10 אלבומים גרועים של אמנים ענקיים

כמו תמונת מחזור מכיתה ו', גם לאמנים וללהקות הגדולים בעולם יש פדיחות שהם היו מעדיפים למחוק מהרפרטואר שלהם. הנה כמה מהן.

The Stone Roses- Second Coming

אלבום הבכורה של הסטון רוזס שיצא ב- 1989, הוא ללא ספק אחד מאלבומי הבכורה הגדולים שיצאו בהיסטוריה. עד כמה הוא אהוב בארץ מולדתו אנגליה? מספיק רק לספר שב- 6000 הוא נבחר על ידי המגזין NME כאלבום הבריטי הטוב בהיסטוריה. לא הרולינג סטונס, לא הביטלס, לא פינק פלויד אלא הסטון רוזס. ללא ספק קלאסיקה.

אבל אז נקלעה הלהקה לסכסוך משפטי מול חברת התקליטים שלה, סכסוך שגם ארך זמן רב וגם ניקז כל טיפת יצירתיות מחבריה.

עד שיצא בסופו של דבר אלבומם השני של הסטון רוזס, Second Coming ב- 1994, השוק כבר היה מוצף בלהקות גראנג' ובריטפופ שהמשיכו את המהפכה שההרכב בעצמו סייע לקדם. התוצאה היא אלבום שלא היה מסוגל להתחרות בזירה ושהאמת? היה גם פשוט חלש.

כל אנרגיית הנעורים שאפיינה את אלבום הבכורה של הלהקה נעלמה לטובת שירים בינוניים להחריד במקרה הטוב ופשוט לא ראויים במקרה הרע. אחד האלבומים הכי מצופים בהיסטוריה שהפכו לכישלון קולוסלי וחבל שכך.
ביאת המשיח: 30 שנה לאלבום הבכורה של הסטון רוזס>>

Guns N' Roses- The Spaghetti Incident

גאנז אנד רוזס היא חד משמעית אחת הלהקות שאני הכי אוהב. גדלתי על פאקינג כל צליל וצליל מאלבומיהם הקלאסיים, אבל למה לעזאזל הם החליטו להוציא את אחת היצירות המיותרות בהיסטוריה זה כבר נשגב מבינתי.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

בעיני אלבומי קאברים מראש מועדים לפורענות וגם הניסיון של גאנז אנד רוזס לשנות את זה לא צלח. מלבד Ain't It Fun הבאמת מעולה (במקור של ה- Dead Boys) כל השאר ב- The Spaghetti Incident השירים פשוט, איך לומר זאת בעדינות? מיותרים.

היצירה הזאת הרחיבה עוד יותר את הקרעים בין חברי הלהקה ולאחריו כבר לא ממש הייתה דרך חזרה עד האיחוד המדובר ב- 2016. בואו רק נגיד שאפילו Chinese Democracy טוב יותר.

Pink Floyd- Soundtrack From the Film More

את פינק פלויד אני אוהב לא פחות מאשר את גאנז אנד רוזס ואפילו יותר, אבל בחיי שאת More אני לא סובל. האלבום הזה הוא לא פחות מחור שחור בדיסקוגרפיה של הלהקה (כן, אפילו יותר מ- A Momentary Lapse of Reason).

היצירה המבולגנת וחסרת החן הזאת הייתה הראשונה של הלהקה ללא סיד בארט והרושם הוא שהחיסרון שלו עדיין הורגש. בקיצור, לא בכל פעם שמציעים לך להלחין פסקול לסרט צריך להגיד כן ו- More הוא ההוכחה לכך.

ELP- Love Beach

החל מהעטיפה המזעזעת ועד לשירי הפופ המתקתקים, שום דבר לא עובד באלבומה השביעי של מפלצת הפרוגרסיב מבית אמרסון, לייק ופאלמר. מי שיאזין ליצירה בפעם הראשונה יתקשה להאמין שמדובר באותם חברה שהביאו לנו את Tarkus ואת Brain Salad Surgery.

אפילו קית' אמרסון בעצמו קרא לאלבום הזה "בושה" ו"יציאה כנגד כל מה שעבדתי עבורו" אז מי אני שאצא נגדו?

Lou Reed- Metal Machine Music

בעיני רבים זה נחשב לאלבום הגרוע בהיסטוריה ולא תמצאו אותי חולק על זה. 4 קטעים מכילה ה"יצירה" הזאת של לו ריד, 4 קטעים שמורכבים בעיקר מרעש, צרימות, פידבקים ומה שנשמע כמו אפרוחים צווחים למוות. באמת שהוא עד כדי כך גרוע.

לא משנה איזה אינטרפטציה פוסט מודרנית תנסו לתת לאלבום הזה, אין כל הצדקה לענות עד כדי כך את המאזינים שלך. לא הייתי משמיע את האלבום הזה אפילו לשבויים של דאע"ש.

Lou Reed and Metallica- Lulu

ומה יכול להיות יותר גרוע מאלבום של לו ריד? אלבום של לו ריד ומטאלקיה. באמת מדהים ששני ענקיים כאלה חתומים על יצירה כל כך כל כך גרועה.

הדיסטורשן של מטאליקה לא מוותר לקולו העמוק של ריד ויחד השילוב הזה נשמע כמו שני קווים מקבילים שמעולם לא נועדו להיפגש.

באנר מועדון תרבות

כל השירים באלבום הזה נשמעים פשוט מוזר ולא ברור איך כל הנוגעים בדבר נתנו לבלאגן הזה לצאת החוצה. לפעמים זה נשמע כאילו ריד והטפילד מזייפים בכל השירים בכוונה. אין לי הרבה מה לומר על האלבום הזה חוץ מהזיה.

Chris Cornell- Scream

בתחילת המילניום לכריס קורנל נמאס כנראה להיות בשוליים ורצה להריח קצת מיינסטרים אז הוא התחבר למפיק ההיפ הופ החם של התקופה, טימברלנד, והוציא אלבום שאין לי אלא לכנות אותו מעליב. מעליב את העבר המפואר של קורנול ואת כל מה שהוא ייצג. 

שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום בעיה לפופ או היפ הופ, אבל הניסיון של קורנל לאמץ את הסגנונות הללו נשמע פשוט… אמממ… פתאטי. פה ושם יש כמה יציאות ראויות אבל גם הם נשמעים לא בקונטקסט כשקורנל שר אותם. סוג של דיסוננס כזה שהאוזן לא מסוגלת לסבול. בקיצור, פאדיחה, אבל כזאת שסלחנו עליה.

David Bowie- Tonight

בשנות השמונים דייויד בואי גילה עולם חדש: את המיינסטרים. אלבומו הקודם, Let's Dance היה הצלחה מסחררת ובכלל לכל אורך המחצית הראשונה של העשור הוא שילב בצורה מופלאה בין הסאונד היחודי שלו לבין צלילי הפופ המרקידים של האייטיז. אבל ב- Tonight בואי וחברת התקליטים שלו הלכו צעד אחד רחוק מדי. 

ב- 1984 התכוון בואי לשחרר אלבום הופעה חיה אך חברת התקליטים שלו התעקשה להמשיך את המומנטום ולחצה לשחרר אלבום אולפן חדש. התוצאה היא: Tonight- אלבום חלש שמורכב ברובו מגרסאות חדשות לשירים ישנים של בואי פלוס קאברים ושיתופי פעולה, בין היתר עם טינה טרנר ואיגי פופ.

"יש דברים באלבום הזה שאני רוצה לבעוט בעצמי בגללם" אמר בואי כחמש שנים לאחר צאת האלבום, אבל האמת היא שגם יצירה מביכה של בואי לא יכולה למחוק את הרפרטואר האדיר שלו כי בינינו, אין עוד מלבדו. 

Depeche Mode- A Broken Frame

אין מכה גדולה יותר להרכב מאשר כשכותב השירים הראשי שלה עוזב, וזה בדיוק מה שקרה לדפש מוד כשוינס קלארק נטש אותה אחרי אלבום בכורה מוצלח.

באלבומה השני של הלהקה נכנס לעמדת הכותב הראשי מרטין גור והתוצאה הייתה מאכזבת וחלשה. מלבד כמה יציאות נחמדות (Leave in Silence ו- See You) האלבום לא רומז במאומה על העתיד המזהיר של הלהקה. למרות העטיפה המקסימה, A Broken Frame נשאר החלש ביותר בדיסקוגרפיה המדהימה של דפש מוד. לפעמים בשביל להצליח צריך להיכשל.

Beatles- Yellow Submarine

אלבומם העשירי של ארבעת המופלאים מליברפול הוא לא הרבה יותר מערימת שירים חלשים שלא היו מספיק טובים בשביל להכנס לאלבומיהם הקודמים.

יחד עם מספר קטעים אינסטרומנטליים שליוו את סרט האנימציה ו- All You Need is Love שכבר הופיע ב- Magical Mystery Tour (ותכלס חוץ מהמסר שלו הוא די אוברייטד), הצוללת הצהובה הוא לא יותר מכתם מעצבן שלא יורד מההיסטוריה של הלהקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ביאת המשיח: 30 שנה לאלבום הבכורה של הסטון רוזס

אלבום הבכורה של הסטון רוזס מייצג את שיאה של אחת התקופות הצבעוניות, הפסיכדליות והיפות ביותר בהיסטוריה הבריטית כשעל הדרך הוא גם משנה את פני המוזיקה הבריטית לעד. 

ציון המועדון: ★★★★★

שנות ה- 80 באנגליה לא היו מהתקופות הטובות של המדינה, וזה עוד בלשון המעטה. בעיות הגירה וגזענות, הקונפליקט הבלתי נגמר עם צפון אירלנד, משברים כלכליים שנבעו מתעשיות הפחם והפלדה המיושנות ואיגודים מקצועיים שניטרלו כל אפשרות להתייעלות, השאירו את אנגליה הרחק מאחור.

ברקע כל האתגרים הללו, עלתה לשלטון מרגרט תאצ'ר, "אשת הברזל", וכיהנה כראשת ממשלה לכל אורך שנות השמונים (1979-1990). תאצ'ר נקטה ביד ברזל נגד האיגודים המקצועיים ויצאה בשורת רפורמות והפרטות חסרות תקדים בניסיון להחיות את המשק. הגישה הכלכלית, הניאו-ליברליסטית, של תאצ'ר, שכונתה לימים "התאצ'ריזם", הצליחה מצד אחד להפיח חיים בכלכלה הבריטית על ידי עצירת האינפלציה, ייעול התהליכים הבירוקרטיים וצמיחה מחודשת. אך מן הצד השני היו אלה כרגיל, עובדי הצווארון הכחול אשר פוטרו בסיטונאות כתוצאה מהרפורמות החדשות ותהליכי ההפרטה הפראיים שעברו על המשק.

הבעיות הכלכליות והחברתיות שטילטלו את בריטניה הובילו ליצירתן של תתי תרבויות רבות. מה'סקינהדס' דרך הפאנקיסטים והניאו-רומנטיים, הצעירים הבריטיים אימצו תרבויות אלטרנטיביות שונות בניסיון להתמודד עם העולם החדש. זו גם הסיבה לעלייתה המטאורית של המוזיקה האלטרנטיבית על שלל גווניה בשנות השמונים.

באנר מועדון תרבות

דרך נוספת איתה התמודדו, או יותר נכון התנתקו בני הנוער מחייהם המדכאים, הייתה פשוט לחגוג אותם כאילו אין מחר במסיבות מטורפות שנמשכו לעיתים קרובות עד הבוקר. לכל אורכה ורוחבה של הממלכה הבריטית קמו מועדונים שאפשרו לבני הנוער לברוח ולשמור קצת על השפיות שלהם. בין המועדונים המפורסמים של התקופה ניתן למנות את ה"הבליץ" ממנו יצאו "ילדי הבליץ" שאימצו את הסינת'פופ, "הבן" (Heaven) שהיה בית לקהילה הלהט"בית ומעל כולם ה"האסיינדה" המיתולוגי של סטיבן וילסון וחברי להקת ניו אורדר.

כשלא היה מקום לחגוג, יצאו המסיבות החוצה, לטבע, ויצרו תת תרבות חדשה של רייבים ענקיים ומסיבות טבע מתודלקות באסיד, MDMA וסמים אחרים. התקופה הזאת, שהתרחשה בעיקרה בין 1988 ל- 1989, כונתה לימים "קיץ האהבה השני" בהמשך לאותו קיץ בקליפורניה של 1967.

הרבה להקות מסמלות את אותו קיץ פסיכדלי שעבר על צעירי בריטניה, ביניהן "ניו אורדר", Happy Mondays, The Charlatans ו- Inspiral Carpets. אבל מעל כולם ניצבים הסטון רוזס ואלבום הבכורה שלהם The Stone Roses שלכד בצורה הטובה ביותר את רוח התקופה. 

הסטון רוזס (איאן בראון, ג'ון סקוייר, "מאני" ו"ראני") הוקמה ב- 1983 במנצ'סטר, עיר פועלים הידועה במפעליה הרבים ובסצנת המוזיקה האלטרנטיבית שלה שאף קיבלה את השם המחייב MADchester וכללה בין היתר את הלהקות הנ"ל ועוד. 

אחרי מספר סינגלים שלא זכו להצלחה משמעותית אבל כן יצרו באז בסצנה, אלבום הבכורה של הלהקה יצא במאי 1989 תחת הפקתו של ג'ון לאקי (רדיוהד, מיוז, XTC ועוד רבים וטובים אחרים) וזכה לסופרלטיבים באמת חסרי תקדים. עטיפת האלבום אגב היא פרי יצירתו של גיטריסט הלהקה, ג'ון סקוייר, בהשראת האמן האמריקאי מפורסם ג'קסון פולוק.

בשביל להבין את האהבה העצומה והמקום של האלבום בהיסטוריה הבריטית מספיק רק לספר שהוא נבחר על ידי קוראי מגזין NME כאלבום הטוב בהיסטוריה בשנת 2000 ובשנת 2006 נבחר שוב על ידי אותו מגזין בתואר האלבום הבריטי הטוב בהיסטוריה. לא הרולינג סטונס, לא הביטלס, לא פינק פלויד אלא הסטון רוזס. מדהים. 

The Stone Roses, האלבום, מסמל עבור הבריטים את אחת התקופות המורכבות אך גם הצבעוניות ביותר שחוו. הוא מסמל את שיאה של הסצנה האלטרנטיבית בכך שהצליח לשלב באופן מדויק בין רוק הגיטרות האנגלי המסורתי (Made of Stone), הסאונד המחתרתי של מסיבות הרייבים (Don't Stop) ואפילו גישת We Don't Give a Fuck של הפאנק שמרחפת מעל כולו. 

השילוב הזה הופך את ה- Stone Roses, לצילום פולורואיד יפיפה של תקופה קצרה אך מרתקת בהיסטוריה של המוזיקה הבריטית. תקופה של שחרור מיני, תודעתי, ממסדי, חתרני, צעיר, יומרני וחצוף. תקופה בה צעירים חיפשו מפלט במוזיקה שמחה ומשחררת שמצד אחד הזכירה להם מאיפה הם באו ומהצד השני הציעה להם אסקפיזם בלתי מתפשר.

כמו דיימון אלברן, ליאם גאלאגר וברט אנדרסון שבאו אחריהם, בסטון רוזס ובאיאן רייט בפרט, הייתה מן התנשאות נערית שקשה לעמוד בפני בפניה. הם ידעו מה הכי טוב עבור הנוער הבריטי ומה באמת מעניין אותו. I Wanna Be Adored למשל, תמיד מהדהד לי את Rock 'n' Roll Star של אואזיס ואת הרצון הזה של בני הנוער הבריטיים לצאת מהמיץ של הזבל למקום הרבה יותר זוהר. להיות מישהו ולעשות משהו אמיתי ומשמעותי.

באנר מועדון תרבות

ועם זאת, הרבה לפני שהאחים גאלאגר שרו על סיגריות ואלכוהול כמפלט מהאפרוריות המדכאת של מנצ'סטר, היו אלא הסטון רוזס שהציעו מציאות אלטרנטיבית של אסקפיזם נטול מעצורים. ההופעות של הלהקה למשל היו ידועות באמירה "אתה יודע איך הן מתחילות אך לא יודע איך הן מסתיימות". בדרך כלל אגב הן היו מסתיימות ב- I Am the Resurrection שהפך למסיבת אסיד אחת גדולה. 

הבחירה ב- I Am the Resurrection לסגירת האלבום וההופעות של הלהקה היא כמובן לא סתמית. באמרו "אני התחייה", משווה את עצמו איאן בראון ללא אחר מאשר ישו בגלגולו החדש ומשלים מעגל עם השיר שפותח את האלבום, I Wanna Be Adored. בראון לא כתב את זה כמסר אנטי דתי או משהו כזה, הוא באמת ראה בעצמו משיח של המוזיקה הבריטית הגוועת ובאלבום הבכורה של הלהקה את "ההתגלות" הרוחנית המוזיקלית הנעלה ביותר שלו. לפי ההצלחה של שניהם הוא לא היחיד מסתבר.

הרבה פעמים כתבתי כאן שאחד הדברים שהופכים יצירה לעל זמנית, ולא משנה אם מדובר בסרט, ספר, מחזה או שיר, זה האופן בו היא מצליחה "לשמר" ולהנציח את רוח התקופה בה נוצרה, וזה בדיוק מה שהופך את The Stone Roses לאלבום כל כך חשוב. תוסיפו לכך את העובדה שהוא השפיע על דורות של אמנים והביא את האלטרנטיבי למיינסטרים ותקבלו את אחד מאלבומי הבכורה הגדולים בכל הזמנים. 

ההצלחה האדירה ותווית "משיחי המוזיקה הבריטית", הכניסו את הלהקה ללחץ היסטרי. אלבומם השני, Second Coming, שוחרר רק בדצמבר 1994, הרבה אחרי שאואזיס, בלר, סווייד ואחרות שיחררו את אלבומי הבכורה שלהם ושינו את העולם כשהם נישאים על כנפי המהפכה שחוללו הסטון רוזס בעצמם. ב- 1996 התפרקה הלקה רשמית וחזרה לפעילות רק ב- 2011 לסיבובי הופעות ולגל שמועות בלתי פוסקות על אלבום שלישי שטרם התממשו.

אבל עד שזה יקרה, אנחנו וכנראה גם הילדים והנכדים שלנו, ימשיכו להתענג על אחד האלבומים הכי גדולים שיצאו אי פעם.

שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80
15 שירי הבריפופ הגדולים ביותר
20 שנה ל- What's the Story Morning Glory של אואזיס

 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

TSR2.jpegבאנר מועדון תרבות

15 שירים מבאסים שהורסים אלבומים מושלמים

נכון, המונח "אלבום" כבר כמעט וחלף מהעולם לטובת סינגלים דיגיטליים וסרטוני יוטיוב, אבל מאובן שכמוני ממשיך לראות באלבום (כיצירה ולא כפורמט פיזי), את פסגת השאיפות של כל אמן שמכבד את עצמו. 

האלבום הוא מבחינתי סך כל העבודה הקשה שהאמן משקיע. מסע שבו הוא מתיימר לשנות את חיי או לכל הפחות לנתק אותי מחיי היום יום לכשעה. האלבום כתפיסה, משול בעיני לציור, סרט או כל יצירת אמנות אחרת שסך חלקיה הופכים אותה למושלמת. אבל איזה באסה זה שלפעמים חלק אחד (כמעט) מקלקל הכל. 

קבלו 15 הורסי מסיבות שכמעט והצליחו להרוס אלבומים מלהפוך לקלאסיקה אמיתית (אבל רק כמעט). 

באנר מועדון תרבות

The Beatles- Yellow Submarine מתוך Revolver

באמת שאין צורך להרחיב על המשמעות וההשפעה הבלתי ניתנת למחיקה של Revolver על הקריירה של הביטלס ועל עולם המוזיקה בכלל. אבל למה? למה למען השם היה צריך פול מקרטני את השיר האינפנטילי הזה אל תוך האלבום המופלא הזה?

אסופת השירים ב- Revolver כל כך אפקטיבית, יפה וקסומה עד שהשיר הזה נשמע כל כך מיותר ולא קשור. ולא, אני לא קונה את כל תיאוריות הקונספירציה סביבו ואת כל הניתוחים הפסדו- מדעיים לגביו. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר ב- Party Pooper אמיתי.

Radiohead- Climbing up the Walls מתוך OK Computer

גם 20 שנה אחרי שיצא, אין הרבה אלבומים שאני אוהב כמו OK Computer. כמעט כל שיר ושיר בו מזכירים לי פיסה מהחיים. זה אלבום שעיצב אותי מוזיקלית ואפילו מעבר לכך. אבל לשיר אחד מתוכו לא הצלחתי מעולם להתחבר.

Climbing Up the Walls אף פעם לא עמד בעיני באותם סטנדרטים של שאר השירים באלבום. אווירת ה"ניין אינצ' ניילז" הזאת לא מתאימה לקו הכללי של האלבום וגורעת מהיופי הבלתי ניתן לתיאור שלו. במקרה הטוב הוא יכול היה להיות B-Side אבל לא יותר מזה.

כל זה נכתב אגב בהנחה ש- Fitter Happier הוא לא באמת שיר אלא יותר קטע קישור, כי אם זה לא המצב, אז הוא לוקח בענק.

Oasis- She's Electric מתוך What's the Story Morning Glory

What's the Story היה האלבום השני שקניתי בחיי (הראשון היה הפסקול של "תיקים באפלה").
23 שנים חלפו מאז והיצירה הזאת עדיין מלווה אותי לכל מקום ומציפה אותי כל פעם מחדש בנוסטלגיה מתוקה ושירים נצחיים. רק חבל ש- She's Electric שם בשביל להרוס את החגיגה.

בין הררי הדיסטורשן והמלודיות הקסומות של נואל, She's Electric בולט בחולשתו ונשמע כמו ניסיון מאולץ לעשות איזשהו שיר קאנטרי או משהו בסגנון. 20 שנה אחרי שיצא What's the Story וזה עדיין אחד הקטעים המיותרים שכתב נואל גאלגאר בחייו.

R.E.M- Radio Song מתוך Out of Time

השיר הראשון באלבום הוא כרטיס הכניסה של המאזין לעולמו של האמן. שיר שנותן את הטון לקראת מה אנחנו הולכים ולכן, החשיבות שלו עצומה. עכשיו אני מנסה להבין איך אלבום כל כך טוב זכה לשיר פותח כל כך גרוע!

להגנתו, Radio Song נשמע טוב בהתחלה עם פריטת גיטרה עדינה ויפה אך מהר מאוד הוא הופך לאיזשהו שעטנז של רעיונות לא אפויים ולא ברורים שלא רומזים בשום צורה על היופי הטמון בשאר השירים. 

Daft Punk- Fragments of Time מתוך Random Access Memories

אחד האלבומים שאני הכי אוהב בשנים האחרונות הוא Random Access Memories של דאפט פאנק מ- 2013. מגוון הז'אנרים שהוא נוגע בהם עצום, האורחים בו מתאימים כמו כפפה ליד הרובוטית של דאפט פאנק והחבילה הכוללת חסרת תקדים בהיקפה וביופיה.

האלבום הזניק את דאפט פאנק למעמד של מוזיקאי על עם סרטים דוקומנטריים, פרסים והכרה מכל קצוות הקשת של העשייה המוזיקלית ולגמרי בצדק!

אבל, בין כל השירים הנפלאים שבו, המתפרשים על פני כמעט 80 דקות(!) בכיף היה אפשר לוותר על Fragments of Time, שיתוף הפעולה עם הזמר והמפיק, טוד אדוורדס. אדוורדס כבר שר בעבר עם הצמד בשיר Face to Face מהאלבום Discovery, כך שבהחלט היה ניתן לוותר על הקאמבק המשותף. שיר שפשוט מחליש את האלבום ומאריך אותו שלא לצורך.

Pink Floyd- Money מתוך Dark Side of the Moon

אני מודה, אולי השיר הזה הורס לי את Dark Side of the Moon רק בגלל שהוא מוקצה מחמאס מיאוס. אין תוכנית, כתבה או דיון כלכלי באיזשהי צורה מבלי שהשיר הזה השתרבב לתוכו.

אבל גם בלי זה, Money הוא פשוט שיר בינוני. רעיונית הוא הסתדר עם הרעיונות שרצה ווטרס להעביר באלבום, אבל מוזיקלית הוא מחוויר לעומת שאר השירים שמקיפים אותו ובטח ובטח לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה. בזבוז של סולו אדיר על שיר כל כך בינוני זה פאקינג פשע.

Guns n' Roses- My World מתוך: Use Your Illusion 2

בתחילת הניינטיז אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הלהקה הכי גדולה בעולם. הם הכתיבו טרנדים מוזיקליים ואופנתיים כאחד (מי אמר בנדנדה ולא קיבל), פיצצו אצטדיונים וגרמו למיליוני ילדים ברחבי העולם לתפוס גיטרה לראשונה בחייהם ולנגן על הספה כאילו זה פסנתר כנף.

בספטמבר 1991 ובשיא תהילתם, שיחררו גאנז את צמד האלבומים האייקוניים Use Your Illusion 1+2. שני האלבומים יצאו באותו יום והפכו להצלחה מסחררת, אבל הקונצנזוס (והמכירות) מעידים על נטייה לטובת Use You Illusion 2, שגם בעיני, תמיד יתעלה על אחיו התאום.

ואכן "האלבום הכחול", כפי שהיה מכונה בארץ, מפוצץ בלהיטי ענק נצחיים, ריפים מלאי אנרגיה וכריזמה שנשפכת ממנו. רק למה לעזאזל הוא נסגר עם אחד הקטעים הכי מזעזעים, הזויים ומופרכים שאי פעם הוקלטו?! איך קרתה התקלה הזאת?!

באנר מועדון תרבות

השמועה אומרת שרוז אפילו לא עדכן את חברי הלהקה שהשיר הזה נכלל באלבום ואפשר בהחלט להבין מדוע. לפעמים זה נדמה, או אפילו סביר, שרוז עדה דווקא לשאר חברי הלהקה כי אין מצב שמישהו בעל שמיעה תקינה יהנה מהקטע הביזארי הזה שנשמע חסר קשר לחלוטין לכל הקטעים שלפניו. מדובר אמנם בקטע קצרצר של דקה ועשרים וארבע שניו, אבל זה מרגיש כמו נצח.

אולי זו החברות הקרובה באותן שנים עם טרנט רוזנר מניין אינצ' ניילז שגרמו לרוז לנסות ולעשות קטע שכזה, בכל מקרה מדובר באותם הרגעים שראוי היה שההיסטוריה תתעלם מהם.

Green Day- Extraordinary Girl מתוך: American Idiot

אחרי שנים בתעשייה, האלבום American Idiot, ששיחררו גרין דיי ב- 2006, הביא ללהקה לא רק הצלחה מסחרית אלא סוף סוף גם הערכה אמנותית כבירה שבאה לידי ביטוי בשלל פרסים, מאמרים ואפילו מחזמר בפאקינג ברודווי.

האלבום, שהיה סוג של אופרת רוק, היווה את הפסקול המושלם לעידן פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר ו"המלחמה בטרור" של הנשיא ג'ורג' בוש. שירים כמו Holiday, Wake me Up When September Ends ו- Boulevard of Broken Dreams תפסו את רוח התקופה ונשמעים רלוונטיים גם היום.

את אסופת השירים הזאת דואג להרוס השיר Extraordinary Girl. אפשר לטעון שמבחינה לירית הוא רלוונטי וחשוב, אבל בגדול הוא פשוט נשמע כמו אילוץ. טקסט שזכה מן ההפקר להפוך לשיר באלבום מוצלח ומצליח מבלי שהיה ראוי לכך. או בקיצור, שיר מעפן רצח.

The Stone Roses- Don't Stop מתוך: The Stone Roses

לא אכפת לי כמה מגניב הקטע הזה של לנגן שיר אחורה ו"לגלות" משהו חדש, באלבום שלם זה תקוע כמו עצם בגרון. Don't Stop הוא השיר הרביעי באלבום הבכורה הפנומנלי של הסטון רוזס, והבעיה איתו היא שלמעשה הוא השיר השלישי באלבום (Waterfall המדהים) שפשוט מנוגן אחורה. מי שממש יתעקש לנגן אותו אחורנית ולשמוע אותו כפי שחברי הלהקה התכוונו, יגלה טקסט שונה וכמה טוויסטים נוספים אבל לא יותר מזה. 

ואם ההסבר היה מעיק, אז תארו לכם כמה הוא מעיק באמת כשהוא תקוע באמצע אלבום. כל כך מעצבן ומיותר.

The Cure- Friday I'm in Love מתוך: Wish

Wish הוא בעיני אחד האלבומים הפחות מוערכים שלא בצדק שכתב רוברט סמית' בחייו. כמה עצב וכמה יופי שוכנים זה לצד זה באלבום התשיעי והקסום של הקיור.

העניין הוא שבתוך כל העצב הזה, מגיח פתאום Friday I'm in Love, שהוא לא שיר גרוע, אבל נשמע כל כך מחוץ לקונטקסט של האלבום עד שהנוכחות שלו נשמעת כמו טעות, ולא מוצלחת במיוחד. 

הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה בעולם: 25 שנה ל- Wish של קיור

Arctic Monkyes- Fireside מתוך: AM

ללא שום ספק אחד האלבומים שהולכים לתת פייט בגזרת מצעדי העשור למיניהם ברחבי לעולם הוא AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז. למרות שאני עדיין מוצא אותו "נחות" לעומת Whatever People Say I Am, That's What I'm Not, אין בכלל ספק שבעוד 20 שנה יסתכלו הנערים של היום על – AM בנוסטלגיה מתוקה. 

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני תמיד דואג לדלג עליו: Fireside. איזה שיר בינוני ומעצבן. כל כך לא בסטנדרטים שאלכס טרנר הרגיל אותנו. מה לו ולשירים כמו R U Mine, Knee Socks או I Wanna Be Yours שהוא בעיני אחד משירי הסיום היפים ביותר שנכתבו אי פעם. שיר שהוא לא רק מעפן, הוא אשכרה מעיב על חוויית ההאזנה שלי ל- AM. באסה לי.

Red Hot Chili Peppers- Throw Away Your Television מתוך: By the Way

כבר כתבתי כאן בעבר שאני חושב ש- By the Way הוא האלבום הגדול האחרון של רד הוט צ'ילי פפרס. אני באופן אישי חושב שהוא גם הטוב ביותר שלהם (בבקשה אל תהרגו אותו). אבל עם כמה שאני אוהב אותו, יש שיר שאני באופן אוטומטי מדלג עליו, Throw Away Your Television.

כנראה שבאלבום עם סאונד כל כך שונה ממה שהמעריצים רגילים לקבל מהפפרס, היה חשוב ללהקה להכניס שיר שיזכיר את הפאנקיות והגרוביות שכל כך מזוהה איתה. אבל בתכלס, מדובר בשיר בינוני לכל היותר שבולט לרעה באלבום עם כל כך הרבה עומק ויופי. 

Death Cab For Cutie- Expo '86 מתוך: Transatlanticism

במרכז כל היופי הזה שנקרא Transatlanticism, נמצא שיר מעצבן במיוחד שקוראים לו Expo '86. כמו חצ'קון על פרצוף יפה, ככה השיר הזה תקוע באמצע אחד האלבומים המרגשים והיפים שיצאו בשנות האלפיים. אני לא חושב שאי פעם סיימתי לשמוע אותו עד הסוף. 'פילר' כל כך מיותר כמו פטמות על השריון של באטמן.

Beach Boys- Let's Go Away for A while

אין לי שום דבר עקרוני נגד קטעים אינסטרומנטליים באלבומים. לפעמים הם מספקים את ההפסקה והספייס בין הקטעים ומאפשרים למאזין "לנשום" ולהרגע. שני קטעים כאלה יש בPet Sounds המופתי של הביץ' בויז. אך בעוד ששיר הנושא, Pet Sounds, מצליחה לעניין עם סאונד שונה ביחס לשאר האלבום, הקטע הראשון, Lets Go Away for a While הוא פרטי פופר רציני במיוחד. 

מדובר בקטע מיותר, חסר ייחוד שלא מצליח להתעלות כמו שאר השירים שסובבים אותו. בין I'm Waiting for the Day המרומם ל- Sloop John B המקפיץ, הקטע הזה מרגיש תקוע ובעיקר ממש מיותר.  

Beck- Paper Tiger

ב- 2002, 3 שבועות בלבד לפני חתונתם המיועדת ואחרי 9 שנים ביחד, נטשה את בק ארוסתו והותירה אותו שבור לרסיסים. הטלטלה הרגשית הזאת הביאה את בק לוותר על המוזיקה הניסיונית שאפיינה אותו עד אז, לטובת הגיטרה האקוסטית. התוצאה היא Sea Change, אחד האלבומים הנוגים והיפים ביותר שאי פעם נכתבו. 

כאמור רוב השירים באלבום הם על טהרת הגיטרה האקוסטית והפסנתר, אבל כנראה שהרגלים קשה לשנות ובק התעקש לשלב לפחות שיר אחד "מעניין" וניסיוני יותר מהשאר, Paper Tiger. האמת שאין הרבה מה לכתוב עליו מלבד העובדה שהוא אחד השירים החלשים והמעיקים, לא רק באלבום, אלא בכל הקריירה של בק. אולי הוא שם רק בגלל שאבא שלו עיבד את כלי המיתר ולא היה לו נעים. 

אבל הכי גרוע זה המיקום שלו. מדובר בשיר השנ באלבו, רוצח מומנטום נוראי. זו דוגמה נהדרת לכמה סדר השירים באלבום זה דבר שאין להקל בו ראש. אבל עדיין אלבום בן זונה כן?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

4b6f5c10ec60b5b33d06fc738f461d58

באנר מועדון תרבות

אלבום הפופ הסודי של הנייטיז: 20 שנה ל- Music For Pleasure של מונאקו

בין 'היטמן 7' ל- OK Computer, שחרר פיטר הוק מניו אורדר את Music For Pleasure- אלבום הבכורה של פרויקט הצד שלו: 'מונאקו'. 20 שנה אחרי, זה זמן מעולה לעשות כבוד לאחד מאלבומי הפופ הכי יפים של הניינטיז שנעלמו, ולא בצדק, מרדאר ההיסטוריה. 

אחד הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות לאמן זה ששיר אחד שלו יהיה להיט כל כך ענק שהוא יאפיל על שאר הקריירה שלו. להיט שינקז לעצמו את מלוא תשומת הלב בזמן שהאחרים חוסים בצילו. One Hit Wonder אם תרצו.

אז זה בערך מה שקרה עם האלבום הראשון של Monaco, פרויקט הצד של פיטר הוק, הבסיסט המיתולוגי של ג'וי דוויז'ן וניו אורדר (כמה מכם יכולים להתהדר בעובדה שהם היו חברים בשתי להקות ששינו את עולם המוזיקה?) יחד עם דייויד פוטס (גיטריסט באואזיס למשך שתי שניות ועוד שלל פרויקטים).

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

הלהיט שאני כמובן מדבר עליו הוא What Do You Want From Me שכולכם מכירים. ואם לא אז לחצו פליי על הקליפ ממש פה למטה ואני מבטיח לכם שתמצאו את עצמכם אומרים "אהההה נו, ברור שאני מכיר את השיר הזה".

What Do You Want From Me שוחרר כסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של הצמד, Music For Pleasure, ונוגן ללא הרף ב- MTV. הבס הכל כך מזוהה של הוק, המלודיה הקליטה בטירוף וקולו המעולה של פוטס הפכו את השיר לאחד המושמעים ביותר ב- 1997, חבל רק ששם זה נגמר.

הם רק נשמעים כמו ניו אורדר

אבל בואו נחזור מעט אחורה. היחסים בין פיטר הוק לשאר חברי להקת האם שלו, ניו אורדר, תמיד היו סבוכים. הוא נחשב לילד הרע של הלהקה ולעיתים תכופות התנגח בשאר החברים. הפרידה הסופית והבלתי נמנעת התרחשה לבסוף ב- 2007. באלבום הקאמבק הנפלא של הלהקה, Music Complete, מ- 2015 הוא כבר לא לקח חלק.

לאור היחסים המורכבים עם ניו אורדר והאגו הענק שלו, שאף הוק להוכיח לעולם את גדולתו המוזיקלית (למרות שהוא ממש לא צריך) ולאורך השנים מצא את עצמו בשלל פרויקטים צדדיים כמו: Freebase, Revenge (סופרגרופ של נגני בס הכוללת את גארי "מני" מאינפילד מהסטון רוזס, אנדי רורק מהסמית'ס וכמובן את הוק עצמו). אבל Monaco היה המוצלח ביותר.

Music For Pleasure, אלבום הבכורה של Monaco שיצא כאמור ב-1997, מצליח לתפוס את רוח התקופה ומשלב בצורה מופלאה בין הבריטפופ הפופולרי לבין הפופ והאלקטרוניקה שאפיינו את הקריירה של ניו אורדר.

האמת היא שהשילוב הזה, יחד עם קולו של פוטס שדומה באופן מעורר חשד לזה של ברנרד סאמנר, סולנה של ניו אורדר, הביאו אנשים רבים לחשוב (עד היום) כי שירי הפרויקט הם למעשה שירים של ניו אורדר. אבל זה כאמור, לא המצב, למרות נגינת הבס המזוהה כל כך של הוק שמכוון את הגיטרה שלו אוקטבה גבוהה יותר מגיטרת בס רגילה ומנגן בעיקר מלודיות.

"מצאתי מישהו שזקוק לי…"

Music For Pleasure מתחיל חזק עם What Do You Want From Me ולכל אורכו הרגל אף פעם לא יורדת מהגז. כל שיר שמתחיל יפה יותר מקודמו. Shine הוא חתיכת פופ מרוממת נפש, Sweet Lips, הסינגל השני שיצא מהאלבום, נשמע רענן גם 20 שנה אחריו- Buzz Gum הוא שיא רוקנ'רולי משובח שכל להקת פופ-רוק אחרת הייתה שמחה לכתוב.

טקסטים מעולם לא היו הצד החזק של הוק. מי שמחפש עומק לצלול לתוכו לא ימצא אותו ב- Music For Pleasure. אבל "מוזיקה להנאה" (כשם האלבום) תמצאו כאן בשפע. והסאונד? מעולה לפחות כמו להקת האם.

קחו לדוגמה את Junk, מדובר בקטע בן 09:14 של פלא מוזיקלי שמצליח לשלב בצורה אופטימלית אלקטרוניקה רכה לצד רוק. אחד מהקטעים הפחות מוערכים שאי פעם יצאו. בלי הגזמה. גם Sedona, הקטע האחרון והאינסטרומנטלי מוכיח איזה עולם מוזיקלי מופלא וכמה כישרון יש בפיטר הוק.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

Music For Pleasure הוא סוג של ממתק נחבא של הניינטיז. סוד שמור לחובבי פופ-רוק אמיתיים. תצטרכו להתאמץ מאוד בשביל למצוא את האלבום הזה איפשהו ותצטרכו להתאמץ עוד יותר אם תרצו למצוא את אלבומה השני והאחרון של הלהקה, "Monaco", שיצא בשנת 2000 בחברה העצמאית "פליפון" ונותר בגדר פריט אספנות. האמת היא שעד גיל נורא מאוחר לא ידעתי בכלל שיצא ללהקה אלבום נוסף, אבל הוא כמובן מחוויר ליד אחיו הבכור.

המסיבה של פיטר הוק

כבר כתבתי בבלוג לא מעט על גורס האשפה האימתני שנקרא ה"היסטוריה" שמותיר אחריו (בתקווה) את היצירות הראויות ביותר. אבל לפעמים מתחת להריסות אפשר למצוא פרחים שנבלו מבלי שאף אחד שם לב. אלבומים שנשכחו מהר מדי. אז אם אתם חובבי פופ איכותי עם קרייבינג לסאונד ניינטיז משובח, אני מאוד ממליץ לכם להצטרף באיחור אפנתי למסיבה של פיטר הוק ולתת צ'אנס ל- Music For Pleasure.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Monaco- Music For Pleasureרוצה לקבל עדכונים חמים ממני