50 אלבומי העשור של מועדון תרבות (2010-2019)

לא בטוח שבעוד 10 שנים המושג "אלבום" עוד ישאר רלוונטי. אבל עד שזה יקרה הנה סיכום העשור שלי: 50 האלבומים הגדולים של העשור. 

לפני שיוצאים לדרך, הנה כמה אלבומים ששווה להזכיר שלא נכנסו לרשימה:
(Snail Mail- Lush (2018
(2017) LCD Soundsystem- American Dream
(Sharon Van Eeten- Are We There (2014
(Courtney Barnett- Sometimes I Sit and Think, and Sometimes I Just Sit (2015
(M83- Hurry Up, We’re Dreaming (2011
(R.E.M- Collapse into Now (2011
(2013) Queens of the Stone Age – …Like Clockwork
(Beach House- Depression Cherry (2015
(St. Vincent- St. Vincent (2014
(2015) Father John Misty- I Love You, Honeybear
(FKA Twigs- LP1 (2014

(The War on Drugs- A Deeper Understanding (2017
(Lana Del Rey- Born to Die (2012

50. (Counting Crows- Somewhere Under Wonderland (2014

ב- 2008 שיחררו Counting Crows את אלבומם Saturday Nights & Sunday Mornings, אלבום מקושקש שמחולק לשני חלקים שהמשיך את מגמת ההתדרדרות של מי שהייתה אחת מלהקות  הקאלט האהובות של הניינטיז.

אבל שש שנים לאחר מכן (ואחרי שהייתי בטוח שהם לא יוציאו עוד אלבום) שיחררו "העורבים" את  Somewhere Under Wonderland ואיזה כיף היה לגלות שהקסם חזר.

נכון, האלבום לא מצליח לשחזר את האיכות החד פעמית של August and Everything After המופתי (איזה אלבום כן יצליח?!) אבל כל המאפיינים שבזכותם אהבנו את הלהקה עדיין כאן לרבות הטקסטים המופלאים של אדם דוריץ, אחד מהכותבים המוכשרים בדורנו שלא מקבל על כך מספיק קרדיט. 

רק תאזינו ל- Possibility Days ואני מבטיח שכמו בימים הטובים של ההרכב, תתקשו שוב לעצור את הדמעות. 

49. (Soccer Mommy- Clean (2018

סופי אליסון, או בשם הבמה שלה, Soccer Mommy, שיחררה ב- 2018 את אלבומה המלא הראשון והמיסה לי את הלב. Clean היא יצירה אישית המבוססת כולה על נגינת הגיטרה הנפלאה של אליסון שלעיתים נשמעת כאלו היא הקליטה אותה בחדרה.  

האינטימיות הזאת שמצליחה ליצור אליסון היא נדירה ומרגישה כל כך אותנטית, כל כך אמיתית. אולי בגלל זה היא כל כך נוגעת. אלבום פשוט נפלא.

48. (2019) Angel Olsen- All Mirrors

אלבומה הרביעי של אנג'ל אולסן המדהימה, נע בצורה מדויקת בין הארטיסטי לפופי ובין הנגיש ליומרני. זו היצירה השלמה והמדויקת ביותר של הזמרת שמצליחה כאן לעלות את הרף הגבוה מלכתחילה שהציבה לעצמה. 

47. (2018) IDLES- Joy as an Act of Resistance 

כמה עוצמה, כמה כוח, כמה תשוקה יש ביצירה האדירה של הרכב הרוק מבריסטול. אלבומם השני של IDLES נוגע בכל הנושאים שמעסיקים את בריטניה ב- 2018: הברקזיט, ההגירה, התסכול הכמעט קיומי והיום יומי, כל אלא ועוד בונים את אחד מאלבומי הרוק הבועטים של העשור. 

כשכתבתי עליו לראשונה, קראתי ל- Joy as an Act of Resistance קלסיקה בהתהוות. היום אני כבר יכול להמר עליו כקלסיקה לכל דבר.

46. (Big Thief- U.F.O.F (2019

Big Thief היא כנראה סנסצית האינדי האחרונה של העשור. אלבומם השני, U.F.O.F זכה לשבחי המבקרים ולהתלהבות השמורה לגדולים ביותר. אולי בשביל לא לאבד את המומנטום, שחררה הלהקה אלבום נוסף, לא פחות טוב בשם Two Hands בסך הכל חמישה חודשים לאחר מכן.

בכל מקרה מדובר באחד מאלבומי הפולק-רוק הנוגים והיפים של השנים האחרונות. פרט טריוויה מעניין הוא שבסיסט הלהקה הוא לא פחות ממקס אולארצ'יק, הבן של. כבוד!

45. The Roots- Undun

אלבומי קונספט או אלבומים שמכילים בתוכם סיפור, הם לא דבר שכיח בעולם המוזיקה השחורה, אבל מהצד השני אין שום דבר שכיח במוזיקה של הרוטס.

עם המון כבוד לקניה ווסט, קנדריק לאמאר ואחרים, בעיני הרוטס הם מהלהקות הבודדות שמצליחות לשמר את הסאונד האולד סקול של הראפ "האמיתי" אך עדיין נשמעים מודרניים, רלוונטיים ואקטואליים בכל אלבום.

Undun הוא תצוגת תכלית מופלאה של סאונד חי ואותנטי עם טקסטים נשכניים ומרגשים. בעיני מפסגות היצירה של הלהקה ושל הז'אנר בכלל.

44. (Robyn- Body Talk (2010

אלבומה השביעי של הזמרת השוודית הוא לא פחות ממאסטרפיס של פופ. עם 15 קטעים שנמתחים על פני למעלה משעה של מוזיקה, רובין מניחה את הסטנדרט להפקות פופ רבות שעוד יגיעו בעקבותיה. אלבום לא פחות מנפלא.   

43. (2019) ?Billie Eilish- When We All Fall Asleep, Where Do We Go

מי היה מאמין שנערה בת 17 בלבד תהיה אחראית לאחד מאלבומי הבכורה המרשימים ביותר שיצאו בשנים האחרונות.

זה אולי קלישאתי להגיד ש- When We All Fall Asleep, Where Do We Go? הוא קולו של דור אבל הוא בהחלט לא רחוק מזה. כמו הדור שהיא מייצגת כך גם בשירים שלה בילי אייליש מאוד מחוברת לעצמה אך מצד שני גם מנותקת. מודעת לעצמה ולכוח שלה אך גם מלאת חששות ופחדים (מי אמר קסנקס ולא קיבל?).

האלבום הזה הוא הוכחה שללכת עם האמת שלך שווה יותר מהכל.
סופרגירל: בילי אייליש- When We All Fall Asleep, Where Do We Go ביקורת אלבום>>

42. (Daughter- If You Leave (2013

אלבום הבכורה של הרכב האינדי פולק הלונדוני הוא יצירה חלומית ומהפנטת וזאת למרות שהמבקרים לא עפו עליה.

כתוצר בכורה אני מוצא את If You Leave אמיץ ומעניין הרבה יותר מרוב אלבומי הבכורה שיצאו העשור ולהגיד שהוא שווה את הזמן שלכם יהיה אנדרסטייטמנט. 

41. (Pixies- Indie Cindy (2014

על הזין שלי הביקורות המזעזעות שהאלבום הזה קיבל, Indie Cindy, אלבומם החמישי של הפיקסיז הוא בן זונה של אלבום!

23 שנה אחרי אלבומם האחרון, הפיקסיז חזרו לחיינו מפוייסים יותר ורחמנט ליצלן, פופיים יותר והתוצאה היא אלבום פופ-רוק מפוצץ אנרגיה וריפים ממכרים יותר משילוב של פיצה עם קולה. אני יודע שזה אוקסימורון, אבל במקרה של Indie Cindy אל תאמינו למבקרים!
למה כולם שונים את Indie Cindy של הפיקסיז>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

40. (Pet Shop Boys- Electric (2013

בספטמבר 2012 שיחררו אשפי הפופ הבריטים את Elysium, אלבומם ה- 11 שהיה שקט, עצוב ורגוע הרבה יותר משאר אלבומי הפופ שלהם.

אני אישית מצאתי את הכיוון החדש נפלא אבל המעריצים והמבקרים כאחד העדיפו את הבויז שלהם רקידים יותר.

וכך פחות מעשרה חודשים לאחר מכן שיחרר הצמד את Electric, יצירה אלקטרונית אפית בניצוחו של סטיוארט פרייס שהעיפה את הסכך למבקרים והחזירה את הצבע ללחיים של המעריצים עם סדרת המנוני פופ שהוכיחו שגם אחרי כל כך הרבה שנים, הפט שופ בויז עדיין מסוגלים להוציא יצירת מופת.

39. (The Strokes- Angels (2013

אומרים שמאז האלבום הראשון שלהם הסטרוקס איבדו את זה. אומרים שהם לא חדים, לא מגובשים וממוחזרים. אז אומרים. אותי הסטרוקס מעולם לא הפסיקו להפתיע. אלבומם הרביעי, Angels מ- 2011, מוכיח שמדובר בלהקה שמעולם לא הפסיקה לעשות מוזיקה פחות ממעולה.

אני לא מכיר הרבה להקות שהצליחו העשור להוציא פנינות פופ-רוק נוסח Under the Cover of Darkness, או Games. אז נכון זה לא ברמה של Is This It, אבל Angels הוא עדיין אחד מהאלבומים המפתיעים והטובים שיצאו העשור.

בין אם זה בקריירת הסולו שלו, עם ה- Voidz, עם דאפט פאנק או כמובן עם הסטרוקס, ג'וליאן קזבלנקס פשוט לא מסוגל לשעמם! ואגב, גם Comedown Machine מ- 2013 לא פחות טוב.

38. (New Order- Music Complete (2015

ב- 2015 חזר אחד ההרכבים האייקוניים ביותר תולדות המוזיקה עם אלבום חדש אחרי 10 שנות הפסקה. מינוס הבסיסט המייסד, פיטר הוק אבל מחוזקים ב- La Roux, ברנדון פלאוורס, איגי פופ וסטיוארט פרייס על ההפקה, הוכיחו ניו אורדר שלמרות השנים שעברו יש להם עוד הרבה מה לתת.

Music Complete הוא פנינת פופ נפלאה, מופקת היטב ואקטואלית. ככה עושים פופ. ככה עושים מוזיקה.
אחרי 10 שנים, ניו אורדר חוזרים באלבום חדש- Music Complete>>

37. (Arca- Arca (2017

ללא ספק האלבום המאתגר ביותר ברשימה. המפיק הונצואלי האוונגרדי קנה לעצמו תהילת עולם כשעבד עם קניה ווסט, פרנק אושן, FKA Twigs והפיק לביורק את Vulnicura ו- Utopia, אבל אלבומי הסולו שלו מוכיחים שגם כיוצר עצמי ארקה יכול להפציץ בגדול.

אלבומו השלישי הוא יצירת מופת אקספירמנטלית, מקריפה ומרגשת כאחד שמוכיחה ששווה להמשיך ולעקוב אחרי היוצר המופלא הזה.
בואו בראש פתוח- Arca ביקורת אלבום>>

36. (Nick Cave & The Bad Seeds- Ghosteen (2019

שניה לפני סיום העשור החליט ניק קייב לפרק לנו שוב את הלב. Ghosteen מגיע 4 שנים בלבד אחרי שקייב איבד את בנו ארתור והוא ממחיש את הניסיונות הכושלים בעיקרם של היוצר להתמודד עם הטראומה הנוראה.

אך למרות זאת, ובניגוד ל- Skeleton Tree, האלבום הזה מציע גם מעט אור בתוך החושך. ההתמודדות הכואבת מנשוא הופכת למעט אופטימיות שיום אחד עוד עלול להיות טוב יותר. שיום אחד עוד ניפגש.
קצת אור בחושך: ניק קייב Ghosteen ביקורת אלבום>>

35. (Chvrches- Love is Dead (2018

באלבומם השלישי קרעו הצ'רצ'ס את המסכות מעל מילים מכובסות כמו "אינדי פופ" או "אינדיטרוניקה" בהן כונתה הקריירה שלהם, ולוחצים על דוושת הפופ בכל הכח.

עם דייב סטיוארט (יורית'מיקס) כמנטור ויועץ מקצועי, Love is Dead הוא אלבום פופ לא מתנצל מלא בסינתיסייזרים ומכונות תופים שנשמעים רלוונטיים מאי פעם. ושום מילה על הדואט האדיר עם מאט ברנינגר מהנשיונל.
האהבה לא מתה: Chvrches- Love is Dead ביקורת אלבום>>

34. (Phoebe Bridgers– Stranger in the Alps (2017

אלבום הבכורה של היוצרת מקליפורניה הוא יצירה עדינה וקטנה שהופכת כאב ליופי בלתי נתפס.

קולה העדין של ברידג'רס מצליח לחדור לעצמות ולעורר אמוציות כמו שמעט מאוד קולות הצליחו לעשות לאורך העשור. אין לי ספק שכמו יין, אלבום הבכורה הזה רק ילך וישתבח וימצא את דרכו לעוד הרבה אזניים שטרם טעמו ממנו.

33. (Tame Impala- Currents (2015

אחרי 2 אלבומי רוק מובהקים, קווין פרקר וחבריו האוסטרלים מצאו את האיזון המושלם בין רוק, אלקטרוניקה ורחמנא ליצלן, פופ להמונים.

Currents הצליח להביא את ההרכב להמונים ולהפוך את פרקר עצמו לאחד היוצרים העסוקים של העשור.
Tame Impala- Currents ביקורת אלבום>>

32. (2013) Sky Ferreira- Night Time My Time

ב- 2013, ואחרי שנדחה מספר פעמים על ידי חברת התקליטים שלה, שיחררה סקיי פררה סוף סוף את אלבום הבכורה שלה, שהוא נכון להיום, גם את אלבומה האחרון.

כמו הרבה סיפורי סינדרלה, גם האלבום הזה לא מכר יותר מדי בצאתו אבל עם השנים זכה לסוג של מעמד קאלט. 

Night Time, My Time מציג שילוב נפלא ומענג במיוחד של אינד רוק ופופ משובח וממכר במיוחד שקשה לעמוד בפניו. חבל שיותר אנשים לא מכירים את היצירה המופלאה הזאת. מצד שני ההפסד כולו שלהם. 

31.  (2011) PJ Harvey- Let England Shake

"במקומות החשוכים ביותר, הבחורים הצעירים שלנו נורים באקדחים" שרה הארווי באלבומה הפוליטי ביותר ואחד המטלטלים שיצאו העשור הזה. אך מעבר לטקסטים הנפלאים, גם מוזיקלית האלבום הזה שונה מכל מה שהארווי עשתה כאשר מלבד הגיטרות תמצאו באלבום גם לופים, סימפולים כלי נשיפה ועוד. 

יש אלבומים שקשה לתאר אותם במילים ופשוט צריך להאזין להם. Let England Shake הוא אחד מהם.

moadon-tarbut-24

30. (The National- I Am Easy to Find (2019

כל השירים ברפרטואר המופלא של הנשיונל מעוטרים במילותיו הקסומות והעצובות של מאט ברנינגר שמתפייט על נושאים כמו אהבה, בדידות, נישואים, ילדים ואיך אנחנו מתבגרים אל תוך כל זה. 

הפעם אל ברנינגר מצטרפות לא פחות מחמש זמרות שונות ביניהן: ליסה האניגן, קייט סטייבלס וגייל אן דורסי ההורסת(!!) שהופכות את הטקסטים על מערכות היחסים של ברנינגר ממונולוגים לדיאלוגים שוברי לב.

יצירה אמיצה של אחת המניות הבטוחות בהמוזיקה בעשור האחרון.
אור בחשכה: הנשיונל: i Am easy to Find ביקורת אלבום>>

29. (Bruce Springsteen- Western Stars (2019

ללא האי סטריט בנד ודיסטורשן אך עם כלי מיתר וים של רגש, סיפק 'הבוס' את אחד האלבומים המפתיעים והיפים ביותר בקריירה שלו.

שירים "מופשטים" המבוססים בעיקר גיטרה אקוסטית ותזמורי כלי מיתר מפתיעים, מהווים באלבום הזה קרקע אמוציונלית במיוחד לסיפוריו של ספרינגסטין על מסעותיו באמריקה ובמשעולי נפשו.

גם כשהוא מגרד את גיל 70 מלמטה, מוכיח 'הבוס' למה הוא אחד האמנים הגדולים שעדיין פועלים כיום.
כל הקלישאות נכונות: ברוס ספרינגסטין Western Stars ביקורת אלבום>>

28. ׁMount Eerie- A Crow Looked at Me (2017

כמו Carrie & Lowell של סופיאן סטיבנס או Skeleton Tree של ניק קייב, גם אלבומו השמיני של פיל אלברום מתמודד עם אובדן קשה מנשוא.

4 חודשים בלבד אחרי שהפך לאבא, אישתו של פיל אובחנה כחולת סרטן לבלב קטלני. זמן קצר לאחר מכן, ביוני 2016, היא נפטרה והשאירה את אלברום להתמודד עם הכאב ועם הסטטוס החדש כאב טרי לתינוק.

את כל האובדן והצער האינסופי הוא שחרר ב- A Crow Looked at Me, יצירת מופת אישית, חד פעמית שכל חובב מוזיקה פשוט חייב לשמוע. תכינו את הממחטות.

27. (Bjork- Vulnicura (2015

מה טוב יותר למוזה מלב שבור? אחרי שנפרדה מבן זוגה, מת'יו ברני, הטביעה ביורק את יגונה בכתיבת מוזיקה חדשה שהלכה והתהוותה לכדי אלבומה השמיני, Vulnicura.

שם האלבום הוא בלטינית "תרופה לפצעים" ואכן האלבום נושא בחובו את כל הרגשות, העצב והפצעים המדממים שהותירה הפרידה. זהו ללא ספק האלבום האישי ביותר של ביורק ואחת מפסגות היצירה שלה ושל העשור כולו.

26. (David Bowie- Blackstar (2016

רגע לפני גיל 70 ובדיעבד חודשים ספורים לפני מותו, העניק לנו דייויד בואי במתנה את Blackstar, אלבומו ה- 25 והאחרון בחייו.

ממרומי גילו ואחרי כל התהפוכות המוזיקליות שחווה ועבר, מדהים היה לגלות שבואי המשיך לאתגר אותנו, הפעם עם אלבום ג'אז פיסכדלי מטורף שבדיעבד היו שזורות בו גם מילים מרסקות על מותו המתקרב.

האלבום הזה הוכיח את הכח שיש ליוצר הענק הזה לחדש, לשנות ולדחוף את גבולות המוזיקה עד לקצה. לצערי העולם בלי דייויד בואי הוא מקום קצת יותר משעמם לחיות בו.
דייויד בואי- Blackstar ביקורת אלבום>>

10 האלבומים הגדולים של 2019
10 האלבומים הגדולים של 2018
10 האלבומים הגדולים של 2017
10 האלבומים הגדולים של 2016

25. (HAIM- Days Are Gone (2013

האלבום הכי מפתיע ברשימה ואולי של העשור. מי היה מאמין ששלישיית אחיות סמי ישראליות שההופעה הראשונה שלהן התקיימה מעדנייה יהודית ששילמה להם בקניידלעך (סיפור אמיתי לגמרי), יהפכו למרעננות הרשמיות של עולם הפופ?

אלבומם הראשון של שלישיית "חיים" משלב באופן נדיר וכל כך כיפי אר נ' בי לצד אינדי פופ ונוטף כריזמה בצורה מעוררת התפעלות. מהאלבומים הכי מהנים של העשור האחרון. אם לעשות פופ, אז לעשות אותו ככה בבקשה.

24. ׁׂ(Kandrick Lammar- To Pimp a Butterfly (2015

באלבומו השני, קנדריק לאמאר מפרק לגורמים את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על מוזיקה שחורה. סול, פאנק, ג'אז פואמות על טופאק, מה אין באלבום הזה? מדובר ללא ספק ביצירת היפ הופ שטרם נוצרה כמותה.

במידה רבה לאמאר עושה כאן להיפ הופ את מה שהביטלס עשו לרוק. כמו הביטלס לאמאר מצליח להחדיר למוזיקה שלו כל כך הרבה רבדים מוזיקליים, טקסטואליים ורפרנסים תרבותיים באופן שהופך את היצירה שלו לעמוקה וכזאת שיכולה לנגוע כמעט בכל אחד. פשוט מאסטרפיס של היפ הופ.

23. (Kanye West- My Beautiful Dark Twisted Fantasy (2010

לא הרבה אלבומים זכו לשנות תפיסות כלפי ז'אנרים, אבל אלבומו החמישי של האיש והאגו, קניה ווסט הצליח לעשות זאת למוזיקה השחורה ולמוזיקת הפופ בכלל.

באלבום הזה מפרק ומתיך ווסט אלמנטים שונים של מוזיקה פופולרית לכדי יצירה אחת קוהרנטית ומפעימה בהפקה שלה. מדובר בלא פחות באחת ההפקות המהוקצעות ופורצות הגבולות אי פעם.

מבון איבר ועד קינג קרימזון, ווסט יצר מפלצת חוצת גבולות וז'אנרים שהפכה לאחת המוערכות בעשור האחרון ובצדק.

22. (Leonard Cohen- You Want it Darker (2016

"אני מוכן…" שר לאונרד כהן בשיר הפותח את אלבומו האחרון, You Want it Darker, והוא אכן היה מוכן.

You Want it Darker הוא פלרטוט מתמשך של הכהן הגדול עם המוות תוך ניסיון לסגור את הקצוות של מה שנותר בחיים.

מותו של כהן היה מהרגעים העצובים בעשור הזה אבל לפחות אפשר להתנחם במוזיקה הנצחית שהוא שאיר לנו ובאלבומו האחרון והמושלם.
רציתם את זה קודר יותר? לאונרד כהן- You Want it Darker ביקורת אלבום>>
מותו של הכהן הגדול. פרידה מלאונרד כהן>>

21. (Radiohead- A Moon Shaped Pool (2016

מאז שכתבתי את הביקורת על אלבומם התשיעי של רדיוהד, הוא הלך וגדל עלי. היום אני חושב שבזמן אמת אולי לא הערכתי מספיק את היופי הטמון בו, אבל היום אני אוכל את הכובע ומודה שזו אחת היצירות המרשימות והקסומות ביותר שהיה לעשור הזה להציע.

אלבום הושפע מאוד מהעבודה של ג'וני גרינווד ות'ום יורק על פסקולי סרטים ולכן כלי מיתר ותזמורים קלאסיים מאוד נוכחים בו, מה שמקנה ליצירה עומק נפלא וגם מרחיב את הרפרטואר המוזיקלי של רדיוהד לטריטוריות חדשות.
רדיוהד- A Moon Shaped Pool ביקורת אלבום>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

20. (Bon Iver- i,i (2019

אלבומם הרביעי של ג'סטין ורנון ובון איבר הוא האקלקטי ביותר שלהם. האלקטרוניקה פוגשת את הפולק והלב לא יכול שלא להסדק בכל שיר מחדש.

ורנון הוא אחד האמנים הכי משפיעים של העשור האחרון. אמן שמפרק ומרכיב מחדש את המוזיקה כפי שהכרנו אותה ועל הדרך מפרק לנו גם את הנשמה. שירים כמו Faith ו- Naeem הם לא רק מפסגות היצירה שלו, אלה מפסגות היצירה של העשור כולו.
Bon Iver- i,i ביקורת אלבום>>

19. (Vampire Weekend- Father of the Bride (2019

לא פחות משש שנים אחרי אלבום המופת שלהם, Modern Vampires of the City, הפציצו עזרא קניג וחבריו ביצירה אדירה נוספת בת 21 קטעים ומפעימה ביופיה.

עם אורחים כמו סטיב לייסי, דניאל חיים, מארק רונסון ואחרים Father of the Bride הוא אחד האלבומים הכי מרתקים מוזיקלית של העשור האחרון.
ומפייר וויקנד- Father of the Bride ביקורת אלבום>>

18. (Beck- Colors (2017

מי היה מאמין שאחד מאלבומי הפופ המשובחים ביותר של העשור האחרון יגיע דווקא מבק?! כן, קראתם נכון.

שלוש שנים אחרי הדיכאון הקיומי (והמופלא) של Morning Phase, החליט בק לחגוג את החיים באלבום פופ, צבעוני עם השפעות אייטיז וסבנטיז מובהקות.

סלחו לי על המטאפורה המתבקשת, אבל היצירה הזאת הצליחה לצבוע את בק בצבעים חדשים לגמרי שטרם שמענו וזה לא פחות מנפלא.
He's Back: בק- Colors ביקורת אלבום>>

17. (Lana Del Rey- Norman Fuckin Rockwell (2019

אלבומה החמישי (או השישי תלוי איך סופרים) של לנה דל ריי היה לא פחות מסנסציה. הוא תפס בהפתעה גמורה את מבקרי המוזיקה והקהל כאחד שראו בו את אחד התוצרים המשובחים ביותר של הזמרת ושל העשור כולו.

מפיצ'פורק קיבל האלבום את הציון ההיסטרי של 9.4 (!) ולנה דל ריי את הכינוי "אחת מהכותבות הגדולות של אמריקה".

Norman Fuckin Rockwell לא מציג רק את הטרנספורמציה המוזיקלית והלירית האישית שעברה, לנה דל ריי אלא גם את השינוי שהתחולל באומה האמריקאית כולה תחת משטרו של דונלד טראמפ שלידו הציורים הכמעט אוטופיים של נורמן רוקוול נראים כמו זיכרון מתוק מעידן אחר.
פאקינג מעולה! לנה דל ריי- Norman Fucking Roclwell ביקורת אלבום>>

16. (2010) The National- High Violet

אחרי ההתפוצצות של Alligator שהביאה לראשונה את הנשיונל להמונים, High Violet היה ההמשך הטבעי והראוי.

עם סאונד יותר מהודק, עיבודים יותר נגישים וטקסטים מהפנטים פרי עטו של מאט ברנינגר, כמות השירים הטובים באלבום הזה יכולה לפרנס קריירות שלמות של להקות אינדי. ואיזה שיר מושלם זה Bloodbuzz Ohio. קלאסיקה!

15. (Nick Cave & The Bad Seeds – Skeleton Tree (2016

האלבום הזה עצוב אפילו בסטנדרטים של ניק קייב וזה אומר המון. מרוסק ממותו הפתאומי של בנו ארתור, קייב סיפק את אחת היצירות הקודרות והיפות ביותר שלו. יצירה על שכול, מוות ואובדן בלתי נתפס של בן.

רגשית, אלבום הזה ישאיר אתכם פצועים בשדה הקרב, מתחננים לרחמים. ועדיין זו חוויה שאסור לכם לפספס.
Nick Cave & the Bad Seeds- Skeleton Tree ביקורת אלבום>>

14. (LCD Soundsystem- This Is Happening (2010

אלבומם השלישי של LCD Soundsystem קיבע את מעמדו של ג'יימס מרפי כאחד היוצרים הכי מעניינים ומקוריים שפעלו פה.

מדובר בתצוגת תכלית פנומנלית שמשלבת בין מסורות הרוק הקלאסיות למוזיקה האלקטרונית ברמה שאולי אפילו הקדימה את זמנה. מופת של הפקה, מופת של אלבום. 

13.ׂׂ (2014) The War on Drugs – Lost in the Dream

אחד מאלבומי האינדי רוק הטובים של העשור. איכשהו השירים באלבום הזה מצליחים להשמע גם רכים ונעממים אבל גם מלאי אנרגיה בעת ובעונה אחת.

עם סאונד עמוק ומלנכולי, Lost in the Dream מהדהד ליצירות מופתיות כמו Disintegration של הקיור או Neon Bible של ארקייד פייר ועדיין מצליח להשמע רענן וחדשני.

גם A Deeper Understanding, הפולו אפ ל- Lost in a Dream ראוי למקום ברשימה הזאת אבל מה לעשות שיצאו יותר מדי אלבומים טובים בעשור הזה.

12. (Lorde- Melodrama (2017

בזמן אמת סירבתי לקחת חלק בהילולה סביב אלבום הבכורה של לורד, Pure Heroine, שיצא ב- 2013 כשהזמרת הניו זילנדית הייתה בסך הכל בת 17. אבל 4 שנים לאחר מכן, "מלודרמה" היה כבר אופרה אחרת.

מדובר ביצירה אישית, חושפנית, אותנטית ומרתקת על סיפור התבגרותה של כוכבת תחת אור הזרקורים. באלבום הזה לורד מוכיחה שהיא לא עוד כוכבת פופ מהשורה, אלא שיש לה יושרה אמנותית, כישרון מטורף, אמביציה ופאקינג אטיטוד להכנס לרשימה של הגדולות ביותר. לחלוטין מאלבומי הפופ המשובחים שיצאו בעשור האחרון.
לורד- Melodrama ביקורת אלבום>>

11. (The 1975- A Brief Inquiry Into Inline Relationships (2019

באלבומם השלישי, ההבטחה שנקראת The 1975 סוף סוף התממשה. אחרי 2 אלבומים טובים, A Brief Inquiry העלה את הלהקה הבריטית לליגה של הגדולים.

מדובר ללא ספק באחד האלבומים הכי אקלקטיים של העשור, עם מנעד רחב מאוד של סגנונות מג'אז, דרך אלקטרוניקה, רוק, אקוסטי, פוסט פאנק, ניו וייב ועוד.

אבל למרות כל השעטנז הזה, מת'יו הילי וחבריו מצליחים לשמור על רמה גבוהה ואחידה בכל השירים שיוצרים יחד את אחת החוויות המסעירות שנשמעו העשור.

moadon-tarbut-24

10. (Bon Iver- 22, a Million (2016

אחרי אלבום ראשון אקוסטי, שני מלא בקרנות יער ותזמורים מפוצצים, חתך ג'סטין ורנון באלבומם השלישי של בון איבר חזק לאלקטרוניקה.

המהלך האמיץ הזה הוכיח לא רק את האומץ שיש ליוצר הענק הזה וללהקה שלו לשנות ולהשתנות כל הזמן, אלא גם שכל מה שהם נוגעים בו הופך לזהב. תנו לו מסרק ותסמכו על ג'סטין ורנון שהוא כבר יפיק ממנו צלילים שימיסו לכם את הלב.

אגב, 8 (Circle) מהאלבום הוא בקלות מועמד להיות שיר העשור שלי. פשוט יצירה שמימית.
Bon Iver- 22, a Million ביקורת אלבום>>

9. ׁׂ(The National- Sleep Well Beast (2017

כמו שוקולד מריר, גם את המוזיקה של הנשיונל סביר להניח שיבינו רק "מבוגרים". ב- Sleep Well Beast הדיכאון הקיומי והרומנטי של מאט ברנינגר מגיע לשיאו עם אלבום שבעיני מייצג קול של דור.

לא דור של צעירים מרדניים שמחפשים את מקומם בעולם אלא קול של אנשים כמוני, בני שלושים פלוס, דור ה -Y אם תרצו, שגדלו לתוך עולם של שפע, תעסוקה, טכנולוגיה מתקדמת ואהבה שאיכשהו לא מוצאים מרגוע לנפשם.

הכל כל כך מושלם, מוצלח וארוז יפה, אבל בפנים יש חור בלתי ניתן למילוי של עצב ומועקה תמידיים. "חיה" שלא ניתן להשביע.
היפה והחיה: הנשיונל- Sleep Well Beast ביקורת אלבום>>

8. (Arctic Monkeys- AM (2013

באופן אישי העדפתי את המאנקיז שלי צעירים, חרמנים וזועמים אבל אי אפשר שלא להודות ש- AM הוא מאסטרפיס של רוק.

נכון אלכס טרנר מעט התברגן ואפילו התתחיל להתלבש יפה, אבל עדיין הטקסטים שלו ננעצים חזק מאוד בנשמה.

בתקופה שהאלבום יצא לימדתי גיטרה ותלמידים שלי פשוט התאהבו בלהקה ובמוזיקה שלה דרך שירים שלימדתי אותם מהאלבום. הניצוץ שהיה להם בעיניים בכל פעם שניגנו ביחד את השירים מ- AM הוכיח כמה חזק הוא תפס וכמה משמעותי הוא היה עבורם. אין לי ספק שכשהדור הזה, שגדל על AM, יתבגר הוא יספר לילדים שלו על אותו אלבום מדהים ששינה את חייו.
10 השירים הגדולים של ארקטיק מאנקיז>>

7. (David Bowie- The Next Day (2013

אף אחד לא האמין שנזכה לשמוע אלבום חדש של אייויד בואי בימי חייו, אבל ב- 2013 זה קרה! עשור שלם אחרי Reality, הפתיע את העולם דייויד בואי עם יצירה חדשה ומפעימה שלא נופלת מאף קלאסיקה שלו.

עם טקסטים חותכים ואקטואליים, סאונד אדיר וקולו האלמותי של בואי שהיה פה בשיאו, הוכיח The Next Day שאת מה שהאמן המופלא הזה הספיק לשכוח אחרים לא ילמדו בתקופת חיים שלמה. 

6. (Vampire Weekend- Modern Vampires of the City (2013

אני מודה שלשני האלבומים הראשונים של עזרא קניג וחבריו פחות התחברתי, אבל אלבומם השלישי, Modern Vampires of the City, הוא גיים צ'יינג'ר רציני.

מדובר ביצירה מרשימה, שלא לומר מפעימה, שמצליחה להתיך בצורה מושלמת אינדי רוק, פופ ואלמנטים של מוזיקת עולם עם האמריקנה הניו-יורקית יהודית. זהו כנראה האלבום האלגנטי והאינטליגנטי ביותר ברשימה.

מתוך כל האלבומים האדירים שיצאו ב- 2013 (דייויד בואי, הנשיונל, HAIM, דאפט פאנק, Doughter ועוד), "הרולינג סטון" ו"פיצ'פורק" בחרו ב- Modern Vampires of the City כאלבום השנה, וזו ממש לא הייתה "בחירת רחמים".

5. (Daft Punk- Random Access Memories (2013

ללא ספק האלבום הכי אקלקטי ברשימה. יצירה שכולה מחווה של צמד הצרפתים הגאונים לאמנים ולמוזיקה שעל ברכיה התחנכו. מהדיסקו של הסבנטיז, דרך ג'ורג'יו מורודור ועד ההאוס של הניינטיז, Random Access Memories הוא תצוגת תכלית מרהיבה של יכולות מוזיקליות מטורפות.

וכאילו שהמוזיקליות של הצמד לא מספיקה, הפעם למסע הצטרפו גם פנדה בר, ג'וליאן קזבלנקס, פארל וויליאמס, נייל רוג'רס ועוד המון קולות ואמנים שהרחיבו את המנעד של דאפט פאנק למחוזות שטרם ביקרו בהם בעבר.

באלבום הזה יצרו דאפט פאנק הלכה למעשה יצירה אלקטרונית שמנוגנת כמעט כולה בכלים חיים.

אם לערך "מוזיקה" במילון הייתה תמונה, זו הייתה התמונה של Random Access Memories כי אני לא מכיר הרבה אלבומים יותר מוזיקליים ממנו.
5 שנים ל- Random Access Memories של Daft Punk>>

4. (Sufjan Stevens- Carrie & Lowell (2015

אימו של סופיאן סטיבנס הייתה אלכוהליסטית עם נטייה למחלות נפש שנטשה אותו כשהיה בן 3 בלבד. ואם זה לא מספיק אז כשכבר חודש הקשר ביניהם לאחר שנים, גססה אימו מסרטן אלים עד למותה בטרם עת.

מצולק מהטראומה, כתב סופיאן את אלבומו היפה ביותר, ואת אחד העצובים אי פעם- Carrie & Lowell מ- 2015.

האמת שעצוב זו מילה קטנה על האלבום הזה. מדובר בחוויה מטלטלת וקשה עם מעט מאוד (אם בכלל) רגעים בהם האור מצליח לחדור פנימה.

המזל הוא שהאלבום הזה יפה כמו שהוא עצוב, מה שהופך את חווית ההאזנה לו לקשה אך מתגמלת במיוחד. מדובר ביצירה שצוללת אל תוך הרבדים הנפשיים העמוקים ביותר של הרוח האנושית, הקשרים שלנו עם היקרים לנו, האהבות, האכזבות, הפרידות וההתמודדות עם הנורא מכל- המוות.
לשיר על המוות ולצאת מזה בחיים: סופיאן סטיבנס- Carrie & Lowell ביקורת אלבום>>

3. (The National- Trouble Will Find Me (2013

רוב הלהקות הולכות ומאבדות את עצמן ככל שעובר הזמן. כמו במערכות יחסים רומנטיות, ברגע שכבשת את היעד קשה לשחזר את ההצלחה הראשונית ואת התשוקה של ההתחלה.

אבל הנשיונל הם מקרה מוזר של הרכב שרק הולך ומשתבח עם השנים. במקום שהלהקה תאבד את הרלוונטיות והאדג'יות שלה, החמישייה הניו-יורקית (במקור מאוהיו), הלכה והשתפרה מאלבום לאלבום עד לשיא של Trouble Will Find Me.

הטקסטים של מאט ברנינגר על התבגרות, אבהות, אהבה ואבדן התמימות, מגיעים כאן לשיאם וכאשר הם מגובים בלחנים נדירים ביופים והפקה משובחת, התוצאה היא אלבום שיזכר לדורות.

"עוד נפילה לא תמימה ולא אלגנטית אל תוך חיי הבגרות הלא מקסימים" שר ברנינגר באלבום שהוא מניפסט לבני השלושים פלוס שהמציאות מכה בהם ללא רחמים וכמה שזה כואב, ככה זה גם יפה.
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום>>

2. (Bon Iver- Bon Iver (2011

גאוני, מופתי, מדהים, מרהיב… תנו כל סופרלטיב לאלבום הזה. אבל עבורי המילה המדויקת היא "רוחני". מעטות היצירות שמצליחות לטלטל את הרוח והנשמה כמו אלבומו השני של ג'סטין ורנון ובון איבר.

באלבום הבכורה שלו, הסתגר ג'סטין ורנון בביקתה מכוסה שלג ויצא משם עם אחת היצירות המרגשות והכואבות ביותר שאי פעם נכתבו. ב- Bon Iver, ורנון שכלל את הנוסחה ולגיטרה האקוסטית התווספו קרנות יער, כלי נשיפה, כלי מיתר והכל במינון המדויק. מהתו הראשון ברור שמדובר במשהו מיוחד. מפעים. יצירה של פעם בדור, לא פחות.

האלבום אף זכה בגראמי, מה שהפך את הדרך לקונצנזוס (ולהיות המוזה של קניה ווסט) לקצרה במיוחד. אה כן, ובעיר מולדתו של ורנון, Eau Claire שבוויסקונסין אף מציינים את "יום בון איבר".

כל השירים ב- Bon Iver נקראים על שמות ערים אמיתיות ומומצאות אשר מציינות את הקשר שלנו לעבר, להווה ולמקומות בהן אנו חיים את חיינו. אבל המקומות עליהם שר ורנון הם לא רק פיזיים אלא תודעתיים. הם מצבים נפשיים שמתחברים להוויה הקיומית שלנו.

הטקסטים של ורנון יחד עם קול הפלסצט הייחודי שלו והמוזיקה היפה בצורה חסרת תקדים כמעט, מתחברים יחד לאחת היצירות הייחודיות והיפות ביותר שיצאו לא רק בעשור הזה אלא אי פעם.
קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver>>

1. (Arcade Fire- The Suburbs (2010

אם הוא לא יעלם עוד קודם לכן, עד שנת 2030, ה"אלבום" כקונספט מוזיקלי ינשום כנראה את נשימותיו האחרונות. סביר מאוד להניח שלילדים שלנו, לשמוע אלבום שלם במקום שירים בודדים ישמע תלוש מהמציאות ולא רלוונטי.

בעידן הסטרימינג אין באמת צורך לשחרר אלבום מלא. מספיקים כמה שירים, רצוי להיטים, שיחרכו את הספוטיפיי ואתם על הגל. לכאורה, אין סיבה להתאמץ ולהקליט מספר רב של שירים רק בכי להוציא אותם ביחד. 

אבל אלבום (וזאת בניגוד לטעות הנפוצה) הוא לא המוצר פיזי, אלא היצירה השלמה ביותר שאמן יכול וצריך לשאוף אליה. האלבום הוא סך הרגשות והתלאות שעבר האמן בדרך ליצירה הנשגבת. כמו צפייה בסרט, כמו התבוננות בציור, כך גם האלבום המוזיקלי מעביר אותנו כמאזינים חווייה שלמה הפורטת על מנעד רחב של רגשות, וזה בדיוק מה שעושה The Suburbs.

אולי לא תמצאו בו את השירים הכי יפים, בטח שלא להיטים, אבל כיצירה, כקונספט, זהו האלבום השלם, המהודק והיפה ביותר שיצא בעשור האחרון.

על פניו The Suburbs עוסק בתקופה מאוד ספציפית בהיסטוריה – שנות החמישים והשישים בארה"ב אז פרחה תפיסת "החלום האמריקני" שחלק מרכזי בהתגלמותו היה מעבר לפרברים הנוחים והמוגנים. אך הלכה למעשה האלבום מהדהד כל הזמן לזמננו אנו ומראה בצורה כל כך אינטילגנטית איך אנחנו כחברה וכאינדיבידואלים השתננו.

איך מעשה פעוט כל כך כמו לכתוב מכתב השתנה בעידן הדיגיטציה. איך תרבות הצריכה הגואה שינתה את הקורפוס החברתי אך גם את העולם הפנימי שלנו. המירוץ למימוש עצמי, החלומות והתקוות שלנו שמתנפצים כמו גלים על מזבח המודרניזציה. ארקייד פייר נוגעים בכל זה ויותר תוך שהם פורטים על נימי הנפש העדינים ביותר. 

The Suburbs הוא לא עוד אלבום, הוא חוויה במלוא מובן המילה וזה הופך אותו יותר מכולם ליצירת מופת על זמנית.
5 שנים ל- The Suburbs
של ארקייד פייר>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

50 אלבומי העשור

באנר מועדון תרבות

20 שירים עצובים שיגרמו לכם לבכות

עצובים, שבורי לב, או סתם לא בא לכם לצאת מהחדר? הפוסט הזה בשבילכם. מוזמנים לכבות את האור, להכין את הממחטות ולהיות עצובים בכיף שלכם. 

Alice in Chains- Nutshell

"אני נלחם את הקרב הזה לגמרי לבד, ללא אף אחד שאוכל לבכות לו וללא מקום שאוכל לקרוא לו בית…" שר ליין סטיילי בשיר שעוסק כולו בבדידות, ניכור ומוות. אין אדם שיש לו לב שלא יזדהה ולו עם קמצוץ מהמילים הכואבות הללו מפני שאין בן אדם שלא הרגיש בודד בחייו גם אם זה לרגע אחד.

למרות שמעולם לא יצא כסינגל, השיר הזה הפך לקלאסיקה בזכות הגרסה האקוסטית שלו מהופעת האנפלגד הבלתי נשכחת של הלהקה ב- MTV.  "ארגיש טוב יותר כשאמות…" שר סטיילי בסופו של Nutshell וכל שנותר לנו לקוות זה שהזמר האדיר הזה באמת מרגיש טוב יותר עכשיו כשהוא כבר לא איתנו.

Michael Andrews ft. Gary Jules- Mad World

מראש שיר עם המשפט: "החלומות בהם אני מת הם החלומות הכי טובים שלי" לא יכול אופטימי במיוחד. אבל אז הגיעה הגרסה של מייקל אנדרוס וגארי ג'ולס שלקחה את השיר עמוק עוד יותר למחוזות העצב עם עיבור פסנתר חשוף, פגיע ומהורהר הרבה יותר מהמקור.

צמד המוזיקאים הקליט את השיר כחלק מהפסקול לסרט הקאלט "דוני דארקו" שעוסק בזמן, מרחב, אובדן ועוד סוגיות שלא ממש ישאירו אתכם מחויכים בסוף הצפייה בו. ועם זאת, עדיין צפייה חובה.

Sufjan Stevens- I Should Have Know Better

אימו של סופיאן סטיבנס הייתה אלכוהליסטית עם נטייה למחלות נפש שנטשה אותו כשהיה בן 3 בלבד. ואם זה לא מספיק אז כשכבר חודש הקשר ביניהם לאחר שנים, גססה אימו מסרטן אלים עד למותה בטרם עת.

מצולק מהטראומה, כתב סופיאן את אלבומו היפה ביותר, ואת אחד העצובים אי פעם- Carrie & Lowell מ- 2015. כל שיר שתבחרו מאלבום הפרידה הזה יגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג, אבל היפה והנוגה ביותר, שבוודאות יביא אתכם לסף דמעות הוא I Should Have Know Better בו נפרד סטיבנס מאימו, לא בכעס ולא בשנאה, אלא ברוך והרבה הבנה. פשוט קסם טהור.

The Smiths- I Know It's Over

לבחור שיר עצוב של הסמית'ס זו לא משימה קשה במיוחד, אבל שיר על אדם גוסס שמהרהר בחייו הבודדים והמבוזבזים לוקח את כולם. השיר הזה נכתב על ידי מוריסי וג'וני ומאר באותו סשן בו הם כתבו גם את Frankly, Mr Shankly ואת שירם היפה ביותר, There is a Light That Never Goes Out שבחרתי בו במקום הראשון ברשימת שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80.

כאמור הטקסטים של מוריסי מעולם לא היו אופטימיים במיוחד אבל I know It's Over לוקח את כולם.

The Antlers- Two

ב- 2009 שחררו ה'אנטלרס' אלבום כל כך עצוב עד שהוא לעיתים ממש קשה להאזנה. צריך להיות במצב רוח מאוד ספציפי בשביל לצלוח את יצירת הקונספט הזאת שמתארת עובד הוספיס שמתאהב בחולה סופנית.

עם מוזיקה קודרת במיוחד וטקסטים על מוות, אובדן, חשבון נפש ושיר אחד מדהים ביופיו על הפלה, 'הוספיס' הוא אחד האלבומים העצובים אי פעם.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הוא Two, ואחרי ששומעים אותו יודעים בדיוק לאיזה עולם של יגון קודר נכנסים. בחלקו הראשון Two מתאר כיצד הרופא מספר לעובד ההוספיס שאין יותר מה לעשות וש"המקהלה הולכת לשיר והדבר הזה יהרוג אותה".

אופטימי? זה עוד כלום. בהמשך האישה צורחת מכאבים במיטתה בזמן שעובד ההוספיס מנסה לתת לה משהו נגד הכאב, ולאחר מכן אנחנו צוללים אל תוך זכרונות ילדותה בהם בין היתר אבא שלה דפק לה את החיים יחד עם עוד שלל תיאורים ורודים ואופטימיים על החיים. בקיצור, לא שיר שמומלץ לנגן בחתונות או בר מצוות אבל בהחלט כזה ששווה להיכנס בשבילו לדיכאון.

באנר מועדון תרבות

Beck- Lost Cause

השיר הזה מככב אצלי גם ברשימת 12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים ולא סתם כי באמת מה עצוב יותר מפרידה? בטח כזאת שמתרחשת אחרי שתפסת את ארוסתך וחברתך מזה 9 שנים בוגדת בך. נשמע אולי דמיוני, אבל זה בדיוק מה שקרה לבק ושהביא אותו לכתוב את השיר הזה.

"העיניים המצטערות שלך חותכות עד העצם ומקשות עלי להשאיר אותך לבד…" שר בק בקולו העדין וקורע את הלב עם אחד משירי הפרידה הכי נוגים ועצובים שנכתבו אי פעם.

Nick Cave- Into My Arms

אפילו כשניק קייב מנסה לכתוב שיר אהבה אופטימי זה יוצא לו עצוב. אין ספק שיש ברפרטואר של קייב שירים יותר קודרים מ- Into My Arms, כל שיר שתבחרו למשל מ- Skeleton Tree שנכתב לאחר מות בנו יעשה את העבודה. אבל האפלה נוכחת היטב גם ב- Into My Arms.

בשיר מתוודה קייב שאינו מאמין באלוהים, מלאכים וכוחות עליונים אבל אם יש כאלה הוא מקווה שהם ישלחו את אהובתו חזרה לזרועותיו. המתח בין הקודר לאופטימי, הופך את השיר הזה לאחד המיוחדים של קייב ולאחד המרגשים שלו.

Eric Clapton- Tears in Heaven

כמו ניק קייב, גם אריק קלפטון חווה את הנורא מכל כשבשנת 1991 נפל אל מותו בנו קונור בן ה- 4 מחלון בניין בניו יורק. בעקבות הטרגדיה כתב קלפטון את אחד מהשירי האבדן והצער הכואבים ביותר, "דמעות בגן עדן".

בשיר תוהה קלפטון מה יקרה כאשר הוא יתאחד ביום מן הימים מחדש עם בנו בגן עדן. האם הוא יזהה אותו? האם הוא יזכור את שמו? והלב לא יכול שלא להצטמרר.

Elliott Smith- Miss Misery

תכלס, זה לא באמת משנה איזה שיר של אליוט סמית' תבחרו, סביר להניח שזה יגמר בדמעות. בואו, הבן אדם דקר את עצמו בלב למוות, ואני מתכוון לזה מילולית לגמרי. ובכל זאת יש מצב ש – Miss Misery יעשה את העבודה מעט טוב יותר מאחרים.

"אני יודע שאת מעדיפה לראות אותי נעלם מאשר לראות אותי כפי שאני באמת…" שר סמית' בשיר שהיה מועמד לאוסקר כשלקח חלק בפסקול של "סיפורו של וויל האנטינג". 6 שנים לאחר מכן סמית' כבר לא יהיה איתנו.

15 האלבומים העצובים ביותר בכל הזמנים
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

The Cure- Disintegration

אם ליד המילה "דיכאון" במילון הייתה תמונה, היא ללא ספק הייתה של רוברט סמית'. האיש עם הליפסטיק והשיער שלא סורק לפחות בשני העשורים האחרונים, חתום על כמה מהיצירות היותר עצובות שנכתבו אי פעם.

ב- 1989 שבר סמית' אפילו את השיא של עצמו כששיחרר יחד עם הלהקה שלו את אלבום המופת, Disintegration, שלהגיד עליו עצוב יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. לא משנה איזה שיר תבחרו לשמוע מהאלבום הזה, זה יגמר בדמעות. כן, גם Lovesong כי אי אפשר שלא לבכות למשמע שיר כל כך מרגש.

ובכל זאת, שיר הנושא בן השמונה דקות ועשרים שניות הוא מסע ייסורים של כאב בלתי נסבל (אבל מאוד יפה) שיגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג או להתכווץ על המיטה בתנוחת עובר ופשוט לבכות.

Leonard Cohen- Show Me the Place

אחת הפנינים הכי יפות שיצר לאונרד כהן בימי חייו. לא יאומן כמה השיר, הזה שיצא ב- 2012 ונכלל באלבומו ה- 12 של כהן, Old Ideas, מפוצץ רגש. השילוב בין קולו העמוק של כהן לבין הפסנתר העדין והכינורות שברקע ימיס את הלבבות הקשוחים ביותר.

"הראי לי את המקום בו הסבל מתחיל…" מקונן הכהן הגדול עם עוד שיר אהבה שמגולל בתוכו כל כך הרבה תשוקה אך גם כל כך הרבה כאב.

The National- Fake Empire

מכירים את המשפט הזה "כשתהיה גדול תבין?" אז ככה זה עם הנשיונל. הטקסטים קורעי הלב של מאט ברנינגר פונים ישירות לאנשים בני שלושים פלוס, נשואים ונשואות עם ילדים, עבודה טובה ובית יפה, אנשים שמבחוץ הכל נראה אצלם מושלם אבל מבפנים הכל מחורר כמו מסננת.

הנשיונל שרים על המהות של מה זה להיות בוגר, מה אתה משאיר אחריך ומה קורה לכל החלומות הגדולים שאותם שאפת להגשים כשהיית צעיר. כך גם Fake Empire העוסק מערכת יחסים שיושבת על בסיס רעוע.

"אנחנו חצי ערים באימפריה מזויפת…" מתפייט ברנינגר בטקסט מופתי שבקלות ניתן להשליך אותו גם על מצבן הפוליטי של ארה"ב בעידן דונלד טראמפ או של ישראל בעידן ביבי.

Nine Inch Nails- Hurt

השיר הזה התפרסם בעיקר בזכות הקאבר המפורסם והדי מדהים שעשה לו ג'וני קאש, אבל הגרסה המקורית נפלאה ומפרקת לא פחות. טרנט רוזנר לוחש באיטיות מלחיצה את הטקסט העוסק בפגיעה עצמית, דיכאון והתייחסות די ברורה לסמים.

חלק מהמעריצים מפרשים את השיר הזה כסוג של מכתב התאבדות של גיבור השיר או כתהליך מציאת משמעות לחיים. בכל מקרה השיר הזה נוטף אווירת דיכאון ואבדון שיגרמו לכם להתייפח כמו תינוקות.

Sinead O'Connor – Nothing Compares 2 U

הקטע הזה בו שינייד אוקונור פורצת בבכי אותנטי בקליפ לשיר הזה, הוא מהרגעים היותר יפים ומרגשים שנראו על המסך. לא משנה כמה אתם ציניים או כמה אתם מתחברים לפרסונה ה"בעייתית" משהו של אוקונור, הרגע הזה פאקינג מרגש.

השיר אמנם נכתב על ידי פרינס כשיר פרידה בעל ניחוח רומנטי, אבל אוקונור בכלל חשבה על אימה שנפטרה בזמן שהיא שרה את השיר. בפועל זה לא באמת משנה מכיוון שמדובר ללא ספק באחד הביצועים הווקליים הכי מרגשים ונוגעים שהוקלטו אי פעם. ללא ספק טיר ג'רקר רציני.

Mount Eerie- Real Death

4 חודשים בלבד אחרי שהפך לאבא, אישתו של פיל אלברום, סולנה של "מאונט אירי", אובחנה כחולת סרטן לבלב קטלני. זמן קצר לאחר מכן, ביוני 2016, היא נפטרה והשאירה את אלברום להתמודד עם הכאב ועם הסטטוס כאב טרי לתינוק.

הכאב הבלתי נסבל מהסיטואציה החדשה אליה נקלע, הביאה את אלברום לכתוב את אחד האלבומים הכי קורעי לב שאי פעם נוצרו- A Crow Looked at Me.

השיר Real Death, שיצא כסינגל הראשון מתוך האלבום, כשמו כן הוא, מתאר המוות של בלי מסכות ובלי רומנטיקה. "המוות הוא אמיתי. רגע אחד מישהו נמצא כאן ורגע לאחר מכן הוא לא".

באנר מועדון תרבות

Radiohead- How to Disappear Completely

יש שירים שרק על פי הטייטל שלהם אפשר לדעת שהם מיוחדים, ואין ספק ש"איך להעלם לחלוטין", הוא אחד כזה. מדובר באחת היצירות היותר מטלטלות של רדיוהד ולאחת המרגשות ביותר ברפרטואר שלהם.

לג'וני גרינווד לקח שבועיים רק לעבד את כלי המיתר בשיר הנפלא הזה שמוצא את ת'ום יורק במצב רח מהורהר ופילוסופי. "אני לא כאן, זה לא קורה…" הוא שר בקולו את מה שכולנו מרגישים מדי פעם, רצון פשוט להעלם.

Counting Crows- Colorblind

עם ראסטות קופצניות ומראה כללי של דובון אכפת לי, אדם דוריץ, סולן ה- Counting Crows, לא עושה רושם של בן אדם עצוב במיוחד. אבל מבט אחד בטקסטים שלו והדעה שלכם תשתנה.

דוריץ הוא אחד הכותבים המחוננים ביותר בדורנו (נשבע לכם). היכולת שלו לכתוב על הדף סיפורי אהבה (בעיקר נכזבת), היא מתנה שלא רבים זכו לה. שירים כמו Round Here, Anna Begins, Goodnight Elisabeth, הם שירי אהבה מדהימים ביופיים וכל כך אנדרייטד.

אז כאמור לאדם דוריץ ול- Counting Crows לא חסרים שירים שיגרמו לכם לבכות בקלות, אבל בכל זאת ב- Colorblind יש משהו אקסטרה קודר. הבלדה הזאת, שאפשר לשמוע בסרט "משחקי פיתוי", מתבססת כולה על ריף פסנתר רפיטטיבי, מלחיץ משהו, על מצע קולו הסדוק של דוריץ ששר על כך שהוא מנסה להתמודד עם השלדים שיש לו בארון ומקווה יום אחד להוציא אותם החוצה. ככה נשמע דיכאון של זמר שחווה לא פעם ולא פעמיים התמוטטות נפשית.

Joy Division- Love Will Tear Is Apart

ככה בדיוק נשמעת מערכת יחסים בדימדויה האחרונים. השיר האלמותי הזה של איאן קרטיס הוא אחד מהשירים שמתארים בצורה הטובה ביותר את כל הרעות החולות שתוקפות מערכות יחסים ארוכות טווח, ע"ע נישואין.

השגרה, השעמום, הויכוחים והרצון למשהו חדש, כולם משתלבים בשיר יוצא דופן בכנותו שמצליח לתאר אהבה ועזה לצד סיומה.

Death Cab For Cutie- Transatlanticism

אין דבר מתסכל יותר מאהבה בלתי ניתנת למימוש ובזה בדיוק עוסק שיר הנושא של אלבומם הרביעי Death Cab For Cutie מ- 2003. אוקינוס שלם פעור בין 2 האוהבים בשיר שכנראה לעולם לא יצליחו לממש את אהבתם האחד לשני. לפעמים אהבה זה לא מספיק.

Fleetwood Mac- Landslide

את השיר הקסום הזה כתבה סטיבי ניקס כאשר הייתה באחת מנקודות השפל הגדולות בחייה. חברת התקליטים זרקה אותה ואת שותפה ליצירה ולמיטה, לינדזי באקינגהם, והיא עמדה בצומת דרכים ענקית בחייה.

ואז ערב אחד היא ישבה בביקתה באספן שבקולורדו וכתבה תוך 5 דקות את אחד השירים הקסומים והנוגעים ביותר של "פליטווד מק". "הרגשתי שכל החיים שלי הם מפולת אחת גדולה" סיפרה ניקס לימים. ואכן השיר הזה מתאר מצב נפשי של בלבול וחוסר אונים שיכניס אתכם להרבה מחשבות שכנראה יגרמו לכם לכלוכית בעין.

15 האלבומים העצובים ביותר בכל הזמנים
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

elliott-smith-1998-fea-billboard-1500

באנר מועדון תרבות

S.carey- Hundred Acres ביקורת אלבום

האלבום החדש של S. Carey יפיפה וקסום אבל איכשהו עדיין לא מצליח להתעלות לפסגות חדשות. נו, לפחות זו אחלה דרך להעביר את הזמן עד לאלבום הבא של בון איבר.

ציון המועדון: ★★★☆☆

בון איבר (Bon Iver) הוא מההרכבים האהובים עלי בשנים האחרונות. הוא גם מהבולטים והמוערכים ביותר בעולם המוזיקה בעשור האחרון ובצדק. העניין הוא שלקרוא לבון איבר "הרכב" יחטא לאמת מכיוון שמדובר בפרויקט אישי של המוזיקאי ג'סטין ורנון.

לאחר שהקליט את אלבום הבכורה המדהים שלו, For Emme Forever Ago תחת השם בון איבר, אסף לחיקו ורנון מוזיקאים נוספים שיאפשרו לו להרחיב את המנעד המוזיקלי שמייצר מוחו הקודח. 

אחד מאותם מוזיקאים הוא שון קארי או בשם הבמה שלו, S.Carey. השניים נפגשו לראשונה כאשר קארי חימם את ורנון באחת מהופעותיו וסיפר לו שהוא מעריץ. מאז הם ביחד, כאשר קארי לוקח על עצמו את תפקידי התופים והקולות. לקארי נחשפתי לראשונה דרך סשן משותף של השניים שהוקלט במסגרת ה- 4AD/Jagjaguwar Sessions. להגיד שהצפייה היא מומלצת יהיה אנדרסטייטמנט. כבר אז הקול והנוכחות של קארי היפנטו אותי ורציתי לחקור יותר. 

מאז שהצטרף לבון איבר שחרר קארי  שני EP ושני אלבומים. כולם טובים אגב, בעיקר האלבומים המלאים. לא מושלמים, אבל טובים ומתאימים כמו כפפה ליד קרה בימי החורף הקפואים.

בכל יצירות הסולו שלו, הקול הוא קולו המלטף של קארי אך מעליו נחה רוחו המוזיקלית של המנטור, ג'סטין ורנון. אפשר כמובן להבין את ההשראה, בטח כשהמוזיקה היא סבבה לגמרי, אבל באלבום החדש והשלישי במספר שלו, Hundred Acres, ציפיתי כבר לקפיצת מדרגה. לשינוי שיוציא את קארי מצילו של ורנון. משהו שישמע פחות בון איבר ויותר שון קארי. ועד כמה שהאלבום הזה טוב, ושלא יהיה ספק מדובר באלבום טוב, הוא עדיין נשמע כמו פרויקט צד של בון איבר.

כמו שאר הדיסקוגרפיה של קארי ושל להקת האם שלו כמובן, גם Hundred Acres, נשמע כמו חלום במובן הטוב של המילה. עם כלי נשיפה עדינים, קרנות יער, גיטרה אקוסטית ופסנתר דומיננטי, מדובר בחוויה מוזיקלית עשירה ובעיקר מרגשת. לא דבר שיש להקל בו ראש. כשאני מאזין לאלבום הזה אני מרגיש שאני מטייל במחוזות ילדותו של קארי בחורף של ויסקונסין המושלגת וזה הישג די מרשים. 

ועם זאת Hundred Acres לא מצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית של קארי. הוא לא מציג שום התפתחות ביחס לשני האלבומים הקודמים שלו. נכון שלפעמים נוסחה מנצחת לא מחליפים אבל התחושה היא שלקארי יש פוטנציאל גדול יותר מסך החלקים שמרכיבים את Hundred Acres.

התחושה הזאת גם הופכת את ההאזנה ל- Hundred Acres לחוויה מעט מתסכלת כי יש באלבום הזה שירים על גבול המושלמים, שאחריהם כמעט תמיד יגיע שיר שהוא סבבה אבל לא יותר מזה וזה בכלל משהו שמאפיין את הקריירה של קארי.

אני מוצא את עצמי מאזין לשירים מדהימים כמו Rose Petals או More I See ומשתגע איך שאר האלבום לא כזה טוב! איך יצירה שמכילה שירים כמו Hideout או Fool's Gold לא מצליחה לפצוע אותי? לשרוט לי את הלב? למה כל החבילה הזאת לא מתרוממת לגבהים שירסקו אותי?!

המוזיקה של S.Carey נשענת על מסורות הפולק המרגש והאישי של ה'פליט פוקסז', סופיאן סטיבנס וכמובן המנטור, ג'סטין ורנון. אבל בשביל להיות באמת כלול בנשימה אחת עם החברה המדהימים האלה קארי חייב לשכלל את עצמו טיפה יותר. לא הרבה, טיפה. להביא מעצמו משהו שייחד אותו. כרגע Hundred Acres זו אחלה דרך להעביר את הזמן עד לאלבום הבא של בון איבר אבל קארי יכול הרבה יותר מזה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

S Carey Cameron Wittig Main

באנר מועדון תרבות

האהבה מתה- על Hospice של The Antlers

Hospice, אלבומם השלישי של The Antlers, מספר את סיפורו של עובד הוספיס שמתאהב במטופלת גוססת. אל תצפו לסוף טוב.

לפני קצת יותר משנה העליתי כאן פוסט על 15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם שמאז הפך לאחד הפוסטים הנקראים ביותר של מועדון תרבות (מסתבר שיש הרבה אנשים עצובים בעולם).

אבל כשכתבתי את הפוסט המדובר לא הכרתי את 'הוספיס' ובדיעבד אני מרגיש כמו אידיוט מושלם כי לידו אלבומים כמו Sea Change של בק או Disintegration של הקיור נשמעים כמו מסיבות כיתה. פאק קוראים לאלבום הוספיס שזה המקום אליו אנשים הולכים בשביל למות כן?

ובכל זאת כמאמר הקלישאה, עדיף מאוחר מאשר אף פעם, ולמרות שאין בו שום דבר שמח, אני יותר משמח שגיליתי את האלבום הזה כי כמה שהוא קורע את הלב ככה הוא גם מלא ביופי.

"אין שום דבר שאוכל לעשות בשביל להציל אותך, המקהלה תשיר והדבר הזה יהרוג אותך…"

כמו ג'סטין ורנון עם בון איבר, גם הסיפור של 'הוספיס' מתחיל במוזיקאי בשם פיטר סילברמן שהחליט להתבודד בדירה בניו יורק תוך שהוא מדיר את עצמו מכל פעילות חברתית בשביל להתרכז במוזיקה. הפעם, בניגוד לשני אלבומיו הקודמים, צירף אליו סילברמן גם שני נגני אולפן שהפכו את האנטלרס מפרויקט סולו ללהקה של שלושה.

התוצאה היא אלבום שמוזיקלית נשמע טוב יותר ולירית מגובש יותר. ה- Lo-Fi (היי Neutral Milk Hotel), הניסיוניות והאינטימיות לחלוטין כאן, אך האלבום נשמע קוהרנטי ומהודק מאי פעם, עניין קריטי כאשר מדובר באלבום קונספט.

"רגע, אלבום קונספט אמרת?" כן. אבל אל תרתעו לא מדובר באיזה אופרת רוק פומפוזית סטייל Tommy, מגלומנית כמו The Wall (כבודן הענק במקומן מונח) או אפילו יצור כלאיים מהסוג של American Idiot. 'הוספיס' הוא אלבום קטן ואינטימי להחריד המגולל את סיפורו של מטפל בהוספיס המתאהב במטופלת שגוססת וחיה על זמן שאול. לא מסופר לנו מפורשות ממה סובלת מושא האהבה של המטפל אך יש די הרבה רמיזות לכך שמדובר בסרטן. לא שזה ממש משנה, סיפור האהבה הזה גם ככה לא נועד להתממש וזה לא ספוילר. זו מהות האלבום.

באנר מועדון תרבות

גם באלבומים העצובים והקודרים ביותר שאתם יכולים לחשוב עליהם יש נקודות אור דרכן ניתן לראות ניצוץ של תקווה. אפילו אלבומים שעוסקים באופן ישיר במוות ואבדן "חוטאים" באופטימיות זהירה. כך למשל ב- Funeral של ארקייד פייר נוכל למצוא סגירת מעגל מרגשת, ב- Carrie & Lowell של סופיאן סטיבנס נמצא מחילה וכפרה ואפילו Skeleton Tree של ניק קייב מסתיים ב" זה בסדר עכשיו…".

אבל כאן לא תמצאו את ה- Lovesong של Disintegration. 'הוספיס' הוא יצירה היא קשה להאזנה, לעיתים קשה מדי, שמציגה את הצדדים הכי שחורים של האובדן. החל מהכעס, הדיכאון והסיוטים דרך תיאורי בתי החולים, הרופאים והצינורות ועד לבכי, התסכול והגעגועים. סילברמן לא משאיר אפילו חרך אחד דרכו יוכל להיכנס מעט אור ולאזן במשהו את החושך. על הכל שורה אווירה קלסטרופובית ולא מרחמת שפשוט תשרוף לכם את הנשמה.

מחפשים סוף טוב? זה לא האלבום בשבילכם. לעזאזל סוף טוב, מחפשים מעט אופטימיות? תשכחו מזה. 'הוספיס' ידחוף לכם את האמת המרה לפנים כבר מהשיר הראשון. האהבה לא תמיד מנצחת, אנשים מתים, אלה החיים, עכשיו תתגברו על זה.

"לפתע כל המכונות הפסיקו לעבוד בבת אחת והמוניטורים צפצפו בפעם האחרונה.
מאות אלפי מיטות ריקות יש בכל בתי החולים, רק שלי תפוסה…"

כאמור, בניגוד ליצירות אחרות שנגעו בסרטן, אבדן וכו', בסיפור של 'הוספיס' אין שום רומנטיזציה. אפילו לא זכר למשפטים נוסח: "אני מודה על הזמן שהיה לנו ביחד", "אני מאושר עכשיו שהיא מצאה שלווה". אלה משפטים שמתאימים לסרטים הוליוודיים ופחות לחיים עצמם.

מערכת היחסים שמתוארת לנו ב'הוספיס' היא סופר מורכבת ולצד אהבה גדולה היא היא מציגה לנו גם סצנות אותנטיות ויום יומיות של עצבים, האשמות הדדיות, זריקת חפצים, סיוטים נוראיים, הפלה, אבא דפוק ועוד שלל תיאורים מדויקים מדי שכולנו מכירים מהחיים. המוות מסתבר לא הופך את הכל לקל יותר. להיפך.

באנר מועדון תרבות

ואם בכל זאת תרצו ליהנות מ'הוספיס' אתם תצטרכו להשקיע בו ולשקוע איתו. חוץ מ- Bear הקרוב לשלמות ו-Two שמצליח לפרק אותי בכל פעם מחדש, אין בו שיר שיתפוס אתכם ישירות ולכן צריך ממש לרצות להתמסר לסיפור וליופי החבוי בו. אפילו השירה של סילברמן תאלץ אתכם להגביר את הווליום משום שהוא שר כל כך חלש עד שלעיתים קשה לבין מה הוא אומר. בהתחלה זה עצבן אותי אבל עם הזמן קיבלתי את העובדה שהקול שלו הוא עוד חלק בסיפור העצוב הזה שאף אחד לא ממש רוצה לצעוק אותו החוצה.

יום לפני שדודה שלי נפטרה מאותה מחלה מחורבנת, כתבתי את הטקסט הבא:

"החיים מלאי ניגודים…
היום הגעתי שוב לאחד המקומות שהיו הכי קרובים לליבי. מקום בו הרגשתי תמיד בבית במשך כל כך הרבה זמן. מקום עם כל כך הרבה זיכרונות טובים וחוויות. בית, במלוא מובן המילה, שתמיד קיבל אותי לא משנה איך ומתי.
וגם היום כמו בכל יום אחר לא התאכזבתי. הממטרות עבדו במלוא המרץ בכדי להשקות את הדשא הירוק כל כך. השמיים היו כחולים ויפים מתמיד, הציפורים צייצו, הפרחים פרחו, והאוויר… אוי האוויר הנפלא של הקיבוץ. הפסטורליות בשיאה.
ואז בתוך הבית… הניגוד המושלם. עצב אינסופי שמפלח את הלב ונבלע רק בתוך דמעות של עצב ופרידה. לתמיד….
הטוב תמיד ישכון לצד הרע, היפה תמיד יסבול מצילו של המכוער והשמחה לעד תלווה בצער. תגידו לאהובים שלכם כל יום שאתם אוהבים אותם ותנצלו כל רגע בחיים…"

למרות העצב האינסופי של 'הוספיס', חשוב שיצירות כאלה קיימות. הן מזכירות לנו שלא יכול להיות טוב ללא רע. הן מזכירות לנו שאף פעם לא נעריך עד שלא נפגע, שאחרי הכל אנחנו אנושיים. הן מזכירות לנו שעצב הוא חלק אינטגרלי מהחיים ולהיות עצוב זה הכי אנושי שיש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

THE ANTLERS

באנר מועדון תרבות

היפה והחיה: הנשיונל- Sleep Well Beast ביקורת אלבום

באלבומם החדש, Sleep Well Beast, הנשיונל הפכו רשמית לקולו של דור שלם של אנשים שיש להם הכל אבל אין להם כלום. זה כואב, זה עצוב אבל זה גם כל כך יפה. 

ציון המועדון: ★★★★★

ללהקות הגדולות באמת יש בדרך כלל חיי מדף מאוד ברורים. רוב הקריירות מתחילות מאלבום ראשון מדהים או מלא פוטנציאל, אלבום שני שזוכה לשבחי המבקרים, ממשיכים עם אלבום שלישי שהולך לכיוונים מסחריים יותר ואז באזור האלבום הרביעי או החמישי משהו מתחיל לחרוק. ההצלחה מתחילה לשעמם, זעם הנעורים כבה, המבקרים מתחילים לפהק והקהל הופך אדיש ועובר ללהקה הבאה. 

כמובן שיש יוצאים מן הכלל ושבקלות אפשר לחשוב על יותר מכמה דוגמאות לא רלוונטיות למחזור החיים המאוד כללי הזה שהצגתי. אבל בגדול, זה מה שקורה לרוב הלהקות. סוג של גלגל חיים שמסתיים בחוסר רלוונטיות שמחוויר לעומת ההתחלה. רק לאחרונה הרגשתי את זה עם האלבום האחרון של ארקייד פייר, Everything Now.

אבל הנשיונל מסתבר הם אנומליה. שישה אלבומים יש לניו-יורקים החביבים (במקור מאוהיו) משנת 2001, לא כולל את החדש, וכל אחד מהם יפה יותר מהקודם. בעוד 2 הראשונים, טובים ככל שיהיו, היו פחות אפויים, Aligator השלישי במספר הציג סאונד הרבה יותר מגובש שהביא את הלהקה להמונים. Boxer הבא אחריו הוא כבר אלבום מדהים, High Violet קרוב למושלם ול- Trouble Will Find Me אין לי מספיק סופרלטיבים. 

אז ארבע שנים אחרי Trouble Will Find Me החד פעמי, האם Sleep Well Beast מצליח לעמוד בציפיות ובסטנדרטים המחמירים שהנשיונל הרגילו אותנו? התשובה היא ברורה: כן.

ב- Sleep Well Beast יש את כל הדברים שלמדתי לאהוב בנשיונל. המלודיות הקליטות, העיבודים הקסומים, קול הבריטון של מאט ברנינגר ששורף את הנשמה וכמו תמיד, טקסטים מופלאים על אהבה, פחד וייאוש אשר מתובלים מדי פעם באופטימיות זהירה. בנוסף לכל אלה אנחנו מקבלים גם כמה יציאות פוליטיות (Turtleneck ו- Walk It Back) כי איך אפשר בלי בעידן טראמפ? אבל מעל הכל ולפני הכל מדובר באלבום פרידה. יותר נכון אלבום על פרידה. 

מאט ברנינגר, כמו שאר חברי הלהקה, נשוי באושר וסביר להניח גם בעושר. יש לו ילדה בת שמונה וסך הכל החיים מאירים לו פנים. ועם זאת עדיין מדובר ביצירה שעוסקת בפרידות. ברגע הזה שמפסיקים לנסות, שמפסיקים לחוות, שמפסיקים לאהוב. "אני יודע שזה לא עובד ואף אחד לא אשם בזה…" הוא שר ב- Guilty Party השקט והאלקטרוני.

באומץ רב שר ברנינגר את השדים של כולנו. את הספקות שלנו על מערכות היחסים שאנו חלק מהן. האם יכולתי למצוא מישהי טובה יותר? האם שווה לי להישאר כאן? מה מחכה לי בחוץ? "אני לא צריך אותך וחוץ מזה אני כבר בקושי רואה אותך וכשאנחנו כבר מתראים זה מרגיש כאילו את רק חצי שם. אימהות צעירות רוצות אותי, אפילו רוחות של חברות מהעבר מתקשרות מקליבלנד, הן יפגשו אותי בכל זמן שארצה" מתריס ברנינגר ב- Day I Die שבקלות עומד לצד קלסיקות ענק של הלהקה כמו Mistaken For Strangers, Bloodbuzz Ohio ו- Don't Swollow the Cup.

במקום לפרק את החבילה, ברנינגר מעדיף להתפרק על דף ועט (לעיתים יחד עם אשתו, קארן, שלקחה לראשונה חלק בכתיבה). הטקסטים האלה עוזרים לאותה "חיה" של הכותב המוכשר לישון טוב בלילה. "אמרנו שנמות רק מסודות בודדים, למה את מתחבאת ממני?" הוא פורק תסכול וחשש ב- The System Only Dreams In Total Darkness המדהים שיצא כסינגל הראשון. 

באנר מועדון תרבות

כמיטב המסורת של הנשיונל כל שיר ושיר באלבום החדש מספר סיפור ומצליח להעביר תחושות אותנטיות של סיטואציות שקל כל כך להזדהות עמן. "לכי לישון. תני לי לנהוג, תני לי לחשוב, תני לי לברר איך אני מחזיר אותנו בחזרה למקום שהיינו בו כשנפגשנו לראשונה…" הוא שר בשיר הנושא מחשבות שעברו לכל אחד ואחת מאיתנו בראש.

אבל מעל כולם עבורי עומד Carin At The Liquor Store, בלדת פסנתר מופלאה שמהדהדת ל- Pink Rabbits, כנראה השיר היפה ביותר של הלהקה, מתוך Trouble Will Find Me. לעזאזל מי היה מאמין שהם יצליחו לעשות עוד Pink Rabbits?!

למרות שהנשיונל שומרים רוב הזמן על הצלילים המזוהים עמם, Sleep Well Beast מציג אותם אלקטרוניים מתמיד אולי כזכר לשלל פרויקטים צדדיים שעסקו בהם חברי הלהקה ב-4 השנים האחרונות. רק השנה למשל שחרר ברייס דסנר (גיטרות) את "פלנטריום", אלבום שאפתני יחד עם סופיאן סטיבנס ושני מוזיקאים נוספים.

חלק מהטובקיסטים כינו את האלבום החדש "ה- Kid A של הנשיונל". זוהי הגזמה פראית גם אם היא נאמרה ביחס להתנסות המוזיקלית ולא לשינוי טוטאלי של הסאונד. מכונות התופים והסינתיסייזרים בהחלט נוכחים פה יותר מהרגיל אבל ברכות ועדינות שלרגע לא גורעות מהקסם של האלבום אלא להיפך, הופכות אותו למעניין ומאתגר יותר. 

לא אגזים אם אומר שהנשיונל הם קולו של דור. לא דור של צעירים מרדניים שמחפשים את מקומם בעולם. זהו קול של אנשים כמוני, בני שלושים פלוס, דור ה -Y אם תרצו, שגדלו לתוך עולם של שפע, תעסוקה, טכנולוגיה מתקדמת ואהבה שאיכשהו לא מוצאים מרגוע לנפשם. הכל כל כך מושלם, מוצלח וארוז יפה, אבל בפנים יש חור בלתי ניתן למילוי של עצב ומועקה תמידיים. "חיה" שלא ניתן להשביע.  "שום דבר שאני עושה לא גורם לי להרגיש שונה" מסכם ברנינגר ב- I'll Still Destroy You.

Sleep Well Beast הוא אולי לא האלבום הכי טוב של הנשיונל אבל הוא מסוג האלבומים שמזכירים לך איזה כוח עצום יש למוזיקה. מסוג האלבומים שבשבילם שווה לחיות. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Thr National

 

15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם

לב שבור, פרידות, מוות או סתם דיכאון, תמיד היו נושאים שהיוו השראה לאמנים. מועדון תרבות מזמין אתכם לסגור את עצמכם בחדר, לכבות את האור ולהתמסר ל-15 אלבומים שיצלקו את נפשותיכם אבל גם יפעימו אתכם ביופיים האלמותי. קחו נשימה ארוכה ותכינו ממחטות כי מהפוסט הזה לא תצאו שמחים.

Sun Kil Moon- Benji

"אני יכול לחיות עם שמיים שנופלים עלי מלמעלה, אני יכול לחיות עם הלעג שלכם, עם החמיצות שלכם, עם הזחיחות שלכם. אני יכול לחיות עם להזדקן לבד אבל אני לא יכול לחיות ללא אהבתה של אימי". לא להרבה אמנים יש את האומץ והיכולת בכלל, לכתוב בכזאת כנות כמו שמארק קוזלק, האיש שמאחורי סאן קיל מון כותב. בנגי' מ-2013 הוא בדיוק החומר ממנו עשויים אלבומי מופת שמשנים חיים.

"דברים נעשים כבדים יותר כשאתה מזדקן. אני לא יכול לכתוב בגיל 47 כמו שכתבתי כשהייתי בן 25", סיפר קוזלק על האלבום הזה. ואכן בנג'י הוא סוג של אלבום משבר אמצע החיים שמצד אחד מסתכל אחורה בערגה על הרגעים המעצבים בחיינו, אך מצד שני מביט בחשש אל העתיד, על המוות ועל כל מה שנשאיר מאחורינו. אני לא יודע מה זה יעשה לכם, אבל I Can't Live Without My Mother's Love הוא אחד השירים שהכי השפיעו עלי בשנים האחרונות. טוסו לשמוע.

Sufjan Stevens- Carrie & Lowell

אמו של סופיאן אף פעם לא הייתה בקו הבריאות. היא אהבה לשתות וסבלה מפרנויות ובעיות נפשיות. בגיל 3 היא נטשה את סופיאן והשאירה אותו לגדול עם אחיו אצל אביהם. עם השנים התחדש הקשר בין השניים אבל הוא אף פעם לא היה חזק במיוחד. סופיאן הקטן נסע בעיקר לחופשות קצרות אצל אימו ובעלה החדש, לואל, באורגון. חוויות הילדות הקצרות שחווה עם אימו הן חלקי הפסיפס מהם הרכיב סופיאן את אלבום הפרידה המוחלט מאימו שנפטרה מסרטן ב-2012.

לכל אורכו של Carrie & Lowell, סופד סופיאן לאימו המנוחה, לא בטינה ובכעס, אלא בהבנה וקבלה. במילותיו מחבק סופיאן את אימו כפי שמעולם לא עשה זאת בחייו. זהו אלבום פרידה קורע לב בין בן שתמיד רצה להיות קרוב יותר לאימו. אלבום על חרטות ואובדן. "הייתי צריך לכתוב לך יותר" מקונן סופיאן בלב שבור אבל "העבר הוא עדיין העבר, רכבת לשום מקום…".

The Mountain Goats- The Sunset Tree

כמו סופיאן סטיבנס, גם ג'ון דרניאל גדל בבית לא ממש יציב. הוריו נפרדו כשהיה קטן ואביו המאמץ והאלכוהליסט נהג להכות אותו קשות. את כל החוויות הללו העלה דרניאל על גבי האלבום The Sunset Tree מ-2005 הנודף מכאב נעורים מצלק. אך היופי האמיתי באלבום הזה טמון בליריקה שאינה רק דיכאונית וכואבת אלא גם נוטעת תקווה בלבבותיהם של נערים ונערות שחווים על בשרם את מה שחווה דרניאל בצעירותו. בהערות שבספרון האלבום הוא כותב "האלבום הזה מוקדש לכל הגברים והנשים הצעירים והצעירות שחיים עם אנשים שמתעללים בהם, ואלו החדשות הטובות: אתם הולכים לשרוד את זה. אתם הולכים לצאת מזה בחיים. אתם הולכים לספר את הסיפור שלכם. אף פעם אל תאבדו תקווה". ללא ספק מעורר השראה.
לחובבי "המתים המהלכים" השיר, Up The Wolves, נוגן בעונה הרביעית בסצנה בה דריל ובת' שורפים את בית העץ בו הם שוהים. קלאסיקה.

The Cure- Disintegration

אם לדיכאון היה פרצוף, זה היה לגמרי הפרצוף של רוברט סמית'. האיש עם הליפסטיק המרוח והשיער הבלתי אפשרי שהיווה השראה לדורות של אמנים ואלבומי דיכאון ונערים ששקלו לחתוך ורידים ולסיים את זה. אחרי הכל, כמה שמח כבר יכול להיות אדם שסירב להביא ילדים לעולם בטענה ש: "התנגדתי להיוולד, אז למה שאעשה את זה למישהו אחר? לחיות זה נורא עבורי".

אחרי שהוכיח שהוא יכול לכבוש את המיינסטרים עם שירי פופ חמודים וקופצניים, משבר גיל השלושים הכה חזק ברוברט סמית' שהחליט להחזיר את הלהקה לשורשיה הגותיים, ובשנת 1989, הוציאו סמית' והקיור את "התפוררות", אחד מאלבומי הדיכאון הגדולים היסטוריה. מדובר ביצירה שהיא באמת על גבול השלמות, שמצליחה לנגוע בקצוות העצבים החשופים ביותר של מנעד רחב של רגשות שנע בין אהבה, פרידה, פארנויה וכאב בלתי אפשרי. מדהים שבתוך ערימת העצב הזאת מבצבצת לרגע נקודת אור קטנה ויפה בדמות השיר הרומנטי ביותר שאי פעם נכתב, Lovesong. יכול להיות שקייל מסאות'פארק צדק כשאמר ש"דיסינטיגריישן הוא האלבום הכי טוב אי פעם"?

20 שירים עצובים שיגרמו לכם לבכות

Nick Drake- Pink Moon

אם יש גרוע יותר מאמן מיוסר הסובל מבדידות קיצונית ודיכאון קליני, זה אמן מיוסר הסובל מבדידות קיצונית ודיכאון קליני שאפילו לא זכה בחייו לראות את העבודה שלו מקבלת את ההכרה לה הייתה ראויה. ההערכה לה זכה דרייק לאחר מותו היא תוצאה של הטקסטים הכל כך אנושיים והנוגעים שלו שבאים לידי ביטוי בצורה המופלאה ביותר באלבומו השלישי והאחרון שהקליט בחייו. Pink Moon הוא האלבום הפשוט והמופשט ביותר של דרייק.  28 דק' בלבד של דרייק לבדו עם הגיטרה, שקורעות את הלב ומנפצות אותו לרסיסים קטנים של חמלה. Pink Moon הוא ההוכחה שלפעמים השירים הפשוטים ביותר, הם גם היפים ביותר.

Elliott Smith- Figure 8

אליוט סמית' התאבד על ידי 2 דקירות בלב. לא באמת, כאילו, יש יותר דכאוני מזה? באמת לא משנה איזה אלבום שלו תבחרו, מעודדים לא תצאו ממנו ולכן הבחירה ב- Figure 8, אלבומו האחרון הרשמי לפני מותו היא בהחלט שרירותית. למרות שהיצירה הנבחרת היא דווקא היותר "מיינסטרימית" שלו, היא עדיין תגרום לכם לבכות כמו ילדים.

The Smiths- The Queen is Dead

כמו במקרה של אליוט סמית', גם אצל מוריסי והסמית'ס, לא ממש משנה באיזה אלבום תבחרו, יהיו בו מספיק שירים שיביאו אתכם לכדי דמעות, כך שהבחירה ב- The Queen is Dead היא בעיקר בגלל שזהו האלבום המוכר ביותר של הלהקה וגם בגלל שהוא מכיל את There is a Light That Never Runs Out המושלם עם השורה האלמותית: "אם משאית במשקל 10 טונות תהרוג את שנינו, אז למות לצידך זוהי זכות והכבוד הוא שלי". וזה עוד לפני שהזכרנו בכלל את The Boy With The Thorn in His Side, The Queen is Dead ואת I Know It's Over, שיר הדיכאון האולטימטיבי שבמקרה הטוב יביא אתכם לדמעות ובמקרה הפחות טוב יגרום לכם לחפש גג לקפוץ ממנו.

באנר מועדון תרבות

Counting Crows- August and Everything After

אל תתנו לראסטות של אדם דוריץ ול- Mr.Jones המקפיץ להטעות אתכם. August and Everything After הוא אחד האלבומים הכי אישיים והכי עצובים שתשמעו בחייכם. אחרי הכל, לא כל אמן מסוגל לכנות את עצמו "מלך הגשם". אוגוסט וכל מה שלאחר מכן הוא יצירה אישית ומפעימה בכנותה, על עולמו הפנימי וליבו המדמם של אדם דוריץ. בין סיפור אהבה נכזבת למשנהו, לוקח אותנו דוריץ למסע ברחבי ארצות הברית ונפשו המיוסרת בחיפוש אחר השלמה, שקט נפשי ואהבה אמיתית שתציל אותו מעצמו. מדובר באלבום קאלט שעם כל שנה שעוברת "מגייס" עוד ועוד מעריצים ומחזק את מעמדו כאחד האלבומים היותר מוערכים ואישיים של שנות ה-90.

Joy Division- Unknown Pleasures

איאן קרטיס תלה את עצמו בגיל 23. פאקינג גיל 23 וזה עוד כשהוא משאיר אחריו 2 יצירות מופת שהגדירו את ז'אנר הפוסט פאנק והפכו לפסקול של דור הילדים האבודים שעברו עם בריטניה את שנות ה-70 הקשות. מדהים לשמוע את עצמת סערת הרגשות והכאב העצום שהתחולל בתוך קרטיס כבר ביצירת הביכורים שלו יחד עם ג'וי דוויז'ן. הקול החודר והעמוק, על סף המבעית של קרטיס, מצליח לערער את הנשמה גם היום ולהשאיר אותו כדמות טראגית שעל אף הכישרון העצום הפסידה לדיכאון .ההמשך ידוע, ג'וי דויז'ן הפכו לניו אורדר ושינו לעד את עולם המוזיקה, אבל רוחו של קרטיס תמשיך לרחף מעל כל נפש תועה שמבקשת להסתגר בתוך עצמה ופשוט לבכות.

Radiohead- Kid A

ככה נשמעת פרנויה, ככה נשמעת התמוטטות עצבים של להקה שכבשה את העולם. אחרי הצלחת הענק של OK Computer, טום יורק ברח הכי רחוק שהיה יכול, במקרה זה אל מכונות התופים, הסינתיסייזרים והמחשבים שיצרו עבורו את האסקפיזם המושלם מעולם הרוק בו הוא הומלך שלא מרצון.  Kid A הוא עולם שלם של צלילם נוגעים, נוגים, לעיתים מפחידים, אך בעיקר מרגשים שיעטפו אתכם ויכנסו לכם לורידים כמו סם שלא תרצו להתנקות ממנו.

Depeche Mode- Ultra

בשנת 1995 עזב אלן ויילדר את דפש מוד, מרטין גור החל לשתות את עצמו לדעת ומעל כולם דייב גהאן התדרדר לסמים קשים, חווה מוות קליני והיה כפסע מהמוות. כן, העתיד נראה אז זוהר לדפש מוד. אבל דווקא אז אספו את עצמם החברים והוציא את Ultra, אחד האלבומים הכבדים, האפלים והעצובים שלה ביותר. בהתחשב בנסיבות זה היה לגמרי טבעי. 4 שנים אחרי שחתכו לרוק ב-Songs of Faith and Devotion, דפש מוד הורידו הילוך ושיחקו אותה עם אלבום מינימליסטי ונוגע ללב שמצליח להעביר את  החוויות ואת כל דרך הייסורים שעברו חברי הלהקה בשנים שקדמו ליציאת האלבום. עד היום שירים כמו Home, Useless, Sister of Night ואחרים, מצליחים להעביר את תחושת הריקנות בעולם אך גם לשמור על סוג של אופטימיות מינימלית. האלבום האהוב ביותר עלי באופן אישי של דפש מוד. חבל שהם לא עושים כאלה יותר.

The National- Trouble Will Find Me

הדיכאון אף פעם לא היה זר באלבומים של הנשיונל, אבל ב- Trouble Will Find Me, אלבומם השישי של החברה מאוהיו, עושה רושם שהוא מגיע לקצה. 13 שירים מכל האלבום הזה וכל אחד ואחד מהם הוא סיפור מייסר של התבגרות, חשבון נפש וריקנות שהדבר היחיד שיכול למלא אותה זה עוד עצב.  "אם את רוצים לשמוע אותי בוכה, נגנו את Let it Be או Nevermind" שר ברנינגר ב- Don't Swallow the Cap המרסק, אבל האמת היא שלא מעט אנשים יבכו אחרי שהם יאזינו ל- Trouble Will Find Me.

Nick Cave & The Bad Seeds- Skeleton Tree

"נסיך האופל", ניק קייב, הוא גם ככה האיש הכי דכאוני בתעשייה. עכשיו תתארו לעצמכם איך נשמע אלבומו  ה-16,  Skeleton Tree, שנכתב עקב מותו של בנו ארתור. קחו את הבן אדם הכי עצוב בעולם, שימו אותו בסיטואציה בלתי אפשרית ותקבלו אלבום יפיפה אבל גם כזה שהוא על גבול הקשה להאזנה מרוב שהוא עצוב. אין מצב שתשארו אדישים למשמע זעקותיו של קייב לבנו ""אני זקוק לך, בליבי אני זקוק לך". ועיניתם את נפשותיכם? זה לגמרי Skeleton Tree. לא מדובר באלבום שמאזינים לו סתם כי בא לכם, זה אלבום שיצלק את נפשותיכם וישאיר אתכם מדממים בשדה הקרב אך גם מתחננים לעוד מהיופי הזה.

Beck- Sea Change

שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-30 ואחרי תשע שנות זוגיות(!) גילה בק שארוסתו, הסטייליסטית לי לימון, בוגדת בו. חתיכת מתנת יום הולדת. הגילוי טלטל את עולמו של בק שתיעל את פרץ הרגשות אל תוך יצירה אקוסטית שוברת לב על אהבה אכזבה ומה שביניהם. מסתבר שלב שבור של אחד הוא הנחמה של האחר. Sea Change הוא לגמרי אחד מהאלבומים היותר טובים של ה-20 שנה האחרונות ולחלוטין אחד מאלבומי הפרידה הכי קורעי לב שנוצרו אי פעם. כי מי מאיתנו לא הרגיש אף פעם שהוא נמצא בקשר שהוא  "מקרה אבוד"?

Bon Iver- For Emma Forever Ago

בשלהי 2006 ג'סטין ורנון, מנהיג ההרכב, בון יבר, הרגיש שהחיים שלו נכנסו אל תוך סערה שאי אפשר לצאת ממנה. הלהקה הקודמת שלו התפרקה, הוא סבל מבעיות בריאותיות, עבד בחנות סנדוויצ'ים, בקיצור לא מצא את עצמו בעולם. ואם זה לא מספיק, גם חברתו באותם הימים, כריסטי סמית', נפרדה ממנו. בתגובה לכל הטלטלות בחייו, זרק ורנון את כל ציוד ההקלטה שהיה לו אל  תוך הבגאז' של המכונית ולחץ על הגז.

מסעותיו הביאו אותו לבקתת הצייד הנטושה של אביו, אי שם בהרים המושלגים של ויסקונסין. שם, במינימום אמצעים ומקסימום לב ונשמה, שפך ורנון את כל צרותיו אל תוך יצירת מופת מופלאה שתהדהד שנים קדימה אל תוך עולם האינדי. ולגבי מי זאת אמה? ורנון חוזר ואומר כי לא מדובר באישה אמיתית אלא ב"מקום שאתה מרגיש תקוע בו. כאב שאתה לא יכול למחוק". את הכאב של ורנון אולי אי אפשר למחוק אבל הוא מונצח בצורה היפה ביותר שאפשר בתוך האלבום הקסום הזה שישבור לכם את הלב כל פעם מחדש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

15-d794d790d79cd791d795d79ed799d79d-d794d7a2d7a6d795d791d799d79d-d791d79bd79c-d794d796d79ed7a0d799d79d.pngבאנר מועדון תרבות

Nick Cave & The Bad Seeds- Skeleton Tree ביקורת אלבום

איך זה נשמע כשהאיש הכי דיכאוני בעסקי המוזיקה מוציא את האלבום הכי עצוב שלו? קורע לב ומושלם גם יחד. אם למוות היה פסקול, בדיוק ככה הוא היה נשמע. 

ציון המועדון: ★★★★★

לפני קצת יותר משנה, הפכתי לראשונה בחיי לאבא. לא סתם אבא, אלא אבא לתאומים. מאדם פתוח, ספונטני (יחסית) שמאוד אוהב את השקט שלו, למדתי לראשונה בחיי לשם במרכז מישהו אחר שהוא לא אני והבנתי מה זו אהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר. העניין הוא שלכל הדברים המשמחים הללו נלווים גם דברים פחות טובים כמו לחץ תמידי, חרדה היסטרית ודאגות אינסופיות.

אתה מגדל את הילד שלך מגיל אפס. מאכיל, מחליף, מטפל, לא ישן בלילות, מלמד ללכת, מטפח, אתה רואה אותו הופך לאדם מול עינייך… אחרי כל זה איך בכלל אפשר לדמיין מה זה לאבד אותו? מה זה לנסות ולסתום את החור הפעור הזה בתוכך שאתה יודע שלעולם לא יתמלא שוב. לצערנו הסיפורים האלה לא נדירים במדינת ישראל, אבל בשנה שעברה זה קרה גם לניק קייב כאשר בצהרי היום של ה-14 ביולי 2015, בנו ארתור בן ה-15 לקח LSD, החליק מצלע הר וצלל למותו.

הטרגדיה האיומה הזאת היא נקודת הפתיחה של Skeleton Tree, אלבומו ה-16 של ניק קייב וכנראה גם העצוב שבהם (וזה לא מובן מאליו כשמדובר בקייב). זהו אלבום כל כך כואב שהוא יצלק לכם את הנשמה וישאיר אתכם פצועים בשדה הקרב מתחננים לרחמים.

במשך 40 דקות הפרושים על גבי 8 שירים, מספר לנו מי שמכונה "נסיך האופל" על הקורבן האישי שלו, על ההתמודדות עם החיים בצל המוות ועל היגון הבלתי אפשרי הזה.  "נפלת מהשמיים, התרסקת בשדה ליד נהר אדור…" הוא שר בשיר הפותח, Jesus Alone, שתאמינו או לא, נכתב לפני המקרה.

מוזיקלית, הכל יותר מופשט ב-Skeleton Tree. יותר פשוט ויותר ישיר. את הפתוס החליף מינימליזם שעושה חסד עם הליריקה הכואבת והיפה כל כך של קייב, כאשר גם קולו  העמוק והחודר שכל כך מאפיין אותו, נשמע לפתע רך יותר, מלטף יותר, שבור יותר. כאשר הוא קורא לבנו המת,  "אני זקוק לך" בזעקת שבר שמפלחת את הלב בשיר- I Need אין עין שתישאר יבשה.

בשנה שעבר הוציא סופיאן סטיבנס את Carrie & Lowell, אלבום מופתי ועצוב מאין כמוהו שנכתב בהשראת מותה של אימו, שנטשה אותו בגיל צעיר, ממחלת הסרטן.

קייב, כמו סופיאן, אינו כועס על בנו, על היחסים ביניהם או הסמים שהביאו למותו. הוא פשט שר ברגישות אין קץ את אשר על ליבו, משלים ועורך חשבון נפש שהוא תוהה כיצד ממשיכים מכאן ואיך מתמודדים עם הדבר הזה שנפל עלייך בכזאת פתאומיות.

"ואם את רוצה לדמם פשוט תדממי, אם את רוצה לעזוב פשוט תפסיקי לנשום ותני לעולם להמשיך להסתובב…" הוא שר ב- Girl in Amber וגורם לך להבין שאמנם אצלך הכל נפסק, אבל בחוץ העולם ממשיך להתנהג כרגיל וזו מחשבה כל כך כואבת.

Skeleton Tree הוא חוויה מוזיקלית מטלטלת שמגיעה מהמקום הכי אישי והכי טראומתי שיש. זוהי יצירה שמצליחה לנגוע ללא רחמים באחד הפחדים הכי עמוקים שקיימים אצל כל הורה, וזו גם כנראה הסיבה שכל כך קל להזדהות איתה ולבכות איתה. אם למוות היה פסקול, הוא היה נשמע בדיוק ככה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

nick-cave.jpgבאנר מועדון תרבות