנו שלא מקבל על כך מספיק קרדיט. 

רק תאזינו ל- Possibility Days ואני מבטיח שכמו בימים הטובים של ההרכב, תתקשו שוב לעצור את הדמעות. 

49. (Soccer Mommy- Clean (2018

סופי אליסון, או בשם הבמה שלה, Soccer Mommy, שיחררה ב- 2018 את אלבומה המלא הראשון והמיסה לי את הלב. Clean היא יצירה אישית המבוססת כולה על נגינת הגיטרה הנפלאה של אליסון שלעיתים נשמעת כאלו היא הקליטה אותה בחדרה.  

האינטימיות הזאת שמצליחה ליצור אליסון היא נדירה ומרגישה כל כך אותנטית, כל כך אמיתית. אולי בגלל זה היא כל כך נוגעת. אלבום פשוט נפלא.

48. (2019) Angel Olsen- All Mirrors

אלבומה הרביעי של אנג'ל אולסן המדהימה, נע בצורה מדויקת בין הארטיסטי לפופי ובין הנגיש ליומרני. זו היצירה השלמה והמדויקת ביותר של הזמרת שמצליחה כאן לעלות את הרף הגבוה מלכתחילה שהציבה לעצמה. 

47. (2018) IDLES- Joy as an Act of Resistance 

כמה עוצמה, כמה כוח, כמה תשוקה יש ביצירה האדירה של הרכב הרוק מבריסטול. אלבומם השני של IDLES נוגע בכל הנושאים שמעסיקים את בריטניה ב- 2018: הברקזיט, ההגירה, התסכול הכמעט קיומי והיום יומי, כל אלא ועוד בונים את אחד מאלבומי הרוק הבועטים של העשור. 

כשכתבתי עליו לראשונה, קראתי ל- Joy as an Act of Resistance קלסיקה בהתהוות. היום אני כבר יכול להמר עליו כקלסיקה לכל דבר.

46. (Big Thief- U.F.O.F (2019

Big Thief היא כנראה סנסצית האינדי האחרונה של העשור. אלבומם השני, U.F.O.F זכה לשבחי המבקרים ולהתלהבות השמורה לגדולים ביותר. אולי בשביל לא לאבד את המומנטום, שחררה הלהקה אלבום נוסף, לא פחות טוב בשם Two Hands בסך הכל חמישה חודשים לאחר מכן.

בכל מקרה מדובר באחד מאלבומי הפולק-רוק הנוגים והיפים של השנים האחרונות. פרט טריוויה מעניין הוא שבסיסט הלהקה הוא לא פחות ממקס אולארצ'יק, הבן של. כבוד!

45. The Roots- Undun

אלבומי קונספט או אלבומים שמכילים בתוכם סיפור, הם לא דבר שכיח בעולם המוזיקה השחורה, אבל מהצד השני אין שום דבר שכיח במוזיקה של הרוטס.

עם המון כבוד לקניה ווסט, קנדריק לאמאר ואחרים, בעיני הרוטס הם מהלהקות הבודדות שמצליחות לשמר את סאונד האולד סקול של הראפ "האמיתי" אך עדיין נשמעu, מודרניות, רלוונטיות, ואקטואליות בכל אלבום.

Undun הוא תצוגת תכלית מופלאה של סאונד חי ואותנטי עם טקסטים נשכניים ומרגשים. בעיני מפסגות היצירה של הלהקה ושל הז'אנר בכלל.

44. (Robyn- Body Talk (2010

אלבומה השביעי של הזמרת השוודית הוא לא פחות ממאסטרפיס של פופ. עם 15 קטעים שנמתחים על פני למעלה משעה של מוזיקה, רובין מניחה את הסטנדרט להפקות פופ רבות שעוד יגיעו בעקבותיה. אלבום לא פחות מנפלא.   

43. (2019) ?Billie Eilish- When We All Fall Asleep, Where Do We Go

מי היה מאמין שנערה בת 17 בלבד תהיה אחראית לאחד מאלבומי הבכורה המרשימים ביותר שיצאו בשנים האחרונות.

זה אולי קלישאתי להגיד ש- When We All Fall Asleep, Where Do We Go? הוא קולו של דור אבל הוא בהחלט לא רחוק מזה. כמו הדור שהיא מייצגת כך גם בשירים שלה בילי אייליש מאוד מחוברת לעצמה אך מצד שני גם מנותקת. מודעת לעצמה ולכוח שלה אך גם מלאת חששות ופחדים (מי אמר קסנקס ולא קיבל?).

האלבום הזה הוא הוכחה שללכת עם האמת שלך שווה יותר מהכל.
סופרגירל: בילי אייליש- When We All Fall Asleep, Where Do We Go ביקורת אלבום>>

42. (Daughter- If You Leave (2013

אלבום הבכורה של הרכב האינדי פולק הלונדוני הוא יצירה חלומית ומהפנטת וזאת למרות שהמבקרים לא עפו עליה.

כתוצר בכורה אני מוצא את If You Leave אמיץ ומעניין הרבה יותר מרוב אלבומי הבכורה שיצאו העשור ולהגיד שהוא שווה את הזמן שלכם יהיה אנדרסטייטמנט. 

41. (Pixies- Indie Cindy (2014

על הזין שלי הביקורות המזעזעות שהאלבום הזה קיבל, Indie Cindy, אלבומם החמישי של הפיקסיז הוא בן זונה של אלבום!

23 שנה אחרי אלבומם האחרון, הפיקסיז חזרו לחיינו מפוייסים יותר ורחמנא ליצלן, פופיים יותר והתוצאה היא אלבום פופ-רוק מפוצץ אנרגיה וריפים ממכרים יותר משילוב של פיצה עם קולה. אני יודע שזה אוקסימורון, אבל במקרה של Indie Cindy אל תאמינו למבקרים!
למה כולם שונים את Indie Cindy של הפיקסיז>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

40. (Pet Shop Boys- Electric (2013

בספטמבר 2012 שיחררו אשפי הפופ הבריטים את Elysium, אלבומם ה- 11 שהיה שקט, עצוב ורגוע הרבה יותר משאר אלבומי הפופ שלהם.

אני אישית מצאתי את הכיוון החדש נפלא אבל המעריצים והמבקרים כאחד העדיפו את הבויז שלהם רקידים יותר.

וכך פחות מעשרה חודשים לאחר מכן שיחרר הצמד את Electric, יצירה אלקטרונית אפית בניצוחו של סטיוארט פרייס שהעיפה את הסכך למבקרים והחזירה את הצבע ללחיים של המעריצים עם סדרת המנוני פופ שהוכיחו שגם אחרי כל כך הרבה שנים, הפט שופ בויז עדיין מסוגלים להוציא יצירת מופת.

39. (The Strokes- Angels (2013

אומרים שמאז האלבום הראשון שלהם הסטרוקס איבדו את זה. אומרים שהם לא חדים, לא מגובשים וממוחזרים. אז אומרים. אותי הסטרוקס מעולם לא הפסיקו להפתיע. אלבומם הרביעי, Angels מ- 2011, מוכיח שמדובר בלהקה שמעולם לא הפסיקה לעשות מוזיקה פחות ממעולה.

אני לא מכיר הרבה להקות שהצליחו העשור להוציא פנינות פופ-רוק נוסח Under the Cover of Darkness, או Games. אז נכון זה לא ברמה של Is This It, אבל Angels הוא עדיין אחד מהאלבומים המפתיעים והטובים שיצאו העשור.

בין אם זה בקריירת הסולו שלו, עם ה- Voidz, עם דאפט פאנק או כמובן עם הסטרוקס, ג'וליאן קזבלנקס פשוט לא מסוגל לשעמם! ואגב, גם Comedown Machine מ- 2013 לא פחות טוב.

38. (New Order- Music Complete (2015

ב- 2015 חזר אחד ההרכבים האייקוניים ביותר תולדות המוזיקה עם אלבום חדש אחרי 10 שנות הפסקה. מינוס הבסיסט המייסד, פיטר הוק אבל מחוזקים ב- La Roux, ברנדון פלאוורס, איגי פופ וסטיוארט פרייס על ההפקה, הוכיחו ניו אורדר שלמרות השנים שעברו יש להם עוד הרבה מה לתת.

Music Complete הוא פנינת פופ נפלאה, מופקת היטב ואקטואלית. ככה עושים פופ. ככה עושים מוזיקה.
אחרי 10 שנים, ניו אורדר חוזרים באלבום חדש- Music Complete>>

37. (Arca- Arca (2017

ללא ספק האלבום המאתגר ביותר ברשימה. המפיק הונצואלי האוונגרדי קנה לעצמו תהילת עולם כשעבד עם קניה ווסט, פרנק אושן, FKA Twigs והפיק לביורק את Vulnicura ו- Utopia, אבל אלבומי הסולו שלו מוכיחים שגם כיוצר עצמי ארקה יכול להפציץ בגדול.

אלבומו השלישי הוא יצירת מופת אקספירמנטלית, מקריפה ומרגשת כאחד שמוכיחה ששווה להמשיך ולעקוב אחרי היוצר המופלא הזה.
בואו בראש פתוח- Arca ביקורת אלבום>>

36. (Nick Cave & The Bad Seeds- Ghosteen (2019

שניה לפני סיום העשור החליט ניק קייב לפרק לנו שוב את הלב. Ghosteen מגיע 4 שנים בלבד אחרי שקייב איבד את בנו ארתור והוא ממחיש את הניסיונות הכושלים בעיקרם של היוצר להתמודד עם הטראומה הנוראה.

אך למרות זאת, ובניגוד ל- Skeleton Tree, האלבום הזה מציע גם מעט אור בתוך החושך. ההתמודדות הכואבת מנשוא הופכת למעט אופטימיות שיום אחד עוד עלול להיות טוב יותר. שיום אחד עוד ניפגש.
קצת אור בחושך: ניק קייב Ghosteen ביקורת אלבום>>

35. (Chvrches- Love is Dead (2018

באלבומם השלישי קרעו הצ'רצ'ס את המסכות מעל מילים מכובסות כמו "אינדי פופ" או "אינדיטרוניקה" בהן כונתה הקריירה שלהם, ולוחצים על דוושת הפופ בכל הכח.

עם דייב סטיוארט (יורית'מיקס) כמנטור ויועץ מקצועי, Love is Dead הוא אלבום פופ לא מתנצל מלא בסינתיסייזרים ומכונות תופים שנשמעים רלוונטיים מאי פעם. ושום מילה על הדואט האדיר עם מאט ברנינגר מהנשיונל.
האהבה לא מתה: Chvrches- Love is Dead ביקורת אלבום>>

34. (Phoebe Bridgers– Stranger in the Alps (2017

אלבום הבכורה של היוצרת מקליפורניה הוא יצירה עדינה וקטנה שהופכת כאב ליופי בלתי נתפס.

קולה העדין של ברידג'רס מצליח לחדור לעצמות ולעורר אמוציות כמו שמעט מאוד קולות הצליחו לעשות לאורך העשור. אין לי ספק שכמו יין, אלבום הבכורה הזה רק ילך וישתבח וימצא את דרכו לעוד הרבה אזניים שטרם טעמו ממנו.

33. (Tame Impala- Currents (2015

אחרי 2 אלבומי רוק מובהקים, קווין פרקר וחבריו האוסטרלים מצאו את האיזון המושלם בין רוק, אלקטרוניקה ורחמנא ליצלן, פופ.

Currents הצליח להביא את ההרכב להמונים ולהפוך את פרקר עצמו לאחד היוצרים העסוקים של העשור.
Tame Impala- Currents ביקורת אלבום>>

32. (2013) Sky Ferreira- Night Time My Time

ב- 2013, ואחרי שנדחה מספר פעמים על ידי חברת התקליטים שלה, שיחררה סקיי פררה סוף סוף את אלבום הבכורה שלה, שהוא נכון להיום, גם את אלבומה האחרון.

כמו הרבה סיפורי סינדרלה, גם האלבום הזה לא מכר יותר מדי בצאתו אבל עם השנים זכה לסוג של מעמד קאלט. 

Night Time, My Time מציג שילוב נפלא ומענג במיוחד של אינד רוק ופופ משובח וממכר במיוחד שקשה לעמוד בפניו. חבל שיותר אנשים לא מכירים את היצירה המופלאה הזאת. מצד שני ההפסד כולו שלהם. 

31.  (2011) PJ Harvey- Let England Shake

"במקומות החשוכים ביותר, הבחורים הצעירים שלנו נורים באקדחים" שרה הארווי באלבומה הפוליטי ביותר ואחד המטלטלים שיצאו העשור הזה. אך מעבר לטקסטים הנפלאים, גם מוזיקלית האלבום הזה שונה מכל מה שהארווי עשתה כאשר מלבד הגיטרות תמצאו באלבום גם לופים, סימפולים כלי נשיפה ועוד. 

יש אלבומים שקשה לתאר אותם במילים ופשוט צריך להאזין להם. Let England Shake הוא אחד מהם.

moadon-tarbut-24

30. (The National- I Am Easy to Find (2019

כל השירים ברפרטואר המופלא של הנשיונל מעוטרים במילותיו הקסומות והעצובות של מאט ברנינגר שמתפייט על נושאים כמו אהבה, בדידות, נישואים, ילדים ואיך אנחנו מתבגרים אל תוך כל זה. 

הפעם אל ברנינגר מצטרפות לא פחות מחמש זמרות שונות ביניהן: ליסה האניגן, קייט סטייבלס וגייל אן דורסי ההורסת(!!!) שהופכות את הטקסטים על מערכות היחסים של ברנינגר ממונולוגים לדיאלוגים שוברי לב.

יצירה אמיצה של אחת המניות הבטוחות בעולם המוזיקה בעשור האחרון.
אור בחשכה: הנשיונל: i Am easy to Find ביקורת אלבום>>

29. (Bruce Springsteen- Western Stars (2019

ללא האי סטריט בנד ודיסטורשן אך עם כלי מיתר וים של רגש, סיפק 'הבוס' את אחד האלבומים המפתיעים והיפים ביותר בקריירה שלו.

שירים "מופשטים" המבוססים בעיקר גיטרה אקוסטית ותזמורי כלי מיתר מפתיעים, מהווים באלבום הזה קרקע אמוציונלית במיוחד לסיפוריו של ספרינגסטין על מסעותיו באמריקה ובמשעולי נפשו.

גם כשהוא מגרד את גיל 70 מלמטה, מוכיח 'הבוס' למה הוא אחד האמנים הגדולים שעדיין פועלים כיום.
כל הקלישאות נכונות: ברוס ספרינגסטין Western Stars ביקורת אלבום>>

28. ׁ(Mount Eerie- A Crow Looked at Me (2017

כמו Carrie & Lowell של סופיאן סטיבנס או Skeleton Tree של ניק קייב, גם אלבומו השמיני של פיל אלברום מתמודד עם אובדן קשה מנשוא.

4 חודשים בלבד אחרי שהפך לאבא, אישתו של פיל אובחנה כחולת סרטן לבלב קטלני. זמן קצר לאחר מכן, ביוני 2016, היא נפטרה והשאירה את אלברום להתמודד עם הכאב ועם הסטטוס החדש כאב טרי לתינוק.

את כל האובדן והצער האינסופי הוא שחרר ב- A Crow Looked at Me, יצירת מופת אישית, חד פעמית שכל חובב מוזיקה פשוט חייב לשמוע. תכינו את הממחטות.

27. (Bjork- Vulnicura (2015

מה טוב יותר למוזה מלב שבור? אחרי שנפרדה מבן זוגה, מת'יו ברני, הטביעה ביורק את יגונה בכתיבת מוזיקה חדשה שהלכה והתהוותה לכדי אלבומה השמיני, Vulnicura.

שם האלבום הוא בלטינית "תרופה לפצעים" ואכן האלבום נושא בחובו את כל הרגשות, העצב והפצעים המדממים שהותירה הפרידה. זהו ללא ספק האלבום האישי ביותר של ביורק ואחת מפסגות היצירה שלה ושל העשור כולו.

26. (David Bowie- Blackstar (2016

רגע לפני גיל 70 ובדיעבד חודשים ספורים לפני מותו, העניק לנו דייויד בואי במתנה את Blackstar, אלבומו ה- 25 והאחרון בחייו.

ממרומי גילו ואחרי כל התהפוכות המוזיקליות שחווה ועבר, מדהים היה לגלות שבואי המשיך לאתגר אותנו, הפעם עם אלבום ג'אז פיסכדלי מטורף שבדיעבד היו שזורות בו גם מילים מרסקות על מותו המתקרב.

האלבום הזה הוכיח את הכח שיש ליוצר הענק הזה לחדש, לשנות ולדחוף את גבולות המוזיקה עד לקצה. לצערי העולם בלי דייויד בואי הוא מקום קצת יותר משעמם לחיות בו.
דייויד בואי- Blackstar ביקורת אלבום>>

10 האלבומים הגדולים של 2019
10 האלבומים הגדולים של 2018
10 האלבומים הגדולים של 2017
10 האלבומים הגדולים של 2016

25. (HAIM- Days Are Gone (2013

האלבום הכי מפתיע ברשימה ואולי של העשור. מי היה מאמין ששלישיית אחיות סמי ישראליות שההופעה הראשונה שלהן התקיימה מעדנייה יהודית ששילמה להם בקניידלעך (סיפור אמיתי לגמרי), יהפכו למרעננות הרשמיות של עולם הפופ?

אלבומם הראשון של שלישיית "חיים" משלב באופן נדיר וכל כך כיפי אר נ' בי לצד אינדי פופ ונוטף כריזמה בצורה מעוררת התפעלות. מהאלבומים הכי מהנים של העשור האחרון. אם לעשות פופ, אז לעשות אותו ככה בבקשה.

24. ׁׂ(Kandrick Lammar- To Pimp a Butterfly (2015

באלבומו השני, קנדריק לאמאר מפרק לגורמים את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על מוזיקה שחורה. סול, פאנק, ג'אז פואמות על טופאק, מה אין באלבום הזה? מדובר ללא ספק ביצירת היפ הופ שטרם נוצרה כמותה.

במידה רבה לאמאר עושה כאן להיפ הופ את מה שהביטלס עשו לרוק. כמו הביטלס לאמאר מצליח להחדיר למוזיקה שלו כל כך הרבה רבדים מוזיקליים, טקסטואליים ורפרנסים תרבותיים באופן שהופך את היצירה שלו לעמוקה וכזאת שיכולה לנגוע כמעט בכל אחד. פשוט מאסטרפיס של היפ הופ.

23. (Kanye West- My Beautiful Dark Twisted Fantasy (2010

לא הרבה אלבומים זכו לשנות תפיסות כלפי ז'אנרים, אבל אלבומו החמישי של האיש והאגו, קניה ווסט הצליח לעשות זאת למוזיקה השחורה ולמוזיקת הפופ בכלל.

באלבום הזה מפרק ומתיך ווסט אלמנטים שונים של מוזיקה פופולרית לכדי יצירה אחת קוהרנטית ומפעימה בהפקה שלה. מדובר בלא פחות באחת ההפקות המהוקצעות ופורצות הגבולות אי פעם.

מבון איבר ועד קינג קרימזון, ווסט יצר מפלצת חוצת גבולות וז'אנרים שהפכה לאחת המוערכות בעשור האחרון ובצדק.

22. (Leonard Cohen- You Want it Darker (2016

"אני מוכן…" שר לאונרד כהן בשיר הפותח את אלבומו האחרון, You Want it Darker, והוא אכן היה מוכן.

You Want it Darker הוא פלרטוט מתמשך של הכהן הגדול עם המוות תוך ניסיון לסגור את הקצוות של מה שנותר בחיים.

מותו של כהן היה מהרגעים העצובים בעשור הזה אבל לפחות אפשר להתנחם במוזיקה הנצחית שהוא שאיר לנו ובאלבומו האחרון והמושלם.
רציתם את זה קודר יותר? לאונרד כהן- You Want it Darker ביקורת אלבום>>
מותו של הכהן הגדול. פרידה מלאונרד כהן>>

21. (Radiohead- A Moon Shaped Pool (2016

מאז שכתבתי את הביקורת על אלבומם התשיעי של רדיוהד, הוא הלך וגדל עלי. היום אני חושב שבזמן אמת אולי לא הערכתי מספיק את היופי הטמון בו, אבל היום אני אוכל את הכובע ומודה שזו אחת היצירות המרשימות והקסומות ביותר שהיה לעשור הזה להציע.

אלבום הושפע מאוד מהעבודה של ג'וני גרינווד ות'ום יורק על פסקולי סרטים ולכן כלי מיתר ותזמורים קלאסיים מאוד נוכחים בו, מה שמקנה ליצירה עומק נפלא וגם מרחיב את הרפרטואר המוזיקלי של רדיוהד לטריטוריות חדשות.
רדיוהד- A Moon Shaped Pool ביקורת אלבום>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

20. (Bon Iver- i,i (2019

אלבומם הרביעי של ג'סטין ורנון ובון איבר הוא האקלקטי ביותר שלהם. האלקטרוניקה פוגשת את הפולק והלב לא יכול שלא להסדק בכל שיר מחדש.

ורנון הוא אחד האמנים הכי משפיעים של העשור האחרון. אמן שמפרק ומרכיב מחדש את המוזיקה כפי שהכרנו אותה ועל הדרך מפרק לנו גם את הנשמה. שירים כמו Faith ו- Naeem הם לא רק מפסגות היצירה שלו, אלה מפסגות היצירה של העשור כולו.
Bon Iver- i,i ביקורת אלבום>>

19. (Vampire Weekend- Father of the Bride (2019

לא פחות משש שנים אחרי אלבום המופת שלהם, Modern Vampires of the City, הפציצו עזרא קניג וחבריו ביצירה אדירה נוספת בת 21 קטעים ומפעימה ביופיה.

עם אורחים כמו סטיב לייסי, דניאל חיים, מארק רונסון ואחרים Father of the Bride הוא אחד האלבומים הכי מרתקים מוזיקלית של העשור האחרון.
ומפייר וויקנד- Father of the Bride ביקורת אלבום>>

18. (Beck- Colors (2017

מי היה מאמין שאחד מאלבומי הפופ המשובחים ביותר של העשור האחרון יגיע דווקא מבק?! כן, קראתם נכון.

שלוש שנים אחרי הדיכאון הקיומי (והמופלא) של Morning Phase, החליט בק לחגוג את החיים באלבום פופ, צבעוני עם השפעות אייטיז וסבנטיז מובהקות.

סלחו לי על המטאפורה המתבקשת, אבל היצירה הזאת הצליחה לצבוע את בק בצבעים חדשים לגמרי שטרם שמענו ממנו וזה לא פחות ממופלא.
He's Back: בק- Colors ביקורת אלבום>>

17. (Lana Del Rey- Norman Fuckin Rockwell (2019

אלבומה החמישי (או השישי תלוי איך סופרים) של לנה דל ריי היה לא פחות מסנסציה. הוא תפס בהפתעה גמורה את מבקרי המוזיקה והקהל כאחד שראו בו את אחד התוצרים המשובחים ביותר של הזמרת ושל העשור כולו.

מפיצ'פורק קיבל האלבום את הציון ההיסטרי של 9.4 (!) ולנה דל ריי את הכינוי "אחת מהכותבות הגדולות של אמריקה".

Norman Fuckin Rockwell לא מציג רק את הטרנספורמציה המוזיקלית והלירית האישית שעברה, לנה דל ריי אלא גם את השינוי שהתחולל באומה האמריקאית כולה תחת משטרו של דונלד טראמפ שלידו הציורים הכמעט אוטופיים של נורמן רוקוול נראים כמו זיכרון מתוק מעידן אחר.
פאקינג מעולה! לנה דל ריי- Norman Fucking Roclwell ביקורת אלבום>>

16. (2010) The National- High Violet

אחרי ההתפוצצות של Alligator שהביאה לראשונה את הנשיונל להמונים, High Violet היה ההמשך הטבעי והראוי.

עם סאונד יותר מהודק, עיבודים יותר נגישים וטקסטים מהפנטים פרי עטו של מאט ברנינגר, כמות השירים הטובים באלבום הזה יכולה לפרנס קריירות שלמות של להקות אינדי. ואיזה שיר מושלם זה Bloodbuzz Ohio. קלאסיקה!

15. (Nick Cave & The Bad Seeds – Skeleton Tree (2016

האלבום הזה עצוב אפילו בסטנדרטים של ניק קייב וזה אומר המון. מרוסק ממותו הפתאומי של בנו ארתור, קייב סיפק את אחת היצירות הקודרות והיפות ביותר שלו. יצירה על שכול, מוות ואובדן בלתי נתפס של בן.

רגשית, אלבום הזה ישאיר אתכם פצועים בשדה הקרב, מתחננים לרחמים. ועדיין זו חוויה שאסור לכם לפספס.
Nick Cave & the Bad Seeds- Skeleton Tree ביקורת אלבום>>

14. (LCD Soundsystem- This Is Happening (2010

אלבומם השלישי של LCD Soundsystem קיבע את מעמדו של ג'יימס מרפי כאחד היוצרים הכי מעניינים ומקוריים שפעלו פה.

מדובר בתצוגת תכלית פנומנלית שמשלבת בין מסורות הרוק הקלאסיות למוזיקה האלקטרונית ברמה שאולי אפילו הקדימה את זמנה. מופת של הפקה, מופת של אלבום. 

13.ׂׂ (2014) The War on Drugs – Lost in the Dream

בקלות אחד מאלבומי האינדי רוק הטובים של העשור. איכשהו השירים באלבום הזה מצליחים להשמע גם רכים ונעימים אבל גם כל כך מלאי אנרגיה בעת ובעונה אחת.

עם סאונד עמוק ומלנכולי, Lost in the Dream מהדהד ליצירות מופתיות כמו Disintegration של הקיור או Neon Bible של ארקייד פייר ועדיין מצליח להשמע רענן וחדשני.

גם A Deeper Understanding, הפולו אפ ל- Lost in a Dream ראוי למקום ברשימה הזאת אבל מה לעשות שיצאו יותר מדי אלבומים טובים בעשור הזה.

12. (Lorde- Melodrama (2017

בזמן אמת סירבתי לקחת חלק בהילולה סביב אלבום הבכורה של לורד, Pure Heroine, שיצא ב- 2013 כשהזמרת הניו זילנדית הייתה בסך הכל בת 17. אבל 4 שנים לאחר מכן, "מלודרמה" היה כבר אופרה אחרת.

מדובר ביצירה אישית, חושפנית, אותנטית ומרתקת על סיפור התבגרותה של כוכבת תחת אור הזרקורים.

באלבום הזה לורד מוכיחה שהיא לא עוד כוכבת פופ מהשורה, אלא שיש לה יושרה אמנותית, כישרון מטורף, אמביציה ופאקינג אטיטוד להכנס לרשימה של הגדולות ביותר. לחלוטין מאלבומי הפופ המשובחים שיצאו בעשור האחרון.
לורד- Melodrama ביקורת אלבום>>

11. (The 1975- A Brief Inquiry Into Online Relationships (2019

באלבומם השלישי, ההבטחה שנקראת The 1975 סוף סוף התממשה. אחרי 2 אלבומים טובים, A Brief Inquiry העלה את הלהקה הבריטית לליגה של הגדולים.

מדובר ללא ספק באחד האלבומים הכי אקלקטיים של העשור, עם מנעד רחב מאוד של סגנונות מג'אז, דרך אלקטרוניקה, רוק, אקוסטי, פוסט פאנק, ניו וייב ועוד.

אבל למרות כל השעטנז הזה, מת'יו הילי וחבריו מצליחים לשמור על רמה גבוהה ואחידה בכל השירים שיוצרים יחד את אחת החוויות המסעירות שנשמעו העשור.

moadon-tarbut-24

10. (Bon Iver- 22, a Million (2016

אחרי אלבום ראשון אקוסטי, שני מלא בקרנות יער ותזמורים מפוצצים, חתך ג'סטין ורנון באלבומם השלישי של בון איבר חזק לאלקטרוניקה.

המהלך הזה הוכיח לא רק את האומץ שיש ליוצר הענק הזה וללהקה שלו לשנות ולהשתנות כל הזמן, אלא גם שכל מה שהם נוגעים בו הופך לזהב. תנו לו מסרק ותסמכו על ג'סטין ורנון שהוא כבר יפיק ממנו צלילים שימיסו לכם את הלב.

אגב, 8 (Circle) מהאלבום הוא בקלות מועמד להיות שיר העשור שלי. פשוט יצירה שמימית.
Bon Iver- 22, a Million ביקורת אלבום>>

9. ׁׂ(The National- Sleep Well Beast (2017

כמו שוקולד מריר, גם את המוזיקה של הנשיונל סביר להניח שיבינו רק "מבוגרים". ב- Sleep Well Beast הדיכאון הקיומי והרומנטי של מאט ברנינגר מגיע לשיאו עם אלבום שבעיני מייצג קול של דור.

לא דור של צעירים מרדניים שמחפשים את מקומם בעולם אלא קול של אנשים כמוני, בני שלושים פלוס, דור ה -Y אם תרצו, שגדלו לתוך עולם של שפע, תעסוקה, טכנולוגיה מתקדמת ואהבה שאיכשהו לא מוצאים מרגוע לנפשם.

הכל כל כך מושלם, מוצלח וארוז יפה, אבל בפנים יש חור בלתי ניתן למילוי של עצב ומועקה תמידיים. "חיה" שלא ניתן להשביע.
היפה והחיה: הנשיונל- Sleep Well Beast ביקורת אלבום>>

8. (Arctic Monkeys- AM (2013

באופן אישי העדפתי את המאנקיז שלי צעירים, חרמנים וזועמים אבל אי אפשר שלא להודות ש- AM הוא מאסטרפיס של רוק.

נכון אלכס טרנר מעט התברגן ואפילו התתחיל להתלבש יפה, אבל עדיין הטקסטים שלו ננעצים חזק מאוד בנשמה.

בתקופה שהאלבום יצא לימדתי גיטרה והתלמידים שלי פשוט התאהבו בלהקה ובמוזיקה שלה דרך שירים שלימדתי אותם מהאלבום. הניצוץ שהיה להם בעיניים בכל פעם שניגנו ביחד את השירים מ- AM הוכיח כמה חזק הוא תפס וכמה משמעותי הוא היה עבורם. אין לי ספק שכשהדור הזה, שגדל על AM, יתבגר הוא יספר לילדים שלו על אותו אלבום מדהים ששינה את חייו.
10 השירים הגדולים של ארקטיק מאנקיז>>

7. (David Bowie- The Next Day (2013

אף אחד לא האמין שנזכה לשמוע אלבום חדש של דייויד בואי בימי חייו, אבל ב- 2013 זה קרה! עשור שלם אחרי Reality, הפתיע את העולם דייויד בואי עם יצירה חדשה ומפעימה שלא נופלת מאף קלאסיקה שלו.

עם טקסטים חותכים ואקטואליים, סאונד אדיר וקולו האלמותי של בואי שהיה פה בשיאו, הוכיח The Next Day שאת מה שהאמן המופלא הזה הספיק לשכוח אחרים לא ילמדו בתקופת חיים שלמה. 

6. (Vampire Weekend- Modern Vampires of the City (2013

אני מודה שלשני האלבומים הראשונים של עזרא קניג וחבריו פחות התחברתי, אבל אלבומם השלישי, Modern Vampires of the City, הוא גיים צ'יינג'ר רציני.

מדובר ביצירה מרשימה, שלא לומר מפעימה, שמצליחה להתיך בצורה מושלמת אינדי רוק, פופ ואלמנטים של מוזיקת עולם עם האמריקנה הניו-יורקית יהודית. זהו כנראה האלבום האלגנטי והאינטליגנטי ביותר ברשימה.

מתוך כל האלבומים האדירים שיצאו ב- 2013 (דייויד בואי, הנשיונל, HAIM, דאפט פאנק, Doughter ועוד), "הרולינג סטון" ו"פיצ'פורק" בחרו ב- Modern Vampires of the City כאלבום השנה, וזו ממש לא הייתה "בחירת רחמים".

5. (Daft Punk- Random Access Memories (2013

ללא ספק האלבום הכי אקלקטי ברשימה. יצירה שכולה מחווה של צמד הצרפתים הגאונים לאמנים ולמוזיקה שעל ברכיה התחנכו. מהדיסקו של הסבנטיז, דרך ג'ורג'יו מורודור ועד ההאוס של הניינטיז, Random Access Memories הוא תצוגת תכלית מרהיבה של יכולות מוזיקליות מטורפות.

וכאילו שהמוזיקליות של הצמד לא מספיקה, הפעם למסע הצטרפו גם פנדה בר, ג'וליאן קזבלנקס, פארל וויליאמס, נייל רוג'רס ועוד המון קולות ואמנים שהרחיבו את המנעד של דאפט פאנק למחוזות שטרם ביקרו בהם בעבר.

באלבום הזה יצרו דאפט פאנק הלכה למעשה יצירה אלקטרונית שמנוגנת כמעט כולה בכלים חיים.

אם לערך "מוזיקה" במילון הייתה תמונה, זו הייתה התמונה של Random Access Memories כי אני לא מכיר הרבה אלבומים יותר מוזיקליים ממנו.
5 שנים ל- Random Access Memories של Daft Punk>>

4. (Sufjan Stevens- Carrie & Lowell (2015

אימו של סופיאן סטיבנס הייתה אלכוהליסטית עם נטייה למחלות נפש שנטשה אותו כשהיה בן 3 בלבד. ואם זה לא מספיק אז כשכבר חודש הקשר ביניהם לאחר שנים, גססה אימו מסרטן אלים עד למותה בטרם עת.

מצולק מהטראומה, כתב סופיאן את אלבומו היפה ביותר, ואת אחד העצובים אי פעם- Carrie & Lowell מ- 2015.

האמת שעצוב זו מילה קטנה על האלבום הזה. מדובר בחוויה מטלטלת וקשה עם מעט מאוד (אם בכלל) רגעים בהם האור מצליח לחדור פנימה.

המזל הוא שהאלבום הזה יפה כמו שהוא עצוב, מה שהופך את חווית ההאזנה לקשה אך מתגמלת. מדובר ביצירה שצוללת אל תוך הרבדים הנפשיים העמוקים ביותר של הרוח האנושית, הקשרים שלנו עם היקרים לנו, האהבות, האכזבות, הפרידות וההתמודדות עם הנורא מכל- המוות.
לשיר על המוות ולצאת מזה בחיים: סופיאן סטיבנס- Carrie & Lowell ביקורת אלבום>>

3. (The National- Trouble Will Find Me (2013

רוב הלהקות הולכות ומאבדות את עצמן ככל שעובר הזמן. כמו במערכות יחסים רומנטיות, ברגע שכבשת את היעד קשה לשחזר את ההצלחה הראשונית ואת התשוקה של ההתחלה.

אבל הנשיונל הם מקרה מוזר של הרכב שרק הולך ומשתבח עם השנים. במקום שהלהקה תאבד את הרלוונטיות והאדג'יות שלה, החמישייה הניו-יורקית (במקור מאוהיו), הלכה והשתפרה מאלבום לאלבום עד לשיא של Trouble Will Find Me.

הטקסטים של מאט ברנינגר על התבגרות, אבהות, אהבה ואבדן התמימות, מגיעים כאן לשיאם וכאשר הם מגובים בלחנים נדירים ביופים והפקה משובחת, התוצאה היא אלבום שיזכר לדורות.

"עוד נפילה לא תמימה ולא אלגנטית אל תוך חיי הבגרות הלא מקסימים" שר ברנינגר באלבום שהוא מניפסט לבני השלושים פלוס שהמציאות מכה בהם ללא רחמים וכמה שזה כואב, ככה זה גם יפה.
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום>>

2. (Bon Iver- Bon Iver (2011

גאוני, מופתי, מדהים, מרהיב… תנו כל סופרלטיב לאלבום הזה. אבל עבורי המילה המדויקת היא "רוחני". מעטות היצירות שמצליחות לטלטל את הרוח והנשמה כמו אלבומו השני של ג'סטין ורנון ובון איבר.

באלבום הבכורה שלו, הסתגר ג'סטין ורנון בביקתה מכוסה שלג ויצא משם עם אחת היצירות המרגשות והכואבות ביותר שאי פעם נכתבו. ב- Bon Iver, ורנון שכלל את הנוסחה ולגיטרה האקוסטית התווספו קרנות יער, כלי נשיפה, כלי מיתר והכל במינון המדויק. מהתו הראשון ברור שמדובר במשהו מיוחד. מפעים. יצירה של פעם בדור, לא פחות.

האלבום אף זכה בגראמי, מה שהפך את הדרך לקונצנזוס (ולהיות המוזה של קניה ווסט) לקצרה במיוחד. אה כן, ובעיר מולדתו של ורנון, Eau Claire שבוויסקונסין אף מציינים את "יום בון איבר".

כל השירים ב- Bon Iver נקראים על שמות ערים אמיתיות ומומצאות אשר מציינות את הקשר שלנו לעבר, להווה ולמקומות בהם אנו חיים את חיינו. אבל המקומות עליהם שר ורנון הם לא רק פיזיים אלא תודעתיים. הם מצבים נפשיים שמתחברים להוויה הקיומית שלנו.

הטקסטים של ורנון יחד עם קול הפלסצט הייחודי שלו והמוזיקה היפה בצורה חסרת תקדים כמעט, מתחברים יחד לאחת היצירות הייחודיות והיפות ביותר שיצאו לא רק בעשור הזה אלא אי פעם.
קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver>>

1. (Arcade Fire- The Suburbs (2010

אם הוא לא יעלם עוד קודם לכן, עד שנת 2030, ה"אלבום" כקונספט מוזיקלי ינשום כנראה את נשימותיו האחרונות. סביר מאוד להניח שלילדים שלנו, לשמוע אלבום שלם במקום שירים בודדים ישמע תלוש מהמציאות ולא רלוונטי.

בעידן הסטרימינג אין באמת צורך לשחרר אלבום מלא. מספיקים כמה שירים, רצוי להיטים, שיחרכו את הספוטיפיי ואתם על הגל. לכאורה, אין סיבה להתאמץ ולהקליט מספר רב של שירים רק בכי להוציא אותם ביחד. 

אבל אלבום (וזאת בניגוד לטעות הנפוצה) הוא לא המוצר פיזי, אלא היצירה השלמה ביותר שאמן יכול וצריך לשאוף אליה. האלבום הוא סך הרגשות והתלאות שעבר האמן בדרך ליצירה הנשגבת. כמו צפייה בסרט, כמו התבוננות בציור, כך גם האלבום המוזיקלי מעביר אותנו כמאזינים חווייה שלמה הפורטת על מנעד רחב של רגשות, וזה בדיוק מה שעושה The Suburbs.

אולי לא תמצאו בו את השירים הכי יפים, בטח שלא להיטים, אבל כיצירה, כקונספט, זהו האלבום השלם, המהודק והיפה ביותר שיצא בעשור האחרון.

על פניו The Suburbs עוסק בתקופה מאוד ספציפית בהיסטוריה – שנות החמישים והשישים בארה"ב אז פרחה תפיסת "החלום האמריקני" שחלק מרכזי בהתגלמותה היה מעבר לפרברים הנוחים והמוגנים. אך הלכה למעשה האלבום מהדהד כל הזמן לזמננו אנו ומראה בצורה כל כך אינטילגנטית איך אנחנו כחברה וכאינדיבידואלים השתננו.

איך מעשה פעוט כל כך כמו לכתוב מכתב השתנה בעידן הדיגיטציה. איך תרבות הצריכה הגואה שינתה את הקורפוס החברתי אך גם את העולם הפנימי שלנו. המירוץ למימוש עצמי, החלומות והתקוות שלנו שמתנפצים כמו גלים על מזבח המודרניזציה. ארקייד פייר נוגעים בכל זה ויותר תוך שהם פורטים על נימי הנפש העדינים ביותר. 

The Suburbs הוא לא עוד אלבום, הוא חוויה במלוא מובן המילה וזה הופך אותו יותר מכולם ליצירת מופת על זמנית.
5 שנים ל- The Suburbs
של ארקייד פייר>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

50 אלבומי העשור

באנר מועדון תרבות

תשעים השירים הגדולים של שנות ה- 90

טמגוצ'י, טלפונים סלולריים, אינטרנט קווי, טלוויזיה בכבלים, קומפקט דיסק, חולצות בטן, דוקטור מרטינס וגם לא מעט מוזיקה טובה. עושים כבוד לניינטיז!

מוזמנים להתעדכן גם ב- 80 השירים הגדולים של שנות השמונים>>

90. 2Pac- Changes

אחד מזיכרונות הילדות הכי חזקים שלי הוא הרגע שבו Changes של טופאק יצא. אני נשבע לכם שיום אחרי זה חצי מהבנים הלבנבנים בשכבה שלי במקיף ג' באר שבע, לבשו מכנסי Xboy וסימנו "ווסטסיייייייד" עם הידיים כאחרוני הגנגסטרים בגטו של קומפטון. המהפכה הושלמה. הראפ כבש סופית את המיינסטרים.

89. Catatonia- Road Rage

סינגל הפריצה של ההרכב הוולשי המעט נשכח הזה, נקרא על שמם של 2 דמויות ניינטיז אייקוניות: מאלדר וסקאלי מ"תיקים באפלה". אבל עד כמה שהשיר הזה היה טוב (והוא שיר מעולה) Road Rage שיצא אחריו במאי 1998 הצליח להתעלות עליו.

השיר נכתב בעקבות הרצח של לי הארווי בידי חברתו, הדוגמנית, טרישיה אנדרוס, שדקרה אותו 42 פעמיים לאחר ויכוח במכונית. נורמלי בסך הכל.

אבל בינינו, גם אם לא אהבתם את השיר, המבטא הוולשי הכבד של הסולנית, קאריס מת'יוס, לא הורס אתכם?

88. Len- Steal my Sunshine

קל לשכוח שלפעמים מוזיקה נועדה פשוט בשביל לגרום לנו להרגיש טוב יותר וזה בדיוק מה ש- Steal My Sunshine עושה. סינתזת ההיפ הופ/דיסקו/פופ הזאת זכתה להצלחה שקטה שכבשה אט אט את העולם עם וייב אופטימי של קיץ שטוף שמש בקליפורניה.

"ה- Don't You Want Me" של שנות התשעים כונה השיר הזה על ידי מבקר רוב ברונר מ- Entertainment Weekly בהתייחסו לקאלסיקת האייטיז האלמותית. אז Steal my Sunshine אולי לא פורץ דרך ומשפיע כמו Don't You Want Me, אבל הוא בהחלט הפך את הניינטיז לעשור קצת יותר כיף.

87. Dr. Dre- Nuthin' but a 'G' Thang

בשני העשורים האחרונים ההיפ הופ הוא המיינסטרים החדש הרבה בזכות ד"ר דרה. האיש שעמד מאחורי N.W.A המיתולוגית ועשרות הפקות לאורך השנים, שחרר את אלבום הבכורה שלו, The Chronic, ב- 1992 כאשר Nuthin' but a 'G' Thang היה הסינגל המוביל מתוכו.

הקטע הוא שיאו של תהליך בו הפך הגנגסטראפ מתופעה שולית יחסית שהחלה באמצע שנות השמונים, לפסגות המיינסטרים. בשיר מתארח לראשונה סנופ דוג שיהפוך בעצמו לכוכב על ובכלל השיר הזה פרץ את הדרך לעשרות אמני ראפ והיפ הופ שיכבשו את ראשי המצעדים לכל אורכו של העשור.

86. Goo Goo Dolls- Iris

לא הרבה יודעים, אבל לפני שהפכה לממתק סוכרתי, גו גו דולז הייתה להקת פאנק בועטת. למעשה אם תאזינו לשני האלבומים הראשונים שלהם לא תאמינו שמדובר באותה להקה.

אבל לשלישייה מבאפלו ניו יורק, היו תוכניות גדולות הרבה יותר. וככה אט אט הם חתכו למיינסטרים עם שורת להיטי פופ-רוק מתקתקים אך אפקטיביים להחריד שנטחנו למכביר בחצי השני של העשור.

השיא היה עם Iris שקיבל דחיפה ענקית בזכות חלקו בסרט City of Angels והפך לאחד הלהיטים הגדולים של העשור. למרות שנחרש עד דק בכל מיקסטייפ של ילד בן 15, תאמינו או לא, הוא ממשיך להיות אפקטיבי גם היום. 

85. Robert Miles- Children

באמצע שנות ה- 90, חדרו סוף סוף הרייבים ומסיבות הטראנס למיינסטרים אחרי שנים שחיו במחתרת. אבל החגיגה התחלפה מהר מאוד בביקורת אחרי במספר לא מבוטל של צעירים שנהרגו בתאונות דרכים אחרי המסיבות הללו.

הצעירים השתויים והעייפים נאלצו לנסוע מסטולים וגזורים מרחקים ארוכים עד למסיבות וחזרה ולעיתים תכופות מדי נרדמו על ההגה.

כתוצאה מזעקת הביקורת שהושמעה נגד תרבות הטראנס, החליט ה- DJ האיטלקי, רוברט מיילס, ליצור קטע עדין יותר ש"ירגיע" מעט את המבלים ויוריד את הדופק לפני שהמסיבה נגמרת.

התוצאה הייתה הקטע Children, שיר טראנס בבסיסו עם מלודיית פסנתר עדינה ומרגיעה. בגלל שהשיר לא היה שיר טראנס רגיל, הוא הפך ללהיט בינלאומי עצום שחרג הרבה מעבר לקהל חובבי הטראנס.

הקטע החלוצי הזה שינה את תרבות הטראנס ואף היה לסנונית ראשונה של תת ז'אנר שיקרא לימים "דרים טראנס" (Dream Trance)

84. Madonna- Frozen

אחרי Bedtime Stories, חיפשה מדונה כיוון מוזיקלי חדש ומצאה אותו במפיק וויליאם אורביט (פרינס, בריטני ספירס, פינק, יו2 ועוד). אורביט לקח את מדונה לכיוון הכי אלקטרוני בקריירה שלה והתוצאה היא Ray of Light, אלבומה הטוב בקריירה.

השינוי ניכר כבר בסינגל הראשון והנפלא, Frozen, שהציג את האימג' החדש של מדונה ואת הכיוון המוזיקלי האלקטרוני, טריפ-הופי שלה. 

83. Duran Duran- Ordinary World

בסוף שנות השמונים הפופולריות של דוראן דוראן פחתה משמעותית, אבל ב- 1993 הם חזרו בגדול עם אלבום השביעי, Duran Duran הידוע יותר בכינויו The Wedding Album בגלל תמונות החתונה של הוריהם של חברי הלהקה שמעטרות את עטיפת האלבום- קונספט די גרוע לכשעצמו.

הסינגל הראשון מהאלבום, Ordinary World, הוא חלק מסדרת שירים שכתב סיימון לה בון בעקבות מותו של חברו, דייויד מיילס ב- 1986 ומצליח להתבלט כאחד מהשירים הבאמת איכותיים של שנות התשעים.

82. ?Monaco- What Do You Want From Me

לשיר הזה מגיע להיכנס לרשימה רק בגלל שהאלבום מתוכו הוא הגיע, Music For Pleasure, הוא מהפנינים החבויים של הניינטיז ואחד מאלבומי הפופ הפחות מוערכים של העשור. בפרויקט הצד שלו, פיטר הוק (ג'וי דוויז'ן, ניו אורדר) יחד עם הזמר והגיטריסט, דייויד פוטס, הוכיח שהוא יכול לנפק להיטי פופ נפלאים גם ללא החברים מלהקת האם.

אם תשאלו אותי אז יש ב- Music For Pleasure לפחות 4-5 שירים יפים יותר מ- ?What Do You Want From Me ובכל זאת מדובר באחד מלהיטי הרוק-פופ היפים והממכרים של העשור.

81. Travis- Writing to Reach You

שניה וחצי לפני שהסתיים העשור, שיחררו טראוויס הסקוטיים את אלבומם השני והמפתיע מאוד לטובה תחת הפקתו של המפיק הגאון, נייג'ל גודריך.

אחרי הטירוף של האחים גאלאגר, הצבעוניות של ברט אנדרסון והאלקטרוניקה של תום יורק, האי הבריטי היה זקוק לקצת שקט ושלווה ו- The Man Who סיפק בדיוק את זה. סיכום מלנכולי, שקט ואישי לעשור חברתי, צעקני וצבעוני. אם תרצו The Man Who הוא כמו שביזות יום א' אחרי סופ"ש פרוע במיוחד.

בין כל השירים הבאמת נפלאים בו, כנראה היפה ביותר הוא Writing to Reach You ולא רק בשל השורה האלמותית בו ששואלת "מה זה בכלל וונדרוול"? כן, הניינטיז היו עשור מעולה לגדול בו.

האלבום שבזכותו קולדפליי הצליחו: 20 שנה ל- The Man Who של טראוויס>>

80. Coolio feat. L.V. – Gangsta's Paradise

"בעודי הולך בגיא צלמוות, אני מביט על חיי ומבין כי דבר לא נותר…". השיר הזה, מתוך הסרט "סיכון מחושב" עם מישל פייפר, הביא את תרבות הגנגסטרים, ובעיקר את ההשלכות שלה למיליוני מאזינים ברחבי העולם. פתאום להיות גנגסטר מיוסר היה הדבר הכי מגניב בעולם.

השיר הוא סוג של עיבוד מחדש לשיר Pastime Paradise של סטיבי וונדר מ- 1976. וונדר התנה את השימוש בשיר בתנאי שלא יהיו בו קללות ושפה לא נאותה. זו הסיבה שזהו אחד השירים הבודדים בהיסטוריה של הראפ שעוסק בגנגסטרים מבלי שיהיה בו ולו קללה אחת.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

79. Natalie Imbruglia- Torn

כמו הרבה כוכבים אוסטרליים לפניה, גם נטלי אימברוגליה החלה את הקריירה שלה באופרת הסבון המפורסמת "שכנים". אך תהילת העולם שלה הגיע בזכות סינגל הבכורה שלה, Torn, שיצא באוקטובר 1997.

השיר התפוצץ כמעט בבת אחת על העולם והפך לאחד השירים הכי מזוהים עם שנות התשעים. מדובר היה בלהיט בינלאומי מפלצתי שמרוב שהיה גדול מחק מהתודעה לגמרי את העובדה שמדובר בקאבר ללהקת Ednaswap האמריקנית (למעשה, לא רבים יודעים את זה גם היום).

הלהיט הזניק את אימברוגליה למעמד של כוכבת על ואלבום הבכורה שלה, Left of the Middle, מכר למעלה מ- 7 מיליון עותקים. לא רע בכלל.

10 קאברים שלא ידעתם שהם קאברים>>

78. No Doubt- Don't Speak

מסתבר שלא סתם אומרים שלב שבור מעורר את המוזה. גוון סטפני כתבה את השיר הזה בעקבות הפרידה שלה מבסיסט הלהקה, טוני קאנל, והזניקה את הקריירה של No Doubt למחוזות ששמורים לגדולים ביותר.

במקור Don't Speak היה אמור להישמע כמו עוד שיר פאנק-סקא מהסוג שמילא את שני האלבומים הראשונים של הלהקה, אבל גוון החליטה להוריד טמפו ולהפוך את השיר למעין בלדה.

ההחלטה כאמור השתלמה בענק. Don't Speak הפך לשיר המושמע ביותר באמריקה בשנת 1996, תפס את המקום הראשון במצעד האמריקאי במשך 16 שבועות רצופים (!) והפך לאחד הלהיטים הגדולים של העשור. למרות שהיה בעיני די בלתי נסבל בזמן אמת, היום אני בהחלט מבין למה היה מדובר בלהיט כל כך גדול.

77. Michael Jackson- Black or White

ההיסטריה סביב מייקל ג'קסון לא נעצרה באייטיז. ב- 1991 הוציא מלך הפופ את אלבומו השמיני ושטף את העולם מחדש עם להיטי ענק כמו Remember the Time, Heal the World, In the Closet ואחרים.

אבל מעל כולם עמד הסינגל הראשון מהאלבום, Black or White, שעם ריף הגיטרה הממכר והקליפ הקאנוני שכלל את מקולי קאלקין (ילד פלא בזמנו) ואת אפקט החלפת הפנים שזכה מאז לאינספור פארודיות, הפך לאחד מסימני ההיכר של העשור.

76. 2Pac feat. Dr.Dre- California Love

שני האייקונים הגדולים ביותר שמייצגים את ההיפ הופ של החוף המערבי בשיר אהבה למדינת מולדתם, קליפורניה. השיר הזה היה סוג של סינגל קאמבק עבור טופאק אחרי שחררו מהכלא והפך ללהיט ענק שהביא לו אפילו מועמדות לגראמי.

גם הקליפ העצום שצולם לשיר, בהשראת סרטי מקס הזועם, החצין את צמד התדמיות הגדולות מהחיים של טופאק ודרה והפך לאייקוני.

TLC- Waterfalls .75

ללא ספק אחד מהמנוני הניינטיז ומהשירים המזוהים ביותר עם העשור. על פי חברות הלהקה, "לרדוף אחרי מפל" זו אנלוגיה לרדיפה אחר דברים שלא יקרו.

זהו גם אחד הלהיטים הבולטים שהציגו את סוגיית האיידס משום שליסה "לפט איי" לופז הייתה דוברת מאוד מרכזית ובוטה בעד סקס בטוח ואף הסתובבה לעיתים עם קונדומים מחוברים לבגדיה.

כמו הרבה מהשירים ברשימה, גם Waterfalls, חייב חלק גדול מההצלחה שלו לקליפ שליווה אותו שעלה כמיליון דולר. הקליפ היה חדשני לזמנו ובאופן טבעי ניטחן ללא הפסקה ב- MTV.

74. Offspring- Self Esteem

השיר הזה מתאר סיטואציות שעל פי סולן הלהקה, דקסטר הולנד, מבוססות על קשרים אמיתיים שהיו לו ולחברים שלו עם בנות המין השני שדרכו עליהם כי לא היה להם מספיק ביטחון עצמי.

אי אפשר להגיד שהסיטואציות הללו נדירות (בלשון המעטה), בטח בגיל ההתבגרות, אולי זו הסיבה שהשיר הזה היה להיט ענק כשיצא בדצמבר 1994 ונשמע אקטואלי ומעולה גם היום.

73. The Connells- 74-75

למרות שהיו די אנונימיים במולדתם בארה"ב, ב- 1993 שיחררו "הקונלס" את ה- One Hit Wonder הבלתי צפוי הזה שהפך ללהיט ענק ברחבי אירופה.

אז נכון זה שיר מעט שמאלצי ולא באמת ייחודי, אבל הוא כן לוחץ חזק על כפתור הנוסטלגיה וזה תמיד עובד.

72. Moby- Why Does My Heart Feel So Bad?

את הלהיט האלקטרוני הנוגה הזה, כתב מובי כבר ב- 1992 אבל זנח אותו משום שהוא היה נשמע לו כמו "קטע טכנו ממש רע…". שנים מאוחר מובי חזר לקטע הגנוז ועיבד אותו מחדש כשיר עדין יותר, איטי יותר ו"רומנטי יותר".

התוצאה היא אחד מקטעי הטכנו המפתיעים והמשפיעים ביותר ביותר של העשור וזה למרות שיצא חודשיים לפני סיומו.

71. The Cranberries- Ode to My Family

אז נכון היו שם Zombie, Linger ו- Dreams לפני כן, אבל השיר הכי יפה ובעיקר מרגש של הקרנבריז הוא ביי פאר Ode to My Family.

השיר נכתב על ידי דולורס או'ריורדן כשיר כמיהה וגעגוע למשפחתה ובעיקר לילדותה ולזמנים הפשוטים יותר לפני שהפכה למפורסמת. מי לא מתגעגע לימים האלה?
כשאת אינך: פרידה מדולורס או'ריורדן>>

70. Dave Matthews Band- Crash into Me

דייב מת'יוס בנד אף פעם לא ממש הצליחו בגדול מחוץ למולדתם שבארה"ב, בטח שלא בישראל. אבל ההפסד כולו שלנו.

השיר שיצא כסינגל השלישי מתוך אלבומה השני של הלהקה, Crash, נכתב מנקודת מבטו של מציצן שעוקב אחר מושא אהבתו (תאבתו?) דרך חלון ביתה.

השיר לא היה להיט גדול במיוחד בזמן אמת, בטח לא ברמה הבינלאומית, אבל אט אט הפך לשירים האלה שאתה דופק את הראש על איך שלא הכרת אותם קודם.

באנר מועדון תרבות

69. Babybird- You're Gorgeous

אולי לא מדובר באחד מלהיטי הניינטיז הגדולים ביותר, אבל זה לגמרי אחד השירים הכי קסומים שיצאו בעשור הזה. הקסילופון והעיבוד העדין והנפלא עומד כמעט בסתירה לנושא בו הוא עוסק, צלם דוגמניות שמנצל את מושאי צילומיו, שני עשורים לפני תנועת ה- METOO#. 

68. Nas- If I Ruled the World (Imagine That)

מחוזק בלורן היל, הראפר "נאס" הפציץ עם אחד משירי הראפ הגדולים בהיסטוריה. בשיר מתאר "נאס" את כל מה שהיה עושה אם היה עשיר והיה "שולט העולם".

השיר הוא חידוש של קלסיקת האולד סקול, If I Ruled the World של הראפר, קרטיס בלואו, ששר על איך הוא יביא שלום כשיהיה מלך. בגרסה שלו, "נאס" משלב סימפול מהשיר Friends של "הודיני" והופך את השיר ליותר "חומרני" מצד אחד, אך באופן שמדגיש את החלמות הגדולים של מי שבא מהגטו.

אגב, אפשר לשמוע את לורן היל עושה מחווה קטנטנה לשיר בלהיט הענק של ה"פוג'יז", Ready or Not.

67. Tom Petty- Learning to Fly

לפעמים לא צריך הרבה בשביל ליצור קלאסיקה, 4 אקורדים זה מספיק מסתבר. טום פטי כתב את השיר אחרי שראה ראיון בטלוויזיה עם טייס שטען שזה "לא קשה ללמוד לטוס, אם כבר החלק הקשה הוא הנחיתה".

השיר לקוח מאלבומו השמיני והמעולה של פטי, Into the Great Wide Open שגם לשיר הנושא שלו, עם הקליפ בכיכובו של ג'וני דפ, יש מקום ברשימה הזאת. כמה חבל שיש רק 90 שירים.

66. Everything But the Girl- Missing

עם כל הצניות וכל הפלצנות, באמת שקשה שלא להשבות בקסמו של שיר שהפזמון שלו מכיל את המשפט: "אני מתגעגעת אליך כמו שהמדבר מתגעגע לגשם". בנאלי, חרוש ועם זאת כל כך פשוט ונוגע.

מדהים הוא שלקח ללהקה לא פחות משמונה אלבומים ו- 12 שנים לשחרר להיט. למעשה בגירסתו הרגילה השיר לא הצליח כלל, רק אחרי שהמפיק וה- DJ, טוד טרי, מיקסס את אותו הוא הפך ללהיט בינלאומי ענק ולא פחות חשוב, מוערך מאוד.

65. U2- One

השיר הזה נבחר כשיר העשור בישראל ולמרות שעם השנים הפכו לבלתי נסבלים, אי אפשר לקחת מבונו דה אדג' ושות' את האלבומים הנפלאים והשירים החזקים של תחילת העשור.

כמו שכתבתי בעבר בפוסט על 10 שירים עם משמעות שונה ממה שחשבתם, ONE הוא לא שיר על אחדות אוניברסלית או משהו בסגנון, זהו למעשה שיר על חרדה של ילד לצאת מהארון אל מול אביו.
25 שנה ל- Achtung Baby של U2>> 

64. Placebo- Pure Morning

Pure Morning היה השיר האחרון שהוקלט עבור אלבומה השני של הלהקה, Without You I'm Nothing והסינגל הראשון שיצא מתוכו. אחרי אלבום בכורה מצליח, השיר הזה הוכיח שפלסיבו הם יותר מתופעה חולפת. 

בהרבה מובנים Pure Morning מציג את הסטנדרט של פלסיבו שמצד אחד משלב סאונד אלטרנטיבי אך מצד שני לא מוותר על הנגישות הפופולרית. יכול היה לצאת מהלהקה הזאת יותר אבל בלי קשר לאם אתם אוהבים אותם או לא, אין ספק שמדובר בבן זונה של שיר.

63. Weezer- Buddy Holly

ולחשוב שריברס קואמו, סולן הלהקה, לא רצה לכלול את השיר הזה באלבום.

קלאסיקת הניינטיז הזאת שעושה כבוד לאייקון הרוקנ'רול, באדי הולי, שוחררה כסינגל השני מאלבום הבכורה של וויזר וכבשה את העולם.

גם הקליפ עצמו הוא מחווה לסדרה האמריקאית המיתולוגית, Happy Days, מה שעזר לשיר להיטחן נון סטופ ב- MTV.

62. Depeche Mode- Home

מאיזשהי סיבה השיר הזה תמיד הולך לאיבוד ברפרטואר העצום של דפש מוד למרות שאין בכלל ספק שהבלדה הנוגעת בשלמות הזאת היא מהשירים היותר יפים בקריירה המדהימה של הלהקה.

נכון, יש מקום ברשימה הזאת גם ל- I Feel You, Walking in My Room, It's No Good ועוד קלאסיקות ניינטיז של דפש מוד, אבל הגיע הזמן לעשות גם ל- Home את הכבוד המגיע לו. יצירת מופת אמיתית.
20 שנה ל- Ultra של דפש מוד>>

61. Alanis Morissette- Ironic

לא הרבה יודעים את זה, אבל לפני שהפכה לנציגת הרוק הנשי של שנות ה- 90, לאלאניס מוריסט היו כבר שני אלבומי דאנס-פופ ששחררה בגיל 17 ו- 18 בקנדה ארץ מולדתה.

אך הנתיב המוזיקלי שלה השתנה ב- 180 מעלות כשעברה ללוס אנג'לס ופגשה את המפיק והמלחין גלן באלארד. באלארד דחף את מוריסט לכתוב טקסטים והוא עצמו היה אחראי על ההפקה והלחנים. יחד הם כתבו את אלבומה השלישי הרשמי של אלאניס, Jagged Little Pill, שהיה אלבום רוק טהור, שונה מאוד משני האלבומים שהוציאה כנערה.

האלבום היה הצלחה מסחררת, נשאר במצעד המכירות האמריקאי שנתיים וחודשיים (!!) והפך לאחד מהאלבומים הנמכרים בהיסטוריה. הרבה מזה קרה בזכות להיט הענק והסינגל השלישי מתוך האלבום, Ironic שמתאר סיטואציות יום יומיות שמסתיימות בשאלה "האין זה אירוני"? השיר אף זכה בתואר שיר השנה בישראל ב- 1996 שזה הכבוד הכי גדול לא?

60. Beastie Boys- intergalactic

4 שנים אחרי Ill Communication חזרו הביסטי בויז לעניינים עם Hello Nasty שגם האנשים שהכי רחוקים מכולם ההיפ הופ (כמוני) יכלו ליהנות ממנו.

הסינגל הראשון, intergalactic, התפוצץ ב- MTV בזכות קליפ אדיר ומצחיק במיוחד שעושה מחווה למפלצות הקייג'ו מהמיתולוגיה היפנית. השיר עצמו זכה בסוף השנה בפרס הגראמי לשיר ההיפ הופ הטוב ביותר.

אגב, זה לא של- Sabotage אין מקום ברשימה, זה פשוט שהרשימה קצרה מדי.

moadon-tarbut-24

59. Massive Attack- Unfinished Sympathy

חלוצי הטריפ-הופ מבריסטול שחררו ב- 1991 את אחד השירים המהפכניים של הניינטיז. עם הפקה אלקטרונית חלוצית וחמושים בקולה המרטיט של הזמרת שרה נלסן, Unfinished Sympathy הפך לאחד ההמנונים של העשור ואחד הסינגלים הכי מוערכים ובצדק.

58. Portishead- Glory Box

אמנם אבותיהם הרוחניים, מאסיב אטאק, הקדימו אותם ביצירת צליל הטריפ-הופ שכל כך מזוהה עם בריסטול אנגליה, אבל פורטיסהד עזרו להביא את הז'אנר לקהלים חדשים בזכות השיר הזה.

קטע סקסי, רגיש וקסום במיוחד על אישה שמאבדת אמון באהבה ורק מחפשת סיבה להרגיש שוב אישה.

57. Faith No More- Epic

פיית' נו מור היו צריכים לשחרר 2 אלבומים מלאים לפני שמצאו את הקול של מייק פאטון, אבל ההמתנה הייתה שווה. המילים, האטיטוד ובעיקר הקול המטורף של פאטון הביאו את הלהקה עד לפסגת המיינסטרים.

הלהיט הגדול ביותר של פאטון ופיית' נו מור היה ללא ספק Epic האפי (תסלחו לי על משחק המילים המביך אך המתבקש) שמצליח עד היום להטריף חושים. בשיאה מכרה פיית' נו מור מיליוני עותקים מאלבומיה, הייתה מועמדת לגראמי ואפילו הואשמה על ידי אנתוני קידיס בניבת הסטייל שלו (אמיתי לגמרי).

56. Mazzy Star- Fade into You

פיסה אקוסטית אלטרנטיבית עם נגיעות דרים-פופ. אחד מהשירים המרגשים והיפים ביותר בניינטיז.

זה היה הלהיט היחיד של מזי סטאר האיכותית אבל אחד שהפך לפסקול של מיליוני בני נוער שבורי לב ברחבי העולם. קסם.

55. Daft Punk- Around the World

144 פעמים חוזר על עצמו בשיר Around the World. 144 פעמים שהפכו את דאפט פאנק למבשרי ההאוס המודרניים ולאחד ההרכבים האלקטרוניים החשובים ביותר. את הקליפ הגאוני לשיר אגב ביים מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול").

54. Queen- The Show Must Go On

אין צוואה יותר מכובדת שיכול היה להותיר לנו פרדי מרקורי מאשר את השיר האדיר הזה.

השיר נכתב דווקא על ידי בריאן מיי בימיו האחרונים של מרקורי ועל האופן בו החיים ממשיכים  ואנחנו כבני אדם צריכים לנצל כל רגע מהם.

מיי עצמו חשש שמרקורי לא יצליח לבצע את השיר כמו שצריך בעקבות ההתדרדרות המהירה במצבו הבריאותי אבל פרדי הגיע לאולפן ההקלטות, דפק צ'ייסר, אמר למיי: "I'll Fucking do it Darling" והשאר היסטוריה.

53. Air- All I Need

הסינגל השלישי של הצמד הצרפתי מאלבומם הסופר מצליח, Moon Safari הוא מהבלדות היפות הכי יפות של העשור.

נישאים על מסורות השאנסונים הצרפתיים ומחוזקים בזמרת האמריקאית, בת' הירש, All I Need הוא מהקטעים הקטנים והעדינים הללו שהגדירו עשור שלם של חיבורים מוזיקליים ושילוב של ישן וחדש.

52. Prodigy- No Good (Start the Dance)

השיר הטוב ביותר של חלוצי הטכנו מתוך האלבום האדיר שלהם Music for the Jilted Generation מ- 1994.

השלישייה הבריטית חשפו את עולם הטכנו למיליוני אוזניים חדשות ברחבי העולם והרבה בזכות הקטע הענק הזה שמצליח לשמור על טריות ואנרגיות שיא גם היום.

51. Nick Cave- Into My Arms

אחת מהבלדות היפות ביותר של נסיך האופל וזה לא דבר של מה בכך. בשיר מתאר קייב את חוסר האמונה שלו באלוהים או מלאכים אבל את האמונה החזקה שיש לו באהבה. ניק קייב סיפר כי זה אחד השירים שהוא הכי גאה ואם הוא אמר את זה, אז מי אנחנו?

50. Soundgarden- Black Hole Sun

ללא ספק ה- להיט של סאונדגארדן וכריס קורנל. אחד משירי הרוק המפורסמים והמשפיעים של הניינטיז, הרבה בזכות הקליפ הסוריאליסטי שלו שבוים על ידי האוורד גרינהל שביים את הקליפים הממוחשבים והמדהימים לסינגלים של הפט שופ בויז מהאלבום Very.

הטקסט האפל משהו של השיר עזר לקשר את התנועה הגראנג'ית סבב תמות של דיכאון ועצב, מה שעזר לסקס האפיל של הז'אנר ושל סאונדגארדן בפרט. בכל מקרה שיר נפלא.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

49. Metallica- Enter Sandman

אין ספק שמבחינת הצלחה וחשיפת קהלים חדשים לז'אנר ל- Nothing Else Matters יש מקום ברשימה הזאת. אבל מה לעשות שהוא טחון, חרוש ואוברייטד לגמרי, בטח לעומת אחיו הבכור, Enter Sandman.

סינגל הבכורה מתוך "האלבום השחור" של מטאליקה, מכיל את אחד מריפי הגיטרה הממכרים ביותר ואת הפזמון הכי פופי של הלהקה עד כה, זאת מבלי לאבד את הסאונד הכבד והעמוק שכל כך מאפיין אותה.

השילוב המושלם בין המטאל של מטאליקה, תחיית הגראנג' של תחילת הניינטיז וטקסט שעוסק באחד הפחדים הכי בסיסיים שלנו כבני אנוש: סיוטים, הופך את השיר הזה לקלאסיקה אמיתית.

48. Blind Melon- No Rain

השיר הזה נכתב על ידי בסיסט הלהקה, בראד סמית', על חברה שלו שהייתה בדיכאון וסירבה לצאת מהמיטה אפילו כשאין גשם בחוץ.

הוא גם זכה לאחד הקליפים המפורסמים של שנות התשעים בזכות "ילדת הדבורה" שמככבת בו ושהמיסה מיליוני לבבות ברחבי העולם.

47. Joan Osborne- One of Us

זה אולי אחד השירים הכי חרושים מהניינטיז אבל המסר והשאלה שבבסיסו תמיד יהיו רלוונטיים. ה- One Hit Wonder הנפלא הזה של ג'ון אוסבורן יצא כסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלה, Relish, ששוחרר ב- 1995 ומאז היא נעלמה מהעין ומהאוזן למרות ששיחררה לא פחות משמונה אלבומים נוספים. 

השיר אגב כלל לא נכתב על ידי וסבורן אלא על ידי אריק בזיליאן מה- Hooters שהצליח בטקסט פשוט וקולע ולחן מינימליסטי להלחין את אחד משירי העשור.

46. Underworld- Born Slippy .NUXX

אחד מקטעי הטכנו הגדולים בהיסטוריה. פצצת אנרגיה אופורית חד פעמית שהביאה את הטכנו והמוזיקה האלקטרונית ה"כבדה" למיינסטרים.

הסינגל שיצא ביולי 1996 קיבל חשיפה אדירה בזכות העובדה שהופיע בסצנת הסיום של אחד מסרטי הקאלט של העשור, "טריינספוטינג". משם הדרך להצלחה הייתה קצרה.

45. Nick Cave feat. Kylie Minogue- Where the Wild Roses Grow

מי היה מאמין שמלך האופל ונסיכת הפופ יכולים להוציא ביחד כזה שיר מושלם. סיטואציה קלאסית של היפה והחיה שהולידה את אחת הבלדות הקסומות של הניינטיז.

השיר המצמרר הזה שנכתב בהשראת שיר עם בשם Down in the Willow Garden, הוא למעשה דיאלוג בין רוצח לקורבן שלו. שקייב א, ספר כי הוא כתב את החלק של הזמרת במיוחד עבור קיילי.

הבחירה התמוהה תחילה התבררה כבינגו שהביאה לקייב את הלהיט הגדול בקריירה ואחד היפים שלו בכלל.

44. Blur- Beetlebum

הסינגל הראשון מתוך אלבומם החמישי והמעולה של בלר מוקדש כולו להתנסויות הנרקוטיות שחווה דיימן אלברן, עם חברתו דאז, ג'סטין פרישמן, סולנית להקת "אלסטיקה".

שנים מאוחר יותר, יודה הנמסיס המושבע (שכבר הספיק להפוך לחבר), נואל גאלאגר, ש- Beetlebum זה השיר שהוא היה חולם לכתוב לאואזיס.

43. Beck- Loser

מדהים איך שבדיחה יכול להוביל לקריירה מוזיקלית מטורפת. בק כתב את השיר הזה כסוג של בדיחה ומחווה לכל החברים שלו שתמיד קראו לו לוזר. התוצאה היא להיט ענק שהביא לבק הכרה וחוזה בגפן רקורדס.

"לוזר" הוא כנראה להיט האינדי הגדול ביותר של העשור. הוא הוקלט בצורה סמי חובבנית וזכה לקליפ עצמאי דומה. אבל אט אט השילוב בין הניסיוניות המוזיקלית לפולקיות האקוסטית של השיר הפכה אותו לממכר ואת בק לאחת האושיות המוזיקליות החשובות של שנות ה- 90.

42. Rage Against the Machine- Killing in the Name

ללא ספק הלהקה והשיר הכי מחאתיים ברשימה הזאת. דה לה רוחה וחבריו חרטו על דגלם את המאבק בתאגידים, בקפיטלזם ובממשלה המושחתת ולתקופה מסוימת זה עבד, בעיקר בזכות Killing in the Name שהפך ללהיט גדול שמשום מה מנוגן עד היום בחתונות. לכו תבינו.

בכל מקרה עם ריף גיטרה עוצמתי, ביצוע ווקאלי סוחף בטירוף ו"אבטיח בשקל" אחד, השיר הזה כבר מזמן הפך לקלאסיקה.

41. Eric Clapton- Tears in Heaven

אריק קלפטון חווה את הנורא מכל כשבשנת 1991 איבד את בנו קונור בן ה- 4. בעקבות הטרגדיה כתב הגיטריסט המיתולוגי את אחד מהשירי האבדן והצער הכואבים ביותר, "דמעות בגן עדן".

בשיר תוהה קלפטון מה יקרה כאשר הוא יתאחד ביום מן הימים מחדש עם בנו בגן עדן. האם הוא יזהה אותו? האם הוא יזכור את שמו? והלב לא יכול שלא להצטמרר. 20
20 שירים עצובים שיגרמו לכם לבכות>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

40. Aerosmith- Cryin

אחד השירים שגרמו לכל ילד ניינטיז להרים גיטרה ולהתאהב באלישיה סילברסטון. Cryin יצא כסינגל השלישי מאלבומה ה-11 של הלהקה, Get a Grip ועזר לו להפוך לאלבום הנמכר ביותר של הלהקה עם למעלה מ- 20 מיליון מכירות. אחחח התקופה בה אמנים היו מתעשרים מדיסקים.

39. David Bowie- Little Wonder

עוד עשור, עוד אלבום ודייויד בואי ממשיך להשתנות ולעשות בית ספר לכולם. למרות שהניינטיז לא נחשבת כתקופת הזוהר שלו, Little Wonder, מוכיח שבואי אף פעם לא מפספס.

מושפע מהגל האלקטרוני של הניינטיז, בשילוב מוזיקה תעשייתית, בואי מצליח להפציץ יציאה שמצד אחד הכי לא "בואית" שלו ועם זאת היא כל כך דייויד בואי בגלל שהיא משונה ומשתנה כל הזמן. שיר עם אנרגיה מטורפת והפקה מופלאה.

38. Alice in Cahins- Would?

השיר העצמתי הזה נכתב לזכרו של אנדרו ווד, סולן להקת Mother Love Bone, שמת ממנת יתר של הירואין ב- 1990.

מדובר ללא ספר באחד מהשירים שהפכו את אליס אין צ'יינס לאגדה ואת הרוק של תחילת שנות התשעים לאחת התקופות המרתקות בהיסטוריה של המוזיקה.

37. Temple of the Dog- Hunger Strike

Temple of the Dog הייתה סופרגרופ חד פעמית שהוקמה בכדי להקליט אלבום לזכרו של אנדרו ווד, סולן להקת Mother Love Bone.

חברי הלהקה הגיעו מ- Soundgarden, Mother Love Bone ו- Green River המיתולוגית, כשעל כולם מנצחים כריס קורנל עם ביצועים ווקאליים מטורפית ואדי ודר שבא לעזרת חבר.

לדעתי מדובר באחד מאלבומי הגראנג' המשובחים ביותר כאשר Hunger Strike, הסינגל הראשון והמפורסם ביותר מהאלבום, הוא תצוגת תכלית מופתית של מהות הז'אנר. אדי ודר, כריס קורנל, דיסטורשן, מי צריך יותר?

36. Blur- Boys and Girls

"הפאנק העיף את ההיפים, אני באתי להעיף את הגראנג'" אמר דיימון אלברן, סולן להקת בלר המיתולוגית. אחרי שנים של דשדוש רצו בלר להחזיר את הצבע לחייה של המוזיקה הבריטית ובעזרת רוק צעיר, חצוף ורענן גם הצליחו לעשות את זה בגדול.

נישאים על כנפי הסטון רוזס ומהפכת האסיד של סוף הנות השמונים, אימצו בלר ב- Boys and Girls את הסאונד האלטרנטיבי החדש ושילבו אותו עם הרוח שנשבה מהמסיבות באיביזה.

התוצאה: שיר אלמותי שחוגג את הנעורים ואת פריצת הגבולות. על המיקס הסופי היו אחראיים לא פחות מניל טננט וכריס לאו, הלו הם הפט שופ בויז האלמותיים.

35. Bruce Springsteen- Streets of Philadelphia

כאשר הונח הבסיס לסרט "פילדלפיה" בתפר שבין שנות השמונים לתשעים, הומוסקסאליות עדיין לא הייתה במיינסטרים ומחלת ה"איידס" עוד נתפסה בחוגים מסוימים כ"מחלה של הומואים".

כשיצא לבסוף הסרט ב- 1993 הוא הציב לציבור הרחב מראה מול הפנים וניפץ מיתוסים רבים סביב הקהילה והמחלה עצמה.

את שיר הנושא התבקש לכתוב 'הבוס', ברוס ספרינגסטין, ועשה זאת בענק עם אחד הקטעים היפים והנוגים ביותר של העשור. ספרינגסטין ניגן לבדו על כל הכלים בשיר שבסופו של דבר זיכה אותו בפרס האוסקר לשיר הטוב ביותר ובלא פחות מארבעה פרסי גראמי! כבוד.

34. The Cure- A Letter to Elise

מכל השירים המופלאים והאלמותיים שכתב רוברט סמית', A Letter to Elise הוא האהוב עלי ביותר. זהו שיר על שינויים והשלמה שנכתב על ידי סמית' בתקופה קשה של דיכאון (מתי הוא לא היה בתקופה כזאת?).

השיר לקוח מתוך האלבום המעולה והלא מספיק מוערך, Wish, שתמיד יחיה בצילו של אחיו הגדול, Disintegration.
הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה: 25 שנה ל- Wish של הקיור>>

33. Green Day- Basket Case

זה אולי ישמע מוזר אבל אני מאמין ש- Basket Case הוא אחד השירים הכי משפיעים בתולדות הרוק. לא היה תלמיד אחד שלי (במשך כמעט עשור שלימדתי גיטרה) שלא רצה ללמוד לנגן את השיר הזה. לא היה ילד ניינטיז אחד שלא החזיק לפחות בעותק אחד של Dookie, אלבומם השלישי של גרין דיי שיצא ב- 1994. כמות הלהקות ששאבו ממנו השראה (ומגרין דיי בכלל) היא עצומה ואני לא מחובביה הגדולים.

מ- Sum 41 דרך Blink 182 ועד אבריל לאבין, הז'אנר וכל תרבות הפאנק-פופ חייבים את ההצלחה שלהם למפץ הגדול שהביא איתו Basket Case.

נאמן לשורשיו המחאתיים, Basket Case מכיל את כל המאפיינים של הז'אנר, החל מדיסטורשן אגריסיבי, קצב מהיר וטקסט חרדתי משהו שפונה למתבגרים בגובה העיניים. תסמכו על זה שגם בעוד 50 שנה יהיה מישהו שילמד לנגן את השיר הזה.

32. The Verve- Bitter Sweet Symphony

"אתה עבד לכסף ואז אתה מת" שר ריצ'ארד אשקרופט בסימפוניה המתוקה-מרירה שלו לחיי היום יום המודרניים.

כמו כל שירי הבריטפופ, גם Bitter Sweet Symphony נשען על מסורות מוזיקליים מקומיים חזקים כמו סצנת "Northern Soul ,"MADchester, הניו וייב ואחרים, אך הזיקה החזקה ביותר של השיר למוזיקה הבריטית המקומית היא העובדה כי כלי המיתר מבוססים על סימפול מתוך השיר The Last Time של ה'רולינג סטונס'.

העניין הזה גרר את אשקרופט והלהקה לחתום על חוזה דרקוני שמנע מהם כל הכנסה מלהיט הענק הזה. בסופו של דבר רק במרץ 2019 הודיע רשמית אשקרופט כי מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס ויתרו על הקרדיט שלהם בשיר ושעכשיו הוא יכול סוף סוף ליהנות ממנו.

31. Pearl Jam- Alive

לא רק שמדובר בסינגל הראשון של הלהקה אי פעם, אלא מדובר פחות או יותר בשיר שבזכותו פרל ג'אם הפכו להיות… ובכן, פרל ג'אם.

אדי ודר כתב את המילים בהשראת סיפור חייו (פלוס כמה טוויסטים מדמיונו) על הגילוי שאביו "הביולוגי" הוא למעשה אביו המאמץ. הזעקה "I'm Alive" נתפסה על ידי מעריצי הלהקה כחגיגה של החיים אך ודר כתב את זה בקונטקסט שונה לגמרי של הלקאה עצמית על העובדה שהדמות בשיר נשארה בחיים למרות הכל.

moadon-tarbut-24

30. Radiohead- Street Spirit (Fade Out)

לא משנה באיזה מצב רוח אתם, תמיד תוכלו לסמוך על ת'ום יורק שיגרום לכם לרצות לחתוך את הורידים.

כמה שהשיר הזה, שסוגר את אלבום המופת The Bends, עצוב, ככה הוא גם יפה. פריטת הארפג'יו העדינה על הגיטרה ממיסה את הלב וקולו הנשבר של יורק הופכים את השיר הזה למיוחד במינו ולאחד הקטעים הכי יפים ברפרטואר של הלהקה הענקית הזאת.

 

29. Sinéad O’Connor- Nothing compares  2 U

אפשר להגיד הרבה על הירידה מהפסים של שינייד אוקונר בשנים האחרונות, אבל שום דבר לא יקח ממנה את הביצוע המופתי לשיר הזה, שנכתב במקור על ידי פרינס עבור פרויקט הצד שלו, The Family.

לאורך רוב חייה סבלה אוקונור מהתעללות וקשה לחשוב על שיר שמתאים יותר בכדי לתאר את המצב הנפשי שלה, מצב של חרדה תהומית, פחד, עצב ולב שבור תמידית. ההגשה האותנטית של השיר הזה היא בית ספר למוזיקה והדמעות האמיתיות שהיא מזילה בקליפ ברגע שהיא נזכרת בפרחים שאימה ז"ל נהגה לשתול בגינה, שוברת את הלב בכל פעם מחדש.
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

28. Suede- Animal Nitrate

ב- 1993 הוזמנה Suede, אז להקת רוק לא מוכרת בעליל, להופיע בטקס פרסי ה'בריטס' שנחשב לערב החשוב של תעשיית המוזיקה הבריטית.

הלהקה נתנה בראש עם דיסטורשן ואטיטוד שלא נראה בממלכה שנים והפכה בין לילה לדבר החם במדינה. זה היה רגע מיוחד שנחקק בדפי ההיסטוריה של המוזיקה הבריטית. זה הרגע במדויק בו הבריט-פופ נולד.

27. R.E.M- Losing My Religion

למרות שלשיר הזה אין שום קשר לדת, הוא בהחלט הזניק את הקריירה של אר.אי.אם למעמד אלוהי.

לא הרבה יודעים ש- Out of Time, האלבום האולטרה מצליח של REM שהכיל את Losing My Religion הוא אלבומם השביעי(!) של ההרכב, שהעביר את מרבית שנות השמונים באנונימיות יחסית.

רק אחרי שחתמו ב- Warner Brothers זכתה הלהקה ליחסי ציבור רציניים וחוו סוף סוף את המיינסטרים. במידה רבה הסיפור של אר.אי.אם הוא סיפורה של הסצנה האלטרנטיבית כולה שהתפוצצה בתחילת שנות התשעים.

Losing My Religion מציג גם את הטרנספורמציה שעברה הלהקה והסצנה כולה מהפקות צנועות ואותנטיות מקסימלית לסאונד מלוטש יותר, שירים חדים יותר וקליפים יקרים יותר.

26. Nirvana- Lithium

אחד השירים שמתארים יותר מכל את הירידה מהפסים של קוביין ואת ההתדרדרות הנפשית שלו אל תוך תהומות מהם לא יוכל לצאת.

"אני כל כך בודד אבל זה בסדר, גילחתי את ראשי…" שר קוביין ואי אפשר שלא להזדהות ולהצטער על כך שלא יצא לנו לשמוע יותר ממנו.
25 שנה ל- Nevermind>>

25. Jeff Buckley- Hallelujah

איזה עוד סופרלטיבים נשארו לכתוב על השיר הזה שעדיין לא נכתבו? אחד הקאברים הגדולים בכל הזמנים לשיר על זמני שכאילו נתפר בדיוק למידותיו של באקלי.

הגיטרה החשמלית המהפנטת וקולו הרגיש והמפעים של באקלי מתחברים ליצירה שכנראה ולא תפסיק לרגש אף פעם.

24. Pearl Jam- Jeremy

עם השנים פרל ג'אם נהיו בעיני קצת בלתי נסבלים. אולי זה הקמפיין המביך שקרא להביא אותם ארצה לפני כמה שנים והסתיים במפח נפש. בכל מקרה במחצית הראשונה של העשור פרל ג'אם שלטו במצעדים ושחררו אלבומי איכות נפלאים אחד אחרי השני. מעל כולם עמד כמובן אלבום הבכורה, עמוס הלהיטים, Ten.

כמו רוב המסרים בסצנת הגארנג' ובאלבום Ten בפרט, גם Jeremy מדבר על בני הנוער הדחויים בחברה ועל ההתמודדות שלהם עם החיים עצמם. השיר הושפע מסיפור אמיתי של ילד שוליים שירה בעצמו בפני בני כיתתו, סיפור שמובא כמעט בשלמותו בקליפ לשיר. ללא ספק אחד השירים שעיצבו את המוזיקה האלטרנטיבית של העשור.

23. New Order- Regret

4 שנים אחרי Technique המעולה שהושפע מהסאונד האלקטרוני של איביזה, חזרו ניו אורדר לאמץ את הגיטרות בסינגל הבכורה מאלבומם השמיני, Republic שיצא ב- 1993.

ללא ספק בכלל, Regret הוא אחד משירי הפופ-רוק הטובים של העשור. עם ריף גיטרה ממכר וקולו הרך והאלמותי ברנרד סאמנר מדובר בלהיט שנשמע מדהים גם כיום.

22. Neutral Milk Hotel- On the Aeroplane Over the Sea

כמו הרבה יצירות אחרות בעבר, גם On the Aeroplane Over the Sea לא זכה להכרה גדולה בזמן אמת, אך עם השנים הפכה לאחת ההשפעות הגדולות על סצנת האינדי והאלטרנטיב.

"ארקייד פייר", "אר.אי.אם", "ברנד ניו" ועוד עשרות אמנים ולהקות הושפעו מהאלבום המדהים והכל כך ייחודי הזה של ג'ף מנגום שנכתב בהשראת סיפורה על אנא פרנק.

לא באמת היו להיטים או סינגלים מצליחים מהאלבום הזה, אבל שיר הנושא שלו הוא כנראה המפורסם ביותר. בכל מקרה מדובר באחת היצירות החשובות ביותר בעשורים האחרונים.

21. Manic Street Preachers- Motorcycle Emptiness

"המאניקס" הן מהלהקות האהובות והמעורכות ביותר בהיסטוריה הבריטית. היא שייכת לזן נדיר של הרכבים שמצליחים לשלב בצורה מושלמת טקסטים מאוד פוליטיים על מצע גיטרות מכסחת ועדיין לשמור על אפיל פופולארי ונגיש.

לא חסרים שירים של הלהקה שראויים לדירוג שכזה, אבל Motorcycle Emptiness, הסינגל החמישי מאלבום הבכורה שלהם, Generation Terrorists, מציג בצורה המושלמת את הדנ"א שלהם.

בשיר הלהקה תוקפת את אורח החיים הראוותני של כולנו ואת תרבות הצריכה שאנו חיים בה. מבחוץ הכל נוצץ כמו ניאון, אבל מפנים יש בור ששום מוצר צריכה לא ימלא.

20. Oasis- Don't Look Back in Anger

אחד השירים שבאופן אישי גרמו לי להתאהב באואזיס ובבריטפופ בכלל. בניגוד לרוב שירי הלהקה, את הקלאסיקה האדירה הזאת שר דווקא נואל גאלאגר ובכך מוסיף עוד צבע לרפרטואר המוזיקלי של אואזיס.

השיר הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי ועד היום נחשב לאחד הקטעים המזוהים ביותר עם שנות התשעים. ב- 2012 הוא אף נבחר למקום הרביעי ברשימת השירים הפופולאריים ביותר שאי פעם הגיעו למקום הראשון במצעד הבריטי. לא רע בכלל.
20 שנה ל- What's the Story Morning Glory>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

19. R.E.M- Man on the Moon

מלא רפרנסים לתרבות האמריקאית והתרבות המערבית בכלל יש בשיר הזה, אבל מעל כולם נחה רוחו של הקומקאי האגדי, אנדי קאופמן, שהיווה השראה גדולה למייקל סטייפ. מאוחר יותר, הסרט על חייו של קאופמן, בכיכובו של ג'ים קרי, אף יקרא Man on the Moon ואר.אי.אם יכתוב עבורו את הפסקול.

Man on the Moon יצא כסינגל השני מאלבומם הסופר מצליח, Automatic for the People, שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה- 90, והרבה בזכותו הפכה הלהקה לאחת המשפיעות בשנות התשעים.

18. Bjork- All is Full of Love

עם מתח תמידי בין פופ לאוונגרד, ביורק היא ללא ספק מהיוצרות המרתקות של העשור. אלבומה השלישי, Homogenic מ- 1997 הוא מהאלבומים השלמים והמרתקים ביותר שזכינו לשמוע בשנות התשעים, הרבה בזכות השיר שסוגר אותו, All is Full of Love.

השיר יצא כסינגל האחרון מהאלבום ומציג את ביורק בשיאה האמוציונאלי והמוזיקלי. השיר גם ידוע בזכות הקליפ פורץ הדרך שלו, שזכה באינספור פרסים המציג צמד הרובוטים הולכים ונבנים עד לסוף רומנטי מין כמוהו.

17. Oasis- Wonderwall

אין הרבה שירים שמסמלים את הניינטיז יותר מ- Wonderwall של אואזיס, וזה למרות שאף אחד עד היום לא ממש יודע מה זה בכלל 'וונדרוול' ("מישהו שניתן לסמוך עליו ושיציל אותך מעצמך" לפי נואל). בכל מקרה, מהרגע שיצא באוקטובר 1995, אי אפשר היה לברוח מהלהיט המפלצתי והממכר הזה שהגדיר את הבריט פופ כתופעה הכי חזקה בעולם ואת אואזיס כלהקה הבריטית הכי גדולה בעולם מאז הביטלס.

בעיני הוא רחוק מלהיות השיר הכי טוב של החבורה ממנצ'סטר, אבל אי אפשר להתכחש לקסם שבו שמצליח לזרוח גם אחרי כל כל הרבה שנים. מהלך האקורדים הפשוט אך הכל כך יפה על הגיטרה האקוסטית לצד ביצוע קולי מרהיב של ליאם ידאגו שהשיר הזה לא יעלם גם במשך עוד הרבה מאוד זמן.

16. Counting Crows- Round Here

העובדה ש- Mr. Jones הוא הלהיט הכי מפורסם ומצליח של קאונטינג קרוז היא לא פחות מאבסורד מעצבן. מדובר בשיר שהכי פחות מייצג אותם מכל הרפרטואר שלהם, ובטח השיר שהכי פחות מייצג את אלבום המופת ממנו הוא נלקח, August and Everything After שיצא ב- 1993.

מי שיותר מייצג את המלנכוליה של האלבום ואת הכתיבה היוצאת דופן של אדם דוריץ, הוא השיר שפותח אותו, Round Here. לא אגזים אם אכתוב שמדובר באחד השירים היותר נוגים ונוגעים של העשור ובפנינה חבויה שמציגה טקסט קרוב לשלמות של כותב דיכאוני בצורה יוצאת דופן.

עם השנים קיבל August and Everything After מעמד קאלט והרבה בזכות Round Here.
כל מה שלמדתי על אהבה: על August and Everything After של Counting Crows>>

15. Red Hot Chili Peppers- Under the Bridge

לקראת סוף שנות השמונים, הפלפלים החריפים היו במשבר. הגיטריסט המייסד, הילל סלובק הלך לעולמו והמתופף ג'ק איירונס עזב. אך מעז יצא מתוק כשללהקה הצטרפו צ'אד סמית' וג'ון פרושיאנטה שישנו לעד את הסאונד של הלהקה.

האלבום הראשון של הרביעייה החדשה, Mother's Milk מ- 1989, היה מוצלח יחסית, אבל זה לא הכין אותם ואת העולם ל- Blood Sugar Sex Magic המופתי שיצא שנתיים אחריו. כל שיר באלבום הזה היה מדויק כמו חץ במטרה והתלכיד החדש היה יציב ומפעים מאי פעם.

מעל כולם עומד להיט הענק Under the Bridge שמוצא את קידיס באחת הנקודות הרגישות בחייו. "מתחת לגשר" היה המקום בו נהג קידים לרכוש את הסמים שלו, ובשיר הוא מתאר את החוויה של להיות מכור להרואין ובודד בלוס אנג'לס. מעבר לעובדה שמדובר כבר בקלסיקה מודרנית, אני נשבע לכם שגם ברגעים אלו, מישהו אי שם מנסה לנגן את הריף הפותח של השיר.

14. Guns N' Roses- November Rain

כשהמתופף מאט סורום הצטרף לגאנז אנד רוזס בהקלטות של Use You Illusion, הוא סיפר שהוא ציפה "לתת בראש" עם שירים סטייל Appetite For Destruction. להפתעתו הוא קיבל אקסל מרוכך יותר שמעדיף לתזמר כלי מיתר מאשר להגביר את הדיסטורשן.

שינוי הסטייל הזה, שבא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר ב- November Rain המופתי, יביא את את גאנז לגבהים חדשים של הצלחה מסחרית ואמנותית.

אבל מעבר לשיר עצמו, אי אפשר שלא לדבר על הקליפ שלו שחרך את MTV והפך את גאנז אנד רוזס לשם הכי חם על הפלנטה ואת הרוק לז'אנר הכי מצליח.

כשסלאש עולה על הפסנתר של אקסל ודופק את אחד הסולואים המפורסמים בהיסטוריה בקליפ האפי לשיר הזה, הוא יצר את אחד הרגעים המכוננים של הניינטיז. רגע קטן שגרם למיליוני נערים ברחבי להרים את הגיטרה ולדמיין שהם כוכבי רוק.

13. Radiohead- Fake Plastic Trees

אחד השירים הכי עצובים של רדיוהד, וזה אומר המון. האגדה מספרת שתום יורק פרץ בבכי לאחר שסיים להקליט את השיר. בין אם זה נכון ובין אם לא, אי אפשר שלא לשמוע ולהרגיש עד כמה יורק מחובר למילים שלו ועד כמה הן נוגעות בו.

זהו אחד השירים הבודדים מהתקופה הראשונה שלהם שרדיוהד מקפידים לנגן בהופעות גם כיום ולא סתם זהו גם בדרך כלל מסמר הערב. עד כמה שהשיר הזה עצוב, כך הוא גם יפה.

12. Smashing Pumpkins- Disarm

מבין כל שירי הרוק המכסחים שאפיינו את תחילת הקריירה המטאורית של ה'פמפקינס', דווקא הבלדה הזאת היא המפורסמת ואולי גם היפה מכולן.

"אף פעם לא באמת היה לי את האומץ לרצוח את ההורים שלי, אז במקום כתבתי על זה שיר" סיפר קורגן על השיר הזה שנכתב בהשראת זיכרונות הילדות הטראומתיים שלו. כמה מדהים איך הטראומה של האחד היא הנחמה של האחר.
להתפרק בחיוך: Disarm של סמשינג פאמפקינס>>

11. Guns N' Roses- Don't Cry

כמה לבבות שבורים השיר הזה ליווה במהלך שנות התשעים. כמה דמעות זלגו לצליליו. בצמד אלבומי המופת, Use You Illusion, אקסל רוז כבר לא הסתפק בדיסטורשן וסולואים אלא דחף את עצמו ואת הלהקה לקצה המנעד המוזיקלי והרגשי שלה. וכשאקסל אקסל מתחבר לצד הרגיש שלו יוצאות לו פנינים חסרות תקדים ביופיין כמו שמוכיח השיר הזה שכנראה ולעולם לא יפסיק לרגש.

moadon-tarbut-24

10. Pet Shop Boys- Being Boring

המגזין TIME בחר בשיר הזה כאחד ממאה השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם ולגמרי בצדק. השיר הנפלא הזה הוא סוג מסיבת פרידה מהנעורים, מהאהבות הגדולות שהיו לנו, מהחוויות, הזכרונות וגם מהחברים שנפלו בדרך.

"אף פעם לא השתעממנו" שר ניל טננט בקולו המלטף, ואכן הדבר האחרון שהפט שופ עשו בכל הקריירה הענפה שלהם הוא לשעמם אותנו. אחרי שבשנות השמונים כבשו את העולם עם סדרת אלבומים ולהיטי ענק אלקטרוניים, הוכיחו הבויז גם ניינטיז שיש בהם הרבה יותר עומק, יכולת ונשמה. תשאלו אפילו את טרנט רוזנר ואקסל רוז שמעריצים את השיר הזה.
25 שנה ל- Behaviour של פט שופ בויז>>

9. Radiohead- Karma Police

לרדיוהד הייתה מן בדיחה פנימית כזאת על פיה כשאחד מחברי הלהקה עשה משהו לא במקום, השאר הזהירו אותו כי "משטרת הקארמה תתפוס אותו". מה שהחל כבדיחה התגלגל במוחו של יורק לאחד השירים היפים של הניינטיז העוסק בגורל ו… ובכן, קארמה.

"קארמה זה חשוב" סיפר לימים יורק. "עצם הרעיון שמשהו כמו קארמה קיים משמח אותי. השיר הזה מוקדש לכל מי שעובד בחברות גדולות. זה שיר נגד בוסים".

השיר גם ידוע כמובן בזכות הקליפ המדהים והאולטרה מפורסם שלו שבוים על ידי ג'ונתן גלזר שאף ביים את Just, עוד אחד מהקליפים אדירים שצולמו אי פעם.

8. Oasis- Live Forever

אלבום הבכורה של אואזיס היה כל מה שהקהל האנגלי הזדקק לו באמצע שנות ה-90. חבורה של צעירים משולי מעמד הפועלים ששרים ללא רסן על הרצון לברוח מחיי היום יום האפורים לסיגריות, לאלכוהול ולחלומות על הצלחה ענקית ככוכביי רוק.

דווקא Live Forever מציג את הצד הרגיש יותר של הלהקה עם טקסט נוסטלגי משהו, שמזכיר אפילו את הגינה של בית משפחת גאלאגר. השיר הזה הוא גם הסיבה העיקרית שהלהקה הכבר מגובשת של ליאם הסכימה לצרף לשורותיה את נואל אחרי שהאחרון הציג בפניהם את השיר שכתב. ללא ספק ההחלטה הטובה ביותר בחייהם.

7. Pink Floyd- High Hopes

לא רק שמדובר באחד השירים הפחות מוערכים שלא בצדק ברפרטואר העצום של פינק פלויד, אלא באחד השירים הכי לא מוערכים Ever. פנינה חבויה שנועלת באופן מושלם קריירה חסרת תקדים של להקה גדולה מהחיים (ותסלחו לי שאני לא מחשיב את The Endless River).

המילים הנוסטלגיות מרפרפות לילדות של חברי הלהקה ויוצרות מסמך מרגש בטירוף לסופה של תקופה. סולו הסלייד המפורסם של גילמור בסוף השיר הוא מהמשובחים והיפים בקריירה שלו וזה לכשעצמו אומר המון. גם הקליפ היוצא מן הכלל הוא אחד היפים שאי פעם צולמו. ממש שבע דקות של בגן עדן.
25 שנה ל- The Division Bell>>

6. Nirvana- Smells Like Teen Spirit

זה אולי לא השיר הכי יפה של העשור, אולי לא השיר הכי יפה של תנועת הגארנג', לעזאזל זה אפילו לא השיר הכי יפה ברפרטואר של נירוונה, אבל זה בהחלט השיר הכי משפיע של העשור.

"רוח הנעורים" של קורט קוביין ונירוונה גרמו למיליוני אאוטסיידרים ברחבי העולם להרגיש טוב עם עצמם. הוא גרם למיליוני בני נוער זועמים ומרדניים להחזיק גיטרה, להתהדר בחולצת פלנל מאובקת ולחבק את הזעם, הכעס והעצב שמקונן בתוכם. זה בסדר להיות בן נוער, זה בסדר להיות שונה, זה בסדר להיות פשוט אתה וזה מה שהפך את קורט קוביין לקולו של דור.

5. Smashing Pumpkins- Tonight Tonight

"החומה של דור האיקס" כינה בילי קורגן את יצירת המופת שלו מ- 1995, Mellon Collie and the Infinate Sadness, ואכן היא הייתה קולו של דור. דור הגראנג' דור הנוער הזועם, האאוטסיידר שמתקשה למצוא מקום בעולם.

המוזיקה של קורגן ו"הדלעות" תמיד הייתה יותר ניסיונית והטקסטים יותר פיוטיים, אולי בגלל זה תיאורי העצב האינסופי שלהם דיברו אל מיליוני בני נוער מתוסכלים בכל העולם.

"אתה לא יכול לעזוב מבלי להשאיר פיסת נעורים מאחוריך" שר קורגן ב- Tonight Tonight שגם אחרי כל השנים האלה מצליח להזכיר לנו, בצורה הכי יפה והכי כואבת, לנו מה זה להיות מתבגרים.

4. Depeche Mode- Enjoy the Silence

אחרי שנים שלא שמעתי אותו, לפני כמה שבועות קפץ לי ברדיו Enjoy the Silence ואני חושב שרק אז, אחרי כל כך הרבה שנים, הצלחתי באמת לתפוס עד כמה הוא מדהים.

יש שירים שלא משנה כמה ינגנו אותם, כמה יחרשו עליהם, כמה יטחנו אותם וכמה חשבתם שאתם מכירים אותם. הם אף פעם לא ימאסו. שירים שהם פשוט מושלמים ו- Enjoy the Silence הוא אחד כזה.

מרטין גור מנסח בשיר הזה מסר גלובלי שכל אדם יכול להזדהות איתו: הצורך בשקט ובמרגוע בתוך העולם המטורף הזה. דווקא בעידן הדיגיטל חסר המעצורים והעכבות שאנו חיים בו, השיר הזה מקבל משנה תוקף והופך להיות רלוונטי אולי יותר מתמיד.
עדיין נהנים מהשקט: דפש מוד- Enjoy the Silence>>

3. Pulp- Common People

הבריט פופ היה קולם של מעמד הפועלים. קולם של "פשוטי העם" ואנשי מעמד הצווארון הכחול שעבדו קשה במפעלים במהלך היום ואת מעט הזמן הפנוי שהיה להם בערב הקדישו לבירה, סיגריות, מוזיקה וכדורגל.

על הפער הזה בדיוק שר בפואטיות מעוררת השתאות ג'ארוויס קוקר ב- Common People. זהו סיפור אהבה בין נערה מהמעמד הגבוה לבין בחור פשוט ששר לה שהיא לעולם לא תבין איך לחיות כאחד העם.

"לעולם לא תחיי כמו פשוטי העם, לעולם לא תעשי מה שפשוטי העם עושים, לעולם לא תכשלי כמו פשוטי העם, אף פעם לא תראי את החיים שלך נעלמים אל האופק…". מושלם.
15 שירי הבריטפופ הגדולים ביותר>>

2. Bjork- Hyperballad

יש שירים שקשה לתאר במילים עד כמה הם יפים ו- Hyperballad הוא אחד כזה. שיר שנוגע בשלמות ומצליח לטלטל, לרגש ולהפעים בעת ובעונה אחת.

ביורק נכנסת בשיר לנעליה של אישה שקמה מוקדם מאוד בכל בוקר בכדי לפסוע לקצה צוק שלידו היא חיה ולהשליך ממנו שלל חפצים. בעודה צופה בהם מתרסקים היא מדמיינת איך זה יהיה כשהיא תקפוץ משם. הניגוד בין המעשה האלים והמחשבה האובדנית, עוזר לה לחזור הביתה למערכת היחסים האובר מגוננת שלה.

השיר הזה משלב בתוכו שלל סגנונות וז'אנרים כמו שביורק אוהבת לעשות ונחשב לאחת מפסגות היצירה שלה ושל הניינטיז בכלל. קטע שהשפיע על דורות של אמנים וזכה לאינספור גרסאות כיסוי. בקיצור, קלסיקה מודרנית.

1. Radiohead- Paranoid Android

לא רק השיר הכי יפה ברפרטואר של רדיוהד, אלא השיר הכי יפה וחשוב של העשור כולו. בהרבה מובנים, Paranoid Android מסכם את כל התמות שרדיוהד עוסקים בהן ב- OK Computer ובקריירה שלהם בכלל: בדידות קיומית, פחד מטכנולוגיה, פרנויה, כאוס והכל באריזה מוזיקלית אחת מפעימה במיוחד.

למרות אורכו (6:27) רדיוהד סרבו לקצץ את השיר עבור הרדיו וכך הצליחו שלא להרוס אפילו קמצוץ מהקסם שלו. זה מתחיל אקוסטי, ממשיך כאוטי, עובר מארבע רבעים לשבע שמיניות (סליחה על המונחים המוזיקולוגיים), מתפוצץ בסולו אדיר ונמוג באחת הסיומות הגדולות ביותר שנכתבו אי פעם.

כמובן אי אפשר גם בלי קליפ האנימציה המופלא וההזוי בעת ובעונה אחת שבוים על ידי השוודי, מנגוס קרלסון. קרלסון יצר בשנות התשעים סדרת אנימציה בשם "רובין" שחברי הלהקה מאוד אהבו ולכן הם גם פנו אליו שיפיק להם את הקליפ על בסיס הדמות של רובין. ל- MTV זה הספיק והקליפ שודר ללא הפסקה.

עד היום מדובר בשיר לא פחות ממהפכני בעולם המוזיקה הפופולרית שהשפיע על דורות של אמנים ומפיקים ושינה את הדרך בה חושבים מוזיקה ומרכיבים שיר.

11 השירים הגדולים של רדיוהד
15 שנה ל- Hail to the Thief
A Moon Shaped Pool- ביקורת אלבום
המחשב עדיין עובד: 20 שנה ל- OK Computer
הכל במקום הנכון: רדיוהד בישראל- ביקורת הופעה

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

90 השירים הגדולים של שנות התשעים

באנר מועדון תרבות

פוסט אורח של אייל דסקל: 20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore של פט שופ בויז

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, פוסט אורח של העורך המוזיקלי, ה- DJ והמרצה, אייל דסקל: 20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore של פט שופ בויז

השבוע בדיוק לפני 20 שנה שוחרר הסינגל Don't Know What You Want, But I Can't Give It Anymore – יריית הפתיחה של הפט שופ בויז מאלבום האולפן השביעי שלהם – Nightlife.

בין קיץ 1997 לאביב של 1998, לאחר סיום סיבוב ההופעות Somewhere, לקחו הפט שופ בויז הפסקה ארוכה יחסית. כמעט שנה של חופשה זה משהו שהם לא הכירו מאז תחילת דרכם אי שם ב- 1984. ההפסקה נתנה לניל וכריס זמן לחשוב מה לעשות הלאה.

לאורך שנות ה-90 שיחרר הצמד את Behaviour ה"בוגר", Very הפופי והסופר מצליח, Bilingual שנע למחוזות המוזיקה הלטינית, כאשר עכשיו, רגע לפני סיום העשור, הגיע הזמן למשהו חדש. בסופו של דבר החליטו הפט שופ בויז ללכת הכי רחוק שאפשר והתוצאה היא "נייטלייף" (חיי לילה) האלבום הכי אלקטרוני של הפט שופ בויז עד לאותו רגע.

'נייטלייף', כשמו כן הוא, ניהל דיאלוג עם תרבות חיי הלילה ומכאן גם עם מוזיקת המועדונים. אחרי שבריאן אינו כמפיק מוסיקלי ירד מהפרק, שמות חמים מהסצנה נקראו לסייע והתוצאה היא שיתופי פעולה נפלאים עם אמנים כמו דיוויד מוראלס, קרייג ארמסטרונג ורולו (פיית'לס). האווירה הכללית הייתה של מסיבה אפלה.

האלבום נכתב על ידי הצמד כשהם כבר בשנות ה40 לחייהם (כריס 40, ניל 45 אם לדייק). כמעט שני עשורים וחצי עברו מאז West End Girls. התלתלים נשרו, כבר יותר קשה לקבל שערים במגזיני מוסיקה או לכבוש שוב את פסגת המצעד הבריטי. וכך, גם מהזוית הזו, הם ניגשים לכתוב על חיי הלילה, שהם עדיין רואים עצמם חלק אינטגרלי מהם.

Don't Know What You Want, But I Can't Give It Anymore הוא משפט שהיה לניל טננט בראש עוד לפני שהוא נכתב כשיר שלם ושוחרר כסינגל הראשון מהאלבום. למעשה ניל חשב לוותר עליו ואפילו מחק אותו מהמחשב, אבל אז כשהם נכנסו לאולפן ההקלטות הוא קפץ לראשו מחדש.

השיר הזה הוא מאוד "פט שופ בויזי" משלל סיבות כמו למשל שמו הארוך במכוון, המילים והחרוזים המוכרים של ניל, ביט הדיסקו לצד עיבודי כלי המיתר הקלאסיים (כריס אמר שהשפעתו של המפיק האיטלקי ג'ורג'יו מורדור ניכרת כאן), האסתטיקה בקליפ, הפנים החתומות וכמובן העיצוב והסטייל שעוטפים את הכל.

באנר מועדון תרבות

בקליפ לשיר ניל וכריס לבושים במכנסי סמוראים, מעילים ארוכים, שלייקס ובשיער מחומצן, גבות צבועות ופנים מפוצצי מייק-אפ לבן. ההשראה הגיעה מהסרטים הקלאסיים "התפוז המכני" ו"אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, כמו גם הסטייל והאופנה שעיטרה מגזינים יפנים.

הצמד שאף להציג מראה עתידני, 'סנייס פיקשני' שיהיה הכי רחוק מהאופנה העכשווית ומהפופ העכשווי. משהו שיתן אלמנט פולחני ולא טבעי. הלוק החדש הפתיע את המעריצים (למרות שהסרבלים הכתומים והכובעים המחודדים של תקופת Very היו לא פחות מפתיעים), אבל בשביל ניל וכריס זה היה בדיוק מה שהם רצו בכדי להציג את הקונספט החדש של האלבום.

מבחינת הליריקה, למרות שהוא מהטקסטים הכי מתוחכמים של ניל, עדיין ניתן לפרש אותו בכמה מובנים. מצד אחד זהו שיר קנאה/פרידה/בגידה קלאסי עם מילים כמו:"? "Is he better than me / Was it your place or his / Who was there…, כאשר גם שם השיר עצמו מעיד על סיומה של מערכת יחסים, לא משנה בין מי למי היא מתרחשת.

מן הצד שני, יש כאן שני גברים שהגיעו לעשור החמישי של חייהם כך שניתן לפרש את השיר כמי שחיי הלילה כבר לא מחכים להם, כתחושה של איך זה להיות חלק מחיי הלילה למרות שלא בטוח שאתה עדיין רצוי בהם, שאתה כבר לא מסמר הערב ויש שחקנים חדשים בזירה, במצעדים, באולמי ההופעות.

"המבוגרים" באופן טבעי רוצים להישאר רלוונטים, צעירים, להמשיך לקטוף את פירות ההצלחה ושהקהל לא יבגוד ויעזוב. אבל הם כבר לא יכולים לתת את זה, הם שרים על זה, כי שניהם סופר-מודעים ובגאוניות שלהם הם מצליחים להסתכל על עצמם מהצד ולספר על החוויה. את הנושאים האלה, של איך זה להתבגר ולהזדקן בעולם הפופ ששייך לצעירים, יחקרו הפט שופ בויז עצמם באלבומם Elysium מ- 2012.

לאלה עם הזיכרון הטוב במיוחד מביניכם, השיר אף פתח את צמד ההופעות של הלהקה בארץ בשנת 2000 בבריכהת הסולטן בירושלים ובאמפי רעננה. מאז הם הופיעו בארץ עוד 3 פעמים בהצלחה רבה.

אירונית עוד יותר העובדה שהסינגל באמת לא זכה להצלחה גדולה (למרות ש- New York City Boy שיגיע אחריו, כן יהפוך להיט גדול). בקליפ הרופאים, שגם נראים כמו אנשי סאונד מאחורי זכוכית באולפן, מתפעלים את הקונסולה ושלל המכשירים והמכונות ומשדרגים את המראה של ניל וכריס. עוד כדור, עוד זריקה והשיער המלבין יחומצן, הפנים יוחלקו, הגבות יצבעו. התחושה היא כי הבויז היו חייבים חייבים להמציא אבל כבר לא כל כך בטוחים שעדיין יש להם את זה.

תצפו שוב בקליפ עד הסוף. הילדים שמצטרפים אליהם בסיום לשבת איתם בספסל, נראים בדיוק כמוהם, והשאלה שעולה היא מי הוא מוביל הדעה עכשיו – מי מחקה את מי. אותם ילדים אגב היום כבר בני 29 או 30 בהערכה גסה ומעניין אם גם הם מרגישים כבר מבוגרים.

אייל דסקל הוא DJ, עורך מוזיקלי ברדיוס 100FM ומרצה בנושא מוזיקה פופולרית. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PET_SHOP_BOYS_I+DONT+KNOW+WHAT+YOU+WANT+BUT+I+CANT...-164516.jpgבאנר מועדון תרבות

כאבי גדילה: מדונה Madame X- ביקורת אלבום

באלבומה ה- 14, מנסה מדונה בכח להישמע חדשנית, אקטואלית ופוליטית אך נכשלת בכל החזיתות. Madame x? נשמע כמו Madame Why?

ציון המועדון: ★★☆☆☆

יש אמנים שלמרות שאני לא מתחבר אליהם או אפילו לא שומע את המוזיקה שלהם, קשה לי שלא להעריך אותם. ככה מדונה בשבילי. לא משנה מה אתם חושבים עליה, אי אפשר להתכחש לפרסונה הכריזמטית בטירוף שלה או להתעלם מהשינויים העצומים שעשתה כמעט במו ידיה בעולם המוזיקה.

בהתאם לכך, לא משנה מה יהיה מצבה במדד הפופולריות, כל אלבום חדש שלה הוא אירוע. לא משנה שלא היה לה להיט כבר שנים, לא משנה שהיא מתקשה (מאוד) למכור כרטיסים לסיבוב ההופעות החדש שלה ואפילו לא משנה שהיא מזייפת קשות כבר לא מעט זמן, כל אלבום חדש של מלכת הפופ (בדימוס?) הוא עדיין בגדר אירוע. חבל רק שאלבומיה האחרונים לא עומדים בציפיות ומאמנית פורצת דרך הפכה מדונה לצל חיוור של עצמה. אז האם היא מצליחה להציל משהו באלבומה החדש? לא. ממש לא. 

אחרי 4 שנות הפסקה, חוזרת מדונה עם אלבום חדש בשם Madame X, וגם הפעם, כמו בשאר יצירותיה מהשנים האחרונות, מדובר באסופת שירים בינונית במקרה הטוב וגרועה במקרה הרע. 

אם אנסה לדייק יותר, אז השירים באלבומה ה- 14 של מדונה מנסים להישמע מתוחכמים יותר, מעניינים יותר, מורכבים יותר ולא "שגרתיים". אבל התוצאה הסופית נשמעת כמו כמו ניסיון התחכמות שלא לצורך. סלט לא טעים שהוכן ממרכיבים לא קשורים אחד לשני, וגרוע מכך, שפג תוקפם.

כבר שנים שבמקום להוביל מדונה מובלת ו- Madame X הוא דוגמה מובהקת לכך. איפה הימים בהם חשפה הנערה החומרנית לעולם מפיקים מוכשרים (ויליאם אורביט וסטיוארט פרייס לדוגמה), אימצה סגנונות חדשים והפתיעה בכל שיר וקליפ. פעם מדונה הייתה סממן לכל מה שחם ולכל מה ששווה לשם אליו לב רגע לפני הפריצה. והיום? כל מה שיש למי שמתיימרת עדיין להקרא "מלכת הפופ" לתת לעולם זה עוד דואט עם מאלומה? באמת?!

ב- Madame X חותכת מדונה לכיוון המוזיקה הלטינית כאילו מעולם לא היה D'esposito או אנריקה איגלסיאס. גם הרגאטון שהיא מאמצת בחום רב באלבום הזה היה נחשב רענן לפני עשור בערך. לעזאזל אפילו צלילי האוטוטיון מ- God Control, מהשירים היותר סבירים באלבום, נשמעים לא מעודכנים. אה ודייויד בואי רוצה את הרטייה שלו בחזרה. כאילו, אם הוא יכול היה לבקש אותה. 

באלבום החדש מציגה בפנינו מדונה גם אלטר אגו חדש בשם "מאדאם איקס" שהיא (וזה ציטוט): "סוכנת חשאית שמסתובבת בעולם, משנה זהויות ונלחמת עבור חופש". אני אחסוך מכם את המשך הטקסט המביך שנראה כמו חיבור של ילדה בכיתה ג' 3 ורק אגיד שמדונה לא צריכה להחליף זהויות, מה שיעשה לה הכי טוב זה פשוט להיות מדונה. 

ממרומי גיל 60 וכשמאחוריה אחת מהקריירות המרשימות בהיסטוריה של המוזיקה, הייתי רוצה לראות את מדונה מפסיקה לרדוף בצורה פתטית אחרי כל מה ש"חם" ומאמצת את הגיל הביולוגי שלה. הרי מה שהפך אותה למפלצת שהיא זו דווקא שבירת הגבולות המקובלים ולא הניסיון להתיישר על פיהם. בשביל להיות מלכה אמיתית לא צריך לרדוף אחרי משהו שכבר לא יחזור אלא להמציא את עצמך מחדש, אולי בגרסה מפוכחת יותר.

אחרי כל מה שעברה ועשתה, מדונה יכולה וצריכה לעשות מוזיקה "בוגרת" ומעניינת יותר ולא עוד בדיחות מביכות כמו Bitch, I'm Loca שנשמע כמו משהו ששאקירה שכחה על רצפת חדר העריכה. השיר הזה בוא באמת על גבול הפתאטי. לראייה, הקטע היחיד באלבום בו היא "מנקה" את כל הרעש והשטויות מסביב הוא Crave ולא במפתיע הוא גם השיר הטוב ביותר בו יחד עם I Rise שסוגר אותו.

באנר מועדון תרבות

ב- 2012 ובעשור השישי לחייהם, שיחררו הפט שופ בויז, מכוכבי הפופ הגדולים של שנות השמונים והתשעים, אלבום בשם Elysium, שתיאר את החווייה של להיות כוכב פופ מזדקן. מדובר באלבום אמיץ שפותח צוהר מרתק לעולמם של מי שהיו פעם נערי הפוסטר של מוזיקת הפופ והיום נאלצים להתמודד עם משפטים כמו: "אני מניח שפרשתם?" מנהגי מוניות מזדקנים (רק תקשיבו לשיר Your Early Stuff ותבינו). 

מדונה בניגוד לכך, ממשיכה בכוח לנסות ולהישמע הכי אקטואלית שיש. מצד אחד זה בסדר גמור, אבל מצד שני זה גורם לה לאבד את הייחודיות שלה. Madame X מנסה להישמע חדשני, אקטואלי ופוליטי אך נכשל בכל החזיתות. הוא אלבום מבולגן שיזכר כאחד ההזויים במה שעוד נשאר מהקריירה של מדונה בתקווה שעוד תשתקם.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

MadonnaLGBT

באנר מועדון תרבות

לפעמים תקווה היא כל מה שצריך: פט שופ בויז- Go West

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, הפט שופ בויז לקחו שיר זניח מהסבנטיז והפכו אותו לאחד ההמנונים המפורסמים של שנות ה- 90 ושל המאבק נגד ההומופוביה בכלל.

כל מי שמכיר אותי או עוקב אחרי הבלוג שלי יודע שאני מעריץ גדול של אשפי הפופ הבריטים, הפט שופ בויז. בין 600 או 700 התקליטים והדיסקים שלי (כבר הפסקתי לספור) תוכלו למצוא את רדיוהד, אואזיס, פינק פלויד, ארקייד פייר, הסטרוקס, ארקטיק מאנקיז, הביטלס ובין כולם גם בערך 150 פריטים של הפט שופ בויז (על מי אני עובד, זה כנראה כבר הרבה יותר מ- 150).

אני מכיר את כל הדיסקוגרפיה של ניל טננט וכריס לאו ואוהב את רובה המוחלט, אבל יש שיר אחד שאף פעם לא ממש הצלחתי לאהוב, אחד הלהיטים הגדולים שלהם, Go West. אולי זו העובדה שהוא חרוש ברמת המיאוס, אולי בגלל שהוא בכלל קאבר או אם להיות כנה אז אולי זה בגלל שאני סטרייט. בכל מקרה מעולם לא אהבתי את השיר הזה.

תמיד כשהגעתי אליו באחד האלבומים של הלהקה, קפצתי שיר. תמיד כשניגנו אותו ברדיו העברתי תחנה. למרות שהיה להיט ענק ואף זכה בארץ בתואר שיר השנה (באותה שנה נבחרו הפט שופ בויז בארץ גם כלהקה השנה ואלבומה Very לאלבום השנה), הוא מעולם לא עשה לי כלום ותמיד נשארתי אדיש אליו.

אבל בשנים האחרונות חלה תפנית. כלומר, אני עדיין חושב שהשיר מחוויר לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה, אבל אחרי שנים אני מרגיש שאני יכול לומר שאני סוף סוף מבין אותו. מבין למה הוא הפך להיות כזה המנון.

"זה הגורל שלנו…"

בשנות השבעים והשמונים, ימי התבגרותם של ניל וכריס, להיות הומוסקסואל לא היה דבר פשוט. סטריאוטיפים, הומופוביה ואפליה היו מנת חלק של הומואים ולסביות בארון ומחוצה לו. החלום היה להיות שווים ואם לא זה, אז לפחות לברוח למקום בו לא ישפטו אותם ויקבלו אותם כמו שהם.

הטקסט שנכתב בשנות ה- 70 על ידי סולן להקת הוילג' פיפל, ויקטור ויליס, עוסק בכל החלומות הללו ועוד. הוא מתאר את המערב (כנראה לסאן פרנסיסקו שנחשבת למקום מאוד ידידותי עבור הקהילה הגאה) כמקום מפלט עבור הומוקסואלים בכל העולם. מקום בו הם יוכלו לחיות את חייהם בשלווה כפי שיחפצו ללא כל דעות קדומות וסימני הומופוביה. 

באנר מועדון תרבות

לכל אורך ההיסטוריה המערב נתפס כמקום חופשי בו אפשר לפתוח דף חלק. בין אם זה בנהירה מערבה בתקופת הבהלה לזהב תחת הסיסמה: "Go west, young man", הנדידה של ההיפים לסן פרנסיסקו או בין אם זה החלום להגיע מערבה בתקופת המלחמה הקרה בעידן הדו גושי. המערב הוא תמיד סמל לקידמה וליברליזם. 

תחת ויליג' פיפל, Go West לא זכה להצלחה גדולה, אבל בידיהם המיומנות של הפט שופ בויז השיר זכה להצלחה עולמית מטורפת והפך להמנון הקהילה הגאה. את השיר ביצעו לראשונה הפט שופ בויז ב- 1992 במופע צדקה מיוחד שארגן הבמאי המפורסם, דרק ג'רמן, במועדון ה"האסינדה" האגדי. למרות שניל טעה בכמעט חצי מהמילים והעיבוד לא היה נשמע משהו (וזה עוד בלשון המעטה), הצמד החליט מאיזשהי סיבה להקליט אותו עבור אלבומם Very.

הפט שופ בויז לקחו את קטע הדיסקו Fאנק של הויליג' פיפל והפכו אותו לשיר מגה פופ עם מקהלה, זמרת סול שחורה וצלילי סינתיסייזר עכשוויים שהפכו אותו לגדול מהחיים ולהמנון של ממש.

השיר היה הצלחה מסחררת כאמור וכבש את העולם, גם הרבה בזכות הקליפ המפורסם שלו בו מופיעים ניל וכריס בסרבלים כחול וצהוב וקסדות תואמות. הקליפ צולם בחלקו גם ברוסיה, בערך כשנה לאחר התפרקותה של ברית המועצות, מה שהעצים את המסר הליברלי של השיר ואת עצם הקריאה "ללכת מערבה" לפוליטית.

"יום אחד אנחנו נעזוב…"

בעולם מתוקן שיר כמו Go West לא אמור היה להיכתב. אך ב- 2019 כשאנחנו עדיין עדים להומופוביה ואפליה כמו גם לגזירות שלטוניות המערימות קשיים בלתי נסבלים על זוגות חד מיניים לאמץ ילדים או להתחתן, Go West הופך לרלוונטי מאין כמוהו. לקח לי אמנם זמן להבין את זה, אבל מי שלא מקבלים אותו בביתו ובמדינתו תמיד יחלום על מקום אחר שכן יעשה זאת.  ה"מערב" בשיר הוא רק התירוץ, הרצון האמיתי הוא קבלה.

לגרסה שלהם הוסיפו פט שופ בויז Middle Eight (קטע נוסף באמצע השיר) עם מילים חדשות: "שם היכן שהאוויר נקי, נהיה מה שאנחנו רוצים להיות. עכשיו אם רק ננקוט עמדה, נגיע לארץ המובטחת". מצד אחד אפשר להסתכל על המילים הללו באירוניה (כפי שהפט שופ בויז עצמם עושים אגב), אך בעיני המילים הללו מתארות לא מקום פיזי אלא יותר כמיהה לקבלה עבור כל מי שמרגיש שונה. כמיהה שיום אחד, ואולי גם במקום אחר, יהיה טוב יותר. הכי קלישאתי שלי, אבל הרי ידוע שכל הקלישאות נכונות. 

בניגוד ל- Smalltown Boy של ברונסקי ביט שמציג לראווה את הקושי בלהיות הומוסקסואל, הפט שופ בויז תופרים חלום אוטופי של מקום בו כל אדם, מעצם היותו אדם, יכול להתקבל אליו בשוויון ואהבה. האם האוטופיה הזאת עלולה להתגשם? כנראה שלא בקרוב, אבל לפעמים תקווה היא כל מה שצריך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PSB.png

BBPSB

באנר מועדון תרבות

ספיישל פורים: התחפושות הכי מפורסמות בעולם המוזיקה

לכבוד החג הכי צבעוני וכיף שיש, קבלו 10 אמנים ולהקות שהפכו את התחפושת לאמנות של ממש.

קיס

הלהקה הראשונה שידעה לעשות כסף ממרצ'נדייז יותר מהמוזיקה שלה. מה קיס לא מכרו? מחוברות קומיקס, דרך בובות ועד לתיקי אוכל, הכל הלך וכל זה התאפשר בזכות גימיק האיפור שהיום נראה קצת מעפן אבל אז היה ייחודי ומגניב להחריד.

ארבעת חברי הלהקה התאפרו במשך שנים על פי ארבע דמויות פרי יצירתם: ילד הכוכבים, איש החלל, השד ואיש החתול (שהיה הכי מעפן אם תשאלו אותי). זה אולי נראה מצלחיק היום אבל הדמויות הללו הביאו את קיס להמונים והפכו אותה לאחת הלהקות המצליחות והאהובות ביותר בתולדות הרוקנ'רול.

kissoct2018promo_638

סליפנוט

איפור זה כל כך שנות ה- 70, אז חברי להקת סליפנוט החליטו לקחת את הגימיק צעד אחד קדימה ולעטות על עצמם מסכות מרושעות ויש היאמרו אף מלחיצות, כל הזמן. התירוץ היה נקיטת עמדה נגד המסחריות של המוזיקה ורצון שהמאזינים יתמקדו במוזיקה עצמה במקום בפרסונה ובלה בלה בלה. הרי ברור שהמסכות והסטייל המקריפ של הלהקה היה זה שגם בסופו של דבר הקנה לה את תשומת הלב הראשונה. גימיק או לא? קשה להתווכח עם הצלחה וסליפנוט היא הצלחה כבירה בעולם המטאל.

slipknot-2019

ליידי גאגא

אל תתנו לפוזה הזמרת המיוסרת שמועמדת לאוסקר להטעות אתכם, ליידי גאגא הייתה ועודנה יצירת אמנות בפני עצמה. מה לא לבשה על עצמה הליידי? רובי M-16 כחזייה, שמלה שעשויה מבובות קרמיט, שמלה עשוה מחרסינה, שמלה עשויה מנתחי בשר (נשבע לכם) וזו רק ההתחלה. 

היום כאמור ליידי גאגא התמתנה משהו, אבל לעד נזכור לה איך בתחילת המילניום היא החזירה את הצבע ללחיים של חובבי הפופ והייתה התופעה הכי צבעונית בעולם. 

BSm916yCcAAFqW0

פט שופ בויז

הרבה לפני ליידי גאגא, כריס לאו וניל טננט היו המושיעים של עולם הפופ עם סדרת להיטים אלמותית ששילבה בין פופ רקיד לטקסטים מושחזים על פוליטיקה, חברה, כלכלה ומיניות. כיאה לצמד שרצה להוכיח שגם מוזיקת פופ יכולה להיות בעלת אמירה "רצינית", הקפידו טננט ולאו לכל אורך שנות השמונים להתלבש בקפידה לרבות טוקסידואים ועניבות. 

אבל שנות התשעים היו סיפור אחר לגמרי עבור הבויז. עם צאת אלבומם המופתי, Very מ- 1993, שבר הצמד את כל הקרירות האופיינית לו והתהדר בסרבלים כתומים וכובעים מחודדים בקליפ ל- Can You Forgive Her, פאות צבעוניות בקליפ ל- I Wouldn't Normally Do This Kind of Thing וסרבלים צבעוניים עם קסדות תואמות בקליפ המפורסם ל- Go West.

באותה שנה זכו הבויז בישראל בתואר להקת השנה כש- Go West אף זוכה בתואר שיר השנה. אך יותר מכל ילידי שנות התשעים יזכרו אותם תמיד כ"קטשופ בויז" בזכות הפרסומת לקטשופ אסם שהייתה כולה מחווה את גדולה ל- Go West. אבל זה עוד כלום לעומת החצאיות והפאות שחבשו ב- 1999 בתקופת האלבום Nightlife.

 

אלטון ג'ון

אבל עם כל הכבוד לליידי גאגא והפט שופ בויז, הרבה לפניהם היה זה סר אלטון ג'ון ששיגע את עולם המוזיקה עם תחפושות שונות ומשונות. האימג'ים והתחפושות השונות, סייעו לאלטון ג'ון הביישן להחצין את אופיו הפרוע על הבמה ולהשתחרר אל מול הקהל שהגיע לצפות בו. 

בין עשרות, אם לא מאות, התחפושות שעטה על עצמו אלטון במהלך השנים, ההזויה והאולי המפורסמת מכולן היא זו של דונלדק דאק שלבש בהופעה בסנטרל פארק בניו יורק בספטמבר 1980.

פיטר גבריאל 

עוד אמן שהיה אשף תחפושות הוא פיטר גבריאל בתקופת ג'נסיס. המוזיקה של חלוצי הרוק המתקדם הייתה כל כך קשה לנגינה עד שחבריה נאלצו לנגן חלק גדול מהשירים שלהם בישבה תוך שהם מתרכזים בכל כוחם לא לטעות בשום תו. 

בכדי לאזן את ההופעה המשעממת משהו של הלהקה, נהג גבריאל להתחפש בשלל תחפושות הזויות שהתכתבו עם הטקסטים העוד יותר הזויים שכתב. בין היתר התחפש גבריאל על הבמה לאביר, שועל, פרח ענקי, עטלף ועוד שלל דמויות ביזאריות שהמציא ממוחו הקודח ושיחרטו בזיכרון הקולקטיבי לעד.

ביטלס

אחרי שכבשו את העולם עם שלל להיטי רוקנ'אול מתקתקים, היו מוכנים הביטלס לעבור את השלב הבא באבולוציה שלהם ולהפוך ללהקה "רצינית" על כל המשתמע מזה. כחלק מהטרנספורמציה הזאת החליטו הביטלס להשיל מעליהם את התדמית המצוחצחת של הנערים התמימים מליברפול ולעטות על עצמם להקת אלטר אגו בשם "להקות הלבבות הבודדים של סמל פפר".

באנר מועדון תרבות

התדמית החדשה של הביטלס לוותה בפסקול מוזיקלי חדשני שהוכיח שברבעיית הנערים מליברפול יש הרבה יותר מרק Love Me Do.

אבל לא רק המוזיקה השתנתה אלא גם כל הסטייל של הביטלס שהתהדרו בתלבושות צבעוניות וצעקניות שנגדו את חליפות השחור ל בן שאפיינו את הרבעייה עד אז. כפי שמרמזת על כך העטיפה של Sgt. Peppers Lonely Heart Club, הביטל הישנים מתו, להקה חדשה נולדה לעולם. 

170601_xt8hz_rci-beatles_sn635

דייויד בואי

לא סתם אחד הכינויים של דייויד בוא הוא "הזיקית האנושית". האיש שהתנסה בכל סגנון מוזיקלי אפשרי דאג לשנות את התדמית והסטייל שלו ללא הפסקה כאשר הדמות המפורסמת ביותר ש"עטה" על עצמו היא כמובן זיגי סטארדסט, החייזר שהגיע ללמד אותנו על מין ומוזיקה. לא בהכרח בסדר הזה. אחד האמנים שהשפיעו על האסתטיקה של המוזיקה הפופולרית יותר מכל אחד אחר.

A+Tribute+to+David+Bowie+_+Ziggy+Stardust+_+My+Hero

דאפט פאנק

"קרתה תאונה באולפן ההקלטות שלנו, עבדנו על הסמפלר שלנו ואז בדיוק בשעה 09:09 בתשיעי בספטמבר הוא התפוצץ. כששבנו להכרה גילינו שהפכנו לרובוטים…". זה מה שכתבו דאפט פאנק ב- 2001 לאחר שחשפו לראשונה את תחפושות הרובוטים הכל כך מזוהות עמם. 

זה לא שלפני כן תומס באנגלטר וגיא מנואל חשפו את עצמם. הם תמיד דאגו להישאר אנונימיים. זכורה להם למשל הפעם בה הופיעו בתוכנית אירוח עם שקיות אוכל חומות לראשם. בכל מקרה אין ספק שתדמית הרובוטריקים יושבת כמו כפפה ליד עם המוזיקה האלקטרונית של הצמד והדבר סייע לפופולריות שלהם להרקיע שחקים. 

p01fb5j0

שלושה גיטריסטים במחיר אחד: אנגוס יאנג/ ווס בורלנד/באקטהד

עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לבסיסטים, למתופפים ולפעמים אפילו לסולנים, כולם יודעים שהכוכבים האמיתיים על הבמה הם הגיטריסטים. ועד כמה שמדובר בעם מוכשר, הוא ללא ספק יכול להיות גם הזוי לעיתים. 

לאורך ההיסטוריה שלל גיטרסטים עטו על עצמם תחפושות, חליפות, כובעים ושלל חפצים שיהפכו למזוהים עמם. סלאש והכובע המפורסם או בוטסי קולינס והלבוש הראוותני הן רק דוגמאות אחדות. אבל אני יכול לחשוב על שלושה שהפכו את התחפושת לדרך החיים. 

הראשון הוא אנגוס יאנג הגיטריסט האלמותי של AC/DC עם תחפושת ילד בית הספר שלו. האמת שלאנגוס היו מגוון רעיונות לתחפושות לפני שבחר להיות ה"ילד הרע" של הלהקה. בין היתר הוא חשב על תחפושת של סופרמן, זורו וגורילה עד שאחותו הגתה ואף תפרה את התחפושת הראשונה שלו כילד טוב מבית הספר.

אבל זה כלום לעומת 2 החברים הבאים, הגיטריסט ווס בורלנד (הידוע בעיקר בגיטריסט של לימפ ביזקיט לשעבר) שנוהג לצבוע את פניו ואת כל גופו ולעטות על עצמו מסכות מלחיצו ו- Buckethead, הגיטריסט בריאן קרול שעוטה מסכה לבנה ודלי של KFC על הראש.

 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

 

באנר מועדון תרבות